הלכות תלמוד תורה · פרק ב׳
הלכה א׳
מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ וּבְכָל עִיר וָעִיר. וְכָל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחְרִימִין אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר עַד שֶׁמּוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת. וְאִם לֹא הוֹשִׁיבוּ מַחְרִימִין אֶת הָעִיר. שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן:
הלכה ב׳
מַכְנִיסִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת לְהִתְלַמֵּד כְּבֶן שֵׁשׁ כְּבֶן שֶׁבַע לְפִי כֹּחַ הַבֵּן וּבִנְיַן גּוּפוֹ. וּפָחוֹת מִבֶּן שֵׁשׁ אֵין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ. וּמַכֶּה אוֹתָן הַמְלַמֵּד לְהַטִּיל עֲלֵיהֶם אֵימָה. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתָם מַכַּת אוֹיֵב מַכַּת אַכְזָרִי. לְפִיכָךְ לֹא יַכֶּה אוֹתָם בְּשׁוֹטִים וְלֹא בְּמַקְלוֹת אֶלָּא בִּרְצוּעָה קְטַנָּה. וְיוֹשֵׁב וּמְלַמְּדָן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וּמִקְצָת מִן הַלַּיְלָה כְּדֵי לְחַנְּכָן לִלְמֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. וְלֹא יִבָּטְלוּ הַתִּינוֹקוֹת כְּלָל חוּץ מֵעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בְּסוֹף הַיָּמִים וּבְיָמִים טוֹבִים. אֲבָל בְּשַׁבָּת אֵין קוֹרִין בַּתְּחִלָּה אֲבָל שׁוֹנִין בָּרִאשׁוֹן. וְאֵין מְבַטְּלִין הַתִּינוֹקוֹת וַאֲפִלּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ:
הלכה ג׳
מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שֶׁהוּא מֵנִיחַ הַתִּינוֹקוֹת וְיוֹצֵא אוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה אַחֶרֶת עִמָּהֶן אוֹ שֶׁהוּא מִתְרַשֵּׁל בְּלִמּוּדָן הֲרֵי זֶה בִּכְלַל (ירמיה מח י) "אָרוּר עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה". לְפִיכָךְ אֵין רָאוּי לְהוֹשִׁיב מְלַמֵּד אֶלָּא בַּעַל יִרְאָה מָהִיר לִקְרוֹת וּלְדַקְדֵּק:
הלכה ד׳
וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת מִפְּנֵי אִמּוֹתֵיהֶם הַבָּאוֹת אֵצֶל בְּנֵיהֶם. וְכָל אִשָּׁה לֹא תְּלַמֵּד תִּינוֹקוֹת מִפְּנֵי אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁהֵם בָּאִים אֵצֶל הַבָּנִים:
הלכה ה׳
עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה תִּינוֹקוֹת לְמֵדִים אֵצֶל מְלַמֵּד אֶחָד. הָיוּ יוֹתֵר עַל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עַד אַרְבָּעִים מוֹשִׁיבִין עִמּוֹ אַחֵר לְסַיְּעוֹ בְּלִמּוּדָם. הָיוּ יוֹתֵר עַל אַרְבָּעִים מַעֲמִידִין לָהֶם שְׁנֵי מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת:
הלכה ו׳
מוֹלִיכִין אֶת הַקָּטָן מִמְּלַמֵּד לִמְלַמֵּד אַחֵר שֶׁהוּא מָהִיר מִמֶּנּוּ בֵּין בְּמִקְרָא בֵּין בְּדִקְדּוּק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּעִיר אַחַת וְלֹא הָיָה הַנָּהָר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם. אֲבָל מֵעִיר לְעִיר אוֹ מִצַּד הַנָּהָר לְצִדּוֹ אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ הָעִיר אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַקָּטָן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בִּנְיָן בָּרִיא עַל גַּבֵּי הַנָּהָר בִּנְיָן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִפּל בִּמְהֵרָה:
הלכה ז׳
אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ לְהֵעָשׂוֹת מְלַמֵּד, אֲפִלּוּ אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אֵין יְכוֹלִין שְׁכֵנָיו לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְכֵן מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁבָּא חֲבֵרוֹ וּפָתַח בַּיִת לְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת בְּצִדּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ תִּינוֹקוֹת אֲחֵרִים לוֹ אוֹ כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מִתִּינוֹקוֹת שֶׁל זֶה אֵצֶל זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב כא) "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":
עבודת המלך · הלכות תלמוד תורה פרק ב׳
א׳
מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. בנוסחאות ישנות במעשה רוקח הספרדי וכן בדפוס קונשטנדינא רס"ט ליתא ובכל עיר ועיר בדברי רבנו ומשמע מדברי רבנו מדינה גדולה מפלך וכן עי' בדבריו בפ"א מהלכות סנהדרין ה"א וה"ב, וצ"ל דהיתה לרבנו גרסא אחרת קצת בב"ב דף כ"א שם ופלך היתה מתקנת ר' יהושע בן גמלא ועי' סדר משנה עמד ע"ז גם מעשה רוקח נדחק ועי' בערוך ערך פלך שכתב פי' ה' או ו' עיירות שהן מקובצות במקום אחד נקראים פלך, ומשמע מזה כדעת רבנו ומדינה גדולה מזו, והנה יעוין ברבנו גרשום מאור הגולה ז"ל שם בב"ב שפי' לא ממטינן ינוקא ממתא למתא וז"ל מפני כן התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך והוא פלא דהרי בפירוש אמרו בגמ' שם הטעם, ועדיין מי שיש לו אב היה מעלה ומלמדו ומי שאין לו אב לא היה עולה ולמד התקינו שיהא מושיבין בכל פלך ופלך הרי דתקנת פלך אינה מתקנת יהושע בן גמלא כלל והרי רבנו אמר כאן מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא וכו' וצ"ל על כרחך דגם לרבינו גרשום מאור הגולה היתה לו גירסת רבנו דתחלה התקינו שיהיו מושיבין בכל מדינה ומדינה דמדינה גדולה יותר ותקנת בכל פלך ובכל עיר זוהי כבר תקנת יהושע בן גמלא, ומפרש רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל דזהו מאי דאמרו שם ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ואינו מבואר דלמה עשו כן ואיחרו עד בן ט"ז וי"ז עד שהוצרך יהושע בן גמלא לתקנה חדשה, ומפרש רבינו גרשום מאור הגולה דהטעם היה שהיו יראים להעלות את הקטנים למדינה משום חשש סכנה ולהכי הכניסום כבן ט"ז וי"ז שכבר היו גדולים ולהכי התקינו אח"כ שיהיו מושיבין בכל פלך ובכל עיר וזהו אמרו שמפני זה התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך, ועי' עוד בזה בה"ו מש"כ ויומתקו הדברים מאד. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחרימין את העיר. עי' כ"מ, ונוסח גמ' דילן א"ל ר' שמעון בן לקיש לר' יהודה נשיאה וכו' כל עיר שאין בה וכו' מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה, ולפי"ז היה לפסוק כרבינא אבל גי' הרי"ף וכן הוא בכת"י אוקספורד הובא בדקדוקי סופרים ואמרי לה מחרימין וכן הוא בכ"מ ולהכי אפשר לפסוק כתרווייהו, והיותר נראה דרבנו היתה לו גי' השאלתות שאילתא קמ"ב כל עיר שאין בה מלמדי תינוקות לסוף מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה איתמר, ומפרש רבנו דרבינא לא פליג אלא מוסיף דמתחלה מחרימין ולסוף מחריבין אותה, כמ"ש רשב"ל וזהו מ"ש רבינו דמתחלה מחרימין אנשי העיר ואם לא הושיבו מחרימין את העיר וזהו מאי דאמר לסוף מחריבין אותה והוא ישר.
ב׳
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו. כתב רבנו לפי כח הבן ובנין גופו אולי כוון למ"ש הרמ"ה ז"ל בנימוקיו, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע כל חד וחד לפום חורפיה ולפום בריאותיה, שיש נפק"מ גם בחריפות הילד ושכלו עי"ש וזהו כוונת רבנו לפי כח הבן היינו לפום חורפיה, ובנין גופו היינו לפי בריאותו. ופחות מבן שש אין מכניסין אותו. כן הוא גם דעת התוס' בב"ב כ"א שם. והנה מבן חמש למקרא עי' כ"מ וכבר כתבתי בפרק הקודם בשיטת רבנו, והוא בן שש שלמות אבל עדיין צ"ב במה דאמרו בכתובות נ' ע"א כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו אינו מגיע איכא דאמרי חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ותרויהו איתניהו וכו' ואיבעית אימא הא דכחיש הא דבריא הרי להדיא דבריא גם בפחות מבן שש מכניסין אותו, וכנראה כוון לזה בהגהות מיימוני כאן במ"ש לחלק בין בריא לבריא גמור, ולדעת רבנו צ"ל, דאפשר דאם האב הכניסו לבית הספר מבלי יודעים אל נכון שנות הילד והוא בריא יש שמצליח אבל הציוי של רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל, הוא מוחלט דאם רק יודעין שהוא פחות אין מקבלין אותו לבית הספר ואין מתחשבין אם יש מי שיצליח עי"ז ופשוט. והנה לא הזכיר רבנו דקודם בן עשר לא ילמוד משנה עי' פרש"י והרע"ב ז"ל במשנה, דאין זה זמן קבוע ואם הוא זריז ויודע מקרא קודם עשר שפיר דמי. ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. עי' כ"מ דהוא מב"ב שם כי מחית לינוקא לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא, ומקורו במכות ח' ב' והרב הרודה את תלמידו וכו' אע"ג דגמיר נמי מצוה קא עביד דכתיב יסר בנך ויניחך. ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. הוא במכות כ"ב ב' מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב ועי' גיטין ל"ו א' בההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא על דעת רבים דהוה פשע בינוקי פי' שהיה חובטן יותר מדאי עי' רש"י ז"ל. לפיכך לא יכה אותם וכו' אלא ברצועה קטנה. גם [על] זה הוא מקור הכ"מ לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא. ויושב ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה. כמ"ש סוף תענית וב"ב קכ"א דמוסיף יוסיף וכו' ולשון תקבריה אימיה לא שייך אלא בתינוקות כ"כ הגר"א ז"ל ועי' מגדל עוז הרגיש בזה וכתב ואם יש לו ראיה אחרת לא ידעתיה ועי' מדרש רבה שמות פרשת תשא רבנן אמרי ביום ולילה (למד עמו הקב"ה) שנא' ויהי שם עם ה' וכו' לכך התקינו חכמים שיהיו משנין (מלמדי תינוקות) יושבים בבקר ובערב שנא' לא ימוש ספר התורה הזה וכו' וזהו מקור דברי רבנו וכבר הרגישו בו. ולא יבטלו התינוקות כלל חוץ מערבי שבתות וימים טובים בסוף הימים. לא נודע מקורו ועי' באר הגולה יו"ד שם כתב וז"ל ולא כתב בכ"מ ולא בב"י מוצא דין זה ולענ"ד נראה מברייתא אמרו עליו על ר' עקיבא וכו' פסחים ק"ט א' עי"ש דמשמע שר"ע החמיר בזה ושאר חכמים עשו כן בכל ערב יו"ט וכמובן אין הדברים מוכרחים ומרן הגר"א ז"ל כתב ע"ז משום שאז זמן סעודה כמ"ש ריש ברכות ע"כ. וזהו אפשר טעמו של דבר אבל לא מקורו. ומו"ח הגאון החסיד מוהר"א הלוי זצוק"ל הראה לי מקור הדברים בסוכה כ"ח א' גבי ר' יוחנן בן זכאי ור' אליעזר שאמרו שם עליהם ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערב פסח וערב יום הכפורים, והנה ברבנו חננאל שם הגרסא חוץ מערבי פסחים שבתות וימים טובים וידוע דרבנו נמשך אחרי גירסאות רבנו חננאל ברוב המקומות, שוב מצאתי בדקדוקי סופרים בסוכה שם הביא גרסאות מכת"י שונים להדיא חוץ מערבי שבתות וימים טובים וכן בריטב"א ז"ל הביא גרסא זו ועי"ש שהביא קצת סמוכין לזה מהא דבפסחים ק"ט גבי מעשה דר"ע שהבאנו לעיל לא הביא הא דריב"ז דהכא דקדים ליה או דר"א דגביה קאי אלא משום דשם הוא בערבי פסחים וערבי יוה"כ וכאן בערבי שבתות וימים טובים ועי' עוד מ"ש בזה לקמן בפ"ב מהל' חמץ ומצה ה"ג. בימים טובים. כנראה לא היתה כן גי' הטור והב"י בלשון רבנו ועי' באר הגולה שם הרגיש בזה ולפלא כי ברמב"ם שהדפיס מרן הב"י בחייו נמצא גם שם הנוסח ובימים טובים, והטעם עי' בשו"ע הרב ז"ל שכתב משום שמצוה לשמח בהם התינוקות במה שהוא שמחה להם וכמו שנתבאר בהל' יו"ט עי"ש.
ג׳
מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא. הוא מב"ב ח' ב' דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא א"ל שבקית להימנותך וכו'. או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן. כמ"ש בתוספתא דב"מ הביאה הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ"ה דב"מ המושיב וכו' והעתיקה גם בשו"ע חו"מ סי' קע"ו ס"י וכ"ש במלאכת שמים, ועי' בירושלמי פ"ז דדמאי תני לא יחרוש וכו' לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום וכו' מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעה"ב, ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא איינם אמר להו מהו כן אמרו ליה ציים א"ל אסור לך ומה אם מלאכתו של בשר ודם אסור מלאכתו של הקב"ה לא כ"ש. או שהוא מתרשל בלימודן הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה. עי' בתוס' ב"ב כ"א סוף ע"א ד"ה [סך] פי' ר"ח דרביה אקרייה זכר כדין והיינו רמיה דלא אשגח למידע היכי הוה קרי תלמידיה וכ"נ אבל אין לפרש שגם רבו טעה וכו' דא"כ לאו רמיה הוא מרן הגר"א ז"ל. לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה. ר"ל שהרי נאמר עליהם מצדיקי הרבים בב"ב ח' ב' שם ועי' בחגיגה ט"ו ב' דמשני הא בגדול הא בקטן הרי דבקטן בעינן ודאי זהירות יתירה שיהא הרב ירא שמים, ואפשר ג"כ שכוונת רבנו באמרו בעל יראה להא דכתב לקמן בפ"ד ה"ה כדי שתהא אימתו עליהם וילמדו ממנו במהרה וזהו אמרו בעל יראה וצ"ע. מהיר לקרות ולדקדק. ב"ב כ"א שם ועי' טוש"ע שביארו מדקדק עמהם להבינם על נכון ובודאי שגם זה בכלל גריס ודייק האמור שם בגמרא.
ד׳
ומי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות. עי' כ"מ ועי' בפכ"ב מהל' איסורי ביאה ובמ"מ שם. ועי' למרן הגר"א ז"ל באה"ע סי' כ"ב שכתב וצ"ל דמפרש דהאיבעי שם בקדושין פ"ב (מי שאין לו אשה כלל או דלמא בשאינה שרויה אצלו) נפק"מ גם לת"ק דלא הו"ל לאיבעי אליבא דר' אלעזר (ר"ל אם נימא דפסק כת"ק על כרחך דיש נפק"מ גם לת"ק בהאיבעי עי"ש) וכל זה דחוק, דלשון רווק משמע לא כן, וכן פי' שם בפי' המשנה רווק מי שלא נשא אשה לעולם וכפי' התוס' עכ"ל אבל עי' בתוספת ר"י הזקן בקדושין שם מבואר להדיא כדעת הרב המגיד בדעת רבנו ור"א ס"ל דאפילו רק אין אשתו עמו אסור ות"ק פליג ופסק כת"ק, ועי"ש שהאריך וכתב וכן עיקר. וכל אשה לא תלמד תינוקות. עי' כ"מ דכלל במ"ש וכל אשה אפילו נשואה דבשלמא גבי איש אשתו משמרתו לפי שדרכה להיות תמיד בבית משא"כ באיש וצ"ע דהרי רבנו כתב להדיא בפכ"ב מהל' איסורי ביאה שם דאינה צריכה להיות שרויה עמו בבית הספר אלא אפילו היא בביתה שרי וא"צ כלל לטעמא דאשתו משמרתו אלא שתהיה עמו בעיר, ועי' בט"ז שם סק"ז מ"ש לחלק בין איש לאשה, אולם הנראה דצ"ל וכן אשה לא תלמוד תינוקות במקום וכל אשה וכן הוא להדיא בדברי רבנו שם וא"כ שפיר אפשר דהדין באשה כמו באיש ואין חילוק כלל וצ"ב, ועי"ש בדברי רבנו הי"ג שכתב במי שאין לו אשה הטעם מפני שאמות הבנים באות לבית הספר לבניהם ונמצא מתגרה בנשים (כן מפרש רבנו הא דאמרו בגמ' משום אמהתא דינוקא) ובאשה דלא תלמד דג"כ הטעם משום אבהתא דינוקי, כתב ונמצאו מתיחדים עמה ולכאורה צ"ב דגם באיש עיקר הטעם משום יחוד הוא, ועי"ש במ"ש דבר נכון מאד דלהכי כתב רבנו שם גבי איש תינוקות ובסיפא באשה כתב לא תלמד קטנים, משום דבאמת מותר להתיחד עם אשה שיש עמה תינוקת היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, ולפי"ז הכא דאיכא תינוקות משום יחוד היה שרי, אבל האיסור משום שהוא מתגרה בנשים משא"כ באשה דעיקר הטעם משום יחוד להכי כתב קטנים אבל גדולים מזה ליכא עוד יחוד עי"ש, ועל כרחך צ"ל כמ"ש כאן דעכ"פ לא חמורה אשה מאיש.
ה׳
כ"ה תינוקות מלמדים אצל מלמד אחד, היו יותר על עשרים וחמשה עד ארבעים מושיבין עמו אחר לסייעו. הוא כפי' רבנו יונה שהביא הנימוק"י והרא"ש והטור חולקים ע"ז והנה עי' בתוס' שם שכתבו דדוקא בדאיכא כ"ה תינוקות הוא דתיקן יהושע בן גמלא, ורבנו לא הזכיר אלא דמושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ואע"פ שאין שם כ"ה תינוקות, וסך מקרי דרדקי כ"ה תינוקות לא קאי לענין זה כמו שכתבו התוס' שם דבפחות מכ"ה אין כופין אלא דזהו רק השיעור כמה יכולין ללמוד אצל מלמד אחד וכן הוא מבואר ברבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שם וזוהי שיטת רבנו המפולשה בכל הענין הזה עי' בזה בכל מה שכתבתי.
ו׳
מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו וכו'. זהו לדעת רבנו פירוש, מאי דאמרו שם אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן ר"ל מבית ספר אחד למשנהו שהוא טוב מאד באיזה צד אם במקרא אם בדקדוק. ועי' לרבותינו הראשונים ז"ל שנדחקו בביאור מבי כנישתא לבי כנישתא, ועי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו שכתב מבי כנישתא דמצליבה לבי כנישתא אחריתא ממטינן ולא צריך לאוקמי מקרי דרדקי בכל כנישתא וכנישתא והוא דחוק, ושיטת רבנו מחוורת, והנה עי' בלח"מ שהקשה בדברי רבנו דלדידיה מאי האי דאמרי מתקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן ינוקא ממתא למתא, כיון דלדעת רבנו לא קאי אכפיה, אלא שאין מוליכין ממלמד אחד לטוב ממנו ממתא למתא מאי תלוי זה בתקנת יהושע בן גמלא, וכבר הבאנו לעיל בה"א שיטת רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל שכתב מתקנת יהושע בן גמלא לא ממטינן ינוקא וכו' מפני כן התקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, וכבר כתבנו שאחר התקנה הראשונה שהיו מושיבין בכל מדינה ומדינה (לגירסת רבנו) הרי היו מעלין אותן כבן ט"ז כבן י"ז מפני סכנת הדרכים להוליך את הקטנים ולהכי התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ובכל עיר ואחר תקנה זו אין מוליכין ינוקא למלמד יותר טוב ממתא למתא. ועי' בתוס' שם שכתבו דהא דלא ממטינן ינוקא ממתא למתא דוקא בדאיכא הכא כ"ה תינוקות ואינה כן שיטת רבנו וכן הובא גם בחידושי הר"י מיגאש ז"ל וכמ"ש בזה וכנראה כיון דאמרו בגמ' כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה אין חילוק בין איכא התם כ"ה תינוקות או לא וכן סתם רבנו לעיל.
ז׳
אחד מבני מבוי שבקש להעשות מלמד אפילו אחד מבני החצר אין יכולין שכניו למחות בידו. הנה לפי שיטת רבנו בפ"ו מהל' שכנים, מיירי הכא באין שם מלמד אלא הוא דאי ביש מלמד אחר מאי חידושא, הא גם בשאר אומנות מותר וכמו שמפרש רבנו ולשכנו אינו כופהו. וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו וכו' אינו יכול למחות בידו. על כרחך מיירי במלמד שאינו מבני מתא, דאף שבר מתא אבר מתא אחריתא יכול לעכב היכא דלא שייך בכרגא דהכא, במלמד אינו יכול לעכב, ויליף לה רבנו מהא דאמר רב יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב אף דלרב הונא בן מבוי יכול לעכב על בן מבוי חבירו, א"כ הרי הוא הדין לדידן באינו בר מתא וכן כתב הרמ"ה ז"ל בנימוקיו, ומסתברא דכי היכי דמודה רב הונא, ה"נ מודה רב הונא בריה דרב יהושע ואע"ג דלא שייך בכרגא ע"כ, וברייתא דכופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן וכו' מלמד תינוקות, היינו על כרחך במלמד לתינוקות לימוד שאינו של תורה וכמ"ש התוס' שם בד"ה כופין לשיטת הר"י ואף דהתוס' שם כתבו דלא יתכן לומר כן אי גרס לעיל אחד מבני מבוי דהא מוקמינן ליה לעיל בתינוקות נכרים ומעכבין עליו בני מבוי והכא קאמר דלשכינו אינו כופהו ואפילו ר' שמעון בן גמליאל לא פליג אלא משום דפסיק לחיותיה אבל משום קול תינוקות לא חייש. אבל הרי לשיטת רבנו הא דלשכנו אינו כופהו ר"ל שכבר ישנו שם אחד, וברייתא דלעיל דיכולין לעכב בשאין שם אלא הוא, והרי זהו עיקר שיטת רבנו ועי' בב"י בסימן רמ"ו שהקשה בהא דהביא הרא"ש ז"ל הא דמודה רב הונא במקרי דרדקי כיון דבלאו הכי לא קי"ל כוותיה דר"ה וכתב די"ל דנפק"מ בזה גם לדידן בבן מתא אחריתא דמקרי דרדקי אפילו בכי האי גונא אינו מעכב, והם הדברים שכתבנו, אמנם להרשב"א שהובא בתוס' שם שיטה אחרת בזה, וכן להרמב"ן ז"ל ויבוארו הדברים במקומם בהל' שכנים. ונראה דהיה לו לרבנו הגי' בגמ' כמו שהיא לפנינו בנוסחא הישנה דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר ועי' תוס' שם שמחקו הגי' מטעם דלא נחשב בין עשר תקנות עזרא והוא תמוה והרי תקנת עזרא דקורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה כמבואר במגילה ל"ב והעתיקה רבנו לקמן בפי"ג מהל' תפלה ג"כ לא נמנית במספר עשר התקנות וכן תקנתו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם עי' במשנה שלהי ברכות ובפרש"י ז"ל שם, שהוא תקנת עזרא וסיעתו ועי' לרבנו בפי"ב מהל' ברכות דמימות עזרא נהגו להעמיד מתורגמן והוא ג"כ תקנת עזרא ובכל זאת לא נמנית בין עשר התקנות, שיהיה איך שיהיה עכ"פ היתה תקנה קדומה מאד בישראל ואסמכוה על המקרא שהביא רבנו ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ב׳
א׳
וכל עיר שאין בה תינוקות וכו'. (עיין בכ"מ). ופי' מחרימין לשון חרם ונידוי שמחרימין לאנשי העיר. אבל רש"י ז"ל לא פירש כן אלא מלשון חרבה ושממה:
ב׳
ומכה אותן המלמד וכו'. בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א) אמרו כי מחית לינוקא לא תמחי [ליה] אלא בערקתא דמסאנא דקרי קרי דלא קרי ליהוי צוותא לחבריה. כלומר הכה אותם ברצועה קטנה והתינוק אשר ישמע ויקרא מחמת ההכאה קרי ומי שלא ישמע ולא יקרא יהיה צוותא לחבריה, כלומר לפחות יהיה שם בחברתם ויבין מעט ממה שהאחרים אומרים:
ג׳
מלמד התינוקות וכו'. שם בפרק לא יחפור הביאו מעשה דיואב דהוא אקרייה זכר כדין כמו שפירש ר"ח ומכל מקום הוא רמיה משום דלא אשגח למידע היכי הוי קרי תלמידיה: עוד שם בגמרא תרי מימרי ולא הזכירם רבינו. חדא האי מקרי דדרדקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה דאיכא פלוגתא דרב דימי ורבא אי מסלקינן ליה ואידך הני תרי מקרי דדרדקי חד דגריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס ורבא אמר מותבינן לההוא דגריס ולא דייק דשבשתא ממילא נפקא ורב דימי אמר מותבינן דדייק ולא גריס שבשתא כיון דעל על והובאו בהלכות. ויש תימה למה לא הזכירם רבינו והרב מהרי"ק ז"ל כתב ולא ידעתי למה. ונ"ל דרבינו סמך על מה שכתב בפרק עשירי מהלכות שכירות כשהביא מימרא דרבא לקמן דספר מתא וכו' כתב שם ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכל היוצא בזה מסלקינן וכו'. והרי נרמזים כאן השני מימרות דהמימרא האחת דחד דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה משמע ליה לרבינו שהראשון הוא פושע וזהו שכתב שפשע ולא למד וכו'. והמימרא השנית שהיא חד דגריס ודייק וכו' הרי כתב שם או למד בטעות שפירושו שמה שהוא גורס לתינוקות אינו מדייק להבינם יפה אלא הם לומדים בשיבוש מפני שאינו משגיח עליהם וזהו פירוש גריס ולא דייק וכו' כיון שכתב שם שמסלקין אותם ודאי כוונתו לפסוק כרב דימי בתרתי ומפני כך לא ביאר. אבל קשה לזה שמדברי הרב המגיד ז"ל נראה שמה שכתב רבינו או למד בטעות ר"ל שהמלמד עצמו טועה שכן כתב שם שרבינו כתב פי' רש"י והוא ז"ל ביאר דעתו של רש"י כך שר"ל שהמלמד עצמו טועה ואם כן משמע דס"ל שדעת רבינו הוא כך ולפי זה לא הוזכרו בדברי רבינו גריס ולא דייק שפירוש לא דייק משמע שר"ל שהמלמד אינו מלמד בשיבוש אלא שאינו מדקדק להבין לתלמידים על נכון וכן פירשו המפרשים, אלא אם נאמר על צד הדוחק שרבינו מפרש דגריס ולא דייק שהוא לומד בשיבוש והוא מעצמו טועה ומעשה דיואב נמי צריך לפרש לפ"ז דזכר אקרייה שלא כדין וכל זה דוחק דמעשה דיואב משמע דכדין אקרייה כמו שהכריחו שם בתוס' ואם כן הא דגריס ולא דייק כמו בכה"ג הוא דעלה מייתי בגמרא הא דיואב וצריך לתת טעם לרב המגיד למה פירש כן דברי רש"י ז"ל ונראה שפירש כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו עליו התוס' ז"ל דלדידיה קשה דרבא אדרבא דהא הוא אמר לעיל שבשתא ממילא נפקא לכך חילק הרב המגיד דמה שאמר למעלה הוא שהרב אינו מלמד בשיבוש אלא שהתלמיד נשתבש מעצמו והא ודאי שבושא ממילא נפקא אבל הכא איירי בשיבוש שהרב עצמו מלמדו ובכה"ג אמרינן שבשתא כיון דעל על דכיון דהרב עצמו מלמדו האי לא נפיק מיניה כיון שרשום בזכרונו מפני שהרב אמר לו כך. זה נראה לי שהכריחו להרב המגיד לפרש כן דעת רש"י ז"ל:
ד׳
ומי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני אמותיהם הבאות אצל בניהם. משנה סוף פ' עשרה יוחסין (קידושין דף פ"א) ובפ' כ״ב מהלכות איסורי ביאה ביאר הדבר הרב המגיד ז״ל ע״ש:
ה׳
כ״ה תינוקות וכו'. פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א) אמר רבא סך מקרי דרדקי כ״ה ינוקי (למדים אצל מלמד אחד) ואי איכא חמשין מותבינן תרי וכו'. ורבינו מפרש כפירוש שכתב נמוקי יוסף בשם הר' יונה וכתבו הרב מוהרי״ק ז״ל בהלכות ת״ת סימן רמ״ה:
ו׳
מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק. זהו פירוש רבינו למימרא דרבא מתקנת יהושע בן גמלא דלא ממטינן ינוקא ממתא למתא וכמו שכתב הרב מהרי"ק ז"ל, ופירוש מתקנת יהושע בן גמלא לפי דעת רש"י אתי שפיר שרוצה לומר שקודם תקנת יהושע בן גמלא הוה ממטינן מפני שאין אנו יכולים לכוף ליקח כאן מלמד אבל אחר תקנת יהושע בן גמלא כיון דכייפינן ליה לא ממטינן ינוקא. אבל לפי רבינו נראה לכאורה דדין זה אפילו קודם תקנת יהושע בן גמלא היה שלא היו מוליכין ממלמד דלא דייק למלמד טוב וא"כ קצת קשה איך אמר מתקנת יהושע בן גמלא. ונראה ליישבו דקודם תקנת יהושע בן גמלא לא שייך לומר האי דינא כלל כיון דהכל היו מוליכים לירושלים אע"פ דאם אירע שלקח אחד מלמד אחד בעירו ודאי דהדין היה כן מכל מקום לא היה נהוג ולכך לא שייך לאומרו קודם תקנתו אבל אחר תקנתו יש לאומרו. אי נמי דקודם תקנת יהושע בן גמלא אע"פ שלקח מלמד בעירו מכל מקום היה ראוי שיוליכהו לירושלים למלמד שהוא טוב ממנו כיון שהיתה התקנה כך שהיו הכל מוליכין לירושלים והיה שם המלמד טוב אבל לאחר התקנה אין להוליך ממתא למתא:
ז׳
אחד מבני מבוי. שם מבואר במשנה ובגמרא:
נחלת הכלל · ToratEmet
דברי ירמיהו · הלכות תלמוד תורה פרק ב׳
א׳
מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר וכו'. בלשון רבינו יש להעיר דהנה בגמ' ב"ב כ"א ע"א איתא התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא וכו' ותיקן וכו' בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר וברש"י פלך הרבה מדינות בפלך אחד, וברמב"ם הקדים מדינה לפלך וגם כנראה כי אז תיקנו בקודם בכל מדינה וכאשר ראו כי לא יספיק תיקנו גם בכל עיר ועיר, וא"כ הו"ל לרבינו לכתוב רק מושיבין בכל עיר ועיר דאם בכל עיר ממילא בכל מדינה ובגמ' רק כסדר התקנות נקטו, ובשו"ע סי' רמ"ה סעיף ז' מושיבין וכו' בכל עיר ועיר וכו' והוא לשון הטור, ואולי י"ל דהנה כמ"ש בתוס' שם בד"ה סך מקרי דרדקי דפחות מכ"ה אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר להם מלמד עיי"ש, וזה משום דאפשר להוליכם לעיר אחרת, אבל אם לא יהיה בכל המדינה כ"ה ילדים ביחד ואז יבטלו מלמודם וע"ז נאמר דשיעור כ"ה הוי רק בעיר אבל במדינה ובפלך צריך להיות בכל פעם מלמד תינוקות להוליכו שם היכא דאיכא פחות מכ"ה וכן נראה מלשונו מושיבין בכל וכו' ובכל וכו' דנראה דבעיר ובמדינה ופלך בכולמו מושיבין, ומסברה כן דעכ"פ כיון דאיכא מספר כ"ה בכל המדינה כופין עכ"פ שיהיה במקום אחד, ובכל עיר שיש שם יותר מכ"ה על השאר נאמר ג"כ להוליכו לעיר אחר רק דתיקנו ריש דוכנא ועי' הל' ה', ועי' בשו"ע סי' רמ"ה סעיף ט"ו די"א אפי' בפחות מכ"ה צד יש לכוף אותם והיא דעת הנמוק"י במס' ב"ב עיי"ש. וראיתי בס' מעשה רוקח שכתב דט"ס נפל בספרים וצריך להקדים פלך למדינה דכן מוכח בגמ' בתחילה תיקנו בפלך ואח"ז במדינה ועיר ועי' בסדר משנה בזה. ומ"ש לעיל נראה בגמ' דאי' ג"כ מדינה ומדינה ועיר וכו' דהיה מתקן בשניהם ביחד וכמ"ש לעיל. והנה שם בגמ' התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש כי מציון תצא תורה ועדיין וכו' התקינו וכו' בכל פלך וכו' נראה מעיקרא היה שהכל יביאו בניהם לירושלים שמשם תצא תורה וכמ"ש בתוס' בד"ה כי לפי שהיו רואין שם קדושה גדולה והיה מכוון יותר ללמוד תורה וליראת שמים, עיי"ש רק אח"ז משום שהיו וכו' רק מי שהיה לו אב מעלהו תקנו בכל פלך וכו'.
ב׳
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע וכו'. ובכ"מ והא דתנן בפ"ה דאבות בן ה' למקרא איכא למימר דמשמע לרבינו דהיינו בן ה' שלמים שנכנס בשנת שש עיי"ש, ועיין בפ' ט"ו מהל' אישות ה"ב ואימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה וכו', ובהמ"מ שם ובמס' אבות איתא בן י"ח לחופה וכתב ונ"ל שאם הנוסחא הכתוב בה י"ז היא אמיתית שפירושה משעברה שנת י"ז והוא בן י"ז שלימים ומ"מ האמיתית היא לפי דעתי מבן י"ח כלשון המשנה ופי' משנכנס לכלל י"ח עיי"ש, ודברי הכ"מ תליא בשנוי הנוסחאות שם ועי' בב"ש בסי' א' ס"ק ג' עיי"ש ועי' בס' סדר משנה למה לא כתב רבינו בן עשר שנה למשנה עיי"ש.
ד׳
מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות וכו'. ועי' בכ"מ שכתב באיש שאשתו עמו אבל באשה בכה"ג לא ועי' במעשה רוקח שכתב שמקשים ממ"ש ברמב"ם פכ"ב מאיסורי ביאה שא"צ שתהיה אשתו בביתו ותירץ ע"ז דעם כל זה שייך אשתו משמרתו כשהיא בעיר עיי"ש, ועי' בפר"ח דדעת הרב המגיד שאפי' באשתו בעיר אחרת מותר עיי"ש.
ז׳
אחד מבני מבוי וכו' וכן מלמד וכו' שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו או שיבואו מתינוקות של זה אצל זה אינו יכול למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ובגמ' איתא דקנאת סופרים תרבה חכמה ורבינו נקיט ה' חפץ וכו', ונראה דה' חפץ וכו' טעמא למה נתיר קנאת סופרים אשר בלעדי זאת הקנאה ממדות הנמאסות אבל להגדיל תורה הוי כמו מתוך שלא לשמה בא לשמה, ונקיט שיבואו תינוקות אחרים לו או שיבואו וכו' מזה אצל זה וכו' משום דבדבר אחר גם בראשונה נאמר ולא יחלק החנוני קליות וכו' להרגיל וכו' במס' ב"מ ס' ע"א ובזה מותר, ונראה ממה שכתב שאין יכול למחות בידו, אבל אם יהיה כן לכתחילה צ"ע והנה בחינם כבר מדובר בתה"ד מובא בדרכי משה סי' רמ"ה אות ז' ועי' בשו"ע שם ואף שמביא הפסד לאחר נכון ורשאי וכתב ע"ז אנו בושים שמקבלין שכר וכו' עיי"ש, אבל אם גם הוא מקבל שכר יש קצת לעיין מ"מ נראה כיון דבחינם הוי למצוה מהמובחר להרבות תורה גם בשכר גם להמלמד אין בו עול וצע"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות תלמוד תורה פרק ב׳
א׳
מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה וכו'. מדברי רבינו מבואר דמדינה היא גדולה מפלך דהוא אינו אלא מספר מעט מאיזה עיירות, אבל בכל מדינה יש הרבה פלכים וכן נראה מדבריו בהלכות סנהדרין פ"א הלכה א' וב' וכן משמע בנחמיה פרשה ג' (אלא בזה יש להשיב ולומר לשון תורה לחוד ולשון חכמי' לחוד) ולפ"ז צריכין אנו לומר דהיתה לרבינו גירסא אחרת בגמ' דב"ב כ"א דמייתי התם התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך וכו' עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן וכו' בכל מדינה ומדינה עיר ועיר, ולפי גירסתינו קודם תקנת יהושע בן גמלא היו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך ואחר התקנה היו מושיבין בכל מדינה ע"כ פלך גדול ממדינה וכן כתב רש"י להדיא בד"ה פלך הרבה מדינות בפלך אחד, ולשיטת רבינו ע"כ כך היתה גירסתו קודם תקנת יהושע בן גמלא היו מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ותיקן יהושע להושיב מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, וכן בערוך ביאר מלת פלך כדעת רבינו קיבוץ איזה עיירות וכפרים (קרייז אדער קאמידאט) והוא קטן ממדינה, ומרן העתיק על דברי רבינו התלמודא דב"ב הנ"ל ולא העיר על חלופי הגירסאות אשר ישנן פה לדעת רבינו.
ב׳
מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש וכו'. עיין מרן שהקשה מהא דתנן באבות פרק ה' משנה כ"א ויפה תירץ אבל הא קשיא הא קתני שם בן עשר למשנה וה"ל לרבינו להזכיר דקודם עשר לא ילמוד משנה, והנראה לענ"ד דרבינו מפרש כפירש"י והרע"ב דפירשו שילמוד מקרא ה' שנים דאמר מר כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה וכו' וא"כ הך בן עשר למשנה דקתני אינו ציווי אלא הודעה בעלמא דאם למד ה' שנים מקרא לכל המאוחר הוא לומד משנה כשהוא בן עשר ואם לא השלים למוד המקרא במשך חמש שנים ולא יוכל להתחיל משנה כשהוא בן עשר הנה זה לא ילמוד מעולם דלא ראה סימן יפה בלמודו בה' שנים ושוב אינו רואה ואם כן במקרא כ"ש שלא יראה סי' יפה במשנה, וא"כ העיקר תלוי בהשכלת התינוק שאם הוא זריז וממהר לשמוע וטרם היותו בן עשר כבר השלים למוד המקרא ודאי שיכול ללמוד משנה עד לא הגיע לעשר ואם אין לו לב להבין ולא השלים המקרא במשך ה' שנים גם בהיותו בן עשר לא ילמוד משנה, אולם עדיין יש להקהות מדוע השמיט רבינו מאמר ר' יצחק בכתובות נ' באושא התקינו וכו' עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו, ונראה דרבינו ס"ל מדאמר רב לרב שמואל בר שילת ב"ב כ"א כי מחית לינוקא לא תמחי אלא בערקתא וכו' ולא מחלק בין למוד מקרא ובין למוד משנה, ובין פחות מי"ב ליתר מי"ב שנים שמעינן דרב לא שמיע לי' להא דר' יצחק והלכה כרב נגד ר' יצחק ומאמר רב הא כתבו רבינו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות תלמוד תורה ב׳, מתוך הלכות תלמוד תורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
