הלכות תלמוד תורה · פרק ג׳
הלכה א׳
בִּשְׁלשָׁה כְּתָרִים נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל. כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט לז) "זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי". כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִטּל. שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוֹתָם הַכְּתָרִים גְּדוֹלִים מִכֶּתֶר תּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ח טו) "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" (משלי ח טז) "בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם:
הלכה ב׳
אָמְרוּ חֲכָמִים מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג טו) "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים:
הלכה ג׳
אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ד׳
הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ. וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתַלְמוּדוֹ:
הלכה ה׳
תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֵינוֹ נִדּוֹן אֶלָּא עַל הַתַּלְמוּד וְאַחַר כָּךְ עַל שְׁאָר מַעֲשָׂיו. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה בֵּין לִשְׁמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ:
הלכה ו׳
מִי שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי וְלִהְיוֹת מֻכְתָּר בְּכֶתֶר תּוֹרָה. לֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים. וְלֹא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה תּוֹרָה עִם הָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד כְּאַחַת. (משנה אבות ו ד) "כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל". וְלֹא עָלֶיךָ הַדָּבָר לִגְמֹר וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. וְאִם הִרְבֵּיתָ תּוֹרָה הִרְבֵּיתָ שָׂכָר. וְהַשָּׂכָר לְפִי הַצַּעַר:
הלכה ז׳
שֶׁמָּא תֹּאמַר עַד שֶׁאֲקַבֵּץ מָמוֹן אֶחֱזֹר וְאֶקְרָא. עַד שֶׁאֶקְנֶה מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֶפָּנֶה מֵעֲסָקַי וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא. אִם תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה זוֹ עַל לִבְּךָ אֵין אַתָּה זוֹכֶה לְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה לְעוֹלָם. אֶלָּא עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע וּמְלַאכְתְּךָ עַרְאַי (משנה אבות ב ד) וְלֹא תֹּאמַר "לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה":
הלכה ח׳
כָּתוּב בַּתּוֹרָה (גמרא עירובין נה א) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא". לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֹא בְּגַסֵּי הָרוּחַ הִיא מְצוּיָה וְלֹא בִּמְהַלְּכֵי מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ב ה) "לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים". וְצִוּוּ חֲכָמִים הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה:
הלכה ט׳
דִּבְרֵי תּוֹרָה נִמְשְׁלוּ כַּמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה א) "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם". לוֹמַר לְךָ מַה מַּיִם אֵינָם מִתְכַּנְּסִין בִּמְקוֹם מִדְרוֹן אֶלָּא נִזְחָלִין מֵעָלָיו וּמִתְקַבְּצִים בִּמְקוֹם אַשְׁבּוֹרֶן כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם נִמְצָאִים בְּגַסֵּי הָרוּחַ וְלֹא בְּלֵב כָּל גְּבַהּ לֵב אֶלָּא בְּדַכָּא וּשְׁפַל רוּחַ שֶׁמִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי הַחֲכָמִים וּמֵסִיר הַתַּאֲווֹת וְתַעֲנוּגֵי הַזְּמַן מִלִּבּוֹ וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּכָל יוֹם מְעַט כְּדֵי חַיָּיו אִם לֹא הָיָה לוֹ מַה יֹּאכַל וּשְׁאָר יוֹמוֹ וְלֵילוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה:
הלכה י׳
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מֵאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד ה) "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות ד ה) "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן". וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות א י) "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת", (משנה אבות ב ב) "וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן". וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:
הלכה י״א
מַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו. וּמִדַּת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא. וּבָזֶה זוֹכֶה לְכָל כָּבוֹד וְטוֹבָה שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קכח ב) "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (משנה אבות ו ד) "אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא" שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב:
הלכה י״ב
אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין בְּמִי שֶׁמַּרְפֶּה עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן. וְלֹא בְּאֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִין מִתּוֹךְ עִדּוּן וּמִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן וּמְצַעֵר גּוּפוֹ תָּמִיד וְלֹא יִתֵּן שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְעַפְעַפָּיו תְּנוּמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ רֶמֶז (במדבר יט יד) "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ בְּאָהֳלֵי הַחֲכָמִים. וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי כד י) "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה". וְעוֹד אָמַר (קהלת ב ט) "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" חָכְמָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף הִיא עָמְדָה לִי. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּרִית כְּרוּתָה שֶׁכָּל הַיָּגֵעַ בְּתוֹרָתוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. וְכָל הַיָּגֵעַ בְּתַלְמוּדוֹ בְּצִנְעָה מַחְכִּים שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא ב) "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה". וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּשְׁעַת תַּלְמוּדוֹ תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. אֲבָל הַקּוֹרֵא בְּלַחַשׁ בִּמְהֵרָה הוּא שׁוֹכֵחַ:
הלכה י״ג
אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה אֵין אָדָם לָמֵד רֹב חָכְמָתוֹ אֶלָּא בַּלַּיְלָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁרָצָה לִזְכּוֹת בְּכֶתֶר הַתּוֹרָה יִזָּהֵר בְּכָל לֵילוֹתָיו וְלֹא יְאַבֵּד אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶן בְּשֵׁנָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂיחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְדִבְרֵי חָכְמָה. אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב יט) "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה". וְכָל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה חוּט שֶׁל חֶסֶד נִמְשָׁךְ עָלָיו בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מב ט) "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי". וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין נִשְׁמָעִים בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ כו) "כָּל חשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח". (במדבר טו לא) "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" זֶה שֶׁלֹּא הִשְׁגִּיחַ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל עִקָּר. וְכֵן כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק אוֹ שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וּפֵרַשׁ לְהַבְלֵי עוֹלָם וְהֵנִיחַ תַּלְמוּדוֹ וּזְנָחוֹ הֲרֵי זֶה בִּכְלַל בּוֹזֶה דְּבַר ה'. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְעִנְיָן זֶה מְפֹרָשׁ הוּא בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כּל" (דברים כח מח) "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ". וְאוֹמֵר (דברים ח ב) "לְמַעַן עַנֹּתְךָ" (דברים ח טז) "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ":
עבודת המלך · הלכות תלמוד תורה פרק ג׳
א׳
בשלשה כתרים נכתרו ישראל וכו'. כלשון רבנו הוא באבות דר"נ פמ"א בשם ר' שמעון אולם בלימוד כתר מלכות מביא שם קרא דודוד עבדי נשיא להם לעולם. שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו וכו'. לא הביאו מקור הדברים ועי' לח"מ נדחק ומקורו בספרי והובא בילקוט משלי ח', בי מלכים ימלוכו היה ר' שמעון בן אלעזר אומר מי גדול הממליך או המולך הוי אומר וכו' כל עצמם של שני כתרים הללו כתר כהונה וכתר מלכות אינם באים אלא מכחה של תורה שנאמר בי מלכים ימלוכו וכו' והם המה דברי רבנו ממש וכבר הרגישו בזה והרב מרכבת המשנה אלפנדרי ציין לפ"ז דפאה כל שררה שנתנה מתורה נתנה, ואין זה מוכרח, ואנחנו זכינו לאורו הגדול של רבנו חננאל וכנראה היתה כן גרסתו בגמרא דיומא ע"ב שם, וז"ל של ארון הוא התורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול, והוא הגדול שנאמר בי מלכים ימלוכו וכו' וברור שכן היתה גם גי' רבנו ועי' עוד במדרש רבה תרומה פל"ה בכולן כתיב ועשית לו ובארון כתיב ועשו עליו ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכלן עי"ש ויבואר ע"פ הדברים שכתבנו.
ב׳
אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם קודם וכו' שנאמר יקרה היא מפנינים וכו'. כוונת רבנו שהביא גם הדרשה של יקרה היא מפנינים שאמרו שם בגמ' להא דאמרו בירושלמי סוף הוריות ופי"ב דשבת ה"ג סברין מימר לפדות ולהחיות ולכסות הא לישיבה לא א"ר אבין אף לישיבה ומאי טעמא יקרה היא מפנינים ואפילו מזה שהוא נכנס לפני ולפנים וכן הוא במדרש רבה במדבר פ"ו עי"ש.
ג׳
אין לך מצוה בכל המצוות כלן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה. עי' כ"מ, ועי' בירושלמי פ"ק דפאה והביאו הר"ש ז"ל שם אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שקולין כנגד דבר אחד מן התורה, וזהו לשון רבנו כאן אלא ת"ת כנגד כל המצוות כלן ועי' הגר"א ז"ל, וכתב לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום, הך בכל מקום לא נזכר בנוסחת הגמ' ולא בירושלמי ולא בספרי (ועי' לעיל בפ"א ה"ג, ושם אפשר עוד לישב בפשיטות) ולא נודע הכוונה ואפשר דר"ל למאי דאמרו בגמ' שם תניא ר' יוסי אומר גדול תלמוד שקדם לחלה וכו' לתרומה וכו' לשמיטים וליובלות, וכשם שהלימוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה וכו' וכשם וכו' כך שכרו קודם למעשה וכו'.
ד׳
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים וכו'. עי' כ"מ שהוא מירושלמי דפסחים ופ"ק דחגיגה ומקורו במו"ק ט' ב' כתיב וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב כל חפצים לא ישוו בה, דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, כאן במצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים, הגר"א ז"ל ועי' בתוס' ר"י הזקן סוף פ"ק דקדושין שהאריך קצת בדברי הירושלמי שהבאנו ועי' ביו"ד סי' ר"מ ורמ"ו ובמה שהאריכו האחרונים בפרט זה.
ה׳
לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה. עי' לח"מ מ"ש בזה ורבנו ביאר דבריו בפ"י מהל' תשובה ה"ד וה"ה עי"ש.
ו׳
מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי וכו' לא יסיח דעתו לדברים אחרים. ביאורו ומקורו בספרי ואתחנן ודברת בם שלא תערב בהם דברים אחרים, ועי' יומא י"ט ב'. ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. עי' עירובין נ"ה א' רבא אמר וכו' ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים הגר"א. ואם הרבית תורה הרבית שכר. עי' כ"מ והוא באבות פ"ב מט"ז ופ"ד מ"י, אמרו פאה פ"א אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן וכו' ותלמוד תורה, ואמרו בע"ז י"ט כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפצו ושם כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין ועי' עירובין נ"ד דעולה לגדולה וזוכה לדברים הרבה ויסורים בדלין ממנו ומוחלין לו על כל עוונותיו עי' ברכות ה' ונצול מחבלו של משיח סנהדרין צ"ח ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו וכו' אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה וכו' ברכות ל"ד ועוד ומאמרים רבים לאין מספר. והשכר לפי הצער. הוא אמרם סוף פ"ה דאבות לפום צערא אגרא ועי' ב"מ פ"ה זה היה בצער מערה, ועי' מדרש רבה שיר השירים בפסוק כרמי שלי לפני הלומד תורה בצער נוטל אלף שלא בצער מאתים הוא נוטל בשכרו.
ז׳
שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא וכו'. עי' מדרש משלי פ"י שלא יאמר אדם הואיל ונתחכמתי בתורה אלך מעכשיו ואתעסק בממון ובנכסים וכו' ועי' תענית כ"א בעובדא דר' יוחנן ואלפא עי"ש.
ח׳
כתיב בתורה וכו' לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא. הנוסח לפנינו בעירובין נ"ה ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנין ולא בתגרין, אולם כנוסח רבנו נמצא בפסקתא זוטרתא.
ט׳
כך דברי תורה אינם נמצאים וכו' אלא בדכא ושפל רוח. עי' כ"מ ציין לתענית ז' ועי' עירובין נ"ד א' אם משים עצמו כערוגה זו וכו' ועי' סוטה כ"א אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו ועי"ש בדף מ' א"ר אבהו מריש הוי אמינא ענוותא אנא, וזהו מה שאמר ר' מאיר באבות פ"ד מ"י הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם, וכבר אמר כן לויטס איש יבנה לעיל מ"ד מאד מאד הוי שפל רוח אבל זה ביחוד ללימוד התורה. שמתאבק בעפר רגלי החכמים. זהו מאמר ר' יוסי בן יועזר בפ"א דאבות מ"ד ופירשה רבנו לגדר גדרי הענוה לתורה וקיומה. ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו. עי' עירובין נ"ד א' אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ועי' פרש"י ז"ל בלשון הראשון שאינו מקפיד על התענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין וכן שאר עינוגין ופי' זה עיקר, וזהו שאמרו שם ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו ועי' סנהדרין קי"א א' לא תמצא בארץ וכו' ובאבות דר"נ פכ"ח ר' יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוגי העוה"ז מונעין ממנו תענוגי העוה"ב וכו' הגר"א ז"ל ועי' תנחומא פנ"ח העתקתיו להלן בהי"ב. ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו וכו'. ריש פ"ו דברכות ת"ר ואספת וכו' הגר"א ז"ל ושם דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקימו בידן ועי' יומא ל"ה בהלל שהיה משתכר טרפעיק ליום עי"ש.
י׳
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם וכו'. מקורי הדברים בכל הלכה זו הביא רבנו בעצמו כאן וביותר ביאור כתב בענין זה בארוכה בפי' המשנה לפרקי דאבות וכבר ידוע מה שהשיג עליו התשב"ץ ז"ל בתשובותיו ח"א מסי' קמ"ב עד סי' קמ"ט ועי' להכ"מ כאן הרחיב בדבריו לחלק על רבנו, ועי' ב"ח ז"ל מה שהאריך בביאור כל המקומות בש"ס השייכים לזה ועי' מהרש"ל פ' אלו טריפות והביאו הש"ך ז"ל בסי' רמ"ו והדברים ארוכים ואין להוסיף עליהם. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. מקורו בקדושין כ"ט א' ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות וכו' כאלו מלמדו ליסטות. הגר"א ז"ל.
י״א
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא. ברכות ח' א' גדול הנהנה מיגיע כפיו וכו' הגר"א ז"ל, ועי' בתנא דבי אליהו הבאתיו לעיל והובא בילקוט נצבים, אמר אליהו ז"ל מעיד אני עלי שמים וארץ שכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה לשם שמים ואוכל ושותה משלו ונהנה מיגיעו ומעמלו ואינו נהנה משל אחרים עליו הכתוב אומר יגיע כפך כי תאכל ואומר מה יפית ומה נעמת.
י״ב
אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן. הוא כמ"ש בעירובין נ"ד א' אם אדם משים עצמו את לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ועי' רש"י ז"ל שם ד"ה כאבן, הגר"א, וחזי כמה דברי מרן ז"ל מדוייקים שלא ציין מקור הדברים לכתובות קי"א שאמרו שם רפאים בל יקומו במרפה עצמו בדברי תורה כמו שציינו מחברים רבים והוא, משום דהרי אמר ליה ר' יוחנן התם לא ניחא ליה למריהו דאמרית להו הכי. ולא באלו שלומדין מתוך עידון. סנהדרין קי"א א' לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה עי"ש הגר"א, ועי' תנחומא פרשת נח לא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שמבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעוה"ז וכו'. ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה. הוא כמ"ש באבות פ"ו פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה ועי' בתנא דבי אליהו זוטא פ"ב להודיע לבריות שכל מי שהוא עוסק בתורה מתוך הצער וכו' ובסוף ברכות כתתו עצמיכם וכו' ומיץ חלב יוציא חמאה במי אתה מוצא וכו'. אמרו חכמים וכו' אלא במי שממית עצמו עליה. עי' שבת פ"ג ב' ושאר מקומות ומ"ש ולא יתן שינה. באבות שם במיעוט שנה ובפ"ב דחגיגה י"ד א' אשר קומטו וכו' ובפ"ח דיומא ע"ז א' כן יתן לידידו שנה וכו' וכמ"ש משלי ו' מעט שנות מעט תנומות וכו' ובא וכו' הגר"א ז"ל. וכן אמר שלמה בחכמתו. הוא בברכות ס"ג. ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. עי' ילקוט קהלת וכן הוא במדרש רבה אמר ר' חנינא בר פפא תורה שלמדתי באף נתקיימה לי. ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש. ובשו"ע העתיק בבית הכנסת כמו שהוא בנוסח הירושלמי לפנינו ועי' ט"ז וש"ך שם בשם פרישה דלאו דוקא דה"ה או גם כל שכן בביהמ"ד עי' ברכות ח', ולפלא כי לא הזכירו כלל כי נוסח רבנו הוא להדיא בביהמ"ד שוב מצאתי כי בנוסח הרב מעשה רוקח הספרדי כתיב בדברי רבנו בבית הכנסת, וכן מצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט, והוא כמו בירושלמי לפי נוסחא דילן.
י״ג
אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. כמ"ש בפ"ו דעירובין ס"ה א' לא אברי לילה אלא לגרסא, ובאבות הניעור בלילה וכו' ועי' חגיגה י"ב ב' וע"ז ג' ב' ותמיד ל"ב ב' ועי' במדרש רבה תשא פמ"ז ובמדרש רבה ויקרא פי"ט. אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה. הוא במדרש חזית ר' יוחנן וריש לקיש, ר"י אומר אין רנה של תורה אלא בלילה ר"ל אמר ביום ובלילה על שם שנא' והגית בו יומם ולילה אמר ר"ל יפה למדני ר"י שאין רנה של תורה אלא בלילה, אמר ר"ל כד הוינא לעי באורייתא ביממא כלילה הוית מנהרא ליה וכו' ובסוף מנחות שיר המעלות הנה ברכו וכו' עי"ש הגר"א. או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם. שם בסנהדרין צ"ב כל שאינו משגיח על המשנה הגר"א ז"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות תלמוד תורה פרק ג׳
א׳
בג' כתרים וכו'. מקורו במס' יומא ע"ב כמ"ש בכ"מ ובאבות דר' נתן פ' מ"א שמובא בהגהות מיימוני ורבינו ז"ל בחר משניהם וחיברם יחד וזיוגו עולה יפה מאוד, וכיו"ב בתנחומא פרשת ויקהל עיי"ש.
ד׳
היו לפניו עשית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. הנה בהל' הקודמת כתב קודם למעשה בכ"מ ובהל' זאת נראה רק אם אפשר ע"י אחרים, ונראה לפרש לשון קודם כמ"ש בפ"א ה"ד דפי' וזה לאח"כ אבל לא לבטל אחד לגמרי, אף באפשר לקיים שניהם תורה קודמת היכא דמעשה יבטל מכל וכל המעשה קודמת ועי' כיו"ב בשו"ע או"ח סי' תרפ"ז סעיף ב' בהג"ה עיי"ש, והנה בת"ת כמ"ש רבינו לעיל לקבוע זמן בבוקר ובערב ולמאן דס"ל כרבן גמליאל פטיר נפשיה בק"ש וא"כ הוי השאר רשות ולפ"ז היה נראה בלא"ה דמעשה יקדם אבל אם יבטל כל היום בלתי מפורש עוד אם המעשה קודמת והנה כמ"ש הר"ן ושננתם הוי אפי' קרי ק"ש רק לא ימוש קיים וא"כ בכל פעם כמבטל לגמרי, ועיין בירושלמי ברכות מובא בתוס' במס' מ"ק דף ט' ע"ב בד"ה כאן עיי"ש ובב"י או"ח סי' ל"ח עיי"ש שנראה בכהאי גוונא היכא דיבטל המעשה מכל מעשה קודם, גם בלשון לא יפסיק תלמודו וכו' שכתב רבינו יש לעיין דמתחילה כתב קודם ומלשון זה נראה רק לא יפסיק ואולי משום מ"ש אח"ז ואם לאו וכו' כ"כ. ועי' בלח"מ פ"ה ה"א בלשון קודם עיי"ש.
ה׳
תחלת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואח"כ על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ועי' בלח"מ בשם תוס', ובפי' למורנו דוד עראמה ז"ל פי' שכשהוא נכנס בחכמה ובתורה שהיא מאירת עינים יחזור בו ויראה שאין השארתו תלוי בגאוה ובהבלים ושאין עיקר הקריאה ללמוד כדי לקבל שכר וכו' עכ"ל, וגם י"ל דאף דלמודו שלא לשמה עם כל זה מעשה המצות אשר יעשו בהן וחי יהיה לשמה דכי יהיה איש אשר מעשה כל מעשיו שלא לשמה, (וגם רק מלמוד נאמר כן) והתלמוד מביא לידי מעשה לשמה, ויש לפרש לשון לפיכך וכו' עבור כי תחילת דינו של אדם על התלמוד שממנו תצא המעשה לשמה ולכן יעסוק אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בלמוד יבוא ללשמה בהמעשה.
י׳
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה ה"ז חלל ה' וכו'. ועי' מ"ש בפי' למס' אבות ובכ"מ ובשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמ"ב עיי"ש. ועי' בתרגום יונתן שופטים ד' ה' והיא יושבת תחת תמר דבורה וכו' וז"ל והיא יתבה בקרתא בעטרות דבורא מתפרנסא מן דילה ולה דיקלין בירחו וכו' עכ"ל נראה סמך לדברי רבינו ז"ל ומ"ש ז"ל על שאר הדברים י"ל גם כן ע"ז, ועי' מ"ש בהל' י"א עיי"ש.
י״א
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה וכו'. בהל' הקודמת כתב דהוי חילול ה' ושאין עמו מלאכה מלסטם וכו' וכאן כתב דהוא מעלה גדולה ומדת חסידות, ונראה שאמר אף מי המפרנס א"ע מסחורה וכיו"ב אינו בכלל מחלל ה' חלילה וגם אין סופו ללסטם הבריות אבל ממעלה הגדולה שיפרנס אדם א"ע ממעשה ידיו ממש כמ"ש רז"ל גדולה מלאכה וכו' וזה וזה שיבחו ממעלת המלאכה ביגיעת כוחו וזה היה ממדת חסידים הראשונים שהיו עושי מלאכה בידיהם וכמ"ש בפ"א ה"ט עיי"ש. והנה אמרו רז"ל במס' ברכות כל הרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל עיי"ש, והמקרא לא לקחת מיד איש מאומה, מעיד כמשז"ל כל מקום שהלך שם ביתו והעירו בזה כי אין זה בגדר יוהרא וכנפרד מבני אדם ואין רוצה בטובתם ובכבוד מהם, כי רשאי כן וכאשר עשה ר' פנחס בן יאיר שלא נהנה משום אדם מעודו, ואם הוא עושה כשמואל למען ידעו כל העם ישרו ולא למען עושר וכבוד ותפארת לו מן האדם פועלו הן זה קידוש ה' מאיש כמוהו העומד לנס עמים כי יראו כי זך וישר פעלו ולה' לבדו. ואשר מצינו כי אמר שאול ומה נביא לאיש כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלוקים מה אתנו, ויוסף הנער לענות את שאול ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף ונתתי לאיש האלוקים והגיד לנו את דרכינו, שמואל א' ט'. ועיין באברבנאל שכתב כי לא ידעו לשער מעלת שמואל וחישבו ליתן לו עיי"ש, והן זה נראה רחוק כי משיח ה' יתעה באיש הנודע מדן עד באר שבע כי כל מקום שהלך שם ביתו, וגם וכי אם לא יתנו לו לא יגיד להם ויכבוש נבואתו חלילה לחשוב כי חשדו ככה לאיש האלוקים, אבל בתרגום נאמר כמו כן ויאמר שאול לעולמיה והא ניזל ואם מקבל ממון מה נעיל לנביא, ומובא ברש"י שהוסיף ע"ז לא היה שאול מכיר במעשיו של שמואל וסבר שישאל שכר עכ"ל, ועי' ברד"ק שם, ועל מה שאמר כי הלחם אזל, אף אין מהדרך ליתן ככר לחם לאיש גדול כמו שמואל פי' ז"ל כי אמר אף לקנות לחם לצרכו אין אתו ועם כל זה ניתן מתנה עיי"ש. אמנם הנראה כי הנה רז"ל אשר הפליגו לאסור לקבל שכר על כל דבר טוב תורה ומשפט ודרשו מה אני בחינם אף אתם בחינם, מצינו במס' חולין מ"ד ע"ב ר"א כי הוי משדרי ליה מבי נשיאה מידי לא שקיל, וכי הוי מזמני ליה לא אזיל וכו' ר' זירא כי הוי משדרי ליה לא שקיל כי הוי מזמנין ליה אזיל אמר אתייקורי דמתייקרי בי עיי"ש. ודבר הזה היה לפנים בישראל למצוא מכובד את עצמו אם קיבל אדם חשוב דבר ממנו כמצינו במס' קדושין הרי אני מקודשת לך ע"מ שתקבל ממנו וכו' אם היה אדם חשוב מקודשת עיי"ש דקבלה כנתינה, והן פשט כל כך בין המון הנשים ונראה כי היה כבוד מפורסם, אם האדם גדול קיבל ממנו דבר, וביותר היה דרך הכנעה וכבוד ליתן מנחה למושלים כאשר מצינו בשאול אשר נאמר "ובני בליעל אמרו כו' ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש" שמואל א' י', ועיין ברמב"ן בפרשת וישלח על אכפרה פניו במנחה וז"ל גם הנה עבדך יעקב וכו' והקדים אותנו לפניו ליתן כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת כאשר יתנו העבדים כפרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואח"כ אראה פניו כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותו מרואי פני המלך, וזה דרך מעלה מיראתו ממנו עכ"ל. והנראה מכל זה הנאמר כי המנחה היה לסימן הכנעה וכבוד בלבד, וכנראה אף שהיה דבר קטן הערך, וכן ראיתי בנוסע מפורסם הכותב מדרכי עמי מארץ קדם כי שם יהיה לבזיון גדול אם לא יביא הקטן בעת בואו להגדול ממנו תשורה מה אף אם יהיה פרח או שושנה וכיו"ב דבר קטן רק שיהיה מורה על הכנעה, וזה הנוסע היה מזמן לא רחוק ואולי היה מלפנים כן ומצינו במס' ברכות מ"ו ע"ב אף דרבנן קשישאי אתם פרסאי בסעודה בקיאי מנייכו וכו' נראה שלמדו דרך ארץ מכל אדם וכמ"ש רז"ל אוהב אני המדים וכו' במס' ברכות בפ"ק, וכנראה היה מלפנים גם בנו ככה וכדרך כל המלכים ורוזני ארץ אז וחשבו שאול ונערו כי גם לשמואל לכבדו על דרך הזה וכנראה מלשונו לא לקחתי מאומה, ואין אתנו מה, כי דבר קטן יהיה מספיק ואולי מ"ש ולחם אזל, אולי גם ככר לחם היה די לזה, ותעו בזה כמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל ובאברבנאל הנ"ל כי שמואל גם זה לא לקח ובזה היה טעות קרוב. ועיין ברש"י שנראה שכתב כמ"ש במלות מעטים וז"ל ותשורה מנחם פי' לשון תקרובות ראית פני המלך ואדם חשוב לשון אשורנו במדבר כ"ה י"ז ונראין דבריו עכ"ל, ולשון תקרובות שכתב שאיננו לשון מתנה רק כמו כל קרבן ענינו על הכנעה ושעבוד ולא למתנה וזה כמ"ש. ועי' בכ"מ ה"י שכתב וכן מצינו כשהיו הולכין לשמואל הנביא וכו' ומ"ש נראה לענ"ד. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעוה"ב שנא' יגיע כפיך וכו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעוה"ב שכולו טוב. ולפרש כי כל קניני העוה"ז קניני עובר והכל ישלטו בו ואין אדם יוכל לומר הטוב הזה שלי הוא כי מגדר שלי שאין כח אחר לשלוט בו והן רוח ומים אש ויד בני אדם הכל יש למשול בהם ומכ"ש מקרי עולם הזה ופגעיה ולכן אין דבר בעה"ז שנאמר עליו אדם במוחלט שהוא, אבל בעוה"ב שם קנין הנצחי ואז הטוב שלו וזה וטוב לך שהטוב יהיה שלך דרשו רז"ל על עוה"ב כמ"ש שכולו טוב ואין חילוף מטוב לרע ימצא שם ושם נאמר טוב לך במוחלט. ועי' בהגהות מיימוני בפי' עם דרך ארץ בשם ר"ת וכיו"ב בתוס' ישנים יומא דף פ"ה בד"ה תשובה וכו' עיי"ש ועי' בר"ש טהרות פ"ז מ"ד נגד דבריו עיי"ש.
י״ב
אין ד"ת מתקיימין במי שמתרפה עצמו עליהן וכו' אמרו החכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח וכו'. והוא מירושלמי פ"ה דמס' ברכות, ולמה ביהכ"נ ולא ביהמד"ר דמעלתו גדולה מביהכ"נ כמובא להלן ואמרו רז"ל להתפלל בין עמודי דגרסי וכיו"ב, ועיין בש"ך בסי' רמ"ו ס"ק כ"ד בשם הפרישה שהקשה כן וכתב דביהכ"נ לאו דוקא עיי"ש. ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. עי' בסדר משנה שמקורו במדרש מובא בילקוט קהלת פ' ב' עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ג׳
ד׳
הי' לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר להמצוה להעשות ע"י אחרים וכו'. מרן הערה את מקור ההלכה הזאת מהירושלמי דפסחים וחגיגה, ואני תמה על מרן למאי הוצרך להראות מקומו בירושלמי והוא תלמוד ערוך בתלמודא דידן במ"ק ט' דמייתי התם הדר יתבי וקמבעי להו וכו' כאן במצוה שאפשר וכו'.
ה׳
אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. כתב הלח"מ וכתבו התו' דהיינו דוקא כשלומד להתכבד ע"מ שיקרא רבי וכו' אבל אם לומד לקנטר בהא אמרינן נוח לו שלא נברא וזה מוכרח מכח קו' התו' ותמיהני דנראה דאישתמוטי להרב בלח"מ במח"כ תורתו מ"ש התו' במס' סוטה כ"ב ד"ה לעולם יעסוק אדם וכו' דמתרצו הקו' בסתירת שני המאמרים באופן אחר ויצאו לחלק אם עושה כן להנאת עצמו או שלומד רק להוסיף חטא ופשע האמנם גם חילוק זה לא הביאו רבינו הנה מלבד שהחילוק הזה הוא מבואר מעצמו שדבר זה אסור לעשותו עכ"פ אין תירוץ התו' דפסחים מוכרח כיון דיש להתיר קושיתם בענין אחר ולא יתכן לומר כמ"ש הלח"מ וזה מוכרח ובאמת לא השמיט רבינו החילוק שכתבו התו' דמס' סוטה דהרי כתב הלכה ג' אין לך מצוה וכו' שהתלמוד מביא לידי מעשה הרי כתב להדיא דתכלית הלמוד הוא לשמור ולעשות מצות ה' ומי לא יראה מזה דאין מצוה בהלימוד אם כוונתו להוסיף רשע ויותר מזה כתב רבינו בפרק הסמוך אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון וכו' אבל אם הי' הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב וכו' ואח"כ מכניסין אותו לבה"מ ומלמדין אותו, הרי מבואר מדבריו דכל שהולך בדרך לא טובה דאינו רשאי ללמדו תורה, ואם נאמר דאפי' כוונתו להוסיף חטא על פשע מצוה ללמוד שמתוך שלא לשמה בא לשמה למה לא ילמדהו הרב מיד כדי שמתוך זה יבוא לשמה א"ו דס"ל לרבינו בכה"ג לא אמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה דמתוך שלא לשמה וכו', אמנם מ"ש הלח"מ עוד ואעפ"י שלא ביאר רבינו החילוק של התו' דפסחים וכו' גם בזה במח"כ תורתו שגה דלהדיא כתב רבינו בהל' תשובה פ"י הלכה ד' וה' אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני לומד בשביל שאהי' עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעה"ב ת"ל לאהבה את ה' וכו' כל העוסק כדי לקבל שכר וכו' ה"ז עוסק שלא לשמה וכל העוסק בה לא ליראה וכו' אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה ה"ז עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסו' אדם בתור' וכו' ולפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים (דהיינו אם מלמד לנשים ההלכות שהן חייבות בקיומן ואם רבי לא שנה להן מאין ידעו האסור והמצווה וכמבואר ברמ"א בי"ד סימן רמ"ו סעיף ו' אבל שאר לימוד התורה אשר אינו נוגע לפסקי הלכות אסור לפחות לכתחלה ללמוד עמהן כמבואר פ"א הלכה י"ג) וכלל עמי הארץ וכו' הנה כאן ביאר להדיא דעבודה שלא לשמה היא אם עובד מיראה או כדי לקבל שכר בין שכר נצחי בין שכר זמני שיהי' עשיר או שיקרא רבי ואין בו צד איסור אלא הוא מניעת השלימות והתכלית האמיתי אשר בעבורו נברא האדם ונתן לנו את תורתו ית' וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשותה כאשר צוה ולא לכוונה אחרת, ורבינו בפירושו להמשנה דסנהדרין פרק חלק אחר שכתב ה' כתות הנמצאים באומתינו, כתב כשמלמדין את הקטנים ביותר מבטיחים להם בקבלת שכר הלימוד אגוזים דינרים ובגדים הכל לפי שנותיו של הקטן וכו' מבואר מזה דהשכר שמבטיחין לכל מי שאין דעתו שלמה ולא הגיע לפלגות חקרי לב למען דעת האיך נעבוד את השם דלפחות יעשו הטוב והישר בעיני השם כדי לקבל שכר זמניי, שהוא מותר ומבואר ג"כ מהו הנקרא לומד ועובד שלא לשמה וע"ז הביא רבינו מאמר החכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה וכו' ומה לו לבאר יותר.
י״ב
ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. מרן בכ"מ לא העיר מקורו איה איפה הוא, והן הנה ממקור קדוש יצאו מדברי המדרש הובא בילקוט קהלת פרשה ב' ושם נאמר אף חכמתי עמדה לי אמר ר' חנינא בר פפא תורה שלמדתי באף נתקיימה לי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות תלמוד תורה פרק ג׳
ג׳
שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו' ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. וראיתי לרב ברכי יוסף א"ח סימן ל"ט אות ז' שכתב להקהות על דברי רבינו דהרי נובעים מסוגיא דגמרא מ"ק דרמי קראי אהדדי דכל חפציך וכו' ומשני כאן במצוה שאפשר ליעשות ע"י אחרים וכו' ומשמע דעוסק כבר במצוה אפילו בת"ת יפסיק לדבר שא"א ליעשות ע"י אחרים ואמאי הרי קיי"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא פליג בין אפשר ללא אפשר ליעשות ע"י אחרים ומשמע כיון דכבר עוסק בה פטור מאחרת וקשיא הלכתא אהלכתא ותירץ שם לחלק בין שאר מצות לת"ת כיון דעיקר התורה ללמדנו מעשה המצות ולא המדרש עיקר אלא המעשה. וקצת צ"ע דמשמע דס"ל לפשוט דעוסק במצוה פטור מן מצוה אחרת אפילו שא"א ליעשות ע"י אחרים מנ"ל זאת דאפשר לומר דלא אמרו העוסק במצוה פטור ממצוה כ"א במצוה שאפשר ליעשות ע"י אחרים וכדמשמע מדברי הרא"ש שהביא שהקשה מאי איריא תורה אפילו מצוה נמי בכה"ג אל יפלס אלא יעשה המצוה שא"א ליעשות ע"י אחרים. ותירץ דסד"א דת"ת גרע משאר מצות דתלמוד מביא לידי מעשה אבל משמע דלפי האמת שארי מצות ות"ת שקולים בזה שמבטלים בשביל מצוה שא"א ליעשות ע"י אחרים אפילו אם כבר התחיל. עיין בעט"ז י"ד סימן ר"מ ומה שהאריך עוד שם בדברי המ"א כבר כתבתי בספרי שלום ירושלים במסכת שבת פ"א הל' ב' ע"ש:
ד׳
שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו' ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו. וראיתי לרב ברכי יוסף א"ח סימן ל"ט אות ז' שכתב להקהות על דברי רבינו דהרי נובעים מסוגיא דגמרא מ"ק דרמי קראי אהדדי דכל חפציך וכו' ומשני כאן במצוה שאפשר ליעשות ע"י אחרים וכו' ומשמע דעוסק כבר במצוה אפילו בת"ת יפסיק לדבר שא"א ליעשות ע"י אחרים ואמאי הרי קיי"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא פליג בין אפשר ללא אפשר ליעשות ע"י אחרים ומשמע כיון דכבר עוסק בה פטור מאחרת וקשיא הלכתא אהלכתא ותירץ שם לחלק בין שאר מצות לת"ת כיון דעיקר התורה ללמדנו מעשה המצות ולא המדרש עיקר אלא המעשה. וקצת צ"ע דמשמע דס"ל לפשוט דעוסק במצוה פטור מן מצוה אחרת אפילו שא"א ליעשות ע"י אחרים מנ"ל זאת דאפשר לומר דלא אמרו העוסק במצוה פטור ממצוה כ"א במצוה שאפשר ליעשות ע"י אחרים וכדמשמע מדברי הרא"ש שהביא שהקשה מאי איריא תורה אפילו מצוה נמי בכה"ג אל יפלס אלא יעשה המצוה שא"א ליעשות ע"י אחרים. ותירץ דסד"א דת"ת גרע משאר מצות דתלמוד מביא לידי מעשה אבל משמע דלפי האמת שארי מצות ות"ת שקולים בזה שמבטלים בשביל מצוה שא"א ליעשות ע"י אחרים אפילו אם כבר התחיל. עיין בעט"ז י"ד סימן ר"מ ומה שהאריך עוד שם בדברי המ"א כבר כתבתי בספרי שלום ירושלים במסכת שבת פ"א הל' ב' ע"ש:
י׳
כל המשים על לבו. כבר האריך הרב כ"מ להליץ בעד הרבנים וע"ע בשו"ת תשב"ץ ח"א מסי' קמ"ב עד סימן קמ"ח כל הענינים השייכים לזה וכתב שם וכן חייבין הציבור לייחד תיבה לתלמידים העוסקים בתורה בתלמוד כדי להרבות בישיבה ע"ש, ובפרט בדורותינו מחוייבים בכל עיר ליחד קופה לת"ת להגדיל התורה ולהאדירה:
י״א
מעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו. עיין בהג"מ פ"ג מתני' יפה ת"ת עם ד"א ומ"ש ר"ת דד"א עיקר. ועיין בתוס' ישנים סוף יומא והרב הגאון מ"ו מהר"י ג"ב זצ"ל כתב דגם כשהוא עוסק בד"א יהיה מחשבתו בשביל עסק התורה וינהג ע"פ דבריהם שלא יעשה בערמה ובתחבולות וא"כ בעת ד"א מקרי ת"ת טפל לד"א אבל לעולם תורה היא העקרית וד"א טפל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות תלמוד תורה ג׳, מתוך הלכות תלמוד תורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
