רמב״ם - הלכות תלמוד תורה · פרק ו׳

ספר המדע · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תלמוד תורה · פרק ו׳

הלכה א׳

כָּל תַּלְמִיד חָכָם מִצְוָה לְהַדְּרוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַבּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט לב) "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". זָקֵן זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה. וּמֵאֵימָתַי חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפָּנָיו. מִשֶּׁיִּקְרַב מִמֶּנּוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיַּעֲבֹר מִכְּנֶגֶד פָּנָיו:

הלכה ב׳

אֵין עוֹמְדִין מִפָּנָיו לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט לב) "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ" קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. וְאֵין בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת חַיָּבִין לַעֲמֹד מִפְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן שֶׁנֶּאֱמַר תָּקוּם וְהָדַרְתָּ מַה הִדּוּר שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אַף קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יַעֲצִים עֵינָיו מִן הֶחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד מִפָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ. הָא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ:

הלכה ג׳

אֵין רָאוּי לֶחָכָם שֶׁיַּטְרִיחַ אֶת הָעָם וִיכַוֵּן עַצְמוֹ לָהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעַמְדוּ מִפָּנָיו אֶלָּא יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ קְצָרָה וּמִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחֵן לַעֲמֹד. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַקִּיפִין וְהוֹלְכִין בְּדֶרֶךְ הַחִיצוֹנָה שֶׁאֵין מַכִּירֵיהֶן מְצוּיִין שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחוּם:

הלכה ד׳

רוֹכֵב הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ וּכְשֵׁם שֶׁעוֹמְדִים מִפְּנֵי הַמְהַלֵּךְ כָּךְ עוֹמְדִין מִפְּנֵי הָרוֹכֵב:

הלכה ה׳

שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ הוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ. הָרַב בָּאֶמְצַע גָּדוֹל מִימִינוֹ וְקָטָן מִשְּׂמֹאלוֹ:

הלכה ו׳

הָרוֹאֶה חָכָם אֵינוֹ עוֹמֵד מִפָּנָיו עַד שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ לְאַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁעָבַר יוֹשֵׁב. רָאָה אַב בֵּית דִּין עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאַחֲרָיו אַרְבַּע אַמּוֹת. רָאָה אֶת הַנָּשִׂיא עוֹמֵד מִלְּפָנָיו מְלֹא עֵינָיו וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מֵעֵינָיו. וְהַנָּשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל. כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס כָּל הָעָם עוֹמְדִים וְאֵינָן יוֹשְׁבִין עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם שְׁבוּ. כְּשֶׁאָב בֵּית דִּין נִכְנָס עוֹשִׂין לוֹ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וְעוֹמְדִין מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁנִּכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וּשְׁאָר הָעָם יוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן:

הלכה ז׳

חָכָם שֶׁנִּכְנָס כָּל שֶׁיַּגִּיעַ לוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עוֹמֵד מִלְּפָנָיו אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַד שֶׁנִּכְנָס וְיוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם מְקַפְּצִין עַל רָאשֵׁי הָעָם וְנִכְנָסִים לִמְקוֹמָם. וְאֵין שֶׁבַח לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאַחֲרוֹנָה. יָצָא לְצֹרֶךְ חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. בְּנֵי חֲכָמִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי אֲבִיהֶן. אֵין בָּהֶן דַּעַת לִשְׁמֹעַ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הָעָם:

הלכה ח׳

תַּלְמִיד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ תָּמִיד אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד מִפָּנָיו אֶלָּא שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בִּלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא כְּבוֹדוֹ מְרֻבֶּה מִכְּבוֹד שָׁמַיִם:

הלכה ט׳

מִי שֶׁהוּא זָקֵן מֻפְלָג בְּזִקְנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָכָם עוֹמְדִין לְפָנָיו. וַאֲפִלּוּ הֶחָכָם שֶׁהוּא יֶלֶד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַזָּקֵן הַמֻּפְלָג בְּזִקְנָה. וְאֵינוֹ חַיָּב לַעֲמֹד מְלֹא קוֹמָתוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְהַדְּרוֹ. וַאֲפִלּוּ זָקֵן כּוּתִי מְהַדְּרִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים וְנוֹתְנִין לוֹ יָד לְסָמְכוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט לב) "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" כָּל שֵׂיבָה בְּמַשְׁמָע:

הלכה י׳

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָם יוֹצְאִין בְּעַצְמָן לַעֲשׂוֹת עִם כָּל הַקָּהָל בְּבִנְיָן וַחֲפִירָה שֶׁל מְדִינָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזּוּ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאֵין גּוֹבִין מֵהֶן לְבִנְיַן הַחוֹמָה וְתִקּוּן הַשְּׁעָרִים וּשְׂכַר הַשּׁוֹמְרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְלֹא לִתְשׁוּרַת הַמֶּלֶךְ. וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתָן לִתֵּן הַמַּס בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל בְּנֵי הָעִיר בֵּין מַס שֶׁהוּא קָצוּב עַל כָּל אִישׁ וָאִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ח י) "גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים". וְכֵן אִם הָיְתָה סְחוֹרָה לְתַלְמִיד חָכָם מְנִיחִים אוֹתוֹ לִמְכֹּר תְּחִלָּה וְאֵין מְנִיחִים אֶחָד מִבְּנֵי הַשּׁוּק לִמְכֹּר עַד שֶׁיִּמְכֹּר הוּא. וְכֵן אִם הָיָה לוֹ דִּין וְהָיָה עוֹמֵד בִּכְלַל בַּעֲלֵי דִּינִים הַרְבֵּה מַקְדִּימִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ:

הלכה י״א

עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְבַזּוֹת אֶת הַחֲכָמִים אוֹ לִשְׂנוֹאתָן. לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁבִּזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לו טז) "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו". כְּלוֹמַר בּוֹזִים מְלַמְּדֵי דְּבָרָיו. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא כו טו) "אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ", מְלַמְּדֵי חֻקּוֹתַי תִּמְאֲסוּ. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וַהֲרֵי הוּא בִּכְלַל (במדבר טו לא) "כִּי דְבַר ה' בָּזָה":

הלכה י״ב

אַף עַל פִּי שֶׁהַמְבַזֶּה אֶת הַחֲכָמִים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁבִּזָּהוּ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים חַיָּב נִדּוּי, וּמְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין בָּרַבִּים וְקוֹנְסִין אוֹתוֹ לִיטְרָא זָהָב בְּכָל מָקוֹם וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לֶחָכָם. וְהַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם בִּדְבָרִים אֲפִלּוּ לְאַחַר מִיתָה מְנַדִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהֵם מַתִּירִים אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם הָיָה הֶחָכָם חַי אֵין מַתִּירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה זֶה שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ. וְכֵן הֶחָכָם עַצְמוֹ מְנַדֶּה לִכְבוֹדוֹ לְעַם הָאָרֶץ שֶׁהִפְקִיר בּוֹ וְאֵין צָרִיךְ לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה. וְאֵין מַתִּירִין לוֹ עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת הֶחָכָם. וְאִם מֵת הֶחָכָם בָּאִין שְׁלֹשָׁה וּמַתִּירִין לוֹ. וְאִם רָצָה הֶחָכָם לִמְחל לוֹ וְלֹא נִדָּהוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

הלכה י״ג

הָרַב שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹדוֹ כָּל תַּלְמִידָיו חַיָּבִין לִנְהֹג נִדּוּי בַּמְנֻדֶּה. אֲבָל תַּלְמִיד שֶׁנִּדָּה לִכְבוֹד עַצְמוֹ אֵין הָרַב חַיָּב לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. אֲבָל כָּל הָעָם חַיָּבִין לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי. וְכֵן מְנֻדֶּה לְנָשִׂיא מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל. מְנֻדֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְנֻדֶּה לַנָּשִׂיא. מְנֻדֶּה לְעִירוֹ מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת. מְנֻדֶּה לְעִיר אַחֶרֶת אֵינוֹ מְנֻדֶּה לְעִירוֹ:

הלכה י״ד

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שֶׁבִּזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אֲבָל מִי שֶׁנִּדּוּהוּ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶם נִדּוּי אֲפִלּוּ נִדָּהוּ קָטָן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל חַיָּב הַנָּשִׂיא וְכָל יִשְׂרָאֵל לִנְהֹג בּוֹ נִדּוּי עַד שֶׁיַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה מִדָּבָר שֶׁנִּדּוּהוּ בִּשְׁבִילוֹ וְיַתִּירוּ לוֹ. עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְנַדִּין אֶת הָאָדָם בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה. וְאֵלּוּ הֵן: א) הַמְבַזֶּה אֶת הֶחָכָם וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. ב) הַמְבַזֶּה שְׁלִיחַ בֵּית דִּין. ג) הַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ עֶבֶד. ד) מִי שֶׁשָּׁלְחוּ לוֹ בֵּית דִּין וְקָבְעוּ לוֹ זְמַן וְלֹא בָּא. ה) הַמְזַלְזֵל בְּדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. ו) מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. ז) מִי שֶׁיֵּשׁ בִּרְשׁוּתוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק כְּגוֹן כֶּלֶב רַע אוֹ סֻלָּם רָעוּעַ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ. ח) הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבוֹא מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ בַּעַל הַמֵּצָר. ט) הַמֵּעִיד עַל יִשְׂרָאֵל בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעֵדוּתוֹ מָמוֹן שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל, מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם. י) טַבָּח כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מַפְרִישׁ הַמַּתָּנוֹת וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן אַחֵר מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן. יא) הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִנְהָג. יב) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. יג) הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה אוֹ לִשְׁבוּעָה בְּדִבְרֵי הֲבַאי. יד) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם. טו) הַמֵּבִיא אֶת הָרַבִּים לִידֵי אֲכִילַת קָדָשִׁים בַּחוּץ. טז) הַמְחַשֵּׁב שָׁנִים וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. יז) הַמַּכִשִׁיל אֵת הָעִוֵּר. יח) הַמְעַכֵּב הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. יט) טַבָּח שֶׁיָּצְאָה טְרֵפָה מִתַּחַת יָדוֹ. כ) טַבָּח שֶׁלֹּא בָּדַק סַכִּינוֹ לִפְנֵי חָכָם. כא) הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לְדַעַת. כב) מִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְעָשָׂה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן הַמְּבִיאִין לָהֶן לְהִזָּקֵק זֶה לָזֶה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵית דִּין מְנַדִּין אוֹתָם. כג) חָכָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה. כד) הַמְנַדֶּה מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב נִדּוּי:

עבודת המלך · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

עבודת המלך על הלכות תלמוד תורה פרק ו׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 57,093 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת עבודת המלך על הלכות תלמוד תורה פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

א׳

כל ת"ח וכו'. בפ"ק דקדושין (ד' ל"ב) מחלוקת ת"ק ור"י הגלילי ואיסי בן יהודה והלכה כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע כדפסיק התם ואיהו ס"ל כר"י הגלילי דזקן שקנה חכמה כמו שהכריח הר"ן ז"ל:

ב׳

אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ וכו'. בגמרא (דף ל"ג) הקשו ולא והא רבי חייא הוי יתיב בי מסותא וכו' אמר שני חומשים שניתי לו בספר תהילים וכו' ותירצו הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ולא ידעתי למה לא חילק רבינו. ונראה דהא דאין עומדין וכו' אפילו ברבו מובהק ודאי דאין סברא לחלק בהא בין חכם לרב כמו שחילק בסיפא גבי קימה שיש בה הידור דהיינו ארבע אמות דאמרו שם דברבו מלא עיניו דהתם איכא טעמא לחלק כדכתב הר"ן דכיון דהוא רבו מובהק מוכחא מילתא שלפניו הוא עומד אבל הכא בבית הכסא כיון דטעמא דפטור הוא משום דהוא מקום טינוף מה לי רבו מה לי אינו רבו ומש"ה לא תירצו בגמרא כשהקשו מההיא דרבי חייא שאני התם דרבו הוה כדקאמר שני חומשים שניתי לו וכו' דאין סברא לחלק בהא בין רבו לאחר כדפרישית: ואין בעלי אומניות חייבים לעמוד וכו'. דברי רבינו הם תמוהין שבגמרא (דף ל"ג) אמרו הפך האמור שם בברייתא יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס וכו' והקשו וקימה לית בה חסרון כיס מי לא עסקינן דקא נקיב מרגניתא וכו' אלא אקיש קימה להידור מה הידור שאין בו בטול אף קימה שאין בו בטול ואקיש נמי הידור לקימה מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס ע"כ. הרי שבגמ' תלו הקימה בהידור בענין הבטול ובענין החסרון כיס הקישו הידור לקימה דהידור אפשר דהוא בחסרון כמו שכתב רש"י וא"כ איך כתב רבינו מה הידור שאין בו חסרון כיס כו' הכי הוה ליה למימר מה הידור שאין בו בטול אף קימה שאין בה בטול. ואולי לישב דבריו בדוחק נאמר דהאי אין בו חסרון כיס דקאמר ר"ל חסרון כיס דבטול דבהידור ליכא בטול כדאמרו בגמרא:

ג׳

והחכמים היו מקיפין וכו'. שם אמרו אביי מקיף רבי זירא מקיף וכו' ופירש רבינו במקום שאין מכיריהם מצויים שם:

ד׳

רוכב הרי הוא כמהלך. שם בעיא דאיפשטא:

ו׳

ראה אב בית דין וכו' ואינו יושב עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות. שם מימרא דר' אבהו. ואף על גב דבחכם אמרו שם כיון שעבר ישב וכן אמרו ג"כ באב בית דין פירש רבינו דאין זה כזה דבחכם כשעובר מיד סגי אבל הכי בעי ארבע אמות כיון דמלפניו בעי מלא עיניו. ועוד דאי איתא דפירוש זה כזה לימא חד וכיון שעבר ישב לתרווייהו דהל"ל אחד ראה אב"ד וכו' וכיון שעבר ישב וקאי אאב בית דין וחכם מדקאמר בחכם וכיון שעבר ישב אחרינא משמע דאין הפירוש של זה כזה x:

ז׳

בני חכמים ותלמידי חכמים. בסוף הוריות: בני חכמים בזמן שיש בהם דעת לשמוע הופכים פניהם כלפי אביהם. שם אמרו בני חכמים שאביהם ממונים על הצבור משמע דצריך תנאי זה וכן כתבו הרי"ף ורבינו לא כתבו ואולי לא היה בגרסתו:

ט׳

ואפילו זקן כותי מהדרין אותו וכו' ונותנין לו יד לסומכו וכו'. סובר רבינו דכל שיבה במשמע הוא אפילו כותי וא"ת איך אמר ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו ולמה לו האי טעמא דכמה הרפתקי וכו' תיפוק ליה דכל שיבה במשמע וכמו שהקשו התוס'. וי"ל דמ"מ ר' יוחנן כיון דהיה חכם לא היה מחוייב לעמוד דהוי כזקן ואינו לפי כבודו ולכך קאמר דמשום כמה הרפתקי הוה קאים: ומה שכתב רבינו מהדרים אותו בדברים כו'. הוא ז"ל פסק דלא כר' יוחנן אלא כרבא דאמר התם הידור עביד להו וכדאביי דאמר התם יהיב ידא לסבי ארמאי וא"ת והא אמר התם רבא משדר שליחא רב נחמן משדר וכו' אמר אי לאו תורה כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא משמע דס"ל דשליח שולחים להם לפשוט יד אבל הן עצמן לא מפני כבוד התורה וכו' וא"כ הי"ל לרבינו לפסוק כרבא דפליג עליה דאביי דהוה יהיב ידא לסבי דהלכתא כרבא בכל מקום. וכ"ת רבינו לא איירי בת"ח הא ליתא דכי היכי דמהדרין אותו בדברים הוא אפילו בת"ח דהא רבא הוה עביד הכי והכי נמי נותנין יד לסומכו איירי אפילו בת"ח. וי"ל דכיון שרבינו ראה רבי יוחנן דמיקם הוה קאים ורבא משדר שלוחא שהם סברות רחוקות זו מזו פסק כאביי שהיא סברא אמצעית ביניהם דאביי ממש הוה יהיב להו ידיה:

י׳

אינם יוצאים בעצמן לעשות וכו'. כל זה הוא מבואר בפ"ק דב"ב: ולא לתשורת המלך וכו'. והוא פי' ארנונא שאמרו שם. וכ"פ הרי"ף ז"ל: שנאמר גם כי יתנו בגוים וכו'. אע"ג דאיכא קרא דאורייתא כמו שאמרו שם עברת אדאורייתא ואדנביאי וכו' מ"מ הביא רבינו פסוק של נביא שהוא מבואר יותר: וכן אם היתה סחורה כו'. בפ' לא יחפור גבי מעשה דרב דימי דגרוגרת:

י״א

עון גדול לבזות את החכמים או לשונאן וכו'. ופי' רבינו בוזים מלמדיה וכו' והטעם משום דמלעיבים במלאכי אלהים אפשר לומר שהם מלאכים ממש ולא חכמים וכן מתעתעים בנביאיו דילמא הם נביאים ממש לכך פירש דנפקא ליה מבוזים דע"כ בוזים דבריו הם מלמדי דבריו דומיא דמלאכי אלהים ונביאים: וכל המבזה את החכמים וכו'. בפרק חלק אמרו במשנה אפיקורוס דאין לו חלק לעולם הבא ופירשו בגמרא דהיינו מבזה תלמידי חכמים וא"כ קשה למה כתב רבינו בהלכות תשובה פרק ג' שלשה הן האפיקורוסין וכו' כיון שהוא פי' כאן דאפיקורוס היינו מבזה תלמידי חכמים והיה לו למנות ארבעה הן האפיקורסין. מיהו לזה יש לומר דמין זה של אפיקורוס אינו כשאר השלשה כמו שהוא עצמו כתב באותו הפרק ויש עבירות קלות וכו' ואמרו חכמים שאין להם חלק לעולם הבא וכו' והמבזה וכו' אבל מ"מ קשה דמנין לו השלשה שמנה שלא מצינו בגמרא שנקרא אפיקורוס אלא זה:

י״ב

אבל אם היה החכם חי כו'. כל זה ביאר ב"י יפה, עוד אומרו בד' דברים וכו' ע"ש:

י״ד

ט) המעיד על ישראל בערכאות וכו'. בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג) אמרו האי בר ישראל דידע סהדותא דעובד כוכבים ואזיל ומסהיד ליה בדינא דעובדי כוכבים על ישראל חבריה משמתינן ליה וכו' ופירש רבינו משמתין עד שישלם. והטעם דסבירא ליה ז״ל דודאי משלם כיון שבעדותו גורם לשלם לו שלא כדין והוי כמעיד עדות שקר וחייב ממון בעדותו: יא) המחלל יו"ט שני של גליות וכו'. לכאורה היה נראה דהיינו מזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא"כ הרי מנאו למעלה ולכך כתב אע"פ שהוא מנהג כלומר הדבר הזה פחות הוא מדברי סופרים שזה מהלכות יו"ט שני אע"פ שהוא מד"ס משמע הוא משום מנהג בלבד. וכי תימא הרי כתב רבינו בפ"ק שהוא מד"ס יש לומר דנהי דהוי מד"ס עיקר הדבר משום מנהג וכמו שאמרו בפ"ק דיו"ט הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם וכו' ומשום המנהג אמרו חכמים שיעשו אותו: יג) המזכיר שם שמים לבטלה או בשבועה בדברי הבאי. בפ"ק דנדרים (דף ז') השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי. ופירשו המפרשים ז"ל צריך לנדותו וזה אמרו יהא בנדוי וא"כ קשה על דברי רבינו למה לא מנה כאן מי ששמע הזכרת השם ולא נידה שחייבים לנדותו. ונראה שהוא מפרש שהוא בנידוי שמאליו הוא בנידוי וכן נראה מדברי רבינו בהלכות שבועות שהביא המימרא כלשונה. ויש לדקדק כן דמעיקרא אמרו צריך לנדותו ואח"כ לא אמרו אלא יהא בנידוי משמע דמאליו מנודה דאל"כ היה לו לומר צריך לנדותו כמו שאמר תחלה ואע"פ שיהא בנידוי שאמרו בקדושין גבי הקורא לחבירו כו' יהא בנידוי ר"ל צריך לנדותו כמו שאמרו שם בגמרא שאני התם דהוי דומיא דסיפא שאמר ממזר סופג את הארבעים וכיון דבסיפא לא הוי מאליו אלא שצריך לעשות מעשה הכי נמי ברישא. ויש עוד דברים אחרים שלא כתב רבינו כאן והם כלולים בתוכו ותמצאם בבית יוסף סימן של"ד:

נחלת הכלל · ToratEmet

דברי ירמיהו · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

א׳

כל ת"ח מצוה להדרו ואע"פ שאינו רבו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה. במס' קדושין דף ל"ב ע"א ריה"ג אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, וברש"י נוטריקון קדריש עיי"ש, והקשו דלא נדע רק זה קנה מנוטריקון עיי"ש, ויש לפרש לענ"ד גם כפשוטו, וי"ל כמו דאמרינן בבלאי טפשאי דקיימו מפני ס"ת ולא קיימי מפני גברא רבה, ומזה ג"כ אף כי החכם רך בשנים מ"מ כבודו כבוד התורה ועל התורה נאמר כי זקנה אמך, ונאמר כי ה' קנני ראשית דרכו ובב"ר פ"א התורה קדמה לעולם שנאמר ה' קנני ראשית וכו' וא"כ התורה בהצעיר לימים היא זקינה מאוד ולה לכבדה, ולכן ארז"ל דנפק"מ לת"ק דאמר ואין זקן אלא חכם שנא' אספה וכו' וכמ"ש ברש"י דשם זקנים וחכמים, ולריה"ג אפי' יניק וחכים, כי במי שהתורה לנחלה זקנה יש בו אף כי ימיו מועטים, ולשון אלא מי שקנה חכמה מורה ג"כ מי שיהיה אם זקן או רך בשנים יניק וחכם.

ב׳

ואין עומדין וכו' ואין בעלי אומנות חייבין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן שנאמר תקום והדרת מה הידור שאין בה חסרון כיס, אף קימה שאין בה חסרון כיס וכו'. ובלח"מ ושאר מפורשים רבינו יתמהו מאוד דבגמ' במס' קדושין איתא להיפוך יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס, ובתוס' במס' חולין דף נ"ד ע"ב בד"ה אין ג"כ כלשון רבינו ומהרמ"ל מגיה שם ומובא במעשה רוקח שכתב שהיה להם גירסא אחרת עיי"ש. אבל י"ל, דלכאורה יש להבין דאי' יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאי' בה ח"כ עיי"ש במס' קדושין ל"ב ע"ב, וברש"י יכול יהיה הידור זו שיכבדו בממון עיי"ש, ולכאורה יקשה הרי גם בקימה שייך חסרון כיס בבעלי אומנות והנה לרש"י שפי' יהדרנו שיתן לו ממון וא"כ מנ"ל בבעלי אומנות שלא יעמדו ועל כרחך כונת רש"י ג"כ שיכבדו בממון בכבוד בקימה וכיו"ב שיש בה ח"כ, וא"כ מנ"ל בקימה גופא ביש בה ח"כ שפטור, וצ"ל דרוב פעמים בקימה לא הוי ח"כ ולמה נאמר קימה והידור רק לגלות ע"ז. אבל רבינו שאומר לפרש האי דאין בעלי אומנין עומדים ג"כ משום חסרון כיס דבגמ' בלתי מפורש וא"כ לא יוכל להביא כדאיתא בגמ' מה קימה וכו' הרי ע"ז אנו דנין, רק דאנן אמרינן כיון דילפינן דהידור הוי בלי ח"כ משום הקש לקימה דהוי ברוב פעמים בלי ח"כ מזה נדע דקימה דאיכא בח"כ גם כן פטור דוהדרת רק בלי ח"כ דנלמד מקימה, וא"כ שיעור דברי רבינו שנאמר תקום והדרת מה הידור שאין בה ח"כ, וזה דילפינן מקימה דברוב פעמים, אף קימה שאין בה ח"כ דגם ביש בה ח"כ בקימה ג"כ פטור, כמו בהידור דילפינן מקימה במקום שאין בה ח"כ דביש בה ח"כ פטור כמו כן בזה בקימה ביש בה ח"כ דפטור כמו בהידור.

י״ב

אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אם באו עדים שבזהו אפי' בדברים חייב נידוי וכו'. לשון אע"פ וכו' צריך ביאור, והנה דעת רבינו בהל' סנהדרין פי"ח דמיתה בידי שמים במלקות ולא הוי בב' רשעות ואם נאמר שאין חלק לעוה"ב בכלל מיתה בידי השמים והרי גם בזה דנין בבי"ד, וצ"ל דזה גופא נאמר דאע"פ דהוי בכלל חיוב בידי שמים מ"מ כמו דלוקין בכה"ג כמו כן מנדין, וצ"ע. והמבזה את החכם אפי' לאחר מיתה מנדין אותו בי"ד והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה וכו'. עיין בזה בס' סדר משנה שהאריך בזה לברר למה מתירין מיד עיי"ש. וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואין צריך לא עדים ולא התראה וכו'. ועי' בכ"מ שיצא לרבינו מהאי דאי' במו"ק י"ז האי צורבא מדרבנן דאין לנפשיה במילתא דפסיקא ליה שפי' הראב"ד לנדותו עיי"ש, ומה שדקדק דוקא לע"ה. והנה בלי התראה מובן דלאחר שביזהו א"צ התראה ואם שיבקש מחילה מהחכם, ההתראה בכל מקום קודם שעבר ולא אח"ז לאפקרותא לאלתר בגמ' מו"ק י"ד, אבל בלא עדים יש להבין הרי כדאיתא שם בגמ' דף י"ד ע"א דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מדרבנן ולא מימנו על שמתא עיי"ש, ועי' בפ"ז ה"א ובר"ן בפ' מקום שנהגו ובמ"מ בהל' יו"ט פ"ח הכ"ב, ובכ"מ להלן הל' י"ד דשמתא חמיר ממלקות וא"כ כמו דאין לוקין בלא עדים כמו כן בנדוי, ואף במלקות צריך התראה י"ל דבבזיון לא שייך התראה וע"כ הנדוי מעיקרא לבלי התראה הוי, אבל בלא עדים למה יהיה הת"ח נמי נאמן כי אנחנו ננהג בו נדוי, ואף מטעם נוגע אף דאם הנגיעה מטעם בזיון וא"כ מזה שביזהו מ"מ י"ל שמא לא ביזהו בדרך שמחויב נדוי, ועי' בשו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ט"ו וסי' ל"ה סעיף י"ד דבמריבות מקבלין אפי' מנשים וקרובים עיי"ש ובסי' ל"ז בסופו, אבל שם מתקנה ומנהג, וכאן נראה מדינא, ואם גם נאמר דנאמינו לאיסורא לדידן מ"מ האיך נחייבו לנהוג א"ע כמנודה ע"פ עד אחד ונוגע ובמידי דצריך עדות לא מחלקינן בין ת"ח וע"ה. והנה בגמ' בלתי מוזכר דבלא עדים וי"ל דאין צריך לבי"ד, ומנ"ל לרבינו כן ומובא להלכה בשו"ע יו"ד בסי' של"ד סעיף מ"ז ובסי' רמ"ג סעיף ח', והנה לענין אחרים י"ל במלתא דאיסורא שייך לומר קים לי בת"ח להאמינו אבל לכוף למנודה לנהוג בנדוי צ"ע, אם לא נאמר דהוי מתקנת החכמים כן להאמינו ודוקא נגד ע"ה שלא יבזו ת"ח באין רואה ולכן דוקא נגד ע"ה דלת"ח מאי שנא לחוש יותר מכבודו של זה משל זה, והנה למ"ש בהגהות מיימוני הת"ח אין מנדה רק לכבוד שמים ולא לכבוד עצמו וא"כ לא הוי נוגע מ"מ יקשה כנ"ל, וכן ראיתי במהרי"ק שורש צ"ג שכתב דבעינן עדים לנדוי והביא ג"כ שהרי חמיר מנגידא עיי"ש. ובשורש קע"ט כתב דיש להאמין קרובים ופסולים והביא מ"ש המרדכי במריבות שרוב אין עדים כשרים, להאמין הנשים ובמרדכי בפ' החובל כתב לדמותו לחיה שהאמינוה לומר וזה בכור עיי"ש, וכמ"ש י"ל מתקנת הגאונים כן, ושאולי רבינו מ"ש בלא עדים מדברי הגאונים וקבלה מהם ומנהגם כתב כן ובמ"ש במרדכי לדמותו לחיה י"ל מדינא ג"כ דהוי כמ"ש הר"ן במס' קדושין דלרוב אין שם אלא היא וכיו"ב לרוב אין עדים כשרים שם וגם יראה לבזות הת"ח באין עדים כשרים, ואולי מ"ש ולא עדים פי' עדים כשרים דוקא, ועי' לעיל בהל' י"ב אם באו עדים שביזהו וכו' ועי' בכנה"ג בזה בסי' של"ד שהביא מי שמפרש עדים לאו דוקא כשירים עיי"ש, ולפ"ז צ"ל כאן אפי' פסולין לא ואין הכרע בזה ועי' ב"ק קי"ב שלוחא דבי"ד מהמינן כבי תרי ועי' ברש"י שם, ועי' מהרי"ק קס"ג מובא בב"י סי' של"ד עיי"ש בטוען ברי, ועי' ברי"ף פסחים נ"ב שכתב פי' מימנו אנגידא דצורבא מדרבנן מתקבצין אצל הרב ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולן להלקותו ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור, ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד לפיכך השמתא חמורה מן המלקות וכו' עכ"ל, ועי' בפר"ח שמפרש שלא (אימנו) [מימנו] מ"ש רבינו [בפ"ז ה"א] שהיו נשמטין והניחו לבי"ד הגדול כי הבי"ד הגדול אין להשמיט מזה עיי"ש וכן נראה.

י״ד

בד"א וכו'. עיין בכ"מ בשם הר"ן פסחים בפ' מקום שנהגו מ"ש מקום שאמרו מלקות ומקום שאמרו נדוי ונכתב בצידו מיד אאמ"ו הגאון ז"ל לעיין בפי' הגאון מו' אליהו מווילנא ז"ל באו"ח סי' תקל"ח ס"ק י' עיי"ש מ"ש נגד דברי הר"ן ממקומות בש"ס. המעיד על ישראל בערכאות של גוים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא בדין ישראל מנדין אותו עד שישלם וכו'. ועי' בלח"מ דהוי כמעיד עדות שקר עיי"ש, ועיין בסמ"ע בסי' כ"ח ס"ק כ"א דשם אי' דאינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי והקשה מיו"ד סי' של"ד דאי' מנדין עד שישלם עיי"ש, והנה רבינו לא כתב דין זה רק לענין נדוי ובשו"ע אי' בחו"מ לענין חיוב ממון וביו"ד לענין נדוי, ונראה דעד שישלם לא הוי משום חיוב תשלומין דאז יורדין לנכסיו רק כיון דהנדוי הוי עבור שעשה עול לחבירו ואם היה חבירו מוחלו או ששילם לו לא משמתין אותו ולכך כמו דכל מקום שאפשר לתקן העול אמרינן עד שיתרצה חבירו וזה בתשלומין ולאו משום חיוב ממון רק להוציא א"ע מנדוי דלא הוי לזמן קבוע כיון דאפשר לתקן העול כן נראה לענ"ד ולכן לא כתבו רבינו רק לענין נדוי בלבד וגם בשו"ע אין סתירה לפ"ד. ועי' בכ"מ שכתב באדם חשוב והאמנוהו כבי תרי לחומרא, ובמרכבת המשנה בשם ס' שי למורה כתב ככל ספק ממון לקולא ואין מנדין עד שיתן עיי"ש, אבל למ"ש לא הוי בכלל ספק ממון רק לענין חיוב שמתא אנו דנין, אלא דזה יש להבין למה בספק אם מחויב שמתא נלך לחומרא והוא בחזקת פטור וצ"ע בזה דלכאורה הוי כמו בספק אם מחויב מלקות וכיו"ב דספיקו דעונשין לקולא ועי' מ"ש לעיל בפ"ז ה"ד עיי"ש. ועי' בכ"מ ובמרכבת המשנה מ"ש לכלול הכל בדברי רבינו במספר כ"ד וסיים במרכבת המשנה והמסתכל היטב יראה שאין שום דבר מהכ"ד דברים שכל דבר נלמד מחבירו, ע"כ עלינו לשבח המנין של רבינו שדרש והסכים למנין ריב"ל בברכות דף י"ט ומי כמוהו מורה לדמות מלתא למלתא כריב"ל עכ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

סדר משנה על הלכות תלמוד תורה פרק ו׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 27,659 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות תלמוד תורה פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

ג׳

אין ראוי לת"ח שיטריח וכו' וחכמים היה מקיפין והולכין וכו'. וגרסינן ירושלמי בכורים פרק ג' הל' א' כמה צריך אדם לעמוד מפני זקן שמעון בר רבא בשם ר"י פעמים ביום ר"א אומר פעם אחת ביום לא כן תני רשב"א מניין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת וכו' ע"ד דר"י ניחא ע"ד דר"א לא יקום כל עיקר ר"י בר אחא בשם ר"א דלא יחמי סייעתא דסבין ועבר קומיהן בגין דיקומון לון מן קמיה דלא יטריח לסבין, מלשון זה משמע דוקא לסבין שלא יטריח אבל לבחורים לית לן בה, ורבינו לא הביא הך חילוקא. וראיתי בספר צרור הכסף בליקוטים (דף קל"ג ע"ב) הביא לירושלמי הזה והקשה מהא דאיתא במדרש פ' בהעלותך על קרא דאספה לי שבעים איש וכו' אמר רב כשהייתי רואה סיעה של ב"א הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם כשאמרתי דברי לפני ר"מ א"ל צריך אתה לעבור לזכותם ע"כ. וא"כ קשה על רבינו הך חילוקא. אמנם יראה מלשון רבינו כמ"ש עוד שם בס' הנ"ל לחלק דהירושלמי איירי בלא צריך לעבור שם משא"כ במעשה דר"א כוונתו היה לילך דרך שם וכיון שראה הסיעה עיקם הדרך וע"ז אמר שכה"ג צריך לעבור לזכותם להרגילם ביראת שמים, וכן מדוקדק בלשון רבינו וכ"מ בתלמודא דידן בקידושין (דף ל"ג:) דמקשה תלמודא על הא דאמר אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית מהא דאמר רשב"א מניין לזקן שלא יטריח ואי אמרת שחרית וערבית בלבד אמאי לא נטרח חיובא הוא ומשני כמה דאפשר ליה לא נטרח, הרי דתליא מלתא בדאפשר ליה, והנה לפ"מ דמשני בירושלמי דזקן לא יטריח מיירי דלא יחמו סייעתא דסבין ויעבור קומיהן ל"ק כלל קושית הגמרא דהא התוס' כתבו שם ד"ה אין דוקא תלמידים בבית רבם אבל תלמידים אחרים חייבים לעמוד לפניו בכל עת שעובר לפניהם וא"כ קשה דלמא בהכי מיירי הך דזקן ויראת. והכ"מ דין י"ב הביא דברי תוספות אלו לפסק הלכה. וקשה טובא אמאי לא מוקי לה כדמוקי לה בירושלמי וצ"ל דבאמת הו"מ לשנויי הכי אלא דבזה ליכא חידוש כיון דע"כ מיירי בדאפשר לו שלא לעבור א"כ מסברא ידעינן ומש"ה לא מוקי לה בהכי אלא מוקי לה אף בתלמידים בבית רבן וקמ"ל דאף הוא יראה שלא להטריחם אע"ג דזה הוא דבר מועט דהא אין צריך לקום כ"א שתי פעמים אעפ"כ יראה שלא יטריח והירו' דמוקי לה בהכי היינו לר"א דאמר פ"א ביום צריך לדחוקי ולאוקמי לה בכה"ג אע"ג דליכא חידושא כנ"ל. שוב מצאתי בספר בני חייא סי' רמ"א ביו"ד שהביא קושיא זו בשם גדול אחד והוא כתב שם דזה אינו אלא מדרבנן דתלמידים שאינם בבית רבן דצריך לקום בכל עת וא"כ לא מצי לאוקמי קרא דזקן ויראת לכה"ג. ולא הועיל כלום דאכתי קשה למה לא משני כדמשני בירושלמי. ע"כ נ"ל כמ"ש:

י״ד

המעיד על ישראל וכו' שלא כדין ישראל וכו'. וכ"כ ביו"ד סי' של"ד ובח"מ סימן כ"ח בתובעו שיעיד לו במקום שדין וכו' לחייב ממון על פי עד אחד וכו' משמתין אותו. וכתב בהגהת רמ"א שם אבל אינו חייב לשלם ויכול לומר אמת העדתי והסמ"ע שם כתב שדברי רמ"א סותרים למ"ש ביו"ד. ובאמת יש לומר דל"ד דהרי מדברי רבינו הכא נראה דמיירי במקום שא"א שיועיל עדות ישראל בדין ישראל כלל שאף אם האמת כדבריו מכל מקום אינו מחוייב בד"י ובדינם מחוייב וא"כ הרי שהפסידו ודאי בעדותו מש"ה צריך לשלם משא"כ בחו"מ שם דמיירי בע"א המעיד שגם בד"י היה אפשר שישלם דהרי מחוייב שבועה בד"י על פי עד אחד ואם לא ירצה לישבע משלם א"כ שפיר כתב רמ"א דיכול לומר אמת העדתי ובודאי לא חשוד אתה אצלי לישבע על שקר ומאי אפסדתיך כנלע"ד ברור. ועיין שבועות (דף ל"ג ע"ב) ודו"ק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושי מים חיים · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

ב׳

אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ וכו'. בגמרא מוקמא לה בבתי גואי אבל בבתי בראי עומדין מפניו. והרב לא הוצרך לבאר זה לפי שסמך אמ"ש בפ"ג מהל' קריאת שמע דחצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין מותר לקרות בו ק"ש וכיון שהוא מקום שראוי לקרות בו ק"ש קימה שיש בה הידור קרינן ביה ומחמת פשיטותו לא כתבו הרב ז"ל.

ה׳

שלשה שהיו מהלכים בדרך וכו'. דברי הכ"מ דחוקים. ולי נראה שהרב לא פסק כרב יהודה משום דפשטא דמתני' וברייתא דלא כותיה ואשנויי לא סמכינן ועוד דאמרינן בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"א ע"ב) אביי הוה שקיל ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה ואע"פ שהתוס' כתבו דמצדד אצדודי הוו נראה לו דוחק להרב לומר ועוד אמרינן נמי בריש פ' כיצד מעברין נסתלק אהרן וישב לשמאל משה וכו' אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. ועוד נ"ל שהתרצן לפום שיטתיה דמקשן השיב אבל לקושטא דמילתא מאי דקאמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור למעוטי שלא ילך לימינו של רבו אלא לשמאלו כשאינם אלא שנים הוא ורבו ובהכי לא צריכינן לאוקמתא דמצדד אצדודי והכי מוכח בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"א) גבי ההיא דאיתא התם שהמלאך נדמה לו ליעקב כתלמיד חכם ומשו"ה טפלו לימינו דאמר מר המהלך לימין רבו הרי זה בור משמע להדיא כדכתיבנא ודוק.

ז׳

בזמן שהרבים צריכים להם מקפצין על ראשי העם. בשלהי מצות חליצה מי שצריך לו עם קודש יפסע על ראשי עם קודש מי שאין צריך לו עם קודש איך יפסע על ראשי עם קודש.

י״ב

אין מתירין אותו עד שירצה. זה העיקר כמ"ש הכ"מ דשירצה גרסינן לשון פיוס ותדע דהא לקמן כתב ואין מתירים לו עד שירצה את החכם והתם על כרחך לשון פיוס קאמר מדלא קאמר עד שירצה החכם וה"נ דכותה.

י״ד

המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וכו'. מה שיש לדקדק בזה כתבתי בפריי פרי חדש בהל' יו"ט עיי"ש. המכשיל את העיור. כתב הר"א בהשגות כגון המכה את בנו הגדול פי' לפירושו דמדברי הרב משמע דהיכא דקעבר אלפני עיור כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקעבר אלפני עיור כדאיתא פ"ק דע"ז דמנדים אותו ועל זה השיג הראב"ד דהא ודאי ליתא דא"כ אכלהו לאוין נמי מנדין אלא ודאי דדוקא מכה בנו הגדול ודכותיה כגון דאיכא היתר בדבר דומיא דמכה בנו גדול ואף על פי כן איכא למיחש לתקלה כה"ג דוקא מנדין ויפה השיג ודלא כהכ"מ ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

פרי חדש · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

ב׳

ה׳

שלשה שהיו מהלכים בדרך וכו'. דברי הכ"מ דחוקים. ולי נראה שהרב לא פסק כרב יהודה משום דפשטא דמתני' וברייתא דלא כותיה ואשנויי לא סמכינן ועוד דאמרינן בפ' ערבי פסחים דף קי"א ע"ב אביי הוה שקיל ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה ואע"פ שהתוס' כתבו דמצדד אצדודי הוו נראה לו דוחק להרב לומר ועוד אמרינן נמי בריש פ' כיצד מעברין נסתלק אהרן וישב לשמאל משה וכו' אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. ועוד נ"ל שהתרצן לפום שיטתיה דמקשן השיב אבל לקושטא דמילתא מאי דקאמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור למעוטי שלא ילך לימינו של רבו אלא לשמאלו כשאינם אלא שנים הוא ורבו ובהכי לא צריכינן לאוקמתא דמצדד אצדודי והכי מוכח בפ' גיד הנשה דף צ"א גבי ההיא דאיתא התם שהמלאך נדמה לו ליעקב כתלמיד חכם ומשו"ה טפלו לימינו דאמר מר המהלך לימין רבו הרי זה בור משמע להדיא כדכתיבנא ודוק:

ז׳

בזמן שהרבים צריכים להם מקפצין על ראשי העם. בשלהי מצות חליצה מי שצריך לו עם קודש יפסע על ראשי עם קודש מי שאין צריך לו עם קודש איך יפסע על ראשי עם קודש:

י״ב

אין מתירין אותו עד שירצה. זה העיקר כמ"ש הכ"מ דשירצה גרסינן לשון פיוס ותדע דהא לקמן כתב ואין מתירים לו עד שירצה את החכם והתם על כרחך לשון פיוס קאמר מדלא קאמר עד שירצה החכם וה"נ דכותה:

י״ד

המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וכו'. מה שיש לדקדק בזה כתבתי בפריי פרי חדש בהל' יו"ט עיי"ש: ומ"ש המכשיל את העיור. כתב הר"א בהשגות כגון המכה את בנו הגדול פי' לפירושו דמדברי הרב משמע דהיכא דקעבר אלפני עיור כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקעבר אלפני עיור כדאיתא פ"ק דע"ז דמנדים אותו ועל זה השיג הראב"ד דהא ודאי ליתא דא"כ אכלהו לאוין נמי מנדין אלא ודאי דדוקא מכה בנו הגדול ודכותיה כגון דאיכא היתר בדבר דומיא דמכה בנו גדול ואף על פי כן איכא למיחש לתקלה כה"ג דוקא מנדין ויפה השיג ודלא כהכ"מ ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

י׳

מניחים אותו למכור תחלה. נ"ב ספרי דברים ט"ו ראשיכם במקח ראשיכם במכר ותוספתא מגילה פ"ד משא ומתן כו'.

י״ד

המחלל יו"ט שני של גליות אעפ"י שהוא מנהג. פירוש השתא דבקיאין בקביעא דירחא יעוין הלכות יו"ט פרק ו' הלכה י"ד וזה נפיק ליה מהך דפסחים גבי אזיל מבי רב כו' ביו"ט שני של עצרת ובעצרת חתוכה היא יעוין פ"ג מהלכות קדוש החודש הלכה י"ב ובמפרש ובירושלמי שם. בכסף משנה. כתב הרמ"ך. ובלבד כו' ת"ח. נ"ב יעוין שו"ת רד"ך בזה בבית כב אות ד' במרובה מעשה באדם אחד וזה טעות שכתוב בחסיד אחד. כתב בקונדריסין, כו' או ג"ש לעקור דבר מה"ת כו'. נ"ב בדרך ארץ רבה, לעקור דבר מה"ת ושם או ששואל דבר שאי אפשר, והוא בהקומץ רבה ל"ז. גבי פלימו בעא מרב מי שיש לו שני ראשים כו'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תלמוד תורה פרק ו׳

א׳

כל תלמיד חכם אע"פ שאינו רבו מצוה מן התורה להדרו שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן זה שקנה חכמה וחייבין לעמוד מפניו משיקרב לו בד' אמות עד שיעבור מכנגד פניו משום דזקן שקנה חכמה אע"פ שאינו רבו הוא דמשמע ורא"ם כתב דאין חייב לעמוד מן התורה אלא מפני רבו מובהק אבל לדעת הרב ז"ל אפילו כל חכם הוא מדאוריתא כדכתיבנא. ואין עומדין מפניהם לא בבית הכסא ולא בבית המרחץ שנא' תקום והדרת קימה שיש בה הידור. ואין בעלי אומנות חייבים לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן שנא' תקום והדרת מה הידור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס ואף על גב דבגמ' פ"ק דקידושין איפכא אמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס התם לאפוקי שלא יהדרנו בממון הוא דאמר הכי ויליף הידור מקימה שאין בהם חסרון כיס אבל הכא לא אתא למילף אלא לבעלי אומניות דאין חייבין לקום בשעת מלאכתן והכא בקימה איכא חסרון כיס ובהידור ליכא חסרון כיס כדאמר בגמ' ולהכי יליף קימה מהידור שאין בהידור חסרון כיס בשעת מלאכה. ומנין שלא יעצים עיניו מן החכם כדי שלא יראהו שלא יעמוד מפניו ת"ל ויראת מאלהיך כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בה ויראת מאלהיך. ומנין שלא יטריח את העם כדי שיעמדו מפניו ת"ל זקן ויראת. רכוב הרי הוא כמהלך דהוי בכלל והדרת פני זקן כיון שעבר לפניו. ראה את הנשיא עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו ויליף לה מדכתיב והביטו אחרי משה עד בואו האהלה. מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדין מלפניו ואפילו חכם שהוא ילד עומד בפני המופלג בזקנה ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו דהלכה כאיסי דכל שיבה במשמע. עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאתן וזהו שאמרה תורה אם בחוקותי תמאסו והמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל כי דבר ה' בזה. כל דיני נידוי מדרבנן למיגדר מילתא ובפירוש אמרו מנודה מניח תפילין או לא וסלקה בתיקו וכתב הרי"ף דכל הני תיקו דאתמר בהאי ענינא הוי תיקו דרבנן ולקולא. ובמשפטי החרם כתב הרמב"ן ז"ל שחרם שהחרים מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל העובר עליו חייב מיתה ונראה דחרם כזה הוי דאוריתא והוי בכלל כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כמו שכתב הרמב"ן בפי' התורה והכי משמע נמי מדשתפו אחי יוסף דהוו רובא דישראל השכינה עמהם וכתיב ותחי רוח יעקב אביהם. ויש בהלכות אלו מצות דרבנן.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תלמוד תורה ו׳, מתוך הלכות תלמוד תורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תלמוד תורה כל הרמב״ם