רמב״ם - הלכות תלמוד תורה · פרק א׳

ספר המדע · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות תלמוד תורה · פרק א׳

הלכה א׳

נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִתַּלְמוּד תּוֹרָה. אֲבָל קָטָן אָבִיו חַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יט) "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לְלַמֵּד אֶת בְּנָהּ. שֶׁכָּל הַחַיָּב לִלְמֹד חַיָּב לְלַמֵּד:

הלכה ב׳

כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא חַיָּב לְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". וְלֹא בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ בִּלְבַד אֶלָּא מִצְוָה עַל כָּל חָכָם וְחָכָם מִיִּשְׂרָאֵל לְלַמֵּד אֶת כָּל הַתַּלְמִידִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ז) "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ בָּנֶיךָ אֵלּוּ תַּלְמִידֶיךָ שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִין בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב ג) "וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים". אִם כֵּן לָמָּה נִצְטַוָּה עַל בְּנוֹ וְעַל בֶּן בְּנוֹ. לְהַקְדִּים בְּנוֹ לְבֶן בְּנוֹ וּבֶן בְּנוֹ לְבֶן חֲבֵרוֹ:

הלכה ג׳

וְחַיָּב לִשְׂכֹּר מְלַמֵּד לִבְנוֹ לְלַמְּדוֹ. וְאֵינוֹ חַיָּב לְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ אֶלָּא בְּחִנָּם. מִי שֶׁלֹּא לִמְּדוֹ אָבִיו חַיָּב לְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ כְּשֶׁיַּכִּיר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ה א) "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה מִפְּנֵי שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה וְאֵין הַמַּעֲשֶׂה מֵבִיא לִידֵי תַּלְמוּד:

הלכה ד׳

הָיָה הוּא רוֹצֶה לִלְמֹד תּוֹרָה וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לִלְמֹד תּוֹרָה הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. וְאִם הָיָה בְּנוֹ נָבוֹן וּמַשְׂכִּיל לְהָבִין מַה שֶּׁיִּלְמֹד יוֹתֵר מִמֶּנּוּ בְּנוֹ קוֹדֵם. וְאַף עַל פִּי שֶׁבְּנוֹ קוֹדֵם לֹא יִבָּטֵל הוּא. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ כָּךְ הוּא מְצֻוֶּה לְלַמֵּד עַצְמוֹ:

הלכה ה׳

לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאִם נָשָׂא אִשָּׁה תְּחִלָּה אֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה לִלְמֹד. וְאִם הָיָה יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו עַד שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין לִבּוֹ פָּנוּי יִשָּׂא וְאַחַר כָּךְ יִלְמֹד תּוֹרָה:

הלכה ו׳

מֵאֵימָתַי אָבִיו חַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מִשֶּׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר מְלַמְּדוֹ (דברים לג ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה" וּ(דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל", וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדוֹ מְעַט מְעַט פְּסוּקִים פְּסוּקִים עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ אוֹ בֶּן שֶׁבַע הַכּל לְפִי בֻּרְיוֹ. וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת:

הלכה ז׳

הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִקַּח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ה) "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'" וְגוֹ' מָה אֲנִי בְּחִנָּם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִּי וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְּחִנָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּשָׂכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג כג) "וְאַל תִּמְכֹּר". הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בְּשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בְּשָׂכָר:

הלכה ח׳

כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א ח) "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה":

הלכה ט׳

גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מֵהֶן חוֹטְבֵי עֵצִים וּמֵהֶן שׁוֹאֲבֵי מַיִם וּמֵהֶן סוּמִים וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהֵם מִכְּלַל מַעְתִּיקֵי הַשְּׁמוּעָה אִישׁ מִפִּי אִישׁ מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ:

הלכה י׳

עַד אֵימָתַי חַיָּב לִלְמֹד תּוֹרָה עַד יוֹם מוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל יְמֵי חַיֶּיךָ". וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בְּלִמּוּד הוּא שׁוֹכֵחַ:

הלכה י״א

וְחַיָּב לְשַׁלֵּשׁ אֶת זְמַן לְמִידָתוֹ. שְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. וּשְׁלִישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּשְׁלִישׁ יָבִין וְיַשְׂכִּיל אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ וְיוֹצִיא דָּבָר מִדָּבָר וִידַמֶּה דָּבָר לְדָבָר וְיָבִין בַּמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הֵיאַךְ הוּא עִקַּר הַמִּדּוֹת וְהֵיאַךְ יוֹצִיא הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַד מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. וְעִנְיָן זֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּמָרָא:

הלכה י״ב

כֵּיצַד. הָיָה בַּעַל אֻמָּנוּת וְהָיָה עוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם וּבַתּוֹרָה תֵּשַׁע. אוֹתָן הַתֵּשַׁע קוֹרֵא בְּשָׁלֹשׁ מֵהֶן בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּבְשָׁלֹשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּבְשָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת מִתְבּוֹנֵן בְּדַעְתּוֹ לְהָבִין דָּבָר מִדָּבָר. וְדִבְרֵי קַבָּלָה בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב הֵן וּפֵרוּשָׁן בִּכְלַל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהָעִנְיָנִים הַנִּקְרָאִים פַּרְדֵּס בִּכְלַל הַגְּמָרָא הֵן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְחִלַּת תַּלְמוּדוֹ שֶׁל אָדָם אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בְּחָכְמָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי הַשְּׁמוּעָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּבְרֵי דִּינֵי תּוֹרָה וְיִפְנֶה כָּל יָמָיו לַגְּמָרָא בִּלְבַד לְפִי רֹחַב שֶׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ:

הלכה י״ג

אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָאִישׁ. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוֵּית. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה. מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּם מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:

עבודת המלך · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

עבודת המלך על הלכות תלמוד תורה פרק א׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 28,500 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת עבודת המלך על הלכות תלמוד תורה פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

א׳

אבל קטן וכו'. סוף פ' לולב הגזול קטן שהוא יודע לדבר אביו מלמדו תורה מאי תורה תורה צוה לנו וכו':

ב׳

כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. שם (דף ל') ברייתא אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת"ל והודעתם וגו': ולא בנו ובן בנו וכו'. ברייתא בספרי פרשת ואתחנן. ומה שאמר א"כ למה נצטוה כו' זה אינו שנוי בברייתא ואולי מצאו רבינו במקום אחר. ובפ"ק דקדושין (דף ל') אמרינן התם עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלמדו אבי אביו וכו' ולא כזבולון בן דן דאילו התם מקרא ומשנה וכו' ואילו הכא מקרא לבד, ע"כ. ולפי התירוץ משמע דכשאמרו בגמרא עד היכן ר"ל עד כמה דורות חייב ואמרו עד אבי אביו והשתא קשה דהרי כתב רבינו והיא ברייתא בספרי דאפילו לתלמידים חייב ללמד ולא נאמר בנו ובן בנו אלא להקדים וכו' ודוחק לומר דבגמרא דידן פליג אברייתא דספרי. ועוד קשה ואמאי לא תירצו בגמרא דהא דאמרינן למדו מקרא אין מלמדו משנה הוא בשכר והא דאמרינן מלמדו משנה הלכות ואגדות וכו' הוא בחנם דבחנם חייב ללמדו הכל וכן משמע מדברי רבינו לקמן שכתב וחייב ללמדו עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו' משמע הא בחנם חייב ללמדו הכל וכן משמע מדברי הטור שכתב לשון רבינו בפרק א' מהלכות ת"ת כתב אינו חייב ללמדו בשכר משנה וגמרא וכו' דמשמע דבחנם חייב. ונראה לתרץ דהני תרי קושיות חדא מיתרץ חברתא דעכ"פ מה שכתב עד היכן חייב אדם ללמדו וכו' הוא בשכר דאל"כ קשה בין למקשה דסבר ששאלו כמה דברים חייב אדם ללמדו אמאי שאל בבנו היה לו לשאול אפילו באחר דאפילו אחר נמי חייב ללמדו מושננתם לבניך וכך למתרץ ששאל עד כמה דורות קשה נמי דהיכי קאמר אבי אביו דמשמע הא אחר לא דאפילו אחר נמי אלא ודאי דכולהו סבירי דהך עד היכן חייב ללמדו הוא בשכר ולכך מה שאמר דלבן בנו חייב הוא חייב ללמדו בשכר ולפי זה למדנו דלבן בנו נמי חייב ללמדו בשכר:

ג׳

וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם וכו'. זה לא מצאתי מפורש. ומהרי״ק ז״ל כתב דמסברא ידע ליה שכתב ומשמע ליה להרמב״ם דכיון דמותר ליטול שכר על המקרא א״כ חייב ללמדו בשכר, ע״כ. ויש להסתפק אם זה שכתב רבינו וחייב לשכור הוא מדרבנן או מדאורייתא דאם הוא מדאורייתא קשה מה הוקשה לו לרבינו א״כ למה נצטוה על בנו ועל בן בנו וכו' הא הוצרך להזכיר בנו ובן בנו להודיענו שהוא חייב ללמדם בשכר ואם הוא מדרבנן קשה הא דכתב מהר״ם דכייפינן ליה ללמדו או ישכור לבניו מלמד דמאי שנא האי עשה של ולמדתם וכו' ואי שכירות הוא מדרבנן א״כ היכי קאמר מאי שנא האי עשה של ולמדתם הא זה אינו אלא מדרבנן. ואפשר לי לומר דהוא מדרבנן ויצא לו לרבינו מהא דאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א) אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וכו' שבתחלה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה לומד תורה מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם כלומר שהאב בעצמו חייב ללמדו ואם אינו יודע האב ללמד אינו חייב לשכור התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים וכו' דמשמע דמכח התקנה חייב ללמד אותו בשכר. ודברי מהר״ם אפשר ליישב דה״ק כשהאב יודע ללמד כייפינן ליה שילמד או ישכור שכיון שהוא יודע הרי מוטל עליו המצוה ולכך כייפינן ליה שילמד או ישכור אבל אם אינו יודע ללמד לא כייפינן ליה לשכור כיון דאין עליו מוטל המצוה דשכירות הוא מדרבנן כדפרישית. זה נראה לי לומר בדוחק ואעפ״כ לא ידעתי מנין לו לרבינו שבן בנו חייב לו ללמדו בשכר דאין זה התקנה דיהושע בן גמלא ואם נפרש דברי רבינו דמ״ש וחייב לשכור מלמד לבנו היינו לבנו דוקא ומ״ש אבל אינו חייב ללמד את בן חבירו אינו מדויק דה״ה בן בנו דאינו חייב ללמדו בשכר ורישא דלישני דוקא ולפי זה אפשר לומר דהוא מדאורייתא וכפשט דברי ההגהה ולא קשה הקושיא שהקשיתי דאמאי אמר למה נצטוה על בנו ועל בן בנו וכו'. ולפי זה מ״ש בבתרא מתקנת יהושע בן גמלא י״ל שיהושע בן גמלא פי' שאין פשט הכתוב כן. ומ״מ קשה דמכח דברי הגמרא בפ״ק דקדושין דעד היכן חייב ללמד משמע דלבן בנו חייב ללמדו בשכר דעל כרחין התם בשכר קמיירי כדפירשנו. ועוד קשה דאם בן בנו חייב ללמדו בשכר איך אמר שם בברייתא א״כ למה נאמר בניכם בניכם ולא בנותיכם דלמא דה״ה בנותיכם ומאי דקאמר בניכם לומר דלבניכם בשכר ולא לאחר בשכר. לכך נראה עיקר בנו חייב ללמדו בשכר והוא מדרבנן כדפרישית ומשמע ליה לרבינו דה״ה לבן בנו כיון דהוזכר בקרא בניך ובני בניך א״נ דמדאורייתא חייב על בנו ועל בן בנו ומה שאמר א״כ למה נצטוה וכו' ר״ל דלא היה לו להזכיר אלא בן בנו בלבד לומר דחייב בשכר ואנא ידענא דכ״ש בנו:

ה׳

לעולם ילמוד אדם תורה כו'. שם בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד אדם תורה כו' ר' יוחנן אמר רחיים בצוארו של אדם ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו, ע"כ. וכאן לא כתב רבינו חילוק זה של הא לן והא להו שר"ל שאם אינו טרוד ויוכל לישא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה. ובפרק ט"ו מהלכות אישות ביאר הדבר בפירוש וכאן סמך על מה שכתב שם וכבר רמז הדבר כאן באומרו אין דעתו פנויה ללמוד משמע דאם דעתו פנויה ישא אשה תחלה גם כאן ביאר הא דיצרו מתגבר עליו ושם אמרו ברמז כמו שכתב מהרי"ק ז"ל בטור אה"ע סימן א' במ"ש והוא שלא יהא יצרו וכו' דקאי ארישא דלישניה וכנראה שמאחר שביארו כאן רמזו שם ובהא סגי:

ו׳

מאימתי אביו חייב ללמדו תורה וכו'. שם סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ"ב) ובתוס' הקשו מהא דבן חמש למקרא וכו'. וההגהה תירץ דהא דאמר בן חמש למקרא היינו לחנכו אביו וזה נ״ל דעת רבינו שלא הביאו שאם כדברי התוספות שתירצו דאיכא תרי גווני בריא היה לו להביאו אלא משום דהוא סבור דלא נאמר זה אלא דוקא להכניסו למלמד שכך אמרו בגמרא מכניסין אותו כבן ו' וכו' לא הוצרך להזכירו משום דכבר כתב דאביו מלמדו מעט מעט עד שש. ומהרי״ק ז״ל תירץ בענין אחר בהלכות ת״ת וגם זה נראה לי נכון:

ז׳

היה מנהג המדינה וכו'. בנדרים פרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ז) אמרו דאפילו באתרא דנהיגי למשקל אגרא על המדרש לא שרי וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו'. ונראה דבחנם חייב ללמדו כדפרישית והוסיף הרמ״ה לומר דאפילו בשכר אם אפשר דלא דחיקא ליה שעתא חייב ללמדו הכל וכתבו הטור בהלכות ת״ת סימן א' [סי' רמ״ה]. ותימה לי על רבינו דאם כן מאי הקשו בפ״ק דקדושין (דף ל') לשמואל דאמר כזבולון בן דן מברייתא דמלמדו מקרא אין מלמדו משנה כיון דלדידיה ע״כ מתוקמא ההיא ברייתא דדחיקא ליה שעתא א״כ נימא דמאי דאמר שמואל הוא לגברא דלא דחיקא ליה שעתא ולמה דחק ואמר כזבולון ולא כזבולון וצ״ע: אבל תורה שבעל פה וכו'. שם בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ז) מאי שנא מדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם פי' הרא״ש מה אני למדתי בחנם אף אתם לומדים בחנם וכשתלמדו לדורות תלמדו ג״כ בחנם דלכך נאמר ראה נתתי כלומר ראה מה שאני עושה אתם תעשו וא״כ אמאי לא מפרש רבינו דה״ק מה אני מלמד אתכם בחנם אף אתם תלמדו בחנם דהא אתי שפיר טפי דהא העיקר הוא שבא לומר שאתם תעשו כמוני ונראה לפי פירושו העיקר חסר. וי״ל דהוא אינו רוצה לפרש כפירוש הרא״ש והר״ן דר״ל כאשר צוני ה' כאשר צוה ה' לי שאלמד אתכם בחנם אלא הוא מפרש צוה שאני אלמד אתכם כמו שהוא למדני וצוני מה הוא צוה ולמדני בחנם כן למדתי אתכם בחנם:

ח׳

כל איש מישראל וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל"ה) ת״ר עני ועשיר ורשע באים לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה וכו': חייב לקבוע לו זמן וכו'. במנחות פרק שתי הלחם (מנחות דף צ"ט) על ההיא מתניתין דאמרינן התם גבי לחם הפנים אלו מושכין ואלו מניחין וכו' אמרו בגמרא ר' יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה וכו' אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד כלומר דמשום דעמד שחרית מעט וערבית מעט קרי ליה לפני תמיד א״כ אפילו לא שנה אדם אלא פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש וכו' ע״כ. והשתא קשה לדברי רבינו דמשמע לכאורה דהא דאמרינן קרא פסוק אחד שחרית ואחד ערבית קיים לא ימוש היינו דוקא לר' יוסי דלא דייק לפני תמיד אבל לרבנן דדייקי תמיד משמע דלדידהו נמי לא ימוש כו' הוי מדוייק וצריך שיקראו כל היום וכל הלילה כדי לקיים לא ימוש וא״כ רבינו שפסק כרבנן בפרק חמישי מהלכות תמידין ומוספין איך כתב כאן שבקובע שתי שעות קיים מצות והגית בו יומם ולילה. וי״ל דמשמע ליה לרבינו דלשון תמיד מורה יותר על התמידות מלשון לא ימיש ורבנן דאמרי דתמיד מדוייק ודאי דסברי דלא ימיש אינו מדוייק דאם לא כן מלאכתו אימתי נעשית ואנן קי״ל דיפה ת״ת עם דרך ארץ וכן אמרו שם תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה אינם חובה וכו' ואינם רשות וכו' שר״ל כמו שפירשו התוס' שיפה ת״ת עם ד״א. ומה שאמר בגמרא מדבריו של ר' יוסי נלמוד הכי פירושו דאמרינן כן אפילו לרבנן מכיון דלר' יוסי אפילו בתמיד לא דייק ודאי דלכולי עלמא לא דייקינן לא ימיש דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא בתמיד אבל בלא ימיש מודו והשתא אתי שפיר דהך דינא דמדבריו נלמוד הוי אליבא דרבנן דאל״כ היה קשה איך אמר ר' אמי מדבריו נלמוד כיון דלית הלכתא כוותיה דר' יוסי מה לנו ללמוד דין מדבריו ולא רצה רבינו לפסוק כר' יוחנן דאמר שם אפי' לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש אע״ג דבפ״ק דנדרים (דף ח') משמע לכאורה דהלכתא כותיה דר' יוחנן שהרי אמרו שם גבי מימרא דרב גידל הא קמ״ל דאי בעי פטר נפשיה בק״ש שחרית וערבית נראה כר' יוחנן מ״מ משמע ליה קולא גדולה והלך להחמיר דהא ר' יוחנן בעצמו אמר ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ:

י״א

וחייב לשלש את זמן למידתו וכו'. בפ"ק דקדושין (דף ל') אמרו שם לעולם ישלש אדם שנותיו והקשו מי ידע כמה חיי ותירצו לא צריכא ליומי. ופירש רבינו כדברי רבינו תם דבכל יום ויום ישלש וזהו שכתב כיצד היה בעל אומנות וכו':

י״ב

בד"א בתחלת תלמודו של אדם וכו'. זה כתב רבינו לתת סמך שאין אנו נוהגים אלא בתלמוד לזה אמר מסברא דנפשיה בד"א בתחלת למודו וכו'. ורבינו תם תירץ בענין אחר דאנן סמכינן אהא דאמרינן דתלמוד בבל בלול במקרא ובמשנה ובתלמוד וכו':

י״ג

אשה שלמדה תורה וכו'. סוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כא) אמרו שם במשנה אם יש לה זכות היתה תולה לה וכו' ואמרו שם בגמרא אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה ואין לה שכר כשכר האיש. עוד אמרו שם כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות (ורש"י ז"ל פירש כאילו למדה זנות x) והקשו בגמרא תפלות ס״ד אלא אימא כאילו למדה וכו' אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית. ופירש רש״י שהאשה מתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דברים (של זנות) בהצנע. ורבינו מפרש תפלות דברי הבל ומשלים וכן פירש בפירוש המשנה כמו שכתב כאן מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת כו' ולדידיה מפרש מימרא דר' אבהו בכה״ג דכיון שנכנסה באדם חכמה נכנסה בו ערמומית כלומר דוקא כשהיא נכנסת באדם נכנס בו ערמומית אבל כשהיא נכנסת באשה היא מוציאה לדברי הבל ונכנסת עמה שטות. וז״ש אני חכמה שכנתי ערמה דאני שאני איש אם יש לי חכמה אז שכנתי ערמה אבל באשה לא. ויש לפרש בדוחק בענין אחר וזה נ״ל נכון:

נחלת הכלל · ToratEmet

דברי ירמיהו · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

א׳

נשים ועבדים וקטנים פטורים מת"ת, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד. ויש להעיר למה נקט קטנים פטורים ומאי שנא בכל המצות דלא כתב כן דפשיטא דקטנים לאו בני חיובא המה ורק על אביו במילה ופדיון ובת"ת ובהם לא כתב רבינו דקטנים פטורים רק בת"ת, ונראה דהנה חיוב הת"ת הוי ללמוד לידע וגם המצוה ללמוד בכל יום ויום לקיים והגית וכו' דלאו משום לידע דגם במה שידע כי ילמוד מקיים מצוה זאת והקטן פטור ממצוה זאת ולאו מחיובא דאביו שהקטן ילמוד בכל יום ואם עבר יום ולא למד שנאמר שעבר אביו ע"ז אלא רק המ"ע ללמדו לידע רק ללמדו המצוה ולא שילמוד. ואין האשה וכו'. ויש לעיין דהנה פיטור האשה מללמד את בנה ילפינן במס' קדושין דף כ"ט ע"ב ולימדתם ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אין מצווה ללמד ושם בעמוד הקודם ילפינן כמו כן למעט אשה בהחיוב למול בנה מקרא עיי"ש, ועיין בס' המקנה שם שעמד בהחקירה בזה דהנה איכא תרי קראי חד לחיוב על כל ישראל מהמול לכם כל זכר וחד לחיוב האב על הבן וא"כ י"ל דאב מחויב יותר מכל ישראל ואשה אינה בכלל זה אבל הוי עכ"פ כמו כל ישראל עיי"ש מה שכתב ע"ז, וגם אנכי לענ"ד כתבתי שם ועמדתי ע"ז והנה האי עיונא איכא בת"ת דגם כן כמ"ש רבינו ה"ב דהוי מצוה על כל חכם וחכם וכו' ובפ"ב ה"א מושיבין מלמדי תינוקות וכו' וכל עיר שאין בה וכו' מחרימין וכו' עיי"ש. והנה אם הוי חיובא על אחרים ללמד בן אחר כמו במילה דקרא ע"ז נראה כמו דמצוה על כל חכם ללמד כן על אחרים להשתדל לבוא לידי הלמוד כמו במילה וכיו"ב, וא"כ נ"ל דאף האשה בכלל זה, ובאמת במס' קדושין איתא והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא לממהלי דכתיב המול לכם כל זכר עיי"ש, ונראה דעל הבי"ד המ"ע ולא על כל יחיד ויחיד כמו דמצינו חיוב בזה על הבי"ד ועי' בסה"מ שורש ה' ברמב"ן בשם הספרי שם עיי"ש, אבל ברא"ש במס' חולין פ' כסוי הדם סי' ח' כתב וז"ל אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו עיי"ש. והנה בפדיון לא מצינו שגם הבי"ד מחויבין לפדותו בשאין אב ועי' בשו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף ט"ו ובש"ך ס"ק כ' עיי"ש, ובתלמוד תורה צ"ע במ"ש דנראה יותר דהוי אכו"ע ועי' להלן לחלק בשכר בין בנו לאחר ופדיון בכל פעם בשכר, ועי' קידושין כ"ט ע"ב כל שאחרים מצווין ללמדו וכו' לשון אחרים נראה אכו"ע, והנה עיין במג"א בסי' שמ"ג ס"ק א' שכתב אמו אינה מצווה להפריש הקטן מאיסורא עיי"ש, ועי' ברש"י במס' חגיגה דף ב' ע"א במשנה בד"ה איזה קטן וכו' אבל מכאן ואילך אע"פ שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו ואמו לחנכו במצות עכ"ל, ועי' בשיטה מקובצת נזיר דף כ"ט בשם תוספי רא"ש לחלק בין יש לו אב עיי"ש, ונראה דתליא בהנ"ל אם האשה עכ"פ בכלל כו"ע במה שמחויבין לעשות לבנה וצ"ע. ובהגהות מיימוני בשם מהר"מ ז"ל דכופין להאב לשכור מלמד כמו דאמרינן בעלמא בפריעת בע"ח וכו' סוכה ואינו עושה כופין אותו וכו' עיי"ש ובשו"ע סי' רמ"ה סעיף ד' בהג"ה, ועי' בס' מחנה אפרים הל' ריבית סי' א' שהקשה ע"ז דבחיוב ת"ת ליכא שעבוד נכסים והאיך נחתינן לנכסי אפי' שלא בפניו ועי' בהג"ה שם דבכל מצות התורה איכא שעבוד נכסים למ"ד דס"ל שעבודא דאורייתא עיי"ש מ"ש בזה, ועי' בסי' רמ"ה סעיף ד' ובנה"כ שם עיי"ש.

ב׳

כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם בניו שנאמר וכו' א"כ למה נצטוה על בנו ובן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. ועיין בכ"מ ובלח"מ, ובכ"מ כתב דאפי' לבן בן בנו והאי דלא כתיב לזרעך שלא נאמר הבנות בכלל ועי' בפר"ח שהקשה הא מלמדתם את בניכם דרשינן ולא בנותיכם עיי"ש, ועיין בתוס' ב"ק ט"ו ע"א בד"ה השוה שכתבו אף דכל התורה בלשון זכר נאמרה ואשה בכלל זה בשלא נאמר לשון איש מפורש דאז צריכין לרבוי כמו שהביא שם עיי"ש, וא"כ כמו כן בני ובניכם הוי כמו איש ואף דהוי כמפורש זכר עם כל זה מהני רבוי לכלול גם אשה בהם וכמו כן אם יהיה נאמר מפורש לזרעיך יהיה נכלל אף אשה ולא היה מוציא אותה מלשון בניכם, ועי' עוד בפר"ח שכתב דמזרעכם לא היה נודע להקדים בנו לבן בנו עיי"ש, ואם נאמר לבן בתו ג"כ פטור א"כ לא מצי למכתב ולמדתם לזרעכם דהוי בן בנו בכלל ובכ"מ מסופק בזה, ולמ"ש בתוס' דלחומרא דרשינן טעמא דקרא וכדאי' בגמ' כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות וכמ"ש ז"ל בטעמא שאשה אינה מסוגלת ללמוד תורה וא"כ זה לא שייך לבן בתו ומסתברא דהוי בכלל חיובא דאבי אביו. וא"כ למה נצטווה וכו'. כ"כ בה"א מזה דחיוב ללמד אכו"ע אבל לא בשכר וא"כ לא שייך באשה כמ"ש לעיל.

ג׳

וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחינם. ועי' בלח"מ אם הוי חיוב מדאורייתא ללמד בנו עיי"ש, ולענ"ד ודאי הוי מדאורייתא כמו סוכה ולולב ושאר מצות אשר נקנים רק בממון ועי' במס' ב"ק דף ט' עד שליש במצוה עיי"ש, ולהיפך זה דלאחרים בחינם צריך טעם ונראה דכל מצות סוכה וכיו"ב הוי על עצמו אבל במה דהוי לזכות את אחרים לא מצינו היכא דאיכא הפסד ממון דכמו במילה דליכא ממון ובפדיון לא מצינו דמדינא על הבי"ד לפדותו ונראה משום הפסד ממון לא הטילה התורה על אחרים ועי' בסי' ש"ה ובש"ך ס"ק פ' הנ"ל. גם למי אשר יתן שכרו מחויב ללמדו כמוהו בחינם ומוטל החיוב עליו וא"צ ליתן לו שכר והלה פשע, ובזה צ"ע אם יפטור עבור זה, ולדעת הסוברים דלא מהני שליחות בפדיון ודוקא האב שתורה עשהו לשליח ועי' בסי' ש"ה סעיף י' וא"כ אין ראיה מפדיון ועי' בש"ך ונקודות הכסף שם ודגול מרבבה, ומכ"מ לא מצינו שחייבו התורה בהוצאות ממון לזכות לאחרים. מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד. לשון וכן וכו' נראה כי ללמוד עם בנו ועם אחרים הוי בכלל מעשה ועי' בכ"מ בפ"ג ה"י שכ"כ בפי' משניות במס' אבות דללמד הוי מעשה עיי"ש, וא"כ אמר מק"ו אם לאחרים דהוי מעשה מחויב מכל זה לעצמו דהוי תלמוד דגדול ממעשה בכ"מ, ועי' שעמדו ז"ל על לשון וכן, ועי' מ"ש בה"ד.

ד׳

היה הוא רוצה ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה הוא קודם לבנו ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם ואע"פ שבנו קודם לא יבטל הוא שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו. והנה למ"ש בהל' הקודמת בדעת הרמב"ם דללמוד בעצמו קודם לבנו משום דתלמוד גדול ממעשה ובבנו מעשה וא"כ אף שבנו נבון ביותר לפ"ז יוקדם הוא לבנו, דהנה בלמוד בעצמו עם בנו הוי שניהם תלמוד ומעשה אבל לשכור אחרים ללמוד עמו הוי רק מעשה בלבד ונראה דמשו"ה סיים אע"פ שבנו קודם לא יבטל הוא וכו', ופי' קודם כמו דאיתא במס' כתובות דף צ' דיש קודם לגמרי ויש קודם וגם זה אחרי זה וא"כ כיון דעכ"פ גם האב קיים התלמוד שייך קודם בבנו במעשה בהמובחר.

ז׳

היה מנהג המדינה ליקח מלמד שכר נותן לו שכרו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו'. ועי' ברש"י קדושין דמכאן ואילך ילמד לעצמו ובכ"מ ומשמע לי דמכאן ואילך אין חייב ללמדו אפי' בחינם עיי"ש ובלח"מ כתב דבחינם צריך ללמדו אף מכאן ואילך עיי"ש, ולא ידעתי האיך מוכיח מלשון רבינו דמכאן ואילך אפי' בחינם לא ועי' בשו"ע בסי' רמ"ה ג"כ איתא רק בשכר לא ואיככה נפרנס האי דמס' אבות פ"ה בן עשר למשנה דודאי לא אמרו על הקטן שאין מחויב מצד עצמו במצות ולא ציוו לקטן ועל כרחך על אביו, והנה אם לא הוי מצוה על אביו משנה וגמ' בחינם א"כ מכ"ש לא על אחרים ובשכר אסור וא"כ ממי ילמדו והרי מה אני וכו' מורה שילמדו ושיהיה בחינם דאם בחינם אינו מצוה לא היתה התורה אסרה בשכר רק דנראה משום דבחינם הוי מצותיה, וכן ראיתי בסדר משנה מרב אבא בר יעקב דלא מחדדן שמעתא במס' קדושין שם ושם הוי גמ' והוי ללמוד בנו רשות ולעצמו חיוב מדאורייתא וא"כ אף בבנו זריז יותר ממנו הוא יוקדם וא"כ בחינם מחויב בכל עיי"ש. הנה החיוב ללמוד בנו נראה אף כשיגדל ואם אין לו לשלם הוי מחויב לשלם שכר למודו בעבורו, אמנם יש לעיין בזה דהנה מנ"ל שרק למקרא בשכר והשאר בחינם ונראה דהאי דעשר למשנה אינו מחיוב מדאורייתא רק דמסדר הלמוד כן ומדאורייתא רק החיוב ללמדו בעודו קטן בלבד ואין שיעור לת"ת ובמקרא בלבד ג"כ יצא יד"ח דלא נאמר מה שילמדו ובהראיון בהלמוד במקרא יצא ידי ולמדתם אבל אם נאמר גם כשיגדל החיוב על אביו כשאי אפשר לבנו ללמוד מעצמו וא"כ מאי שנא מקרא ממשנה וגמ' דלזה בחינם ולזה בשכר, והנה דעת הכ"מ על בחינם ג"כ כיון שאינו מחויב רק עד שיגדל בן עשר למשנה אינו מדינא וחיובא על אביו לדעתו, ולדעת הטור ושו"ע נראה דהוי מחיוב על אביו בחינם כשהוא ראוי לזה דלא יגרע מאחרים כשיגדל ללמוד עמו ונראה דגם הכ"מ מודה לזה רק דס"ל דלא הוי רק כחיוב לכו"ע ללמד כמ"ש רבינו בה"ב ולא משום דהוי בנו ונפק"מ להקדים בן בנו למקרא לבנו למשנה וכיו"ב. עד שיקרא תורה שבכתב כולה וכו'. ועי' במעשה רוקח בשם הפר"ח דבגמ' אי' רבא אומר מקרא זו תורה וברש"י ולא נביאים וכתובים עיי"ש, ולמ"ש לעיל לכאורה באם למד עם בנו הקטן התורה בלבד עד שיגדל וילמד השאר מעצמו יצא דהרי גמרא איתמר בן חמשה עשר ועל כרחך על עצמו כשיגדל ילמד כן מעצמו, וא"כ י"ל דתורה בלבד די, וראיתי בב"ח בסי' רמ"ה שכתב דרבינו מפרש מקרא זו תורה דלא נימא מקרא פי' כמו ויבינו במקרא אלו פסקי טעמא כדאי' מגילה ג' אלא פי' תורה שבכתב ונכלל בזה כל שבכתב כולה גם נו"כ עיי"ש, והגר"א ז"ל בשו"ע שלו כתב שאמר מקרא זו תורה שלא נפרש כדאי' במס' קידושין דף מ"ט ע"ב מאי תורה מדרש תורה עיי"ש, אבל בכל שבכתב בכלל מקרא.

ח׳

כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה וכו' ואפי' בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובלח"מ עמד ע"ז שלא כתב דיוכל לפטור בק"ש שחרית וערבית כדאי' במס' מנחות צ"ט עיי"ש. ועי' בר"ן במס' נדרים דף ח' ע"א בד"ה והלא שכתב דק"ש פוטר נפשיה מהמפורש בתורה לא ימיש וכו' דשייך מושבע ועומד וכו' אבל ושננתם במדרש חכמים דד"ת יהיו מחודדין בפיך לא נפטר עיי"ש וברש"י שם כתב גם משננתם פטור עיי"ש, והנה אם והגית וכו' ג"כ נפטור בק"ש ומדברי הרמב"ם נראה דצריך לקבוע זמן ואין יוצא בק"ש משום והגית ובקביעת זמן די כדאיתא במס' ברכות הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ובמס' ברכות דף כ"א ע"א דמקשינן למאן דס"ל ק"ש לאו דאורייתא מבשכבך ובקומך א"ל אביי האי בד"ת כתיב וא"כ לדידיה יוצא בד"ת בק"ש אבל למאן דס"ל ק"ש דאורייתא י"ל דאין יוצא בק"ש דלא נדע דבשכבך ובקומך בלבד יהיה יוצא ידי ת"ת וברמב"ם דעתו דק"ש דאורייתא ונ"ל דלא ס"ל כלל האי דאי פטיר נפשיה בק"ש ועכ"פ לקיים ושננתם וכנראה אף והגית וכו' לא, ועי' בס' שו"ת שמן רקח ח"ב סימן י' לאאזמ"ו הגאון ז"ל עיי"ש.

י״ב

כיצד וכו' קורא בג' מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבע"פ, ובג' אחרים מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב ופירוש בכלל תורה שבע"פ, והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן וכו'. דברי קבלה קורא לנביאים וכתובים, ודברי שמועה שכתב "תורה שבכתב ודברי השמועה" קרי כן המשנה ועיין בירושלמי פאה פ"ב אמר (ר"י) [רבי זעירא] בשם ר' יוחנן אם באת הלכה תחת ידיך ואין אתה יודע מה טיבה אל תפליגנה לדבר אחר שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהן משוקעות במשנה ודרכו של רז"ל להקרא הלמ"מ מפי השמועה.

י״ג

אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית וכו' ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו'. הנה האי שלא ילמד כמ"ש מדרבנן ובתורה נמצא ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם שא"צ ללמד ומדרבנן איסורא, ועם כל זה בלמדה מעצמה יש שכר לה כי היא יצאה מהרוב שאין דעתן מכוונת להתלמד וכו', וכמ"ש בפני יהושע במס' ר"ה [טז:] דכל טעמא דאיסורא היה מעולם ולא נתחדש לא שייך מדרבנן והוי בל תוסיף דמדהתורה לא גזרה אין לגזור עוד עיי"ש, ולכאורה היה נראה דהאי דרובן דעתן אין מכוונת וכו' בטבע כל הנשים מעולם ואולי האי ג"כ תליא בזמנים כמו שאמר רבן גמליאל תלמיד שאין תוכו כברו אל יבוא לבהמ"ד בעת כי רבו המינים לא היה רוצה לגלות דברי תורה לפניהם שלא יהפכו דברי אלוקים חיים לדעתם ואולי כיון בזה רבינו שכתב "אלא הן מוציאות ד"ת לדברי הבאי לפי עניות דעתן" ובקל מובן החילוק שכתב בין תורה שבכתב לשבע"פ וארז"ל שלכן לא כתבו הבע"פ משום המינין ורוב מה שפקרו היה בתורה שבע"פ, ומ"ש בכתב ג"כ לכתחילה לא וכמ"ש שלא תבוא לידי בע"פ, והם ז"ל כתבו אטו בע"פ אבל כנראה שלא תבוא לבע"פ כי מצרנים המה ומצוי לה ללמוד, ודרשו ע"ז אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנס בו חכמה נכנס בו ערמימות במס' סוטה המובא בלח"מ עיי"ש, ערמה נגד דברי ה' מצינו בראשונה והנחש היה ערום וכמ"ש רז"ל שבא להתוכח על דברי ה' כי החכמה מביא עיון לכל צד ורק ההולך בתום לבב ובדעה נכונה לא יכשל לצד האחר הנקרא ערמה ולכן לקלי דעת כנשים אשר האשה הראשונה נלכדה בערמת הנחש ומצאה הערמה משכן בלבבה כן כל קלי הדעת יהפכו דברי התורה וצדיקים ילכו בה וכו', ועי' להלן פ"ד ה"א אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון וכו' עיי"ש, עי' בב"ח בסי' רמ"ו שכתב דמחגיגה ג' דאיתא נשים לשמוע נראה בכתב מותר עיי"ש ועי' בירושלמי שם פ"א מ"א דאיתא ר' אלעזר דלא כבן עזאי עיי"ש, ועי' יפה מראה שם וצ"ע על הב"ח.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

סדר משנה על הלכות תלמוד תורה פרק א׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 59,104 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות תלמוד תורה פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

ב׳

את בן בנו וכו'. כתב הכ"מ גם לבן בנו חייב להשכיר מלמד וכו' ולא ה"מ למיכתב והודעתם לזרעך דה"א בנות בכלל. אפשר דכוונתו דה"א בנות בכלל היינו בן הבא מן הבנות הרי הוא בכלל כמו בן בנו דחייב לשכור לו מלמד קמ"ל דוקא בן הבא מבנך, וע"ז מסופק שוב אי בן בתו יש לו קדימה, ועיין בספר בני חייא בלשונות הרמב"ם מה שפלפל עם הגאון מהרח"א ודוק. ועיין ש"ך יו"ד סי' רמ"ה בשם הכ"מ דאף בן בן בנו חייב לשכור לו מלמד, ותמה עליו בס' הפלאה קידושין. ואפשר לומר דמוכרח כן מדברי הכ"מ דאל"כ קשה איך מצי למכתב זרעך א"כ ה"א דגם בן בן בנו חייב לשכור לו מלמד אלא ודאי דהאמת כן הוא ולא דוקא נקט בן בנו וצ"ע:

ו׳

עד שיהיה בן ו' וכו' הכל לפי בוריו. פי' אפילו פחות מבן ו'. עיין בהג"מ פ"ב אות ב' דהא דתנן באבות בן ה' למקרא היינו בבריא גמור:

ז׳

עד שיקרא תורה שבכתב כולה. במלת כולה משמע דבא לאפוקי משיטת הר"ן שכתב בפ"ק דקידושין דאינו מחוייב כ"א ללמדו תורה ולא נביאים וכתובים קמ"ל דגם נביאים וכתובים חייב ללמדו ואע"ג דאמר רבא בקידושין דף ל' מקרא זו תורה ופי' רש"י ולא נביאים וכתובים הרמב"ם סובר דרבא בא לומר דמקרא ג"כ תורה היא משום דלא תיתי למטעי דמקרא אינו מלמדו דכבר הזהירנו מנעו בניכם מן ההגיון ופי' רש"י ברכות דף כ"ח ע"ב לחד פירוש לא תרגילום במקרא יותר מדאי קמ"ל דעכ"פ מחוייב ללמדו מקרא ג"כ כדי שידע ענין הנחמות והנסים ותשועות שראוים להאמין כמ"ש הריא"ז בפ"ק דע"ז בהגהות אלפסי דף של"ה שמה שאמרו חז"ל שלא למסור ד"ת כ"א לישראל שנראה שהנביאים וכתובים מותר ללמדם ועיין בס' בני חייא שם:

ח׳

ביום ובלילה. והא דר"י בפ' שתי הלחם דאמר אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית מוקי לה רבינו בשעת הדחק כמ"ש בהג"מ עיין בל"מ ודבריו צ"ע ואפשר דכיון לדברי הגה"מ ודוק:

י״ב

והענינים הנקראים פרדס בכלל גמרא הן. ויש גורסין בכלל התלמוד והיא היא. וכתב דרישה סי' רמ"ו אות ט' ודבריו תמוהים כי לענ"ד פרדס הנזכר ר"ל חכמות הטבעיות ואיך כללו בכלל גמרא ותלמוד. וצ"ל שפרדס ר"ל ע"ד אמרם ד' נכנסו לפרדס ובא להשיג מה למעלה והיא חקירה עיונית אלהיית ואפילו ע"ז כתב הרמב"ם שאע"פ שבכלל הגמרא הוא מ"מ לא ילמדנו כ"א אחר שמלא כרסו ממקרא משנה ותלמוד, ע"כ:

י״ג

אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות במד"א בתורה שבע"פ אבל תורה שבכתב כו' אינו כמלמדה תפלות. והטור כתב איפכא בשם רבינו בד"א בתורה שבכתב וכו' אבל תורה שבע"פ אינו כמלמדה תפלות, וכתב בדרישה אע"ג שכולם כתבו שהעיקר כמ"ש הגירסא לפנינו ברמב"ם מ"מ יש ליתן קצת טעם לגירסת ספרי הטור מפני שיש הפסד יותר כשמוציא תורה שבכתב לדברי הבאי מאשר יש בתורה שבע"פ: וראיתי בספר פרי האדמה בפרקין במה שנשאל אם מותר ללמוד תורה עם בני הקראים והביא הא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) העוסק בתורה וכו'. ומ"ש במס' חגיגה בהא דאמר שם אין מוסרין דברי תורה כו' שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' והביא שם דברי הרב באר שבע סימן י"ד (דף צ"ד) צדדים להתיר ללמד תורה שלנו ולא אמרו אין מוסרין ד"ת אלא טעמם ונימוקם. ועיין בס' ידי אליהו סי' מ"ח: ומה שהשמיטו רבינו והטור דין זה דאין מוסרין וכו'. י"ל דהנה התוס' כתב שם במס' חגיגה דבלא"ה יש לאסור משום לפני עור לא תתן מכשול דהא אמרינן העוסק בתורה חייב וכתב שם דמיירי במקום שיכול ללמוד מאחרים דליכא ל"ע. וכתב בס' בני חייא בחלק י"ד סימן ס"ב בהא דכתב בס' אמונת שמואל סי' י"ד ליישב הקושיא שהקשו אחרונים שם הא גם בטמאים אסור להושיט אמה"ח לב"נ משום לפני עור וכו' ותירץ דלהושיט לב"נ בטמאים שרי כיון דלדידיה שרי וכתב שם שהקשה לו אחד מחכמי א"י א"כ מאי מקשי תוס' הנ"ל הרי ישראל מותר ללמוד וא"כ ליכא משום לפני עור, וע"ש מ"ש לחלק הענינים דיש שני מיני לפני עור וכבר הבאתי דבריו באריכות בחיבורי שלום ירושלים בריש מס' שבת ע"ש, ואפשר דרבינו היה סבור באמת כסברת הא"ש וא"כ לית כאן משום ל"ע. ובפירוש דאין מוסרין היה סבר רבינו כמ"ש הבאר שבע דזה הוא ודאי בכלל אין מוסרין לתלמיד שאינו הגון ובלא"ה כתב בס' ידי אליה שם דרבינו והטור כללינהו בהך דתלמיד שאינו הגון אלא דאכתי קשיא דהו"ל להביא דכאן איכא איסורא דלפני עור ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. ועיין מ"ש בהל' ז' ואין להאריך:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושי מים חיים · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

ב׳

להקדים בנו לבן בנו. כתב הכ"מ דבן בן בנו קודם לכל אדם ולא הוה מצי למיכתב והודעתם לזרעך דהו"א בנות בכלל ע"כ. וקשה דאי הוה כתיב והודעתם לזרעך לא הוה ידעינן להקדים בנו לבן בנו ותו קשה דאיך הו"א בנות בכלל והא כתיב ולמדתם אותם [את] בניכם וממעטין מיניה הבנות וליכא למימר דה"ק דלהקדים בנו לבן בנו הוה מפיקינן ליה מקרא דולמדתם אותם את בניכם וכיון דלא מייתי לן קרא למעוטי בנות א"כ הו"א דבנות בכלל דהא ודאי ליתא דמקרא דולמדתם אותם את בניכם לא מצינן למילף אלא להקדים בנו לבן בנו אבל בן בנו לבן חבירו זה מנין לנו על כרחך אינו אלא מקרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך וא"כ לא הוה מצי למכתב לזרעך וגם מעוטא דבניכם ולא בנותיכם לאו מיתורא מפיקינן לה אלא ממשמעותא דבניכם וא"כ אפי' אי הוה כתיב לזרעך לא הוה מצי למימר דבנות בכלל ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

פרי חדש · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

ב׳

א"כ למה נצטוה על בנו כו' להקדים כו' וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב כו' אלא בחנם. כאן צ"ל ציון הלכה ג' ולדעתי יתכן דפרשה ראשונה בלשון יחיד נאמרה שהצבור חייבים ללמד בשכר לבני חבריהם ולכן כל קהל מחוייב לקבוע ת"ת בשכר לשכור מלמדים, שכשמדבר אל כלליות האומה מדבר בלשון יחיד משום שהקהל מחוייבים לזה מן התורה ולכן הפליגו בעונש כל עיר שאין בה ת"ת שמחרימין כו' ולא מתקנת יהושע בן גמלא לבד כן נראה. אעתיק מה שכתבתי בחידושי זה כביר. ביומא דף י"ט השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם, והנה נראה דרבא אזיל אם ק"ש דרבנן ומוקי ודברת בם לד"ת אבל למאי דקי"ל דעל ק"ש קאי אין שייך זה לדרוש בם ולא בדברים בטלים. ונראה לי לבאר דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים, ולמשה רבינו ע"ה. דתורה אחת יהיה לכם כתיב, וחיוב המצוה גבול יש לה כמו נטילת אתרוג בנינוע בעלמא יצא. רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיו"ב ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה, כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר, ומלך שמחל כו' ולכך אין זה חוק בפרט, שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה דממון זה שווה לכולם, וכן בגאוה וכי"ב וכן לפנים משורת הדין ובקור חולים וקבורה וכו' והדברים ארוכים בספרי המחקר. ונמצא מצוות ת"ת אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון, בכ"ז אינו נחשב למפריע מצוות ת"ת ואספת דגנך כתיב, וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל ונתן תורת כ"א בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת, ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית קיים והגית בה יומם ולילה, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית, כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה, הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה, כל איש לפי ערכו ומהותו והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכלתו, כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין למודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים, ולכן אמר והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות ודבר השווה לכולם והודעת כו' ילכו בה ואת כו' אשר יעשון שבזה אינו שוה רק כל אחד לפי מה שהוא אדם ולכך אמרו בנדרים דף ח' המת"חא קמ"ל כיון דאי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה שזה מה שמחוייב ללמוד בכל כוחו, אינו מן החוקים הכוללים סוג הישראלי ואין זה מצווה פרטית ולכך חייל שבועה עלה כמו בשבועה שלא אתכבד בקלון חבירו וכי"ב, ואין נוח לי מה שלמד הר"ן שם מהא דדבר דאתיא מדרשא חייל שבועה עלה וכמו חצי שיעור אשר זה פרטי החוקים המצווים ע"ז כל בני ישראל בלי הבדל כלל והבן ודוק. ובזה יבואר לנו עוד דבר נכון דזה אם יש מצוה לקיים מבטלין ת"ת כמו לאכול מצה לנטול לולב אפילו לרשב"י (עיין ירושלמי שבת) וכן לקבוע מזוזה ולעשות ציצית אבל להכניס עצמו לחיוב מצוה ת"ת עדיף, דבאמת לימוד הת"ת שוה לכולם, וכל מצוותיה של תורה אינן שווין לדבר אחד מדבריה, ומ"מ מבטלין למצות אלו, דאילו חוקים כוללים כל עם ישראל בחובה אחת, מן משה רבינו ע"ה עד הפחות בעם, ומבטלין אותה לחוקים הכוללים אבל להכניס עצמו לחיובה בוודאי מצות ת"ת עדיף דהיא חביבה על הקב"ה ביותר. וז"ב. [ודע דמצוות ת"ת הוא מן קרא דושננתם וכמה פסוקים דאילו פסוק והגית בו יומם ולילה הוא בדברי קבלה] ומדברי רבינו נראה, דהך דקרא ק"ש שחרית וערבית לאו דווקא ק"ש, רק הגדר הוא קביעת זמן ביום ובלילה וזה לשונו ואפילו עני כו' כו' חייב לקבוע זמן ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה עכ"ל ולשמואל פירשה התורה בעצמה גדר החיוב האמיתי המתיחס לכל בלי הבדל, ודברת בם בשכבך ובקומך בד"ת כתיב. ולענ"ד נראה, דאף למ"ד מצוות אינן צריכין כוונה מ"מ בעי שיהיה יודע בעת קריאתו שמע שזהו דברי תורה ויוצא בה ידי חובת למודה, ולכה"פ מה שלומד דברי תורה צריך לדעת ולכך אמר רבא מנחות צ"ט [אף דסובר מצוות אין צריכות כוונה] מצווה למידענהו לע"ה שבזה ידעו שלומדים ד"ת, ולענין לצאת בה ידי חובת ת"ת נראה ברור דצריך מן התורה לאמר כל הפרשה של ק"ש [אף דלענין ק"ש סגי בפסוק אחד לדעת רבים ועיין חינוך] דצריך לאמר חיוב דיני ת"ת ואזהרת למודה ובפסוק ראשון לא סגי רק לענין ק"ש, דהוא קבלת עול מלכות שמים סגי בפסוק אחד מה"ת. ובחידושי למסכת סוכה עמדתי לתמוה לשיטת רש"י דהולכי לדבר מצוה ללמוד תורה פטורים מן המצוה מחיוב סוכה הא אמרו מי לא מודה רשב"י דמפסיקין ת"ת לעשות סוכה וליטול לולב ולית לי' הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ונחה דעתי מדברי הר"י מקורביל בתוספות כתובות דף י"ז ע"א דפירשו דשמוש ת"ח גדולה מת"ת. ושמוש פירושו הוא הבנת טעמי המשנה וסברתו הנקרא בשם גמרא, וזה לשון רש"י ברכות מ"ז. איזה ע"ה שלא שמש ת"ח הוא הגמרא התלוי בסברא שהיו נותנים לדברי משנה טעם והיו מתאספין ועוסקין יחד והיא דרך הגמרא כו' והולכין ללמוד תורה זה שמוש ת"ח. ומה נעים לפ"ז דברי הירושלמי דקאמר רשב"י ורבנן, פליגי אם מפסיקין (מי שתורתו אומנתו) לק"ש, דבברכות תנא יתר מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דמעיקרא עדיף, רשב"י כדעתיה, דמשנה עדיפא מגמרא, א"כ בזמנה הוה כמשנה, אבל רבנן סברי מקרא כמשנה, א"כ בזמנו עדיף יותר ממשנה ע"כ, ולפ"ז הא גמרא עדיף טפי וא"כ ק"ש דמיא לגמרא ואין מפסיקין ודו"ק. ובזה יתפרש לן גמרא דמנחות צ"ט דר"י משום רשב"י סבר ואסור לאומרן בפני עם הארץ ורבא סבר מצווה לאומרו דצ"ע איך יפלוג רבא על תנא, אך לפי"ז ניחא לפמ"ש בחידושי ליומא, דרבא סבר דצריך כוונה לצאת בה ידי ת"ת עי"ש. וא"כ בהא פליגי אם נימא דק"ש הויא שינון, א"כ הוה כשאר מצוות וא"צ כוונה, ולכך רשב"י סבר דק"ש הויא שינון לכך אסור למודעינהו, אבל רבא סבר דמבטלין לק"ש כר"י וא"כ דמיא לכל הני מצוות ובזה מקיים ג"כ עלה הך דוהגית בה יומם ולילה, וא"כ כיון שמצוה היא בעצמותה לצאת בה ידי חובת מצווה אחרת צריך כוונה [וכזה כתב הר"ן בר"ש ותוספות ברכות גבי נתכוון אדעתא דחמרא ובריך אשיכרא עיי"ש ודו"ק] והוה דוגמא להאי דאמר ריש זבחים השוחט לשם עולה כו' לשם חולין כו' מ"ט דאתיא בה מינה ומחריב בה כו' ה"נ הכוונה בה לצאת ידי חובת ק"ש, מגרע כח הת"ת בה ובעי כוונה ודו"ק. ונראה דהמכילתא דסברה דקורא בתורה פטור מתפילין סברה דתפילין כתוב למען תהיה תורת ד' בפיך אלמא דעיקר מצוותה הוא בגדר שנון ולכך מי שתורתו אומנתו פטור מתפילין ויעוין דברי הגר"א בזה דברי נועם ולפ"ז מבטלין תפילין עבור מצוה פרטיית לכן תני בירושלמי סוף מגילה מזוזה שבלתה אין עושין תפילין תפילין שבלו עושין מזוזה שמעלין בקודש כו' אולם תלמודא דילן סברה מזוזה שבלתה עושין תפילין תפילין שבלו אין עושין מזוזה במנחות דף ל"ב ע"א לכן סברה דתפילין הוי מצוה פרטיית ולכן חייבין אף אם עוסק בתורה ותורתו אומנתו וקדוש יותר ממזוזה וקודם לקנותה אם אין לו רק כדי אחת מהן יעוי"ש. ומה מיושב לפ"ז הא דאמר בירושלמי שבת פרק שמונה שרצים עור של עוף כותבין עליו מזוזה משום דמזוזה קדוש טפי קמ"ל רבותא ובבבלי שם אמר רב הונא שבת דף ק"ח ע"א כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור דרב הונא לטעמיה בירושלמי מגילה, סבר כבבלי דתפילין קדוש יותר קמ"ל רבותא. ועל פי דברינו אלה ראינו לפרש שמועה דריש המוצא תפילין דשקיל וטרי לר' מאיר ור' יודא דסברי דתפילין הוו מצוה שלא הזמן גרמא, ושבת ולילה זמן תפילין. ותמוה טובא אטו מי לא מודו דכולהו נשי דעלמא לא היו מניחין תפילין לבד מיכל בת שאול, ועוד דא"כ מאי פריך הגמרא בברכות פטורות מן התפילין פשיטא, ועוד נתקשו בתוספות עיין עליהם והענין בכולו פליאה!. לכן לדעתי נראה עפ"י מה שבארתי לעיל בפלוגתא דבבלי וירושלמי אם תפילין הוי שנון וכמו קריאת שמע לרשב"י בירושלמי ריש ברכות, וכל עסק תפילין הוא להזכיר בני האדם להגות בתורה, ולפ"ז העוסק בתורה פטור מן התפילין כמבואר במכילתא, או דזה מצוה ככל מצוות דעלמא, וניחזי מצד המושכל אם הוא שנון להזכיר ולהעיר לבות בני אדם לתורה, היתכן שבלילה יהא פטור מן התפילין, הלא אין רנה של תורה אלא בלילה, ולא איברי לילה אלא לגירסא ומכש"כ שבת ויו"ט שלא נתנו שבתות אלא לעסוק בהן בד"ת [ירושלמי סוף אלו קשרים] ועוד דדריש הגמרא בקדושין ל"ה הא דכתיב למען תהיה תורת ד' בפיך, היינו להקיש כל מצוות שבתורה לתפילין, מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא, אבל למאן דסבר דתפילין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא א"כ ע"כ הך למען תהיה תורת ד' בפיך, היינו לומר דכל עקרו של תפילין אינו רק כדי לעסוק בד"ת ולכך העוסק בתורה פטור מן התפילין כהמכילתא, וא"כ תו איכא למיפטר נשים מתפילין מהך דיליף הירושלמי ומכילתא למען תהיה תורת ד' בפיך, נשים דפטירי מתורה פטירי מתפילין דעקרו אינו רק שנון והוי כתלמוד תורה, וזה ברור דלפירוש דמעכבין את הנשים מלעשות מצוות דפטורות ומ"ד אין נשים סומכות רשות היינו משום בל תוסיף זהו רק במצוות אבל בת"ת ודאי דלא שייך בל תוסיף, וכיון דסבר דהוי רק שנון ולמען תהיה תורת ד' בפיך וא"כ ודאי דנשים רשות אף אם מוחין בנשים מלעשות מצוות דפטורות וא"כ שפיר מוכיח הגמרא דר' מאיר ור' יהודה סברי דלאו מ"ע שהזמן גרמא וא"כ הך למען תהיה תורת ד' בפיך היינו דזה שנון ועקרו רק משום תורה, א"כ נשים רשות ורשות בידם להניח תפילין והוי להו תכשיט ומותרין להכניס זוג זוג, אבל לא מחייבי נשים בתפילין לשום תנא וזה נכון. שוב מצאתי מפורש כדברי במדרש שוחר טוב מזמור א' כי אם בתורת ד' חפצו ר' אליעזר אומר אמרו ישראל לפני הקב"ה ריבונו של עולם רוצין אנו ליגע בתורה יום ולילה, אבל אין לנו פנאי, א"ל הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה כו' ר' יהושע אמר מה שאמר ר' אליעזר אינו אלא פרט ללילות שאין מצוות תפילין מתקיימת אלא ביום שנאמר ושמרת את החוקה הזאת כו' מימים ימימה א"ל ר' אליעזר ומה את מתקיימת ובתורתו יהגה יומם ולילה, א"ל ר' יהושע זו ק"ש שאדם קורא אותה שחרית וערבית מעלה עליו הקב"ה כאילו יגע בתורתו יומם ולילה, הרי מפורש דלמאן דאמר דתפילין הוי שנון אי אפשר לומר שאינה נוהגת בלילה, כיון דתלמוד תורה ביום ובלילה וכמו שביארנו בס"ד ובזו פליגי אם תפילין הוי שנון והעוסק בתורה פטור מן התפילין וזו סברת ר' אליעזר, ור' יהושע סבר דזו הוי מצוה בפני עצמה, והענין ארוך ומבואר במקומות שונים בס"ד בחידושי ודו"ק היטב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

א׳

מצוה יב ללמוד תורה וללמדה וזה הנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך וכשם שחייב ללמד לבנו כך חייב ללמד לבן בנו כמו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא בן בנו בלבד אלא מצוה על כל אדם ללמד לכל התלמידים אע"פ שאינן בניו מפי השמועה למדו ושננתם לבניך אלו תלמידים שקרויים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים ומה שנאמר בנו ובן בנו הוא להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לאחרים וחייב לשכור מלמד לבנו ונראה דהוא הדין לבן בנו דבני בנים הרי הן כבנים אבל אינו חייב לשכור ללמד לבן אחרים כי חיוב לשכור מלמד לבנו הוא מולמדתם אותם את בניכם ומוהודעתם לבניך ולבני בניך והוא עשה וכפינן עליה כמה דכפינן לעשות סוכה ומצוה אחרת אבל חיוב לימוד בן חברו הוא מפסוק ושננתם לבניך ומשמע שיהיו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואל דבר אל תגמגם בו אלא אמור לו מיד וזהו ללמד הוא עצמו לאחרים לא לשכור לו מלמד. ומי שלא למדו אביו חייב הוא ללמד לעצמו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם היה הוא רוצה ללמוד ובנו גם כן הוא קודם לבנו דכיון שחייבו הכתוב ללמד הוא לבנו מסתמא הרי הוא מלומד ואם כן הרי שקודם לבנו ואם לא היה הוא מוכן ללמוד כבנו בנו קודם ואעפ"כ לא יבטל הוא שכשם שמצוה ללמד לבנו כך מצוה ללמד לעצמו. ותורה שבכתב מותר ללמדה בשכר אבל לא תורה שבעל פה שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוה ה' מה אני בחנם למדתי אף אתם בחנם למדתם ממני וכן לדורות תלמדו בחנם ובירושלמי פ' אין בין המודר גרסי' חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום ואם לא מצא מי שילמדנו חנם ילמוד בשכר ואעפ"כ לא ילמד הוא אלא בחנם. כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין בחור בין זקן בין פיסח בין חולה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ועד אימתי חייב אדם ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח. ונשים ועבדים פטורים מתלמוד תורה והאשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה דכתיב ולמדתם אתם את בניכם קרי ולמדתם לאקושינהו כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד אחרים ואיהי מנלן דלא מפקדי ללמוד דכתיב ולמדתם (ולמדתם) כל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמוד וכל שאין אחרים מצווים ללמדו איני מצווה ללמוד ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם. וכל מה שכתוב בשאר פרקי הרב ז"ל הם דברי רבותינו ז"ל בכמה מקומות ובמקצתן יש רמז מן התורה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

ז׳

וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. משמע דהיינו ג"כ נביאים וכתובים. ולכאורה הוא נגד משמעות הגמ' דקדושין דאהא דתניא דמלמדו מקרא אמר רבא מקרא זו תורה משמע דוקא תורה ולא נ"ך. וכן פירש רש"י בהדיא. וכן הקשה בעל פר"ח בס' מים חיים. וכבר הקשה כן הב"ח ועיי"ש מ"ש והובא בס' פני יהושע. ולי נראה די"ל דרבינו לא ניחא ליה לומר דרבא בא לומר דדוקא תורה ולא נביאים וכתובים. דהא בכמה דוכתי בגמ' מצינו דקרי תורה גם לקראי דכתיבי בנביאים וכתובים. וכדאיתא בשבת (דף קי"ט ע"א) דקאמר אקרא דכתיב בישעיה ולקדוש ה' מכובד זה יוה"כ וכו' אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. ובע"ז (דף נ"ג ע"ב) מצאו לה מקרא מן התורה שנאמר ביחזקאל ובאו בה פריצים וחיללוה. וכן מצינו לרבא גופיה דקאמר בסנהדרין (דף ס"ג ע"ב) עבודת גילולים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה דכתיב בישעיה כרע בל וגו'. הרי דקרי לקרא דדברי קבלה תורה. וא"כ ה"נ הוי נביאים וכתובים בכלל תורה דקאמר ולא אתא לאפוקי במאי דקאמר מקרא זו תורה לנ"ך. אלא אתא לאפוקי דלא נימא דגם מדרש תורה הוי בכלל מקרא דנקט בברייתא דהא מדרש הוא קרוב למקרא. וכגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרש מקראות. וכמו שפרש"י בפ"ק דברכות (דף י"א ע"ב) אדרבי אלעזר התם דלא מחייב בברכת התורה רק למקרא ולמדרש ולא למשנה. ומשמע דס"ל כר"מ דאמר בקדושין (דף מ"ט) דמשנה היינו הלכות דוקא ולא מדרש. אבל ר' יהודה אמר התם דמדרש נמי בכלל משנה הוא ולא בכלל מקרא. והכי סבר ר' יוחנן התם. והיינו דאשמועינן רבא דכאן מלמדו מקרא לכו"ע הוא רק תורה דהיינו הכתובים כמו שהן ולא המדרשות שלהן. ונראה דמזה יצא לרבינו מ"ש לקמן דין י"ב דדברי קבלה הן בכלל תורה שבכתב ופירושן בכלל תורה שבע"פ. ומשמע דגם מדרש בכלל תורה שבע"פ כאן דאין חיוב ללמדו רק המפורש:

י״ג

אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. בד"א תורה שבע"פ אבל בתורה שבכתב וכו' אינה כמלמדה תפלות. ונראה לי להביא ראיה לחילוק זה דתורה שבכתב שרי ללמוד מהא דתנן בנדרים (דף ל') גבי מודר הנאה מחבירו מלמד הוא לבניו ולבנותיו מקרא. וש"מ דמקרא שרי ללמד לבת. ועוד יש לי להביא ראיהמהא דפ"ג דמגילה (דף כ"ג) הכל עולין למנין שבעה הקוראין בתורה בשבת ואפילו אשה וכו'. ואי איתא דהוי כמלמדה תפלות אין מן הדין שתעלה קריאתה למנין. וסעד לדבר זה מהירושלמי שם במגילה דאיתא שם גבי עבד כנעני (בימי הבית) דעולה למנין שבעה. ומקשה הא אסור ללמד לעבדו תורה ומשני שלמד מאליו וש"מ דאי הוי אסור לו ללמוד לא היה עולה. וע"כ מוכח דאשה ג"כ אין איסור בלימודה תורה שבכתב:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות תלמוד תורה פרק א׳

ג׳

וחייב לשכור מלמד לבנו. מדברי התוס' בנדרים (ל"ה) משמע דאין חיוב על האב לשכור מלמד לבנו, דאהא דתנן גבי מודר הנאה מחבירו שלא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו, כתבו התוס' דמצוה קעביד ולא הוי אלא גורם הנאה בעלמא ואפילו במקום שנוטלין עליה שכר מ"מ לא היה המודר נותן שכר מלמד עכ"ד. ומיהו אין דבריהם מוכרחים דלא מבעיא למ"ד התם (ל"ג) דפורע את חובו דא"ש דשרי ללמד את בניו מקרא אע"ג שהיה חייב לשכור להם מלמד לא גרע מפורע את חובו ושוקל את שקלו והכי קיי"ל. וכן פי' רבינו בפי' המשנה שם שאין איסור על המדיר שימנע שלא יגיע היזק למודר. ונראה דאף באופן דחייב לתת לו שכר בעד המנעת ההיזק דהא יכול למחול לו חובו כמ"ש האחרונים ביו"ד סי' רכ"א, אלא דאפילו למ"ד התם דאסור לפרוע חובו י"ל דהא דתנן שמלמד הוא לבניו מקרא היינו שמלמדם בתורת מצוה ולא בתורת פרעון חוב דבכה"ג לכ"ע שרי וכמו שפירש הר"ן שם (ל"ח) הא דתנן התם וזן את אשתו עיי"ש. ובתשובת הרשב"א סי' תרמ"ה הוכיח מהמשנה דנדרים הנזכרת שאין האב חייב לשלם להמלמד את בנו שלא מדעתו ולכך מלמד הוא את בנו של מודר מקרא אף במקום שנוטלין עליו שכר, ולפ"ד ג"כ לא קשה ע"ד רבינו. אלא דלפמ"ש אין דברי הרשב"א מוכרחים דאפילו תימא דמחוייב לשלם וכדעת המרדכי הובא בח"מ סי' של"ה מ"מ רשאי ללמד בחנם כמו שיכול לפרוע לו חובו וכן למחול לו חובו, ועיין מ"ש הרא"ש בפי' המשנה שם:

י״ג

כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבע"פ כו'. נראה לי להביא ראיה לחילוק זה דתורה שבכתב שרי ללמד מדתנן בנדרים (ל') גבי מודר הנאה מחבירו מלמד הוא לבניו ולבנותיו מקרא, וש"מ דמקרא רשאי ללמד לבת:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות תלמוד תורה א׳, מתוך הלכות תלמוד תורה שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות תלמוד תורה כל הרמב״ם