רמב״ם - הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק ט״ו

ספר אהבה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תפילה וברכת כהנים · פרק ט״ו

הלכה א׳

שִׁשָּׁה דְּבָרִים מוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. הַלָּשׁוֹן. וְהַמּוּמִין. וִהָעֲבֵרָה. וְהַשָּׁנִים. וְהַיַּיִן. וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם. הַלָּשׁוֹן כֵּיצַד. הָעִלְּגִים שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין לַאֲלֵפִי״ן עַיְנִי״ן וּלְעַיְנִי״ן אֲלֵפִי״ן אוֹ לְשִׁבּלֶת סִבּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. וְכֵן כְּבֵדֵי פֶּה וּכְבֵדֵי לָשׁוֹן שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם נִכָּרִים לַכּל אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:

הלכה ב׳

הַמּוּמִין כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ מוּמִין בְּפָנָיו אוֹ בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אֶצְבְּעוֹתָיו עֲקֻמּוֹת אוֹ עֲקֻּשּׁוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ יָדָיו בּוֹהֲקָנִיּוֹת לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. מִי שֶׁהָיָה רִירוֹ יוֹרֵד עַל זְקָנוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְכֵן הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה דַּשׁ בְּעִירוֹ וְהַכּל הָיוּ רְגִילִים בְּזֶה הַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו אוֹ בְּזֶה שֶׁרִירוֹ זָב מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:

הלכה ג׳

הָעֲבֵרָה כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״ וּכְתִיב (ישעיה א טו) ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם״ וְגוֹ׳‎. וְכֹהֵן שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג ט) ״אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת״ וְגוֹ׳‎. וּבְרָכָה כַּעֲבוֹדָה הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י ח) ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ״ם אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם. וּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת אֵין מוֹנְעִין:

הלכה ד׳

הַשָּׁנִים כֵּיצַד. כֹּהֵן נַעַר לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא זְקָנוֹ. וְהַיַּיִן כֵּיצַד. מִי שֶׁשָּׁתָה רְבִיעִית יַיִן בְּבַת אַחַת אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו לְפִי שֶׁהֻקְּשָׁה בְּרָכָה לַעֲבוֹדָה. שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם מֻתָּר. וְאִם שָׁתָה יוֹתֵר מֵרְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מָזוּג אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁתָאוֹ בְּכַמָּה פְּעָמִים לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו עַד שֶׁיָּסִיר אֶת יֵינוֹ מֵעָלָיו. וְכַמָּה הִיא רְבִיעִית אֶצְבָּעִים עַל אֶצְבָּעִים בְּרוּם אֶצְבָּעִים וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע בְּגוּדָל. וְזֶה הָאֶצְבַּע שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הוּא הַגּוּדָל וְהוּא הַנִּקְרָא בֹּהֶן יָד:

הלכה ה׳

טֻמְאַת הַיָּדַיִם כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁלֹּא נָטַל אֶת יָדָיו לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אֶלָּא נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד הַפֶּרֶק כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדְּשִׁין לַעֲבוֹדָה וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קלד ב) ״שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרַכוּ אֶת יְיָ׳‎״. וְהֶחָלָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּכִהוּנוֹ:

הלכה ו׳

כֹּהֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם וְאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּצֶדֶק הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְאֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לְפִי שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל כֹּהֵן וְכֹהֵן שֶׁרָאוּי לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם וְאֵין אוֹמְרִים לְאָדָם רָשָׁע הוֹסֵף רֶשַׁע וְהִמָּנַע מִן הַמִּצְוֹת:

הלכה ז׳

וְאַל תִּתְמַהּ וְתֹאמַר וּמַה תּוֹעִיל בִּרְכַּת הֶדְיוֹט זֶה. שֶׁאֵין קִבּוּל הַבְּרָכָה תָּלוּי בַּכֹּהֲנִים אֶלָּא בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם״. הַכֹּהֲנִים עוֹשִׂים מִצְוָתָן שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְרַחֲמָיו מְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל כְּחֶפְצוֹ:

הלכה ח׳

עַם שֶׁהֵם אֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְהָעוֹמְדִים מִצִּדֵּיהֶן הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה. וְאִם הָיְתָה מְחִצָּה בֵּין הַכֹּהֲנִים וּבֵין הַמִּתְבָּרְכִים אֲפִלּוּ הִיא חוֹמָה שֶׁל בַּרְזֶל הוֹאִיל וּפְנֵיהֶם מוּל פְּנֵי הַכֹּהֲנִים הֲרֵי הֵם בִּכְלַל הַבְּרָכָה:

הלכה ט׳

נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בַּעֲשָׂרָה וְכֹהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכֻּלָּן כֹּהֲנִים כֻּלָּם נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם. וּלְמִי הֵם מְבָרְכִים לְאַחֵיהֶם שֶׁבַּצָּפוֹן וְלַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּדָּרוֹם. וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם אָמֵן הַנָּשִׁים וְהַטַּף. וְאִם נִשְׁאֲרוּ שָׁם עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים יוֹתֵר עַל אֵלּוּ שֶׁעָלוּ לַדּוּכָן הָעֲשָׂרָה עוֹנִין אָמֵן וְהַשְּׁאָר מְבָרְכִין:

הלכה י׳

צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן כֹּהֵן אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבַדּוֹ לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיְתָה הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ רַשַּׁאי. וְאִם אֵין לָהֶם כֹּהֵן כְּלָל כְּשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְשִׂים שָׁלוֹם אוֹמֵר אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ הָאֲמוּרָה מִפִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶׁךָ כָּאָמוּר (במדבר ו כד) ״יְבָרֶכְךָ יְיָ׳‎ וְיִשְׁמְרֶךָ״ (במדבר ו כה) ״יָאֵר יְיָ׳‎ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ״ (במדבר ו כו) ״יִשָּׂא יְיָ׳‎ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם״ (במדבר ו כז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרַכֶם״. וְאֵין הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וּמַתְחִיל וְאוֹמֵר שִׂים שָׁלוֹם:

הלכה י״א

כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא אֶת כַּפָּיו בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהָלַךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין וְלֹא הִגִּיעוּ לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים נוֹשֵׂא יָדָיו לָהֶן וּמְבָרְכָן. וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם. כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָקַר רַגְלָיו מִמְּקוֹמוֹ לַעֲלוֹת לַדּוּכָן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר רְצֵה שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה. אֲבָל אִם עָקַר רַגְלָיו לַעֲלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַדּוּכָן אֶלָּא אַחַר עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה עוֹלֶה וּמְבָרֵךְ:

הלכה י״ב

כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אַחַת הֲרֵי זֶה כְּעוֹבֵר עַל שָׁלֹשׁ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו כג) ״כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ו כג) ״אָמוֹר לָהֶם״ (במדבר ו כז) ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״. וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ וְכָל כֹּהֵן הַמְבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב ג) ״וַאֲבָרַכָה מְבָרְכֶיךָ״:סְלִיקוּ הִלְכוֹת תְּפִלָה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא

דברי ירמיהו · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט״ו

ב׳

המומין כיצד כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו וכו' לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו וכו'. עי' בכ"מ שמסופק בזה"ז שמכסין פניהם וידיהם דלא שייך אתו לאסתכולי אם נאמר לא פליג רבנן ובב"י בסי' קכ"ח ובשו"ע סעיף ל"א פסק דבכה"ג יעלו עיי"ש. והנה יש לעיין בזה למ"ש בטורי אבן במס' מגילה כ"ד ע"ב להקשות במומין ברגליו למה לא נתירו בסנדל שגזרו ע"ז משום ספק חשד לפסול ולמה נבטלו מדוכן שיהיה ודאי חשדא ודוחק בעיני משום לא פלוג ודעתו דלמסקנא ג"כ טעמא דכבוד הציבור עיי"ש: וכנראה בגמ' במס' ר"ה וכיו"ב נראה דעיקר משום חשדא ונראה משום לא פלוג. וי"ל דזה הוי שנוי גדול שיעלה הוא בסנדלו ולא אחרים ושייך הסתכלות עבור זה כמ"ש בב"י שם ובמג"א בהנ"ל באם כולם אינן משלשלין טליתם שאין רשאי הוא עיי"ש. ובמומין דלא נקרא ליכא ביטול מ"ע משא"כ בנמצא חסרון בסנדלו דהיה מחויב ואינו עולה שייך חשד:

ג׳

העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם כפיכם וכו'. הנה לא מנה בעבירה רק הרג הנפש ואח"ז עובד ע"ז. וסיים "ושאר עבירות אין מונעין אותו": ובמס' בכורות מ"ה ע"ב במשנה והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהיה מטמא ועי' במס' גיטין דף ל"ז ע"ב. ולדעת רבינו כמ"ש אח"ז וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכו'. אלא דבאלו מהני בשב כדאיתא נודר ובאלה שהביא רבינו כמ"ש אע"פ שעשה תשובה וכו'. ועי' בב"י בסי' קכ"ח כיון דבדיעבד עבודתו כשירה קודם שהדיר כמ"ש רבינו בפ"ו מביאת המקדש נושא כפיו לכתחילה ופי' מ"ש רבינו ושאר עבירות אין מונעין וכו' אף בלא שב ועי' מ"ש שם מדעת שאר הראשונים ז"ל ובשו"ע סעיף מ' דאין נושא כפיו עד שידור וכו' עיי"ש. והנה י"ל דרבינו אינו חולק ע"ז רק בשב מחלק לשאר עבירות דמה"ט דלשרתו וכו' מאי שנא לחלק בין עבירה לעבירה. וכנראה מהמשנה דרק בעבירות שהכהן נצטוה בה ומשאר עבירות לא נאמר דאינו עובד דבאלה שנתקדש מישראל ופשע בקדושתו קנסו ובשאר דברים הוא כמו כל בני אדם במה שנחשד אינו נאמן ואין לכהן דבר מיוחד בזה. ועיין בתוס' במס' סנהדרין דף ל"ה ע"ב בד"ה שנאמר ובמס' יבמות דף ז' ע"א בד"ה שנאמר דדוקא לנשיאת כפיו פסול ההורג הנפש מדכתב ידכם וכו' לכן אינו נושא ידיו אבל לשאר עבודות כשר מדאורייתא עיי"ש. ונראה דלנשיאת כפים ההורג נפש מדאורייתא פסול: אמנם דעת הראבי"ה מובא בהגהות מיימוני וכיו"ב בטור סי' קכ"ח (במפורסים) [במפורסמים] להרוג ומועד לכך ורבינו שמחה דוקא באינו שב וראיה מירושלמי דנזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני וכו' ת"ל ואני אברכם וכו' ועי' בס' אור זרוע הגדול בשו"ת שם סי' קי"ב דף כ' ע"ג ולדעת רבינו צריך לפרש בירושלמי כמ"ש בפני משה שם ברינון על עבירות הנ"ל אל יאמר כן ובנודע באמת אינו נושא כפיו עיי"ש וכמ"ש בכ"מ בהל' ו' עיי"ש. ורבינו לא הביא האי דכהן שהרג לא בפ"ו ולא בפ"ט מהל' ביאת מקדש ונראה ג"כ שמחלק בין נשיאת כפים ועבודה דא"כ הוי להביאו בעבודה וכמ"ש דהוי דאורייתא ושם מביא מקנס דרבנן ג"כ. והנה בשוגג לא כתב רבינו כמו שכתב אח"ז בע"ז לא שייך בשוגג וכו' ונראה בשוגג לא הוי בכלל ידכם וכו' דבשוגג לא ידו עשה זאת וכמ"ש באו"ז הגדול הנ"ל מיהודה בן טבאי שאמר אם לא הרגתי וכו' וכיו"ב שהיו שוגגין וחלילה שהיו בלתי מוכשרים לעבודה מעבודת ה'. וברמב"ם שבס' מעשה רוקח דפוס ווינציא נוסחא מוסגרת שהרג הנפש אפי' בשגגה וכו' וברמב"ם שלפנינו זולת זה לא נמצא כן. אמנם בשו"ע סעיף ל"ה אי' אפי' בשוגג ובב"י נראה שהי' ג"כ לפניו הנוסחא אפי' בשגגה עי' שם שכתב כן לדעת הרמב"ם במוחלט: וכהן שעבד עכו"ם בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנאמר לא יעלו כהני וכו' וברכה כעבודה היא שנאמר לשרתו ולברך בשמו וכו'. ועי' בכ"מ שכתב שצ"ע עמ"ש בין באונס עיי"ש. ובשו"ת חכם צבי סי' י"ג כתב דאונס חמיר טפי בע"ז דיהרג ואל יעבור ובזה עברו במזיד שלא קידש ה' משא"כ בשוגג וגם למאי דאיתא במס' ע"ז דף נ"ב ע"ב בכלים ששמשו בבית חוניו דנראה דאם בכלים אסרו בכלל זה כהנים שוגגים דעכ"פ נעשה ע"י מעשה ע"ז עיי"ש: ועי' בתוס' מנחות ק"ט ע"א בד"ה לא ובהגהות מיימוני כאן ובטור הנ"ל: והנה רבינו כתב ברכה כעבודה ועי' בלח"מ בהל' ד' דבמס' תענית כ"ו איתא דהוקש לנזיר לקולא במומין ולא לעבודה עיי"ש: והנה בעבר במזיד ושב לכאורה לחלק בין עבודה לנשיאות כפים עמ"ש ז"ל בפ"ב הל' ה' מע"ז שאין מקבלים לעולם אותם ובהל' תשובה פ"ג כתב דמהני תשובה גם על ע"ז ומינות ובשו"ת רדב"ז כתב לחלק שמ"ש אין מקבלים אותם זה להחזיקם בחזקת כשרות ולבטוח בהם כמו לענין מנוי על דבר שלבטוח בו ומ"ש שמקבלין זה לבין המקום יתעלה עיי"ש. ועיין במס' מכות י"ג ע"א לאחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו דברי ר' יהודה ר"מ אומר אף למה שהוחזקו אבותיו וכו' וברש"י למה שהוחזקו אבותיו לשררה עכ"ל ועיין בריטב"א שכתב ברוצח בלבד פליגי ולא בשב משאר עבירות עיי"ש: והנה כמ"ש לעיל בשם הרדב"ז וכיו"ב נראה דעת הלח"מ עיי"ש וא"כ יש לחלק בין עבודה דאנחנו ממנים אותו לעשות שלוחי דידן ודרחמנא ואין מאמינין לו בחוטא בע"ז ואף דבגמ' מביא מבקרבן עצמו ולמ"ש קרבן אחרים גרע דלא שייך נאמנות לו מלעצמו. אבל שם בגמ' בשוגג וגם דגם לזה שיהיה עומד ומקריב ונאמין לו שלא יפגל או שלא יהיה לו שמץ מחשבת ע"ז במקדש ה' זה התלוי ונוגע לכל ישראל. משא"כ בנשיאות כפים דהוי מצוה עליו ומה נפסיד אם יהיה נושא כפיו כמו שמתפלל וכיו"ב. ונראה דגם בנשיאות כפים כיון דאיתא בכלל מ"ע רק ע"י הקריאה מישראל ומברך על פינו בשם ה' וא"כ ג"כ נוגע לנו והוי בכלל עבודה לענין זה וי"ל דזה המכוין ברכה כעבודה שנאמר לעמוד ולשרת וכו' דגם נשיאות כפים הוי שירות לנו לה' ע"י הכהנים דשלוחי דידן נינהו וכמ"ש לעיל דמ"ע לישראל להתברך וא"כ דומה לעבודה ממש בזה שנוגע לישראל להאמינו אמנם כל זה במזיד ושב. אבל בשוגג בזריקה לרב ששת שם לא שייך חילוק הזה בין ע"ז לשאר איסורים וצ"ל כמ"ש בשו"ת חכם צבי הנ"ל מדמיון לכלים במס' ע"ז נ"ב ע"ב הנ"ל: והנה השוגג בע"ז עיין במס' שבת דף ע"ב ע"ב לא נמצא רק באומר מותר ועי' במס' מכות דף ז' ע"ב לרבא אומר מותר קרוב למזיד הוא ועי' מ"ש בתוס' שם ובמס' שבת לחלק להאי דשבת הנ"ל עיי"ש. וא"כ י"ל לענין שנהיה מקבלין אותו לשרת לה' ולהיות שלוחי דידן הוי כמזיד וא"כ כמ"ש בנשיאות כפים דומה לזה ושוגג דשחיטה דאפי' לר"ש קרבנו ריח ניחוח שחיטה ימצא שוגג שלא ידע שהיא של ע"ז דנעשה משרת שלה במזיד כמו שאמר רב ששת שם ובשוגג כלא עשה מאומה ולא הוי בכלל משרת ולא שירות משא"כ עבודה השתחויה שכתב רבינו לא ימצא בשוגג רק באומר מותר. ובמס' שבת לענין חטאת ודאי לא שייך רק בכה"ג: אמנם ברש"י כתב כהן ששחט לעכו"ם לפני עכו"ם ושב וכו' ואח"ז רב ששת אמר לך לעולם בשחיטה וא"כ שמביא קרבן ע"כ היה דעתו לע"ז דאל"כ למה מביא קרבן ולמ"ש דאם אומר מותר קרוב למזיד מאי שנא שחיטה מזריקה לקבלו עלינו אח"ז ולבטוח בחזקת כשרות שלו. ועי' במס' סנהדרין ס"ב ע"א ובתוס' בד"ה ורבא עיי"ש. ועי' ברמב"ם בפ"ט הי"ג מביאת המקדש שכתב אבל השוחט לע"ז בשוגג אם עבר והקריב קרבנו ריח ניחוח ונתקבל שהרי לא שרת ולא נעשה כומר אלא שחט בלבד והוא שוגג ואעפ"כ לכתחילה לא יעבוד עכ"ל. ועיין בכ"מ שכתב דדייק מלשון קרבנו ריח וכו' דוקא דיעבד עיי"ש. ולמ"ש י"ל דוקא בזריקה שייך לומר לפסול מה"ט דעשה תועבה וכמו בכלים במס' ע"ז נ"ב וכמ"ש בחכ"צ הנ"ל ובשחיטה דלאו שירות ומשרת בדיעבד אין לפסול בשב דנאמר שמא לא היה תשובתו שלימה אבל לכתחילה אין מאמינין אותו עלינו כמ"ש והנה בגמ' דאי' בקרבן שלו ודאי בדיעבד לא נפק"מ רק עליו בלבד ורבינו שכתב אף בקרבן של אחרים בדיעבד עכ"פ ספיקא הוי ושייך על להביא קרבן אחר חולין בעזרה. אבל לכתחילה אין לקבלו ומשו"ה בנשיאות כפים דשייך רק לכתחילה כתב לדמותו לעבודה כן נראה לענ"ד לומר. ובשו"ת לאור זרוע הגדול הנ"ל מדמה לשחיטה בקרבן בשוגג ע"ש וכמ"ש לרבינו אף בשחיטה בשוגג לכתחילה לא יקריב: ועי' בשו"ע סי' קכ"ח ובפר"ח שם וברכי יוסף שם עיי"ש: ובתוס' סוטה דף ל"ט ע"א בד"ה כי הביא ממס' קדושין כ' ע"ב הואיל והלך זה ונעשה כומר לע"ז אדחה אבן אחר הנופל עיי"ש למ"ש לדעת רבינו שאני זה דודאי עלינו לרחם עליו ולחשבו כצדיק בשב מע"ז אבל לקבלו ולהאמינו שאני:

י״ב

כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מ"ע אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר' וכו'. ועיין בכ"מ וכונת הרמב"ם כמ"ש במרכבת המשנה למ"ש בס' המצות שורש ט' וז"ל ודע כי אתה אפי' תמצא לשון החכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עבר על כך וכך לאוין או מי שיבטל הדבר הפלוני עבר על כך וכך עשה לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין ההם כולם כל אחד ביחוד ולא כל עשה ביחוד כי הענין אחד ואין בו כפל וכו' אם לא תמצאם יאמרו לוקה ב' וכו' וכן אמרו כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה להכפל בו הצווי ג' פעמים ולא יתפשט אחד ממוני המצות שיאמר ברכת כהנים שלש מצות ציצית ה' ותפילין ח' וכו' עכ"ל עיי"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט״ו

ב׳

בלחם משנה וטעמו שלא הוזכר בגמרא. נ"ב בירושלמי נזכר גבי רגליו עקושות ועיין בתוספות ודו"ק.

ג׳

העבירה כו' כהן שהרג את הנפש אעפ"י שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו. ובשו"ע יש חולקין, דבעשה תשובה נושא כפיו. והנה מדברי רבנן בתוספות פ"ק דיבמות מוכח דפסיקא להו דאף אם עשה תשובה אינו נושא כפיו, דשם שקיל וטרי למילף דרציחה תדחה שבת מקו"ח מעבודה שחמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה. שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. והקשו בתוספות דילמא משום דגברא לא חזי דפסול לעבודה מכ"ש דאינו נושא כפיו מקרא דידיכם דמים מלאו, ואם נאמר דוקא בלא עשו תשובה, הא ע"י תשובה נושא כפיו, ומצוה דרציחה אף אם עשה תשובה כדקיי"ל בפרק אלו הן הלוקין חייבי מיתות ב"ד אם עשו תשובה אין מוחלין להן, ואם כן בגוונא דעשו תשובה גם כן כתוב מעם מזבחי תקחנו למות, אלמא דאע"ג דחזי לנשיאת כפים ולעבודה ג"כ רציחה דוחה עבודה, ע"כ משום דעשה דרציחה חמירא מעבודה, ועל כרחן דסברי תוספות דאף בעשה תשובה קורא אני ידיכם דמים מלאו. ז"ב. אמנם לפי מה שכתבו לתרץ דע"כ חזי לעבודה דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ולא ישא כפיו חומרא בעלמא הוא, אפשר דאימת אחמירו עליו דוקא בלא עשה תשובה, הא בעשה תשובה לא החמירו חכמים כיון דקרא אסמכתא הוא וכדי שלא לרחק בעלי תשובה ולהרפות ידן. אמנם לתירוץ השני, דנשיאות כפים שאני מעבודה לפי שאין קטיגור כו' ולעולם ילפותא גמורה מקרא, קם הסברא לדוכתא דקרא לא מפליג אף בעשה תשובה ג"כ אינו נושא כפיו, וכמו שפסק רבינו, והך דספרי וירושלמי בהנזקין שלא תאמר פלוני שופך דמים, ההוא ברנון בעלמא כמו שפירש רבינו בהלכה ו' ועיין בהג"מ בשם ראב"י ובכסף משנה ע"ש. ובזה מיושב מה שהקשו לי על דברת רבנן בתוספות פרק ב' דזבחים דף ט"ו ד"ה מה ליושב. דבעי למידחי יושב פסול לעבודה משום דפסול לעדות והקשה ר' אפרים דא"כ גזלן יהא פסול לעבודה מקו"ח דפסול לעדות. ונילף קו"ח מבעל מום שכשר לעדות כו' וע"ז שאלו לי דהא כתיב מעם מזבחי ולא מעל מזבחי אלמא דרוצח אפילו כשר לעבודה דאם הוא עבודה בידו לא חילל וכמו שהוכיחו בתוספות פ"ק דיבמות. ולפי דברינו אין זה ענין כלל לזה דאם נילף דפסול מקו"ח דפסול לעדות אין זה רק בלא עשה תשובה הא אם עשה תשובה אינו פסול להעיד, וכי כתיב קרא דמעם מזבחי תקחנו ולא מעל מזבחי הוא בחייב מיתה ע"פ בית דין ואף אם עשה תשובה אין תשובה מצילתו ממיתה ואין ב"ד של מטה מוחלין לו ושפיר כתיב ולא מעל מזבחי, דבעשה תשובה עבודתו כשירה, דתו ליכא למילף מקו"ח דבע"מ דהא אינו פסול להעיד, וזה ברור מאוד. אמנם בעיקר קושית רבינו אפרים נראה דלק"מ, דגזלן טעמו משום דמשקר לכן פסול להעיד ולא סמכינן על עדותו כמפורש סוף פרק מי שמת דף קנ"ט. גבי היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן בשטר כו' עיי"ש והבן. מה שאין שייך לעבודה. אולם עיין פרק החובל דף פ"ח דבעי למילף עבד קו"ח מגזלן ועי"ש דדחי שכן מעשיו גרמו ויש לעיין בזה. וכן קשה ל"ל קרא בנשים למילף פסולא לעבודה מקרא בני אהרן ולא בנות אהרן בשילהי פ"ק דקידושין ולא יליף קו"ח מבע"מ שכשר להעיד כו' אך באמת לק"מ, דשם אף אם ראיית העדות היה בעת הכשר כמו עד שלא היה סומא או קרוב או גזלן ג"כ פסלה התורה, חזינא דלא סמכה התורה על עדות שלהן לכן לא שייך עדות לעבודה, משא"כ ביושב שהעיקר תלוי בשעת העדות שאם היה הראייה בההעמדה וההגדה היה בישיבה פסול, ואם להיפך הראייה בשעת ישיבה ובשעת הגדה בעמידה כשר, דרק בשעת הגדה בעי לעמוד ולאו טעמא משום דהתורה לא סמכה על עדותו, רק משום שמושב ב"ד מושב האלדים, וצריך מפני הכבוד לעמוד, שפיר מייתי דמחלל עבודה וז"ב בס"ד ודו"ק. בכסף משנה. ומ"ש בין באונס צ"ע מנ"ל. נ"ב ראה ברש"י עו"ג דף נ"ד ד"ה אי נימא מכהנים שאנסום מלכי ישראל לעשות כומרים לעו"ג וכתיב ולא יגשו אלי עוד לכהן עיי"ש היטב ותבין.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט״ו

ט׳

נשיאות כפים בעשרה וכו'. גרסינן בכתובות דף כ"ד איבעיא להו מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כ. אלמא דאסור לזר לישא כפיו וקשה מהא דאיתא בשבת דף קי"ח אמר ר' יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם יאמרו לי חברי עלה לדוכן אני עולה והיאך עובר העשה משום חבריו דאפילו אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו עובר העשה דכה תברכו אתם ולא זרים. עוד תימה במ"ש התוס' דלא ידע ר"י מה איסור יש בדבר וכו', והא איכא עשה. ועוד במ"ש אם לא משום ברכה לבטלה, וכי גרע האי איסורא דעובר אלא תשא משאר איסורים, וכבר הרגישו האחרונים בזה הלא בספרתם. והבית חדש סי' קכ"ח תירץ וז"ל ונראה דודאי ר' יוסי לעלות לדוכן ולברך קאמר אלא שהיה מברך בלא נשיאות כפים וגם אינו מברך אקב"ו וס"ל דאיסור עשה ליכא אלא בנשיאות כפים דכה תברכו אתם ולא זרים קאי אברכת כהנים בנשיאות כפים כדכתיב וישא אהרן את ידיו אבל בלא נשיאות כפים וברכה דאקב"ו ליכא איסור עשה ולהכי לא ידע ר"י מה איסור יש בדבר אלו דבריו. והשתא לדידיה סיום דבריהם כך הוא אם לא משום ברכה לבטלה כלומר ולא מצינו אלא זו וצ"ל דהיה מברך ככל הכהנים, וכי היה עובר אלא תשא משום כבוד חברים וסלקא להו בקושיא. אך קשה מה דנקטו משום ברכה לבטלה ולא משום איסור עשה דכה תברכו וצ"ל דה"ה וכמ"ש מהרש"א בחידושי הלכות והוא דוחק. והנראה לענ"ד ע"פ מ"ש הטור או"ח סי' קכ"ח על שם הר"פ וז"ל כתב הר"פ שאם אין שם אלא אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים וכו' וכן דעת ר"י בעלי התוס'. והשתא כשם שהכהן אינו עובר כשהוא יחיד העשה דכה תברכו גם אם קראוהו לו לעלות כן הישראל יחיד שעלה לדוכן אינו עובר דהא בהא תליא דבמאי דאיכא עשה איכא לאו הבא מכלל עשה וא"כ מ"ש ר' יוסי אם יאמרו לי חברי היינו לי לחוד אבל אי איכא כהנים בהדיה עובר העשה דכה תברכו, וע"ז קא מתמה ר"י לא ידעתי מה איסור יש בדבר בזה כיון שהוא יחיד ומאי רבותיה. ומה טוב ומה נעים לגירסאות דגרסי בזה שעולה לדוכן פי' שהוא יחיד אם לא משום איסור ברכה לבטלה והדרא קושיא לדוכתא דאיך עובר אלאו דלא תשא וסלקא בקשיא וכדרך החידושי הלכות ולא קשיא מה שהקשה בסוף דבריו יעו"ש. או נלך לדרך זה אם לא משום איסור ברכה לבטלה כלומר וליכא אלא איסורא דרבנן וקרא אסמכתא וכמאן דס"ל הכי כלומר ומוכרח שכן דעת ר"י.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ט״ו

א׳

ששה דברים מונעין נשיאת כפים וגו' כולהו מדרבנן. ועבירה ויין וטומאת ידים דאית בהו קראי הוו אסמכתא. והחלל לא ישא את כפיו לפי שאינו בכיהונו דכתיב הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן צריך שיהיה בכהונם. וחלל הרי הוא כזר וזר מוזהר בעשה מלברך ברכת כהנים דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה.

ו׳

אין מונעין כהן רשע מלברך דאין אומרים לו הוסף רשע והמנע מן המצות כיון שהוא חייב מדאוריתא. ואל תאמר מה תועיל ברכת הדיוט שאין קיבל הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הכהנים עושים מצותם והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל בחפצו.

ח׳

עם שאחרי הכהנים אינם בכלל הברכה דאמור להם כתיב כמי שמדבר לחבירו ואין מדבר לחבירו מאחוריו. ואם פניהם מול פני הכהנים אפילו חומה של ברזל אינה מפסקת והרי הם בכלל הברכה.

ט׳

נשיאת כפים בעשרה וכהנים מן המנין. דהוי דבר שבקדושה ואינה בפחות מעשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב הבדלו מתוך העדה דהיינו עדה שיש בו עשרה דאתיא עדה עדה דכתיב עד מתי לעדה הרעה מה להלן עשרה דיצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה. ב"ה שכולם כהנים נושאים כלם את כפיהם ומברכין לאחיהם שבצפון ושבדרום דאף על גב דעם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה שאני הכא דאניסי דלא הוו בב"ה והנשים והטף עונים אחריה' אמן

י״א

כהן שלא עקר רגליו ועלה לדוכן ברצה שוב אינו עולה. דנשיאות כפים בעבודה כדאמר לעיל.

י״ב

כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחד הרי זה כעובר על שלשה עשה שנאמר כה תברכו אמור להם ושמו את שמי וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך שנאמר ואברכה מברכך ויש במצוה זה עשה ולא תעשה דרבנן סמוך אלאו דלא תסור ואסמכתא אקראי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ט״ו, מתוך הלכות תפילה וברכת כהנים שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תפילה וברכת כהנים כל הרמב״ם