רמב״ם - הלכות סוטה · פרק ג׳

ספר נשים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סוטה · פרק ג׳

הלכה א׳

כֵּיצַד סֵדֶר הַשְׁקָאַת סוֹטָה. הַבַּעַל בָּא לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְאוֹמֵר לָהֶן אִשְׁתִּי זוֹ קִנֵּאתִי לָהּ עִם פְּלוֹנִי וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ וְאֵלּוּ הֵן עֵדַי וַהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא טְהוֹרָה וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ לִבְדֹּק הַדָּבָר. וּבֵית דִּין שׁוֹמְעִין דִּבְרֵי הָעֵדִים. וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשָׁמְרוֹ שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ קֹדֶם שְׁתִיָּה. שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה עָלָיו עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה. וּמְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵין מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים בַּמִּקְדָּשׁ:

הלכה ב׳

הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם בֵּית דִּין הַגָּדוֹל מוֹשִׁיבִין אוֹתָהּ בֵּינֵיהֶן וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעְלָהּ וּמַפְחִידִין אוֹתָהּ פַּחַד גָּדוֹל שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה. וְאוֹמְרִים לָהּ בִּתִּי הַרְבֵּה הַיַּיִן עוֹשֶׂה. הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה. הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה. הַרְבֵּה שְׁכֵנִים רָעִים עוֹשִׂים. אַל תִּגְרְמִי לַשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה שֶׁיִּמָּחֶה עַל הַמַּיִם. וְאוֹמְרִין לָהּ בִּתִּי הַרְבֵּה קְדָמוּךְ וְנִשְׁטְפוּ וַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים וִיקָרִים תָּקַף יִצְרָן עֲלֵיהֶן וְנִכְשְׁלוּ. וּמַגִּידִין לָהּ מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר כַּלָּתוֹ. וּמַעֲשֵׂה רְאוּבֵן בְּפִילֶגֶשׁ אָבִיו עַל פְּשָׁטוֹ. וּמַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וַאֲחוֹתוֹ. כְּדֵי לְהָקֵל עָלֶיהָ עַד שֶׁתּוֹדֶה. וְאִם אָמְרָה הֵן נִטְמֵאתִי אוֹ אֵינִי שׁוֹתָה יוֹצְאָה בְּלֹא כְּתֻבָּה וְהוֹלֶכֶת לָהּ:

הלכה ג׳

עָמְדָה בְּדִבּוּרָהּ שֶׁהִיא טְהוֹרָה. מְבִיאִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר מִזְרָחִי שֶׁל עֲזָרָה שֶׁהוּא כְּנֶגֶד קדֶשׁ הַקָּדָשִׁים. וּמַעֲלִין אוֹתָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמַקִּיפִין בָּהּ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ עַד שֶׁתִּקְצַר נַפְשָׁהּ אוּלַי תּוֹדֶה:

הלכה ד׳

אִם עָמְדָה בְּדִבּוּרָהּ מְבִיאִין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח מִבַּחוּץ וּמַעֲמִידִין אוֹתָהּ שָׁם. הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים מִתְכַּסָּה בִּשְׁחוֹרִין. וְאִם הָיוּ הַשְּׁחוֹרִין נָאִין לָהּ מִתְכַּסָּה בִּבְגָדִים שֶׁאֵין לָהּ בָּהֶן נוֹי. וּמְסִירִין כָּל כְּלֵי כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁעָלֶיהָ:

הלכה ה׳

וּמְקַבְּצִין עָלֶיהָ קִבּוּץ גָּדוֹל שֶׁל נָשִׁים שֶׁכָּל הַנָּשִׁים הַנִּמְצָאוֹת שָׁם חַיָּבוֹת לִרְאוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג מח) "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂנָה כְּזִמַּתְכֶנָה". וְכָל אִישׁ שֶּׁיַּחְפֹּץ לָבֹא לִרְאוֹתָהּ יָבֹא וְיִרְאֶה. וְהִיא עוֹמֶדֶת בֵּינֵיהֶן בְּלֹא רְדִיד וּבְלֹא מִטְפַּחַת אֶלָּא בִּבְגָדֶיהָ וְכִפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ כְּמוֹ שֶׁהָאִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ:

הלכה ו׳

וְאֵין מַנִּיחִין שָׁם לֹא עֲבָדֶיהָ וְלֹא שִׁפְחוֹתֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכֶּרֶת אוֹתָן וְדַעְתָּהּ מִתְיַשֶּׁבֶת בָּהֶן:

הלכה ז׳

וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעָהּ הַכֹּהֵן בְּלָשׁוֹן שֶׁהִיא מַכֶּרֶת וּמוֹדִיעָהּ בִּלְשׁוֹנָהּ שֶׁלֹּא גָּרַם לָהּ אֶלָּא קִנּוּי וּסְתִירָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה. וְאוֹמֵר לָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת (במדבר ה יט) "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים הָאֵלֶּה" (במדבר ה כ) "וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ" (במדבר ה כא) "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה" (במדבר ה כב) "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". וְהִיא אוֹמֶרֶת (במדבר ה כב) "אָמֵן אָמֵן" בְּלָשׁוֹן שֶׁמַּכֶּרֶת. וּמוֹדִיעָהּ שֶׁהַבֶּטֶן הִיא תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְהַיָּרֵךְ בַּסּוֹף כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַמַּיִם:

הלכה ח׳

וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא מְגִלָּה שֶׁל עוֹר טָהוֹר כְּמוֹ סֵפֶר תּוֹרָה וְכוֹתֵב עָלֶיהָ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בִּדְיוֹ שֶׁאֵין בּוֹ קַנְקַנְתּוֹם לִשְׁמָהּ שֶׁל אִשָּׁה כְּמוֹ הַגֵּט. וְכוֹתֵב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהִשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בָּהֶם אוֹת בְּאוֹת מִלָּה בְּמִלָּה. וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ. וְאֵינוֹ כּוֹתֵב אָמֵן אָמֵן:

הלכה ט׳

וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא כְּלִי חֶרֶשׂ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בּוֹ מְלָאכָה מֵעוֹלָם וְלֹא יֵרָאֶה כִּכְלִי בָּלֶה מֵאֹרֶךְ הַזְּמַן. וְאִם הֶחְזִירוֹ לַכִּבְשָׁן עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ כָּשֵׁר. וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ חֲצִי לוֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ הָיָה מוֹדְדוֹ. וְנִכְנַס בּוֹ לַהֵיכָל:

הלכה י׳

וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה לִימִין הַנִּכְנָס וּבוֹ טַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ. מַגְבִּיהַּ הַטַּבְלָא וְלוֹקֵחַ עָפָר מִקַּרְקַע הַמִּשְׁכָּן. וְנוֹתְנוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְנוֹתֵן לְתוֹכָן דָּבָר מַר כְּגוֹן לַעֲנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יח) "מֵי הַמָּרִים". וּמוֹחֵק לְתוֹכָן הַמְּגִלָּה לִשְׁמָהּ וְיִמְחֹק יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בַּמְּגִלָּה רשֶׁם הַנִּכָּר כְּלָל:

הלכה י״א

וְאַחַר כָּךְ כֹּהֵן אֶחָד בָּא אֵלֶיהָ מִכֹּהֲנֵי הָעֲזָרָה וְאוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ מִכְּנֶגֶד פָּנֶיהָ וְקוֹרֵעַ עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ. וּמְגַלֶּה שְׂעָרָהּ וְסוֹתֵר מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וּמֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי כְּדֵי לְהַזְכִּירָהּ מַעֲשֵׂה מִצְרַיִם שֶׁעָשְׂתָה. וְאִם לֹא מָצְאוּ מִצְרִי מֵבִיא חֶבֶל מִכָּל מָקוֹם. וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדָּדֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַבְּגָדִים וְנִמְצֵאת עֲרֻמָּה שֶׁהֲרֵי נִקְרְעוּ:

הלכה י״ב

וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא עִשָּׂרוֹן קֶמַח שְׂעוֹרִים מִשֶּׁל בַּעַל. וְנוֹתְנוֹ בִּכְפִיפָה מִצְרִית. וְהַחֶבֶל וְהַכְּפִיפָה בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְנוֹתְנוֹ לְיָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ:

הלכה י״ג

וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הַמִּנְחָה מִן הַכְּפִיפָה וְנוֹתְנָהּ לִכְלִי שָׁרֵת. וְאֵינוֹ נוֹתֵן עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאִם נָתַן לוֹקֶה עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה טו) "לֹא יִצֹק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה":

הלכה י״ד

וּבְכָל זְמַן שֶׁפּוֹרֵעַ רֹאשָׁהּ וְנוֹתֵן הָעִשָּׂרוֹן עַל יָדֶיהָ יִהְיוּ הַמַּיִם בִּכְלִי בְּיַד הַכֹּהֵן וְיַרְאֶה אוֹתָהּ אֶת הַמַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יח) "וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרַרִים":

הלכה ט״ו

וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקֶה אוֹתָהּ. וְאַחַר שֶׁתִּשְׁתֶּה לוֹקֵחַ כְּלִי שָׁרֵת שֶׁבּוֹ הַמִּנְחָה וְנוֹתְנוֹ עַל יָדֶיהָ. וְכֹהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ תַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ בַּמִּזְרָח כִּשְׁאָר כָּל הַתְּנוּפוֹת. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. וְאַחַר כָּךְ מַגִּישׁ הַמִּנְחָה לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית שֶׁל מִזְבֵּחַ כִּשְׁאָר מְנָחוֹת שֶׁל יָחִיד. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר הַקֹּמֶץ. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

הלכה ט״ז

אִם טְהוֹרָה הִיא יוֹצֵאת וְהוֹלֶכֶת לָהּ וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם טְמֵאָה הִיא מִיָּד פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין גִּידִין וְהֵן אוֹמְרִין הוֹצִיאוּהָ (הוֹצִיאוּהָ) כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפְרשֹׁ נִדָּה וְהַנִּדּוֹת מְטַמְּאוֹת עֶזְרַת נָשִׁים. וְהֵן מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶזְרַת נָשִׁים שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהּ. וּבִטְנָהּ צָבָה בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ תִּפּל יְרֵכָהּ וְתָמוּת:

הלכה י״ז

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁתָּמוּת הִיא יָמוּת הַנּוֹאֵף שֶׁהִשְׁקָה עַל יָדוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וְיֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרָעוֹת שֶׁאֵרְעוּ לָהּ (במדבר ה כב) "לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ". וְכָל זֶה אִם לֹא בָּא בַּעְלָהּ בִּיאָה אֲסוּרָה מֵעוֹלָם. אֲבָל אִם בָּעַל בְּעִילָה שֶׁל אִסּוּר אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה י״ח

וְאִם עָבַר וְהִשְׁקָה אֶת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע שֶׁגָּרַם לַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁיִּמָּחֶה בַּמַּיִם לְבַטָּלָה וּמוֹצִיא לַעַז עַל מֵי סוֹטָה שֶׁאִשְׁתּוֹ אוֹמֶרֶת לַאֲחֵרוֹת שֶׁזִּנְּתָה וְלֹא בָּדְקוּ בָּהּ הַמַּיִם וְהִיא לֹא תֵּדַע שֶׁמַּעֲשֵׂי הַבַּעַל גָּרְמוּ שֶׁלֹּא בָּדְקוּ בָּהּ:

הלכה י״ט

לְפִיכָךְ מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים בְּגָלוּי בְּבַיִת שֵׁנִי בִּטְּלוּ הַסַּנְהֶדְרִין אֶת מֵי הַמָּרִים וְסָמְכוּ עַל הַכָּתוּב בַּקַּבָּלָה (הושע ד יד) "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה" וְגוֹ':

הלכה כ׳

סוֹטָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ זְכוּת תַּלְמוּד תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מְצֻוָּה עַל תַּלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶה לָהּ וְאֵינָהּ מֵתָה לִשְׁעָתָהּ אֶלָּא נִמֹּקֶת וְהוֹלֶכֶת וָחֳלָאִים כְּבֵדִים בָּאִין עָלֶיהָ עַד שֶׁתָּמוּת אַחַר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹשׁ לְפִי זְכוּתָהּ. וְהִיא מֵתָה בִּצְבִיַּת בֶּטֶן וּבִנְפִילַת אֵיבָרִין:

הלכה כ״א

סוֹטָה שֶׁשָּׁתָת מֵי הַמָּרִים וְלֹא מֵתָה מִיָּד הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ הֶחֳלָאִים לָבוֹא עָלֶיהָ וְחָלוּ שְׁאָר אֵיבָרֶיהָ הוֹאִיל וְלֹא צָבְתָה בִּטְנָהּ וְלֹא הִתְחִיל יְרֵכָהּ לִנְפּל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. אֲבָל מִשֶּׁהִתְחִיל בִּטְנָהּ לַצְבּוֹת וִירֵכָהּ לִנְפּל הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה וַדָּאִית:

הלכה כ״ב

סוֹטָה שֶׁשָׁתָת וְהָיְתָה טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ מִתְחַזֶּקֶת וּפָנֶיהָ מַזְהִירוֹת. וְאִם הָיָה בָּהּ חלִי יָסוּר. וְתִתְעַבֵּר וְתֵלֵד זָכָר. וְאִם הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד בְּקֹשִׁי תֵּלֵד בִּמְהֵרָה. הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד נְקֵבוֹת תֵּלֵד זְכָרִים:

הלכה כ״ג

בָּאוּ עֵדֵי טֻמְאָה אַחַר שֶׁשָּׁתְתָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וַאֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ לֹא אֵרַע לָהּ דָּבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶלָּא מִי שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים שֶׁמּוֹדִיעִין זְנוּתָהּ. וְעוֹד שֶׁמָּא בַּעְלָהּ אֵינוֹ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן לְפִיכָךְ לֹא בָּדְקוּ הַמַּיִם אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל אִם בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה אֵינָהּ אֲסוּרָה וְתֵשֵׁב תַּחַת בַּעְלָהּ שֶׁהֲרֵי שָׁתְתָה:

הלכה כ״ד

אִשָּׁה שֶׁזִּנְּתָה בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ עִמּוֹ דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג) "וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה" פְּרָט לַאֲנוּסָה שֶׁהֲרֵי נִתְפְּשָׂה בְּחָזְקָה. (במדבר ה כז) "וַתִּמְעל מַעַל בְּאִישָׁהּ" פְּרָט לְשׁוֹגֶגֶת. (במדבר ה יג) "וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע" פְּרָט לְבָא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ אֵיבָרִים:

צפנת פענח · הלכות סוטה פרק ג׳

א׳

ומוסרין לו כו' שהרי נאסרה כו'. הנה מלשון רבינו משמע דרק משום שלא נאסרה עליו בודאי לכך אסורה להתייחד עמו. וכעין דמבואר בהך דיומא ד' ס"ו ע"א גבי חשש תקלה דאם יש תקנה יש יותר חשש תקלה ועיין מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ' י"ח מהל' אס"ב הל' כ"ה ובירושלמי כאן, ועיין מש"כ התוס' זבחים דף ב' ע"ב ומש"כ בזה לעיל בהל' אישות ע"ש בפכ"ד: שאין משקין כו' במקדש כו'. ע' רש"י מדכתיב לפני ד', וע' תוס' זבחים ד' נ"ו ע"ב מה דמקשה שם ממעשר שני, וע"ש דנ"ט ע"א וד' ס"ג ע"א, ועיין במה דפליגי רבינו ז"ל והראב"ד ז"ל בפרק י"א מהל' מעשר שני גבי וידוי מעשר אם נוהג שלא בפני הבית ע"ש ועיין במה דס"ל לרבינו בפ"ג מהל' בכורים דבכורים כיון שהכניסן לירושלים מיד חייב עליהן מיתה ולא גרס כמו בגמ' דילן דף י"ט לעזרה דוקא, ועיין כאן ד' ט"ו ע"ב ברש"י גבי נוב וגבעון אם יש בהם השקאת סוטה, ועיין זבחים ד' קי"ט ע"א דגם הם מיקרי לפני ד', ועיין בספרי פ' נשא פסקא י"ז שאם פירסה נדה לא היתה שותה והיכא משכחת לה הא אסורה ליכנס לשם וע"כ צ"ל כגון בנוב וגבעון דלא היו שם קדושת מחנות עיין בתוס' שבועות ד' ט"ז ע"ב ע"ש. אך זה תליא אם מקריבין מנחה בבמה עיין בתוס' ישנים יומא דף מ"ד ע"א ועיין בסוטה דף כ' ע"ב גבי מה דמקשה שם והם אומרים כו'. והנה לכאורה קשה כיון דהיא ספק שמא נבעלה וא"כ ניחוש שמא יהא עדיין תוך ג' ימים והויא פולטת. ואם נימא רואה הויא א"כ אסורה ג"כ במחנה לויה. ועיין נדה ד' מ"ב ע"א, ועיין במה דפליגי בתוספתא דמקוואות הובא בר"ש פ"ח שם אם פולטת טמאה גם לחולין או רק לתרומה ע"ש, ועיין בנדה שם ד' ל"ג ע"א אם פולטת סותרת ע"ש ועיין בתוספתא דזבים גבי הך דכל קרי שטמא בכהנים סותר ע"ש ור"ל כה"ג. וא"כ בודאי הויא כבעל קרי גם לענין מחנות, ועיין תוס' שם ד' כ"ב ופסחים ד' ס"ז, אך י"ל לפי המבואר ביבמות ד' ל"ה דסתם מזנה מתהפכת ועיין בנדה שם ד' מ"ב ע"א ובדברי רבינו בהל' תרומות:

ב׳

ומאיימין עליה כו'. עיין בתוס' שם דף ז' ע"ב ד"ה מה דס"ל דאין איום מעכב מהך דשם דף מ"ז ע"א דריב"ז הפסיקן אך באמת נ"ל דר"ל כך דהנה התוס' כתבו בסנהדרין ד' ל"ז ע"ב דכשהיו רואין צורך שעה היו חוזרין ללשכת הגזית ע"ש והנה ריב"ז להשקאת סוטה לא הניחן שיחזירו ללשכת הגזית וא"כ ממילא לא היתה יכולה לשתות עפ"י דין דאיום מעכב וא"ש דלא חשיב לה בהך דתקנת דריב"ז בר"ה ד' ל"א דזה לא הויא תקנה כלל, ועיין בתוס' כאן דף כ' ע"א ד"ה אמר ע"ש:

ז׳

ואח"כ משביעה כו'. הנה רבינו ז"ל לא הביא הך שבועה שאין עמה אלה וגם שבועה של אלה לא מבואר ג"כ, ועיין בהך דקדושין ד' ס"ד, ונ"ל כך דהנה רבינו ס"ל בפ' ב' מהל' שבועות דאם אמר לאו ב' פעמים ואח"כ מזכיר שם הוה שבועה ע"ש ולא כשיטת התוס', וכאן לכך אומר ב' פעמים לאו וב' פעמים הן ואח"כ שם וזה אין בו אלה ואח"כ מזכיר הך דיש עמה אלה כנ"ל, ושם ג"כ הוא כופל משום זה כי היכי שיהיה שבועה כמ"ש בזה:

ט׳

ואח"כ מביא כלי חרס כו'. והנה זה רק ר"ל מלאכה אחרת מלאכת חולין, ועיין בירושלמי פ"ג דיומא גבי בד שיהיו חדשים ר"ל ג"כ כן. אבל אם השקה בו כבר לסוטה אחרת לא איכפת לן רק שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול ועיין בירושלמי כאן פ"ב דהוה בעיא שם אם מין אחד מיקרי נעשה בו מלאכה, ועיין תוס' מנחות ד' מ"ב ע"ב גבי תכלת ותוס' חולין דף ל"ב ע"א ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפרק י"א מהלכות טומאת צרעת דהכלי בעי דוקא חדש אבל העץ ארז ואזוב ס"ל דלא בעי חדש, וגם ס"ל דגם הזאה לא פסלה אף אם הזה בו לפרה משום דפסק כסתם משנה דפרה פ"ח, ועיין בהל' פרה פ' י"א הל' ה' ונ"ל דהא דס"ל לרבינו דחזרה לתוך כבשן האש מהני זה רק בנתאכמו לבד אבל אם עשה בו מלאכת חול לא מהני זה והא דבגמ' דילן מביא ראיה מר"א ע"ש בתוס' עיין בירושלמי כאן דמבואר דגבי עץ ארז ואזוב ס"ל לר"א דאין המלאכה פוסלת, ועיין מש"כ רבינו בהל' כלי המקדש פ"א הל' י"ג והל' י"ד דהתכה מועלת גם לכלי שרת שנפסלו, ועיין תוס' זבחים ד' צ"ו ע"א ע"ש, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' ביאת מקדש פרק ה' הל' י"ב דגבי מי כיור צריך שלא ישתנה מראיתם ועיין בהל' פ"א פ"ט הל' י"ג דגבי מי חטאת אם נשתנו המים מחמת עצמן כשרים ע"ש, ועיין מש"כ התוס' יומא ד' ס"ד ע"א דגבי מים ליכא בעל מום ועיין בהך דפסחים ד' ל"ד ע"ב גבי נסוך המים דאם הקדישן ואח"כ השיקן לא מהני השקה, ועיין מש"כ רבינו בהל' אסורי מזבח הל' ו' ע"ש, והנה בירושלמי כאן אמר דאף אם נשברה הכלי רק אם רובו קיים כשר, והנה בגמ' כאן דף ט' ע"א ודף ל"ב ע"ב נקט לשון מקדה, ועיין בהך דזבחים דף כ' ע"ב גבי קדוש ידים למי פרה דנקט ג"כ לשון מקדה, ועיין בתוספתא הובא בר"ש ז"ל במס' כלים פ' ד' מ"א וכ"מ, ובתוספתא פ"א דידים אין משקין את הסוטות כו' ע"ש, ובירושלמי ספ"ח דשבת בהך מחלוקת דר"י ור"ל ע"ש:

י׳

ומוחק לתוכן כו'. עיין ד' י"ח ע"א או דלמא כו' ולקמן בפ"ד הי"א וע"ש דף כ' ע"ב מאי עשיה מחיקה ור"ל שם דהמחיקה היא גמר הכתיבה ועל ידי המחיקה נגמר הלשמה וכעין דאמרינן בהך דחגיגה דף י"ט ע"א טבל ועלה מחזיק כו', ועיין בהך דזבחים דף ב' ע"ב:

י״א

ומגלה שערה כו'. עיין בגמ' דנקט דכהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליה, ועיין בהך דנזיר דף מ"ה ע"ב, ותוס' כאן דף ח' ע"א בשם ספרי בד"ה לא יתגרו ע"ש:

י״ב

ואח"כ מביא כו'. הנה סדר רבינו יליף מן הך דשם דף י"ד ע"ב דלמ"ד משקה ואח"כ מקריב מוחקין את המגילה קודם הבאת המנחה ודלא כתוס' שם, והך דדף ז' ע"ב דלאחר שנמחקה המגילה מאיימין עליה שתשתה שם ר"ל אם אומרת אינו שותה דמאיימין עליה או שתאמר טמאה אני או שתשתה ושם מאיימין גם בדברים וכמש"כ רבינו לקמן בפ"ד ה"ה אבל כאן רק במעשה וכעין דאמרינן בהך דסנהדרין דף ל"ב ע"ב גבי עדים ע"ש ומ"מ אם הקדיש המנחה קודם שנמחק המגילה קדשה דאין הסדר בזה מעכב וכן מבואר בירושלמי כאן פ"ג ה"ג ע"ש וכן מוכח מדברי רבינו לקמן פ"ד הי"ד דנקט שם או שאמרה איני שותה וזה לא שייך אחר שנמחקה המגילה וע"כ צ"ל קודם שנמחקה ומבואר דקדשה:

י״ג

ואם נתן לוקה כו'. הנה עיין בהל' מעשה הקרבנות פי"ב ה"ח כתב שם לשון והקריב משמע דבלא הקרבה אינו עובר, ועיין מש"כ רבינו בס' המצות מצות ל"ת ק"ב וק"ג מבואר שם דיש חילוק בין שמן ללבונה דגבי לבונה רק הקרבה משום דיכול ליטלה אבל גבי שמן תכף, וזה רק בשאר מנחת חוטא אבל גבי סוטה ס"ל שם דאין נ"מ ועיין בספרי פ' נשא פסקא ח' דמחלק ג"כ כה"ג והטעם משום דיכול ללוקטה ועיין בירושלמי פסחים ספ"ז גבי המוצא בשר פסח דאינו חייב עד שעה שיאכל אך שם לא דמי דשם הוי גדר ניתק לעשה עיין שם בפסחים דף צ"ה ודף פ"ה. ובאמת קשה שם על הגמ' בד' פ"ה על מה דאמר שם והאוכלו ה"ז בל"ת דלמא ר"ל כשיטת הירושלמי דכ"ז שלא אכלו לא עבר בלאו דלא תוציא ועיין לקמן בהל' ק"פ שהארכתי בזה ובהל' מעשה הקרבנות ובהל' פסולי המוקדשים הארכתי שם. והנה עיין בדברי רבינו ז"ל בהל' סנהדרין פי"ט ה"ג דגבי מנחת חוטא נקט לשון מנחה וגבי סוטה נקט לשון קרבן משום דס"ל דזה אינו כלל בגדר מנחה, ועיין בהך דמנחות ד' ה' ע"ב ברש"י ד"ה ובדבר דזה לא הוה כלל בגדר מנחה רק לברר עון. ובזה א"ש ג"כ דהנה מדברי רבינו בפי"א מהל' פסולי המוקדשין הל' י"א משמע דלאחר שקמץ אסור ליתן שמן על שיריים רק דאינו לוקה ואינו פסול ע"ש והרי בסוטה דף ט"ו ע"א מבואר להדיא דמותר לכתחלה ליתן שמן על השיריים ע"ש. ובזה א"ש דרק גבי מנחה גם לאחר הקומץ יש עליה שם מנחה וצריך להיות חרבה עיין מנחות דף נ"ד ע"א, משא"כ גבי סוטה דלאחר שקרב הקומץ אין עליה שם מנחה כלל עיין במנחות דף ע"ב ע"ב ובירושלמי כאן פ"ג ה"א:

י״ד

ובכל זמן כו'. כן מבואר בירושלמי כאן ריש פ"ב כדי להטיל אימה ע"ש וי"ל דלכך צריך ג"כ שיראה עפר ע"פ המים כמבואר לעיל בהל' י' משום זה כדי ליראה ועי' דף כ"ז ע"א גבי סומא ולמה אינו ממעט מחמת זה הטעם כמו בהך דיבמות ד' ק"א ע"ב ע"ש:

ט״ז

ובטנה צבה בתחלה כו'. עיין סוטה ד' כ"ח בהך פלוגתא דרבי ורבנן, אך נ"מ דהא בגמ' ד' ט' מבואר דלייט מתחלה ירך ורק הבטן נבדק תחלה מחמת שהמים נכנסין תחלה וא"כ לפי זה גבי בועל צריך שיהיה הירך תחלה, אך אם ילפינן מהך קרא דלצבות כתיב בטן ברישא, וזהו כונת הירושלמי בפ"א דסוטה ה"ז בהך דפליגי ר' מני ור' אבין דאמר כאן וכאן למעשה ע"ש, וט"ס שם ור"ל כמש"כ דנ"מ בין בועל לאשה:

כ׳

והיא מתה כו'. עי' שם ד' ו' ע"א דהוה פלוגתא דרב ששת ורב יוסף אם פליגי רבנן עליה דרבי או לא ולא ס"ל לרבינו כשיטת רש"י ז"ל רק דס"ל דלא פליגי כלל ע"ש בתוס' ושם ד' כ' ע"ב בתוס' ד"ה הא משמע ג"כ כן וע"ש ד' כ"ו ע"א, ועי' בירושלמי פ"ג ה"ה דמבואר שם דפליגי רבנן ארבי ושם בפ"ה ה"א:

כ״ג

באו עדי כו' אבל אם בא כו'. והנה רבינו ז"ל לא כתב דמיירי שהעדים העידו שנטמאה מזה הסתירה דלא כרש"י, ועי' בירושלמי פ"ג ה"ה כיון דאסורה לביתה אין המים בודקין אותה ר"ל דהעדים הוה כמו שכבר נתברר הדבר וגם י"ל דזה תליא בהך פלוגתא דרבה ור"י בשבועות ד' ל"ז ע"א גבי הכופר בממון שיש עליו עדים אם חייב בקרבן שבועה וגם י"ל דזה תליא אם השבועה הוא על האשה או על הדבר דהא בודאי אם שכחה האשה שזנתה כבר בודאי המים בודקין אותה אף דלשיטת רש"י ז"ל בשבועות ד' כ"ו ע"ב לא חל עליה שבועה כלל אך י"ל דנ"מ לר"מ דס"ל דמקנא לה על העתיד, ועי' בירושלמי שבועות פ"ח סה"ב דמבעי ליה שם אם שייך גבי סוטה קרבן של שבועת ביטוי, ועי' בהך דכריתות ד' כ"ו ע"א גבי סוטה דאמר שם אביי בועל מכיר בו ורבא פליג עליה ואזלי לשיטתם בהך דמכות ד' ו' ע"א אם הראיה של בעל הדבר עושה פעולה, ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' נזירות פ"ו הי"ח גבי הרוג אם זה מקרי שאחד בסוף העולם מכיר בו וכמו בהך דכריתות ועי' בהך דשבת ד' ק"ל ע"א דגם העושה הדבר מצטרף גבי הך ובסכנה מכסהו ע"פ עדים, ובאמת כה"ג פליגי בירושלמי דשבועות פ"ג ר"י ור"א אם נשבע על דבר אחד ושינה בו בפני שנים והשליכו לים אם הוה שבועת שוא שהוא ג"כ מצטרף לשנים שיהא כמו ידוע לג' ע"ש בה"י א"כ לפי זה גבי סוטה שיש לה עדים שנטמאת הוה ג"כ כמו ידוע לג' ב"א שהיא והעדים או הבועל נעשים ג'. ובזה יש ליישב הך דשבועות ד' כ"ה ע"ב בהך דאביי ורבא ע"ש די"ל דאזלי לשיטתייהו במכות ד' ו' הנ"ל, ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבועות פ"ג ע"ש, ולכך ס"ל דרק ב' עדים אבל לא עד אחד, דשוב אין שייך זה הטעם:

כ״ד

אשה שזינתה כו'. ור"ל אף אם הבעל כהן שנאסרה עליו, ועי' סוטה דף כ"ו ע"א ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות סוטה פרק ג׳

א׳

כיצד סדר השקאת סוטה וכו'. כתבו התוספות בריש פ"ב דסוטה (דף י"ד) דסדר הפרשה כך הוא קינא לה ונסתרה מעלה את האשה ומביא את מנחתה והכהן מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר ומעמיד את האשה בשער נקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ונותן את המנחה על ידה וביד הכהן מים המרים ומשביעה ומתנה עמה וכותב את המגילה ומוחק ומשקה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענא למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה ע"כ. ולפי סדר המשנה כך הוא קינא לה ונסתרה מעלה את האשה לב"ד הגדול ומאיימין עליה ואח"כ הכהן מעמיד את האשה בשער ניקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ומביא את המנחה ונותנה על ידיה ומביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר ומשביעה ומתנה עמה וכותב את המגילה ומוחק ומשקה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ע"כ. ודע דאע"ג דמתניתין פ"ב תנן בתחילה בא לו לכתוב וכו' ואח"כ תנן על מה היא אומרת אמן דמשמע דהכתיבה היא קודם שבועה. הא ודאי ליתא דהא קי"ל כתבה קודם שתקבל עליה את השבועה פסולה. וכן הא דתנן בפ"ג היה משקה ואח"כ מקריב מנחתה האי הקטרה לאו היינו הקטרת הקומץ דוקא אלא קודם קדוש כלי היה משקה דהא לת"ק והשקה קמא דכתיב בקרא הוא לגופיה דהיינו סדר הכתוב ואח"כ כתיב ולקח הכהן וגו' דהיינו קדוש כלי. והנה מחלוקות ומשביעה ומתנה וכו' קרא ומתני' שוים הם בסדרם אך בחלוקות הראשונות לא באו בדברי התנא כסדר הכתוב. ונסתפקו התוס' איזה סדר הוא דוקא אך בדף י"ז ד"ה דכתיב כתבו דסדר הכתוב דוקא אבל סדר המשנה לאו דוקא ואפילו בדיעבד נמי לא יע"ש. ודע שהכתוב בתר הבאת המנחה כתיב והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' ובתר הכי כתיב ולקח הכהן ולא ידעתי הקרבה זו והעמדה זו מה היא שהרי סתם הקרבה היא ההגשה בקרן דרומית מערבית וכמ"ש רש"י ז"ל בפי' התורה גבי והקריב אותה אל המזבח וזה היה לבסוף קודם קמיצה. וראיתי בתוספתא פ"ק דסוטה אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחבירתה ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והקריב אותה הכהן אותה מקריב ואין מקריב שתים ע"כ. ונראה דס"ל דקאי לסוטה שיקריבנה אצלו ומצינו הקרבה בבני אדם כמו גם את אחיך בני לוי הקרב אתך ואפשר נמי דס"ל דקאי למנחה וכפשטיה דקרא וכמו שפירש ה"ר אברהם בן עזרא ומדמיעט רחמנא שלא יקרבו שתי מנחות סוטה כאחת למדנו שאין משקין שתי סוטות כאחת ובפ"ק דסוטה (דף ז') הובאה ברייתא זו בקיצור אמר קרא אותה לבדה ופירש"י אותה והשביע אותה הכהן וראיתי להתוס' שם ד"ה איכא שכתבו דלר"י אפילו אשה אחרת שאינה סוטה אסור להעמיד אצלה ואי דרשינן קרא דוהקריב אותה ניחא טפי דממעטינן אשה אחרת אף דלאו בר שתייה היא. וכן ראיתי להחכם בעל חידושי הלכות שכתב על דברי התוס' הללו דהתוספות דרשי קרא דוהקריב אותה וכדאיתא בתוספתא דאין לפרש והקריב אותה והעמידה דאמנחה כתיב דהא בתר הכי כתיב גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח ע"כ ולא ידעתי איך לפי פירושו ניחא דהא בתר הכי כתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' וגו'. ודע דבין לסדר הכתוב בין לסדר המשנה אחיזת הבגדים וסתירת השער היה תיכף ומיד אחר שהיו מעלין אותה לשער ניקנור ואין חילוק ביניהם אלא דלפי סדר הכתוב הבאת המנחה ומה שהיה מביא הכהן פיילי של חרס ונותן בו מים ועפר היה קודם העמדתה בשער נקנור ולפי סדר המשנה היה כל זה אחר העמדתה בשער נקנור: והנה רבינו ז"ל לא כתב לא כסדר הכתוב ולא כסדר המשנה שהרי כתב שהיה מעלה אותה לשער נקנור ואח"כ היה משביעה וכותב ומביא פיילי של חרס ונותן בו מים ועפר ומוחק ואח"כ אוחז בבגדיה וסותר שערה ואח"כ מביא מנחתה ונותנה בידיה והנך רואה כמה שינויים יש בדברי רבינו בין מסדר הכתוב בין מסדר המשנה ותמהני ממרן ז"ל איך לא נתעורר בזה וצ"ע ועיין בתוי"ט בריש פ"ב:

ט׳

ואחר כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'. כתב מרן וז"ל ויש לתמוה על רבינו וכו' (עיין בכ"מ בד"ה ודע וכו'). ואני תמיה בקושיית מרן ז"ל דהא בגמרא הקשו למאן דאית ליה דטעמיה דרבי ישמעאל הוא משום דגמר כלי כלי ממצורע דמה למצורע שכן טעון עץ ארז וכו' וקאמר רבא בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר ולפי זה טעמיה דר"י לאו משום ג"ש דכלי כלי הוא אלא משום דגלי קרא בכלי חרס וא"כ דוקא במצורע הוי מים חיים אבל בסוטה לא ורבינו פסק כרבא. ואפשר דס"ל כרבי יהודה דאית ליה בפרק המפלת דכל ג"ש שאינה מופנה אין למדין ממנה ודברי מרן ז"ל צריכין לי תלמוד ועיין בספר קרבן חגיגה סי' פ"א: ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. בעיא דלא איפשיטא בגמרא. וכתב מרן ז"ל ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא. ולי נראה דרבינו ס"ל כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע"ש וכיון שכן אזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן ועיין במ"ש התוס' בפרק דם חטאת עלה צ"ו ד"ה אלא ודוק:

י״א

ואחר כך כהן אחד בא אליה וכו'. בתוס' פ"ק דסוטה איתא כהנים נוטלין גורלות כל מי שיעלה גורלו אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדים יע"ש:

י״ב

ונותנו לידיה כדי לייגעה. נ"ב עיין בספר קרבן חגיגה סי' פ':

ט״ז

והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה. נראה מדברי רבינו הללו דדוקא בעזרת נשים הוא דקפדינן אבל בהר הבית ליכא קפידא. והדבר הוא תימה אצלי דבפ"ק דכלים משנה ה' תנן הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם וכן פסק רבינו ז"ל בפ"ז מהלכות ביאת מקדש דין ג' ובמקום אחר הארכתי. (*א"ה חבל על דאבדין):

י״ז

באותה שעה שתמות היא וכו'. בריש פרק כשם תנן כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו. ואני מסתפק אם הוא דוקא מחמת אותה טומאה דמחמתה שתתה אבל אם טימא אותה פעם אחרת נהי שהמים בודקין אותה אבל לו אינן בודקין אלא מחמת אותה טומאה. וכן היכא דנטמאה אחר זמן עם זה דקי"ל כר"מ דהמים בודקין אותה וכמ"ש רבינו לקמן בפ"ד מהלכות אלו דין י"ז מהו שיבדקו אותו. וזה הספק עצמו יש להסתפק היכא דזינתה לשעבר עם אחר או להבא מהו שיבדקו אותו דאפשר דליכא בדיקה גבי דידיה אלא באותו שקינא לה אבל לא באחר או דלמא לא שנא. ואת"ל דליכא בדיקה אלא עם אותו שקינא לה אבל באחר לא, עדיין יש להסתפק בזה שקינא לה אם טימא אותה לשעבר או לעתיד מהו שיבדקו אותו מי אמרינן ליכא בדיקה לגבי דידיה אלא באותה טומאה שקינא לה אבל משום טומאה אחרת ליכא בדיקה או דלמא כל לגבי דידיה דזה שקינא לה לעולם איכא בדיקה. ומה שאמרו בירושלמי אבל הוא לכשתשתה נבדק אינו ענין לזה דכבר פירשנו לעיל (*א"ה תמצאנו פ"ב מהלכות אלו דין י"ב ד"ה ודע שראיתי להתוס' וכו' יע"ש) דכוונת הירושלמי שבא למעט דלא נימא כי היכי דהיא נבדקת בין מאיש זה בין מאיש אחר כך הוא יהיה נבדק בין מאשה זו בין מאשה אחרת. ומ"מ נראה דיש להוכיח מכאן דמאשה זו בין לשעבר בין להבא הוא נבדק שהרי לא מיעטו אלא מאשה אחרת. ועדיין נשאר הספק האחר דהיינו אם נטמאה עם אחר לעבר או להבא מהו שיבדקו אותו. ומ"מ נראה דממ"ש שהיא לפי שהיא נאסרת בין לו בין לאחר היא נבדקת מכאן יש להוכיח דאחר ג"כ נבדק בין לעבר בין לעתיד שהרי אסרה ולפי צד זה שאנו אומרים דכל דבר שהיא נבדקת גם הוא נבדק בין לעבר בין לעתיד א"כ היכא דבדקו אותו ולא בדקו אותה אף שיש זמן רב יותר מג' שנים שלא שתתה אחרת מ"מ אני אומר עם אחרות נסתר והיא מאותן ששתו כבר ועכשיו טימא אותה והוא נבדק. והכא לא שייך אותו מחלוקת אם הזכות תולה וניכר או אינו ניכר משום דאין החששא משום לעבר אלא אמרינן עכשיו נסתר עם אותה ששתתה זה כמה שנים והוא נבדק עכשיו וכשם שהיא נבדקת. והא דבירושלמי לא אשכחו פתרי להיכא דבדקו אותו ולא אותה אלא שהיה הוא מזיד והיא שוגגת ולא אמרו דלעולם אנו תולין דעם אחרת נסתר וזאת האחרת שתתה כבר ועכשיו נטמאה עם זה. לזה אפשר דהירושלמי לא קאי בשיטת ר"מ דאמר אמן שלא אטמא ואפשר דס"ל דלית הלכתא כר"מ, אבל לדידן דקי"ל כר"מ משום דרב אשי בעי אליביה אפשר דטעמא דבדקו אותו ולא אותה הוא משום דעם אחרת נסתר וכמ"ש. ולפי זה ניחא מה שכתבנו לעיל (*א"ה פ"ב מהלכות אלו דין י"ב ד"ה ודע דרבינו וכו' יע"ש) דאיך לא למדנו רבינו באשת כהן שבדקו אותו ולא אותה שהיא אסורה לבעלה משום דבירושלמי לא אשכחו פתרי להאי מלתא אלא שנאמר שהיתה היא שוגגת. דאפשר דס"ל דהירושלמי לא אזיל בשיטת ר"מ ומש"ה לא אשכח פתרי אלא בכה"ג ולדידיה באשת כהן שבדקו אותו ולא אותה אסורה אבל לדידן דקי"ל כר"מ אף באשת כהן שבדקו אותו ולא אותה מותרת לבעלה לפי שאני אומר מה שבדקו אותו הוא לפי שנסתר עם אחרות וכמ"ש:

כ״א

סוטה ששתת מי המרים ולא מתה וכו'. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן בפירקין הלכה כ"ד):

כ״ג

אבל אם בא עד אחד וכו'. דין זה דעד אחד לא נתבאר בגמרא אך הוא סברת רבינו דס"ל דע"כ לא מהני עד אחד אלא קודם שתייה דגזירת הכתוב היא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון דליכא שתייה להתירה נשארה באיסורה דומיא דנשים דאינן ראויות לשתות מגזירת הכתוב והם אסורות משום דליכא שתייה שיתירום. ובזמן הזה נמי הוי דינא הכי דכיון דליכא מי סוטה נשארה באיסורה אבל אם כבר שתתה הרי היא מותרת עד שיבאו שני עדי טומאה אבל ע"א לא. ואם היה בא זה העד קודם שתייה היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתייה מגזירת הכתוב. ואיכא למידק מתני' דקתני ואלו אסורות לאכול בתרומה שבאו עדים שהיא טמאה ומיירי שבאו עדים אחר ששתתה דאי קודם פשיטא זונה היא וכדאיתא בגמרא וא"כ אליבא דרבינו מתני' דוקא עדים קתני דע"א אינה אסורה וא"כ רב ששת דרצה להוכיח ממשנתנו דסוטה דיש לה עדים במדה"י דאין המים בודקים אותה ע"כ בשני עדים נמי קא מיירי אבל בע"א המים בודקין דאי רב ששת מיירי בע"א היכי יליף לה ממתני'. וא"כ קשה דה"ק רב ששת דאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידעי בה ופירש"י אע"ג דדרישנא לעיל לעד אחד נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה ע"כ. ואם כן כיון דמהאי קרא יליף לה רב ששת יש ללמוד ממנו לעד אחד דהא כי מוקמינן לקרא בסוטה ודאית ילפינן מינה עד אחד. הא לא קשיא דדוקא היכא דאמרינן דקרא דועד אין בה קאי לוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וכדאיתא בריש סוטה ילפינן מיניה דע"א נאמן בטומאה וקרא ה"ק ועדים שנים אין בה אלא עד אחד והיא לא נתפשה אסורה אבל אי אמרינן דקרא קאי לסוף הפרשה דהיינו והביא האיש את אשתו וגו' אז הפירוש הוא בהפך דה"ק ועדים שנים אין בה אלא עד אחד אז הוא דוהביא האיש וגו' ויבדקוה המים אבל אם היו בה שני עדים אינן בודקין אותה וזה פשוט ועיין בהרא"ם ז"ל ז"ל בפי' התורה. ועוד דאנן לפי האמת לאו אהא דרב ששת סמכינן אלא אההיא דאמרינן בגמרא תניא כוותיה דר"ש ולא מטעמיה טהורה ולא שיש לה עדים במדה"י וכו'. וא"כ לא שמעינן מקרא אלא מי שיש לה שני עדים במדה"י. אך התוספות חולקים בדין זה דרבינו שכתבו וז"ל ושבאו עדים שהיא טמאה מספקא לרבי אי דוקא נקט עדים שנים אבל ע"א לא מהימן דמוקמינן לה בגמרא דמיירי לאחר ששתתה דדוקא קודם שתייה האמינה תורה לע"א ורב ששת דאמר בגמרא סוטה שיש לה עדים במדה"י דאין המים בודקין אותה דוקא עדים נקט ולא ע"א או דילמא כיון דהאמינה תורה לע"א אחר קינוי וסתירה ליכא חילוק בין אחד לשנים מיהו מסתברא דה"ה לע"א כדעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ע"כ. ומפשט דברי התוס' נראה דס"ל דלפי המסקנא מ"ש רב ששת סוטה שיש לה עדים במדה"י דאין המים בודקין אותה מיירי אפילו בע"א. וקשה דהיכי יליף לה רב ששת מקרא דועד אין בה הא כי אמרינן דקרא קאי לסוף הפרשה ליכא למיגמר מיניה אלא דהיכא דאיכא שנים אין המים בודקין אבל בע"א המים בודקין וכמ"ש לעיל ואולי ס"ל לרב ששת דכיון דלמדנו מקרא דהיכא דאיכא שני עדים אין המים בודקים וטעמא שלא היתה ראויה לשתות שהרי היו כאן עדים ה"ה דמינה ילפינן לע"א דגם בע"א נמי לא היתה ראויה לשתות וכל זה הוא דוחק גדול: אבל הנראה אצלי דהתוס' ז"ל מעולם לא נסתפקו דה"ה לעד אחד אלא גבי מתני' דקתני ושבאו עדים שהיא טמאה דה"ה לע"א אחר קינוי וסתירה אין חילוק בין קודם שתייה לאחר שתייה אבל מילתא דרב ששת הוי דוקא בשני עדים וכפשטיה דקרא וכדכתיבנא לעיל. ומאי דפשיט רב ששת ממתני' ה"ק מדקא תני מתני' דאפילו ע"א אחר שתייה אוסרה ע"כ דאית ליה דבאיכא שני עדים אין המים בודקין ומש"ה הכא מקבלים עדות של עד ולא אמרינן סהדא שקרא הוא מדלא בדקוה המים משום דאמרינן אימור יש עדים במדה"י. אלא אי אמרת דלעולם המים בודקין א"כ אפילו אם היו באים שני עדי טומאה לא היה לנו לקבלם דהא סהדי שקרי נינהו וכ"ש עד אחד. ומיהו מה שסיימו התוס' וכתבו כדעולא וכו' לא ידעתי מה שייך הך דעולא הכא דמלתא דעולא הוא בהכחשת עד אחד וכדאיתא בכמה דוכתי. ואני סבור דכוונת התוס' היא לומר דלא יקשה עליך דאמאי נקט במתני' עדים מאחר שהדין הוא אפילו עד אחד דכיון דאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים א"כ לע"א קרי ליה נמי עדים והכוונה היא עדות המועיל וכמ"ש הרא"ש במציעא גבי המפקיד את חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ובפרק בתרא דיבמות תנן לזו עדים ולזו אין עדים והתם ע"כ הוא עדות המועיל דהא בע"א הוי דינא הכי ה"נ מאי דקאמר ושבאו עדים שהיא טמאה פי' הוא עדות המועיל. ונראה דיש להכריח מה שכתבנו דאף אליבא דתוס' מילתא דרב ששת הוא דוקא בשני עדים אבל בע"א המים בודקין אותה. מההיא דאמרינן בפ"ד דשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בעד סוטה שחייב וכתבו התוס' וז"ל ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדות קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה וכו'. ואם איתא דאפילו בע"א אין המים בודקין אותה א"כ לא מצי העד למיטען ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות א"ו דלא אמר ר"ש אלא בשני עדים ומש"ה הויא טענת העד טענה אלא שהבעל טוען דהרבה פעמים זכות תולה וכו': וא"ת כפי מה שכתבנו אליבא דתוס' דעדים דמתני' לאו דוקא אלא ה"ה ע"א ועדים דרב ששת הוא דוקא שני עדים אם כן מהו זהו שהקשו לרב ששת ממתני' דתנן ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה ואמרינן דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתקדוש תיפוק לחולין אלא לבתר דקדוש אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מיקדש ומיקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש ומש"ה מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש ותיפוק לחולין ומאי קושיא מתני' דקתני מנחתה נשרפת מיירי בע"א וכי קדוש לאו בטעות קדוש אלא מדינא נתקדש כיון שלא היו שם שני עדים והיו המים בודקין אותה. הא לא קשיא דנהי דס"ל להתוס' דעדים דמתני' לאו דוקא אלא ה"ה ע"א אבל לא מצינן למימר דדוקא הוא ע"א ולא שנים דכיון דהדין משתנה מאחד לשנים לא הול"ל לישנא דעדים ומדנקט לישנא דעדים משמע דבכל גוונא איירי בין בע"א בין בשני עדים ומש"ה שפיר קא מקשה ליה לרב ששת דבשני עדים תיפוק לחולין דהקדש טעות היה שהרי לא היו המים בודקין אותה. ודע דאליבא דרבינו דאית ליה דע"א לאחר שתייה לא מהני אבל קודם שתייה נראה דפשיטא דמהני אפילו לאחר שהקדיש את המנחה וא"כ מתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות דחשיב שבאו לה עדים שהיא טמאה מיירי אפילו בע"א דאף דמיירי לבתר דקדיש מ"מ קודם שתייה הוא דהא קדוש הכלי קודם שתייה היה וכמ"ש רבינו בפירקין דין י"ג וא"כ מיירי מתני' קודם שתייה וא"כ אף אליבא דרבינו עדים לאו דוקא דה"ה בע"א. ומאי דמקשו בגמרא לרב ששת ממשנה זו כבר כתבנו דאף שנאמר דעדים לאו דוקא מ"מ פשיטא דאין לומר דמיירי דוקא בע"א ולא בשנים אלא מיירי בכל גוונא ופריך לרב ששת מחלוקת שני עדים. ואפשר עוד לומר דלרבינו מיירי דוקא בשני עדים ומיירי אחר שתייה וקודם קמיצה ובמקום אחר נאריך בביאור משנה זו אליבא דרבינו ז"ל. (*א"ה תמצאנו לעיל פ"א מהלכות אלו דין י"ד ד"ה אך איכא יע"ש). ודע דבסוגיא זו דרב ששת שרצה להכריח סברתו ממתני' וקאמר דאתו עדים אימת וכו' וקאמר דאשמעינן מתני' דלא אמרינן סהדי שקרי נינהו לא ידעתי איך יתיישב לו מתני' דר"פ ארוסה דקתני ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה וכו' ושבאו לה עדים שהיא טמאה וא"כ קשה דמאי אשמעינן מתני' פשיטא זונה היא. ואולי אגב דנקט להני בפ"ק גבי תרומה וכן בס"פ היה נוטל גבי אלו שמנחותיהן נשרפות נקט להו נמי הכא. וראיתי לרבינו לעיל רפ"ב שהביא מתני' דר"פ ארוסה ולא הזכיר אלא ד' חלוקות אבל חלוקה דמי שבאו לה עדים שהיא טמאה לא כתבה והנראה דמשום פשיטותה לא כתבה:

כ״ד

אשה שזינתה באונס וכו'. לא ידעתי לאיזה תכלית כתב רבינו כל זה ומה בא ללמדנו דבאונס או בשגגה או דרך איברים דאין המים בודקין אותה. שהרי דין האונס והשגגה שהיא מותרת לבעלה ישראל כבר נתבאר לעיל בפי"ד מהלכות אישות דין י"ט. ודין בא עליה דרך איברים נמי פשוט הוא דאפילו בנשיקה אינה אסורה לבעלה לדידן דקי"ל כרבי יוחנן דהעראה היא הכנסת העטרה אבל נשיקה כי היכי דלא חשיב ביאה לחייבו מיתה או כרת או מלקות וכמו שפסק רבינו לקמן בפ"א מהלכות איסורי ביאה דין י' ה"ה דאינה נאסרת על בעלה משום נשיקה וכ"ש בא עליה דרך איברים וכל זה הוא פשוט. ואם בעלה כהן בין באונס בין בשוגג אסורה אבל נשיקה וכ"ש דרך איברים פשיטא דאינו אוסרה לכהן וא"כ אם המים בודקין אותה או לא לאיזה תכלית הוא ולו חפץ ה' להמיתה בין באונס בין בשגגה או דרך איברים ומה איכפת לן אנן בדידן ואיהו בדידיה. ודין אשת כהן שמותרת לבעלה אחר שתייה כבר כתבו רבינו לעיל דין כ"א וכתב שם ואע"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה. ודבריו הם מסוגיית הגמרא פ"ד דסוטה (דף כ"ו) דאמרינן התם גבי אשת כהן דשותה ומותרת לבעלה פשיטא אמר רב הונא במתנונה מתנונה הא בדקוה מיא במתנוונה דרך איברים מהו דתימא הא זנויי זנאי והא דלא בדקוה מיא כי אורחיה משום דבאונס זנאי ולגבי כהן אסירא קמ"ל. ומסוגיא זו אין להכריח דאשת כהן שזינתה באונס דאין המים בודקין אותה דאפשר דמאי דקאמר בגמרא קמ"ל הכוונה היא דלא מיתסרא לכהן משום דאם איתא דבאונס זינתה היו המים בודקין אותה כי אורחיה ואפשר דמודה ליה דכל באונס אין המים בודקין ואפ"ה אינה נאסרת דעל הספק אינה נאסרת ומ"מ בין הכי ובין הכי לא מצאתי נפקותא לענין דינא. ומ"ש רבינו דמי שבא ביאה אסורה דאין המים בודקין התם נפקא מינה טובא לענין דינא דהיינו שאם הוא יודע בעצמו שעבר עבירה לא ישקה את אשתו וכמ"ש רבינו לעיל בפירקין דין י"ח ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע. וכן מאי דקאמר רב ששת בפ"ק (דף ו') דסוטה שיש עליה עדים במדינת הים דאין המים בודקין אותה מלבד דבדברי הגמרא אין לנו להקשות אם ילמדנו במידי דלא נפקא מינה לענין דינא זאת ועוד דנ"מ דלא נימא סהדי שקרי נינהו מאחר דלא בדקוה מיא וכדאיתא התם ועוד נ"מ דאם המים בודקין אותה היכא דבאו עדים שהיא טמאה אחר שקדשה מנחתה בכלי מנחתה נשרפת מדין תורה אבל אי אמרינן דאין המים בודקין אותה אין מנחתה נשרפת אלא מדרבנן גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול וכדקאמר התם רב אשי: וראיתי בפ"ו דיבמות (דף נ"ה) ובפ"ד דסוטה (דף כ"ו) דאמרינן שכבת זרע דכתב רחמנא גבי סוטה למה לי ואסיקו פרט לשקינא לה דרך איברים מהו דתימא בקפידא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ"ל. וכתבו שם התוס' ביבמות וז"ל וא"ת הא אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי וא"כ מה בכך אם הזכיר נמי דרך איברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי וי"ל דה"פ שקינא לה דרך איברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך איברים וכן שלא כדרכה ע"כ. ורש"י נמי גבי לשקינא לה שלא כדרכה פירש וז"ל שהיה חושדה עמו בכך וכשאמר לה אל תסתרי עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה ע"כ. ואין ספק דלדברי רש"י ז"ל שני הפירושים הללו צריכים אנו לאומרם לפי המסקנא דאמרינן פרט לשקינא לה דרך איברים. וא"כ למדנו מכאן דמי שקינא לאשתו דרך איברים שלא היה חושדה כי אם בכך ומש"ה אמר לה שלא תסתר עם פלוני והלכה ונסתרה דלא חשיב קינוי ומותרת לבעלה והרי הוא כאילו נסתרה בלא קינוי דלאו כלום הוא וכ"כ רבינו ירוחם נכ"ב ח"ה יע"ש. ולפ"ז אני תמיה על רבינו דהיה לו ללמדנו דין זה בתחלת הלכות אלו ששם ביאר לנו אופני הקינוי האוסרים אותה לבעלה אחר הסתירה. ודע דלפ"ז דאשמעינן קרא דבעינן שיהיה הקינוי בדבר האוסרה נראה לי דה"ה אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני שמא יאנוס אותך דלא חשיב קינוי ואם נסתרה אינה אסורה. ואע"ג דקרא דשכבת זרע לא כתיב גבי קינוי אלא גבי טומאה. מ"מ ע"כ לומר דלקינוי איצטריך דגבי טומאה למאי איצטריך. תו ק"ל לדעת רבינו דהא לדידן דקי"ל דהעראה היא הכנסת העטרה שכבת זרע אתא למעוטי נשיקה. דדוקא למ"ד העראה זו נשיקה אמרינן דשכבת זרע אתא לדרך איברים. וא"כ היל"ל פרט לנשיקה. סוף דבר דברי רבינו הללו צריכין אצלי תלמוד ובמקום אחר אנופף ידי עליהם. ודע שדין זה שכתב רבינו דאשה שזינתה באונס או בשגגה דאין המים בודקין אותה וכתב מרן דהכי איתא בירושלמי הוא גמרא ערוכה בר"פ אלו נאמרין (דף ל"ב) ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על מים המרים:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קובץ על היד החזקה · הלכות סוטה פרק ג׳

ט׳

ואח"כ מביא כ"ח וכו'. מה שהניח הכ"מ בצ"ע עי' בתי"ט פ"א דסוטה משנה ב' ד"ה חדשה ועי' מל"מ ומ"ש בפ"ו מה' ברכות הלכה ז'.

י״א

עד שהוא מגלה את לבה. התוס' בסוטה דף ח' ע"א ד"ה ויתגרו כ' בשם הספרי ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורס בינו לבין העם כהן פונה לאחוריו ופרעה וצ"ע שלא הביאו רבינו.

כ״ד

ותמעול מעל באשה וכו'. גרסי' בירושלמי פ' כשם הוא מזיד והיא שוגגת פשיטא שהיא מותרת לביתה גירש מהו שיהי' מותר בה אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת הכין מוכח מהירושלמי אף שהיא שוגגת אסורה היא לבועל ועי' במל"מ דפ"ב ועי' בס' כנסת יחזקאל סי' ס"ז דבמת בעלה מותרת דוקא בגרשה אסורה ועי' בברכי יוסף אה"ע סי' י"א שהאריך בירושלמי הנ"ל ואם היא סבורה שמותר לזנות תחת בעלה אפי' למ"ד אומר מותר שוגג הוא אסורה לבעלה כמבואר בהגהת רמ"א סי' קע"ח בשם מהרי"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות סוטה פרק ג׳

א׳

כיצד סדר השקאת סוטה כו'. עיין במה שתמה הרב מ"ל על דברי רבינו שלא נקט לא סדר הכתוב ולא סדר המשנה דלפי סדרן של כתובים בתחילה הכהן היה מכין את המנחה ואת המים ואח"כ היה פורע ראשה ואח"כ נותן את המנחה על ידיה ואח"כ משביעה בשבועת האלה ורבינו כתב דבתחיל' היה משביעה ואח"כ היה כותב המגילה ואח"כ היה מכין המנחה והמים ואח"כ פורע ראשה ובגדיה וגם לפי סדר המשנה בתחילה היה פורע ראשה ובגדיה ואח"כ נותן המנחה על ידיה באופן שסדר זה שסידר רבינו אתי דלא כמאן יע"ש ותמה עוד על מרן כ"מ שלא נתעורר בזה יע"ש ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי מרן כ"מ בהל' י"א כי שם נתעורר בזה וישב דברי רבינו עפ"י דברי הירוש' יע"ש ואני תמיה עוד טובא לפי סדרו דקודם הכנת המים בכלי היה משביעה בשבו' האלה איך היה אומר לה ובאו המים המאררים האלה במעיך כו' דאיך אומר האלה כל עוד שהמים עדין אינן בעולם:

ד׳

גם במ"ש אם עמד בדיבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ כו'. קשה דבתוספת' הביאוה התוס' בפ"ק ד"ח ע"א ד"ה ששם משקין אמרו שהאשה היה מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את [האשה] לפני ה' האשה לפני ה' ולא הכהן לפני ה' ודבריו הם הפך התוספתא שכתב שגם האשה עומדת מבחוץ ואולם רבינו משמע ליה דמתני' פליגא אהך תוספתא מדקתני ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין כו' והמצורעין ודאי לא היו מבפנים כנודע ואפשר דגם התוס' דקתני שהאשה מבפנים לאו היינו לפנים מן הפתח דהיכי יליף מקרא דלפני ה' והלא גבי מצורע נמי כתיב לפני ה' ולא היה מבפנים אלא שניהן היו חוץ לפתח אלא שהאשה היה סמוך לפתח והכהן היה רחוק מן האשה גם זה לעומת זה ומפני שלא היה הכהן לצד הפתח קרי ליה מבחוץ אלא דאכתי קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו זה שהאשה מבפנים והכהן מבחוץ וכעת צ"ע: גם במה שפסק רבינו בדט"ו דבתחילה היה משקה אותה ואח"כ היה מקריב את המנחה וכתב מרן כ"מ דפסק כת"ק דר"ש משום דידוע דכן הלכה כו' יע"ש ולדידי ק"ל דמאחר דחזינן דהדר תנא דמתני' וסתם כר"ש בתר הכי בההיא מתני' דלקמן דקתני לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות ואמרי' בגמ' מני ר"ש היא דאמר מקריב במנח' ואח"כ משקה אותה אמאי לא פסק רבינו כההיא סתמא דהא קי"ל סתמא בתרא עיקר כדאיתא בריש שבועות ובהכי ניחא לי דברי רש"י בפי' על התורה בפ' נשא בפסוק והשקה את האשה שתפס עיקר כדר"ש דאמר בתחיל' מקריב מנחת' ואח"כ משקה אותה ושביק סברת רבנן דר"ש מפני שהוא ז"ל עינו ראתה דהדר תנא וסתם כסברת ר"ש ואין אנו צריכין לדברי הרא"ם שכתב דרש"י אזיל בתר פשטיה דקרא וכמובן: הן אמת כי יש לדקדק בדברי רש"י דמאחר דתפס עיקר כר"ש דאמר דבתחילה מקריב מנחתה ואחר כך משקה אותה אמאי לא דריש נמי קרא דוהשקה את האשה קמא כדדריש ליה ר"ש בגמ' בדי"א דאתא למימר שאם בדיעבד עבר והשק' אותה תחיל' קודם הקרבת המנחה כשירה ונדחק לפרש שהכתוב מבשרך שכשישקנה המים בודקי' אותה ודבר זה אין לו מובן דלזה למה לי קרא הא מקרא מלא דבר הכתוב שהמים בודקים אותה וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואולם לזה סמך רש"י ז"ל דרשת ובאו בה המים המאררים שהמים היו בודקים כל גופ' לומר דלהכי אתא כולי' קרא דוהשקה לבשרך שהמים בודקים אותה ולא דריש רש"י ז"ל קרא כדדריש ר"ש דאצטריך לומ' שאם בדיעבד עבר והשקה קודם הקרבת המנחה כשירה משום דרבנן דחו לה בדיעבד לא פתח קרא ובחר לו רש"י דרך לפום פשטי' דקרא וברור ואע"ג דכבר כתיב קרא אחרינא ובאו בה כבר דרשו אותו בגמרא אחד לבעל ואחד לבועל ולמאי דקשיא לן ע"ד רבינו למה לא פסק כר"ש דבתחי' מקריב מנחת' ואח"כ משקה אותה כיון דסתמא בתרא אזלא דכותיה נלע"ד דכל כה"ג לא מקרי סתמא בתרא בחד פרקא ועיין למרן החבי"ב ז"ל בשכנה"ג בכללי התלמוד אות ט"ו ובמ"ש בחידושי בפ"ק די"ט ד"ב ע"ב בתוספו' ד"ה גבי שבת יע"ש:

ט׳

ועל מ"ש רבינו ואח"כ מביא כלי חרס שלא נעש' בו מלאכ' מעולם. תמה מרן בכ"מ דכיון דפסק כר"י הי"ל לפסוק בפ"ה מה' ביאת מקדש דמי כיור אינן כשרים אלא מן המעיין ותמה על תמיהתו הרמ"ל דלרבא דאמר התם דטעמא דר"י היינו מדכתיב בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר אין הכרע לפסוק בההיא דמי כיור כר"י דאמר מי מעיין הם יע"ש ולדעתי דעת הדיוט אין תמיהתו תמיהא כל כך ע"ד מרן דשפיר דייק מרן דהי"ל לפסוק בההיא דמי כיור כר"י דמאחר דחזינן בסוג' דלפום מאי דסלקא דעתייהו למימר דטעמא דר"י משום דגמר כלי כלי ממצורע ועכ"ל דמשמע ליה לפום האי ס"ד דהלכה כר"י בההיא דמי כיור אף כי הדר אמר רבא דטעמא דר"י מדכתיב בכלי חרס מנ"ל למימר דהדר תלמו' ממאי דהוה סבר דהלכתא כר"י דילמא רבא נמי הכי ס"ל כדהוה ס"ד למימר דהלכה כר"י וכל שכן דתלמודא לא קאמר אלא כו' דמשמע דלא הדר ממאי דקאמר עד השתא כנ"ל להליץ בעד מרן מלכא ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ"א כי שם האריך יותר ליישב תמיהת מרן ולפי מ"ש אכתי לא מייתבא שפיר תמיהת מרן ודוק: ואולם לדידי ק"ל בעיקר דברי מרן שכתב דמשמע ליה לרבינו דהא דאמר רבא ל"ש אלא שלא נתאכמו פניו לר' ישמעאל קאמר שאעפ"י שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסו' ולא כדפרש"י דלרבנן קאי כו' עכ"ל ומי הכריחו למרן לומר כן דלפ"ז לא דייק שפיר לישנא דרבא דאמר ל"ש כו' כמבואר ויותר הי"ל לפרש דרבינו משמע ליה כפרש"י דלרבנן קאי וה"ק אף רבנן דמכשירו בכלי חרס שאינו חדש ממש ואפי' נעשה בו מלאכה מיהו אם נתאכמו פניו שנתבלה ונשתנה מראיתו לא מכשירו משום דדומיא דמים בעינן לכ"ע אף לרבנן וכ"ש לר' ישמעאל דבעי חדש ממש והשתא רבינו פסק לדרבא אף לדידן דקי"ל כר"י משום דעיקר מימר' הלזו לכ"ע אתמר ואפשר להעמיס פי' זה בדעת מרן אף כי לשונו אינו מורה כן ודוק ועיין בסמוך: עוד כתב רבינו ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. וכתב מרן שם בעיא דלא אפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא יע"ש וכתב הרמ"ל דרבינו משמ' ליה כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע"ש עכ"ל וראיתי למו"ה בס' קול יעקב ברמזיו דנ"ז ע"ד שכתב ע"ד הרמ"ל הללו וכן על מש"ל מזה ע"ד מרן שיש לתרץ דברי מרן במאי דאיכא למידק עוד דמנ"ל לרבינו לפרש דמ"ש רבא ל"ש כו' לר"י קאי ולא לרבנן ועכ"ל דאיהו ק"ל מה שהקשו התוספות דמאחר דמי כיור כשרין כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן פסולים מאי קאמר מה מים שלא נשתנו מראיהן וכו' ואיהו לא ניחא ליה בתירוץ התוספות ז"ל משום דוחקא ועל כן פי' דרבא לר"י ז"ל קאי ולדידיה מי כיור מי מעיין הם וילפינן שפיר מה מים כו' ואם כן שפיר ק"ל למרן ז"ל דכיון דרבינו פסק הכא כר"י דנתאכמו פסול וע"כ טעמא הוא משום דס"ל מי מעיין הן והא בהא תליא מעתה איך פסק דמי מעיין כשרים לקידוש ובכן תמה עליו ג"כ אמאי פסק לבעיא דרבא לקולא כיון דהוי ספקא דאורייתא ואין מקום לתרץ בזה ע"פ דברי התוס' לפי האמור דהך בעיא קאי לר"י כמובן את"ד ז"ל יע"ש ולפי מ"ש לעיל דרבינו מפרש כפי' רש"י דההיא דרבא לרבנן דר"י נמי אתמר גלגל חוזר ומתיישב שפיר תמיהו' מרן ז"ל שתים הנה ע"פ דברי הרמ"ל ז"ל ודוק: ודע שמ"ש התוספו' דמי מקוה ומי כיור שנשתנו מראיהן כשרין ה"ד כשנשתנו מחמת עצמן או מחמת צבע אבל אם נשתנו מחמת משקה אחר כגון דם או יין וחלב הרי הן פסולין וכמו ששנינו בפ"ז מה' מקואות ופסקו הרמב"ם בפ"ז מה' מקואות ה"א וה"ז יע"ש ועיקר קושייתם היתה דכיון דכשנשתנו מראיהן מחמת צבע כשרין היכי יליף מינה לכלי שנתאכמו פניו דפסולין כיון שהשינוי בא מחמת עצמו וכל כה"ג במים כשרים ותירצו דאסמכתא בעלמא היא והכי דריש מה מים סתמן לא נשתנו מראיהן אף כלי כשלא נשתנה מראיתו: וראיתי לרבינו בפ"ה מה' ביאת מקדש די"ב שכת' וז"ל כל המימות כשרין לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו כלים הכשרים לטבילה כו' ומרן לא הורה לנו מקום דין זה איו ולפי הנר' הם דברי עצמו דמשמע ליה לרבינו ז"ל כסברת התוס' דשמעתין דכיון דמי כיור הם כשרים ממי מקוה דין מי מקוה יש להם ואם נשתנו מראיהן מחמת עצמן או מחמת צבע כשרים אבל מחמת משקה אחר פסולין דומיא דמי מקוה וה"נ אמרינן בפ"ב דזבחים דכ"ה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור וכמ"ש שם רבי' יע"ש ואת זה ראיתי למרן הב"י בא"ח ר"סי ק"ס עמ"ש הטור צריך שיהיו במים הנטילה מראה מים שאם נשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים כדתנן נפל לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים כו' כתב וז"ל וכתב הרא"ה בברכות פ' אלו דברים דטעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והת' מסתברא משום מים יתירא דכתיב ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו ומהכא דייקינן דמים בהויתן בעינן שלא נשתנו עכ"ל: מבואר יוצא מתוך דברי הרא"ה הללו דס"ל דמי כיור שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן או מחמת דבר שנפל פסולים דומיא דנט"י וזה הפך דברי התוס' הללו דשמעתין והפך דברי רבינו בפ"ה מה' ביאת מקדש שכתבנו ומהתימא על מרן שלא התעורר בזה ומ"מ סוגיין דשמעתין מוכח שפיר כדברי הרא"ה דמדמי שינוי כלי לשינוי המים דמשמע דמי כיור שנשת' מראי' אף מחמת עצמן פסולים ומתיישב שפיר קושית התוס' לדעתו ז"ל דמי כיור ודאי פסולי' בשינוי מראה אף מחמ' עצמן מיתורא דקר' במים תרי זימני לא כן במי מקוה כמובן ולדע' רבי' והתו' דמשמע להו דמי כיור אינן נפסלי' בשינוי מראה אלא כשנפל לתוכן משק' אחר אבל מי צבע וכיוצא אינן פוס' אין טעמו של הרא"ה שנתן במים של נטילה שייך לשיטת' ז"ל דמים של נטיל' פסולים אפי' כשנפל לתוכן קומוס וקנקנתום דכל כה"ג גבי מי כיור כשרים דמי צבע כשרי' למי מקוה ולמי כיור ועיין להראב"ד בס' תמים דעים סי' ס"ו שנ"ט למה שפסלו שינוי מראה במים של נטילה יע"ש: ובעיקר דברי הרא"ה ז"ל הללו ק"ל טובא דכיון דשינוי מראה במים של נטילה מדין קידוש מי כיור ילפי לה א"כ אם אדם הטביל ידיו בתוך הכלי נמי לא יצא ידי חובת נט"י דומיא דקדוש ידים ורגלים דדרשינן ממנו ולא מתוכו ואילו הרא"ה בשיטת הרב ה"ג קאי דס"ל דגבי נט"י אם הטביל ידיו בתוך הכלי יצא י"ח נטילה כמ"ש בהדיא בספר החינוך בפרשת כי תשא בפסוק ורחצו אהרן ובניו וז"ל ואין אנו מצריכין בנט"י בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו אעפ"י שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש מ"מ בקדושה הוא דמיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו אבל בחולין אין לנו מיעוט ואעפ"י שנטילת החולין משום סרך הקדשים הוא וכמ"ש ז"ל משום סרך תרומה מ"מ אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם ודיי לנו לחייב בנטילה ובכלי משום סרך ולהניח מיעוטו דממנו שנאמר בו במקומו ואפילו בתרומה עצמו נט"י בו מדרבנן הוא כו' כ"כ בספר המצות להרמב"ן ז"ל עכ"ל הרי שכתב דדבר זה דממנו ולא מתוכו לא ילפינן מדין קידוש במה שהצריכו כלי ונטי' וכ"כ התוס' והרא"ש הביא דבריהם מרן ב"י לעיל בסימן קנ"ט ע"ד הרב ה"ג יע"ש: וא"כ קשה דמ"ש דבשינוי מראה המים דגבי כיור לא מפסיל אלא מיתורא דבמים במים ילפו לה גבי נט"י מדין קדוש ידים ורגלים ממי כיור וגבי ממנו ולא מתוכו לא ילפו לה מהתם ואם הדבר הזה דממנו ולא בתוכו שכתב הרב דגבי נט"י אין קפידא בדבר היה מפורש בש"ס לא היה מקו' לשאלתינו שהם אמרו והם אמרו וכשם שהצריכו כלי ונט"י הצריכו ג"כ שלא ישתנו מראה המים דומיא דמי כיור ולא הצריכו שיהיו ממנו ולא בתוכו דבקצת דברים השוו תקנת נט"י לקדושי מי כיור ולא בכולן וכך היתה עיקר תקנתם אבל מאחר שאין הדבר מפורש בגמ' ואדרבא משמע הפך זה וכמ"ש מרן ב"י בסימן קנ"ט יע"ש א"כ כיון שמצינו גבי קדוש ידים ורגלים דלא מכשר אלא ממנו ולא בתוכו למה לא נאמר כן גבי נט"י דיליף מהתם לענין שינוי מראה ושאר דברים ומ"ש התוס' והרא"ש דטעמו של הרב ה"ג מדאבעיא ליה לרבא הכי גבי קדוש ידים מהו לקדש בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו משמע דבקדוש הוא דקא מבעיא ליה הכי משום דכתיב ממנו אבל בנט"י אפי' בתוכו מותר עכ"ל דמשמע דעיקר טעמו של הרב ה"ג הוא מדאבעיא ליה הכי גבי קדוש ולא גבי נט"י אין זה הכרח לפי דברי הרב החינוך דכיון דמהתם ילפינן לנט"י להכי ספוקי מספקא ליה התם ומינה נפקא לדין נט"י באופן שלא מצאתי מקום לפי דברי הרא"ה מה בין שינוי מראה דנפ"ל מיתורא דבמים לנטי' בתוך הכלי דנפ"ל ממנו ולא בתוכו וכעת צ"י: שוב ראיתי להרא"ה גופיה בספר בד"ה דק"ס ע"א מפשט פשיטא ליה טובא דגבי נט"י נמי לא מהני נטי' בתוך הכלי דבעינן ממנו ולא מתוכו דומיא דקדו' ידים ורגלים מן הכיור והרשב"א בספר משמרת הבית תמה עליו בזה מדברי הרב ה"ג שכתב דגבי נט"י לא בעינן ממנו ולא בתוכו ואפי' שכשך ידיו בתוך הכלי מהני ליה נטילה יעש"ב באופן שדברי הרא"ה סתרי אהדדי ותבריה לגזיזיה ממ"ש בספר החינוך למ"ש בבדק הבית והדבר צ"ע:

ט״ז

אם טהורה היא יוצאת כו' ואם טמאה היא כו' והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוש נידה והנידות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים. ע"כ. וכתב הרמ"ל שנראה מדברי רבינו דדוקא בעזרת נשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית לא קפדינן והדבר הוא תמוה דבפ"ז מה' בית הבחירה הט"ו ובפ"ג מה' ביאת מקדש ה"ג פסק דהר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נדות ויולדות והכי איתא בפ"ק דכלים והניח' בתימא יע"ש ועיין להרב תי"ט במשנתינו שכתב דעזרה דנקט תנא דמתני' היינו נמי הר הבית דהר הבית נכלל בשם העזרה סתם יע"ש ולע"ד אפשר ליישב בדוחק דדעת רבינו דדוקא תנן מעזרה ולא מהר הבית דאע"ג דגם הר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נידות ויולדות ה"ד נדות ודאות אבל ספק נדות כסוטה זו שלא היתה נידה ודאית אלא שהיו חוששין שמא תפרוש נדה לא היו מוציאין אותה מיד אלא מעזרת נשים שהיא עומדת בה ולא מהר הבית שאינה מקודשת כ"כ כעזרת נשים ואה"נ שאם פרסה נדה מוציאין אותה מכל הר הבית אלא דמספקא לא היו מוצי' אותה מיד דאפשר שלא תפרוש שהזכות תולה אעפ"י שהיא מתכוונת ודוק ועיין להתוס' בפסחים פ' האשה דצ"ב ע"א ד"ה טבול יום ודוק:

כ׳

סוטה שיש לה זכות ת"ת אעפ"י שאינה מצווה על ת"ת הר"ז תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באים עליה כו'. עכ"ל. ונשאלתי מחד צורבא מרבנן מעיר רודיש יע"א בדברי רבינו ז"ל הללו שנראין לכאורה הפך מסקנת הש"ס בפ' היה נוטל דכ"א דאלו התם מסקינן דזכו' זה שתולה לה לאו בזכות ת"ת דידה הוא דהא אינה מצווה ועושה אלא באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו כו' וכמ"ש שם רש"י ז"ל ומסתמות דברי רבינו ז"ל משמע דעל ת"ת דידה קאמר דאי לא כל כי האי הו"ל לפרש וא"כ איך תפס עיקר הר"מ ז"ל זכות ת"ת אעפ"י שאינה מצוו' כיון שטעם זה נדחה קרו לה בש"ס וזה לשון תשובתי אליו לע"ד ב' תשובות בדבר הא' שאפשר שרבינו ז"ל מפרש בדברי רבינא דקאמר לעולם בזכות תורה כו' בזכות דאקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו מי לא פלגן בהדייהו כו' דה"ק לעולם בזכות תורה דידהו ואף ששכ' זה אינו כ"כ כמצוה ועושה מ"מ זכות מיהא אית להו ולא יבצר ששכר זה יגיע לחצי כופר ממי שמצווה ועושה וא"כ זכות ת"ת זה עושה מחצה וזכות דאקרויי בנייהו דפלגן בהדייהו נמי הוה ליה שכרו משלם ודלא כמו שפי' רש"י ז"ל דהשתא הדר ממאי דקאמר תחילה בזכו' תורה דידהו דא"כ לא היה ליה למימר בהאי לישנא דלעולם זכות ת"ת דמשמע דעל זכות תורה האמור מעיקרא קאי אך לפי האמור ניחא: ואף שלפ"ז אכתי הי"ל לרבינו לומר דזכות ת"ת תולה לה בהצטרף אליה זכותא דאקרויי בנייהו מ"מ כיון שהיא מילתא דשכיח ברוב הנשים הא דאקרויי בנייהו לא הוצרך לפרש ובשתיים עלתה לו שרבינו סובר דתלמוד' לא הוצרך לאוקומי ולמימר דזכות תורה היינו הא דאקרויי בנייהו כו' ולא ניחא ליה למימר דזכות ת"ת דידה יכולה היא שתגן אף שאינה מצווה ועושה אלא דוקא לתנא דמתני' שסובר שהזכות תולה לה שלא היתה מתה באותה מיתה אבל לר' דפליג אר"ש בסיפא דהך מתני' וסובר שהיתה מתה באותה מיתה ולא היתה יולדת ולא משכחת כו' וכדאוקי פלוגתייהו רב יוסף בד"ו הא ודאי לא פריך מידי תלמודא אי זכות תורה הא אינה מצווה ועושה דנהי שאינה מצווה מ"מ לא בשבי' זה אין לה שכר כלל ואדרבא הסברא נותנת שגדול יהיה פר''ע ממי שאינו מצווה ממצוו' אלא שהטעם לזה שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו כמ"ש התוספו' ואין למדין מתורתו של דואג שאין לה שכר כלל ולשון חכמים בכל מקום הוא גדול המצווה ממי שאינו מצווה וכ"כ רבינו בה' ת"ת האשה שלמד' תורה יש לה שכר אבל אינה כשכר האיש יע"ש וא"כ לר' דאית ליה שהיתה מתנוולת ומתה באותה מיתה אלא שלא היתה מתה מיד אין ספק שכר זכות זה להגן עליה ולהצי' ממות נפש' שלא תמות מיד וז"ש רש"י וז"ל זכות דמאי כו' מגינה כל כך עכ"ל ודוק:

כ״ב

סוטה ששתתה והיא טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר היה דרכה לילד בקושי כו' לילד נקבות יולדת זכרים. ע"כ. הרב החבי"ב בלקוטיו על רבינו בס"ס שכנה"ג א"ח כתב דמ"ש רבינו שהיתה מתחזקת ופניה מזהירות לא נזכר בגמרא לא בדברי ר"ע ולא בדברי ר"י ורבינו הוציאו ממאי דאמרינן שאם היא טמאה פניה מוריקות כו' ומרובה מדה טובה ממדת פורענות שאם היא טהורה ודאי מתחזקת ופניה מזהירות אך מ"ש רבינו ואם היה בא חולי יסור ותתעבר אם כיוין לו' שאם היתה עקרה נפקדת אדרבא ארכביה אתרי רכשי דזו היא סברת ר"ע ומ"ש אם היה דרכה לילד בקושי תלד בריוח היא סברת ר"י ובגמרא בסוטה ובברכות פליגי ר"ע ור"י דר"ע אמר אם היתה עקרה נפקדת ואמר ליה ר"י אם כן יסתרו כל העקרות כו' אלא אם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות יולדת זכרים כו' ורבינו מזכה שטרא לבי תרי ואם מ"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר הכונה לומר שאם סר ממנה הלידה מחמת חולי תתרפא ותלד הא לא רמיזא בדברי ר"י שלא אמר אלא שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח אבל אם סר ממנה הלידה מחמת חולי שתשוב ותתרפא ותתעבר לא אמר וע"ק שלפ"ז פסק רבינו כר"י נגד ר"ע ואנן קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולכן נראה דמ"ש ואם היה בה חולי יסור ותתעבר היא סברת ר"ע דאמר אם היתה עקרה יולדת וחולי מחמת עקרות קאמר ופסק כר"ע מחבירו אלא שהוא ז"ל ראה דבפרק ארוסה קאמר ר"ע שאם היתה עקרה נפקדת ור"י קאמר שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח ובפ' אין עומדין מוחלפת השיטה שר"י אומ' אם היתה עקרה נפקדת ור"ע אומר אם היתה יולדת בצער כו' ולא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר"ע בבירור ולכן כתב שתי סברות עכ"ל: והנה למאי דמשמע ליה להרב דרבינו פסק כר"ע דאמר אם היתה עקרה נפקדת לא היה לו צורך לידחק במה שנדחק דמשום דרבינו לא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר"ע להכי כתב שתי הסברות אם היתה עקרה נפקדת וגם אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר דכיון דלא פסיקא ליה מלתא לרבינו לא היה לו להביא אלא סברת מ"ד אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דבהך מלתא אפשר דאף ת"ק מודה בה אלא דאיהו לאוספי אתא דאף אם היתה עקרה יולדת וכיון דאפליגו עלה היה לו לרבינו לתפוס הסברא דלא רמו בה תגרא ועוד דכיון דבאותה סוגייא שבברכו' אשכחן לרבי אלעזר דדריש קרא דאם ראה תראה כסבר' מ"ד אם היתה עקרה נפקדת היה לו לרבינו להכריח דהיא היא סברת ר"ע דהלכה כמותו ויותר היה לו להרב ז"ל לומר דרבינו פסק כר"ע שאם היתה עקרה נפקדת ומ"מ הביא ג"כ לדרשת ר"י דאמר אם היתה יולד' בצער יולדת בריוח משום דבהך מלתא אף ר"ע נמי אזיל ומודה בה שאם לא היתה עקרה והיתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' ואיהו לאוסופי אתא דאף אם היתה עקרה היתה יולדת דלא מפני שהיתה יולדת הפסידה ברכתה וקרא נמי דייק דכתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם בא הכתוב לו' שאם היתה עקרה היתה יולדת דוקא הול"ל ונקתה ונזרעה ומדאכפל קרא לומר זרע ע"כ לדרשא הוא בא שאם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' וזרע הגון וראוי לה קאמר הנה זה אפשר לומר לפי דבריו דרבינו פסק כמ"ד שאם היתה עקרה נפקדת ואם היה בה חולי יסור ותתעבר דקאמר היינו חולי העקרו': אמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל דרבינו לעיל בפ"ב ה"י כתב וז"ל היו לו אשה ובנים ה"ז משקה אותה אעפ"י שהיא עקרה או זקנה שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרי' עכ"ל הרי שכתב בהדיא דקרא דונזרעה זרע לא נאמר אלא בראויה לילד שאם יולדת בצער תלד בריוח אבל אם היתה עקר' שלא היתה ראויה לילד לא קאמר הכתו' שתלד וא"כ מבואר דרבינו פסק דוקא כמ"ד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו' ולא כמ"ד שאם היתה עקרה נפקדת וזה הפך דברי מרן החביב ומהתימא איך אשתמיט מיניה לשון זה איברא שדברי רבינו בדין הנז' צרי' ביאור וכבר עמד בו הרמ"ל שם יע"ש כי ע"כ נר' ברור דמ"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד לאו חולי העקרות קאמר אלא שאם היתה חולנית ומחמת חוליה לא היתה מתעברת היתה מתרפאת ויולדת זכר דאף למ"ד שאם היתה עקרה לא היתה יולדת היינו כשתהיה עקרה מחמת מזל או מחמת שנעקרה בית הרחם שלה כמ"ש רש"י בפ"ד דערובין דמ"ז וז"ל עקרה מחמת מזל ובפ"ד דיבמות דמ"ב פי' עקרה שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וא"נ ששתתה כוס של עיקרין כמ"ש התוס' בסוטה דכ"ד וכמ"ש כ"ז לעיל בפ"ב ה"י הרמ"ל יע"ש דכל אלו אינן ראויות לילד מחמ' עצמן ולא מחמת חולי והני הוא דאמעיטו למאן דלא דריש קרא שאם היתה עקרה נפקדת אבל כשלא היתה יולדת מחמת חוליה לאו עקרה היא דכשמתרפאת ראויה לילד היא והטעם לזה מבואר דכל שצריך להפך טבע העולם בשביל' כל כי האי צריך זכות רב וזו לא היתה ראויה לכך וברור: אלא דאכתי קשה מה שהק' עוד הרב דמנ"ל הא לרבי' דהא ר"י לא אמר אלא שאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל אם היתה חולה שהיא מתרפאת והיתה יולדת לא קאמר ואפשר דהא פשיטא ליה לר"י דודאי כיון שהיתה מתרפאת מחוליה שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות כמ"ש מר"ן החבי"ב פשיטא שממילא היתה יולדת ודוחק ויותר נלע"ד שהן דברי רבינו דמשמע ליה כן מאותה שאמרו גבי ר' אלעזר שטיהר כל אותן דמין ואמר אם הן טהורות יולדו כולן זכרים כו' הרי שנתן סימן שהיו טהורות וראויות לבעליהן בלידתן זכרים והכא נמי ודאי שאם היתה טהור' סימנא לזה היה שהיתה יולדת זכר ור"י לא הוצרך לזה דזו אינה ברכה אלא סימנא בעלמא ולכן דרש קרא דונזרעה זרע שאם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ודוק: ומ"מ יש לדקדק בדברי רבינו דלאיזה תכלית כתב זה ומאי נ"מ לענין דינא ואין מדרכו של רבינו להביא בחבורו כי אם היוצא לענין דינא וכעין זה הוקשה לו להרב מ"ל לקמן בהל' כ"ד בדין אשה שזינתה באונס כו' יע"ש ובדין זה לא נתעורר ונר' דנ"מ לענין שאם באו עדים אחר ששתתה ואמרו שנטמאה באותה סתירה דמחזקינן להו בסהדי שקרי כיון שלא נתכוונה מיד אחר השתיה ואדרבא פניה מבהיקו' וכ"ש אם נתעברה וילד' זכר דאע"ג דכל שיש לה עדי' במ"ה אין המים בודקין אותה מ"מ היא לא היתה יולדת ולא היו פניה מזהירות וזו שנתחזקה אחר השתיה וילדה זכר היא ראיה גדול' שלא נטמאת ומ"מ דין מחודש הוא ואין הדעת סומך בו דכיון שאין המים בודקין אותה אפשר שילדה זכר במקרה וטבע העולם וכן אם נעשו פניה מזהירות אפשר שבאה לה מתענוג שענגה עצמה ואין זו ראיה כלל והדרא קו' לדוכתא לאיזה תכלית כתב רבינו דין זה ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סוטה פרק ג׳

ב׳

ומעשה אמנון ואחותו כו': לא מצאתי זה, ופשטא דגמרא דאינו מזכיר רק הנך שהודו וקבלו שכר כמו יהודה וראובן וכיו"ב ודוק: תמיה לי על סדר רבינו, מה שמרחיק המחיקה מן ההשקייה, ובירושלמי פ"ג ה"ב כו"ע מודו שהמחיקה סמוכה להשקיה, וכן מסתבר דשמא תחזור בה ע"י ניוול, ותו מה שמשביע ואומר לשון האמור בתורה ובאו המים המאררים האלה ואין כאן מים כלל זה תמהון גדול, ובירושלמי פ"א הלכה ה' קרייא אמר מקרין ואח"כ מבזין, מתניתא אמר מבזין ואח"כ מקרין, ונ"ל דהך מקרין ט"ס וצ"ל [מערבין], שבקרא כתיב ולקח מים קדושים וכו' ומן העפר כו' ונתן אל המים קודם הבזוי שפורעה, וזה שאמר דקרייא אמר מערבין הוא עירוב המים עם עפר המשכן בכלי חרס, וע"ז שפיר משני אלא מחמת עמידה ראשונה היה פורע את ראשה, דתיכף כשהעמידה היה פורע ראשה, ואח"כ עשה מים המרים ואמר קרא וביד הכהן יהיו מי המרים, וכיון שהמה בידו שפיר הוא משביעה ואומר מי המרים האלה, ודרך רבינו סתום מאד, פוק חזי בהלכה י"ד איך מפרש וביד הכהן יהיו מי המרים בעת הבזוי הוא מראה אותה לא בעת השבועה, שכל זה ודאי מצא באיזה מקום ולא ידענו איפוא אולם מה שפירשתי בירושלמי נראה נכון בס"ד, ועיין תוספות ריש פרק היה מביא, ולדברינו כבר רמי זה הירושלמי ומשני שפיר, ועיין די"ז ע"ב ד"ה קודם ודוק:

כ״ג

באו עידי טומאה אחר ששתתה ה"ז תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה כו' ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון כו': לפ"ז קשה א"כ מאי דייק רב ששת ממשנה דבאו עדים שהיא טמאה, דילמא לעולם המים בודקין אותה אע"ג דיש עדי טומאה במדה"י, והא דנאמנין משום דאמרינן שמא אינו מנוקה מעון, ולק"מ, חדא דמשמע ליה משנתנו בכל גוונא אע"ג דהבעל קינא לאשתו השנית שיש לו והשקה אותה ובדקוה המים, דחזינן דהבעל מנוקה מעון, דאם היה אינו מנוקה הלא גם לאשתו השניה לא היו בודקין [אף דמשמע לרש"י דוקא אשה זו שבא עליה אחר קנוי וסתירה אין נבדקת] ועוד דמשנתנו מיירי ע"כ דהבעל כהן והיא אוכלת בשבילו תרומה, וא"כ כיון דהבעל בעצמו יודע שלא בא לידי עון והני סהדי שקרי נינהו מותר להאכילה בתרומה בינו לבין עצמו, וכמו דאמרו בכריתות פרק אמרו לו אמר רב יוסף לא אמר ר"י אלא בינו לבין עצמו ולעצמו, דלדבר המבורר אליו הלא לא עשה התורה ספק כודאי ואיהו יודע שלא בא עליה, וז"ב, ועיין ע"ז בספר הישר לר"ת (דף ס"ז) פלפול גדול: ולכאורה היכי ששתתה ולא בדקוה המים ובאו עדים והעידו שהיא טמאה מאחר, שזינתה עם אחר לא ממי שקינא לה ממנו, א"כ כי גירשה הבעל ראויה להיות אסורה לאיש שנסתרה עמו אחר הקנוי, דאין ראיה תו ממה שלא בדקוה המים שלא זינתה עם מי שנסתרה עמו, והא דלא בדקוה משום שהיו עדים וכמו שהוכיח המשל"מ לעיל פ"א הי"ד דכל שיש עדים אין בודקין אותה, והוי כמו אלמנה לכה"ג או ארוסה אע"ג דאינן ראוין לשתיה, בכ"ז הן אסורות לבועל ע"י קנוי וסתירה כדאמר הגמרא (דף כ"ה) אמר ר"י לא לאוסרן לבועל כבעל, וכן פסק רבינו פ"ב הי"ב או היתה מאלו הנשים שאינן ראוין לשתות כו' ה"ז אסורה על מי שנתייחדה עמו כו', והמשל"מ שכתב להיפוך איני מבין סברתו וזה חידוש לא שמענו. ואולי נראה דטעם דאסורה לבועל הוא משום שאסורה לבעל וכיון דאסורה לבעל לכן הוא אסור בה, והכא דאף אם זינתה עמו בכ"ז מצדו לא נאסרה לבעל, שהרי לא בדקוה המים והיתה טהורה לבעלה ובעלה היה מותר בה, תו לאו איהו האוסר לכן מותרת לו אע"ג דאין כאן ברור שלא זינתה עמו דהוי כמו שלא שתתה כלל וכלל דלא היו בודקין, מ"מ לאו איהו האוסר. אולם ז"א רק לשיטת תלמודן אבל לשיטת הירושלמי דהוא מזיד והיא שוגגת אסור בה הבועל, אע"ג דלא אסרה לבעל לא יתכן לכאורה. אמנם באמת ז"א, דכאן הוי מצד ספק דאין כאן ברור שזינתה עמו ושניהם טוענים ברי שלא זינתה עמו, ורק משום שהיא אסורה בעשה ונטמאה לבעל לכן אסרה רחמנא לבועל, אבל אם מצדו היתה מותרת, רק משום שיש כאן עדי טומאה מאחר דלא אסרה על הבעל בכה"ג לא נאסרה גם על מי שנסתרה עמו, ולא דמיא לאלמנה לכה"ג דאיהו רמי עשה ונטמאה על הבעל ודוק. אולם לפ"ז בארוסה וכי"ב שאם קינא לה ונסתרה, ואח"כ באו עדים שנאנסה מאחר והיא אשת כהן אז יהיה מותר בה האיש שנסתרה עמו, כיון דלאו איהו גרים לה להאסר על הבעל דבלא"ה אסור בה משום טומאה ומשום זונה כמו דמסיק רבה בפרק הבא ע"י (דף נ"ז), וזה מוזר. סוף דבר לא ידענא מה דפשיטא ליה להמשל"מ ולא העיר כ"ז ודוק: ואולי יתכן, דאף כי עדי טומאה איכא מאחר אין המים בודקין את האשה אבל את הבועל בודקין דעליו אין עדים, שהעדים מעידים שנטמאה מאיש אחר, וא"כ בכה"ג שבאו עדים שהיא טמאה מאיש אחר, אם אמת היה שזינתה עם אותו איש שנסתרה אתו אחר הקנוי היו המים בודקין אותו, ומדלא בדקוהו ודאי דלא זינתה עמו ומותרת להנשא לאותו איש, וזה נכון. אולם עיקר הוכחתו של המשל"מ, דאם יש עדים על טומאה אחרת אין המים בודקין אף אם היא טמאה מסתירה זו ואין על טומאה זו שנטמאה מזה עדים, והוא, מדמקשה הגמרא מהא דתנן ואלו שמנחותיהן נשרפות שבאו עדים שהיא טמאה וא"א אין המים בודקין אותה, תגלי מלתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש, ואם תאמר שהמים בודקין אותה על הטומאה של זה שנסתרה שפיר קדשה. לכאורה אינו מוכרח, דבשלמא למאן דפליג על רב ששת אף בכה"ג דאיכא עדים במדה"י, מ"מ המים פועלים לטהר אשה לבעלה, דבודקין אותה אף מטומאה אחרת, אבל לרב ששת דעל הטומאה שיש עליה עדות אין המים בודקין אותה. והנה בירושלמי אמר טעמא דנשים האסורות לקיימן אין המים בודקין אותן אמר ריב"ב כלום המים באין להתירה איש לאשתו, וזו כיון שכנסה אומרים לו הוצא, וכן איתא בבבלי ומדרשות, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחק שמי על המים, וכאן שאף אם שתתה והיה תועלת בבדיקתה לידע מזה אם נטמאה, בכ"ז בכה"ג ידעינן רצון התורה דאין תועלת בקרבנה ושתיתה דבכל גווני אף אם נאמר דהמים יבדקו אותה לא תהיה טהורה לבעלה וא"כ הוה קדושת המנחה מעיקרא בטעות. אולם זה מוזר כיון דבכה"ג דהיא טמאה מטומאה אחרת אין רצון התורה שימחק שם הקודש על המים, א"כ קרבן זה אינו בא כדין ובודאי דאינו בודק כלל כיון שבא שלא כדין, וכמו אם ישקה אלמנה לכה"ג והוא לא ידע בודאי אין המים בודקין וכמוש"כ המשל"מ: ומזה הונח לנו מה שנתקשה המשל"מ מנ"ל להגמרא דהיכי דאיכא עדי טומאה מאחר אין המים בודקין אותה גם לטומאה זו, ולפ"ז א"ש, כיון שאין בכח המים להתיר אותה לבעלה אם היא לא נטמאה מאותו שנסתרה ואפילו אם לא יבדקו אותה תו הוי שתיה שלא כדין, וכמו אלמנה לכה"ג שלא הכיר בה שכיון שהשתיה שלא כדין ודאי אין המים בודקין, וה"נ כיון דעל טומאה זו שיש עדים לא יוכיחו המים ולא יבררו, א"כ הוי שתיה שלא כדין ואין בהמים ולא כלום ודוק. אולם מה שהכריח ממה שישב קושית המהרי"ט דאמאי חוזרת ושותה, הא המים בודקין אותה להבא, דחיישינן דילמא איכא עדים על טומאה ששתה בפעם ראשון, ולכן עכשיו שנסתרה עוד חוזר ומשקה אותה, ולפ"ז מוכח דאע"ג דיש עדי טומאה ראשונה בכ"ז חוזרים ובודקין אם תשתה פעם שנית וליכא עדים בסתירה זו שעליה שותית, זה אינו, דמשכחת שהיו עדים בפעם ראשון ולכן הוי השתיה שלא כדין ולא בדקו גם להבא, רק דאח"כ מתו והשתא שישקה אותה א"כ אין בה עדים. אולם לפ"ז נסתר שוב מה שכתבתי לעיל דהמים יבדקו לבועל כיון דאותה אינן מתירין, א"כ אינן באין כדין ואיך יבדקו הבועל, והוי כמו ששתתה מי מערה דאין המים בודקין אותו אלא לכשתשתה היא כדין ונסתר מש"כ לעיל, וא"כ אם שתתה ובאו עדים שהיא טמאה מאחר קודם קנוי, דנמצא דהמים לא ביררו כלל, תו צריכה להיות אסורה לאותו האיש שנסתרה עמו אחר הקנוי אע"ג דשתתה וצ"ע לדינא, ועיין מש"כ בהלכות טוען פ"ב בקושית המהרי"ט:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות סוטה פרק ג׳

כ״ב

סוטה ששתה וכו'. ועיין למרן החבי"ב ז"ל בנימוקיו על רבינו בשיירי [כנה"ג] לאו"ח ולענ"ד רבינו פסק כמ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים וכו' יהיה רבי עקיבא או רבי ישמעאל דאמר הכי משום דהקשה בכח למ"ד אם היתה עקרה נפקדת אם כן ילכו כל העקרות ויסתתרו וכו' וכמו שכתב ג"כ בפירוש לעיל פ"ב ה"י שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות תלד זכרים יעו"ש וא"כ ברור הוא כדכתיבנא וא"כ מ"ש בספר ותלד זכר תבת זכר הוא יתר וצריך למוחקו וכמ"ש החבי"ב ומ"ש רבינו מתחזקת וכו' עד יסור הוא כמ"ש גם החבי"ב ז"ל משום גדולה מדה טובה ממדת פורענות ושוב כתב ותתעבר ותלד ומרווחת בלידה זאת שאם דרכה לילד בצער תלד בריוח נקבות זכרים ואף שהקשו התוס' בסוטה דמה כחה של קושיא זאת שפיר מתרץ לה החבי"ב שם מה כחה של קושיא זאת. והנה בדברי רבינו לעיל פ"ב ה"י שהבאנו כתבו עליו הר"א פי' לא הקפידה תורה שתהא האשה הזאת ראויה לילד וכתב עליו מרן פשוט הוא שזהו פי' רבי עקיבא ורבי ישמעאל עכ"ל כונתו פשוטה לומר דמ"ש רבינו שלא נאמר בתורה וכו' רצונו לומר דאף שהיא אילונית משקה אותה שאין פירוש הכתוב ונזרע זרע כמו שפי' רבי שמעון בן אלעזר שפי' מי שדרכה להזריע וא"כ יצאה אילונית אלא פי' הכתוב הוא בראויה לילד וכו' דקים ליה לפסוק כוותיה דמ"ד הכי אם יולדת בצער יולדת בריוח וכו' ואה"נ דגם למ"ד שאם היתה עקרה נפקדת אילונית שותה אלא דנקט רבינו מה שהוא הלכה וז"ש מרן דאה"נ דבין לר"ע בין לר"י לכולהו אילונית שותה ולא שכונת רבינו לומר דדוקא למ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח הוא דשותה ולאפוקי מהמשל"מ שהצריך צ"ע יעו"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סוטה ג׳, מתוך הלכות סוטה שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סוטה כל הרמב״ם