רמב״ם - הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק י״ד

ספר אהבה · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק י״ד

הלכה א׳

בְּשַׁחֲרִית בְּמוּסָף וּבִנְעִילה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. אֲבָל בְּמִנְחָה אֵין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מִפְּנֵי שֶׁבְּמִנְחָה כְּבָר סָעֲדוּ כָּל הָעָם וְשֶׁמָּא שָׁתוּ הַכֹּהֲנִים יַיִן וְשִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם תַּעֲנִית אֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן בְּמִנְחָה גְּזֵרָה מִנְחַת תַּעֲנִית מִפְּנֵי מִנְחַת כָּל יוֹם:

הלכה ב׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתַעֲנִיּוֹת שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ מִנְחָה וּנְעִילָה כְּגוֹן צוֹם כִּפּוּר וְתַעֲנִית צִבּוּר. אֲבָל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בּוֹ נְעִילָה כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב וְשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הוֹאִיל וּתְפִלַּת מִנְחָה שֶׁלָּהֶם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה הֲרֵי נִרְאֵית כִּנְעִילָה וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּפֶת בְּמִנְחָה שֶׁל כָּל יוֹם. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. וְכֹהֵן שֶׁעָבַר וְעָלָה לַדּוּכָן בְּמִנְחָה שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הוֹאִיל וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם שִׁכְרוּת הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ פָּסוּל הָיָה לְפִיכָךְ הוֹרִידוּהוּ:

הלכה ג׳

כֵּיצַד הִיא נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּגְּבוּלִין. בְּעֵת שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לַעֲבוֹדָה כְּשֶׁיֹּאמַר רְצֵה כָּל הַכֹּהֲנִים הָעוֹמְדִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת נֶעֱקָרִין מִמְּקוֹמָן וְהוֹלְכִין וְעוֹלִין לַדּוּכָן וְעוֹמְדִים שָׁם פְּנֵיהֶם לַהֵיכָל וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶם כְּפוּפוֹת לְתוֹךְ כַּפֵּיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִים שְׁלִיחַ צִבּוּר הַהוֹדָאָה וּמַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וּפוֹשְׁטִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶם וּמַתְחִילִין (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתָם מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ עַד שֶׁיֹּאמַר. כְּשֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק רִאשׁוֹן כָּל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וּמַקְרֵא אוֹתָן פָּסוּק שֵׁנִי מִלָּה מִלָּה וְהֵם עוֹנִים עַד שֶׁמַּשְׁלִימִין פָּסוּק שֵׁנִי וְכָל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְכֵן בְּפָסוּק שְׁלִישִׁי:

הלכה ד׳

כְּשֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים מַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁהִיא שִׂים שָׁלוֹם וְהַכֹּהֲנִים מַחְזִירִין פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וְקוֹפְצִין אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְעוֹמְדִין שָׁם בַּדּוּכָן עַד שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה וְחוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

הלכה ה׳

אֵין הַמַּקְרֵא רַשַּׁאי (לְהַקְרוֹת לַכֹּהֲנִים) עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַתְחִיל בַּבְּרָכָה עַד שֶׁיִּכְלֶה הַדִּבּוּר מִפִּי הַמַּקְרֵא. וְאֵין הַצִּבּוּר עוֹנִין אָמֵן עַד שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה מִפִּי הַכֹּהֲנִים. וְאֵין הַכֹּהֲנִים מַתְחִילִין בִּבְרָכָה אַחֶרֶת עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי הַצִּבּוּר. וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אָמֵן אַחַר הַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר הָעָם שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְלֹא יֵדַע אֵיזוֹ בְּרָכָה מַקְרֵא אוֹתָן, אִם פָּסוּק שֵׁנִי אוֹ פָּסוּק שְׁלִישִׁי:

הלכה ו׳

אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְהַחֲזִיר פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר עַד שֶׁיַּתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לֵעָקֵר מִמְּקוֹמָן עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר שִׂים שָׁלוֹם. וְאֵין רַשָּׁאִין לָכֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר. וּמִתַּקָּנוֹת [ עֶזְרָא] שֶׁלֹּא יַעֲלוּ הַכֹּהֲנִים לַדּוּכָן בְּסַנְדְּלֵיהֶן אֶלָּא עוֹמְדִין יְחֵפִין:

הלכה ז׳

כְּשֶׁיִּהְיוּ הַכֹּהֲנִים מְבָרְכִין אֶת הָעָם לֹא יַבִּיטוּ בָּעָם וְלֹא יַסִּיחוּ דַּעְתָּן אֶלָּא יִהְיוּ עֵינֵיהֶם כְּנֶגֶד הָאָרֶץ כְּעוֹמֵד בִּתְפִלָּה. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְבָרְכִין אֶת הָעָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסִּיחוּ דַּעְתָּם. אֶלָּא כָּל הָעָם מִתְכַּוְּנִין לִשְׁמֹעַ הַבְּרָכָה וּמְכַוְּנִים פְּנֵיהֶם כְּנֶגֶד פְּנֵי הַכֹּהֲנִים וְאֵינָם מַבִּיטִים בִּפְנֵיהֶם:

הלכה ח׳

אִם הָיָה הַכֹּהֵן הַמְבָרֵךְ אֶחָד מַתְחִיל לְבָרֵךְ מֵעַצְמוֹ. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר מַקְרֵא אוֹתוֹ מִלָּה מִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר אֵינָן מַתְחִילִין לְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּקְרָא לָהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר לָהֶם כֹּהֲנִים וְהֵם עוֹנִין וְאוֹמְרִים (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ״. וְהוּא מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַרְנוּ:

הלכה ט׳

כֵּיצַד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בַּמִּקְדָּשׁ. הַכֹּהֲנִים עוֹלִין לַדּוּכָן אַחַר שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַכֹּהֲנִים עֲבוֹדַת תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וּמַגְבִּיהִין יְדֵיהֶם לְמַעְלָה עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן וְאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן פְּשׁוּטוֹת. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. וְאֶחָד מַקְרֵא אוֹתָן מִלָּה מִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בַּגְּבוּלִין עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ שְׁלֹשָׁה הַפְּסוּקִים. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אַחַר כָּל פָּסוּק אֶלָּא עוֹשִׂין אוֹתָהּ בַּמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת. וּכְשֶׁיַּשְׁלִימוּ כָּל הָעָם עוֹנִים בָּרוּךְ יְיָ׳‎ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:

הלכה י׳

וְאוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְהוּא הַשֵּׁם הַנֶּהְגֶּה מִיּוּ״ד הֵ״א וָא״ו הֵ״א. וְזֶה הוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם. וּבַמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהוּא בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת. שֶׁאֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד. וּמִשֶּׁמֵּת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק פָּסְקוּ הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב וְשֶׁאֵינוֹ הָגוּן. וְלֹא הָיוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מְלַמְּדִין שֵׁם זֶה לְתַלְמִידֵיהֶם וּבְנֵיהֶם הַהֲגוּנִים אֶלָּא פַּעַם אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים. כָּל זֶה גְּדֻלָּה לִשְׁמוֹ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא:

הלכה י״א

אֵין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נֶאֱמֶרֶת בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. כָּךְ לָמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כֹּה תְּבָרְכוּ בַּעֲמִידָה. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. כֹּה תְּבָרְכוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כֹּה תְּבָרְכוּ פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּקוֹל רָם. כֹּה תְּבָרְכוּ בְּשֵׁם הַמְפֹרָשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:

הלכה י״ב

אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין בְּכָל מָקוֹם לְהוֹסִיף בְּרָכָה עַל שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים כְּגוֹן (דברים א יא) ״יְיָ׳‎ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ לֹא בְּקוֹל רָם וְלֹא בְּלַחַשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ב) ״לֹא תּוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר״. בְּשָׁעָה שֶׁכָּל כֹּהֵן עוֹלֶה לַדּוּכָן כְּשֶׁהוּא עוֹקֵר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה זוֹ שֶׁצִּוִּיתָנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרָכָה שְׁלֵמָה וְאַל יְהִי בָּהּ מִכְשׁוֹל וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וְקֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו לְבָרֵךְ אֶת הָעָם מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה. וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר פָּנָיו לַצִּבּוּר וּמַתְחִיל לְבָרְכָם. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר פָּנָיו מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמַּשְׁלִים אוֹמֵר עָשִׂינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ מַה שֶּׁהִבְטַחְתָּנוּ (דברים כו טו) ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל״:

הלכה י״ג

כְּשֶׁמַּחְזִירִין הַכֹּהֲנִים אֶת פְּנֵיהֶם לַצִּבּוּר לְבָרְכָם וּכְשֶׁמַּחְזִירִין פְּנֵיהֶם מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל פִּנּוֹת שֶׁיִּהְיֶה אָדָם פּוֹנֶה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ יָמִין:

הלכה י״ד

בַּמִּקְדָּשׁ מְבָרְכִין בִּרְכַּת כֹּהֲנִים פַּעַם אַחַת בְּיוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. בָּאִין וְעוֹמְדִין עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וּמְבָרְכִין כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל בַּמְּדִינָה מְבָרְכִין אוֹתָהּ אַחַר כָּל תְּפִלָּה חוּץ מִמִּנְחָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בְּכָל מָקוֹם מִשְׁתַּדְּלִין שֶׁיִּהְיֶה הַמַּקְרֵא אוֹתָן יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ מִכְּלָל שֶׁאֵין הַמַּקְרֵא מֵהֶם:

דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד

א׳

בשחרית במוסף ובנעילה הכהנים נושאים את כפיהם אבל במנחה אין נשיאות כפים מפני שבמנחה כבר סעדו כל העם ושמא שתו הכהנים יין ושכור אסור בנשיאות כפים אפילו ביום התענית אין נושאין כפיהן במנחה גזירה מנחת תענית מפני מנחת כל יום. בסה"מ עשה כ' היא שצוה הכהנים לברך את ישראל והוא אמרו יתעלה כה תברכו את בני ישראל וכו' עכ"ל ובפ' ט"ו הי"ב כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש וכו'. והנה בהל' תפילה התחיל מ"ע להתפלל וכו' ועי' בלח"מ פ"א מהל' תפילה למה לא כתב כן בק"ש עיי"ש וגם כאן לא כתב מ"ע על הכהנים לברך וכו': ועי' בתוס' במס' מנחות דף מ"ד ע"א בד"ה כל כהן שכתבו דוקא כשאומר לו עלה כדאיתא בספרי ובתרגום בבלי נמי מתרגמין אמור להם כד תימור להון עיי"ש. ועי' בה"ח ובטור או"ח בסי' קכ"ח ויקרא לו אחר וכו' תנא אמור להם מכאן שהחזן אומר להם אמרו פי' שמקרא אותם וכו' ועוד שם ואם אינו נושא וכו' עובר וכו' והוא שיהיה בביהכ"נ כשקורא כהנים וכו' אבל אם אינו שם אינו עובר וכו' ועי' בב"י בשם הרא"ש ובשם הר' מנוח כתב דדוקא על שלשה עשה אינו עובר אבל בעשה דכה תברכו עובר אף בשאינו קורא אותו ובב"י כתב שאין נראה כן משאר הפוסקים ועיין בפר"ח שם עיי"ש. והנה אולי מה"ט לא כתב מ"ע וכו' דהכהנים אינם מחוייבין בעשה כל זמן שלא נקראו ועל ישראלים אין המ"ע וצ"ע עוד דהו"ל לכתוב דהוי במ"ע כשנקראו. והנראה אף דלא הוי מ"ע על ישראל מ"מ להקרות אותם להביא הכהנים לידי קיום המ"ע וגם להתברך מהם. אבל הוי בכלל מצוה מדרבנן על הישראלים להקרות או גם מדאורייתא ויהיה בכלל אמור להם החיוב על הישראל לאמר להם וא"כ הוי מ"ע על הישראל ג"כ וזה לא נתפרש וצ"ע. ואח"ז ראיתי בהפלאה כתובות כ"ד מדבר בזה עיי"ש: והנה בהאי דשיכור פסול מדוכן כדאיתא במס' תענית דף כ"ז ע"א אסמכתא ומדרבנן ולקולא שם עיי"ש. ויש להבין דהנה בעלמא לא גזרו גזירה לגזירה כמו כאן מנחה בתענית אטו מנחת כל היום. ועיין בפר"ח בסי' קכ"ט ס"ק א' שכתב במנחה אפי' אם עלה ירד מדכתב רבינו בהל' ב' במנחה יו"כ אינו יורד נראה במנחה דעלמא יורד ובס' מעשה רוקח מדקדק מדכתב רבינו במנחה יו"כ דחומר כרת לשתיה ולא נקיט תענית דעלמא ומכ"ש יו"כ נראה דוקא ביו"כ אינו יורד ע"ש. והנה בלא נקראו לא הוי ביטול מ"ע בקום ועשה אבל כנראה אף בקראו ירדו וצ"ע בזה ועי' בסי' קצ"א בפועלים ובמג"א שם עיי"ש. ובסי' קכ"ט במג"א בס"ק ד' ובאליה רבה שם עיי"ש: והנה מ"ש מגזירה לגזירה נראה מסכים למ"ש בטו"ז בסי' רנ"ב ס"ק ז' באו"ח דאם צד אחד קרוב שיהיה לא הוי בכלל גזירה לגזירה ועיין כיו"ב בתוס' במס' שבת בתוס' ישנים דף כ"א ע"א בד"ה וא"ת ובר"ן במס' ביצה דף כ"ח ע"ב בענין אין מראין סכין לחכם ביו"ט עיי"ש. וכה"ג דידן כדאיתא בגמ' שכרות שכיחא וכמ"ש רבינו שכבר סעדו וכו' וא"כ לא הוי בגדר ספק השקול ובכלל גזירה אחת:

ב׳

במד"א וכו' וכהן שעבר ועלה לדוכן במנחת יוה"כ הואיל והדבר ידוע שאין שם שכרות הרי זה נושא כפיו ואין מורידין אותו מפני החשד שלא יאמרו פסול היה לפיכך הורידוהו. נראה מזה כמה חמור החשד דבמנחה דעלמא כנראה אף בקראו דהוי ביטול מ"ע וכמ"ש ז"ל משום אמור להם החיוב על הישראל לקרותו וביטלו משום הגזירה אטו חשש שכרות ולא חשו על ביטול נשיאת כפים ומשום חשד שרו. והנה מלשון התרגום שהביאו ז"ל כד תימור להון לא נראה דהוי המצוה להקרות הכהנים על הישראל אבל בלשון אמור להם דאיתא בגמ' דהוי עשה נראה דהוי מצוה עליו וצ"ע. ועי' בס' ישועות יעקב שם ס"ק כ"ה שהביא ראיה מירושלמי במס' נזיר המובא בתוס' במס' סוטה ל"ח ע"ב בד"ה כל כהן מהו שיטמא אדם לנשיאת כפים אחוי דר' אבא אמר וכו' בשם ר' אחא מטמא כהן לנשיאת כפים שמע ר' אחא אמר אנא לא אמר כלום וכו' אלא כיון דאמר וכו' כל כהן שעמד בביהכ"נ ואינו נושא את כפיו עובר בעשה וסבר למימר עשה דוחה לל"ת אמר אנא לא אמרית וכו' עיי"ש. ושם לא היה אמרו להעלות ונראה כדעת הר' מנוח דבלא קראו ג"כ עובר בעשה דכה תברכו עיי"ש. ולמ"ש י"ל דטעה וסבר דאמור להם עשה על ישראל. ואם באמת נאמר כן טעה בהאי דסבר דדוחה לעשה ול"ת. ומצאתי בהפלאה במס' כתובות דף כ"ד ע"ב בד"ה דאיסור עשה שכתב דמ"ע דנשיאות כפים על הישראל כמו על הכהן והביא ראיה מיבום דבתורה על היבם והוי על שניהם עיי"ש. ועי' ברשב"א בשו"ת ובאבודרהם דדעת הראב"ד ביבום דלא הוי רק עליו בלבד ולא על היבמה עיי"ש. אמנם מביא בשם ס' החרדים דמצוה ג"כ על הישראל להתברך עיי"ש וא"כ לפ"ז ליכא ראיה מהירושלמי לדעת הר' מנוח הנ"ל. אבל לפ"ז בישראל יהיה החיוב ביותר מבכהן דכהן יוכל לפטור א"ע שלא ליכנס לביהכ"נ כמו דאיתא בירושלמי ובפוסקים ועי' חולין דף קל"ג ע"א ולפרוש כפיו עדנא אניס ליה ועיין ברש"י שם וישראל מחויב לקרוא לכהן ולהיות מתברך. ונראה דאם אין כהן אחר גם על הכהן המ"ע להביא א"ע לידי קריאה וברכה והנה בלא"ה אמרינן במס' מנחות ענשיתו אעשה וכמ"ש בתוס' וסמ"ג וברא"ש בכמה דוכתי דיש להביא א"ע לידי חיוב מ"ע ורק באניס ליה עדנא א"צ להביא א"ע. ונראה להביא א"ע לידי עשה לא שייך עשה דוחה לל"ת כדאי' בירושלמי דסבר כן דדוקא בעשה דהוי בחיוב דחי וכדאיתא אי אמרה לא בעינא וכו' במס' כתובות דף מ' וביותר למ"ש ז"ל בטעם הדחיה דלא נאמרה הל"ת במקום עשה בכה"ג נאמר להיפוך דלא נאמרה העשה במקום ל"ת דל"ת חמיר כדאי' במס' יבמות בפ"ק בסוגיא דעליה עיי"ש:

ג׳

כיצד וכו' ומתחילין יברכך וכו'. עיין בכ"מ שיברכך מתחילין מעצמם וכמ"ש ז"ל שבזה לא שייך לטעות בתחילת הקריאה. ובשו"ת הרא"ם סי' ג' פי' דגם יברכך בקריאה ועיין בפר"ח בסי' קכ"ח בזה. ובס' להר' דוד ערמאה ז"ל על הרמב"ם כתב וז"ל וכן המנהג בארץ הצבי והוא מנהג יפה שלא להפסיק בין הברכה למלה הראשונה עכ"ל. וצ"ע אם הוי הפסק בשתיקה מועטת כ"כ ועי' בשו"ע או"ח בסי' קס"ו סעיף א' ואם שהה כדי הילוך כ"ב אמה מקרי הפסק ובמג"א שם ס"ק ג' ועיין במג"א בסי' קפ"א ס"ק ו' דבכדי אין מפסיקין כלל עיי"ש. וי"ל כיון דבתחילה לא שייך טעות א"כ הוי כבכדי שאין להפסיק כלל:

ז׳

כשיהיו הכהנים וכו'. בהגהות מיימוני והיה מורי רבינו רגיל לומר בשעה שאומרים וישמרך ויחונך ושלום רבש"ע אני שלך וחלומותי וכו' עיי"ש: וביד המלך תמה שלא הביאו רבינו עיי"ש. ונראה כי אינו מדינא וכנראה כי רק מהר"מ ז"ל נהג כן בפ"ע ולכן לא הביאו. והנראה בענין זה להבינו לפי פשוטו נביא לשון הגמ' במס' ברכות נ"ה ע"ב אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוה יתבי בהדדי אמרי כל חד מנן לימא מלתא דלא שמיע ליה לחבריה פתח חד מנייהו ואמר האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי היא ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידיהו ולימא הכי רבש"ע אני שלך וכו' ומסיים בהדי דעני ציבורא אמן. ואי לא לימא הכי אדיר במרום שוכן בגבורה אתה שלום ושמך שלום יה"ר מלפניך שתשים עלינו שלום עכ"ל הגמ' שם: והנה כבר כתבתי במקו"א בענין ברכת כהנים שנאמר כה תברכו וכו' ואני אברכם "ועי' פט"ו ה"ו" ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנא' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. הכהנים עושים מצותם שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך ישראל כחפצו והוא מירושלמי בפ' הנזיקין עיי"ש: הברכה נאמרה מהכהנים מורי התורה להודיע ענין הברכה האמיתית ואל מה נשא לבבינו ומה נבקש מה'. כי בלעדי הידיעה מה הברכה השלימה עליה נקוה לא תנוח נפש האדם בכל הטוב הבא לו כי יבקש חדשות כדרכי המון העם בסכלותם יבחרו הטוב המדומה אשר לא תשבע נפשם ואין אדם מת וחצי תאותו בידו כמ"ש רז"ל לכן על הכהנים שמהם תצא תורה לישראל "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" והמה יורו מה הברכה הישראלית וזה הנאמר "כה תברכו [את] בני ישראל אמור להם יברכך וכו' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" והברכה יברכך וכו' יאר ה' וכו' עד שלום סדר ברכת ה' השלימה וזאת לדעת למען בעת תבוא עלינו להנות מאורה כי בלעדי הידיעה מהטוב אשר נקבל לא ניהנה ממנה כמ"ש רז"ל חיבה יתירה נודעת לו. "ואני אברכם" ממכם תצא תורת הברכה ועלי לברכם הברכה תצא מאתי. וכמ"ש הראשית הידיעה לידע ולהבין מהו הטוב האמתי והברכה העליונה עליה נכסף וברכת עשו ויעקב בלתי שוים: והנה על החלומות ארז"ל שהם הרהורי דיומא עי' במס' ברכות בפ' הרואה שם בהנ"ל ולב דואג ומפחד תמיד גם כי ישכב וישן רעיוניו סליקו על משכבו באימה ופחד כאשר אמר איוב בצערו "וחתתני בחלומות ומחזיונות תבעתיני" איוב ז': ופחד ואימות הנפש כי ירבו באדם יביאו לחולי כמ"ש רז"ל אנחה משברת גופו של אדם גם לחולי המרה השחורה העצבות מסיבת החולי וחולי ופחד ועצבות המה סיבות זה לזה כנודע ורפואת שניהם הבטחון בה' ובחסדו כמ"ש רז"ל על פחדו בציון חטאים במס' גיטין כל המפחד חוטא עיי"ש. וברכת ה' הנשמע מפי הכהנים בברכת כהנים יסלק כל הדאגות וצער הנפש אשר חלומות הרעים כמ"ש עדות על נפש דואגת ובלתי בוטחת בלב שלם בה' ולכן בלבבו פחד תמיד וחסרון שלום הנפש ומנוחה מקור הפחד וחלומות המבהילות הוא. ובברכת כהנים יתאמץ רוחו לבטוח באדון השלום מלך שהשלום שלו והמברך את עמו בשלום ועבור כמ"ש העצבות חולי הגוף והנפש המה לכן נאמר רפאם כחזקיה וכו'. ואם טובים המה וכו' אם המה הערה עליונה כמ"ש רז"ל כי חלומות אשר המה חלק שישים מנבואה בברכת כהנים יבקש ויתחנן כי הערה העליונה משמי מרום גבוה על כל גבוה תשים שלום בקרבו ושים שלום בנפשו ולבבו להתגבר על כל רעיון והרגשה מביאת פיזור נפש ופחד. והבוטח בה' חסד יסובבנו תרום נפשו ותשמח רוחו ושלום השקט רעיון ימצא ועי' ילקוט שיר השירים ג' אפי' אדם רואה בחלומו שחרבו שלופה ונתונה על צוארו משכים בבוקר והולך לביהכ"נ ורואה את הכהנים נושאין את כפיהם והחלום הרע מתבטל ממנו וכו' עיי"ש. שם על מפחד בלילות וכו':

ט׳

כיצד ברכת כהנים במקדש וכו' וכשישלימו כל העם עונים ברוך ד' אלוקים אלוקי ישראל מן העולם עד העולם. ועי' בכ"מ ועי' בס' קרית ספר שתמה מאוד שהוא נגד הגמ' מפורשת במס' תענית ט"ז דהעם עונין בשכמל"ו וכמ"ש ברש"י במס' סוטה דף מ' ע"ב ובתוס' שם עיי"ש: ועי' במעשה רוקח שכתב לתרץ דבאמת ראוי לומר ברכה שנאמרה ברוך ה' וכו' אלא בברכת כהנים שאין לכהנים להוסיף על ברכה המפורשת בתורה נאמרה מהעם ובמס' תענית שם בתענית הש"ץ אומרים והעם עונין בשכמל"ו עיי"ש והנה זה התירוץ המובחר ממה שראיתי ע"ז אף שגם בזה יקשה לומר שמטעם זה כתב רבינו כן כנראה מסוגיא דמס' סוטה דלאו אברכת כהנים קאי וצ"ע ובהל' תענית פ"ד הט"ו כתב רבינו כרש"י הנ"ל וכדאיתא במס' תענית הנ"ל:

י׳

ואומר את השם ככתבו והוא השם המפורש האמור בכל מקום ובמדינה אומרים אותו בכנויו הוא בא"ד שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפי' במקדש כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון ולא היו חכמים הראשונים מלמדין שם זה לתלמידיהם ובניהם ההגונים אלא פעם אחת לשבע שנים כל זה גדולה לשמו הנכבד והנורא. ובס' יד המלך הקשה דמס' קדושין ע"א ע"א איתא שהיה שם שתים עשרה עיי"ש וכתב דבירושלמי במס' יומא וקדושין איתא שם ארבע עיי"ש ולא מצאתי כן בירושלמי. ועיין ברא"ש במס' יומא בפ' יו"כ סי' י"ט וז"ל ורב האי אמר לא בשם הזה היה אומר כה"ג אנא השם אלא שם בן שנים וארבעים אותיות ועדיין מצוי בישיבה בקבלה ונודע לחכמים ואין נראה לי דברי רב האי בזה כיון דילפינן בגז"ש מעגלה ערופה הזכרת השם של ארבע אותיות אלא כמו שנכתב בפסוק הוא מזכיר אלא שמזכירו ככתבו והוא נקרא שם המפורש והוא מקורו לכל השמות כי כולן נאצלין ממנו ועליו נאמר ההוגה וכו' דאין להזכירו בגבול וכו' עכ"ל. וברש"י במס' סוטה ל"ח פי' ג"כ ככתבו ביו"ד ה"א עיי"ש: ובקרבן העדה הקשה במס' יומא בשם בן ד' מאי בקיאות שלא ידעו מהם שם עיי"ש. ועי' במס' קדושין דאיתא בשם בן ארבע שלא היו מלמדין וברש"י שם לקרותו בכתיבתו ופי' עיי"ש. וכן נראה בלשון רבינו כאן שלא ילמוד וכו' על דרך זה. ונראה כי הלשון ככתבו נראה דקאי על בן ארבע והחילוק רק ככתבו במקדש וכמו במדינה בכנוי שג"כ על בן ארבע בכנוי ומה דאיתא במס' קדושין הנ"ל בראשונה שם בן י"ב אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם משרבו הפרוצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה היה מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים וכו' עיי"ש א"כ נראה שעיקר מצותה בשם בן ארבע רק להצנועים נמסר לקרוא בשם שתים עשרה ג"כ ורבינו כתב לפי העיקר המצוה דלכל היא. ועי' בפי' משניות במס' סוטה לרבינו שם עיי"ש: משמת שמעון הצדיק וכו'. במס' יומא דף ל"ט ע"ב אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק וכו' ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם וברש"י מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי עכ"ל ועיין בתוס' במס' סוטה דף ל"ח ע"א בד"ה הרי לפי שלא זכו לגלוי השכינה עיי"ש. כיו"ב במס' מנחות ק"ט ע"ב:

י״א

אין ברכת כהנים נאמרת בכ"מ אלא בלה"ק שנאמר כה תברכו וכו' כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאת כפים וכו'. עי' ביד המלך שחקר לדעת רבינו בדיעבד בישיבה וכיו"ב מהני דתוס' כתבו מלעמוד ולשרת בדיעבד לא מהני כמו בעבודה ולרבינו מכה וכו' לא נדע כן ולמה בחר בכה ובגמ' אמרינן אח"ז משאר לשונות [דרשות] עיי"ש: ונראה דרבינו ס"ל דעל כרחך הוי דאורייתא דאל"כ האיך אמר רב נתן אינו צריך דכתיב לעמוד ולשרת וכו' הרי האי לעמוד אמרינן במס' תענית כ"ו דהוי אסמכתא וכה י"ל דהוי דאורייתא ואם גם כה י"ל דהוי אסמכתא מ"מ מדמיון לעמוד ולשרת היה נראה אף בדיעבד פסול כמ"ש בתוס' ואם הוי מדרבנן למה לא יהני בדיעבד וא"כ עדיף לומר מכה. ומזה יליף רבינו דהוי מדאורייתא מהלכה למשה מסיני וכמ"ש בהקדמתו על ש"ס דמצינו אסמכתות על דאורייתא מהלמ"מ וא"כ הוי אפי' בדיעבד פסולה ומשו"ה אמר ר"נ דאינו צריך דלעמוד ולשרת הוי אסמכתא ראוי ביותר ובכ"ג בדיעבד לא מהני:

י״ב

אין הכהנים רשאין בכ"מ להוסיף ברכה על ג' הפסוקים וכו' לא בקול רם ולא בלחש שנאמר לא תוסיפו על הדבר וכו'. הוסיף רבינו על לשון הגמ' לא בקול רם וכו' דהנה בלאו דלא תוסיפו מכה וכו' דדרשינן כמה דברים שתהיה ברכת כהנים בלי שנוי והוספה ג"כ נגד לשון כה וכו' וע"כ לא תוסיפו וכו' הנאמר בגמ' אף דבקול רם הברכה נגד העם הוי בכלל כה וכו' שדרשו פנים אל פנים מלשון אמור להם. אבל בלחש נראה כתפילה בפ"ע וגם זה אסור משום לא תוסיפו:

י״ג

כשמחזירין וכו' וכן כל פינות שיהיה אדם פונה לא יהיה אלא על דרך ימין. ועי' בס' באר שבע במס' סוטה דף ט"ו בד"ה כל פינות וכו' עיי"ש ובפר"ח בסי' קכ"ח ס"ק י"ז:

י״ד

במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר באין ועומדין על מעלות האולם וכו'. ועי' בכ"מ ובתוס' במס' סוטה דף ל"ח ע"א בד"ה וכתב כתבו דה"ה במוספין ובתמיד של בין הערבים עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד

י״ב

אומר עשינו מה שגזרת עלינו כו'. לפי מה שמצאנו בסוף סוכה שבבית שני היו אומרין אבותינו היו פניהם כו' ואחוריהם למערב ואנו כו' ועינינו כו' וכאן אמר הגמרא לעולם תהי' אימת הציבור עליך שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי כו' לכן אמר כד מהדרי אפייהו מצבורא, אומרים רבש"ע עשינו מה שגזרת עלינו שאנו עשינו זה בהכרח לפי שגזרת עלינו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד

א׳

מצוה יט שיברכו הכהנים את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וברכת כהנים בנשיאות כפים ובכל יום דאמר ר' נתן הרי הוא אומר לעמוד לשרת לפני ה' הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים דכתיב וישא אהרן את ידו אל העם אף בניו בנשיאות כפים ואף על גב דבהאי קרא לאו ברכה כתיבה אלא שירות לעמוד לשרת הא איתקוש ברכה ושירות אחרינא דכתיב לשרתו ולברך בשמו וא"כ האי לעמוד לשרת דהכא היינו ברכה דאיתקש לשירות וכתיב ביה כל הימים שבכל יום הם חייבים לברך את ישראל. וחייבים לברך מן התורה בין במקדש בין בגבולין דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' ודרשי' שהוא מקרא מסורס בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך דהיינו באהל מועד ושילה ובית עולמים שם אני מצוך להזכיר את שמי דהיינו שמי המיוחד לי שהוא שם המפורש ולא בגבולין אלא בכינוי משמע דאף בגבולין חייב לברך ובכינוי מדאצטריך רחמנא למימר דלא יזכירו שם המיוחד אלא במקדש דאי מצות ברכת כהנים לא הוה צריך אלא במקדש לא הוה צריך למימר בכל המקום לאפוקי גבולין כיון דאין מצות ברכת כהנים אלא במקדש הוה ליה למימר סתם תזכיר שמי שהוא שם המיוחד והיינו בבית הבחירה אלא איצטריך בכל המקום לכדאמר ובב"ר דרשי' אי במקדש מברכין ואין מברכין בגבולין ת"ל בכל המקום אשר אזכיר וגו' אף בגבולין.

ג׳

וכיצד היא נשיאות כפים בגבולים כשיגיע שליח ציבור לעבודה נעקרין ממקומם ועולי' לדוכן דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. ואם לא עלה בעבודה שוב אינו עולה דכתיב וירד מעשות וגו' אלמא בעוד העבודה בידו ברך ואחר כך וירד מעשות וגו' אלמא השתא הוא דגמר. ועומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם עד שישלים ש"צ הודאה ואז מחזירים פניהם כלפי העם בקריאה שקורא אותם כהנים. ופושטין אצבעותיהם דכתיב אמור להם שיקראם כהנים ומכלל דפניהם כלפי ההיכל דאלו פניהם מתחלה כלפי העם לא הוה צריך לקוראם כהנים דהיינו אמור להם דקאמר קרא. ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהם דבהכי הוי נשיאות ידים דכל הזרוע מקרי יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאות ידים דהיינו מקום היד ממש אלא צריך להגביהם כנגד כתפותיהם. ומתחילים יברכך מדרבנן משום דהכהנים ברכו וצריך שמיד יתחילו במצות ברכת כהנים ולא תהא ההתחלה תלויה באחר שיקרו אותם עד שהם יתחילו ואחר כן יקרו אותם. ושליח ציבור מקרה אותן מלה במלה והן עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר. כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן וכן בשני וכן בשלישי. ונראה דעניית אמן בברכה שהיא מדאוריתא כגון ברכת המזון וברכת התורה שהוא חיוב לענות אמן מדאוריתא מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל דמשמע נמי בכל ברכה שאנו מגדילים ומברכים שמו הבו גודל והיינו בעניית אמן וכתיב נמי בירמיה אמן כן יעשה ה' יקים ה' את גו' דמשמע דיש בו אמנת דברים וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת. ומכוונים הציבור פניהם כנגד פני הכהנים דכתיב אמור להם ומשמע כמי שאומר לחברו דהוא פנים כנגד פנים.

ח׳

אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו. דקריאת ש"צ כהנים מאמור להם נפקא דהיינו כשהם שנים או יותר אבל אחד לא ואף על גב דלהקרות להם נמי מאמור להם נפקא ואמרי' דאפילו לחד נמי צריך להקרות היינו משום דקריאת כהנים עיקר דרשא הוי מלהם דהיינו שיקראו אותם ולכך בעינן שנים אבל בהקראה עיקר דרשה הוי מאמור דמשמע עד שיאמר ואיפשר דקריאת כהנים אינה אלא מדרבנן ואסמכוה אאמור ולהכי אינו קורא אלא כשהם שנים אבל בסוטה משמע דהוי מדאוריתא דאמרינן לאחד אינו קורא שנאמר אמור להם לב' וכתב רש"י ז"ל אמור להם מקרא דלהם נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותם לברך משמע דהוי מדאוריתא ועיקר דרשא מלהם כדפי'.

ט׳

כיצד ברכת כהנים במקדש הכהנים עולים לדוכן כדי שיהיו כל העם לפניהם וכתיב נמי וישא אהרן וגו' וירד נראה דלברך צריך לעלות. ואחר שישלמו הכהנים תמיד של שחר היו עולים דכתיב וירד מעשות החטאת וגו' וכדאמר לעיל. ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם ומשום כבוד שכינה. חוץ מכהן גדול דכבוד שכינה הוא דלא יגביה למעלה מן הציץ שכתוב עליו השם. ומקרה אותן מלה במלה כמו בגבולין דמאמור להם נפקא. ואין העם עונין אחר כל פסוק אלא עושין אותה במקדש ברכה אחת דאין להפסיק בשם המפורש. ואחר שישלימו שלשה הפסוקים כל העם עונים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. וקשיא לי טובא אהא דקאמר הרב ז"ל דכל העם הם דעונין ברוך וגו' דבבריתא גמרי הא מילתא מעזרא דכתיב קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם ופרש"י דבבית המקדש בכל סיום ברכה במקום בא"י היו מסיימים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל וגו' והעם עונים בשכמל"ו והכי נמי כתב הרב ז"ל עצמו בהלכות תעניות והכא כתב בהפך וצ"ע. ואומר השם ככתבו והוא השם הנהגה מיוד הא ואו הא דכתיב ושמו את שמי דהוא המיוחד לו יתברך ויתעלה דכתיב זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא דכתיב לעלם להעלים ובמקדש בנשיאות כפים מותר דכתיב ושמו את שמי המיוחד.

י״א

אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון קודש שנאמר כה תברכו עד שיאמרו בלשון הזה. ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה ומשרת גופיה מנלן דכתיב לעמוד לשרת ובנשיאות כפים דכתיב הוא ובניו מקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים דכתיב וישא אהרן וגו' אף בניו בנשיאות כפים. ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם שאומר לחברו שהוא בקול רם. וכך למדו מפי השמועה כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאות כפים כה תברכו בלשון הקודש כה תברכו פנים כנגד פנים כה תברכו בקול רם כה תברכו בשם המפורש והוא שיהיה במקדש.

י״ב

אין הכהנים רשאין להוסיף בכל מקום ברכה על שלשה הפסוקים האלו כגון ה' אלהיכם וגו' שנאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי וגו' כשמחזירין פניהם לציבור לברכם וכשמחזירין פניהם מהציבור אחר שברכו לא יחזירו אלא דרך ימין בכל מקום דכל פונות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין דכתיב במזבח של יחזקאל ומעלותיהו פנות קדים כל פנות שאתה פונה לא יהיה אלא דרך ימין דהוא דרום למזרח דהיא קדים דאם תאמר דרך שמאל דהוא צפון למזרח שהוא קדים לא סלקא דעתך דתני רמי בר יחזקאל ים שעשה שלמה עומד על שתים עשרה בקר ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' פונים נגבה וג' פונים מזרחה כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין שהוא מצפון למערב לדרום למזרח. ומקרא דלעיל דכתיב קדם שמעינן למזרח ואיסתיים מתרוייהו דכל פונות שאדם פונה יהיו מדרך ימין למזרח.

י״ד

במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחד ביום אחר תמיד של שחר כדדריש בירושלמי דמקרא זה מסורס הוא והלא לא היה צריך לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואחר כן וישא אהרן וגו' אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא כפים במעלות האולם ובמדינה מברכין אותה אחר כל תפלת שחרית מוסף נעילה ודרשינן בירושלמי שחרית מכה תברכו מוסף מפסוק וישא אהרן את ידו וגו' בר"ח דאית מוסף ונעילה דכתיב ובפרישכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה וגו' דהיינו תפלת נעילה שהיה מרובה על של כל יום ונראה דברכת כהנים במוסף ובנעילה הוי מדרבנן וקראי אסמכתא ולהכי במקדש לא היו מברכין אלא בתמיד של שחר דיליף מנשיאות כפים דאהרן דלא הוה אלא בקרבן שחרית דכולם קרבו בשעה אחת החטאת והעולה והשלמים מלבד עולת הבקר ולא הפסיק ביניהן ונשיאות כפים משום תמיד של שחר הוה. בכל מקום משתדלין שיהיה המקרה ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרה מהם ומהאי קרא דרשי' כמה גוני משום דכולהו ממשמעותא הוו וברכה דרשי דכתיב אמור להם שלא יהו מברכין באנגריא ובבהלה אלא בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם ולכך נאמר אמור להם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד

ט׳

כיצד ברכת כהנים במקדש וכו' וכשישלימו כל העם עונין ברוך ה' אלהים וגו'. ובס' יד המלך תמה על רבינו דדוקא המברך אומר כך אבל העם עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדאיתא בתענית. ולי קשה טפי דרבינו עצמו כתב כן בהלכות תענית ודברי עצמו סותרין זה את זה. אחרי מופלג מצאתי שכבר הרגיש בזה בספר באר שבע. ונראה ליישב דס"ל לרבינו לחלק בין ברכות דתעניות שאינן קבועות לברכות קבועות כמו ברכת כהנים. דדוקא גבי ברכות דתעניות תניא התם במס' תענית דהעם עונין בשכמל"ו ולא כהמברך אבל בברכות קבועות שבכל יום מודה דהעם עונין ברוך ה' כהמברך. וטעמו של רבינו הוא משום דאיכא התם תנאי דפליגי וס"ל דעונין ברוך ה' אפילו בתעניות וא"כ אי אמרינן דאידך ברייתא דס"ל דעונין בשכמל"ו הוא בכל הברכות יהיה פלוגתא רחוקה ביניהם על כן ניחא ליה לרבינו לומר דלא פליגי רק בברכות שאינן קבועות אבל בברכות הקבועות מודה הך ברייתא לאית דאמרי דעונין בשוה להמברך. ויותר נראה לפי מ"ש בסוטה בתוס' יו"ט דבשכמל"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אומר ברוך ה' אלהי ישראל שכן הוא תקנת עזרא אבל בברכת כהנים א"א לכהנים להוסיף על מ"ש בתורה וכיון שהם לא אמרו ברוך ה' לא היו העונין אומרים בשכמל"ו. אבל מ"מ ברוך ה' נראה לרבינו שהיו עונין דס"ל דבזה לא פליגי ומודו להנך תנאי דס"ל דכך היו עונין וזה דלא כמ"ש רש"י והתוספות בפשיטות בסוטה (דף מ' ע"ב) דגם בברכת כהנים היו העם עונין בשכמל"ו. ומה שהקשו התוס' שם דגם במקדש היו מפסיקין בענייתן הנ"ל ואמאי קתני שהיה ברכה אחת ותירוצם דחוק עיי"ש. אך אתי שפיר לפי מ"ש רבינו כאן וכשישלימו כל העם עונין וכו' ומשמע דקושטא דבאמצע לא היו עונין שום דבר. ומה שהקשה המל"מ על פירוש רש"י בחומש שכתב וישא אהרן את ידיו ויברכם ברכת כהנים יברכך וכו' מדתניא בסוטה (דף ל"ח) כה תברכו בנשיאות כפים או אינו אלא שלא בנשיאות כפים נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם מה להלן בנשיאות כפים אף כאן בנשיאות כפים. ואי איתא דויברכם דכאן היה ברכת כהנים אמאי צריך למילף בגז"ש מכאן לברכת כהנים שהיא בנשיאות כפים דתיפוק ליה מדהכא גופה שהיתה ברכת כהנים ונשא ידיו והניח בקושיא. ובחבורי על התורה כתבתי לתרץ ע"פ מאי דאיתא בירושלמי בתענית שם מניין לנשיאות כפים כה תברכו את בני ישראל עד כאן בשחרית. במוסף מניין וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. ולפ"ז אתי שפיר הא דאיצטריך בסוטה למילף בגז"ש מכאן לברכת כהנים שתהא בנשיאות כפים אף בשחרית דאילו מדהכא דהיה בנשיאות כפים איירי בקרבנות דמוסף וכדי ללמד לברכת כהנים דשחרית דאיירי בפסוק כה תברכו שתהא ג"כ בנשיאות כפים הוצרך למילף בגז"ש].

י״א

אין ברכת כהנים נאמרה בכל מקום אלא בלשון הקודש שנאמר כה תברכו את בני ישראל. עיין בכ"מ ולח"מ שפירשו בכוונת רבינו דלאו ממשמעות דקרא יליף דכה הוא בלשון הקודש אלא מגז"ש דשאר קראי יליף לה וכדאיתא בברייתא בסוטה (דף ל"ח) ואני אומר דודאי כוונת רבינו הוא דלשון כה משמע דוקא לה"ק והיינו כר' יהודה דקאמר בברייתא שם לת"ק דיליף בגז"ש מברכת לוים דהוא בלה"ק דא"צ הרי הוא אומר כה עד שיאמר בלשון הזה. וכתבו התוס' דרבנן לא משמע להו עיכובא מכה אלא מככה. והיינו כדאיתא שם בסוגיא (דף ל"ג) דפליגי ר' יהודה ורבנן בהכי גבי חליצה דר"י דריש תרתי כה וככה ללה"ק וגם לחליצה ורקיקה שמעכב ורבנן לא דרשי תרווייהו רק עיכובא לחליצה ורקיקה ולה"ק ילפי מגז"ש מלוים. ובהלכות חליצה פ"ד מבואר דרבינו יליף לשון הקדש מככה והיינו כר"י. וא"כ אזיל כאן לטעמיה דהתם דיליף לה"ק מכה לחוד ושם יתבאר טעמו שפסק כדרשא דר' יהודה ועיי"ש בס"ד. וממ"ש יתבאר לך דיפה עשה הט"ז באו"ח שכתב הלימוד דלה"ק מכה והפמ"ג בא והקשה דזה אינו אלא לר"י. ולפ"ד הו"ל להקשות ג"כ על רבינו בהלכות חליצה אך אתי שפיר כמ"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק י״ד

ג׳

ומתחילין יברכך, וש"ץ מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר. פי' הכ"מ דהיינו שהכהנים יתחילו בעצמם יברכך והש"ץ מקרא אותם אח"כ שאר התיבות, ובב"י בטור סי' קכ"ח כתב דאף דהיה אפשר לפרש דמקריא אותם מן יברכך ולא יחלוק על שאר הפוסקים, וכן מפורש בפיהמ"ש בברכות ל"ד כפי הגירסא שלנו מ"מ דחה הב"י הך פירושא משום דבמצרים ובאה"ק מתחילים הכהנים יברכך ואח"כ מקריא אותם הש"ץ ד', ואומרים שם שבגירסתם בפיהמ"ש בלשון ערבי שהוא אמיתית כתוב כן, ע"כ דברי הב"י, ובטעם הדבר כתב דכיון דכל מה שהש"ץ מקריא הוא כדי שלא יטעו א"כ בתיבת יברכך ליכא למטעי והנה ראיתו דלשון ערבי מדוייק יותר אינו מוכרח ובגירסתנו מפורש באופן שלא שייך טעות להמעתיק דכתב ומשים בפיהם שלש ברכות אות באות ש"ץ אומר יברכך ויענו הכהנים יברכך וכו'. וע"כ נפל טעות באיזה נוסחא ויתכן שבמצרים תיקנו בשביל פירושם בדבריו בהלכותיו לכן נברר דבריו כאן. והנה פי' הכ"מ קשה א' במה שפי' בטעמא דאינו מקריא יברכך משום דמקריא בשביל שלא יטעו וביברכך ליכא טעות, ובאמת הא דמקריא אינו בשביל טעות דהרמב"ם כ' להדיא דהוא מקרא דאמור להם עד שיאמר להם, ואפי' אם נאמר שהוא אסמכתא מ"מ אם הדרשא לא היתה מסכמת עם הדין לא היה הרמב"ם מביאה, דמדרשא דאמור להם בודאי משמע דהוא על כל הברכת כהנים ודרשא זו ליתא בגמ' ולא בספרי ובתוס' מביא זה ממדרש טעמי חסירות ויתירות ובודאי אם הוא אסמכתא וגם סותרת עיקר ההלכה דבשביל טעמא דלא יטעו אינו מקריא יברכך לא היה הרמב"ם מביא דרשא זו, עוד יש להוכיח דלפי פי' הכ"מ דאינו מקריא יברכך, מוכרח למחוק גירסתנו שהיתה גם לפני הכ"מ בהל' ה' אין המקרא רשאי להקרות לכהנים, והכ"מ גורס לקרות כהנים וכמו שהוא בגירסתנו בגמ', אבל בגמ' איתא אין הקורא, וברמב"ם איתא אין המקרא, ועל אמירת כהנים אין שייך לקרותו מקריא והי' להרמב"ם לכתוב ש"ץ, כמו שכ' להלן. עוד פי' הכ"מ דואין הכהנים רשאים להתחיל בברכה הוא ברכת אקבש"א ומפרש דמקודם קורא כהנים ואח"כ מברכים הכהנים ברכת אקבש"א וכמו שהוא מנהגנו, ובאמת ברמב"ם מוכח להדיא דאינו סובר כן וא"א לפרש כן ברמב"ם, חדא דאכתי לא כתב הרמב"ם ברכת אקבש"א וכ' זה בהל' י"ב, ומשמע משם דאין אומרים זה באופן שישמעו הצבור דהא כלל זה עם יהי רצון ע"ש, ב' דמוכח מדברי הרמב"ם דברכת אקבש"א מברכים קודם שיחזירו פניהם, וקריאת כהנים מוכח מדבריו דהוא אחר חזרת פניהם ודלא כמנהגנו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים י״ד, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילה וברכת כהנים כל הרמב״ם