הלכות תלמוד תורה · פרק ד׳
הלכה א׳
אֵין מְלַמְּדִין תּוֹרָה אֶלָּא לְתַלְמִיד הָגוּן נָאֶה בְּמַעֲשָׂיו. אוֹ לְתָם. אֲבָל אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מַחְזִירִין אוֹתוֹ לַמּוּטָב וּמַנְהִיגִין אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּאִלּוּ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו ח) "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד". וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג לה) "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ". וְכֵן הָרַב שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה אַף עַל פִּי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הוּא וְכָל הָעָם צְרִיכִין לוֹ אֵין מִתְלַמְּדִין מִמֶּנּוּ עַד שׁוּבוֹ לַמּוּטָב. שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ז) "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". אָמְרוּ חֲכָמִים אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת תּוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ אִם לָאו אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ:
הלכה ב׳
כֵּיצַד מְלַמְּדִים. הָרַב יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ וְהַתַּלְמִידִים מֻקָּפִים לְפָנָיו כַּעֲטָרָה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ כֻּלָּם רוֹאִים הָרַב וְשׁוֹמְעִים דְּבָרָיו. וְלֹא יֵשֵׁב הָרַב עַל הַכִּסֵּא וְתַלְמִידָיו עַל הַקַּרְקַע אֶלָּא אוֹ הַכּל עַל הָאָרֶץ אוֹ הַכּל עַל הַכִּסְאוֹת. וּבָרִאשׁוֹנָה הָיָה הָרַב יוֹשֵׁב וְהַתַּלְמִידִים עוֹמְדִים וּמִקֹּדֶם חֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי נָהֲגוּ הַכּל לְלַמֵּד לַתַּלְמִידִים וְהֵם יוֹשְׁבִים:
הלכה ג׳
אִם הָיָה מְלַמֵּד מִפִּיו לַתַּלְמִידִים מְלַמֵּד. וְאִם הָיָה מְלַמֵּד עַל פִּי מְתַרְגֵּם [הַמְתַרְגֵּם] עוֹמֵד בֵּינוֹ וּבֵין הַתַּלְמִידִים וְהָרַב אוֹמֵר לַמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מַשְׁמִיעַ לְכָל הַתַּלְמִידִים. וּכְשֶׁהֵם שׁוֹאֲלִין לַמְתַרְגֵּם הוּא שׁוֹאֵל לָרַב וְהָרַב מֵשִׁיב לַמְתַרְגֵּם וְהַמְתַרְגֵּם מֵשִׁיב לַשּׁוֹאֵל. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הָרַב קוֹלוֹ יוֹתֵר מִקּוֹל הַמְתַרְגֵּם. וְלֹא יַגְבִּיהַּ הַמְתַרְגֵּם קוֹלוֹ בְּעֵת שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת הָרַב יוֹתֵר מִקּוֹל הָרַב. אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לֹא לִפְחֹת וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לְשַׁנּוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַמְתֻרְגְּמָן אָבִיו שֶׁל חָכָם אוֹ רַבּוֹ. אוֹמֵר הָרַב לַמְתֻרְגְּמָן כָּךְ אָמַר לִי רַבִּי אוֹ כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא מָרִי. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַמְתֻרְגְּמָן הַדְּבָרִים לָעָם אוֹמֵר בְּשֵׁם הֶחָכָם וּמַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל אֲבִי הָרַב אוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר רַבָּנָא פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר הָרַב שְׁמוֹ שֶׁל חָכָם. שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת לְרַבּוֹ אוֹ לְאָבִיו בִּשְׁמוֹ:
הלכה ד׳
הָרַב שֶׁלִּמֵּד וְלֹא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים לֹא יִכְעֹס עֲלֵיהֶם וְיִרְגַּז אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹנֶה הַדָּבָר אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיָּבִינוּ עֹמֶק הַהֲלָכָה. וְכֵן לֹא יֹאמַר הַתַּלְמִיד הֵבַנְתִּי וְהוּא לֹא הֵבִין אֶלָּא חוֹזֵר וְשׁוֹאֵל אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. וְאִם כָּעַס עָלָיו רַבּוֹ וְרָגַז יֹאמַר לוֹ רַבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ וְדַעְתִּי קְצָרָה:
הלכה ה׳
לֹא יִהְיֶה הַתַּלְמִיד בּוֹשׁ מֵחֲבֵרָיו שֶׁלָּמְדוּ מִפַּעַם רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה וְהוּא לֹא לָמַד אֶלָּא אַחַר כַּמָּה פְּעָמִים. שֶׁאִם נִתְבַּיֵּשׁ מִדָּבָר זֶה נִמְצָא נִכְנָס וְיוֹצֵא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהוּא אֵינוֹ לָמֵד כְּלוּם. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵין הַבַּיְשָׁן לָמֵד וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ הַתַּלְמִידִים הַדָּבָר מִפְּנֵי עָמְקוֹ אוֹ מִפְּנֵי דַּעְתָּן שֶׁהִיא קְצָרָה. אֲבָל אִם נִכָּר לָרַב שֶׁהֵם מִתְרַשְּׁלִין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּמִתְרַפִּין עֲלֵיהֶן וּלְפִיכָךְ לֹא הֵבִינוּ חַיָּב לִרְגֹז עֲלֵיהֶן וּלְהַכְלִימָן בִּדְבָרִים כְּדֵי לְחַדְּדָם. וּכְעִנְיָן זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים. לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לָרַב לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵי הַתַּלְמִידִים וְלֹא לִשְׂחֹק בִּפְנֵיהֶם וְלֹא לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְיִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ בִּמְהֵרָה:
הלכה ו׳
אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו. וְאֵין הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כְּשֶׁיִּכָּנֵס עַד שֶׁיִּתְיַשֵּׁב וְיָנוּחַ. וְאֵין שׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם כְּאֶחָד. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הָרַב מֵעִנְיָן אַחֵר אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הָעִנְיָן שֶׁהֵן עֲסוּקִין בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. וְיֵשׁ לָרַב לְהַטְעוֹת אֶת הַתַּלְמִידִים בִּשְׁאֵלוֹתָיו וּבַמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה בִּפְנֵיהֶם כְּדֵי לְחַדְּדָן. וּכְדֵי שֶׁיֵּדַע אִם זוֹכְרִים הֵם מַה שֶּׁלִּמְּדָם אוֹ אֵינָם זוֹכְרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לִשְׁאל אוֹתָם בְּעִנְיָן אַחֵר שֶׁאֵין עוֹסְקִין בּוֹ כְּדֵי לְזָרְזָם:
הלכה ז׳
אֵין שׁוֹאֲלִין מְעֻמָּד וְאֵין מְשִׁיבִין מְעֻמָּד וְלֹא מִגָּבוֹהַּ וְלֹא מֵרָחוֹק וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַזְּקֵנִים. וְאֵין שׁוֹאֲלִין הָרַב אֶלָּא בְּעִנְיָן שֶׁהֵן קוֹרִין בּוֹ. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶלָּא מִיִּרְאָה. וְלֹא יִשְׁאַל בָּעִנְיָן יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ הֲלָכוֹת:
הלכה ח׳
שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ. שָׁאַל אֶחָד כָּעִנְיָן וְשָׁאַל אֶחָד שֶׁלֹּא כָּעִנְיָן נִזְקָקִין לָעִנְיָן. מַעֲשֶׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה נִזְקָקִין לַמַּעֲשֶׂה. הֲלָכָה וּמִדְרָשׁ נִזְקָקִין לַהֲלָכָה. מִדְרָשׁ וְאַגָּדָה נִזְקָקִין לַמִּדְרָשׁ. אַגָּדָה וְקַל וָחֹמֶר נִזְקָקִין לַקַּל וָחֹמֶר. קַל וָחֹמֶר וּגְזֵרָה שָׁוָה נִזְקָקִין לַקַּל וָחֹמֶר. הָיוּ הַשּׁוֹאֲלִין שְׁנַיִם אֶחָד חָכָם וְאֶחָד תַּלְמִיד נִזְקָקִין לֶחָכָם. תַּלְמִיד וְעַם הָאָרֶץ נִזְקָקִין לַתַּלְמִיד. שְׁנֵיהֶם חֲכָמִים שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידִים שְׁנֵיהֶם עַמֵּי הָאָרֶץ שָׁאֲלוּ שְׁנֵיהֶם בִּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת אוֹ בִּשְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת אוֹ בִּשְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת שְׁנֵי מַעֲשִׂים. הָרְשׁוּת בְּיַד הַמְתַרְגֵּם מֵעַתָּה:
הלכה ט׳
אֵין יְשֵׁנִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְכָל הַמִּתְנַמְנֵם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ חָכְמָתוֹ נַעֲשֵׂית קְרָעִים קְרָעִים. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי כג כא) "וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה". וְאֵין מְשִׂיחִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בִּלְבַד. אֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ אֵין אוֹמְרִים לוֹ רְפוּאָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר הַדְּבָרִים. וּקְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ חֲמוּרָה מִקְּדֻשַּׁת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת:
עבודת המלך · הלכות תלמוד תורה פרק ד׳
א׳
אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו. עי' כ"מ והוא מימרא דר' חנינא בר חמא בתענית פ"ק ז' א' אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינותיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך ובחולין קל"ג א' מימרא דרב יהודה אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם ועי' במכות י' ג"כ בשם ר' זירא. או לתם. עי' כ"מ ולח"מ מה שהוכיחו דברי רבנו מברכות כ"ח ואינו מוכרח, ונראה דרבנו למד כן מהא דדרש ר' חנינא בר פפא בתענית שם אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים ואם לאו הוי כל צמא לכו למים ועי' רש"י ז"ל שם וקשה דהרי לתלמיד שאינו הגון אסור ללמדו ואיך אמר ואם לאו לכו למים, ובעל כרחך דהפירוש ואם לאו הוא היינו שאינו ידוע אם תלמיד הגון הוא אם לאו וכמו שפירשו המה דברי רבנו או לתם, ואפשר עוד דרבנו מפרש דואם לאו הוי כל צמא לכו למים ר"ל דצריך קודם לשוב למוטב ולהתנהג בדרך ישרה ור"ל שילך הוא למים וישתדל בזה וזהו מ"ש רבנו לקמן דמחזירין אותו למוטב וכו' ואח"כ מכניסין אותו לביהמ"ד. כל השונה וכו' אין כבוד אלא תורה וכו'. כן הוא הגי' בעין יעקב והובא בגליון הגמ' בחולין שם ודרשא דלא נאוה לכסיל תענוג קאי אאידך מימרא שם כל העושה טובה למי שאינו יודע וכו' עי"ש. וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו' אין מתלמדין ממנו. עי' לח"מ ועי' ש"ך סי' רמ"ו סק"ח הקשו דהא בגמ' שם בחגיגה מחלקו בין גדול לקטן ולגדול שרי ללמוד ממנו ולמה לא חילק כן רבנו ועי' מ"ש בזה, ויפה הוא ציונו של מרן הכ"מ להא דמו"ק ט"ז גבי ההוא צורבא מרבנן דהוו צריכין ליה רבנן הרי להדיא דאף שהיו גדולים לא למדו מפיו, ועי' פר"ח בחידושיו שם דהא דאמרי במערבא ר' מאיר רמון מצא פליגא אהא דריש לקיש דלעיל, ולפי"ז אין חילוק כלל בין קטן ובין גדול והוא פשוט.
ב׳
כיצד מלמדים הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כולם רואים הרב ושומעים דבריו. הוא בכריתות ו' א' א"ל רב משרשיא לבניה וכו' וכי יתביתו קמי רבכון חזו פומיה דרבכון שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך הגר"א ז"ל. ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות. בודאי צ"ל דלא נכללו בזה אלא תלמידי בי מדרשא, דהם היו יושבין על הספסלים ועי' רש"י ב"מ פ"ד ב' כתב להדיא דרבנן דבי מדרשא אינהו דיתבי אספסל אבל הרי היו עוד תלמידים שלא נכנסו במנין תלמידי דבי מדרשא והם היו יושבין ע"ג קרקע וממקומו הוא מוכרע בב"מ שם, ובזה מיושב קושית הר"ן ז"ל הובא בכ"מ ואפשר זהו גם כוונת הר"ן בחילוקו בין קודם שהגיעו לכלל סמיכה בין לאח"כ אף דלא משמע כן, ועדיין יש לעמוד בזה, דהרי מקרא ילפינן לה במגלה שם מואתה פה עמוד עמדי, ומנ"ל לעשות חלוקים בזה האמנם דלא על רבנו יקשה הדבר כי אם אהך עובדא שהבאנו. ונראה פשוט דהא דלא ישב הרב על הכסא והתלמיד ע"ג קרקע הוא מגזירת הכתוב דואתה פה עמוד עמדי, ולא שייך זה אלא היכא דכל התלמידים ישבו ע"ג קרקע והרב יהיה חלוק לבדו וכמו בהא דמשה, דרק הוא לבדו נשאר עם הקב"ה, משא"כ אם יש תלמידים ג"כ יושבים ע"ג ספסל והצעירים מהם שעדיין לא נכנסו בכלל זה המה יושבים ע"ג קרקע אדרבה זהו כבוד התורה ולומדיה והדברים ארוכים, כתבתי הדברים לפי שראיתי מתלבטים בזה הרבה. ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדין. עי' לח"מ ופרשת דרכים וסדר משנה האריכו הרבה, דכיון דדרשינן מקרא דואתה פה עמוד עמדי שיהיו הרב והתלמידים שוים למה חילקם רבנו פה, שיהיה הרב יושב והתלמידים עומדים ובאיזה מקום מצא כן, והרי שנינו רק שהיו לומדין מעומד מימות משה ור"ל הכל בעמידה עי' עליהם מה שהאריכו בזה אבל הדברים פשוטים, דהלימוד שיהא הרב והתלמידים שוים אינו אלא במה שנוגע לכבוד התלמיד כמו שיהא יושב ע"ג קרקע ורבו ע"ג כסא וכדומה אבל החילוק בין עמידה לישיבה אין זה נוגע לכבוד התלמיד כלל, ורבנו אשכח להדיא בכמה דוכתי שהרב היה יושב אף שהתלמידים היו עומדים, והרי כך שנינו בעירובין נ"ד ב' ת"ר כיצד סדר משנה וכו' נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו ונסתלק אהרן וישב לשמאל משה, נכנסו בניו וכו' נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר וכו' וכן במו"ק ט"ז בדוד ועירא היאירי הרי אמרו שעירא למד ע"ג כרים וכסתות ודוד למד כשהוא יושב ע"ג קרקע והתלמידים הרי היו עומדים שהרי כך היו לומדין אז ופשוט. ולולא דמסתפינא הו"א עוד דבאמת ב' נוסחאות בגמ' שם לפנינו הנוסחא מימות משה ועד רבן גמליאל לא למדין בתורה אלא מעומד, ור"ל דבישיבה היה אסור ללמוד, אבל הנוסחא המוכחת בדקדוקי סופרים מהרבה כת"י מימות משה וכו' היו למדין תורה מעומד, ור"ל דלא היה עכוב ללמוד דוקא מיושב אלא שהיו למדין מעומד לפי שהיו גבורים והיה נוח להם ללמוד מעומד, וא"כ אין זה שייך לילפותא דואתה פה עמוד עמדי דבודאי היה יכול גם התלמיד לישב, אלא שנהגו התלמידים כך שהיה להם נוח יותר בזה, וכן משמע קצת מדברי רבנו להלן במ"ש שאח"כ נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. שוב מצאתי להתוס' יו"ט פ"א דאבות מ"ד והוי מתאבק בעפר רגליהם וז"ל מפרש הרב בפירוש אחר שתשב לרגליהם על הארץ שכך היו נוהגים וכו' ולא קשה על הא דפי' בסוף סוטה שעד שמת ר"ג היו למדין תורה מעומד, דהכא ה"ק שאם היו יושבים היה מנהגם וכו' והתם נמי לא קאמר שהיה אסור להם לישב ולא היו לומדים אלא בעמידה דלא קאמר אלא שהיה בריאות בעולם והיו לומדים מעומד לכבוד התורה ואם לפעמים יקרה מקרה שישבו כגון שארכו להם בבית המדרש קאמר הכא שהיו נוהגים וכו', הרי להדיא כדברינו בעזה"י ובאמת דברי הרב ז"ל מפורשים באבות דר"נ כאן ומה שיש מקום להעיר דהא הרב כתב על גבי ספסל והתלמידים על גבי קרקע אסור וא"כ דברי הרב והתוס' יו"ט צע"ג אכמ"ל. ומקודם חרבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. שנה רבנו מנוסח הגמ' שם שאמרו משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב ורבנו כתב ומקודם חרבן בית שני להורות דהגי' כאן וכן במשנה דסוטה הוא משמת רבן גמליאל הזקן, וכן הוא להדיא בכל הכת"י שהובאו בדקדוקי סופרים ועי' בר"ן וברשב"א ריש פ"ד דמגלה דמשמע מהם דעד ר"ג דיבנה היו למדין תורה מעומד ול"ג במתניתין משמת רבן גמליאל הזקן וזהו כוונת רבנו ויש להאריך.
ג׳
והרב אומר למתרגם והמתרגם משמיע וכו'. עי' סוטה מ' א' וסנהדרין ז' ב' וחולין ט"ו א' ועי' שמות רבה סוף פ"ח כשם שהדורש יושב ודורש והאמורא אומר לפנינו ועוד ועי' מו"ק כ"א במעשה דר' יהודה בר רבי אילעי. ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב. עי' כ"מ ולח"מ שכן פירש רבנו הא דאמרו בגמ' מ"ה שם אין המתרגם רשאי להגביה קולו ר"ל דוקא בעת ששואל מאת הרב דאי בשעה שהוא דורש לעם הרי פשוט דבשביל זה אוקמיה לאמורא בכדי שישמיע לעם ויגביה קולו יותר מן החכם עי' בדבריהם ועי' במדרש רבה קהלת טוב לשמוע גערת חכם אלו הדרשנין מאיש שומע שיר כסילים אלו המתורגמנין שמגביהין קול בשיר להשמיע את העם ודריש עוד שם בפסוק דברי חכמים בנחת נשמעים אלו הדרשנין מזעקת מושל בכסילים אלו המתורגמנין הרי להדיא, דהתורגמן משמיע קולו לעם יותר מן החכם ועי' בחולין ט"ו א' שהבאנו לעיל אטו כו"ע לתנא צייתי לאמורא צייתי ועי' פירש"י ז"ל שם ואמורא שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו אליו היו שומעין. אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א"כ היה המתורגמן אביו של חכם או רבו. עי' השגה ועי' כ"מ תפסו דרבנו יליף לה מעובדא דרב ורב שילא ביומא כ' ב' דתרגם רב קרא גברא עי"ש הרי דשינה מדרשת רב שילא לפי שהיה גדול ממנו וע"ז השיג הראב"ד דהתם מקרה חדש היה וכו' עי"ש, והנה הכ"מ הביא הירושלמי דמגילה, דאיתא התם תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא להוסיף אלא א"כ היה אביו או רבו, (בירושלמי איתא לא להוסיף ולא לשנות ולא לכנות אבל בתוספתא הנוסח כמו אצל רבנו ועי' להבה"ג הל' צורכי ציבור העתיק ג"כ כנוסח רבנו עי"ש) והנה אפשר לפרש אלא א"כ היה אביו או רבו, היינו שהחכם הוא אביו או רבו של המתורגמן ורשאי לשנות משום דאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו, וכן פירש הר"ן ז"ל אבל רבנו פי' להיפך דהמתורגמן הוא אביו או רבו של חכם וכנראה דזהו יסוד השגת הראב"ד ז"ל דהרי באמת מצינו שאין כבוד לגדול שיתרגם ע"י קטן ממנו וכמ"ש רבנו בפי"ב מהל' תפלה הי"א, ועובדא דרב ורב שילא היה מקרה חדש רחוק מן המציאות וא"כ הו"ל לרבנו לפרש את הירושלמי והתוספתא דהחכם אביו או רבו של המתרגם והנה עי' להרב מרכבת המשנה ח"ב והרב סדר משנה האריכו להוכיח דהפי' בירושלמי הוא כמו שפירש רבנו דקאי אמתורגמן ולא על החכם, ומענותנותיה דר' אבא דמן עכו בסוטה מ' דאמר איהו חדא טעמא ואמר אמורא חד טעמא ולא קפיד מוכח כרבנו דאם היה המתורגמן גדול מן החכם רשאי לשנות ולהכי הוי עניוות מר' אבא דלא קפיד ע"ז ומחזי כאלו המתורגמן גדול ממנו דרשאי לשנות אבל אי הוי איסור, בודאי הו"ל לר' אבא להקפיד ע"ז שאמר האמורא טעם אחר ושינה מדבריו ומאי שייכות זה לעניוות. אבל ראה זה בכת"י הרמ"ע מפאנו ז"ל הביאו הרב מעשה רוקח הספרדי כתב שמצא נוסחא ברמב"ם וכתיב בה הכין אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא א"כ היה המתורגמן מזכיר אביו של חכם או רבו ומפרש זה רבנו, אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי או כך אמר לי אבא מארי, וכשאומר המתורגמן הדברים לעם אומר בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו וכו' ואומר וכו' ובאמת כבר עמד הרח"ו זצוק"ל על קושי קישור דברי רבנו לפי הנוסח שלנו הביאו הרב אלפנדרי ז"ל ולפי נוסחא זו יונעם הכל מאד, ולפי"ז דברי הירושלמי המה ממש דברי הגמ' דקדושין בברייתא דף ל"א שם עי' בזה היטב והוא דבר נפלא, וראה זה מצאתי להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קט"ו שהשיג על הכ"מ וכתב כבודו במקומו מונח לא דק מקום תפיסתו של הרב והוא שהרב כתב אין המתורגמן רשאי לפחות ולא להוסיף אלא א"כ היה אביו של חכם או רבו תידוק מינה שאם לא היה רבו אע"פ שהוא גדול ממנו אינו רשאי להוסיף וע"ז השיגו הראב"ד ז"ל והלא רב עמד תורגמן לרב שילא ושינה והוסיף מפני שהיה גדול ממנו אע"פ שלא היה רבו ע"כ, ומלבד שלא תסוב ההשגה על רבנו בזה שהרי העתיק לשון הירושלמי והתוספתא לפי פירושו, עוד לפי מה שהבאתי לעיל דברי רבנו מפי"ב מהל' תפלה הי"א אין מקום להשגה זו והדברים מבוארים כמ"ש לעיל. ובאמת אפשר גם לומר דהתם ביומא בעובדא דרב ור"ש הרי רב לא שינה כלל ממ"ש לו רב שילא, והוא בעצמו היה מפרש כן קרא גברא לטעמיה וא"ל רב שילא אח"כ ולימא מר קרא תרנגולא עי"ש.
ד׳
הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעס עליהם וירגז. פ"ב דאבות ולא הקפדן מלמד הגר"א ז"ל ועי' תענית ח' א' אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים מאי תקנתיה וכו' ועי' מס' סופרים פט"ז פנים שוחקות לתלמוד פנים מסבירות לאגדה והוא מבואר בכמה מקומות. אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים. עי' כ"מ ועי"ש עובדא דר' פרידא. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא חוזר ושואל וכו'. עי' במס' דרך ארץ זוטא פ"ב אם חפץ אתה ללמד אל תאמר על מה שלא שמעת שמעתי וכו' ואם שנו לך ולא שמעת אל תבוש לומר שנו לי (כן הוא הנוסח בבה"ג כת"י רומי ולפנינו בקצת שינוי) אל תשא פנים לעצמך לומר שמעתי ועי' במס' כלה פ"ד ועי' ברכות ס"ג ב' אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה המנבל עצמו וכו' ועי' רש"י ז"ל שם ששואל לרבו כל ספיקותיו, ואם זמות שסתמת פיך מלשאול וכו'. ואם כעס עליו רבו יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך. מבואר שם בדף ס"ב א' בעובדא דר' עקיבא ובן עזאי ובעובדא דרב ורב כהנא ועי' מגלה כ"ח א' שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה וכו' א"ל קצתי בחיי כלומר שכעס עליו א"ל תורה היא וללמוד אני צריך והוא מבואר.
ה׳
לא יהיה התלמיד בוש מחביריו וכו'. הוא ממש בהלכה הקודמת כל המנבל עצמו על דברי תורה ופרש"י אע"פ שחביריו מלעיגין עליו ועי' שם ד' ע"א ולא עוד וכו' אני נמלך וכו' ולא בושתי, ועי' נדה כ"ז אחיכו עליה וכו' אמר רב פפא אפילו כי האי מלתא לימא אינש ולא נשתוק קמיה רביה, וזהו מה שאמרו לא הבישן למד שהביא רבנו. לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים וכו'. הוא כמ"ש בכתובות ק"ג שם נהוג נשיאותך ברמים וכגי' שלנו ברי"ש ופי' בערוך ז"ל פי' לא תזלזל נשיאותך בפני התלמידים אלא נהוג בהם ביד רמה ואמרו באבות ונוח לתשחורת (ועי' מה שפירש בזה רבנו בפי' המשנה וז"ל וכשתהיה עם שחור השיער ר"ל עם צעיר השנים לא תעשה כן אבל תוקיר נפשך עמו ואל תשחק ואל תתגעגע עמו עי"ש) ובשבת ל' ב' כל תלמיד שיושב לפני רבו וכו' הגר"א ז"ל. כדי שתהא אימתו עליהם. זהו אמרם שם לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא, ועי' ילקוט יתרו דבר אחר אנכי ה' אלקיך נראה להם הקב"ה פנים זועפות למקרא וכו' כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה פנים בינונית למשנה וכו'.
ו׳
ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשיו שעושה. עי' כ"מ ועי' ברכות ל"ג ועירובין י"ג לא אמר ר' עקיבא אלא לחדד וכו' ושם י"א א' בדיק לן רבא ושאר מקומות הגר"א ועי' במגדל עוז. ובמעשיו שעושה. עי' מגדל עוז דיש נוסחא ורבה לחדודי לאביי הוא דעביד ועי' חולין מ"ג ב' ההוא ספק דרוסה דאתאי לקמיה דרבה הוי קא בדיק ליה לוושט מאבראי וכו' ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי, הרי להדיא במעשים שעשה הגר"א ועי' הגהות מיימוני. וא"צ לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר. ב"מ צ"ז א'.
ז׳
אין שואלין מעומד וכו'. כל זה בתוספתא כמ"ש הכ"מ, אבל עי' בתוס' בכורות ל"ו א' ד"ה עמד השואל שהביאו בשם הירושלמי דנדרים פ' נערה דצריך לעמוד כששואלין דבר הלכה, ואשר על כן העתיק הרמ"א ז"ל בסי' רמ"ו סי"ג דבדבר הלכה צריך לעמוד ור"ל דרק בדבר הלכה צריך לעמוד, ומ"ש בתוספתא דאין שואלין מעומד הוא באגדות וכדומה, והנה מלבד שמדברי רבנו לא משמע כן דהא כתב סתם ואין שואלין מעומד הנה כבר תמה ע"ז מרן הגר"א ז"ל שם דהרי בהדיא יליף בירושלמי שם מדכתיב ועמדו שני האנשים דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד ועל כרחך דהירושלמי פליג על התוספתא ועי' ש"ך ז"ל שם שכתב דר"ל כאן אחר שבטלה כבוד התורה, והכל למדין בישיבה אין שואלין מעומד והירושלמי קאי בשעה שהיו למדין בעמידה וכבר דחה ליה מרן הגר"א ז"ל שם דאכתי מאי אין שואלין מעומד דמשמע דוקא שאלה (ולפי מ"ש אנחנו שם בהך דלמדין מעומד ובשם התוס' יו"ט ז"ל יש להסיר תמיהת מרן ז"ל, ורק בשאלה אין נשאלין מעומד עי' בזה ואכ"מ) ומה גם לפי מ"ש לעיל בה"ב בדברי רבנו דמקודם חורבן בית שני היו נוהגין ללמוד בישיבה הרי בודאי אין מקום לדברי הש"ך ז"ל דהרי עובדא דר' שמעון בן יוחאי ור' צדוק אחר חורבן הוי וכבר השיגו על הש"ך ז"ל בזה. ובאמת דברי רבנו תמוהין דלמה פסק כתוספתא אחרי שמצינו בעובדא דבכורות שם וכן בברכות שעמדו ושאלו ואפילו אם נימא שאין חייב לעמוד אלא שמעשה שהיה כך היה אבל עכ"פ הרי מעשה רב שעכ"פ רשאים לעמוד בשעת שאלה ורבנו סתים כתוספתא דאין שואלין מעומד ועי' בצל"ח ברכות שם מחלק בין קושיא לשאלה דדוקא להקשות אין שואלין מעומד אבל לא לשאול וכל הדברים אינם מוכרחים כלל, ולולא דמסתפינא הו"א דפירוש אין שואלין מעומד לאו אשואל קאי, אלא שאין בשעה שהרב עומד, וכמו שאין משיבין מעומד קאי על הרב וכן ולא מגבוה ולא מרחוק הוזכר בתוספתא אבל לתלמיד אין איסור לעמוד כשהוא שואל ואדרבה עוד אפשר שהוא דרך כבוד וכעובדא דברכות ובכורות, ולא פליגי התוספתא והירושלמי כלל, אלא דצ"ב עדיין דא"כ הו"ל לרבנו להביא הך ילפותא דירושלמי דשואלין דוקא כשהתלמיד עומד ויש לישב הדברים. ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו. וכבר כתב רבנו דין זה לעיל בה"ו ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו הענין שהם עסוקים בו כדי שלא יתבייש, וביאר הכ"מ ואחריו הלח"מ דהתם קאי בנושא אחר, דלא ישאל את הרב אלא באותו נושא שלומדים כמו לדוגמא בהל' שבת אל ישאל בהלכות יו"ט והוא קאמר דאפילו בנושא אחד אם הוא מענין אחר, לדוגמא אם עוסקים בענין הוצאה אל ישאל בפרט אחר מדיני שבת, והוא קשה ההבנה וגם תמוה דלמה כתב תרויהו דלפי"ז בנושא אחר פשוט יותר דלא ישאל וצ"ב ואפשר שאין הענינים שוים, דהתם בה"ו כוונת רבנו באמרו ואין שואלין את הרב אלא מאותו הענין שהם עסוקין בו כדי שלא יתבייש ר"ל שאין לדרוש מאת הרב שילמוד עמהם בענין אחר, וכמו ההוא עובדא דר' מאיר ור' נתן בשלהי הוריות דאמרו ליה לר' שמעון בן גמליאל ניתי מר ונתני עוקצין, דלא הוי סדור ליה לפי שלא היו עסוקין באותו ענין וזהו שכתב רבנו כדי שלא לביישו מעובדא דהתם, ומה שכתב כאן ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו הוא כעין עובדא דרב ורבי בשבת ג' והוא לשייליה במסכת אחריתא. ואפשר עוד דכוונת רבנו כאן ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו ר"ל כעין שכתב בפירושו לפ"ה דאבות מ"ז שישאל מה שצריך לשאל בדבר ההוא ולא יבקש מופת למודי בחכמת הטבע ולא טענה טבעית בחכמות הלימודיות וכיוצא בזה עי"ש היטב ועיין היטב באבות דר"נ פל"ז, שואל כענין זה יהודא שנאמר אנכי אערבנו שואל שלא כענין זה ראובן שנא' ויאמר ראובן אל אביו את שני בני תמית, וזהו עוד ענין אחר לגמרי בהבנת הדברים. ואין שואלין אלא מיראה. דבר זה לא נמצא בתוספתא לפנינו וכן בהעתקת הבה"ג לא נמצא זה (ואפשר מ"ש שם בבה"ג וכן בכת"י רומי עמוד 074 ואין שואלין אלא "במראה", והגיהו דר"ל דהיינו "מאורע" כמ"ש בתוספתא, ולפי"ז בהגהה קלה אפשר לישב שכן היתה גם נוסחת רבנו וצ"ל אלא "ביראה" תחת "במראה") וקשה לומר שמקור הדברים בשבת שהבאנו לעיל כל תלמיד וכו' ואין שפתותיו נוטפות מור וכו' דאין זה ענין לשאלה דוקא וכמ"ש מרן הגר"א ז"ל הבאתיו לעיל גבי אין שואלין מעומד אבל זכיתי בעזהי"ת ומצאתי הדברים מפורשים בתנחומא בהעלותך פיסקא ויאמר ה' אל משה אספה לי, וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה וכן הוא במדרש רבה במדבר שם וזהו מקור דברי רבנו הנכון.
ח׳
אגדה וקל וחומר נזקקין לק"ו. בספרי הטור הישנים הנוסח אגדה וק"ו נזקקין לאגדה וכן הוא בפרישה ועי' ש"ך סקי"ד החליט כן ובנוסחא הישנה הובאה במעשה רוקח הספרדי ג"כ הכי אבל בדפוס קונשטנדינא כמו שהוא לפנינו וכן הוא בבה"ג מדרש ואגדה נזקקין למדרש, מדרש וק"ו נזקקין לק"ו, הרי דאפילו מדרש דקדים לאגדה, ק"ו קדים ממנו ועי' הגהות מיימוני כאן.
ט׳
אין ישנים בבית המדרש וכו'. פ"ב דסוכה כ"ח א' ופ"ג דתענית כ' ב' ופ"ד דמגלה הגר"א ז"ל ועי' תנא דבי אליהו רבה פי"ג לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובית המדרש שנא' וכו' עי"ש. אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש. עי' לח"מ שהקשה דהא הך תניא נמי הכי של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בביהמ"ד מפני ביטול ביהמ"ד אתיא כבית שמאי דאית ליה התם בהיו יושבין בביהמ"ד והביאו לפניהם אור דכל אחד ואחד מברך לעצמו אבל לבית הלל דאחד מברך לכולם ליתא להא וכן לא הביא הר"י אלפסי ז"ל דהרי הלכתא כב"ה דאחד מברך לכלם עי' מה שהאריך בזה. ובכת"י פריז הובא בדקדוקי סופרים שם וכן הוא בבית נתן הכי גרסינן ת"ר היו יושבין בביהמ"ד והביאו אור לפניהם ב"ש אומרים אחד מברך לכלם משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך וב"ה אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול ביהמ"ד של בית רבן גמליאל לא היו אומרים מרפא בביהמ"ד וכו' וכן הוא בפסקי הרי"ד ושם הגי' תניא נמי הכי של בית ר"ג וכו' וא"כ הרי אין מקום לכל הדברים ועי' בתוספתא בפ"ה ג"כ הנוסח הכין הוא ובודאי שכן היה נוסח רבנו והטור. ועל מה שלא הזכיר רבנו דינא דהביאו לפניהם אור כלל ורק בשו"ע הביאו ופסק כב"ה לפי נוסחא דילן דכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש מכל מקום ויבואר אי"ה בפכ"ט מהל' שבת ועי' בגליון הש"ס ציינו לתוספתא פ"ח דשבת, ושם איתא באמת של בית רבן גמליאל לא היו אומרין מרפא משום דרכי האמורי ורק ר' אלעזר ב"ר צדוק אמר התם שאין אומרין מרפא בביהמ"ד מפני ביטול תורה והדבר צריך תלמוד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ד׳
א׳
אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם וכו'. פי' תם ר״ל שאינו ידוע לנו אם הוא טוב או רע ונלמד כן מפ' תפלת השחר דאמרינן התם (דף כ"ח) תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס וכו' שהיה ר״ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו וכו'. ונראה ודאי ששומר הפתח היה שם מפני שלא היה מניח ליכנס לשום תלמיד אלא א״כ היו בודקים אותו תחילה אם היה תוכו כברו לא היה נכנס שזה נקרא נתעב כמו שאמרו בפרק בא לו כהן גדול (יומא דף ע"ב) ואותו היום סלקוהו לשומר הפתח והיו נכנסים התלמידים בלא בדיקה ואע״ג דלא ידעינן ביה אי תוכו כברו ואי לא וא״כ למדנו משם דלתם מלמדין, וכן ביאר הרב מוהרי״ק ז״ל אלא שדבריו סתומים ואני בארתים: וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה וכו'. מימרא דר' יוחנן הובאה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף י"ז) ובהרבה מקומות בגמרא ובחגיגה פ' אין דורשין (חגיגה דף ט"ו) הקשו ור״מ איך גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבה בר בר חנה אמר ר״י מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' ותירצו אמר ריש לקיש ר״מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית וכו' ר' חנינא אמר מהכא שמעי בת וראי והטי אזנך וכו' א״כ קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן משמע דבגדול היודע ליזהר יכול ללמוד ממנו. וא״כ קשה למה לא חלק רבינו בין גדול לקטן כמו שחלקו בגמרא. וכי תימא דבזמן הזה כולם נקראים קטנים לענין זה ולכך סתם רבינו מ״מ קשה שרבינו אינו אומר הדינים הנוהגים בזמן הזה בלבד אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בע״ה וא״כ היה לו לפרש. ונראה שרבינו מפני שראה מימרא דר' יוחנן שהובאה בהרבה מקומות בסתם ולא חלקו בין גדול לקטן גם הוא לא חלק, והא דאמרינן בחגיגה סובר רבינו דלא נאמר זה אלא לתת סברא לר״מ בלבד אבל אין הדבר כן וראיה לדבר שכשתירץ ריש לקיש אמר ר״מ קרא אשכח ודרש ואם היה הדבר מוסכם לא היה לו לומר אלא הא איכא קרא אחרינא ומדקאמר ר״מ קרא אשכח וכו' משמע דהכונה לומר סברתו של ר״מ היא זאת ואנן לא סבירא לן הכי דכבר חלקו עליו חבריו:
ב׳
כיצד מלמדין הרב יושב בראש וכו'. בריש פ"ג דמגילה (דף כ"א) אמר רבי אבהו מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי. עוד שם ת"ר מימות משה ועד ר"ג לא היו למדין תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב ע"כ. ורבינו כתב שמתחלה הרב היה יושב והתלמידים עומדין, וקשה דאיך אפשר לומר כן דממימרא דרבי אבהו משמע שצריך שיהיו הרב והתלמידים שוין מקרא דואתה פה עמוד עמדי דהכי משמע ליה קרא וא"כ איך אפשר שהרב יושב והתלמידים עומדין דאם כן אינם שוים והוא נגד הכתוב, ועוד מאין ראה רבינו בברייתא שהרב יושב והרי בברייתא אמרו סתם למדין מעומד ולמה פירש הוא כן. ונראה שרבינו ראה שאמרו שם בגמרא עוד כתוב אחד אומר ואשב בהר וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר אמר רב עומד ולומד יושב ושונה, ע"כ. ונראה שרבינו אינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל אלא הוא מפרש כך עומד ולומד כלומר כשהוא לומד מהקב"ה היה בעמידה אבל כשהוא שונה לתלמידים היה יושב א"כ ודאי מכאן למדנו שכשאמר בברייתא היו למדין מעומד ר"ל שהתלמידים היו מעומד והרב יושב, ואם תאמר עדין תקשי לן מימרא דרבי אבהו י"ל שרבינו מתרץ לה בתרי גווני ונאמר דאיירי בתלמידים סמוכים כמו שכתב הר"ן דראוי להם לחלוק כבוד. אבל זה נראה לי דוחק בדבריו דא"כ מה שכתב הוא ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע איירי בסמוכים ומה שכתב בראשונה הרב יושב והתלמידים כו' איירי בתלמידים שאינם סמוכים וזה דוחק בדבריו דרישא דלישניה לא איירי במאי דאיירי סיפא. לכך נראה לי באופן אחר והוא דהוא סבור ודאי דקרא דואתה פה עמוד עמדי משמע ודאי שיהיו הרב והתלמידים שוים וכמ"ש רבי אבהו שלא יהא הוא וכו' והתלמידים על הקרקע וכו' ואפילו הכי התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שהוא יושב אינו למעלתו אלא מפני שצריך להבין להם ואין דעתו מיושבת לערוך הדברים ולהבינם אלא א"כ הוא יושב וא"כ אין זו מעלה לו אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים והוא על הכסא ותלמידיו על הקרקע ודאי הוא מעלה לו ופחיתות לתלמידים ועל זה נאמר ואתה פה עמוד עמדי:
ג׳
ולא יגביה הרב קולו וכו'. בריש פרק שלשה שאכלו אמר רבי שמעון מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת"ל בקול ומה ת"ל בקול בקולו של משה, ע"כ. ונראה שמכאן למד רבינו הדין למתורגמן ולרב כמו שכתב מהרי"ק ז"ל. ומה שאמר בעת ששואל את הרב כתב מוהרי"ק ז"ל שדקדק כן מדמייתי לה מדכתיב והאלהים יעננו בקול משמע [שמשה] היה שואל להש"י והש"י היה משיבו, ע"כ. ויש לי תימא בדברי רבינו דכיון שהוא סבור דוקא בעת ששואל את הרב הוא שלא יגביה קולו אבל כשאומר לעם יגביה קולו א"כ במתרגם בתורה וקורא בתורה שאמרו בגמרא שהמתרגם בתורה לא יגביה יותר מהקורא אמאי לא יגביה והא ודאי מתרגם לעם הוא אומר כדי שיבינו העם כמו שכתב הוא ז"ל בפרק עשירי מהלכות תפילה ואם כן אמאי לא יגביה קולו הא מקרא לא מוכחינן אלא דלא יגביה בעת ששואל אבל כשאומר לעם לא. ועוד קשה לפי דעת רבינו איך יתרץ הקושיא שהקשו תוספות דהיכי מייתי ראיה ממשה דהתם הקב"ה היה הקורא ומשה היה מתרגם ואין אנו לומדים משם אלא שאין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם. ותירוץ רב אלפס ז"ל לא שייך לדעת רבינו שרב אלפס ז"ל מתרץ דבקולו של משה ר"ל בקולו של משה שהיה משמיע לעם כמו שתירצו בתוס' ודעתו של רבינו לא כך הוא וכמו שכתב הרב מהרי"ק ז"ל. ונראה שרבינו לא רצה לפרש כפירוש המפרשים דבקולו של משה ר"ל בקול שהיה משה משמיע לעם דודאי דאין זו סברא לומר שהשי"ת היה מגביה קולו כמשה כיון שהעם לא היו מבינים קולו כלל ובשלמא קורא בתורה ומתרגם העם מבינים דברי שניהם ולכך לא יגביהו קולם זה יותר מזה אבל הכא מאי סברא איכא. ועוד דלפי זה א"כ בכל רב ותורגמן צריך שהתורגמן לא יגביה קולו יותר מהרב וזה אינו אמת דהא ודאי האמורא שהיו מעמידים בגמרא מפני שהרב היה אומר לו הדברים בלחש והוא היה אומרם בקול רם וכמו שמבואר זה בכמה מקומות בגמרא וכמו שאמרו בפ"ק דסנהדרין (דף ז') גבי מתורגמניה דריש לקיש גבי דיינא דאוקימו דלא גמיר דגחין המתורגמן לשמוע מאי דלחיש ליה משמע דהדרך היה כן, ועוד מפני טעם אחר לא רצה לפרש כפירוש המפרשים ז"ל והוא מה שכתב מוהרי"ק ז"ל דיעננו משמע שהיה שואל להשי"ת כו' לכך מפרש הוא ז"ל דהכי קא מייתי ראיה דכי היכי דהתם מצינו דבעת שמשה היה שואל להש"י היה הקב"ה משיב לו בקולו כלומר כשמשה היה מגביה קולו היה הקב"ה מגביה וכשמשה ממעך הקול הקב"ה ממעכו אם כן ודאי דמסתמא משה לא היה קולו שוה בכל השאלות על אופן אחד דאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מהקורא א"כ משמע ודאי שבכל מקום שאנו יכולים להשוות קול הקורא והמתרגם אנו משוים זולת היכא דאיכא סבה למתרגם להגביה קולו יותר דאז ודאי לא דמי להשי"ת ומשה דהתם בעת ששואל משה להשי"ת לא היה סבה למשה להרים קול מפני שמשה לא היה מדבר אז לעם א"כ למדנו דבקורא בתורה ומתרגם בתורה דאין סבה למתרגם להרים הקול יותר מהקורא שהרי העם צריכין שיבינו קול הקורא לצאת ידי חובתם שאם שמעו קול המתרגם לא יצאו ידי חובתם וא"כ ודאי שלא יגביה המתרגם יותר מהקורא אבל המתורגמן והרב שהוא דורש לעם אזי ודאי כיון שיש סבה למתרגם להגביה שהרי העם צריכים לשמוע ולהבין ממנו אבל לרב אין צריכים העם להבין אז ודאי יגביה המתרגם קולו יותר מהרב מפני שיש סבה. אבל כשהמתרגם שואל לרב ודאי שאז לא יגביה קולו מפני שאז אין סבה להגבהת קולו מפני שאינו משמיע אז לעם כלל והוי אז דומיא דמשה כששואל להש"י והשתא אתי שפיר לשון רבינו שכתב שהמתורגמן יגביה קולו בעת שאומר לעם: אין המתורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות וכו'. ירושלמי פ' הקורא עומד כלשון רבינו. והראב"ד ז"ל בהשגות השיג על רבינו דלמה לי רבו אפילו גדול ממנו לבד רשאי להוסיף והביא ראיה ממעשה דרב שנעשה מתורגמן לר' שילא ושנה והוסיף וכו'. ורבינו כתב לשון הירושלמי שהוא מבואר וכן כתוב בתוס' סוף מגילה:
ד׳
הרב שלמד ולא הבינו התלמידים וכו'. הכי משמע בגמרא פ' כיצד מעברין (עירובין דף נד) מברייתא התם שאמרו שם ומנין עד שתהא סדורה וכו' וכן הביאו שם מעשה דר' פרידא וכו':
ו׳
אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו וכו'. כל מה שכתב רבינו עד סוף הפרק הוא תוספתא פרק שביעי מהלכות סנהדרין זולת קצת דברים אשר כתב הרב מהרי"ק מוצאם וכן מגדול עוז ואיני רוצה להאריך:
ז׳
אין שואלין את הרב אלא בענין וכו'. החילוק בין מה שכתב כאן למה שכתב למעלה ואין שואלין את הרב מענין אחר וכו'. כתב מהרי"ק ז"ל בספרו דכאן ר"ל דאפילו עסוק בדיני שבת אם עסוק בדין הוצאה מרשות לרשות לא ישאל לו דין חבית שנשברה והכי דייק לישניה שלמעלה כתב מענין אחר דמשמע שרוצה לומר מענין אחר זולת זה בהחלט אבל כאן אין זולתו בהחלט ולזה לא כתב כאן מענין אחר:
ט׳
אפילו מי שנתעטש וכו'. בברכות סוף פ' אלו דברים (ברכות דף נ"ג) אמרו ת״ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם ב״ש אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו וב״ה אומרים אחד מברך לכולם ומפרש התם טעמא דבית שמאי משום ביטול בית המדרש ואמרו שם תניא נמי הכי של בית ר״ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול בית מדרש ולכאורה משמע דהאי תניא כותיה אתי כב״ש ולית הלכתא הכי וכן משמע מדברי רב אלפס שלא הביאו להך תניא נמי הכי. אבל לדברי רבינו נראה לי דאע״ג דודאי הלכתא כב״ה דאומרים אחד מברך לכלן דהלכתא כב״ה בכל מקום אפילו הכי לא פליג עליה דר״ג דאפשר דב״ה מודו דמרפא ואסותא אין אומר משום ביטול ביהמ״ד אבל הכא משום דאיכא מצוה משום דברוב עם הדרת מלך לא חיישינן לביטול ביהמ״ד. ומה שאמרו בגמרא תניא נמי הכי ר״ל דחיישינן לביטול בית המדרש פורתא כי האי משום דלא תימא דודאי טעמייהו לא הוי משום הכי דלבטול בית המדרש לא חיישינן ולהכי קאמר תניא נמי הכי דר״ג אמר דלבטול תורה כי האי חיישינן אבל לא דר״ג פליג עליה דבית הלל דאין סברא לומר דר״ג שביק ב״ה ועביד כב״ש אלא ודאי כדכתיבנא וכן צ״ל לדברי הטור שפסק בהלכות ת״ת כהך תניא נמי הכי וכדברי רבינו ובטור א״ח פסק כב״ה בסימן רצ״ח:
נחלת הכלל · ToratEmet
דברי ירמיהו · הלכות תלמוד תורה פרק ד׳
א׳
אין מלמדין אלא לתלמיד הגון או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסין אותו לביהמד"ר ומלמדין אותו, אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק וכו'. ועי' בכ"מ ובלח"מ בפי' או לתם, ומ"ש רבינו ומחזירין וכו' נראה מסברה אמר כן, וי"ל דלמדו מהאי דאיתא במס' מכות דף י' ע"א ומובא במגדל עוז תלמיד שגלה מגלין הרב עמו שנאמר וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא א"ר זעירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון וברש"י לתלמיד שאינו הגון שלא יביאו עונו לידי הריגה בשוגג ויגלה כדאמר לקמן שאין מצוי אלא ברשעים עכ"ל, ולכאורה אם הוי עי"ז מוחזק כרשע הלא אסור ללמוד בשאינו הגון ולמה גולה עמו ואם אינו מוחזק בכך והוי כתם דיש ללמוד עמו כמ"ש רבינו וכדמוכח במס' ברכות, אבל כמ"ש רבינו שיש לרבו להחזירו למוטב ולהנהיגו בדרך ישרה וא"כ ילך עמו לתכלית זה, ועיין ברמב"ם פ"ז ה"א מהל' רוצח שכתב תלמיד וכו' שנאמר וחי עשה לו כדי שיחי', וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא ת"ת כמיתה חשובין עכ"ל, יש לפרש אחרי שיחזירו למוטב אז ילמד עמו, ואם לא היה רבו אף כי להחזירו למוטב מוטל על כל אדם עם כל זה בשביל זה אינו גולה ששם ג"כ מי שיחזירו למוטב רק לרבו וכמ"ש בריטב"א שאין אדם לומד מכל אדם עיי"ש. והנה במס' ברכות ר"ג אמר שלא יכניס מי שאין תוכו כברו לביהמד"ר וכמ"ש ז"ל לפרש בלי בדיקה ואולי רק לביהמד"ר הקפיד שלא ילמדו אחרים ממנו אם אין תוכו כברו אבל בפ"ע יהיה בתם מותר ללמד ורבינו דייק "מכניסין אותו לביהמד"ר ומלמדין אותו". וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב שנא' כי שפתי וכו' יבקשו תורה מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ועיין בלח"מ ובש"ך בסי' רמ"ו ס"ק ח' הקשו דבמס' חגיגה ט"ו מחלקין אדם גדול כר' מאיר דלמד מאחר לאדם קטן ורבינו סתם ולא חילק בכך ותירצו דאי' שם ר"מ קרא מצא משמע דהוא בלבד דריש כן כדאי' במס' חולין י"א ר"מ לא אכיל בשרא עיי"ש בש"ך בשם אביו וכ"כ בלח"מ. אמנם יקשה מאוד דרבינו במורה נבוכים נראה שלמד מספרי חכמי עכו"ם ובראש ספרו שם הביא מקרא זה שמצא ר"מ לדרוש להתיר ללמוד מאחר עיי"ש, ומפי אאמ"ו הגאון ז"ל שמעתי דיש לחלק בין למוד מפיו של רשע ללמוד מתוך ספר ממנו, דמתוך ספר אדם גדול יש לברור הטוב מהרע אבל מפיו שחיבור עם רשע רע וגורם רעה והשחתה לאדם ודייק כן אם הרב וכו' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו דייקא מפיהו ובגמ' מקשה ור"מ היכא למד מפומא דאחר ודפח"ח ובזה יש ליישב דעת ודרך רבינו ז"ל שידע בנפשו וקים ליה לברור האוכל מתוך פסולת מספריהם.
ב׳
כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כולם רואים הרב ושומעים דבריו וכו'. ולא כתבו ז"ל מקורו, ובמס' סנהדרין דף ל"ו ע"ב במשנה סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהיו רואין זה את זה ובגמ' שם שררך וכו' עיי"ש וברמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג כתב והם יושבין כחצי עגול וכו' כדי שיהיה הנשיא עם אב בי"ד רואין כולן וכו' ועי' בלח"מ שם, ואולי למדו משם לכאן והאי דשם חצי עגול כמ"ש שם משום שיהיה מקום לבע"ד ועי' דלא שייך כאן, וראיתי בשו"ע יו"ד להגאון מהר"א מווילנא ז"ל שציין מקורו בפ"ק דמס' כריתות עיי"ש, ונראה כונתו ז"ל על האי דאי' שם בדף ו' ע"א וכי יתיבתו קמי רבכון חזי לפומיה דרבכון שנאמר והי' עיניך רואות את מוריך עיי"ש, והלשון מוקפין כעטרה נראה גם למ"ש דלשון מכוין להאי דמשנה הנ"ל. ובמס' סנהדרין ל"ז ע"א מנה"מ א"ר אחא בר חנינא דאמר קרא שררך אגן הסהר וכו' שררך זו סנהדרין למה נקרא שמה שררך שהיא יושבת בטיבורו של עולם אגן שהיא מגינה על כל העולם הסהר שהוא דומה לסהר וכו', וברש"י מה"מ, דבעגולה היו יושבים, סהר, עגול הוא, בטיבורו של עולם, שביהמ"ק באמצע של עולם, דומה לסהר, בעגולה, עכ"ל, וכיו"ב בתנחומא בפרשת כי תצא וכעין זה בילקוט שיה"ש קפ"א ע"א. מלשון מה"מ ומקרא ע"ז וכמה ראו להכפיל שיהיה באמצע ובעגול נראה כי בלעדי זאת שיהיו רואין זה את זה עוד טעם ורמז בזה. והנראה הנה התפשטות כל דבר יוכל להיות אם מצד אחד למעלה או למטה, או מאמצע לכל הצדדים בשוה, והנקודה האמצעית להדבר להמתפשט לכל צד וממנה תפרץ, ומטבע כל דבר אשר בכוחו להתפשט מתפשט בשוה לכל צד אם לא יהיה עכוב וניגוד מצד אחד כי בניגוד ההתפשטות לצד אשר תמצא לו בלבד, והמתפשט בשוה תואר עגול לו וכאשר נראה דבר העגול בטבעו מבלי מעשי ידי אדם נחליט כי מאמצעיתו בא לו ההתפשטות ומבלי עכוב משום צד ולכן הוא בשוה מכל הצדדים, וזה תואר וגדר של העגולה. ובירושלמי סוף פ"ה ממעשרות "אין מרובע מששת ימי בראשית" ועוד שם לא אמר רשב"ג אלא בבריות, ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות עיי"ש, ועי' בבלי יומא פ"ה ע"א כל מידי ממציעתיה מיתצר עיי"ש. והן זה ערך הסנהדרין שיהיו נתונים באמצע כשרר בגוף לאמר כי כמה יהיה בערך הנקודה והשפעת חכמתם ותורה יוצאת מהם לכל רוחות הארץ וכל צדדיה בשוה בלי עכוב ומונע, ועוד בילקוט שם, מה השרר הזה כל זמן שהתינוק בימי אמו חי מן השרר שלו, כך ישראל חיין מן הסנהדרין, ובמ"א כתבתי כי אור התורה אור נכון לכל הרוחות העולם ולכל רוחות בני אדם בכל זמן ומקום ומושבם, ובלתי נתונה תחת הזמן ומקום כשאר נימוסים ופי' בזה ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל וכו' כל כל השבטים אלה מעבר לירדן ואלה מזה ומזה בשנוי מקום ובשנוי דעתם ומחים כולמו באו ומצאו רוחה ומנוח לבבם בירושלים ולא אמר אדם צר לי וכו' ובששון ובשמחה חגגו שמה זה עדות לישראל לעולם להודות שם ה' כי מה' יצאה התורה אשר משלה ברוחה שמה כי בלעדי ה' אין בידי אדם לתת חוק שוה לכל אדם ולכל מקום וזמן בשוה רק לאל ואדון לכל הרוחות כן. והן כמ"ש מתואר העגול הוראה גדולה יצאה להוד ותפארת התורה וכן היה בסנהדרין וכן בישיבות החכמים ותלמידיהם בימי רז"ל שהיו יושבין כעטרה כמ"ש רבינו ז"ל, ועי' בס' עקרים בפתיחתו שכתב העגולה תמונה טבעית עיי"ש ובס' נחמד ונעים.
ג׳
אם היה מלמד וכו' כשאומר המתורגמן הדברים לעם אומר בשם החכם וכו'. בהגהות מיימוני בירושלמי דשבת בפ"ק אם אתה יכול לשלשל השמועה עד משה שלשל, ואם לאו או תפוס ראשון ראשון או אחרון אחרון, ומה טעם והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' עד יום אשר עמדת לפני ה' ע"כ עכ"ל, ועיין בבלי במס' נזיר דף נ"ו ע"ב ש"מ כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן וכו' אמר נחום הלבלר וכו' ואילו יהושע וכלב לא קחשיב ש"מ עיי"ש ובתוס' שם עיי"ש.
ה׳
לא יהיה התלמיד בוש וכו' ולא הקפדן מלמד וכו' אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בד"ת וכו' חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם וכו'. הנה כמ"ש בהלכה אח"ז יש להטעות לתלמידים בשאלתם כדי לחדדן, וכן יעשה ככה להטעותם ואם לא ידעו יבושו אף כי בלעדי ככה לא יבייש אותם והנאמר אח"ז רק בדברים אשר כי ישימו לב לידע אותו ובזה יעשה למען הכלימם ויטיבו דרכם.
ח׳
שנים ששאלו וכו' תלמיד וע"ה נזקקין לתלמיד שניהם חכמים וכו' הרשות ביד המתרגם מעתה. והוא מלשון התוספתא בפ"ז מסנהדרין, ולא ידעתי מה ענין הרשות ביד המתרגם מעתה, וגם כנראה לא היה להם מתורגמין רק בדרשות לפני רבים ולא בלומדם עם תלמידיהם, ואולי לפני רבו ממש לא שייך נזקקין לזה יותר מזה דמיד ששאלו ישיבנו ועד שלא ישיב לזה לא ישאלנו זה ומהיכן ידע שגם זה ישאלנו אבל המתורגמן ישמע כל השאלות שאמרו זה אחר זה והוא יאמרם להרב ובידו לבחור ובידו להקדים ולאחר ואליו נאמרו כל הדברים האלה וצ"ע, ועכ"פ י"ל דלרוב פעמים שייך כן רק במתורגמין לכן נקטו ביד המתרגם דבהרב כמ"ש לרוב פעמים לא שייך שישמע שאלות הרבה טרם ישיב להראשון ראשון כנראה לענ"ד ביותר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות תלמוד תורה פרק ד׳
א׳
אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון. עיין מ"ש בזה פ"א הל' י"א: אם הרב דומה למלאך וכו'. ובחגיגה (דף ט"ו) מקשה תלמודא ור"מ היאך למד תורה מאחר ומשני ר"מ קרא אשכח ודריש וכו' א"כ קשו קראי אהדדי הא בגדול והא בקטן. ורבינו לא הביא הך חילוקא. כתב בל"מ וכ"כ הש"ך יו"ד בשם אביו מדאמר ר"מ קרא אשכח ודריש משמע דרבנן חולקין. ועיין בעין יעקב כתב בשם החידושים דבסוגיא דמ"ק משמע דאין לחלק בין גדול לקטן וא"כ הסוגיות חלוקות. והר"מ סמך על הא דר"מ בחיבורו מורה נבוכים. וראיה לדבר בריש ספר המורה כתב הט אזנך ולבך תשית לדעתי דהוא קרא דסמיך עליו ר"מ הרי דס"ל דהלכה כר"מ. ולענ"ד אין מזה תפיסה דהרי באמת מצינו כמה פעמים בגמ' דכדאי הוא דעת יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק וא"כ הרי בדורו של רבינו היה מוכרח לחבר ספרו כמ"ש יכין ובועז סי' קל"ה דרבינו היה מוכרח כדי להשיב לאפיקורסים ואין לך שעת הדחק גדול מזה וסמך על דעת ר"מ בשעת הדחק ודברי הל"מ קיימים וע"ש בשו"ת הנ"ל ותמצא נפלאות מענין הלימוד האמיתי:
ג׳
אא"כ היה המתורגמן מתרגם אביו של חכם. כצ"ל. כ"כ הב"ח ויפה כיון ומקושר היטב דברי רבינו ועיין במ"ע:
ו׳
ויש לרב להטעות את התלמידים כדי לחדדן. כדמצינו בגמ' הרבה פעמים ורבה לחדודי לאביי הוא דאמר (ברכות ל"ג. מגילה כ"ה. נדה ד'). ועיין מ"ש בחיבורי שלום ירושלים במסכת מגילה. ומצינו עוד יש לרב לשבח דברי תלמיד בפני התלמידים ולומר שנראין דבריו או הלכה כוותיה ועי"ז יחדדו וישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם, כדאמרינן במס' עירובין (דף י"ג ע"א) דאמר ר"ע הלכה כאותו תלמיד אע"פ שאין הלכה כמותו אלא לחדד התלמידים כמ"ש רש"י ותוס'. ורבינו לא העתיקו נראה משום דסובר דרנב"י דאמר שם נראין איתמר חולק בזה עם ריא"ש ולא ניחא ליה לומר דאמר הלכתא לחדד התלמידים אלא דה"ק לא אמר ר"ע דבר זה להלכה אלא אותו תלמיד אמר ונראין דבריו אבל לא להלכה יעו"ש בתוס' ודוק:
ח׳
אגדה וק"ו נזקקין לק"ו. כ"ה הגי' הנכונה כמ"ש בהג"מ דודאי ק"ו הוא שבח גדול לתלמידים כדאמרינן עירובין (דף י"ג) תלמיד אחד היה לו לר"מ וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר ק"ן טעמים והיינו בק"ו כדאמרינן בסנהדרין (דף י"ז) אין מעמידין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ וכו', והתוספות מקשים מה לנו בחריפות של הבל, וכבר כתבתי בחידושי דהיא הנותנת דמצינו הרבה פעמים דאין עונשין מן הדין לא מיתה ולא מלקות וגם בעונש ממון יש פלוגתא בזה אי עונשין מן הדין כמ"ש התוס' ריש בבא קמא ע"ש על קרא דכי יפתח וכי יכרה וא"כ כשמעמידין סנהדרין מראין להם שאין להם לדון בק"ו דעיני בשר לנו ואולי יש פירכא, ומנסין אותו אם יודע לטהר את השרץ בק"ו וע"כ דפריכא הוא וא"כ ממילא יודע דאין לסמוך על שכלו לחייב ולענוש מדין ק"ו. ועיין מהרש"א סנהדרין (דף ס"ד) ובדרוש הארכתי ואין מקומו פה להאריך:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
