י״ב
אם באו עדים שביזהו וכו'. כתב מרן והריב"ש שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו וכו' עיין לקמן פרק ז' הלכה א' בד"ה חכם זקן בחכמה וכו' מה שכתבתי בס"ד ראיה לדברי הריב"ש מהירושלמי דמסכת שביעית ריש פרק ב'. והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה מנדין אותו בית דין והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה וכו'. (א) תמן תנינן במשנה דעדיות פרק ה' משנה ו' עקביא בן מהללאל העיד וכו' הוא היה אומר אין משקין את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת וכו' אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת וכו' והשקוה שמעי' ואבטליון, אמר להם דוגמא השקוה, ונידוהו ומת בנידויו וסקלו ב"ד את ארונו וכו'. ומכאן קשה לענ"ד טובא לכאורה על דברי רבינו במ"ש דהיכא שביזה את החכם בדברים ונדוהו הב"ד והוא שב דמתירין לו הנדוי מיד וכן פסק מרן בש"ע י"ד סימן של"ד סעיף מ"ז א"כ תמה אקרא על הצדיק הזה עקביא בן מהללאל האיך אירע זה שמת בנדויו, דהא הם לא נידו אותו על שחלק עליהם ועל שמעי' ואבטליון בדין זה, שבדבר זה לא עשה שום דבר רע כיון שלא התריס נגדם דדוקא המתריס נגד הרבים הוא שחייב נידוי וכמבואר ברש"י בברכות דף י"ט ע"א וגם הוא שמע מפי המרובים כמו ששמעו הם מפי המרובים, ואפילו מי שלא שמע רק מפי עקביא ב"מ ג"כ א"צ לחזור בו נגד הרבים אלא רק מצד מדות חסידות ראוי לחזור בו הואיל ולא שמע הוא אלא מפי היחי' אף שזה היחי' שמע מפי רבים וכמ"ש כן רבינו בפירוש המשניות למסכת עדיות משנה ז' ובפירוש הרע"ב שם ובתוספתא שם, אבל הוא עצמו ששמע מפי המרובים אפילו מדת חסידות ליכא לחזור בו, וכדמוכח ממה שצוה לבנו בשעת מותו והוא לא עשה כן (ומה שאמרו לו חכמים חזור בך וכו' זה יתבאר בס"ד לקמן בהלכות ממרים פרק ג' הלכה ח' בד"ה חזר זה החכם לעירו וכו') אלא מה שנידוהו הי' על מה שיצא מפיו הקדוש לשון מגונה על שמעי' ואבטליון לומר דוגמא השקוה, והיתה זה כשגגה שיצאה מלפני השליט וכדמוכח ג"כ כך מהגמרא דברכות דף הנ"ל דאמרינן התם ואמר ר' יהושע בן לוי בכ"ד מקומות מנדין על כבוד הרב וכו' המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים מאי היא דתנן הוא היה אומר אין משקין את הגיורת וכו' הרי מבואר שהוא לא נתנדה אלא רק מכח מה שהיה בכלל המספר אחר מיטתן של ת"ח, וא"כ קשה האיך אירע דבר זה שמת בנידויו והוא לא שב לבקש מחילה משמעי' ואבטליון ולומר נעניתי לכם עצמות שמעי' ואבטליון, והי' עושה בזה תשובה על מה שדיבר מן הגנאי והיו מתירין לו נדויו מיד דהא לא הי' צריך לחזור בו מן הדין שנחלקו בו אף שהי' עושה תשובה על שאמר לשון גנאי על שמעי' ואבטליון שהרי מיד אם הי' משיב בלשון שאינו גנאי לשמעיה ואבטליון שהם כך קבלו מפי המרובים ועשו הם כקבלתם ואני שמעתי מפי המרובים לפיכך אני עומד בדיני ואיני חוזר בי או שהי' אומר שום תשובה אחרת שלא הי' מן הגנאי הא לא היו החכמים מנדין אותו ואם כן כשעקביא ב"מ עושה תשובה שמבקש מחילה מכבוד שמעיה ואבטליון מיד היו יכולים להתיר הנדוי שלו, ומה ראה על ככה שלא לבקש מחילה ומוצל אותו הצדיק עב"מ מלחשוב עליו מחשבת פיגול שח"ו שלא נתחרט על מה שעשה שלא כדין לדבר גנאי על שמעי' ואבטליון, אם לא דנאמר דאם ביזה את החכם אף בשעושה תשובה אין מתירין לו הנדוי מיד אלא לזמן קבוע, והי' המעשה שמת עב"מ תוך הזמן המוגבל ההוא, וא"כ הוא תקשה מזה טובא על רבינו ועל מרן הב"י בש"ע י"ד סימן הנ"ל דהאיך פסקו הם דמהני תשובה להתיר לו הנדוי מיד כששב וצ"ע טובא לכאורה. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא, דדבר זה שכתב רבינו הלכה י"ג דאין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין אפילו ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב ואפילו אם נתנדה בשביל אפיקורתא, אינו מכח עיקר הדין אלא רק מתקנת חכמים האחרונים ואילך לתקן דבר זה שאם יחזור המנודה למוטב שיתירו לו מיד, אבל לא כן בזמן חכמי קדם קודם שתיקנו החכמים האחרונים תקנה האמורה שלא יהא בין נדוי להפרה כלום היה הדין חוזר לסיני לענין אפיקורתא דהיינו מי שמבזה ת"ח בין בחייו בין לאחר מותו ונתנדה אף אם חזר למוטב ופייסיה לבעל דינו אפ"ה אין מתירין לו הנדוי עד דחייל עליה תלתין יומין הנדוי, ואחרי כי כן הנה בזמן עב"מ שהוא הי' בזמן קדום מאד שהוא הי' מחבורתו של שמעי' ואבטליון וכמ"ש כן רבינו בהקדמתו לפירוש המשניות פרק ד', והחבורה הששית היא עב"מ, ושמעי' ואבטליון וחנן ואדמון ור' מיאשא וכו' אלא שעב"מ האריך ימים יותר משמעי' ואבטליון קצת או שהי' עב"מ צעיר לימים משמעי' ואבטליון כל כך שהי חי אחר מיתתם של שמעי' ואבטליון, ודלא כנראה מדברי מרן פה בד"ה ומשמע מדקדוק וכו' שעב"מ הי' מהדור שלאחר שמעי' ואבטליון (ונראה לענ"ד בס"ד שהמעשה הזה של עב"מ הי' לכל המאוחר קודם שנתמנה שמאי הזקן לאב"ד, אחר שיצא מנחם למה שיצא שהרי אמרו לו החכמים שיחזור בו ויעשו אותו אב"ד, ש"מ שהי' המעשה הזה אחר מיתת אבטליון והיו חסרים אב"ד קודם שנתמנה שמאי הזקן לאב"ד ואפשר שהי' המעשה הזה אחר מיתת אבטליון קודם שנתמנה מנחם לאב"ד) ואז בימיהם עדיין לא היתה התקנה ההיא, ממילא הי' אז נוהג כפי עיקר הדין דכל היכא שנידו אותו משום ממונא הוא דאמרינן טוט אסור וטוט שרי, אבל היכא שנידו אותו משום דבר איסור כגון שביזה ת"ח בין בחייו בין לאחר מותו אז אין מתירין לו הנדוי עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין אע"פ שחזר למוטב מיד ובקש מחילה מהת"ח ההוא ופייסו ומחל לו, ועב"מ אפשר שמת בתוך אותן השלשים יום, ולפיכך אע"פ שבודאי נתחרט מיד ועשה תשובה וביקש מחילה הראוי מקדושת עצמות שמעי' ואבטליון אפ"ה לא הי' ביד החכמים שבאותו הדור להתיר לו נדויו תוך שלשים יום ושפיר קתני המשנה דמת בנדויו. (ב) ומתוך האמור בס"ד בין תבין לשון חכמים, ששנו חכמים בלשון המשנה דמסכת עדיות והוא דגבי עב"מ קתני התם וסקלו ב"ד את ארונו וכו' ואילו גבי אליעזר בן חנוך קתני שם בסיפא שלחו ב"ד והניחו אבן על ארונו וכו' הנה יש כאן שני שינוים בין מה שעשו גבי עב"מ לבין מה שעשו גבי אב"ח, האחד הוא דאילו גבי עב"מ קתני וסקלו וכו' ואילו גבי אב"ח קתני והניחו אבן וכו' שיש הפרש גדול בין הלשונות הללו בהמעשה אשר נעשה שמעשה הסקילה אינו מעשה ההנחה, וזאת שנית דאילו גבי עב"מ קתני וסקלו ב"ד את ארונו דמשמעות לשון שהב"ד בעצמם ובכבודם סקלו את ארונו, ואילו גבי אב"ח קתני ושלחו ב"ד והניחו אבן על ארונו וכו' שהלשון הזה מורה שנעשה כן ע"י שליח לא ע"י הב"ד עצמם, ולכאורה הדבר צריך טעם לשתי השינוים האלה. אמנם כן לפי האמור הדברים מדוקדקים, דהא כתבנו שם דעב"מ לגודל צדקתו וחסידותו וכמו שהעיד ר' יהודה עליו במשנה שם ואמר שאין העזרה ננעלת עליו בחכמה וכו' הנה מיד כשנודע לו שחטא בשפתיו בשוגג לדבר גנאי על שמעי' ואבטליון חזר בתשובה וכתורה עשה חק המוטל עליו לבקש מחילה מהם, ובאמת אם היו יכולים החכמים להתיר לו נדויו מיד ולאלתר היו מתירים לו, אלא שלא היה להם באפשר להתיר הנידוי תוך שלשים יום לפיכך אף החכמים בצדקתם ראו לעשות לו לפחות שתי דברים חלוקות כבוד כפי הראוי לו, האחד שלא ביזו ח"ו את ארונו ע"י שליח שהשליח סקל יסקל את ארונו, אלא שהב"ד בעצמם ובכבודם סקלו את ארונו, שבודאי יש הרבה בזיון יותר ויותר אם נעשה מעשה הסקילה ע"י שליח איש המוניי ממה שנעשה ע"י הב"ד בעצמם וכעין דתנינן במשנה דבב"ק ריש פרק החובל הכל לפי המבייש והמתבייש וכו' ועיין בתי"ט בכתובות פרק ג' משנה ז' בד"ה הכל לפי המבייש וכו', והדבר השני שעשו לכבודו של עב"מ שלא הניחו האבן על גבי ארונו אלא סקלוהו לארונו, שתיבת סקלו מורה על השלכ' האבן על הדבר ההוא הנסקל מבלתי שישאר על הדבר הנסקל האבן ההוא שסקלו בו, כ"א שיוסר האבן ממנו מיד בגמר השלכת האבן ונגיעתו בו, וכענין שנאמר בקרא סקל יסקל וכו' שאין האבן נשאר על זה שנסקל ואפילו בקברו אינו נקבר עמו אלא בתפיסתו וכדאמרינן כן בסנהדרין דף מ"ה ע"ב והכא נמי מיד שנגע האבן בארון ע"י שהושלך בו מיד ולאלתר נפל האבן לארץ ולא עשו אותו אלא דרך סקילה שיגע האבן בארון ולא יותר וכמעט רגע ואיננו נוגע בו עוד האבן, וגם מצד הדין היו מחויבים שלא יהיה האבן מונח על הארון לעולם דהא מיד כשיכלו השלשים יום מיום שנידוהו הרי הותר הנדר דהא אפי' לאחר מותו יכולים ג"כ להתיר הנידוי שנתנדה בחייו ולפתוח הקבר אז ולסלק האבן המונח על הארון זה בודאי אין ראוי לעשות לעב"מ דגדול כבודו, דקשה פתיחת הקבר להמת, לפיכך לא הניחו האבן על ארונו אלא סקלוהו משא"כ אב"ח שהוא עשה בזדון לבו שפקפק בנטילת ידים וגם הוא לא שב בתשובה כל ימי חייו ונשא את עונו שעמד בחטאו ממילא נשאר בנדויו כל ימות עולם לפי שלא חזר בתשובה, לפיכך אף החכמים ביזו אותו במותו בשני דברים נוספים על חק החיוב של הנדוי, האחד ששמו האבן על ארונו שיהי' מונח עליו כל ימות עולם עד עת קץ שהרי הוא מנודה ונשאר בנדויו כל המשך הזמן ההוא, וזאת שנית ביזו אותו שהניחו האבן על ארונו ע"י שליח. (ג) ואמרינן מתוך דבר הלכה האמור ליישב דברי הרשב"א הביאו מרן ב"י בטור י"ד בסימן של"ד שכתב, מי שנדוהו ומת בנדויו מתירין נדויו לאחר מיתה, מההוא דר"א שעמד ר' עקיבא (נראה לענ"ד שצריך להיות שעמד ר' יהושע כי כן הוא בגמרא דסנהדרין דף ס"ח ע"א עמד ר' יהושע ומבואר להדיא במדרשים שר' עקיבא לא הי' כלל שם בשעת יציאת נשמתו של ר"א, ועוד שהרי הי' שם ר' יהושע וחביריו שר' יהושע הי' רבו של ר' עקיבא והיאך יעשה כן ר"ע לפני רבו בלתי רשות רבו) על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר וכ"כ הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין שם בד"ה עמד ר' יהושע על רגליו וכו' בשם הר"ם והרשב"א. והנה בודאי לא קשיא על הרשב"א וסייעתו מהך ברייתא דמ"ק דף ט"ו ע"א דקתני התם מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס, מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו וכו' ולמה סוקלין את ארונו יתירו לו נדויו אז לאחר מיתה לפי שיטתו של הרשב"א וסייעתו דסוברים דיכולים להתיר הנדוי אף לאחר מיתה, דזה אינו קושיא דודאי אין כוונת הרשב"א וסייעתו דהב"ד מוכרחים להתיר להמנודה נדויו לאחר מיתתו אלא דכוונתם הוא שהרשות נתונה לב"ד אם ירצו להתירו לאחר מיתה שיכולים להתיר לו, והיינו דאשמעינן דלא נימא דאין יכולין להתיר לו לאחר מיתה דהא אמרינן בנדרים דף ז' ע"ב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו וכו' והתוס' שם בד"ה נידוהו בפניו וכו' וכן הר"ן שם רצו לומר הטעם דאין מתירין לו אלא בפניו דכיון דנידוהו בפניו אלים הנידוי שלו ולא מיעקר אלא בפניו, אלא שהר"ן שם דחה טעם זה וגם אפילו לפי טעמו של הר"ן והי"א בהרא"ש שם דהטעם הוא מפני חשדא ויזלזלו אח"כ בהנידוי הא כתב הרא"ש דאפילו בדיעבד אינו מותר הנידוי אלא דוקא בפניו רק שהר"ן והרא"ש חלקו עליהם וגם השואל בתשובת הרשב"א שאלה תש"ג רוצה לומר הטעם דאין מתירין לו אלא בפניו שהוא כדי שיתבזה ויהי' זה לו לכפרה גמורה ועיין בש"ע י"ד סימן של"ד סעיף כ"ט ובש"ך שם ס"ק מ"ו, והנה לפי טעם התו' שאמרנו או לפי טעם של השואל בתשובת הרשב"א הי' מקום לטעות ולומר דאין יכולין להתיר לו לאחר מיתה דהוי כשלא בפניו (אבל טעם חשדא ליכא הכא גבי מת) לזה אינו יכול להתירו אם מטעם שלא נגמר כפרתו שהרי אינו מתבזה בשעה שמתירין לו וגם דלא אלים כח ההתרה של שלא בפניו דהיינו לאחר מיתה להתיר הנידוי האלים שהי' בפניו לזה כתבו הרשב"א וסייעתו דיכולים להתיר לו דגם אחר מיתתו נקרא בפניו, אבל לא אמרו שצריכים להתיר לו, וא"כ אין הב"ד עושים כך להתיר את המנודה מנידוי שלו לאחר מיתה אלא כשהם רואים בעין שכלם שיש איזה צורך להתיר נידויו כגון הך עובדא דר"א שהתירו לו כדי שלא יצטרכו ח"ו להניח אבן על ארונו ולא יהיו רשאים להספידו ולזלזל בעסק קבורתו, איה איפו הוא כבוד התורה של ר"א הגדול שאמר עליו ר' יהושע האבן הזה שישב עליו ר"א הר סיני ומי שישב עליה הוא ארון הברית (עיין במדרש שיר השירים בפסוק לריח שמניך טובים וגו') הנה זו תורה וזו שכרה וכמ"ש הרשב"א טעם זה להדיא שלכך התירו נידויו של ר"א והביאה ג"כ מרן בספרו הארוך ב"י בסימן הנ"ל בד"ה וכתב בקונטריסין בשם הרשב"א וכו' וכן מצאתי בתשובת הרשב"א וכו' והוא בתשובת הרשב"א סימן תשס"ג, משא"כ באדם אחר והמון עם שמת בנידויו אין לחוש לכבודו כי מה לנו בכבודו כיון שהוא בעצמו לא חס על כבודו ולא ביקש שהב"ד יתירו לו נדויו בעוד שהוא חי אין אנו אחראין לחוש לכבודו אלא מניחין אותו בנדויו ומניחין אבן על ארונו ומתעסקין עמו בקבורתו כדין שמתנהגין עם המנודה כארח איש ימצאנו. אולם הא קשיא לענ"ד על הרשב"א וסייעתו והוא מהך עובדא דעב"מ למה לא התירו לו חכמים הנידוי אחר מותו ואין לומר דשאני התם גבי ר"א שהנידוי לא הי' אלא שלא יתרבו המחלוקת בישראל לכן התירו נידויו לאחר מותו כיון דמיד שמת ליכא מחלוקת בישראל וכעין זה אמרו בנדה דף ז' ע"ב לאחר פטירתו של ר"א החזיר ר' יהושע את הדבר ליושנו כר"א וכו' משא"כ בהך עובדא דעב"מ שהי' הנדוי משום שפגם בשוגג בכבודם של שמעי' ואבטליון א"א להתיר הנידוי אחר מותו, דזה ליתא דא"כ מנ"ל להרשב"א כלל ללמוד מהך עובדא ממה שהוא התיר הנידוי לאחר מיתת ר"א דה"ה לכל מי שמת בנידויו שהב"ד יכולים להתיר נידויו לאחר מיתתו, דדלמא שאני התם שכל עיקר הנידוי לא הי' אלא כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל משא"כ בשארי המנודים דלא שייך בהו הך טעמא דלמא אין רשאין להתיר לו אחר מותו, ובאמת הרשב"א בתשובה שם רוצה לומר דהא דקאמר ר' יהושע הותר הנדר לא שהוא התירו אלא שממילא הותר הנדר דאין כאן ענין עוד להנידוי כיון דתו לא שייך שירבו מחלוקת בישראל אבל הוא כתבו בדרך אפשר לומר כך וגם הוא גופא חזר בו במסקנת התשובה ההיא וכן מבואר בחידושי הר"ן לסנהדרין בשם רבינו מאיר והרשב"א וצריכין לומר דהרשב"א וסייעתו סבירא להו כיון דהנידוי לא הותר ממילא ע"י מיתתו רק שהם היו צריכים להתיר הנידוי לומר הותר הנדר, ה"ה נמי דיכולים להתיר ג"כ לכל המנודים אחר מיתתן אם יראו טעם בדבר להתירו דכל הנידויים שקולים הם (חוץ מן המנודה משום ממון דקיל טפי טובא) וא"כ שפיר קשיא קושיתינו האיך לא התירו הנידוי לאחר מיתת עב"מ מהאי טעמא כדי שלא יצטרכו לסקול באבן ארונו של עב"מ ושיהיו יכולים להספידו לפי כבודו הרב ושלא יצטרכו לזלזל בקבורתו משום כבוד תורתו וחכמתו ויראתו של עב"מ שלא היו דלתות העזרה ננעלות עליו כמוהו ואפס זולתו אטו מי זוטר הוא מר"א הגדול שהי' תלמיד ריב"ז, וריב"ז הי' תלמיד הלל הזקן והלל הזקן הי' תלמיד שמעי' ואבטליון שהיו חביריו של עב"מ. אמנם כן לפי האמור בס"ד דעב"מ מת תוך שלשים יום מיום שנידו אותו א"ש דדוקא ר"א שהיתה מיתתו זמן רב אחר שבירכוהו וכדמשמע נמי כן בסנהדרין דף ס"ח ע"א דאמר ר"א ועד עכשיו למה לא באתם וכו' ולא שאלוני וכו' ויותר מזה מבואר ומוכח כן בב"מ דף נ"ט ע"ב בההוא מעשה דאימא שלום דביתהו דר"א משם בארה שהיתה מיתת ר"א זמן רב אחר מה שבירכוהו ולפחות יותר משלשים יום, וכיון שכבר עבר זמן ל' יום דחייל שמתא כבר היו יכולים להתיר לו הנידוי אם היו רוצים עודנו בחיים חיותו דר"א אלא שהם ראו שלא להתיר הנידוי עודנו בחייו למיגדר מילתא שלא יתרבו מחלוקת בישראל שיחזיקו בדעתו ודינו של ר"א להיות שהתריס אז נגדם בדין ההוא ועשה מופתים רבים לאמת דינו בחרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש ובת קול אבל בשעת מותו שחלף הלך לו טעם זה לזה שפיר עבדו שהתירו לו הנידוי משא"כ בהך עובדא דעב"מ שהוא מת תוך ל' יום לימי נידויו, שאז לא היו יכולים להתיר לו הנידוי אפילו היה עב"מ עודנו חי וכבודו אתנו פה, וכמו שכתבתי בס"ד דאותו תקנה אין בין נידוי להפרה כלום לא נתקנה אלא בזמן האחרונים, והיו צריכין לחול תחלה תלתין יומין דנידוי קודם שיתירו לו אף אם שב על מה שחטא ה"נ דאין יכולים להתיר לו הנידוי לאחר מותו תוך ל' יום דאטו מי עדיף במותו מבחיים. (ד) ודע דהריטב"א בחידושיו למסכת מ"ק דף י"ז ע"א על ההוא עובדא דאיתמר עם עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו עיילוהו למערתא דדייני וקבלוהו וכו' וכתב הריטב"א וזה שנתעסקו בקבורתו ואילו לעיל אמרינן דמי שמת בנידויו ב"ד סוקלין את ארונו יש אומרים דצורבא מרבנן שאני, והנכון דהתם שאני שזלזל בנדויו ולא חשש לחזור בתשובה ולא לפייס שיתירוהו משא"כ בזה, ותרי תמיהה קא חזינא הכא. התירוץ הראשון דצורבא מרבנן שאני הוא תמוה מאד לענ"ד דנהי דבזה מיושב הך ברייתא דלעיל דף ט"ו ע"א אבל עדיין קשיא מה יענו הנך י"א ביום כי יפקד הך עובדא דעב"מ שהיו הב"ד סוקלין את ארונו ואין לך צורבא מרבנן גדול מעב"מ, ואף אב"ח נראה שהי' צורבא מרבנן וגם גבי עב"מ לא פליג ר' יהודה אלא מפני יראתו וחכמתו לא נידוהו כלל וכלל, אבל בהא מודה ר' יהודה ולא פליג על הת"ק דאם היו מנדין אותו והי' מת בנדויו דהיו סוקלין את ארונו ולפי דעת הי"א היאך היו סוקלין את ארונו, וצ"ע טובא לכאורה. ותירוצו השני דשאני הך ברייתא שהי' אפשר לו לפייס ולא פייס גם הוא תמוה לענ"ד דהא לפי מה שכתבתי אנו מוכרחים לומר שעב"מ מת תוך ל' יום מיום נדותו דאל"כ חלילה לאותו צדיק עב"מ שלא יחזור בו לשוב על מה שחטא בשפתיו בשוגג וגם תוך ל' יום משעת הנדוי א"א להתיר לו הנדוי אף אם שב בכל לבו, מעתה מה הי' לו לעב"מ לעשות ולא עשה ולמה סקלו ב"ד את ארונו, וגם זה צ"ע לכאורה. אמנם לפי האמו' ניחא דשאני התם דכבר עבר עליו זמן הנדוי יותר משלשים יום דהא כבר רצה ר' יהודא נשיאה להתיר לו הנדוי רק שנמנע לכבודו של רב יהודה, ואפשר דבזמן ר' יהודא נשיאה כבר תקנו דאפילו לאפיקורתא מתירין לו מיד אם שב, אלא שאין צורך לזה כיון דנראה מהסוגיא דכבר עברו יותר משלשים מזמן הנדוי, והנה דבר זה שלא להתיר לו הנדוי מפני כבודו של ר"י היינו דוקא בחייו של המנודה אבל לאחר מותו ליכא חששא מפני כבודו של ר"י דגם לדידי' הי' ניחא שיתירו לו הנדוי דשוב לא יהי' על ידו חילול השם לפיכך התירו לו לאחר מותו בשביל שהי' צורבא מרבנן ודעביד כר' אילעאי כמ"ש הריטב"א דכל עיקר הנדוי לא הי' אלא מפני חילול השם שלא הי' יכול למיכף יצרו ואחרי שמת וגם בכה על מה שחטא כבר שוב ליכא ח"ה ואדרבה אם לא היו מתירים לו הנדוי הי' ח"ה דהא גדול בתורה הוי דצריכי לי' רבנן ואם לא יתירו לו הנדוי יהיו צריכים להניח אבן על ארונו ולזלזל בקבורתו ואיפה הוא כבוד התורה ולומדי' לפיכך ראו הב"ד כי טוב להתיר לו הנדוי כדעת הרשב"א בתשובה ותו ל"ק מעובדא דעקביא בן מהללאל דשם הי' המעשה דמת תוך ל' לנדוי ואז א"א להתיר לו הנדוי לאחר מותו קודם התקנה דלא עדיף מבחייו. ואפשר לומר דזו כוונת תירוצו הא' של הריטב"א דכתב דשאני צורבא מרבנן וכבר אמרנו שדבריו תמוהין מאד דמי עדיף ההוא צורבא מרבנן מעקביא בן מהללאל, אך כוונת הריטב"א דשאני צורבא מרבנן כדי שלא יהיו צריכין לסקול ארונו ויהי' העדר כבוד התורה לכן מתירין נדויו לאח"מ ובתנאי אם כבר חל הנדוי למ"ד יום בעודו חי או לאחר תקנה דאין בין נדוי להפרה כלום מתירין לו לאח"מ אפילו תוך למ"ד לנדויו, ודוקא במי שהוא צורבא מרבנן אבל באדם אחר דליכא חששא מהעדר כבוד תורה אין מתירין נדויו לאח"מ דמה בכך אם יתבזה ויסקלו את ארונו תהי נידותו עליו כדין מנודה שמת ותו ליכא להקשות מעקביא בן מהללאל דהוי תוך למ"ד לנדויו כשמת וגם הי' קודם התקנה א"א להתיר לו נדויו לאח"מ דלא עדיף מבחייו. ודע כי הרב במ"ל רוצה לדייק מהתו' דיבמות כ"ב ד"ה כשעשה תשובה דיש חילוק בין מזכיר ש"ש לבטלה ובין מבזה ת"ח דבמזכיר ש"ש לבטלה אף שעשה תשובה מ"מ מנדין אותו משא"כ במבזה ת"ח, אולם בפרק שלאחר זה הלכה ז' כתבתי בס"ד דאין הכרח מדבריהם, וביארתי כוונתם דלא כדעת המשנה למלך.