הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות תלמוד תורה · פרק ה׳

ספר המדע · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תלמוד תורה · פרק ה׳
הלכה א׳
כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וְיִרְאָתוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ יֶתֶר מֵאָבִיו. שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְּמַשָּׂא מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַּשִּׁבְיָה פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵשִׁיב אֲבֵדַת רַבּוֹ. וְאֵין לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכְּבוֹד הָרַב וְלֹא מוֹרָא מִמּוֹרָא הָרַב. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד יב) "מוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם". לְפִיכָךְ אָמְרוּ כָּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כו ט) "בְּהַצֹּתָם עַל ה'". וְכָל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ יג) "אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם". וְכָל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּמִתְרַעֵם עַל ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז ח) "לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹתֵיכֶם כִּי עַל ה'". וְכָל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא ה) "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה":
הלכה ב׳
אֵיזֶהוּ חוֹלֵק עַל רַבּוֹ. זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ וְרַבּוֹ קַיָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. וְאָסוּר לָאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה:
הלכה ג׳
הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ מֻתָּר לְהוֹרוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר הָאָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִסּוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ דָּבָר זֶה אָסוּר וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. בְּדָבָר שֶׁנִּקְרָה מִקְרֶה. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם אָסוּר לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה:
הלכה ד׳
וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע שׁוֹטֶה וְגַס הָרוּחַ. וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז כו) "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" וְגוֹ'. וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְּרִים וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי ז כו) "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ". אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי וְהֵם מְבַקְּשִׁים לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בָּרֹאשׁ לְדִין וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל הֵם הַמַּרְבִּים הַמַּחֲלֹקֶת וְהֵם הַמַּחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַמְכַבִּין נֵרָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהַמְחַבְּלִים כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת. עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (שיר השירים ב טו) "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים":
הלכה ה׳
וְאָסוּר לוֹ לְתַלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלְאִי שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי. וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו. אֶלָּא יְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִים לְרֵעִים וּמַחֲזִירִים זֶה לָזֶה. אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי:
הלכה ו׳
וְכֵן לֹא יַחֲלֹץ תְּפִלָּיו לִפְנֵי רַבּוֹ. וְלֹא יָסֵב אֶלָּא יוֹשֵׁב כְּיוֹשֵׁב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל לֹא לִפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא בְּצַד רַבּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּצִדּוֹ. אֶלָּא יִתְרַחֵק לְאַחַר רַבּוֹ וְלֹא יְהֵא מְכַוֵּן כְּנֶגֶד אֲחוֹרָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְלֹא יִכָּנֵס עִם רַבּוֹ בַּמֶּרְחָץ. וְלֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ. וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו. וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב. וְלֹא יַעֲמֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ עֲמֹד אוֹ עַד שֶׁיִּטּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ לֹא יַחֲזֹר לוֹ לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו:
הלכה ז׳
וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל:
הלכה ח׳
אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד. וְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ עֶבֶד הוּא אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ וְאֵינוֹ חוֹלְצוֹ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל דָּבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל:
הלכה ט׳
רָאָה רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אוֹמֵר לוֹ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו אוֹמֵר לוֹ כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַבּוֹ מֻבְהָק שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָבֵר וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים. אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו:
הלכה י׳
וְכָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם:
הלכה י״א
הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּחַל:
הלכה י״ב
כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד יב) "יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלְּךָ". וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָם שֶׁהֵם הַבָּנִים הַמְהַנִּים לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא:
הלכה י״ג
הַתַּלְמִידִים מוֹסִיפִין חָכְמַת הָרַב וּמַרְחִיבִין לִבּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים הַרְבֵּה חָכְמָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם. וּכְשֵׁם שֶׁעֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל כָּךְ תַּלְמִיד קָטָן מְחַדֵּד הָרַב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה:

עבודת המלך · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

א׳
כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וכו'. משנה סוף פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג) אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. אבידתו ואבידת רבו שלו קודמת. אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת שאביו כו' ואם אביו שקול כרבו x וכו' (עיין בכ"מ בד"ה כשם שאדם). ודקדק הרא״ש ז״ל דמדקאמר גבי השבת אבידה שקול וגבי פדיה לא אמר אלא חכם משמע דלענין פדיון נפשות דהוא סכנה לא בעינן שיהא שקול. ויש להקשות דא״כ גבי הנחת משאוי דלא הוי סכנה אמאי לא בעינן שקול דאי איתא דבעינן שקול הוי ליה לאתויי הנחת משאוי גבי השבת אבידה ולומר אח״כ אם היה שקול וכו' ומדתני לה בהדי פדיה משמע דהם שוים. והרב מהרי״ק ז״ל רצה לומר דהנחת משוי יש לו דין שלישי דאע״פ שאביו שקול רבו קודם ובכה״ג הוה אתי שפיר דתנא לה באמצע לומר דלא אית לה דינא דאבידה ולא דינא דפדיה אבל כבר הוא ז״ל סתר דעתו כמו שמבואר בדבריו סימן רמ״ב. ולי נראה לתרץ דגבי הנחת משאוי לא בעינן שקול משום דאית בה סכנת נפשות כדכתב הרמב״ם ז״ל בסוף הלכות רוצח וז״ל השונא שנאמר כו' ואע״פ שעדין לא עשה וכו' אם מצאו נבהל מצוה לטעון ולפרוק וכו' שמא ישהה בשביל ממונו והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים ע״כ. הרי מבואר דגבי הנחת משאוי איכא סכנת נפשות והשתא לפי זה מתני' כלה [לא] זו אף זו קתני לא מבעיא השבת אבידה דליכא סכנת נפשות כלל דרבו קודם אלא אפילו הנחת משאוי דאתי לידי סכנת נפשות רבו קודם ולא מבעיא הנחת משאוי דאינו קרוב כל כך לסכנת נפשות אלא אפילו רבו ואביו בבית השבי דהוא ודאי סכנת נפשות אפילו הכי רבו קודם ובהני תרתי דמשאוי ופדיה בחכם סגי דאיכא צד סכנה ובאבידה בעינן שקול. זה נראה לפרש לדעת המפרשים ז״ל. ורבינו בפי״ב מהלכות גזילה ואבידה נראה שדעתו ז״ל כדעת המפרשים ז״ל שכן כתב שם ואם היה אביו שקול וכו' אבידת אביו קודמת הרי משמע דבעינן גבי השבת אבידה שקולים וכאן כתב בהפך דקאמר גבי השבת אבידה אע״פ שאינו שקול וכו', ובעל ההגהה כתב שהוא טעות סופר שנפל כאן וכן כתב מהרי״ק ז״ל. ולי נראה ליישב דבריו ז״ל מאחר שראינו שאחד מבני בניו רצה ליישבם וכמו שכתב מהרי״ק ז״ל. ואומר דקשה לי עוד בדברי רבינו דממה שכתב ז״ל כאן גבי פדיה אביו ורבו שבויים וכו' ואם היה אביו חכם וכו' משמע ודאי דאם אינו רבו אע״פ שהוא חכם גדול ואביו אינו חכם אביו קודם משום דרישא דאביו ורבו שבויים וכו' איירי שאביו אינו חכם וקאמר דרבו קודם משמע דטעמא הוא מפני שהוא רבו אבל אינו רבו אע״פ שהוא חכם אביו קודם כן נראה מדבריו וכך נראה מן המשנה שהוא הלשון עצמו שכתב רבינו. ואם כן קשה איך כתב הוא ז״ל בספר זרעים הלכות מתנות עניים סוף פ״ח וז״ל. היו לפנינו עניים הרבה וכו' ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע״פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה, ע״כ. ומדכתב או אביו שהוא ת״ח משמע דאם אינו ת״ח אינו קודם לזה שהוא גדול בחכמה. ונראה לי ליישב הכל ולומר דרבינו אין דעתו כדעת המפרשים ז״ל אלא ראה לפרש פירוש אחר והוא שהוא ראה במשנה שני הפרשים בין חלוקה האחת לחלוקה האחרת, האחת שבראשונה אמר שקול ובאחרונות אמר חכם והוא דקדוק המפרשים ז״ל. ועוד הפרש אחר שלא דקדקו המפרשים ז״ל והוא מישבו כפי פירושו, שבראשונה אמר אבידת רבו קודמת ובאחרונות אמר מניח את של רבו ואח״כ מניח את של אביו וכו' וכן באחרונה פודה את רבו ואח״כ פודה את אביו וכו' והיל״ל היו אביו ורבו נושאים משאוי רבו קודם אביו ורבו בבית השבי רבו קודם למה פירש ואמר מניח את של רבו ואח״כ מניח וכו' נראה שהוא מפרש שהחלוקה הראשונה בשאי אפשר להשיב אלא אבידה אחת והאחרת תאבד לגמרי ולכך קאמר דלהקדים אביו לרבו בעינן שיהא שקול משום דשל רבו נאבדת לגמרי אבל בשני החלוקות האחרונות הוא כשאפשר להניח את שניהן ולפדות את שניהן והדין הוא להקדים האחד לחבירו לזה אמר שכיון שאח״כ יכול להניח של רבו ולפדותו כשהיה אביו חכם לבד סגי להקדימו כיון דאפשר לעשות אח״כ של רבו, וזהו שכתב מניח את של רבו וכו' ואח״כ מניח שרוצה לומר שאפשר לעשות שניהן וכן גבי פדייה קאמר פודה את רבו וכו' כלומר שיכול לפדות שניהן אלא הדין הוא לבד להקדימו, ומאי דנקט מתניתין גבי אבידה שקול וגבי הני תרתי חכם ולא נקט כולה מילתא גבי אבידה וחד בדלא אפשר להשיב וחד בדאפשר משום דמתני' ע״כ רצה להשמיענו הג' חלוקות משום דהם לא זו אף זו כדפרישית לדעת המפרשים ולהודיענו זה החילוק דהיכא דלא אפשר להשיב תרווייהו צריך שקול והיכא דאפשר בחכם סגי נקט חלוקה אחת דלא אפשר להשיב אלא חד וסגי בשקול ונקט בתרתי אחריני דאפשר בתרווייהו להודיענו דסגי בחכם. וכ״ת מאי שנא דבהאי נקט חכם ובחברתה שקול י״ל דחדא מנייהו נקט. ובזה עלו דברי רבינו כהוגן דמה שכתב כאן הוא בדאפשר להשיב את שתיהן שכן כתב וכן אם היה אביו ת״ח אע״פ שאינו שקול משיב אבידת אביו ואח״כ משיב שתיהן אלא אין הדבר תלוי אלא בהקדמה למי מקדימים. אבל בפי״ב מהלכות גזלה איירי בדאי אפשר להשיב אלא אחת מהן שכן כתב שם מי שאבדה לו אבדה וכו' ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן וכו' ועלה קאי מאי דקאמר פגע באבידת אביו ואבידת רבו וכו' והשתא מאי דקאמר בהלכות מתנות עניים דכשהוא חכם צריך להקדימו לאביו שאינו חכם אתי שפיר משום דהתם דאיירי בדליכא בכיס לפדות שתיהן שכן כתב שם ברישא דלישנא היו לפנינו עניים הרבה וכו' ולא היה בכיס כדי לפדות את כלם ועלה קאי ואם היה אחד מהם וכו' ומשום הכי בעינן שיהא אביו ת״ח ואי לאו הכי חכם עדיף משום דהוא נאבד לגמרי וכבוד תורה עדיף וע״כ לא קאמר במתני' דכשאביו אינו חכם רבו קודם דדייקת מינה הא אינו רבו אביו קודם אע״פ שהוא חכם אלא כשאפשר לפדות את שניהן דבהכי איירי מתניתין וכן רבינו במה שכתב כאן ולהכי דוקא רבו קודם אבל אחר אע״פ שהוא חכם ואביו אינו חכם אינו קודם לאביו דאפשר לפדותו אחרי כן אבל בדלא אפשר ודאי דהחכם קודם לאביו שאינו חכם אבל כשאביו חכם אז קודם לאחר אפילו בדלא אפשר והוי אביו חכם גבי אחר שהוא חכם גדול הימנו שאינו רבו בענין דלא אפשר אלא לחד כמו גבי רבו היכא דאפשר לתרוייהו באופן דאין בין חכם לרבו אלא מעלה אחת. זה נראה לי ליישב דעתו ז״ל ואע״פ שמה שכתב במתנות עניים עדין לא נתיישב אצלי יפה דמנין הוציא רבינו זה מכל מקום מה שכתבתי נראה לי נכון כדי ליישב מה שכתב כאן רבינו עם מה שכתב בהלכות גזלה: כל החולק על רבו כחולק וכו'. פ' חלק (סנהדרין דף ק"ט) על מתניתין דעדת קרח:
ג׳
(ב-ג) איזהו חולק על רבו וכו' בד״א בדבר שנקרה מקרה וכו'. רבינו כתב חילוק זה כדי ליישב הקושיא שהקשו התוספות בפרק הדר (עירובין דף ס"ג) אמר רבא שלא בפניו אסור ואין חייב מיתה והיינו חוץ לשלש פרסאות ובפרק קמא דסנהדרין (דף ה') אמרו תלמיד אל יורה בפני רבו אלא א״כ רחוק ממנו שלש פרסאות משמע דאי רחוק שרי. והוא ז״ל תירץ דמאי דקאמר רבא הוא לקבוע וזה אסור חוץ לשלש אבל מאי דקאמר דמותר הוא להורות בלבד וכמו שכתב כל זה מהרי״ק ז״ל. וא״ת א״כ כשהקשו בגמרא לרבא דאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה מההוא תלמיד דר' אליעזר שהורה הלכה בפניו והיה רחוק שלש פרסאות ונתחייב מיתה מאי מקשה לרבא תקשי ליה ברייתא דפ״ק דסנהדרין דקאמר תלמיד אל יורה אלא א״כ היה רחוק שלש פרסאות וליכא למימר דאותו תלמיד של ר' אליעזר שנתחייב מיתה היה שקבע עצמו להורות דהא לישנא דברייתא לא משמע הכי דקאמר שהורה הלכה בפניו משמע דבשביל דין אחד שהורה באקראי נתחייב מיתה ולפירוש התוס' ניחא דההיא ברייתא איירי בתלמיד חבר. וי״ל דהוה מצי למימר ולטעמיך כמו שתירצו התוס' בכמה מקומות: אלא א"כ וכו'. שם בפרק קמא דסנהדרין (דף ה') באותה שעה גזרו שתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות וכו':
ד׳
ועליו נאמר כו' רבים חללים וכו'. מימרא בפ״ק דע״ז (דף י"ט) ובסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כ"ב) ושם אמרו ועד כמה עד ארבעין שנין איני והא רבא הורה בשוין, ע״כ. ותמה הר״ן ז״ל מרבינו איך לא הביאו כאן ולא בהלכות סנהדרין וכן מהרי״ף שהביא וכמה עד ארבעין שנין ולא הביא והא רבא אורי וכו'. ומהרי״ק ז״ל פירש דברי הגמרא לפי דעתם בדוחק, ולצאת מידי הקושיא כפי מה שנראה מדבריו נראה שעדיין הוא דוחק עצמו בדברי הרי״ף ורבינו. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דס״ל דמאי דאמרו בגמרא עד ארבעין שנין אין הקפידה בזמן אלא בחכמה וכמו שכתבו שם התוס' בסוטה דצריך שילמוד ארבעים שנה משום הא דאמר רבא לא קא איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין וס״ל לרבינו דהיינו דוקא בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים וכמו שנראה ממה שלמד הדבר ממשה שלמד מפי הגבורה על פה אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי לזה לא תלה רבינו הדבר בכך אלא שיהיה חכם גדול לבד וכבר כתב בהלכות סנהדרין התנאי מהדיין ובהכי סגי ליה. וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים. זה נ״ל ליישב דעת רבינו מכל מקום צ״ע ליישב דעת הרי״ף ז״ל:
ה׳
ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו וכו'. ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם x שכל השומע ידע שהוא פלוני. בהלכות ממרים ריש פ"ו כתב רבינו היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם. יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו אבל השמות שקורין בהם את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן קורא בהם לאחרים שלא בפניו ע"כ. משמע משם דבשם שאינו פלא קורא לאחרים שלא בפניו אבל לרבו ודאי שהוא אסור בין בפניו בין שלא בפניו וכאן נראה בהיפך שכתב ואסור לו לתלמיד וכו' והוא שיהא השם וכו' משמע דאם אינו פלא מותר לקרותו בשמו ואפילו בפניו. ונ"ל ליישב דמה שכתב כאן רבינו והוא שיהא השם וכו' אין כונתו לומר בכאן שיהא השם פלא ומשום הכי לא כתב כאן פלא אע"פ שבעל הטורים הביאו בנוסחות הרמב"ם אולי מפני שהבין בו כך כתבו. אבל לע"ד נראה דאם היתה כונתו כך היה אומר כאן יראה לי כמו שכתב שם וכן הלשון שכתב שם. אבל כונתו נראה לי דהוא כך דמפני שכתב שאסור לקרות לרבו בשמו הוה משמע דבכל שם שקורין לו הכל היה אסור לקרות דרך משל אם היו קורים לרבו כל העם חכם או רב הוה משמע דהוא אסור לקרותו כן כיון דכל העם קורין לו כן אלא צריך שיאמר לו רבי ומורי לכך אמר דאין הדבר כן דמה שאמר בשמו ר"ל בשם העצמי לו שכל אדם שישמע אותו השם יאמר שהוא פלוני כמו אברהם ויצחק אבל בשם התואר שמתארים לו העם כגון חכם או רבן וכיוצא אין זה השם שם שכל השומע ידע שהוא פלוני שהרבה חכמים יש והרבה רבנים יש ואין זה שם עצמי לו אלא הוא שם התואר וגם כן מותר לקרותו אפי' בפניו בשם התואר שקורין לו העם. וזה אמרו והוא שיהיה השם שכל השומע ידע וכו'. ובהלכות ממרים דקאמר דבשם שאינו פלא קורא לאחרים ולא לו הוא משום דקורא השם עצמו לו כגון אברהם יצחק. וכיוצא בו: כדרך שעושה בשם אביו. פי' אסור לקרות לאחרים בשמן כמו שהדין באביו גם כן שאסור לקרות לאחרים בשמו: אלא ישנה שמם. פי' ישנה שם אחרים אפילו לאחר מותם של אביו ושל רבו הנזכרים. או ירצה ישנה את שמם של אביו ורבו הנזכר' אפילו לאחר מותם הן עצמם. והראשון עיקר דלפי פירוש ראשון הזכיר כאן שאסור לקרות לאחרים בשמו שלא בפניו כמו שכתב בהלכות ממרים. ומיהו לפי מאי דפרישית דרבינו איירי בשם הרגיל כגון אברהם יצחק וכו' צ"ל כפירוש האחרון ודוק: ולא יתן שלום לרבו וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח) מפרש דלהחזיר שלום לרבו צריך שיאמר שלום עליך רבי ומורי והטעם דאי בשלום עליך רבי סגי ליה למתני והמחזיר שלום לרבו הרי כבר תני לה והנותן שלום לרבו אלא ודאי דצריך תנאי. אחר שיאמר רבי ומורי:
ו׳
ולא יחלוץ תפיליו בפני רבו וכו'. מההיא דפרק חלק כדברי מהרי"ק ז"ל: ולא יתפלל לפני רבו וכו'. בפרק תפלת השחר (ברכות דף כ"ח). וכבר האריך מהרי״ק ז״ל ודבריו נכונים: ולא ישב במקום רבו וכו'. למד כן ממה דתניא בפ"ק דקדושין גבי אביו וכל שכן רבו שכבודו חמור. וק"ק בסדר רבינו איך כתב רבינו כאן מקצת הדברים שכתב גבי אביו בהלכות ממרים פ"ו וקצתם לא כתב דודאי בכלם חייב על רבו מכל שכן דאביו וכיון דסמך כאן מקצת הדברים למה לא סמך על השאר. מיהו י"ל דאין חשש בזה:
ז׳
וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. פ' הישן (סוכה דף כ"ו) ת״ר מעשה ברבי אלעאי וכו' א״ל אלעאי וכו' והקשו והאמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו וכו' ותירצו הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה ופירש רש״י כגון עיר שבתוך התחום או ע״י עירוב, ע״כ. ולא מצאתי לרבינו שחילק בכך לא כאן ולא בהלכות יו״ט ולא ידעתי למה (ועיין בכ"מ):
ט׳
וכשימות רבו קורע וכו'. הקשה הרמב״ן ז״ל לרבינו מדגרסינן פרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כלם [קורע] מבפנים וכו' והקשו שם מברייתא דלא הושוו לאביו ולאמו אלא לענין איחוי בלבד משמע דלא הושוו כל הני לאביו אלא לאיחוי אבל לכל שאר הדברים לא. וא״כ היכי השוה אותו לגילוי הלב. עוד הקשה מדוד שאמר ויקרעם. ואמרו בגמרא על זה אין אחיזה פחות מטפח והיה על אב״ד ונשיא. מיהו לזה תירץ מהרי״ק ז״ל דאסמכתא בעלמא הוא מה שאמרו שם. עוד הקשה מהרי״ק ז״ל דאיך כתב רבינו בפ״ט מהלכות אבל חכם שמת הכל קורעים עליו עד שמגלין את לבם ומנין לו זה. ואני אתרץ לקושית הרמב״ן מהברייתא ולקושית מהרי״ק ז״ל דרבינו ז״ל מה שאמר שקורעים לחכם עד שמגלין את לבן הוא מפני שאמרו בירושלמי דטעמא דגילוי הלב הוא מפני שבטלה ממנו (את) כיבוד אביו. והך טעמא שייך גם כן ברבו שחייב בכבודו וכן בת״ח דחייב בכבודו דאת ה' אלוקיך תירא לרבות ת״ח וכן מפני שיבה תקום וא״כ חייב ג״כ לקרוע על החכם, ומה שאמרו בגמרא לא הושוו אלא לענין איחוי ר״ל דברייתא (דף כ"ו) גבי אלו קרעים שאינם מתאחין מנו אביו ורבו ונשיא ואב״ד וכו' ולא מנו חכם ומשום הכי אמר דאם הושוו כולהו הני לאביו לא הושוו אלא לאיחוי שכשם שאביו אינו מאחה לעולם הכי נמי כל הני אבל לענין גילוי הלב אפילו שבכלם חייב לגלות הלב מ״מ לא הושוו לאביו בהא דאפילו חכם נמי בעלמא דלא תני ליה בברייתא ולא הושוה לאביו אית ליה האי דינא דמגלין את הלב עליו א״כ לא הושוו אלא להך מילתא בלבד דשום אחר לית ליה האי דינא דאיחוי דעל חכם מאחין וכן על אחר ואלא דוקא דבהני דהושוו לאביו אין מאחין: אבל עומד מפניו וקורע עליו וכו'. פירוש היינו דוקא חכם אחד אינו חייב לקרוע על חכם אחר אע"פ שהוא רבו שאינו מובהק אלא כדרך שאר המתים אבל כל העם קורעים על חכם עד שמגלין את לבם וכמו שכתב בפרק ט"ו מהלכות אבל והתם לא איירי אלא במי שאינו חכם וסמך על מה שכתב כאן:
י״א
הרב המובהק שרצה למחול וכו'. בפ"ק דקדושין (דף ל"ב) פליגי אי רב שמחל על כבודו כבודו מחול ופסק רבינו כרב יוסף. מ"מ הידור מיהא בעי למעבד כמו שנראה שם מההיא דאמרו הני רבנן והני לאו רבנן:
נחלת הכלל · ToratEmet

דברי ירמיהו · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

א׳
כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וביראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו וכו' וכן אם היה אביו ת"ח אע"פ שאין שקול וכו'. ועי' בכ"מ ולח"מ ופר"ח מ"ש ז"ל לתרץ הסתירה ממ"ש בהל' גזילה ואבידה בלשון שקול כלשון המשנה עיי"ש, ובס' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ז' כתב דלשון שקול אינו מפרש שקול ממש רק בקצתו וכמו כן מפרש שם לשון שוין עיי"ש, ונראה סמך לדבריו ממה שמצינו שקול שמואל כנגד משה ואהרן דעל כרחך אין פירוש שהוא גדול מכל אחד ושוה לשניהם והרי לא קם כמשה ועל כרחך פי' שנמצא בו ממעלת אשר נמצא בשניהם אבל לא דומה ממש, ובב"ר פרשה א' בסופו שנאמר שם על שמים וארץ ועל האבות ומשה ואהרן יהושע וכלב תורין ובני יונה אביו ואמו שהם שקולין ובכל אחד נאמר מלמד שהם שקולין זה כזה עיי"ש שנראה דאם לא נאמר זה כזה לא נדע מלשון שקול שקול ממש. והנה הדינים הנאמרים בשניהם אבידה ופדיה ומשא, אבל אם באביו אבידה וכיו"ב וברבו רק כבוד, אם כבוד רבו קודם לאבידת אביו וי"ל בזה איפכא ממאי דאיתא סוף מס' כריתות עיי"ש ונאמר דרבו והוא מחויבין בהשבת אבידה וכיו"ב אף דשייך והתעלמת באינו לפי כבודו זה משום שנגד כבודו אבל בזה שתלמידו עושה מחויב למחול על כבודו. ועל שינוי לשון שכתב רבינו שאדם מצווה בכבוד אביו כתב לשון מצווה וברבו כתב כך הוא חייב וכו' עי' בס' מעשה רוקח והביא מ"ש בפ"ה מהל' שבת לחלק בין מצוה וחיוב עיי"ש מ"ש ע"ז, והנראה כי הנאמר הוא באופן שבאביו וברבו בשניהם בלעדי כבודם מצות השבת אבידה ופריקה ופדיון שבויים מ"ע המה גם בשאר אדם ובאביו וברבו נוסף על שניהם מצות כבוד וי"ל דאף דמצות כבוד רבו גדול משל אביו ויש להקדים זה וגדול כבודו ומצותו בכבוד רבו ועם כל זה בכלל חיוב אינו רק שהיה לו לעשות מצוה גדולה ובחר בקטנה וע"ז כתב שהוא חייב ועשה שלא כשורה שביטל מצוה המחויבת אם לא הקדימו.
ב׳
איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואע"פ שרבו במדינה אחרת וכו'. ועי' כ"מ בשם הרמ"ך ומ"ש ע"ז, ובב"ח בסי' רמ"ב פי' מקורו והביא כמו כן דעת התוס' במס' גיטין פ"ד ע"ב נראה כן עיי"ש, ובמס' עירובין דף ס"ג ע"א, רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתיב בשרתי צדק בקהל רב, לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים וברש"י שם בד"ה צפנתי אמרתך, וכנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן עכ"ל, ורבינו נראה דיקשה לפ"ז למה נאמר בזמן שהיה קיים ולא קיים נתרץ הוראה היה מצפין בלבבו כשרבו קיים, אבל ד"ת וישיבה היה עושה ולכן פי' על קביעות ישיבה שלא היה עושה כ"ז שרבו קיים ורבינו שכוללו בכלל החולק וכו' עי' בב"ח שם ע"ז, ומ"ש בכ"מ ממס' סנהדרין אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו הנה שם טעמא אחריתא שלא יורה דבר התמוה לרבים, ונראה מסברה כ"כ רבינו דברשות לא הוי כחולק על רבו. ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם וכל המורה וכו'. עיין בכ"מ אפי' ברשות לא עיי"ש, ובחי' הר"ן סנהדרין ה' כתב דכיון דכבודו מחול מהני רשות, ועי' מ"ש שלא יקשה דאי' תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות משום שלא יורה התמוה, ולא משום איסורא בלא"ה עיי"ש, ולרבינו צ"ל אפי' בשאין רבו קיים אל יורה בלא רשות מהאי טעמא דאיתא שם, ונראה בנטל רשות לא הוי מטעם כבוד רבו וכמ"ש בכ"מ דאמר לא אסתייע וכו' שיש לו לשאול ברבו הגדול ממנו, שמא טועה וכמו שמצינו בירושלמי מו"ק ספ"ק מובא בב"י בסי' רמ"ב ר' מנא וכו' פוק חד סבא וסמוך עליה וכו' ובב"י שמזה לשיצטרף בהוראה חכמים אחרים עיי"ש, ובירושלמי נדה המובא שם וי"ב הרבה, ורבו בראש לשאל ממנו, רק בתוך ג' פרסאות אבל לאחר ג' מהני רשות רבו, ולפמ"ש אין תליא ברב שמחל על כבודו, ועי' במס' ע"ז י"ט מ"ש בשאינו גדול ממנו עיי"ש, מסכים למ"ש לעיל, ועי' בר"ן שם המובא בכ"מ ה"ד, (ועיין בס' המצוה עשה ר"ט), ובמס' ברכות בפ"ק אני שואל למפיבושת רבי יפה דנתי וכו' עיי"ש.
ג׳
היה בינו וכו' במד"א בדבר שנקרא מקרה אבל לקבוע להוראה וכו' אא"כ נטל רשות וכו'. כמ"ש לעיל דקביעות הוראה כקביעת ישיבה דתליא בכבוד רבו מהני רשות, דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל מה דהטילו בלעדי כבוד רבו גם משום החיוב שלא יורה מבלי דעת רבו משום טעות לא מהני רשות, ובתלמיד חבר דלא שייך האי טעמא מחלקינן שפיר. ובהגהות מיימוני שכתב דמתוך הספרים לא שייך מורה הלכה בפני רבו ומה שיקשה ע"ז ממגילת תענית דאמרינן דמנחא וכו' במס' עירובין ס"ב הנ"ל עיין בש"ך בסי' רמ"ב ס"ק ט"ז עיי"ש, ומ"ש רק שלא ידמה מלתא למלתא מדעת עצמו מסכים למ"ש לעיל דבתוך ג' ברשות דלא מהני לא הוי משום כבוד רבו. וראיתי לתמוה מ"ש הלח"מ בשם חכם אחד וכנראה המה דברי הגהות מיימוני, אבל בלח"מ הביא דלא מקרי הלמ"מ משום דהספרים הם המלמדים, וכונתו כי רובי תורתינו מפי הספרים והמה הרבנים המובהקים, ובזה לא יקשה ממגילת תענית דשם לא נמצא רק על דיני תענית ולא שייך שרוב למודים ממנו כמו עכשיו בהספרים, ודברי לח"מ והגהות מיימוני משונים. ולא כל מי שמת רבו מותר לשוב ולהורות בתורה, אא"כ היה תלמיד שהגיע להוראה. עי' בריב"ש סי' רע"א מובא בדרכי משה בסי' רמ"ב אות י"ד דלאחר מיתת רבו א"צ רשות, ובחי' הר"ן סנהדרין כתב דתלמיד אל כו' אא"כ נטל רשות מרבו, לאו דוקא תלמיד אלא כל אחד שמורה ולאו דוקא מרבו עיי"ש, ומריב"ש לא נראה כן וכתב דלאחר מותו לא גזרו אלא כמעשה שהיה בפ"ק דסנהדרין ה' עיי"ש, נראה דעתה אין לחוש לכה"ג וצ"ע למה, והרי אין לך חשש שמא לא הגיע להוראה דנראה שלא היה אז לגזור רק כהאי מעשה הנ"ל.
ה׳
ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפי' שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ולא יזכיר שמו בפניו ואפי' לקרות לאחרים ששמם כשם רבו כדרך שעושה בשם אביו אלא ישנה את שמם אפי' לאחר מותם וכו'. ועי' בכ"מ דמנ"ל דצריך לשנות שם אחרים, ועי' בשו"ע בפי' הגאון מו"ה אליהו מוילנא ז"ל בסי' ר"מ ס"ק ז' וז"ל בפי' הערוך דשם אביי היה נחמני ורבה קראו אביי בשביל אביו וכולם קראו כן בשביל כבודו של אביי רק רבא שהיה חבירו קראו בשמו נחמני עכ"ל וכן מצאתי במרכבת המשנה והערוך כ"כ בשם הגאונים רב האי ור' שרירא וכתב דלא הוי כרש"י במס' גיטין ל"ד ורבינו סמך על עדות הגאונים ז"ל עיי"ש, ובפי' שם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני ובהל' ממרים כתב אבל שמות שקוראין וכו' כמו אברהם וכו' ובטור ושו"ע בסי' ר"מ אי' שם שהוא פלאי שאין הכל רגילין בו, אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו עיי"ש, ובפי' הגאון הנ"ל שם ס"ק ח' כמ"ש א"ר כשלמדתי אצל ר' שמעון עיי"ש, ובמרכבת המשנה ממס' כתובות ק"ג שמעון בני חכם וא"כ אסיק שם בנו כשם אביו רשב"ג על כרחך שהיה רגיל ונחמני פלאי עיי"ש, וצ"ל דשם אלישע היה ג"כ פלאי, ובכ"מ הקשה דבהל' ממרים משמע דוקא לאחרים מותר בשאינו פלאי ודוקא שלא בפניו והכא משמע בשאינו פלאי ואפי' להם מותר בפניהם וכ"ש לאחרים עיי"ש. והנה י"ל מ"ש רבינו והוא שיהיה השם פלאי קאי על אפי' שלא בפניו הקדום ומ"ש אח"ז ולא יזכיר שמו בפניו שהוא כפול אבל כונתו אפי' שאינו פלאי, אבל מ"ש דשמו אפי' פלאי אסור שלא בפניו עיין בפי' הגאון הנ"ל שם וז"ל וכתב אחרים דלאביו עצמו לא כמ"ש בקדושין וכנ"ל אפי' לאחר מותו, ונראה דאף לו ג"כ מותר כמ"ש אפי' אבא חלפתא, לינאי אבא, אבא חלפתא, ליוחאי אבא והרבה כיוצא עכ"ל, ונראה לקרות בנו בשם אביו לזכרון שמו מכבוד אביו הוי, אבל מה שנראה בהל' ממרים דבשלא בפניו בשמו אפי' בשאינו פלאי אסור צ"ע מהרבה פעמים שמצינו שאומר ליוחאי אבא בן כוותי וכיו"ב, וי"ל נגד גדול ומכובד מאוד שאין להזכיר שם רב על הקטן ממנו כמצינו עבדך אבינו, כיו"ב כבוד רבו עדיף מכבוד אביו, והנה נגד ה' דמצינו ושם אבותי אברהם ויצחק לא יקשה וכמו כן י"ל ברבו דאמרינן מורא רבו כמורא שמים, ובמס' סנהדרין אמרו דאוריה מורד היה שאמר אדוני יואב עיי"ש וצ"ע, וראיתי בפר"ח שכ"כ מהאי דערוך הנ"ל.
ו׳
ולא יחלץ תפיליו לפני רבו וכו'. ועי' בכ"מ ועיין באו"ח בסי' ל"ח במג"א ס"ק י"ד ובטו"ז שם ס"ק ד' טעמים אחרים דהוי כמורה הלכה שמגיע העת לחלוץ וגם שצריך למנוע מלשמש שלא יראה כעבד עיי"ש, ועי' במג"א סי' כ"ה ס"ק כ"ט עיי"ש, ועיין להלן ה"ח.
ז׳
חייב לעמוד וכו' וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עיין בכ"מ, ובפנ"י במס' ר"ה עמד על זה דאי' דחייב להקביל מדאי' לא חודש ולא שבת וכו' מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל וא"כ נדע מזה שבת וחודש ומנ"ל רגל, ורבינו כתב ברגל ולא כתב בשבת וחודש עיי"ש. ובמג"א בסי' ש"א ס"ק ז' כתב שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחודש ליכא חיובא אבל מצוה איכא ואשה שוה לאיש בזה כדילפינן משונמית ועמ"ש בסי' תקנ"ד סי"ב עכ"ל, ושם כתב ה"ה בחול חיובא ליכא מצוה איכא וכן משמע בחגיגה עיי"ש, וכונתו לחגיגה דף ה' ע"ב דר' יעקב וכו' היה רגיל לקבל פני רבו כל יומא וכו' עיי"ש. ועי' בשו"ע או"ח בסי' ר"צ בשם המדרש התורה וכו' יש לך בן זוג ושבת וכו' וכדאיתא במס' גיטין ל"ח ע"ב וכו' שקבעו סעודתא בשבתא בעידן בי מדרשא עכ"ל הטור עיי"ש, ובב"י בשם מדרש אמר הקב"ה למשה הקהל לי קהלות גדולות בשבת כדי שילמדו כל הדורות אחריך להקהיל וכו' עיי"ש, ובמס' שבת קט"ו ע"א כל כתבי וכו' מפני ביטול בית המדרש עיי"ש וברש"י שם, ובלשון רבינו בפ' ל' מהל' שבת ה"י וילך לביהמד"ר וכו' עיי"ש, וברמב"ן בפרשת יתרו על ולקדשו וכו' וללכת אל החכמים לשמוע דבר ה' כמ"ש מדוע וכו' לא חודש ולא שבת היום שהיה דרכם כן וכן אמרו רז"ל מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל עכ"ל. הנה מחיוב דשבת כבר כתב רבינו בפ' ל' מהל' שבת, וס"ל דטעמא להקביל פני רבו לשמוע ממנו דבר ה' ומ"ש כתבו בכבוד רבו, דממילא הוי מכבוד רבו שילך אליו בעת כי הכל מתאספין לשמוע מרבם ובלא הלך בלעדי שלא שמע דבר ה' בהתאספות עם קודש גם פוגע בכבוד רבו כנראה שאינו כרבו לו, ועי' מ"ש הרמב"ן במקראי קודש בפ' אמור שמצוה להתאסף ביו"ט בביהכ"נ לתפילה והלל עיי"ש, והנה הלל ותפילה דרבנן ולרמב"ן גם תפילה דרבנן, ונראה לשמוע דבר ה' דהוי בכלל לקדשו כמ"ש לעיל, ובתפילה והלל דאח"ז מדרבנן ג"כ יוצא במקראי קודש, ועי' במג"א בסי' תכ"ט ס"ק א' וז"ל ומשמע בפ"ק דמגילה ביו"ט עצמו מחויבין לדרוש בענינא של יום כגון בפסח ביצ"מ עיי"ש גבי פורים שחל בשבת עכ"ל, ובמס' מגילה דף ד' ע"א איתא משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הל' פסח בפסח וכו' עיי"ש, וא"כ הוי מתקנת משה רבינו ע"ה, וכמ"ש כבוד רבו ג"כ תליא בזה, וכנראה ביו"ט דהוי דינים חדשים היה מתקנות משה לדרוש בכל יו"ט מענינו, אבל בשבת דתמידי הוי בכלל הלמוד התדיר, ובשבת למצוה וביו"ט לחיובא דביו"ט הוי מתקנת משה לדרוש וא"כ שייך ביותר כבוד רבו וא"כ למודא דגמ' כיון דבשבת וחודש איבעי למיזל כן הגי' במס' ר"ה וכן ברמב"ן על התורה הנ"ל, וכמ"ש במג"א מצוה, ומיניה ברגל החיוב דאז החיוב מתקנת נביאים כן ומזה פוגע בכבוד רבו באינו הולך וכמ"ש אפי' ידע הדינים מ"מ בכבוד רבו פגע, ועל קושית הכ"מ שלא הביא רבינו האי דאי' בגמ' לחלק בין דאזיל ואתי ביומא עיין בשו"ת זכרון יוסף חלק או"ח סי' י' שכתב דתליא במחלוקת במס' ר"ה דף ו' ובמס' קדושין דף ל"ד אם האשה בעלה משמחה או היא בעצמה מחויבת בשמחה, ורבינו שפוסק כר"י שם דהיא עצמה חייבת בשמחה עי' בפי"ד הי"ד מהל' מעשה קרבנות ופ"א מהל' חגיגה ה"א, משו"ה לא הביא האי דאזיל וכו' דקאי לאביי דס"ל אשה בעלה משמחה עיי"ש וכן נראה, ועיין עוד במה שכתבתי לעיל בהתקנה ומנהג לדרוש ביו"ט במס' ביצה דף ט"ו ע"ב במעשה דר' אליעזר שם שדרש כל היום כולו בהל' יו"ט עיי"ש, ועי' עוד בריטב"א במס' סוכה שם שמחלק, דבעירו בכל יום לקבל פני רבו בתוך התחום בשבת וחודש, וחוץ לתחום ברגל עיי"ש, ומכ"ז החיוב ברגל חמור, ועי' בירושלמי פ"ד דמס' שבת מ"א מפני ביטול ביהמד"ר שהיו דורשין בליל שבת ועי' בקרבן העדה שם, וירושלמי סוטה פ"ק ה"ד ויקרא רבה פרשת צו פ"ט עיי"ש.
י׳
וכל ת"ח שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום. מ"ש רבינו שדעותיו מכונות, כמ"ש בפי' למס' אבות פ"ה שם וז"ל וגולם הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות, אמנם אינם שלימות ולא הולכות על סדר כראוי, אבל יש בהם ערבובים ובלבולים והתערב בהם חסרון ומפני זה נקרא גולם, להדמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה לו הצורה המלאכיות, שיחסרהו ההשלמה והתיקון, כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמים והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתוח וישלים תקונתם (נראה שצ"ל תכונתם) והם הנקראים לפני זה גולמי כלי מתכות כמו שנתבאר בכלים, והיא מלה עברית "גלמי ראו עיניך" ר"ל חומר שלי קודם הגיע צורת האדם בה, וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלימותה קראוהו גם לדמותו כחומר הנמצא מוכן לקבל צורה אחרת ישוב בה יותר שלם, וחכם הוא האיש שהגיע לו שני המינים מן המעלות על השלימות כמו שצריך עכ"ל. והנה זה שאינו מדבר מפני שגדול ממנו, ממעלות המדות, אבל למצוא גדר המדות כראוי לא יהיה בלעדי מעלות השכליות, כי השכל מגביל מוצא ומרים ומגביל המדות, וזה ליתן מעצור לרוחו מלהודיע דברי חכמה בעת שידובר מהם לפני גדול ממנו, לא ימצא רק לחכם משכיל בשלימות ולא אשר בגדר גולם כמ"ש רבינו שם, רק למי אשר הכל במדה נכונה עד הגבול הראוי ולא בערבוביה וכו' שכתב רבינו בגדר הגולם, ולאיש כזה הנאמר שדעותיו מכוונות מסודרות על משקל וגבול הערך הראוי לו ליחס המדה היקרה ואינו מדבר וכו' שכולל ענוה וכבוד החכמים והכח לתת מעצור לרוחו, דברים יקירי המציאות.
י״ג
התלמידים מוסיפים וכו' וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה. במס' תענית דף ד' ע"א עץ חיים וכו' מה עץ קטן וכו', ורבינו הוסיף עד וכו' חכמה מפוארה, כי לפעמים בלעדי זאת ע"י שאלות התלמיד ותשובת הרב יתרבו דברי החכמה, גם ירחיקו הטעות כי התלמיד מבין מעורו כי נקל לבקר ולמצוא טעות אחרת מלהמציא ולמצוא טעות עצמו, וגם ע"י הבירור למען להביא את התלמיד ימצא בעצמו טעות וירחיקו או יתקנו, גם ע"י השאלות מהתלמיד יתקן לשונו בבירור שידעו הכל ולא יטעו בדבריו כמ"ש רז"ל חכמים הזהרו בדבריכם וימצאו חן בעיני כל שומעיהם ויהיו דבריו מפוארים ונחמדים לכל ובגדר מפואר אשר יקובל מכל השומעין אשר כן בדבריו המבוארים ומובנים לכל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

א׳
כל המהרהר. דוקא בדיבור ולא במחשבה, עי' ברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ב ובספר מרכבת המשנה. ועי' ב"י ס"ס רמ"א:
ב׳
ואסור לאדם להורות וכו'. אין איסור להורות במקום רבו אלא הוראת היתר לא הוראת איסור. כ"ה בתשובת רלב"ח דף ל"ח ריש ע"ב:
ה׳
ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו. עי' כ"מ דוקא אם אינו אומר מארי וכן הוא בתורה שאמר יהושע אדוני משה וכו'. ובש"ך יו"ד סימן רמ"ב כתב בפניו אסור גם באומר מארי ורבים הרעישו עליו. ולענ"ד דהדין דין אמת שלא מצינו בשום מקום בבלי וירושלמי שקראו התלמידים לרבם בשמם בכה"ג שאומר מארי ש"מ דנהגו התלמידים סלסול ברבותם בדורות אחרונים שראו שנתמעט ח"ו כבוד הרבנים וחששו חששא רחוקה דלמא גייז לדיבורו ומשום הנכנסין הפליגו בכבודם לאסור לקרותם בשם אפילו באומר מארי ואין ראיה מדורו של משה ודומיהם. ועי' פ"א מהל' ק"ש דין ד'. ומ"ש רבינו והוא שיהיה השם פלאי. עי' בדרישה יו"ד סי' רמ"א:
ו׳
וכן לא יחלוץ תפילין. רבינו כתב סתם אפילו אם רבו חולץ ג"כ משום דגנאי הוא לגלות ראשו בפני רבו. וכתב הברכי יוסף א"ח סי' ל"ט דזה אפשר שהיה בזמנם דלפי סדר ומנהג צניפות ראשם היה צריך לגלות ראשו בחליצת תפילין אבל לדידן בנקל יכול לחלוץ בלי שום גילוי ע"כ, וע"ש בב"י טעמים אחרים ודברי המ"א שם צע"ק ונ"מ בין הטעמים: ומה שכתב ולא יכנס עם רבו במרחץ. היינו כשאין צריך לו אבל אם צריך לו יכנוס והוא פשוט כך כתב הדרישה יו"ד סימן רמ"א:
ז׳
וחייב אדם לקבל פני רבו ברגל. ובכל יום מצוה איכא כמ"ש המג"א א"ח תקנ"ד אות י"ב והטעם אולי ישמע דבר דאין בית המדרש בלא חידוש אבל בסתם ב"א או בנשים גם מצוה ליכא כ"א ברגל חיובא איכא. וז"ש ודייק מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושי מים חיים · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

א׳
וכן אם היה אביו תלמיד חכם אף על פי שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו. כן דעת הרע"ב בשילהי כריתות דאהא דקתני התם אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו כתב הרב וז"ל קודם את האב בכל מקום כגון להשיב אבידה ולפדות מבית השבי ולהחיות ולפרוק עמו ואם אביו ת"ח אף על פי שאינו שקול כנגד רבו אביו קודם לרבו ואפילו רבו מובהק ע"כ. וכן נראה ג"כ מדברי רבינו בפירוש המשנה לשם שכתב כבר נתבאר בסוף פ"ב דמציעא שאם היה אביו ת"ח אביו קודם לרבו ע"כ ותמה על זה הכ"מ שבפרק י"ב מהל' גזלה ואבידה כתב להיפך וז"ל פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת ע"כ. והלח"מ האריך בזה והקשה עוד ממ"ש הרב סוף פ"ח מהל' מתנות עניים היו לפניו עניים הרבה וכו' ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם מהם גדול בחכמה רבו או אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה ע"כ ומדכתב או אביו שהוא ת"ח משמע דאם אינו ת"ח אינו קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה והכא משמע דכל שאינו רבו אף שהוא חכם אביו קודם ועיין מה שנדחק שם ליישב זה. ולי נראה דהכא מיירי כשרבו זה אינו מופלג בחכמה בדורו וכיון דכן כל שאביו ת"ח לא קרינן ביה שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו והילכך אף שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח"כ משיב אבידת רבו ובהל' גזילה מיירי כשרבו מופלג בחכמה שאז אפי' אביו ת"ח הוא ואביו חייבין בכבודו וכמ"ש התוספות בר"פ אין עומדין ומשו"ה אם אביו אינו שקול כרבו של רבו קודמת והיינו לענין השבת אבידה אבל לפרנס או לפדות נחתינן דרגא וכל שאביו ת"ח אף שיש ת"ח אחר מופלג בדורו אביו קודם ובכה"ג מיירי ההיא דסוף פ"ח מהל' מתנות עניים אבל אם אביו אינו ת"ח כיון שיש ת"ח מופלג בדורו הוא קודם אף שאינו רבו. ומ"מ צ"ע מנין לו להרב זה דכיון דמיירי בת"ח מופלג בדורו אף שאביו ת"ח הוא ואביו חייבין בכבודו ובדין הוא להקדים הת"ח ולא אביו וצ"ע ודוק. ועל מה שנסתפק הב"י יו"ד סימן רמ"ב דבמשאוי אפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון הו"ל בכבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו אלא מדתנן בסוף כריתות שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב שאין לו להקדים רבו לאביו ע"כ. כן עיקר דבמשאוי ובפדיון כיון שאביו ת"ח אף שאינו שקול כרבו תו לא מיחייב האב בכבוד הרב ואביו קודם זולת אם הרב הוי מופלג וגדול הדור מכיון שאביו חייב ג"כ בכבוד רבו רבו קודם וכדכתיבנא נ"ל ודוק.
ב׳
ואסור לאדם להורות לפני רבו וכו'. משמע מדברי הרב ז"ל שסבור כדעת התוספות דבפניו דהיינו תוך ג' פרסאות אפילו בנטילת רשות אסור ועוד מוכח מדברי הרב ממ"ש בסוף הפרק שתלמיד חבר אינו חייב בכל אלה הדברים משמע שתלמיד חבר יכול להורות אפילו בפני רבו וזה שלא כדברי התוספות דערובין דף ס"ב ע"ב שסבורים שתלמיד חבר אינו יכול להורות אלא דוקא חוץ לג' פרסאות והא דאמרינן התם בפרק הדר דרב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא צ"ל לדעת הרב דרב חסדא תלמיד גמור דרב הונא הוה והכי מוכח בפרק קמא דגיטין דקאמר ליה חסדא שמך וחסדאין מילך והכי מוכח נמי בסוף פ"ב דמציעא דרבו מובהק הוה ומעתה על כרחך הא דאורי בכפרי היינו בנטילת רשות אי נמי אורי באקראי בעלמא וחוץ לג' פרסאות הוה. מה שהביא הכ"מ בשם הרמ"ך אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפי' נתרחק ממנו ג' פרסאות וכו' נראה מלשון זה שדעת הרמ"ך שמותר להורות חוץ לג' פרסאות וזהו שאמרו תלמיד אל יורה אא"כ היה רחוק ממנו ג' פרסאות ויש לתמוה עליו דהא אמרינן בפרק הדר שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה אלמא איסורא איכא וצ"ל שסבור הרמ"ך דבפניו היינו בעיר ושלא בפניו היינו חוץ לעיר תוך ג' פרסאות אבל חוץ לג' פרסאות אפילו איסורא ליכא אבל ליכא למימר דבפניו היינו בפניו ממש וכמו שהוכיחו התוספות בפרק הדר בסוף (עירובין דף ס"ב) עיי"ש ועוד נ"ל להוכיח כן מהא דאיתא בריש פרק אין עומדין דקאמר ליה עלי לשמואל מורה הלכה בפני רבך את אע"פ שההוראה שהורה היתה שלא בפניו ודוק. וליישב מה שהשמיט הרב להורות עד מ' שנה עיין בברכות ס"פ הרואה ובפרק הדר דף ס"ג ע"א דלתלמיד בפני רבו מיקרי צעיר לימים אלמא שנים לאו דוקא ואינו מספיק ותירוץ הכ"מ והלח"מ אינו כלום עיי"ש.
ה׳
ולא יזכיר שמו בפניו. הכ"מ הבין דכל בבא זו מיירי בשם פלאי ועל פי זה הוקשה לו מהכא להל' ממרים חדא דהתם כשאין השם פלאי בעינן תרתי לטיבותא דלא שרינן אלא לאחרים ושלא בפניו והכא משמע דאפי' להם שרי לפניהם וכ"ש לאחרים ע"כ מ"ש דהכא משמע דאפי' להם שרי בפניהם ליתא דכי דייקת מרישא דאסור לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי לא תידוק דכשאין השם פלאי שרי אפילו בפניו אלא תידוק הכי דכשאין השם פלאי שלא בפניו הוא דשרי הא בפניו אסיר אלא דאכתי קשיא דהתם משמע דדוקא לאחרים שרי שלא בפניו והכא משמע דאף לרבו שרי שלא בפניו. עוד הקשה דכשהשם פלאי משמע התם דאפילו שלא בפניו ולאחרים אסיר והכא כתב ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרוא לאחרים וכו' משמע דוקא בפניו אבל שלא בפניו לאחרים שרי והניח כל זה בצ"ע. ודרכו של הרב ז"ל אינו מחוור כלל ואדקשיא ליה מהכא להתם תיקשיה ליה מהכא אהכא גופיה דקשיא רישא אסיפא דברישא קאמר דבשם פלאי אף שלא בפניו אסיר ובסיפא קאמר ולא יזכיר שמו בפניו משמע דדוקא בפניו אסיר הא שלא בפניו שפיר דמי. ולכן נ"ל דברישא דוקא מיירי בשם פלאי ובסיפא דקתני ולא יזכיר שמו בפניו היינו בשם שאינו פלאי ומשו"ה בפניו הוא דאסיר אבל שלא בפניו שפיר דמי והוסיף עוד דאפילו לאחרים אסיר ואף בשם שאינו פלאי בפניו דוקא ומ"ש עוד אלא ישנה את שמם של אביו ורבו אפי' לאחר מותם על כרחיך ארישא קאי דהיינו בשם פלאי וקמ"ל דאפילו לאחר מותם אסיר אבל א"א לפרשו בשם שאינו פלאי דהשתא אפילו בחייו שרי שלא בפניו כ"ש לאחר מיתה אלא על כרחך דאשם פלאי קאי. אלא דאף לדרך זה אכתי קשה מאי דקשיא לן מעיקרא בשם שאינו פלאי דהתם משמע דדוקא לאחרים שרי שלא בפניו והכא משמע דאף לרבו שרי שלא בפניו. ונ"ל דלא קשיא מידי דמ"ש הרב ז"ל בהל' ממרים דקורא לאחרים שלא בפניו לאו למימרא דלרבו אסיר אלא לדיוקי דאף לאחרים ליכא שריותא אלא שלא בפניו אבל בפניו אסור וסמך הרב על מה שביאר כאן וזה נכון. כתב הערוך בערך אביי דאביי נחמני שמו ומשום דהוה שמיה נחמני בשם אבוהי דרביה לא הוה קרי ליה כל שעתא בשם אביו אלא הוה קרי ליה אביי ומכאן סמך לסברת הרב דאף לאחרים ששמם כשם אביו משנה את שמם ורש"י בפ' השולח כתב להיפך דאדרבה רבה קרי ליה נחמני בשם אביו ואולי פליג בדינא אהרמב"ם וכ"כ בס' באר שבע בסוף הוריות עיי"ש [הג"ה: ובזבחים פ' י"ד אמרינן דכיליל היה אביו של אביי וצ"ע]. ויש לדקדק בזה מה נקרא שם פלאי שממה שכתב הרב שכל השומע ידע שהוא פלוני משמע שלא יש שום אחר בעיר שנקרא בשם זה דאל"כ דילמא האחר הוא ולא רבו ולפי זה כי אמרינן היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים ישנה את שמם מיירי בשם שאינו פלאי ובפניו אבל מלשון הרב שכתב בהל' ממרים בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו משמע שאף שמקצת דשין בו פלאי מיקרי כיון שאין הכל דשין בו וזה תימה דא"כ איך כתב בכאן שכל השומע ידע שהוא פלוני וכי תימא משום דאף דאיכא אחרים כשמיה דרביה מסתמא משמיה דרביה קאמר א"כ אף בשם שהכל דשין בו נימא מסתמא על רביה קאמר וצ"ע.
ז׳
וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. לא חילק הרב בין היכא דאזיל ואתי ביומיה להיכא דלא אזיל ואתי ביומיה משום דדבר פשוט הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דלא מיחייב דהא כתיב ושמחת אתה וביתיך אלא דבגמ' הוה משמע ליה מההיא דמשבח אני את העצלנים דאף דאזיל ואתי ביומיה אינו מחוייב להקביל פני רבו כדי שיהיה לו יותר פנאי להרבות בשמחת יום טוב ומשני דההיא מיירי היכא דלא אזיל ואתי ביומיה. אבל מ"ש הכ"מ דדוקא רבי אליעזר ס"ל הכי ליתא דאם כן מאי קשיא לן מרבי אליעזר לרבי יצחק לימא דההיא יחידאה היא ורבנן פליגי עליה אלא משמע ודאי דהלכתא היא ומשו"ה פרכינן מינה ומחוורתא כדשנין ודוק.
ט׳
ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבינו כך וכך. זה הוציאו מהא דקתני פ"ב דברכות מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא וכן אינך דמייתינן התם קאמרי ליה בלשון הזה. וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו. יש סמך לסברת הרב מהא דאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעיה לאחורי וקרע קריעא אחרינא ופי' רש"י החזיר החלוק לאחורים [לאחוריו] ומה שלאחור לפניו כדי לקרוע קרע אחר ואם איתא דעל רבו לא בעי לקרוע אלא טפח אמאי אהדר קרעיה לאחוריה אלא משמע דבעי לקרוע עד שיגלה את לבו ותו לא מצי למעבד קריעה אחריתי בכה"ג אא"כ אהדר קרעיה לאחוריה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

פרי חדש · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

א׳
וכן אם היה אביו תלמיד חכם אף על פי שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו. כן דעת הרע"ב בשילהי כריתות דאהא דקתני התם אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו כתב הרב וז"ל קודם את האב בכל מקום כגון להשיב אבידה ולפדות מבית השבי ולהחיות ולפרוק עמו ואם אביו ת"ח אף על פי שאינו שקול כנגד רבו אביו קודם לרבו ואפילו רבו מובהק ע"כ. וכן נראה ג"כ מדברי רבינו בפירוש המשנה לשם שכתב כבר נתבאר בסוף פ"ב דמציעא שאם היה אביו ת"ח אביו קודם לרבו ע"כ ותמה על זה הכ"מ שבפרק י"ב מהל' גזלה ואבידה כתב להיפך וז"ל פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת ע"כ. והלח"מ האריך בזה והקשה עוד ממ"ש הרב סוף פ"ח מהל' מתנות עניים היו לפניו עניים הרבה וכו' ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם מהם גדול בחכמה רבו או אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה ע"כ ומדכתב או אביו שהוא ת"ח משמע דאם אינו ת"ח אינו קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה והכא משמע דכל שאינו רבו אף שהוא חכם אביו קודם ועיין מה שנדחק שם ליישב זה. ולי נראה דהכא מיירי כשרבו זה אינו מופלג בחכמה בדורו וכיון דכן כל שאביו ת"ח לא קרינן ביה שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו והילכך אף שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח"כ משיב אבידת רבו ובהל' גזילה מיירי כשרבו מופלג בחכמה שאז אפי' אביו ת"ח הוא ואביו חייבין בכבודו וכמ"ש התוספות בר"פ אין עומדין ומשו"ה אם אביו אינו שקול כרבו של רבו קודמת והיינו לענין השבת אבידה אבל לפרנס או לפדות נחתינן דרגא וכל שאביו ת"ח אף שיש ת"ח אחר מופלג בדורו אביו קודם ובכה"ג מיירי ההיא דסוף פ"ח מהל' מתנות עניים אבל אם אביו אינו ת"ח כיון שיש ת"ח מופלג בדורו הוא קודם אף שאינו רבו. ומ"מ צ"ע מנין לו להרב זה דכיון דמיירי בת"ח מופלג בדורו אף שאביו ת"ח הוא ואביו חייבין בכבודו ובדין הוא להקדים הת"ח ולא אביו וצ"ע ודוק: ועל מה שנסתפק הב"י יו"ד סימן רמ"ב דבמשאוי אפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון הו"ל בכבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו אלא מדתנן בסוף כריתות שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב שאין לו להקדים רבו לאביו ע"כ. כן עיקר דבמשאוי ובפדיון כיון שאביו ת"ח אף שאינו שקול כרבו תו לא מיחייב האב בכבוד הרב ואביו קודם זולת אם הרב הוי מופלג וגדול הדור מכיון שאביו חייב ג"כ בכבוד רבו רבו קודם וכדכתיבנא נ"ל ודוק:
ב׳
ואסור לאדם להורות לפני רבו וכו'. משמע מדברי הרב ז"ל שסבור כדעת התוספות דבפניו דהיינו תוך ג' פרסאות אפילו בנטילת רשות אסור ועוד מוכח מדברי הרב ממ"ש בסוף הפרק שתלמיד חבר אינו חייב בכל אלה הדברים משמע שתלמיד חבר יכול להורות אפילו בפני רבו וזה שלא כדברי התוספות דערובין דף ס"ב ע"ב שסבורים שתלמיד חבר אינו יכול להורות אלא דוקא חוץ לג' פרסאות והא דאמרינן התם בפרק הדר דרב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא צ"ל לדעת הרב דרב חסדא תלמיד גמור דרב הונא הוה והכי מוכח בפרק קמא דגיטין דקאמר ליה חסדא שמך וחסדאין מילך והכי מוכח נמי בסוף פ"ב דמציעא דרבו מובהק הוה ומעתה על כרחך הא דאורי בכפרי היינו בנטילת רשות אי נמי אורי באקראי בעלמא וחוץ לג' פרסאות הוה. מה שהביא הכ"מ בשם הרמ"ך אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפי' נתרחק ממנו ג' פרסאות וכו' נראה מלשון זה שדעת הרמ"ך שמותר להורות חוץ לג' פרסאות וזהו שאמרו תלמיד אל יורה אא"כ היה רחוק ממנו ג' פרסאות ויש לתמוה עליו דהא אמרינן בפרק הדר שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה אלמא איסורא איכא וצ"ל שסבור הרמ"ך דבפניו היינו בעיר ושלא בפניו היינו חוץ לעיר תוך ג' פרסאות אבל חוץ לג' פרסאות אפילו איסורא ליכא אבל ליכא למימר דבפניו היינו בפניו ממש וכמו שהוכיחו התוספות בפרק הדר בסוף דף ס"ב עיי"ש ועוד נ"ל להוכיח כן מהא דאיתא בריש פרק אין עומדין דקאמר ליה עלי לשמואל מורה הלכה בפני רבך את אע"פ שההוראה שהורה היתה שלא בפניו ודוק: וליישב מה שהשמיט הרב להורות עד מ' שנה עיין בברכות ס"פ הרואה ובפרק הדר דף ס"ג ע"א דלתלמיד בפני רבו מיקרי צעיר לימים אלמא שנים לאו דוקא ואינו מספיק ותירוץ הכ"מ והלח"מ אינו כלום עיי"ש:
ה׳
ולא יזכיר שמו בפניו. הכ"מ הבין דכל בבא זו מיירי בשם פלאי ועל פי זה הוקשה לו מהכא להל' ממרים חדא דהתם כשאין השם פלאי בעינן תרתי לטיבותא דלא שרינן אלא לאחרים ושלא בפניו והכא משמע דאפי' להם שרי לפניהם וכ"ש לאחרים ע"כ מ"ש דהכא משמע דאפי' להם שרי בפניהם ליתא דכי דייקת מרישא דאסור לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי לא תידוק דכשאין השם פלאי שרי אפילו בפניו אלא תידוק הכי דכשאין השם פלאי שלא בפניו הוא דשרי הא בפניו אסיר אלא דאכתי קשיא דהתם משמע דדוקא לאחרים שרי שלא בפניו והכא משמע דאף לרבו שרי שלא בפניו: עוד הקשה דכשהשם פלאי משמע התם דאפילו שלא בפניו ולאחרים אסיר והכא כתב ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרוא לאחרים וכו' משמע דוקא בפניו אבל שלא בפניו לאחרים שרי והניח כל זה בצ"ע. ודרכו של הרב ז"ל אינו מחוור כלל ואדקשיא ליה מהכא להתם תיקשיה ליה מהכא אהכא גופיה דקשיא רישא אסיפא דברישא קאמר דבשם פלאי אף שלא בפניו אסיר ובסיפא קאמר ולא יזכיר שמו בפניו משמע דדוקא בפניו אסיר הא שלא בפניו שפיר דמי. ולכן נ"ל דברישא דוקא מיירי בשם פלאי ובסיפא דקתני ולא יזכיר שמו בפניו היינו בשם שאינו פלאי ומשו"ה בפניו הוא דאסיר אבל שלא בפניו שפיר דמי והוסיף עוד דאפילו לאחרים אסיר ואף בשם שאינו פלאי בפניו דוקא ומ"ש עוד אלא ישנה את שמם של אביו ורבו אפי' לאחר מותם על כרחיך ארישא קאי דהיינו בשם פלאי וקמ"ל דאפילו לאחר מותם אסיר אבל א"א לפרשו בשם שאינו פלאי דהשתא אפילו בחייו שרי שלא בפניו כ"ש לאחר מיתה אלא על כרחך דאשם פלאי קאי. אלא דאף לדרך זה אכתי קשה מאי דקשיא לן מעיקרא בשם שאינו פלאי דהתם משמע דדוקא לאחרים שרי שלא בפניו והכא משמע דאף לרבו שרי שלא בפניו. ונ"ל דלא קשיא מידי דמ"ש הרב ז"ל בהל' ממרים דקורא לאחרים שלא בפניו לאו למימרא דלרבו אסיר אלא לדיוקי דאף לאחרים ליכא שריותא אלא שלא בפניו אבל בפניו אסור וסמך הרב על מה שביאר כאן וזה נכון: כתב הערוך בערך אביי דאביי נחמני שמו ומשום דהוה שמיה נחמני בשם אבוהי דרביה לא הוה קרי ליה כל שעתא בשם אביו אלא הוה קרי ליה אביי ומכאן סמך לסברת הרב דאף לאחרים ששמם כשם אביו משנה את שמם ורש"י בפ' השולח כתב להיפך דאדרבה רבה קרי ליה נחמני בשם אביו ואולי פליג בדינא אהרמב"ם וכ"כ בס' באר שבע בסוף הוריות עיי"ש [הג"ה: ובזבחים פ' י"ד אמרינן דכיליל היה אביו של אביי וצ"ע]. ויש לדקדק בזה מה נקרא שם פלאי שממה שכתב הרב שכל השומע ידע שהוא פלוני משמע שלא יש שום אחר בעיר שנקרא בשם זה דאל"כ דילמא האחר הוא ולא רבו ולפי זה כי אמרינן היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים ישנה את שמם מיירי בשם שאינו פלאי ובפניו אבל מלשון הרב שכתב בהל' ממרים בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו משמע שאף שמקצת דשין בו פלאי מיקרי כיון שאין הכל דשין בו וזה תימה דא"כ איך כתב בכאן שכל השומע ידע שהוא פלוני וכי תימא משום דאף דאיכא אחרים כשמיה דרביה מסתמא משמיה דרביה קאמר א"כ אף בשם שהכל דשין בו נימא מסתמא על רביה קאמר וצ"ע:
ז׳
וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. לא חילק הרב בין היכא דאזיל ואתי ביומיה להיכא דלא אזיל ואתי ביומיה משום דדבר פשוט הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דלא מיחייב דהא כתיב ושמחת אתה וביתיך אלא דבגמ' הוה משמע ליה מההיא דמשבח אני את העצלנים דאף דאזיל ואתי ביומיה אינו מחוייב להקביל פני רבו כדי שיהיה לו יותר פנאי להרבות בשמחת יום טוב ומשני דההיא מיירי היכא דלא אזיל ואתי ביומיה. אבל מ"ש הכ"מ דדוקא רבי אליעזר ס"ל הכי ליתא דאם כן מאי קשיא לן מרבי אליעזר לרבי יצחק לימא דההיא יחידאה היא ורבנן פליגי עליה אלא משמע ודאי דהלכתא היא ומשו"ה פרכינן מינה ומחוורתא כדשנין ודוק:
ט׳
ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבינו כך וכך. זה הוציאו מהא דקתני פ"ב דברכות מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הא' שנשא וכן אינך דמייתינן התם קאמרי ליה בלשון הזה: ומ"ש וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו. יש סמך לסברת הרב מהא דאמרינן בפ' כ"מ דף מ"ג קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעי' לאחורי' וקרע קריעא אחרינא ופי' רש"י החזיר החלוק לאחורים ומה שלאחור לפניו כדי לקרוע קרע אחר ואם איתא דעל רבו לא בעי לקרוע אלא טפח אמאי אהדר קרעיה לאחוריה אלא משמע דבעי לקרוע עד שיגלה את לבו ותו לא מצי למעבד קריע' אחריתי בכה"ג אא"כ אהדר קרעיה לאחוריה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

ו׳
ולא ישב כו' עד שיאמר לו שב. נ"ב עיין כסף משנה וכן ירושלמי פ"ק דכתובות הלכה א' עיי"ש. או עד שיטול רשות כו'. נ"ב עבודה זרה דף י"ט רבי נתתי רשות לעמוד עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

א׳
מצוה יג הוא שצוינו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם והוא אמרו יתעלה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ואמרו תקום והדרת קימה שיש בה הידור ועם היות מצוה זו מחויבת לאנשים כלם בכלל שיכבדו החכמים ואפילו השוים להם בחכמה יש בכיבוד הזה דברים נוספים על התלמיד לרב יתחייב עם הכבוד המורא כי הם בארו שחק תלמיד לרב כחק בן לאב שחייבו הכתוב לכבדו ולירא ממנו ובביאור אמרו אביו ורבו רבו קודם לכל הדברים. ונראה שאם היה מדרבנן תוספות כבוד הרב ומוראו על שאר החכמים לא היה דוחה כבוד אביו שהוא עשה דאוריתא אלא ודאי תוספות כבוד והמורא ברב הוא מדאוריתא והוא נלמד מן האב שכתוב בו כבוד ויראה כי כמו שהתלמיד כנה אותו הכתוב לבן למלמדו באמרו ושננתם לבניך שהם התלמידים כן כנה הכתוב הרב בשם אב לתלמיד ואם כן נכלל הרב בציווי כיבוד ומורא האב ומה שקודם לאב לכל הדברים הוא מפני שהרב ג"כ נכלל בכיבוד החכמים ואם כן יש מצוה לכבדו בכלל מצות האב והחכמים ולכן קודם לאב ואם היה אביו ת"ח וקצת רבו קודם לרבו מובהק וגדול מאביו שגם לאביו הוא מצווה עליו מב' צדדין מצד אביו ומצד ת"ח ואמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים. והחולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה' והעושה עמו מריבה כאילו עושה עם השכינה שנ' אשר רבו בני ישראל את ה' והמתרעם עליו כמתרעם על השכינה שנ' לא עלינו תלנותיכ' כי על ה' והמהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה. והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ולאו דוקא בפניו אלא כל תוך ג' פרסאות הוי כפניו דמסתמא לאו בפני משה ממש הוו נדב ואביהוא ואמר ר' אליעזר ומייתא לה בפ' הדר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן ולהפריש איסור אפילו בפני רבו מורה ואינו נקרא הוראה מה שאין בו דבר חידוש מלבו. וחייב לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו דפני משמע משעה שאתה רואה פניו וזהו מלא עיניו. וזהו ברבו מובהק אבל שאינו מובהק אינו חייב בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיקרב לד' אמותיו דהוה קימה שיש בה הידור והרב המובהק שמחל על כבודו כבודו מחול דמדגלה הכתוב במלך שאין כבודו מחול משום תשים עליך מלך שתהא אמתו עליך מכלל דבאחרים שמוחלין על כבודם כבודם מחול:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תלמוד תורה פרק ה׳

ז׳
חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. ועי' בכ"מ דרבינו לא כתב הא דאיתא בפרק הישן דר' אליעזר היה אומר דמשבח הוא העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל. דכתיב ושמחת אתה וביתך. והקשו דאמר ר' יצחק דחייב להקביל פני רבו. ומוקי לה בדאזיל ואתי ביומא וכו' דמשמע דדוקא ר"א הוא דס"ל הכי. והפר"ח הקשה על זה דא"כ מאי מקשה מר"א לר' יצחק כיון דר"א יחידאה הוא ורבנן פליגי עליה. ועל כן כתב דלא כהכ"מ אלא דאין חולק אדר"א. והא דלא כתבו רבינו משום דפשוט הוא. ולדידי העיקר כהכ"מ דאי הוה פשוט למה ליה לר' אליעזר לאשמועינן. וכיון דלא הזכירו רבינו ודאי דס"ל דר"א יחידאה הוא. והגמ' לאו אדר' יצחק מקשה מדר"א אלא אדר"א פריך מדר"י כיון דמקרא יליף לה. וכה"ג משמע בגיטין (דף ל"ח ע"ב). ויש להביא ראיה דלא קיי"ל כר"א מדאיתא בפ"ק דסוכה (דף י' ע"ב) דמצות הקבלת פני רבו ברגל פוטר ממצות סוכה. ומשמע דרשאי לכתחילה לעסוק בה אע"פ שתגרום לבטל מצות סוכה. וא"כ ה"ה דרשאי לבטל מצות שמחת החג מפני קבלת פני רבו. והיינו דלא כר"א. דלדידיה דמשבח העצלנין משמע דאין לבטל מצות שמחה מפני קבלת פני רבו. וה"ה דאין לבטל מצות סוכה דאורייתא. וכיון דקיי"ל דמבטלין סוכה מפני קבלת פני רבו ה"ה דמבטלין מצות שמחה. וכ"ש למ"ד דבזמן הזה אינה אלא מדרבנן וכן הוא דעת רבינו. וכמו שיתבאר אי"ה בהלכות יום טוב. ועוד דקיי"ל דשמחה יש לה תשלומין כל שבעה. וכמו שהארכתי שם בפ"ו הלכה י"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תלמוד תורה ה׳, מתוך הלכות תלמוד תורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות תלמוד תורהכל הרמב״ם