רמב״ם - הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק א׳

ספר אהבה · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק א׳

הלכה א׳

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳‎ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:

הלכה ב׳

וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳‎ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:

הלכה ג׳

אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:

הלכה ד׳

כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳‎ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳‎ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

הלכה ה׳

וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהֵא מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. שְׁתֵּי תְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם כְּנֶגֶד שְׁנֵי תְּמִידִין. וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ קָרְבַּן מוּסָף תִּקְּנוּ בּוֹ תְּפִלָּה שְׁלִישִׁית כְּנֶגֶד קָרְבַּן מוּסָף. וּתְפִלָּה שֶׁהִיא כְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֹּקֶר הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר. וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם הִיא הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת מִנְחָה וּתְפִלָּה שֶׁכְּנֶגֶד הַמּוּסָפִין הִיא נִקְרֵאת תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין:

הלכה ו׳

וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בַּלַּיְלָה שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו ב) ״הִיא הָעֹלָה״ וְגוֹ׳‎, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נה יח) ״עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי״. וְאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה כִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם כִּתְפִלַּת חוֹבָה:

הלכה ז׳

וְכֵן תִּקְּנוּ תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה בְּיוֹם הַתַּעֲנִית בִּלְבַד כְּדֵי לְהוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית וְזוֹ הִיא הַתְּפִלָּה הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת נְעִילָה כְּלוֹמַר נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ וְנִסְתְּרָה, לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָהּ אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה:

הלכה ח׳

נִמְצְאוּ הַתְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ. עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אַרְבַּע. שָׁלֹשׁ שֶׁל כָּל יוֹם וּתְפִלַּת הַמּוּסָפִין. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים חָמֵשׁ. אַרְבַּע אֵלּוּ וּתְפִלַּת נְעִילָה:

הלכה ט׳

תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם. אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת. לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת. וְאִם חִדֵּשׁ אֲפִלּוּ בִּבְרָכָה אַחַת דַּיּוֹ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא נְדָבָה וְלֹא חוֹבָה. וְשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלָם אֵין מוֹסִיפִין בָּהֶן וְלֹא פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מְשַׁנִּין בָּהֶן דָּבָר:

הלכה י׳

אֵין הַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מְבִיאִין קָרְבַּן נְדָבָה. וְלֹא יִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ יָחִיד מוּסָף שְׁתַּיִם אַחַת חוֹבַת הַיּוֹם וְאַחַת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין קָרְבַּן מוּסָף. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת נְדָבָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בָּהֶן נְדָבָה אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם בִּלְבַד:

דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

א׳

מ"ע להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזה היא עבודה שבלב זו תפילה ואין מנין התפילות מן התורה ואין משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה. וכן בסמ"ג דתפילה דאורייתא עיי"ש. ועי' בסה"מ עשה ה' וי' וברמב"ן שם ובכ"מ כאן: ועיין בס' צל"ח ברכות כ"א ובס' מרכבת המשנה שכתבו לתרץ קושית הרמב"ן דב"ק במס' ברכות שם דהתפלל כבר ק"ש וברכותיה דבברכות הוי תפילה ובצל"ח מביא ראיה מלשון תוס' במס' שבת י"א שכתבו דהאי דאי' שם כי מטי זמן תפילה הוה לביש ומכסי ומצלי האי מצלי היינו ק"ש עכ"ל והאיך יקרא ק"ש מצלי אבל היה קורא ק"ש בברכותיה ויצא ידי תפילה דאורייתא עיי"ש: אבל לענ"ד עוד צ"ע דהנה לכאורה בחיוב תפילה שכתב רבינו שהוא מתורה יש לספק כמ"ש אח"ז דיש בכלל תפילה שבח ובקשה והודאה. אם כולמו מדאורייתא ואם יוצא מדאורייתא באחת מהם. ובשבח או בהודאה באחד מהם בלבד. ואם נאמר דבאחד מהם איזה שיהיה יוצא ידי דאורייתא הרי בק"ש דמקבל מלכות שמים ואומר ה' אלוקינו ה' אחד הכולל כל שבח שבעולם ויהיה יוצא ידי תפילה בק"ש. ואם נאמר כן יהיה נאמר דספק התפלל אין חוזר ומתפלל דהוי דרבנן משום דקרא ק"ש והוי תפילה דרבנן ולמאן דס"ל ק"ש עם כל זה י"ל דתפילה דאורייתא וק"ש דרבנן בהתפלל לאח"ז. אבל כנראה מלשון הרמב"ם בה"ב אלא וכו' דכולמו ביחד מחויב מדאורייתא ואם גם לא נדייק כן נראה דעיין ברמב"ן בסה"מ הנ"ל דבעת צרה הוי תפילה דאורייתא וזה לשונו ומה שדרשו בספרי ולעבדו וכו' ד"א זו תפילה אסמכתא היא. או לומר שמכלל העבודה וכו' ושנתפלל אליו בעת צרה ותהיינה עינינו ולבינו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם כענין שכתב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' והיא מצוה על צרה שתבא על הציבור לזעוק לפניו בתפילה ובתרועה והוא הענין שאמר שלמה ע"ה וכו' עכ"ל ועי' לשונו בסוף הדיבור עוד ועי' ברמב"ם בפ"א מהל' תענית מ"ע לצעוק וכו' עיי"ש. והנה שם נאמר בצרת ציבור ומסתברא בצרת יחיד עכ"פ מחויב בתפילה רק לא בתרועה דהוי רק בציבור. וכמ"ש ברמב"ן כעיני עבדים וכו' ומזה מסתברא לדעת הרמב"ם להתפלל בכל יום על צרכינו וחיינו התלויים מנגד מבלעדי חסדי ה' לנו בכל עת ורגע וא"כ תפילת בקשה עיקר התפילה בכל יום ולא די בשבח בלבד. ועכ"פ לא נוכל לומר כמ"ש דהרי הרמב"ם סובר ק"ש דאורייתא ותפילה דאורייתא ומדבריו דמחויב בשניהם וא"כ לא שייך לומר דאם קרא ק"ש הוי תפילה דרבנן. וגם כמ"ש שנראה דתפילת בקשה עיקר התפילה ולשונו בהל' ב' נראה בשלשה [שבח שאילה והודיה] מחויב מדאורייתא וא"כ האיך נאמר דיוצא בברכת ק"ש שאינה בקשת כל צרכיו דתפילה בקשה מסתברא שתהיה על כל צרכיו דעל כולמו נהיה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו': אמנם כנראה מלשון הרמב"ם ורמב"ן רק בעת צרה לרבים המצות תפילה בשעת צרה כנראה מלשון התורה הנלמד ממנו כן ג"כ. ויש לומר דעל עצמו אלה המקבלים הכל באהבה כר' חנינא בן דוסא כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד לא ימצאו נפשם להתפלל גם בצרת נפשם כי יחשבו הכל לטוב ובוטחים בחסדי ה' וכל זה על עצמו אבל צרת אחרים על זה לא ינוח נפש צדיק מלהתפלל לה' כי לקבל מאהבה רק צרת נפשו ולא של רבים. וגם על צרכי עצמו יש להתפלל אשר לצדיקים ומקבלי הכל באהבה לזה נכסף וכלתה נפשם על שלימות הנפש יראת ה' ואהבה אליו הארת עין בתורתו ועבודתו וכיו"ב בבקשת אלה כאלה כרחב"ד וחביריו התפללו ע"ז יותר משאר בני אדם והנה על אלה צרכי הנפש כלולים בברכת ק"ש ביוצר אור ואהבה רבה ולפ"ז י"ל כמ"ש ז"ל דבקרא ברכת ק"ש יצא ידי תפילה דעל צרכי עצמו אינו ממצות תפילה זולתי צרכי נפש ולזה יספיק ברכת ק"ש. ועי' מ"ש בפ"ג ה"א עיי"ש שצ"ע משם. ומ"ש בפ"א ה"א מהל' תענית עיי"ש: ואמרו חכמים איזה היא עבודה שבלב זו תפילה וכו'. ומספרי מפ"ק דמס' תענית ולאהבה את ד' אלוקיכם ולעבדו. אתה אומר זו תפילה או אינו אלא עבודה ת"ל בכל לבבכם איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה עיי"ש. ויש להבין למה לא נכלל בזה ק"ש וכיו"ב חובת הלבבות הרבה הדברים המסורים ללב בלבד. ולמה יצא רק תפילה לומר בה בלבד שהוא בלב. ולמה נצא מדרך הפשוט ולעבדו בכל לבבכם על כל המצות פסח ותפילין וכיו"ב כי נעשה הכל בכל לבבינו ונפשינו. ונאמר בזה כי מפורש ביותר במקראי קודש "חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך" (תהילים קי״ט:נ״ז) ועי' במפרשים "המה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה תהלים ק"ט ועי' במפרשים וברש"י תחת אהבתי אותך. ואני תפילה שהוא התפילה בעצמה מליצה בלתי מורגלת בתנ"ך: ואשר אחזה לדעתי בזה הוא. הנה כנראה כל הרגשות מחוץ יבואו ומשם נולדו ובאדם ישימו משכנם. העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ארז"ל כל הנרצה ונאהב לנו והמה לתענוגי נפשינו הכל החושים יובילו אותם מחוץ לבתי נפשינו משכן ההרגשות. אבל יש הרגשה אשר בפנימות לב האדם מקורה והמה חלק מחלקי הנפש ממעל לה יעלו בקרבה ולא יפרדו ממנה. כמו אהבת הבן לאביו גם להאומר לאביו לא ראיתיו וכ"כ האהבה לה' ית"ש ויתעלה אף כי מבחוץ תבוא לנו הכרת מעשיו הנפלאים חסדו וטובו עלינו בכל פינות שאנו פונים כדברי המליץ "מאיזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון כולמו יעידון ויגידון כי לעולם חסדו" מבלעדי זאת נטוע בנפש הישראלי אשר לא נשחת אהבה כזאת וזה העדות על מקור נשמת האדם מלמעלה. וגם לבן מעשי אביו בטובו וברחמיו עליו יעירו אהבה לו אף כי בלעדי זאת האהבה נטועה בנפשו: גם חלק מחלקי הנפש ההרגשה והלב לא יוכל להיות פנוי מבלי הרגשות אם טובות או רעות אין רגע אחת לא ישקוטו בו. והכח להרגש היא ההרגשה בעצמה. "אלוקים עשה את האדם ישר" קהלת ז' רק הרגשות טובות מחלקי הנפש ולא הרעות ולכן ישמח כל אדם אחרי עשותו הטוב ולבו עליו תאבל אחרי עשותו המזמתה: ולכך אמרו בצדק חכמי מוסר כי העובר עבירה פוגם בנפש. פגם הוא מלשון חסרון כמו יין פגום וסכין פגום על חסרון בהם. וכן זה החוטא מחסר בנפשו מחלקו בחיים כי ההרגשה הטובה אינה דבר נוספת בלב רק חלק מחלקה הוא כמ"ש כי הכח להרגיש בלתי נפרד מהרגשות בעצמם וזה שאמר המלך החסיד ע"ה. "חלקי ה' אמרתי לשמור כדבריך" לשמור דבריך הוא ולעשות רצונך כבן לאביו הוא מחלקי נפשי ולא הרגשה נוספת מבחוץ בא בה. והן התפילה השלימה השתפכות הנפש לה' ית"ש כבנים לאבותם באהבה ובטחון אליו ובהכרת חסדיו גודלו ורוממות יקרו בלי חקר וכיו"ב כל זה נטוע בנפש ולא מבחוץ לנו וכמה בחר נעים זמירת ישראל לומר "ואני תפילה". חלק מחלקי נפשי אשר שפתי ירננו ואשר אין מלה בלשוני לגלותם רחשת לבבי ליוצרי ובוראי. והנה במקרא נאמר "לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם" ולא נאמר עם כל לבבכם. אבל הלשון "בכל" על המקום אשר אהבה תצמיח בהלב בעצמו. ובמקום אחר כתבתי גם באמונה בה' ובתורתו ומהכרה ע"י הרגשת הלב אשר היא ראש לכל ההרגשות עיי"ש: וזה הנראה בכונת רז"ל איזה עבודה שבלב אשר שם מקורה ולא מבחוץ זו תפילה אשר לא נוכל לומר ככה על שאר מעשי המצות פסח ותפילין אשר נדע מפי התורה ולא כן הרגשת הישראלי נגד ה'. וזה שאמרו ז"ל או אינו אלא עבודה ת"ל בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זו תפילה. אבל עוד נשאר להבין למה לא ק"ש אשר היא אהבה לו יתעלה הנטוע בכל נפש לא נשחת. ועי' בס' אפיקי יודא ח"א דרוש ד' בפי' בעבודה שענינה על דבר שאין המעשה מצ"ע תכליתו עיי"ש: והנראה אף דגדלה מעלת ק"ש בקבלת מלכות שמים ותורה אשר ארז"ל תלמוד תורה נגד כולמו ובמס' שבת פ"ק להמאריך בצלותא מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה עיי"ש. עם כל זה אף בפרט ובאיכות גדול מתפילה בכמות תפילה גדולה מאוד כי תתפשט על כל מעשי האדם ומקריו בכל מעמד ומצב כל אשר יאהב וחביב עליו מתפלל ומבקש עליו מה' ליתנו לו ולשמור אשר בו בידו והתפילה לירא ה' בלתי סר מכל מאוית נפשו כי ברצונו לבקש על מזונו וכיו"ב חיי גופו אשר אין מבוא לאהבת ה' בזה אבל התפילה מיוחדת להם וזה שארז"ל בכל לבבכם הנוגע בכל לבבכם בכל דבר ודבר הנוגע ללב האדם בגופו ובביתו בשדה ובכרם וכיו"ב זו תפילה. וקראו רז"ל לתפילה חיי שעה ויקר מזה התורה חיי עולם וגדול באיכות. אבל בכמות התפילה על חיי שעה עי"ז התפילה בכל הנוגע בלב ונאמר עלי' לעבדו בכל לבבכם: ובמס' שבת דף י' ע"א רבא חזי' לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והוא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד עיי"ש. וברש"י חיי עולם תורה. תפילה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות עכ"ל: והנה להסוברים תפילה דרבנן תיפוק ליה דתורה דאורייתא ותפילה דרבנן ואף לדעת רבינו דתפילה דאורייתא האריכות מדרבנן דמהתורה די כמ"ש אף במקצת תפילה ואין שיעור מדאורייתא לתפילה והאריכות ודאי דרבנן. אמנם במקו"א כתבתי דיש לחלק בין דבר שכולו מדרבנן אף בקיימו לא קיים רק דרבנן. לדבר שאינו מחויב מהתורה אבל בקיימו קיים דאורייתא. דהנה אף דלרמב"ן אין מחויב בתפילה כלל מדאורייתא ולרמב"ם אין שיעור מדאורייתא מ"מ מסתבר לשניהם התפילה ושבח והודאה לה' למקיימה עושה מצוה דאורייתא וכל מה שמוסיף מוסיף בדאורייתא וביותר לרמב"ם י"ל כמ"ש המבי"ט בהל' ק"ש דאף דדי בפרק ראשון מ"מ כמה שיקרא הוי דאורייתא עיי"ש וכמו"כ בתפילה בכל האריכות הוי הכל דאורייתא. ולכן לא אמר לו משום שזה דאורייתא וזה דרבנן רק זה חיי עולם וזה חיי שעה. ולכן להפסיק לתורה מתפילה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד: והנה יש להבין דהרי לא אמר לו רבא למה התפלל כלל ולא עשה כרשב"י וחביריו דתורתו אומנתו דאין מפסיקין להתפלל. אלא דאמר לו למה האריך בתפילתו ומתפלל גם בזמן הראוי לת"ת שהיא תמידית מוהגית וכו' ומאי השיבו והוא סבר זמן וכו' הלא רבא ג"כ ס"ל כן ומה"ט היה קשה בעיניו אריכתו בתפילה על כי נגע בזמן התורה. וכמ"ש ז"ל והוא סבר וכו' קאי על רב המנונא ולכאורה היה מסתבר ביותר על דברי רבא: ונראה דהנה במס' מנחות צ"ט ע"ב אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית וכו' עיי"ש ובמס' נדרים בפ"ק. וא"כ י"ל שהוא הוכיחו על אריכות תפילתו שמבטל ת"ת שהוא בכל היום ותפילה זמנה קבוע. והוא ס"ל זמן תורה לחוד וכו' דגם לתורה זמן מיוחד וקבוע דאם קרא שחרית וכו' וא"כ תורה לחוד ותפילה לחוד ולא נגע זה בזה ונוכל להאריך בכל אחד כמו שנרצה רק באם הוגה בתורה מקיים בכל פעם מצוה לכו"ע וכמ"ש דהוי מצוה בקיומה לכו"ע קיים דאורייתא: ובס' תבואות שור הקשה אטו בתפילה הכל על חיי שעה והלא מתפללים גם על חיי העולם האר עינינו בתורתך וכיו"ב עיי"ש: אבל למ"ש ממעלת התורה באיכות ובתפילה בכמות עבור שנמצאת גם בהנוגע לחיי העולם בלבד ג"כ וא"כ זה ממעלת התפילה ועם כל זה גדלה מעלת חיי עולם נגד חיי שעה וזה שאמר לו אף כי רבה מעלת התפילה כי תתפשט על כל מעשי בני אדם מכל זה נעלה חיי עולם:

ב׳

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו. והנה כנראה במס' ברכות ל"ד ע"ב המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת. א"ר חייא א"ר ספרא משום דבי רבי באבות עיי"ש ועי' להלן פ"י ה"א. ומזה נראה מעלת השבח מבקשה והודאה והדעת נותנת כי הודאה על קבלת הטובה ושבח בלי שום כונה על עצמו. והודאה נראה גדולה במעלה מתפילת בקשה. ועם כל זה גדולה מעלת תפילת הבקשה שכוללת השבח והודאה כי המבקש מה' ובוטח בו וזה על כי נודע לו מחסדו הגדול בלי תכלית והן הבקשה ושבח והודאה כי על כי נודע לו מטובו עמו ועל כל באי עולם לכן בוטח ומבקש מאתו יתעלה ואף כי חוטא הוא כי אין אדם בארץ אשר לא יחטא ובכל זאת יערב לבבו לבקש טובות וחסדים גדולים בזה מראה האדם שבחו של הקב"ה ואין לך הודאה גדולה מזה ולכן כמ"ש בהלכה הקודמת נראה דעיקר חיוב תפילה הבקשה ולכן אינו יוצא בק"ש לדעת רבינו אף מדאורייתא אף כי בלעדי זאת התפילה על צרכיו בזה חיובו ביותר כי הבלתי עושה כן מראה כי לא יפנה למקור הצלחת בכל הנעשה וכפונה מה' חלילה. גם כמ"ש מעלת תפילת הבקשה בערך כל השלשה [שבח שאילה והודיה] אף דבכיון לשבח בלבד יוצא. ונראה דה"ט בבקשה בזה שעומד לבקש הוציא א"ע מכלל שאין פונים בעת צרכם לה'. אבל השבח יהיה בכונה דבלא זה דיבור בלא כונה בלתי כבוד ה' אשר בלב ונפש נרנן כבוד ה'. וכנראה מדברי רבינו דכולמו מדאורייתא ועי' בלח"מ בשם מבי"ט דלא אתפרש מנ"ל כן. ונראה דמילי דסברה נינהו דהוי דאורייתא כמ"ש ז"ל מדמקשינן ל"ל קרא סברא היא בכמה דוכתי. ושבח והודאה ותפילה שוים בערכם וסמך לזה בגמ' כמובא בכ"מ. וגם נעים זמירת ישראל בתהילים דרכו בקודש בסידור הנאמר בגמ' ומרבינו ז"ל ולשון אלא וכו' נראה שקאי על הקודם שאין מטבע התפילה מדאורייתא אלא וכו' זה מדאורייתא יהיה באיזה מטבע שיהיה. ועי' מ"ש בפ"ב ה"ב עיי"ש. ומ"ש רבינו שבח והודיה עי' בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת להל' תפילה בשם ילקוט מלכים א' ח': ועמ"ש רבינו כאן דתפילה שאי' הזמן גרמא ובפי' משניות בפ"ק דמס' קדושין מונה תפילה כמו נר חנוכה וכיו"ב בהזמן גרמא עי' במעשה רוקח זה אחר תקנת דרבנן שקבעו זמנים עיי"ש וכונתו על חיוב דרבנן אחרי דיצא ידי דאורייתא הוי הז"ג. ועי' במג"א סי' ק"ו ס"ק ב' דנשים לפטור מערבית מהאי טעמא עיי"ש:

ג׳

אם היה רגיל וכו' והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה וכו'. ובכ"מ כתב שלמדו ממ"ש ז"ל את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו כלומר להתפלל נכחו כמ"ש רבינו בסה"מ עיי"ש: ובספר המצות עשה ה' כתב ועבדו במקדשו ר"ל והכוון אליו להתפלל שם כמו שביאר שלמה המלך ע"ה עכ"ל. וברמב"ן השיג עליו דס"ל פירש עבדו במקדשו בעבודת המקדש עיי"ש. ובמס' ברכות ל"א ע"א יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה ת"ל לקבל ירושלים ושם דף כ"ח ע"ב במשנה ודף ל' ע"א היה עומד בחו"ל וכו' נמצא כל ישראל מכוונין למקום אחד וכו' עיי"ש. ועי' להלן פ"ה ה"ג. ובסה"מ שם נאמר כן לחזק ביותר תפילה דאורייתא גם בלשון במקדשו שקאי על תפילה דאם נאמר דבכל לבבכם קאי גם על מקדשו מנ"ל לנו תפילה בפרטית וע"כ מפרש דמקדשו ג"כ על תפילה אבל זהו דנוכח המקדש נדע ממס' ברכות הנ"ל:

ד׳

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר וכו' נתבלבלו שפתם והיה שפת כל אחת מעורבת וכו' וכיון שראה עזרא ובי"ד כך עמדו ותקנו להם י"ח ברכות על הסדר וכו' ותהיה תפילת העלגים תפילה שלימה כתפילת בעל הלשון הצחה וכו'. הנה לא כתב רבינו שמתפלל בכל לשון כמ"ש בהל' ק"ש בפ"ב ה"י. ומפורש במשנה במס' סוטה ל"ב אלו נאמרין בכל לשון וכו' ותפילה עיי"ש. ונראה שנכלל בלשונו ואין משנה תפילה וכו'. אמנם מלשונו בהלכה הזאת ותהיה תפילת העלגים וכו' וקודם לזה נתבלבלו שפתם וכו' נראה לאחר תקנת עזרא וכנה"ג התפילות בלה"ק תיקנו שיהיה לכולנו ליודעים ולבלתי יודעים בלשון הזה דוקא. והנה במס' סוטה ל"ג ע"א בגמ' תפילה רחמי היא כל היכא דבעי מצלי ותפילה בכל לשון והא א"ר יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי וכו' לא קשיא הא ביחיד הא בציבור וכו' וברש"י תפילה דקתני מתני' בכל לשון לא צריך לקרא דהא רחמי נינהו והאי לישנא דידע לכוין לבו ליצלי עכ"ל. והנה לכאורה נראה מרש"י דס"ל תפילה דאורייתא אבל י"ל דא"צ קרא אם מתפלל אם רשאי להתפלל בכל לשון דהרי בלשון ארמי מחלקינן בין יחיד וציבור וא"כ י"ל לרמב"ם במשנה מתפילה דמחויב מדינא אבל עתה שתיקנו סדר התפילה ובלה"ק ועיקר הטעם בתקנתם משום המדברים לשון עלגים בשפה מעורבת ולפ"ז אין לשנות גם הלשון. כן נראה לענ"ד לדייק מלשונו ועי' בטור ושו"ע ובמג"א בסי' ק"א עיי"ש וצ"ע: וכן נראה כי בל נשלח יד לשנות מלשון הקודש לשאר הלשונות בתפילה כי אף שדיברו ארמית ולמדו בלשון הזה הלכה ואגדה וצוו על קריאת שתים מקרא ואחד תרגום. וגיטין ושטרי כתובה וממון היו נכתבין בארמית. עם כל זה לא שינו מלשון התפילה בלה"ק. רק הוסיפו בארמית הקדיש ונאמרו בו טעמים עי' בתוס' במס' ברכות דף ג' ע"א בד"ה ועונין משום דהוי תפילה תשובה ותיקנו בלשון שעמי הארץ יבינו אותו עיי"ש. ועם כל זה בתפילה וק"ש לא עשו כן ולא שלחו יד בהם לשנותם ללשון ארמי. ועי' בס' תמים דעים סי' קפ"ד לר' יהודה בר יקר ז"ל שמ"ש רז"ל שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי כדי שלא יניחו המתפללים לשון הקודש אם יניחהו מהתפלל בו. וגם ירבו עמי הארץ בישראל שלא ישגיחו ללמוד מאחר שיוכלו להתפלל בלשונם ופי' מלאכי השרת אין מכירין אין משגיחין עיי"ש וכן מצינו מכירך ברוך ובירושלמי במס' מ"ק פ"ג אין מכירך זקן עיי"ש. וכמו שנפן כולנו למזרח שמש ונגד המקדש כמ"ש רז"ל במס' ברכות הנ"ל שכל ישראל יהיו מכונין למקום אחד כן בלשון אחד המובן לכולנו ובבית התפילה היהודים מכל קצוי ארץ בבואם יחד יתפללו בלשון אחד ובשפה אחת:

ה׳

וכן תיקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות וכו'. עיין בשו"ת מהריט"ץ סי' ע' שדייק בלשונו שיהיה מנין וכו' ולא כתב תיקנו מנין התפילות וכו' להורות כמאן דאמר אבות תיקנו ואסמכוהו אקרבנות כדאי' בגמ' כ"ח ע"ב ולזה אמר וכן תיקנו שיהיה מנין התפילות וכו' דתפילת גופייהו אבות תיקנו בזמנים אלו כמ"ש בהל' מלכים עיי"ש. והנה מזה דאבות תיקנו התפילות אין להוכיח דתפילה דאורייתא דכמ"ש ז"ל דתקנת נביאים הוי דרבנן דרק הנמסר מסיני הוי דאורייתא:

ו׳

וכן התקינו שיהיה אדם מתפלל תפילה אחת בלילה וכו' ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה ואעפ"כ נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה. ובכ"מ בשם הרי"ף דהיכי דצלי שויא עלה כחובה ואי טעי הדר לרישא והאידנא נהגו עלמא לשויא כחובה עיי"ש: ונראה לכאורה דהוי כמנהג מצוה עיין בשו"ע יו"ד סי' רי"ד סעיף ד' קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפי' בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר לתורה וכו' עיי"ש ובסעיף א' דברים המותרים וכו' ונהגו איסור הוה כאלו קיבלו עליהם בגדר ואסור להתירם בהם עיי"ש ומקורו ממס' פסחים גבי בני ביישן וכו' עיי"ש ועיין בפר"ח או"ח סי' תצ"ו עיי"ש ובמג"א סי' תרצ"א ס"ק א' וא"כ לפי"ז יהיה לתפילות ערבית יתרון משאר התפילות דלרמב"ן מדרבנן ומה שנהגו לא הוי נדר משום דנהגו משום החיוב והנדר רק הבא מדעת עצמו וערבית מטעם מנהג כנדר ודאורייתא. ועיין בירושלמי במס' תרומות פי"א גבי תרומה כלי שבישל בו תרומה מגעילו ג"פ בחמין וגבי נבילה תניא מגעילו באור ומקשה תרומה בעון מיתה התרת נבילה דאיסור לאו לא כ"ש ומשני תרומות ומעשרות קבלו מעצמו ועיין בר"ש שם ובסמ"ג ל"ת ע"ח ישראל קבלו מעצמן להפריש תרומה ומעשרות בבית שני ולכך אין להחמיר בהן דאין זה איסור גמור עיי"ש. והנה שם י"ל עכ"פ נבילה חמור דהוי מחויב מהתורה מנדר מעצמו אבל הלשון שאין זה איסור גמור צ"ע לדעתי דקיי"ל דהוי מנהג איסור דאורייתא מטעם נדר ואולי הלשון שקבלו מעצמן אין הכונה למנהג רק הדרבנן קורא כן: והנה למ"ש דערבית מטעם מנהגא חיוב דאורייתא עלינו יהיה בספיקו לחומרא וי"ל דמסתמא לא קבלו עליהם שיהיה חמור מתפילה החובה דאינו חוזר מספק. ועיין ברמב"ם בפ"ט ה"ט ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפילת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציא יד"ח עכ"ל. ולכאורה מה"ט דקבילי עליה הוי חובה מדאורייתא ואין לומר מטעם נדר הוי על עצמו בלבד דודאי היה הקבלה כמו בשאר התפילות. וי"ל דמי שאין מחויב אינו מוציא אף דכולנו בכלל נדר מ"מ לא שייך להוציא רק בהחיוב מטעם מצוה מתורה או מדרבנן וצ"ע. וי"ל ג"כ דלא תיקנו מתחילה החזרת התפילה משום דלא הוי חובה גם עתה שקיבלו ע"ע אין לנו לתקן תפילה וברכה בהחזרה מה שלא תיקנו המה בראשונה:

ז׳

וכן תיקנו תפילה אחר תפילת מנחה סמוך לשקיעת החמה וכו' הנקראת תפילת נעילה כלומר נעילת שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה. ועי' בכ"מ בשם הירושלמי רב אמר שערי שמים ושמואל אמר שערי היכל ופסק רבינו כרב נעילת שערי שמים תיכף שיסיים תשקע החמה עיי"ש. ועיין בטו"ז בסימן תרכ"ג ס"ק א' הביא בשם הב"י ורא"ש ור"ן דבירושלמי פליגי רב ור' יוחנן ופי' דרמב"ם מפרש שערי שמים קודם לשערי היכל עיי"ש ועיין בריטב"א במסכת תענית דף כ"ו ע"א שלו גירסא אחרת בירושלמי וז"ל ובירושלמי אמרו מאי נעילת שערים ר' יוחנן אמר נעילת שערי שמים ור"ש אמר נעילת שערי היכל והיינו אחר צאת הכוכבים מתני' מסייע לר"י בג' פרקים וכו' ש"מ דנעילת שערי שמים הוי ביום והיינו קודם סוף ביה"ש שהוא סוף השקיעה וכו' עכ"ל. ונראה מסכים למ"ש בטו"ז וכנראה היה גירסת רבינו בירושלמי כן:

ט׳

תפילות אלו אין פוחתין עליהם אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו וכל אותן התפילות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות וכו' כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה וכו'. אין הציבור מתפללין תפילות נדבה וכו' ולא יתפלל יחיד מוסף שתים וכו' שאין מתנדבין מוסף נדבה ויש מהגאונים שהורה שאין להתפלל תפילת נדבה בשבתות ויו"ט וכו' לפי שאין מקריבין בהן נדבה וכו'. ועי' בראב"ד שכתב אפי' בלא חידוש ובשבתות ויו"ט לא יתפלל שתים שאין תפילה רק הודאה ושבח והוי ברכות לבטלה עיי"ש: וברבינו יונה במסכת ברכות כתב ע"ז דמנין לנו שתפילת נדבה נגד קרבנות נתנו עיי"ש. ונראה לענ"ד לומר דהנה עיין ברשב"א בשם גאון ז"ל דבלא לשם נדבה הוי בל תוסיף ועיין בב"י בסי' ק"ז. והנראה מדבריו משום דהוי נגד הקרבנות שייך בל תוסיף אם לא בנדבה: ולענ"ד נראה דלכאורה כיון דקיי"ל ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא כמ"ש ברא"ש בכמה דוכתי וא"כ כמו שאין רשאי לברכה ברכה הבלתי מחויבת כמו כן בתפילת י"ח ברכות הבלתי מחויבים. אבל מדאיתא בגמרא ברכות כ"ו ע"ב ר' יוסי בר' חנינא אמר תפילות אבות תיקנום ר' יהושע בן לוי אמר תפילות כנגד תמידין תיקנום וכו' אלא תפילות אבות תיקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות עיי"ש. ועיין בצל"ח שכתב וז"ל נראה לענ"ד דהיינו לענין זמנן שיהיה כפי זמן הקרבנות דאל"כ כיון שכבר תיקנום האבות למה הוצרכו שוב רבנן לאסמכינהו כלל על קרבנות עכ"ל. וכן נראה מלשון רבינו בהל' ה' וכן תיקנו מנין התפילות כמנין הקרבנות וכו' וכמ"ש לעיל בשם שו"ת מהריט"ץ: והנראה עוד שבזה שתיקנו כמנין הקרבנות הוי מטעם ונשלמה פרים שפתינו דתפילה מענין הקרבן דאם לא כן אם לא היה תחת הקרבן מה לדמותו במנין לקרבנות ועבודה נקראו הקרבנות וכן התפילה ובזה שתיקנו שיהיה כקרבן בזה נתנו לנו מקום לאומרו בנדבה כמו בקרבן דשייך נדבה ולא הוי ברכה לבטלה. ולא הוי כברכת שבח דנהנין ומצוות ומשו"ה אף בתפילות שהמה רק הודאה י"ל בנדבה. ואם כן מיושב קושית תלמידי רבינו יונה דמנ"ל דנדבה נגד קרבנות שלא לאומרו באלה דלא שייך נדבה. דלמ"ש אם נדבה לא יהיה נגד הקרבנות אין לאומרו בנדבה דהוי ברכה שאינה צריכה כמו בכל הברכות בשיצא כבר בהם. והנה מ"ש ברשב"א בשם הגאון משום בל תוסיף נראה מהאי דאיתא ברכות ל"א ע"א יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל וכו': ובמדרש ילקוט משלי כ"ב אל תסיג גבול עולם. ארשב"י אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו כגון אברהם תיקן תפילת השחרית יצחק תפילת המנחה יעקב תפילת הערבית שלא תאמר אף אני אוסיף אחרת ת"ל אשר עשו אבותיך א"ר יוחנן לא עשו אלא לכל הדורות עכ"ל. ובשוחר טוב הגירסא לא עשו להם בלבד אלא לכל הדורות:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

ב׳

אלא חיוב מצוה זו כך הוא כו' ומגיד שבחו של הקב"ה כו' שואל צרכיו כו' ואח"כ נותן שבח והודיה לד' כו'. מפורש בספרי פ' ברכה שמ"ג שמשה לא פתח בצרכן של ישראל עד שפתח בשבחו של מקום ואחר כך בצרכן של ישראל ואח"כ סיים בשבחו של מקום וכן דוד וכן שלמה וכן תקנו אנשי כנה"ג שבתחילה פתחו בשבחו של מקום ואח"כ בצרכן כו' וסיימו בהודאה יעוי"ש. וזה שאמרו בתוספתא מנחות פרק ששי הלל ושבח ותפלה מעכבין זה את זה, הלל הוא בראש התפילה ושבח הוא סוף התפלה שהוא ההודאה, ותפלה שלשה אלו מעכבין זה את זה ולכן למד רבינו מהתוספתא דמדעכבין על כרחין דכולהו הוו דבר תורה כמו תפלה לשיטת רבינו. ובספר האמונות לר' סעדיה גאון כתב במאמר ג' כו' השכל מחייב כו' לצוות ברואיו לעבדו והודות לו בעבור שבראם יעוי"ש, ולכן חשבו זה באגדה ריש עו"ג יבוא זה כו' דחשיב מצות שמצוין בני נח ויבוא דריוש על דניאל שלא ביטל את התפלה כו' דהיא מצוה ראשית דבר תורה ודוק. ולכן לא חשיב יבוא שר הסריסים ויעיד שלא נתגאל במשתה יינו דזה הוי דברי סופרים יעוי' ודוק ויעוי' דברי רבינו בחיי בשער חשבון הנפש בחשבון הט' וראוי לך שתדע אחי יעוי"ש לשון קדשו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

א׳

מצות עשה להתפלל בכל יום וכו'. וכ"כ רבינו בספר המצוות וז"ל מצות עשה ה' הוא שציונו לעובדו שהיא התפילה וכו'. והשיגו הרמב"ן מכמה דוכתין דאמרינן בש"ס תפילה דרבנן. והמגילת אסתר הליץ בעד רבינו דהנוסח הוא דרבנן יעו"ש, וכן הליץ כאן מרן. וקשיא לי בדבריהם דא"כ דעיקר תפילה היא דאורייתא אלא דהנוסח לחוד הוא דרבנן א"כ היאך חילק בש"ס פ' מי שמתו גבי מתני' דבעל קרי וז"ל אלא ברכת המזון וק"ש דאורייתא תפילה דרבנן והא בהמ"ז הוי דומיא דתפילה דעיקרה דאורייתא ומטבעה דרבנן כמ"ש מרן גופיה פ"ב דברכות משם הרמב"ן ושכיוצא בזה כתבו הרא"ש והרשב"א, ובהל' ב' נראה שהשוה דעת רבינו לדעתם יעו"ש א"כ הוי דומה לתפילה ממש. גם מ"ש עוד מרן וז"ל א"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. לא זכיתי להבינו דא"כ מה יענה אבנ"ר לקושיא שהזכרנו. ועוד מאי שנא הך דאורייתא מהך דאורייתא. עוד הקשה מרן לרבינו למה מנה מצוה זאת מדכתיב בכל לבבכם וכו' וסיים בסוף דבריו דקרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לדבר אחר ע"כ ושמעתי מקשים דבפרק החובל והמקבל דרש רבא ועבדתם זו תפילה וק"ש ואיך כתב דלא דרשוהו לדבר אחר. ולק"מ וכי ק"ש מהכא נפקא מקרא מלא דבר הכתוב בק"ש בשבתך וכו' ובלכתך בדרך אלא דרבא שם קאי ללמד דעת את העם דיאכל אדם בבוקר פת במלח וקיתון של מים ומפיק לה מהכא דרך רמז ועבדתם וכו' ואח"כ ובירך את לחמך ואת מימיך ונקט ק"ש בהדי תפילה שלא יאכל קודם ק"ש משום ואותי השלכת אחרי גויך דלאו דוקא קודם תפילה הוא דאסור אלא גם ק"ש. ולעיקר קושיית מרן נראה דמפיק ליה מועבדתם לפי דממנו נלמוד חיוב לכל יום וכמ"ש הלח"מ משם הרב קרית ספר דומיא דלחם ומים דצריך בכל יום.

ב׳

ולפיכך נשים ועבדים וכו'. אין להקשות אמאי השמיט קטנים דתני במתני' משום דכתב לפיכך וכו' ולכן אי אפשר למתני קטנים דלאו הא בהא תליא וכבר שנאו רבינו דין זה במקום אחר סוף פ"ו ה"י. שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו'. ובש"ס דרחמי נינהו וכו' כן היא הגירסא לפירוש רש"י דס"ל דהוי דרבנן, והתוס' גרסי פשיטא כיון דכתיב וכו' כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל רחמי נינהו, וכתבו דרש"י לא גריס כן משום דס"ל דהוי דרבנן וכו'. ומהר"ח אבולעפיה כתב דלא גריס רבינו בש"ס דרחמי נינהו, והוא תימה דבין רש"י בין תוס' גרסי גירסא זאת. ונראה דלעולם דרבינו גריס לה וכגירסת התוס' וה"פ פשיטא מצוה דאין לה זמן היא ומשני כיון דכתיב וכו' נעשה כמי שיש לה זמן מדרבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדי לקיים דבריהם שקבעו זמנים קמ"ל כיון דרחמי נינהו אוקמינהו אדאורייתא וליחייבו נשים כאנשים כדינייהו שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ושוב ראיתי להרי"ף דלא גריס לה, ויש לצדד לדעת רבינו אי גריס לה או לא ואין כאן הכרח. אלא חיוב מצוה וכו' נותן שבח וכו'. וכתב הלח"מ יש לשאול מנין לו לרבינו שזה מן התורה ובעל קרית ספר כתב לא איתפרש לי היכא, ולשון זה העתיק גם הרב מעיל שמואל בנימוקיו לרבינו. וכתב הרב מרכבת המשנה נר"ו דהבין המעיל שמואל בדברי הקרית ספר דקאי לכל מ"ש רבינו מתחילת הלשון שכתב ומגיד שבחו וכו', והוא הכחיש דלא קאי אלא למ"ש ואח"כ נותן שבח וכו'. ולא ידעתי היכן רמוז שהבין כן עד דמכחיש ליה דאדרבא כתב כן על מ"ש רבינו ואח"כ נותן שבח והודאה וכמו שנראה האמת דמ"ש הקרית ספר הוא ע"ז. עוד כתב הרב מרכבת המשנה נר"ו שם וז"ל ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דמ"ש ומגיד שבחו לא קאי למ"ש חיוב מצוה וכו'. ולענ"ד דבר ה' בפיהו אמת מדקדוק לשון רבינו שכתב אלא חיוב מצוה זאת כך היא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום והם דברי מותר דהכי הו"ל למימר אלא וכו' כך דיגיד שבח הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו וכו', אלא דתחילה כתב רבנו חיוב התפילה שהיא שאלת צרכיו וז"ש שיהא אדם מתחנן ומתפלל דהיינו צרכיו שהם בקשה ותחינה ואח"כ כתב שכך יעשה מדרבנן שיגיד שבחו וכו'. ולדעת מרן דס"ל דמ"ש רבינו חיוב מצוה זאת קאי גם ללשון ומגיד שבחו של הקב"ה ומפיק לה מההיא דרבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו וכו' י"ל דהלשון נמשך עד בבקשה ובתחינה, ומ"ש אח"כ הוא מילתא באנפי נפשא מצד הסברא ואח"כ יתן שבח וכו' על הטובה שהשפיע לו וכמשל דאמר בש"ס.

ה׳

וכן תקנו וכו'. עיין מ"ש מרן והלח"מ והמעיל שמואל, ולא ימלט מהקושי גם לפי דבריהם. ולי הדיוט נראה דדעת רבינו לפסוק כר' יהושע בן לוי משום דאנו מתפללין תפלת מוסף ולכו"ע הויא חיובא ובשלמא לריב"ל דתיקנו אנשי כנה"ג כנגד תמידין יבוא מרווח תפילת מוסף לא כן לר' יוסי בר חנינא דס"ל אבות תקנום מוסף מאן דכר שמיה וצריך לידחק כמו שנדחק בש"ס משו"ה תפס כריב"ל וזה הוא כוונת הש"ס דקאמר לימא תיהוי תיובתא וכו' ומאי קושיא הא ברייתא אחרת הויא תיובתא דריב"ל ומאי קשיא לריב"ח טפי מריב"ל אלא הכוונה דמקשה ליה לריב"ח מכח תפילת מוסף דתני בברייתא ולריב"ח היאך ימלט מזה דתני בברייתא דמוסף הוי כנגד מוסף דקרבן דלדידיה ליכא אב אחר ואהא מתרץ לעולם אמר לך וכו' דאי לא תימא הכי מאן תיקנה וכו' כלומר בלאו ברייתא תיקשי ליה לריב"ח מי לא מודה בתפילת מוסף ומאן תיקנה אלא צ"ל כדאמרן. או י"ל על דרך זה דלאו קושיא ותירוץ הוא אלא הכל מדברי אחד דרוצה להכריח דהך ברייתא לא הוי נגד ריב"ח וז"ש נימא וכו' כלומר כשם שבברייתא אחרת הויא תיובתיה דריב"ל כך ברייתא זאת תיהוי תיובתא דריב"ח ואהא קאמר דאינו, דאמר לך וכו' דאי לא תימא הכי וכו' זה אפשר בפשטא דש"ס. ולפי מ"ש בדברי רבינו דמ"ש כאן הוא כריב"ל צ"ל דמ"ש בהל' מלכים הוא כמ"ש המעיל שמואל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

א׳

מצוה יח להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזו עבודה שהיא בלב זו היא תפלה ואין (ע)[מ]נין התפלות מן התורה ואין חיוב התפלה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה והא דמשמע בפרק ג' פרקים דתפלת מנחה מדאוריתא אפשר דהיינו כשלא התפלל תפלת שחרית אי נמי לאנשי מעמד דאמרינן התם דהוי מדאוריתא ומה שכתב הרב ז"ל דמן התורה בכל יום חייב אפשר דסמיך אסופיה דקרא דכתיב וברך את לחמך ואת מימיך וגו' דהוא צורך כל יום הכי נמי תפלה בכל יום ואין חיוב תפלה הזאת מן התורה ר"ל נוסח תפלה הזאת שאנו מתפללים בכל יום אינה מן התורה וכיון דאין זמנה קבוע בזמן אחד ולא בזמן אחר אלא בכל יום הוא חייב מן התורה להתפלל הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים ועבדים חייבים בה וחיוב מצוה זו כך היא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו בבקשה ובתחנה דכתיב במשה ה' אלהים אתה החלות וגו' דהיינו שבחו של הקב"ה וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו' ואחר כן נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו לא אתפרש לי מהיכא. והכל יתפללו נכח המקדש בכל מקום שיהיה וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא שהיה כל אחד מתפלל בכל יום בעת שירצה כפי יכולתו עד שעמדו עזרא ובית דינו ותקנו להם לישראל י"ח ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' כדילפינן ממשה ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים לכל חפצי איש ואיש לפיכך נראה דתפלה זו היא מן התורה דאף על גב דאין נוסחתה מן התורה ממש כיון שהיא מסודרת בשבח לה' ובקשתו כפי הנלמד מדאוריתא הרי דינה מדאוריתא ועוד דאע"ג דמדאוריתא נפטר משהתפלל קצת בשבח קודם ואח"כ בשאלתו אם מאריך בזה בשמונה עשרה לא גרע והוי מדאוריתא אף על גב דאינו חייב מדאוריתא לומר כל הי"ח ברכות וכדאמרן בק"ש דאע"ג דבפסוק ראשון נפטר מדאוריתא אם קרא כל השלשה פרשיות קיים מצוה דאוריתא הכי נמי הכא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

א׳

מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו'. ועי' בכ"מ מ"ש ליישב קושיית הרמב"ן ע"ד רבינו מסוגיא דבעל קרי ומסוגיא דסוכה דקרי לתפלה דרבנן דאיירי בשכבר התפלל תפלה אחת או שנשאר לו שהות ביום כדי לומר איזה תפלה קצרה דיוצא י"ח מן התורה. ובשאגת אריה סי' י"ד האריך לדחות דברי הכ"מ ואינו כדאי. דמה שהקשה דאי איתא דתפלה מה"ת היא אמאי לא חייבו חכמים ג"כ לבעל קרי עכ"פ להרהר ואנן אמרינן אמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי דאם לא התחיל לא יתחיל ומשמע דאע"פ שלא התפלל כלל לא יתחיל. ולק"מ דהא כתב הצל"ח דכיון שלא נזכר עד שעמד בתפלה מסתמא כבר קרא ק"ש וברכותיה וא"כ יצא י"ח תפלה מה"ת דכמה בקשות יש בברכות של ק"ש ומשו"ה דייק שלא יתחיל אבל אם עדיין לא אמר שום בקשה י"ל דקושטא דמהרהר איזה בקשה כדי לצאת י"ח תפלה מן התורה וכמ"ש הכסף משנה והא דלא קתני דין תפלה דמהרהר בה כי היכי דקתני דין ק"ש ובהמ"ז. י"ל דלא פסיקא ליה דהתם אף שכבר קרא וברך פעם אחת מהרהר גם כשנתחייב אח"כ משא"כ בתפלה דכל שנפטר בתפלה קמא בפעם אחרת תו ליכא שום חיוב עליו בכל אותו מעת לעת עד למחר ועפ"ז י"ל ג"כ ההיא דספק קרא וספק התפלל דחוזר משום ק"ש ואינו חוזר משום תפלה כגון שנסתפק לו בק"ש של פעם שני דהוי דאורייתא דכה"ג בתפלה אינו מה"ת. וכן י"ל על פי זה מ"ש השאגת אריה והפר"ח מדתנן בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש ולא לתפלה דאיירי נמי בכה"ג שכבר קרא ק"ש פעם אחת ומפסיק משום פעם ב'. ובתפלה כה"ג הוי דרבנן ואינו מפסיק. ועוד י"ל ההיא דשבת ע"פ דברי הצל"ח שכתבתי דכיון שמפסיק לק"ש וקוראה בברכותיה ממילא יוצא בזה י"ח תפלה מה"ת ומשו"ה אינו מפסיק לתפלה. ומה שהקשה הצל"ח ע"ד רבינו דאמאי בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל דכיון דס"ל דיש לתפלה עיקר מה"ת א"כ אפילו אי ודאי פשוט ליה שכבר התפלל תפילה קמא ויצא י"ח מה"ת ואין הספק אליו רק בחיוב דרבנן מ"מ הו"ל לחזור שהרי יש לו חזקת חיוב שבודאי היה חייב וספק לו אם נפטר ממנו וקיי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן כל שיש לו עיקר בתורה. ואני אומר דהא לא קשיא כלל דהרי רבינו קושטא דסבר דאזלינן לקולא בדרבנן ואפי' יש לו עיקר בתורה והיה לו חזקת איסור וכמו שמבואר מדברי המל"מ בפ"ד דבכורות ובס' אבן העוזר ובס' מנחת יעקב ובסוף ספר סדרי טהרה וכן הוכחתי מהלכות תרומות. וא"כ רבינו לשיטתו אתי שפיר דלא מחייב לחזור בספק התפלל. ובהכי אתי שפיר ג"כ מ"ש רבינו בפ"ג דהלכות ק"ש דין ט"ו גבי ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות. ואע"פ שחזקת האשפה שהיא מקום הטינופת וא"כ הרי יש לה חזקה של איסור. וגם יש לאיסור מי רגלים עיקר בתורה דכנגד העמוד מה"ת אסור. ואפ"ה עכשיו שנפלו לארץ ואינן אלא מדרבנן מקילין בספיקן ואף במקום שיש להן חזקת איסור. אלא לא זו דלא קשה אלא דאף זו לא קשה מה שהקשה הצל"ח לדעת הפוסקים דס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן בחזקת איסור וא"כ אמאי אינו חוזר לדידהו בספק תפלה דרבנן או בספק קרא ק"ש למ"ד שהיא דרבנן הא יש לו חזקה של חיוב וספק אי נפטר. וכן הקשה בשו"ת ר' עקיבא איגר סי' כ"ה. ולק"מ דהא כבר כתב בס' שער המלך בהלכות מקוואות שיש לחלק בין ספק איסור דרבנן ובין ביטול מצוה דרבנן דלא עביד איסורא כלל רק שביטל מצוה דרבנן והקילו בספיקו. ויישב בזה הא דלא מחמירין בספק קרא או התפלל מטעם דהוי ספק במעשה אי נעשה דקיי"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא בספק מעשה כמו בספק הינוח דעירוב וכמ"ש המל"מ בהל' בכורות שם. דהיינו דוקא בדבר של איסור ולא בדבר של עשיית מצוה. וה"נ לעניין חזקה בדרבנן אף מאן דמחמיר לא מחמיר רק בדבר שיש בו משום איסור ולא בדבר שאין בו דררא דאיסורא כלל ורק משום מצוה תקנוה וכה"ג כתב התוס' יו"ט בריש פ"ד דסוטה לחלק בין מה שאסרו חכמים משום גזירה של איסור דאורייתא דהוא בכלל שנאמר ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי. והוא חמור ממה שתקנו חכמים תקנה שלא מחמת גזירה של איסור. וע"פ מ"ש יש ליישב מה שהקשה בס' בינת אדם בהלכות לולב ע"ד הר"ן שכתב בפרק לולב [וערבה] דא"צ ליטול הלולב בין השמשות של יום שני דיו"ט דאינו אלא מדרבנן ושמא בין השמשות הוא לילה ואינו חייב והוי ספק דרבנן והרי הר"ן גופיה סבר כדעת הפוסקים דמחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא. וה"נ בין השמשות איתחזק איסורא דעדיין בחזקת יום עומד עתה ומספק לא מפקע וכדאיתא בסי' שמ"ב ושפ"ו וסי' תקס"ב גבי תענית ציבור דרבנן. ולפי מ"ש לק"מ דדוקא בדבר שיש בו דררא דאיסורא הוא דמחמיר בספיקו משא"כ בהך דלולב דאינה אלא מצוה וכנ"ל.

ד׳

עזרא ובית דינו תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו'. וכן תקנו שיהא מניין התפלות כמניין הקרבנות. מדברי הכ"מ נראה דרבינו סבר רק כדאמר ר' יהושע בן לוי פרק תפילת השחר דתפלות כנגד תמידין תקנום ופליג אדר' יוסי בר חנינא דאמר אבות תקנום. ובעל לח"מ כתב דודאי יש לפסוק כריב"ח מפני שיישבו בגמ' אליביה ברייתא דתניא כריב"ל דאע"ג דאבות תקנום אסמכינהו רבנן אקרבנות וא"כ אע"פ שכתב רבינו שתקנו כנגד הקרבנות לא הוי דלא כריב"ח וכו'. ולפי דבריו אכתי הו"ל לרבינו להזכיר בפירוש להא דריב"ח ולא להשמיטו לגמרי. אבל באמת לא השמיטו כלל דסמך רבינו אמאי שכתב בפ"ט מהל' מלכים אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף להתפלל תפלת ערבית. ומזה מוכח שהתקינו ג"כ לדורות וכמ"ש מהרש"א בחידושי אגדות ריש פרק תפלת השחר. וכן מבואר בהדיא בילקוט משלי כ"ב. וא"כ מבואר דהדין עם הלח"מ דרבינו סבר כריב"ח דסבר לתרווייהו. והנה מלבד ראיה זו שכתב הלח"מ מסוגיא דברכות דיש לפסוק כריב"ח יש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ"ד דתענית (דף כ"ח ע"א) דקרי התם לתפלת המנחה דבר תורה כנגד תפלת נעילה ופרש"י כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והיינו ברייתא דתניא כוותיה דר' יוסי בר"ח.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

ז׳

וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה. הכ"מ הביא ד' הירושלמי בפרק בתרא דתענית ובפרק תפלת השחר דאמר מאי נעילה רב אמר נעילת שערי שמים ושמואל אמר נעילת שערי היכל, ואמרינן התם בירושלמי דרב היה מתחיל להתפלל בעוד השמש בראש האילנות דהיינו זמן נעילת שערי היכל ואמר רב מתנא ע"י דרב מאריך בצלותיה סגי היה מגיע לנעילת שערי שמים, וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש נעילת שערי שמים סמוך לשקיעת החמה כלומר תיכף שיסיים תשקע החמה ונעילת שערי היכל היינו לומר שאחר שיסיים הוא יום עדיין, ופסק הרמב"ם כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. והנה מה שדחקו להכ"מ לפרש אליבא דרב דצריך לסיים עם שקיעת החמה הוא ממש"כ הרמב"ם לקמן בפ"ג ה"ו דתפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה, אמנם צ"ע אם נוכל לפרש כן אליבא דרב דבירושלמי בפרק תפלת השחר מביא סייעתא לשמואל [לגירסת הר"ן המובא בכ"מ, וכל הפוסקים גרסי ר' יוחנן אמר נעילת שערי היכל] מהא דהכהנים נושאין כפיהם בנעילה, וע"כ דכיון דנשיאת כפיים במקום עבודה צריך להיות ביום, והרי דלרב תפלת נעילה אחר שקיעת החמה היא, והא דרב צלי כד שמשא אריש דיקלי הוא משום דהיה מאריך בתפלתו וגומרה בלילה והיינו דקאמר רב מתנא, ועוד דקשה לומר דהרמב"ם פסק כרב דהא מסייע בירושלמי לשמואל, ולגירסת רוב הפוסקים פליג ר' יוחנן על רב וקיי"ל כר"י, וכן מוכח נמי מהא דאמר רב ביומא פ"ז ע"ב דתפלת נעילה פוטרת של ערבית וכתב הר"ן שם וז"ל מוכחא סוגיין בגמ' משום דס"ל לרב דתפלת נעילה בלילה קאמר דתפלת נעילה פוטרת של ערבית דכיון דצלי משחשכה תו לא צריך לצלויי זימנא אחריתי עכ"ל, הרי מבואר דלרב מסיים תפלת נעילה בלילה, ובאמת השמיט הרמב"ם הא דרב. ונראה דלדעת הרמב"ם דאינו סובר כשיטת ר"ת לענין דינא דשקיעה ובין השמשות ע"כ אי אפשר לפרש אליבא דרב כמש"כ הכ"מ דצריך לסיים עם שקיעת החמה דאיך אפשר דיהי' צריך להתחיל כשהשמש בראש האילנות ולגמור סמוך לשקיעת החמה דזהו זמן מועט ובפרט דא"א לפרש כן מה דאמרו בירושלמי דרב דהוי מאריך בצלותיה התחיל תפלת נעילה כד שמשא אריש דיקלי, וע"כ צריך לומר דהרמב"ם פסק כר' יוחנן, ורב באמת סובר דזמנה עד הלילה, אמנם לדעת הטור דסובר כשיטת ר"ת בדין בין השמשות אפשר לפרש כדברי הכ"מ אך גם בטור מוכח דאינו סובר כן דהא פסק דזמן נעילה עד הלילה ושקיעת ר"ת הוא עכ"פ קודם הלילה וע"כ דמפרש נמי דלרב זמנה עד הלילה, ופסק כרב, אמנם דברי הרמב"ם דכתב דנקראת תפלת נעילה משום נעילת שמים אינו מבורר כיון דפסק כר"י ולדידי' נעילה היינו נעילת היכל וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים ומקורים מהר"ץ חיות · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

ה׳

מנין התפלות כמנין הקרבנות כו'. עי' כ"מ דפסק כמ"ד תפלות כנגד תמידין תקנום, והנה בהלכות מלכים פ"ט ה"א כתב אברהם תקן תפלת שחרית וכו' כמ"ד אבות תקנום. וי"ל דבאמת ליכא שום חולק דתפלות אבות תקנום, ובהלכות מלכים מדבר מענין התפשטות מצות ה' עד משה רבינו ע"ה נקט הענין כמו שהיה, אבל כאן לענין חובה עלינו אין למדים מקודם מתן תורה, ע"כ אמרו ג"כ שכנגד תמידים תקנום ג"כ אנשי כנה"ג ואנחנו חייבים להתנהג כן מפני תקנתם, ובמק"א הארכתי בזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א׳

א׳

מ"ע להתפלל בכל יום וכו'. הנה הרמב"ן ז"ל הקשה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן בפ' מי שמתו דאמרינן התם לענין בעל קרי שקורא ק"ש ומברך ברכת המזון ואינו מתפלל והעלו דהטעם הוא דק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ובסוכה דף ל"ח אמרינן בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן יעו""ש. ומרן ז"ל בכ"מ תירץ לזה ומ"ש בפ' מי שמתו שבעל קרי אינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום ומ"ש בסוכה דתפלה דרבנן אין מפסיקין היינו וכו' או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חיוב מן התורה יעו"ש או נשאר לו שהות להתפלל אותה ביום ההוא וכו' יעו"ש. ולפי"ז נראה לענ"ד לישב מאי דחזות קשה הוגד לי משם החכם המרומם יצחק נאב'ארו יהי שמו לעולם (א"ה ס"ט הוא מאן ניהו רבה מורינו הרב הגדול רבין חסידא בעל פני מבין) על הרב רע"ב ז"ל דבפ' מי שמתו במ"ג עלה דנשים ועבדים דחייבין בתפלה וכו' פי' הרב ז"ל דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ע"כ. משמע דכהרמב"ן וסיעתיה ס"ל ואילו בפ"ק דשבת פי' וז"ל ואין מפסיקין לתפלה שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' יעו"ש הרי שכתב כדעת רבינו ולפי מ"ש מרן כ"מ ז"ל אין כאן קושיא כלל דהתם דקאי המשנה בתפילת י"ח וכמבואר הא ודאי דרבנן היא ברם ההיא דפ"ק דשבת מיירי בתפלה קצרה נמי וכמ"ש מרן ומאי דקרי לה דרבנן הוא משום שנשאר לו שהות להתפלל אותה וכמ"ש א"כ שפיר פי' הרב ז"ל שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' והכונה דמשו"ה מפסיקין וקרינן לה דרבנן וכמ"ש מרן ז"ל ודוק (א"ה ס"ט עיין בס' לב מבין בפירקין).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים א׳, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילה וברכת כהנים כל הרמב״ם