הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק ב׳
הלכה א׳
בִימֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל רַבּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין בְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְסִיתִין אוֹתָן לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁזּוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל צָרְכֵי בְּנֵי אָדָם עָמַד הוּא וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִין בְּרָכָה אַחַת שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ שְׁאֵלָה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם לְאַבֵּד הָאֶפִּיקוֹרוֹסִין וְקָבַע אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲרוּכָה בְּפִי הַכּל. נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:
הלכה ב׳
בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁבְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת אֵלּוּ עַל הַסֵּדֶר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמָּצָא דַּעְתּוֹ מְכֻוֶּנֶת וּלְשׁוֹנוֹ תְּמַהֵר לִקְרוֹת. אֲבָל אִם הָיָה טָרוּד וְדָחוּק אוֹ שֶׁקָּצְרָה לְשׁוֹנוֹ מֵהִתְפַּלֵּל יִתְפַּלֵּל שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְיֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
הלכה ג׳
וְזוֹהִי הַבְּרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ מֵעֵין כָּל הָאֶמְצָעִיּוֹת. הֲבִינֵנוּ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ לָדַעַת אֶת דְּרָכֶיךָ וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתְךָ לְסוֹלֵחַ הֱיֵה לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים רַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹב וְדַשְׁנֵנוּ וְשַׁכְּנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצְךָ וּנְפוֹצִים מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ וְהַתּוֹעִים בְּדַעְתְּךָ יִשָּׁפְטוּ וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדְךָ וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַּׁי מְשִׁיחֶךָ טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַּעֲנֶה כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה כד) ״וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע״ כִּי אַתָּה הוּא עוֹנֶה בְּכָל עֵת פּוֹדֶה וּמַצִּיל מִכָּל צוּקָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:
הלכה ד׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּימוֹת הַחַמָּה. אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְכֵן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל הֲבִינֵנוּ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת:
הלכה ה׳
וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת בְּכָל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה מֵאַרְבַּע תְּפִלּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וּבְרָכָה אֶמְצָעִית מֵעֵין אוֹתוֹ הַיּוֹם. בְּשַׁבָּתוֹת חוֹתְמִין בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת. וּבָרְגָלִים חוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם הָיָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב חוֹתְמִים בָּהּ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה חוֹתְמִין בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם הָיָה שַׁבָּת חוֹתֵם בָּהּ מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְפִלַּת עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. אֲבָל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל כָּל יוֹם וְשָׁלֹשׁ אֶמְצָעִיּוֹת. רִאשׁוֹנָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת עִנְיָנָהּ מַלְכֻיּוֹת. שְׁנִיָּה זִכְרוֹנוֹת. שְׁלִישִׁית שׁוֹפָרוֹת. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֵעִנְיָנָהּ:
הלכה ז׳
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְפַּלֵּל בְּכָל תְּפִלָּה מֵחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת שֶׁבַע בְּרָכוֹת. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַיּוֹם. וְחוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם בְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיוֹם צוֹם שֶׁל כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲבָל בְּיוֹם צוֹם שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִים תֵּשַׁע בְּרָכוֹת כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל בְּמוּסַף רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהֵם אוֹתָן הַבְּרָכוֹת עַצְמָן לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָן אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג:
הלכה ט׳
בְּכָל תְּפִלָּה מֵהַתְּפִלּוֹת פּוֹתֵחַ קֹדֶם לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה (תהילים נא יז) ״יְיָ׳ שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ״. וּכְשֶׁהוּא חוֹתֵם בְּסוֹף הַתְּפִלָּה אוֹמֵר (תהילים יט טו) ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי״ וְגוֹ׳ וְאַחַר כָּךְ צוֹעֵד לַאֲחוֹרָיו:
הלכה י׳
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שַׁחֲרִית וּמִנְחָה תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַיָּמִים וְאוֹמֵר בָּעֲבוֹדָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבוֹא. בְּמוּסָף בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָף כְּמוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּיוֹם טוֹב. וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע בְּרָכוֹת שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת וְאֶמְצָעִית מֵעֵין קָרְבַּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחוֹתֵם בָּהּ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:
הלכה י״א
שַׁבָּת שֶׁחָלָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְכֵן רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה שֶׁבַע בְּרָכוֹת כִּשְׁאָר הַשַּׁבָּתוֹת וְאוֹמֵר יַעֲלֶה וְיָבוֹא בָּעֲבוֹדָה. בְּמוּסָף מַתְחִיל בִּבְרָכָה אֶמְצָעִית בְּעִנְיַן שַׁבָּת וּמַשְׁלִים בְּעִנְיַן שַׁבָּת וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּאֶמְצַע בְּרָכָה וְחוֹתֵם בָּהּ בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד חוֹתֵם בָּהּ כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹתֵם בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת:
הלכה י״ב
וְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מִתְפַּלֵּל בִּבְרָכָה רְבִיעִית בַּלַּיְלָה וַתּוֹדִיעֵנוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הִקְדַּשְׁתָּ (וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתְךָ) וַתִּתֵּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשוֹן וְכוּ׳. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב שֶׁל כָּל הַשָּׁנָה מַבְדִּיל בְּאַתָּה חוֹנֵן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס:
הלכה י״ג
בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים מוֹסִיפִין בְּהוֹדָאָה עַל הַנִּסִּים. שַׁבָּת שֶׁחָלָה לִהְיוֹת בַּחֲנֻכָּה מַזְכִּיר עַל הַנִּסִּים בְּמוּסָף כְּמוֹ שֶׁמַּזְכִּיר בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת:
הלכה י״ד
בִּימֵי הַתַּעֲנִית אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁהִתְעַנָּה מוֹסִיף בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה עֲנֵנוּ וְכוּ׳. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרָהּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וְחוֹתֵם בָּהּ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה (וּמוֹשִׁיעַ). וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל עֶשְׂרִים בְּרָכוֹת. בְּתִשְׁעָה בְּאָב מוֹסִיפִין בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם רַחֵם יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל הָעִיר הָאֲבֵלָה כוּ׳:
הלכה ט״ו
כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹמֵר בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וּבִימוֹת הַחַמָּה מוֹרִיד הַטָּל. מֵאֵימָתַי אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג עַד תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וּמִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח אוֹמֵר מוֹרִיד הַטָּל:
הלכה ט״ז
מִשִּׁבְעָה יָמִים בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר הַגֶּשֶׁם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּשִׁנְעָר וּבְסוּרְיָא וּבְמִצְרַיִם וּבַמְּקוֹמוֹת הַסְּמוּכוֹת לְאֵלּוּ וְהַדּוֹמִין לָהֶן שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּיוֹם שִׁשִּׁים אַחַר תְּקוּפַת תִּשְׁרֵי:
הלכה י״ז
מְקוֹמוֹת שֶׁהֵן צְרִיכִין לִגְשָׁמִים בִּימוֹת הַחַמָּה כְּגוֹן אִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקִים שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּעֵת שֶׁהֵן צְרִיכִין לָהֶן בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמְקוֹמוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים אוֹמֵר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּתְפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּמִתְפַּלֵּל וְהוֹלֵךְ כָּל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים:
הלכה י״ח
כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ חוֹתֵם בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וּבְבִרְכַּת עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וּבַעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁמֵּרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים חוֹתֵם בַּשְּׁלִישִׁית הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ וּבְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט:
הלכה י״ט
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה זָכְרֵנוּ לְחַיִּים כוּ׳ וּבַשְּׁנִיָּה מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים וְכוּ׳ וּבְהוֹדָאָה זְכֹר רַחֲמֶיךָ וְכוּ׳ וּמוֹסִיפִין בִּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה בְּסֵפֶר חַיִּים וְכוּ׳. וְכֵן יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהוֹסִיף בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים אֵלּוּ בִּבְרָכָה שְׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וּבְכֵן וְכוּ׳ אֲבָל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִנְהָג פָּשׁוּט הוּא לְהוֹסִיף בַּשְּׁלִישִׁית וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ וְכוּ׳:
דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב׳
א׳
בימי רבן גמליאל רבו האפקורסים בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחרת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפקורסים וקבע אותה תפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל. נמצא כל הברכות שבתפילה י"ט ברכות. ועי' בכ"מ בנוסחת תפילה זאת ובסדר תפילה לרמב"ם עיי"ש ודייק רבינו בלשונו והיה מצירים ומסיתין וכו' דלא יקשה ממאי דאיתא בפ"ק דברכות יתמו חטאים ולא חוטאים וביקש והתפלל שיחזרו בתשובה וכיו"ב במסכת תענית. ועיין במהרש"א בח"א במסכת ברכות שם ובשו"ת מעיל צדקה סי' ז' דלא שייך תפילה רק במי שנתעורר לפרקים לתשובה עיי"ש. ונראה כי על כל אלה המסיתים אשר כל באיה לא ישובו לא מהני תפילה ולא כן היה הני דר' מאיר במסכת ברכות ודאבא חלקיה במסכת תענית ולכן על כי עומדים להשחית הטובים ועל הרהור תשובה מהם אין לקווה ורק על אלה נתקן תפילה זאת ועל השאר תפילת השיבנו וכו': ולהעיר ע"ז היטב כתב רבינו שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם וכו' והם מצירים לישראל ומסיתין אותן וכו' והיה בכלל הבא להרגך וכו' עלינו להתפלל שכל אויביך ה' יאבדו יתמו חטאים וכו' ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' אחרי כלות אלה המסיתים והמונעים רבים מלעבוד את ה' אחרי כלותם נאמר ברכי נפשי את ה' בלי משטין ועומד לנגדינו מלמנוע אותנו מלהסתפח בנחלת ה'. ובמסכת מגילה י"ז ע"ב על סמיכות תפילה הזאת להשיבה שופטינו וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם שנאמר ושבר וכו' וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק וכו' עיי"ש. ושם מפורש כמ"ש. ועיין בהל' ממרים פ"ג ה"ג עיי"ש ובהביננו והתועים על דעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידך כמ"ש בהל' ג' מבואר כמו כן "עמד ר"ג ובי"ד וכו'" עיין מ"ש לעיל בפ"א ה"ו עיי"ש ועיין בלח"מ: ונמצאו כל הברכות שבתפילה תשע עשרה ברכות. במסכת ברכות כ"ט ע"א תמני סרי תיקן תשסרי לא תיקן ה"נ שבע תיקן תמני לא תיקן. ועיין בתוספות בד"ה מפני שם ובמסכת מגילה י"ח ע"א מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו. ועיין ברש"י מגילה שם ועיין ביצה י"ז ע"א יו"ט שחל בשבת לבית שמאי שמונה ולבית הלל שבע עיי"ש שנראה שלא רצו ב"ה להוסיף:
ב׳
בכל תפילה שבכל יום מתפלל אדם י"ט ברכות אלו על הסדר וכו'. במסכת ברכות כ"ח ע"ב בתלמידי רבינו יונה הסדיר י"ח ברכות על הסדר ביבנה שמתחילה לא היה מתפללים אותה על הסדר אלא כל אחד ואחד הברכה שהיתה צריכה לו. ובא שמעון הפקולי לסדור אותם על הסדר ולמד הסדר מכח הפסוקים כדאיתא במסכת מגילה י"ז עכ"ל. ונראה מאי דאי' מגילה י"ח וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפילה על הסדר שמעון הפקולי מה הסדיר שכחום וחזר ויסדם וסדרם ולא ששכחו התפילות רק הסידור שכחו. (ועיין בתוספות מגילה י"ז ע"ב בד"ה הסדיר נפק"מ לדינא בהסדר בטעה עיי"ש). ונראה דמקודם לזה לא הקפידו על הסדר עד שבא הוא ודרש טעם על הסידור כדאיתא שם דף י"ז ע"ב מאי טעם וכו' עיי"ש. דבלעדי זאת יקשה האיך שייך שכחה בדבר הנוהג בכל יום ועי' בתוספות ברכות כ"ד ע"ב בד"ה ונחזי עיי"ש. ומ"ש ברמב"ם דלא שייך שכחה בהלכה למשה מסיני עיי"ש. אבל בסידור י"ל שלא הקפידו בזה מקודם וברכת המינים דאמרינן במסכת ברכות כ"ח ע"ב לשנה אחרת שכחה שהיה זמן קטן ונראה שלא נתפשט ולא נקבעה אז רק לפרקים נאמרה וכנראה בחשאי שלא רצו להתגרות בפרהסיא עמהם ולכן שייך שכחה ומאז ביבנה תיקנוה לקבע: יתפלל שלש ראשונות וכו' ושלש אחרונות וכו'. כבר כתבתי לעיל פ"א ה"ב ממעלות השבח והודאה על תפילת הבקשה ואף למ"ש לעיל דבקשה נכלל שבח והודאה עם כל זה בהרבות התפילה אין מוסיף בזה כי במעט בקשה יודיע כ"כ בטחונו בה' וכי הכל מאתו יצא אבל בשבח והודאה יותר שיאריך ירום לבבו בקרבו:
ג׳
וזו הברכה שתיקנו מעין כל האמצעיות הביננו וכו' והתועים בדעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידך וכו'. ועי' בכ"מ מ"ש בשם רש"י ורבינו יונה עיי"ש ובמ"ש בה"א ודברים מסכימים עם מ"ש שם:
ה׳
ובשבתות וביו"ט מתפלל שבע ברכות וכו' בשבתות חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת וברגלים חותם בה מקדש ישראל והזמנים. ואם היה שבת ויו"ט וכו'. בר"ה וכו' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. מקדש ישראל והזמנים. ישראל מהאומות והיום מהימים. כמ"ש במקו"א במה שהשיב ר' עקיבא לטרנסרפוס הרשע שאמר מה יום מיומים והשיב לו מה גבר בגוברין כי אף כל הימים יהיה קדושים לה' בחר ה' היודע רוחות כל בשר כי אין ברוח כל איש לעמוד תמיד לפני ה' ולכן בחר יום מימים אשר בהם יתעורר האדם ביותר והמאורע בהיום יעירו להרימו ולהקדישו וישאר בו הרגשה קדושה לשאר ימים וכן נבחר איש מאיש כפי אשר ירים לבבו לה' לתורה ולעבודה והוא ימשול ברוחו להיות למורה לנו כאשר מעולם אנשי השם פעלו גדולות ברוח העם ויום מיומים וגבר מגוברין פעל בלי חקר בנו מעולם עד הנה ועדי עד ובהברכה מקדש ישראל והזמנים נכלל שניהם יום מיומים וגבר מגוברין וביום הזכרון וביו"כ בהל' ז' לא נאמר והזמנים רק בפרט ויום הזכרון ויו"כ. כי ביו"ט הזכרון בהעבר בהגדולות הנעשה בימים האלה. ולא כן בר"ה ויו"כ כי המה על ההוה בר"ה המלך על כל העולם יושב בכל שנה ושנה על כסא המשפט. וביו"כ עצומו של יום מכפר בכל שנה ושנה לכן החתימה בפרט ולא כללהו בהזמנים. וכ"כ בר"ח בה"י שג"כ חידוש החודש בכל עת הגורם הברכה:
ו׳
בד"א וכו' אבל בתפילת המוספים של ר"ה וכו' ראשונה מן האמצעית ענינה מלכיות. שנייה זכרונות. שלישי שופרות וכו. ועיין בספר העקרים מאמר א' פ' ד' שענינים ג' העקרים מציאת ה' והשגחה פרטית ותורה מהשמים עיי"ש:
ז׳
ביו"כ וכו' מלך על כל הארץ וכו'. בר"ה מלך על כל הארץ אשר במשפט דן כל עולמו וביו"כ מלך על כל הארץ אשר בידו לסלוח על כל עון ופשע אשר אין ביד המושלים הדנים לפי חוקי המשפט רק למלך למחול עון ולכן בר"ה וביו"כ חותם מלך על כל הארץ וכו'. ועי' במס' סופרים פי"ט ופסחים קי"ז ע"ב בנוסחת הברכה עיי"ש:
ח׳
בד"א וכו' אבל ביום צום של שנת היובל מתפלל תפלת המוספין תשע ברכות כמו שהתפלל במוסף ר"ה והם אותן הברכות עצמן בלא פחות ולא יותר ואין מתפללין אותן אלא בזמן שיובל נוהג. בזמן שילוח עבדים בעת כי נקיים עבדי הם ולא עבדים לעבדים בעת החירות יעלה על לבבינו ג' העיקרים בראש כי לה' המלוכה ולו הממשלה וע"י התורה נקנה החירות האמתי כמ"ש ז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ובעת כי נאמר כי לי כל הארץ שוה לר"ה אשר בו יראה המלך על כל הארץ. ובמסכת ר"ה כ"ו שוה יובל לר"ה לתקיעות ולברכות ועיין בירושלמי שם. ובשביל הלשון שוה וכו' נראה שדייק רבינו בלא פחות ולא יותר כי בר"ה ה' יתעלה נראה לנו במלכותו עלינו ביותר וביובל אנחנו במעשינו מראים מלכותו כי לי כל הארץ ולו אנחנו עבדים לכן אין לפחות מזה ולהוסיף ע"ז ושניהם יהיה שוים לנו כי למאמינים בני מאמינים נראה ה' יושב במשפט על הארץ בלבבינו. וביובל אנחנו נפרסם ככה במעשינו בהשבת הקרקעות ושילוח העבדים ועלינו להשוותם ולא להפחית ולא להוקיר יותר זה מזה כי גדול היום בר"ה כמו ביובל בשוה ומזה נדע כמה גדולים מעשי בני אדם בכבוד ה' אשר יצא מאתנו וישמח ה' בנו עד כי גדול העלוי לו יתעלה מאתנו כמו אשר בשמים ובארץ כבודו בכסא המשפט ביום הדין וגדולות אמרו רז"ל לנו בזה ורבינו ז"ל הער ביותר בזה במ"ש ולא פחות וכו'":
ט׳
בכל תפילה וכו' וכשהוא חותם וכו' ואחר כך צועד לאחוריו. בכ"מ לא כתב כאן מקומו ועיין בב"י בסי' קכ"ג והוא מגמ' יומא דף נ"ג ע"ב המתפלל צריך שיפסע שלש פסיעות אחריו ואח"כ יתן שלום עיי"ש ולהלן פ"ה ה"י וי"א ובכ"מ שם הערה מקורו עיי"ש:
י׳
בר"ח וכו' במוסף בחולו של מועד ובר"ח מתפלל שבע ברכות וכו'. עיין בתוספות במסכת ברכות כ"א ע"ב בד"ה עד דבירושלמי נראה שהיו מתפללין י"ח במוסף דר"ח וחוה"מ ובתוספתא כמנהגינו בשבע וכתבו שי"ל דט"ס בירושלמי עיי"ש ובהגהות מיימוני כאן:
י״ב
יו"ט שחל להיות בא' בשבת וכו' ותודיענו משפטי צדקך וכו'. עיין באבודרהם סוף סדר תפילות סוכות ובס' מעשה רוקח עיי"ש:
י״ד
בימי התענית וכו' מוסיף בשומע תפילה ענינו וכו'. עי' בטור שו"ע או"ח סי' תקס"ה ביחיד למנחה והטעם בזה: בת"ב מוסיפין בבונה ירושלים רחם ה' וכו'. ובב"י בשם הירושלמי עיי"ש והוא בירושלמי תענית פ"ב ה"ב ושם אי' רחם וכו' כמ"ש רבינו ובכ"מ נחם כמנהגינו. ועיין בסי' תקס"ה ובסי' תק"ס ועיין בס' מעשה רוקח עיי"ש. ועיין בירושלמי תענית שם דכל דבר שלעבר מתפללין אותו בהודאה ושל להבא בעבודה עיי"ש ומובא בכ"מ לכן נחם ויעלה ויבוא בעבודה ועל הניסים בהודאה. והטעם מובן: ובנוסח התפילות והברכות שלא נמצאו בגמ' ובמשנה כמו תפילת י"ח וכיו"ב עיין ברמב"ם בפי' משניות במס' מנחות פ' התכלת (מנחות דף מ"ב ע"ב) וז"ל ודיני הציצית והתפילין וענין מלאכתן והברכות שחייבין לברך עלי' וכו' והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהיה חייב לפרש אותו וסיבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חיבור המשנה והיה ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין נפלא משום אדם וע"כ לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפילה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג שכ"כ לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר גמרא וביאורו עכ"ל. ועיין במסכת שבת קט"ו ע"ב הברכות וכו' שנראה שהיה להם סידור התפילות נכתבים מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה עיי"ש וברש"י:
ט״ו
כל ימות (השנה) [הגשמים] אומר בברכה שניה מוריד הגשם וכו' מאימתי אומר מוריד הגשם מתפילת המוספין של יו"ט האחרון של חג וכו'. ובכ"מ בשם הירושלמי א"כ יזכיר מערב ומשני לית כל עמא תמן כלומר ונמצא זה מזכיר טל וזה גשם עיי"ש. ובמסכת תענית דף ג' ע"א תנא בטל וברוחות לא חייבו החכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר ודף ב' ע"ב בגשם לר' אליעזר לפיכך אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר עיי"ש. ובב"י או"ח בסי' קי"ד עיי"ש. ונראה דזה שגזרו על שנוי מטבע למען כל ישראל יתפללו בנוסחא אחת ולא יתערב דבר אחר בהם. ונראה דוקא בתפילת חובה הקפידו שיהיה בשוה לכל ישראל כי כולמו יחד יתפללו על דבר ודרך אחת כאיש אחד וכל התפילות עבור הכלל כולו יצאו כמ"ש רז"ל לעולם לשתוף אדם נפשיה בציבורא אבל בתפילת רשות והוי כתפילה על צרכי הפרטי שהמה לפי צורך כל איש ואיש ובזה אשר יש לחלק בין האי דנאמר לבין מ"ש בירושלמי ואם יוכל להוסיף בתפילתו ולחדש דבר דאיתא בגמרא נראה ג"כ בכה"ג וצ"ע בזה האחרון שכתבתי. ועיין במג"א בסי' קי"ד ס"ק א' שכתב בפי' הירושלמי משום שלא יהיה אגודות אגודות עיי"ש. ובב"י שם מובא במג"א ס"ק ב' אפי' המתפלל בביתו והדר במקום שאין ביהכ"נ לא יזכיר עד שיזכירו בכ"מ ושייך מ"ש לעיל:
י״ט
יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה הראשונה זכרינו לחיים וכו'. עיין מ"ש לעיל בס"ד בפ"ו ה"ג עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב׳
ד׳
מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ולא חשו לקושיא דנכללי' מיכלל משום דכיון דלייט אביי, ודוקא בעת שטרוד ודחוק כו' אם כן אתי למטעי אף בתחילת צלותא כיון דהביננו אינו מתפלל רק בשעת הדחק או מטעם שכתב רבינו יונה דיסבור דהבדלה ברכה לעצמה יעוי"ש ומה שכתב הרב מנוח דאם הוא מובטח רשאי למיכלל שאלה אינו לדידן דקי"ל דאף הבדלה דבתחלת צלותא אינו כולל ופשוט מאד.
ז׳
חותם בכל תפלה כו'. נ"ב אף בנעילה שבת דף כ"ד מימרא דריב"ל עיי"ש.
ח׳
אבל ביום צום של שנת היובל כו' תשע ברכות. נ"ב יעוין לקמן פרק ח' הלכה יוד אבל בשני ימים אלו כו'.
י״א
בכסף משנה שרבינו היה מפרש ומסיים בשל שבת נ"ב כמו שכתב בסדר התפלה וינוחו בם ישראל כו' שמסיים בשל שבת.
י״ד
בט' באב מוסיפין כו'. הנה הרא"ש כתב שאינו יודע טעם למנהג שנהגו שלא לאמר נחם רק בתפלת מנחה יעוי"ש ונראה דכבר כתבו דלדידן נוהגין כהפסיקתא נגד גמ' דילן בסדר הפטרות שאנו קורין ג' דפורענותא וז' דנחמתא ובהגהות לקמן פרק י"ג כתב רבינו שמחה ע"ז מנהג עוקר ההלכה ויעוי' תוס' בשם רבינו תם. א"כ תנן במסכתא תענית סוף פ"ג שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו גשמים קודם נץ החמה כו' שוב שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו גשמים אחר שקיעת החמה כו' אמר להם לא שבחו של צבור הוא למה הדבר דומה כו' עד שיתמקמק ויצטער ואח"כ תנו לו שבחו של צבור ה"ד אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא אם כן כשתקנו לאמר נחם אם יתפללו העם בערבית ושחרית ואחרי זה יקראו למפטיר אסוף אסיפם אם כן אין זה שבחו של צבור עד שיתמקמק לכן תקנו לאמר נחם בתפלת מנחה ואין הפטרה אחריה רק נחמו וזה כמו אמר משיב הרוח כו' וזה האמת בס"ד.
ט״ז
כל זמן שמזכיר הגשם. זה קאי גם על סיפא דהלכה דשואלין הגשמים ביום ששים כו' כ"ז שמזכיר אבל ארצות הצריכין מטר בימות החמה מקום שאין הזכרה לגבורת גשם שואלין בשומע תפלה כמכל צרכי יחיד וזה ברור ועיין כסף משנה ויעוי' תענית דף ד' קשין כו' כו'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ב׳
ד׳
בד"א וכו'. עיין מ"ש הלח"מ על דברי מרן בב"י סי' ק"י וז"ל ונראה דהוצרך לומר כן למנהג אשכנז שבכל זמן אומרים ברך עלינו אלא שבימות הגשמים אומרים ותן טל ומטר וכו', וקשה לי על תירוצו דא"כ כשהקשה בש"ס שם אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי וכו' ומאי קשיא הא י"ל בין הביננו לאתה חונן שהיא ברכה די"ח כמו שחילק הוא ז"ל יעו"ש. והרב מקראי קודש השיא כוונת הש"ס לכוונה אחרת יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין לשון הש"ס סובלו אי מלשון אי הכי הבדלה בחונן הדעת (ואי) דאי כפירושו הו"ל למימר השתא דאתית להכי וכו'. גם לשון הבדלה בחונן הדעת דחונן הדעת הוא מהי"ח ולא מהביננו. ועיין להרב יד אהרן נר"ו מה שתירץ בתירוץ שני והוא נכון ע"פ דברי הרשב"א בחידושיו יעו"ש והן אמת דלפי דברי הרשב"א הנה נכון ברם דברי הרשב"א לא ימלט מהדוחק, דהבדלה בחונן הדעת לאו הביננו הוא וכדכתבינן. וכן הרב פר"ח פי' הסוגיא כפי הפשט ולקושיית הלח"מ תירץ כתירוץ הלח"מ יעו"ש סדר לשונו. ועיין בב"י סי' ק"י מ"ש משם ה"ר יונה וז"ל וה"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ מפני שההבדלה אינה ברכה בפ"ע וכו'. וראיתי להרב לחם יהודה בתשובה וז"ל וקשה דלפי"ז בשאלת מטר נמי למנהג אשכנזים שאומרים לעולם ברך עלינו וכוללין המטר בתוכה אמאי צריכינן לטעמא דטירדא בהביננו ותיפוק ליה דלא יאמרו דהיא ברכה בפני עצמה, ולא קשיא מידי דלא ראי זה כראי זה דגבי הבדלה שאינה ברכה בפני עצמה אלא היא כלולה עם אתה חונן ועכשיו כלולה בהביננו יכול לטעות שהיא ברכה בפני עצמה לא כן גבי ותן טל ומטר דהיא היא ברכת השנים היאך יטעה ויאמר שהיא ברכה בפני עצמה וכי משום דמוסיף בברכת השנים יבוא לטעות הא הכל מענין א' וליכא חששא והוא פשוט.
י״א
שבת וכו'. עיין מ"ש מרן וז"ל מאמצע וא"כ היה מפרש רבינו לא הו"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו מפרש וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא היה צריך לומר שיפרש כן הברייתא אלא כפי' רש"י ותוס', ומ"ש ומשלים הוא כמ"ש איהו אלא שהוא לשון דידיה ולא מלשון הש"ס והיינו מרויחין בזה דלא תיקשו מה שהקשה הרב מקראי קודש על דברי מרן יעו"ש. ולענ"ד י"ל לקושיא זאת דמ"ש אין הלכה כאותו הזוג הוא לשון חידוש דאף שהם רבים לית הלכתא כוותייהו וק"ל, ברם מי הכניסו למרן בזה.
ט״ו
כל ימות הגשמים וכו' מאימתי אומר מוריד הגשם וכו'. עיין מ"ש מרן. ובירושלמי הביאו הטור סי' קי"ד דאמר אסור להתחיל עד שיזכיר הש"ץ, וכתב שם הטור בשם הראב"ד דה"פ אסור להזכיר עד שיזכיר ש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם יעו"ש. ודבריו תמוהים וכמ"ש עליו מרן יעו"ש. ועיין להרב ט"ז שם מה שתירץ בזה. וצריך אני לפרש דבריו בלשון הירושלמי וז"ל הירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ ופי' לא מבעיא בציבור דאיכא עירוב במקום אחד דזה מזכיר וזה אינו מזכיר אלא אף ביחיד צריך שישמע מציבור רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר בש"ץ הדבר תלוי בתמיה וכי אף ביחיד תלוי בש"ץ כיון שהוא יחיד א"א לש"ץ ואהא שאל ר' מנא אי פליג ריב"ל עליו דר' חגי וא"ל לא, דא דאת אמר בש"ץ הדבר תלוי שהוא מימרת ריב"ל ויוצא מדבריו דיחיד אם רצה להזכיר מזכיר איירי בטל, (והיא) [ודאי] מימרת דר' חגי דאף ביחיד הצריך ש"ץ איירי בגשם ונמצא לפ"ז דבציבור בין בגשם בין בטל בש"ץ הדבר תלוי וביחיד בגשם בש"ץ תלוי אבל לא בטל זהו כונת הרב ט"ז. ומפרש דברי הראב"ד כך על מ"ש בירושלמי אסור להזכיר וכו' דה"פ בין משיב הרוח ומוריד הגשם בין מוריד הטל כדי שלא יהיה מעורב והיינו בציבור דביחיד ליכא האי טעמא דעירוב ומשו"ה השמיט הטור מלשון הירושלמי תיבת ליחיד להורות דהראב"ד איירי בציבור. והוצרכתי לזה משום דעפ"ז נתבארו באר היטב דברי הר"ן ז"ל על מ"ש במתני' ריש תעניות ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' וזה לשונו הא דנקיט בעובר ולא תנא דביו"ט אחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו"ט ראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרו בירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ פי' כיון דתלוי בש"ץ נקט הכי. וכתב עוד וז"ל ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם כלומר דקשיא ליה דא"כ תירוץ זה ניחא בהעובר דגשם ברם בטל מאי איכא למימר ואהא תירץ וז"ל ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בש"ץ ביו"ט האחרון של חג נקט נמי ביו"ט ראשון של פסח אף שאין תלוי בש"ץ. ושוב כתב א"נ דאפילו בטל אין מזכיר בציבור עד שיכריז הש"ץ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך עכ"ל. פי' דבריו (דא"כ) [דא"צ] למה שתירץ דאיידי דיו"ט אחרון של חג נקט ביו"ט של פסח נמי בעובר, אלא דכולה איירי בדוקא ומתני' כולה קאי בציבור וכיון שכן אף בטל תלוי בש"ץ כדי שלא יהא דבר מעורב זה מזכיר וזה אינו מזכיר וכמ"ש מהירושלמי שהביא בסמוך שהוא הך ירושלמי שכתבנו ונתבארו דברי הר"ן בפשיטות. והרב יד אהרן לא הבין כן בכוונת הר"ן וכתב עליו מ"ש יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ב׳, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
