רמב״ם - הלכות סוטה · פרק ב׳

ספר נשים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות סוטה · פרק ב׳

הלכה א׳

אִשָׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לִשְׁתּוֹת. אֶלָּא אִם רָצְתָה וְאָמְרָה הֵן נִטְמֵאתִי תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם וְאֵינָהּ שׁוֹתָה. וְכֵן אִם אָמְרָה אֵינִי טְמֵאָה וְאֵינִי שׁוֹתָה אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לִשְׁתּוֹת וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְכֵן אִם אָמַר בַּעְלָהּ אֵינִי רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ אוֹ שֶׁבְּעָלָהּ בַּעְלָהּ אַחַר שֶׁנִּסְתְּרָה הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ שׁוֹתָה וְנוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצְאָה וְהִיא אֲסוּרָה [עָלָיו] לְעוֹלָם:

הלכה ב׳

וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִשְׁתּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רוֹצוֹת לִשְׁתּוֹת וּבַעְלֵיהֶן רוֹצִים לְהַשְׁקוֹתָן אֶלָּא יוֹצְאוֹת בְּלֹא כְּתֻבָּה מִשֶּׁיָּבוֹאוּ עֵדֵי סְתִירָה אַחַר עֵדֵי קִנּוּי וְיֵאָסְרוּ עַל בַּעְלֵיהֶן לְעוֹלָם. וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים הֵן. וְאֵלּוּ הֵן. אֲרוּסָה. וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. וּקְטַנָּה אֵשֶׁת הַגָּדוֹל. וּגְדוֹלָה אֵשֶׁת הַקָּטָן. וְאֵשֶׁת אַנְדְּרוֹגִינוּס. וְאֵשֶׁת הַסּוּמָא. וְאֵשֶׁת הַחִגֵּר אוֹ הָאִלֵּם. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. אוֹ שֶׁהוּא כְּרוּת יָד. וְכֵן הַחִגֶּרֶת. וְהָאִלֶּמֶת. וְהַסּוּמָא. וּכְרוּתַת יָד. וְשֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת. כָּל אַחַת מֵאֵלּוּ אֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁתּוֹת:

הלכה ג׳

וּמִנַּיִן שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁתּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כט) "אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ". תַּחַת פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁאֵינָהּ תַּחַת אִישָׁהּ. אִשָּׁה פְּרָט לִקְטַנָּה. תַּחַת אִישָׁהּ פְּרָט לְאֵשֶׁת קָטָן וְאֵשֶׁת אַנְדְּרוֹגִינוּס שֶׁאֵינוֹ אִישׁ. (במדבר ה יג) "וְנֶעֱלָם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ" פְּרָט לְאֵשֶׁת סוּמָא. (במדבר ה יח) "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה" פְּרָט לְחִגֶּרֶת. (במדבר ה יח) "וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ" פְּרָט לְמִי שֶׁאֵין לָהּ כַּף אוֹ שֶׁהָיְתָה עֲקֻמָּה אוֹ יְבֵשָׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִקַּח בָּהּ. וַאֲפִלּוּ כַּפָּהּ אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר כַּפֶּיהָ. וְאָמְרָה הָאִשָּׁה פְּרָט לְאִלֶּמֶת. (במדבר ה יט) "וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה" פְּרָט לְמִי שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ עַד שֶׁתִּהְיֶה שְׁלֵמָה כָּמוֹהוּ וְהוּא שָׁלֵם כְּמוֹתָהּ. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמְּעַכֵּב אוֹתָהּ מִלִּשְׁתּוֹת מְעַכֵּב אֶת בַּעְלָהּ מִלְּהַשְׁקוֹתָהּ. וְכָל הַמְעַכֵּב אֶת הַבַּעַל מִלְּהַשְׁקוֹתָהּ מוּם כָּמוֹהוּ מְעַכֵּב אוֹתָהּ מִלִּשְׁתּוֹת:

הלכה ד׳

קְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ אִם זִנְּתָה בִּרְצוֹנָהּ נֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ מְקַנִּין לָהּ לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. אֲבָל קְטַנָּה בַּת מֵאוּן אֵין מְקַנִּין לָהּ שֶׁאֵין לָהּ רָצוֹן לְהֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו:

הלכה ה׳

קִנֵּא לַאֲרוּסָתוֹ אוֹ לִזְקוּקָתוֹ וְנִסְתְּרָה אַחַר שֶׁנִּשְּׂאָה הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים. נְשׂוּאָה שֶׁקִּנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה קֹדֶם שֶׁיִּבְעל אוֹתָהּ בַּעְלָהּ אֵינָהּ שׁוֹתָה וְיוֹצְאָה בְּלֹא כְּתֻבָּה וַאֲסוּרָה עָלָיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כ) "וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ" שֶׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בַּעַל לִשְׁכִיבַת בּוֹעֵל:

הלכה ו׳

הַגִּיֹּרֶת וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת וְאֵשֶׁת הַגֵּר וְאֵשֶׁת עֶבֶד מְשֻׁחְרָר וּמַמְזֶרֶת וְאֵשֶׁת מַמְזֵר וְאֵשֶׁת סְרִיס חַמָּה אוֹ סְרִיס אָדָם הַמֻּתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן הֲרֵי הֵן כְּכָל הַנָּשִׁים וְשׁוֹתוֹת:

הלכה ז׳

מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה מְקַנֵּא לָהּ וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא. אִשָּׁה הָעוֹמֶדֶת לִשְׁתּוֹת וּמֵת בַּעְלָהּ קֹדֶם שֶׁתִּשְׁתֶּה אֵינָהּ שׁוֹתָה וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ:

הלכה ח׳

כָּל אִישׁ שֶׁבָּא בִּיאָה אֲסוּרָה מִיָּמָיו אַחַר שֶׁהִגְדִּיל אֵין הַמַּיִם הַמְאָרְרִים בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וַאֲפִלּוּ בָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו שֶׁאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה לא) "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ". בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנֻקֶּה מֵעָוֹן אִשָּׁה נוֹשְׂאָה אֶת עֲוֹנָהּ:

הלכה ט׳

לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו מֵחַיָּבֵי לָאוִין אוֹ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אֲפִלּוּ שְׁנִיָּה וְקִנֵּא לָהּ וְנִסְתְּרָה אֵינָהּ שׁוֹתָה אֶלָּא תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו אַף מִשּׁוּם זֶה. עָבַר וְנָשָׂא מְעֻבֶּרֶת חֲבֵרוֹ וּמֵינֶקֶת חֲבֵרוֹ הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה שֶׁאֵין כָּאן עֲבֵרָה:

הלכה י׳

מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד וְלֹא בָּנִים וְנָשָׂא עֲקָרָה אוֹ זְקֵנָה אוֹ אַיְלוֹנִית אֵינָהּ שׁוֹתָה וְלֹא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּה. הָיוּ לוֹ בָּנִים אוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת רְאוּיָה לֵילֵד הֲרֵי זֶה מַשְׁקֶה אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא זְקֵנָה אוֹ עֲקָרָה אוֹ אַיְלוֹנִית וְאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ה כח) "וְנִזְרְעָה זָרַע" אֶלָּא בִּרְאוּיָה לֵילֵד שֶׁאִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר תֵּלֵד בְּרֶוַח. הָיָה דַּרְכָּהּ לֵילֵד נְקֵבוֹת תֵּלֵד זְכָרִים:

הלכה י״א

הָיוּ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וּמֵתוּ בֵּין קִנּוּי לִסְתִירָה כְּבָר נִרְאֵית לִשְׁתּוֹת וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ. לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְלֹא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד אֶלָּא זוֹ הָאַיְלוֹנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וְנוֹלַד לוֹ בֵּן מִגְּרוּשָׁתוֹ בֵּין קִנּוּי לִסְתִירָה כְּבָר נִדְחֵית הָאַיְלוֹנִית מִלִּשְׁתּוֹת:

הלכה י״ב

כָּל אִשָּׁה שֶׁהָיָה לָהּ קִנּוּי וּסְתִירָה וְלֹא שָׁתְתָה מֵי הַמָּרִים בֵּין שֶׁלֹּא רָצָה בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ בֵּין שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא וּבֵין שֶׁבָּא לָהּ עֵד טֻמְאָה אוֹ הוֹדֵית אוֹ הָיְתָה מֵאֵלּוּ הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לִשְׁתּוֹת אוֹ שֶׁקִּנְּאוּ לָהּ בֵּית דִּין. הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי הִיא אֲסוּרָה עַל זֶה שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִמּוֹ לְעוֹלָם כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ. וְאִם עָבַר וּנְשָׂאָהּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִתַּחְתָּיו בְּגֵט אֲפִלּוּ הָיוּ לָהּ כַּמָּה בָּנִים מִמֶּנּוּ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל:

הלכה י״ג

אֲבָל אִם לֹא קָדַם קִנּוּי וּבָאוּ עָלֶיהָ עֵדִים שֶׁנִּסְתְּרָה עִם אִישׁ זֶה וּבָאוּ וּמָצְאוּ דָּבָר מְכֹעָר כְּגוֹן שֶׁנִּכְנְסוּ אַחֲרָיו וּמְצָאוּהָ חוֹגֶרֶת חֲגוֹרָה. אוֹ מָצְאוּ רֹק לְמַעְלָה מִן הַכִּילָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אִם הוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ בְּדָבָר מְכֹעָר כָּזֶה הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לַנִּטְעָן אֶלָּא אֲסוּרָה עָלָיו. וְאִם עָבַר וּנְשָׂאָהּ וְהָיוּ לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ לֹא תֵּצֵא. וְאִם לֹא הָיוּ לָהּ בָּנִים מִמֶּנּוּ תֵּצֵא:

הלכה י״ד

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁרִנְּנוּ הָעִיר עָלֶיהָ וְעַל הַנִּטְעָן יוֹם וּמֶחֱצָה אוֹ יוֹתֵר. וְאָמְרוּ פְּלוֹנִי זִנָּה עִם פְּלוֹנִית וְלֹא פָּסַק הַקּוֹל. וְהוּא שֶׁלֹּא הָיוּ לָהּ אוֹ לוֹ אוֹיְבִים שֶׁמַּעֲבִירִין אֶת הַקּוֹל. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה שָׁם רִנָּה לְדָבָר זֶה בָּעִיר אוֹ שֶׁפָּסַק הַקּוֹל שֶׁלֹּא מֵחֲמַת יִרְאָה. אִם נִשֵּׂאת לַנִּטְעָן לֹא תֵּצֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים. אֲפִלּוּ בָּא עֵד אֶחָד שֶׁזִּנְּתָה עִמּוֹ לֹא תֵּצֵא:

הלכה ט״ו

מִי שֶׁהוֹצִיאָהּ בַּעְלָהּ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא לַנִּטְעָן שֶׁיָּצָאתָה מִתַּחַת בַּעְלָהּ בִּגְלָלוֹ. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים:

הלכה ט״ז

כָּל אִשָּׁה שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה עִם זֶה כְּשֶׁהָיְתָה תַּחַת בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא מִזֶּה. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה בָּנִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ תֵּצֵא תֵּצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:

צפנת פענח · הלכות סוטה פרק ב׳

ג׳

ואמר אל כו'. עיין בירושלמי ריש פ"ז בהך מחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה דהא על מה היא אומרת אמן כיון דאינה שומעת, וע"ש בפ"ב הל' א': הרי הוא כו'. עיין בכ"מ מה שהקשה למה לא הביא שוטה אך באמת שם הטעם משום דאין הקינוי כלום וכאן ר"ל מחמת גזיה"כ ומיירי במדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר וקטן וקטנה ר"ל כגון שהיא בת דעת וכמש"כ לקמן בהל' ד' וקטן ר"ל כמו הך דקדושין ד' י"ט גבי יבם דאז נאסרת עליו ועיין בתוספתא כאן פ"ה גבי הך דר"י דאמר לכשיגדיל הקטן ומיירי כה"ג, ועי' בהך דנדרים ד' ע"ג ע"א ע"ש ברא"ש ומש"כ רבינו בפ' י"ב מהל' נדרים הל' י"ד מה דמחלק בין קטן לשוטה, ועיין בירושלמי כאן ספ"ב דנראה דס"ל דהקינוי הוה גדר דין לא משום האיסור ולכך אמר שם דר"י דס"ל דסומא פטור מן המצות אינו בגדר קינוי ע"ש:

ד׳

קטנה כו' אבל הקטנה כו'. עיין בכ"מ והנה דברי רבינו אינם מובנים דמחלק בין קטנה בת מיאון או לא ע' בהשגות ודוחק לומר דס"ל כשיטת רש"י ביבמות ד' נ"א ע"ב דגבי נשואין דרבנן אינה נאסרת על בעלה ע"ש בתוס' ובירוש' רפי"ד דיבמות אך באמת הפי' דהנה ע' בהך דכתובות דנ"ד ע"א דזנתה לא מיקרי מרידה ומשום דיצר אנסה, וע"ש דנ"ג ע"א וכן כתב התוס' מעילה די"ח ע"ב דלא מיקרי שמנחת את בעלה ע"ש, ולכך זנתה לא הפסידה בלאותיה כמבואר בכתובות ד' ק"א, וגבי מורדת הוה בעיא דלא איפשטא שם ד' ס"ג וזהו כוונת הירושלמי כתובות פ"ז הל' ו' במעשה באחד שראה כו', עשה עובדא כו' וצ"ל תיפוק בפלגות פרן ר"ן שתיטול חצי הכתובה והיו הקרובים מערערים ממ"נ אם סוטה היא א"צ ליתן כלל כתובה כו', ואמר שם דהיה תנאי כתובה דאם לא תתרצה בשותפות עם הבעל תיטול חצי כתובה וכיון שנתנה פיה וכו' כמו ששנאה אותו, רק גבי זנות משום דיצר אנסה כמש"כ. והנה זה רק שייך גבי גדולה דיש לה יצר וזה ר"ל רצון שכתב רבינו דהיינו תאוה עיין רש"י חולין ד' ק"כ ע"א ד"ה נפש, ועיין תוס' קדושין ד' מ"ג ע"ב דקטנה אינה בת תאוה ובע"ז ד' ל"ו ע"ב ע"ש ותוס' יבמות ד' ק"ט ע"א וכ"מ, וכיון שזינתה הוה זה גופא כמו מיאון וכעין דאמרינן ביבמות ד' ק"ח קדושיה הן מיאוניה ולכך מותרת לבעלה ועיין סנהדרין ד' נ"ה ע"ב גבי פטור דקטנה אם משום שוגג אם משום גזיה"כ ורש"י שם דס"ו ע"ב דרק משום גזיה"כ ועיין נדה ד' מ"ה ע"א גבי הך דר"ע ובירושלמי סוטה פ"ד הל' ה' ע"ש:

ח׳

כל איש כו' ואפילו כו'. עיין שבת דף מ' ע"א ש"מ האי מאן דעבר כו'. ועיין בתוס' מנחות ד' ס"ד ע"ב וכתובות דף ב' ע"א ד"ה ותנשא ודף ה' ע"א ד"ה מאי ועיין בהך דעירובין ד' ע"ח ע"ב ובפסחים ד' מ"ח ע"א וזה תליא אם האיסור דרבנן יש עליו שם האיסור או רק תקנתא בעלמא וזהו נ"מ בין מעוברת חבירו דשם רק גדר תקנה ובין ארוסה וכ"כ בזה:

ט׳

לפיכך כו'. הנה רש"י ז"ל פי' הטעם בשם ספרי משום ראויה לאישות, ובירושלמי אמר הטעם מחמת זרע כשר כו'. והנה נ"מ אם ישראל נשא מצרית שניה דזרעו כשר ומ"מ אינה ראויה לאישות. וגם יהיה נ"מ גבי בעולה לכה"ג, וגם גבי בוגרת ומוכת עץ דקי"ל דאם נשא נשוי דאז טעם דהני ליכא וטעם רבינו משום דאינו מנוקה מעון איכא. וגם נ"מ אם היא עקרה או איילונית דקי"ל דשתייה והכא לא שייך הטעם דירושלמי, ועיין בתוס' קדושין ד' ס"ו ע"ב וכ"מ. עוד יש נ"מ אם תחלה קינא לה בלא עדים ונסתרה דאסורה לו כמש"כ רבינו לעיל בפ' כ"ד מהל' אישות דאז הטעם דאינו מנוקה מעון ליכא וראויה לאישות נמי ליכא רק יהיה הטעם של זרע כשר, אך הא המים יבדקו גם על זה ע' ביבמות דס"ט ע"א בתוס' וד' פ"ה ע"ב אליבא דר' מתיא בן חרש ע"ש:

י״א

היה לו אשה ובנים כו'. והנה גבי אשת כהן אם נאנסה לאחר קינוי וסתירה אי שתייה כיון דכעת בלא זה אסורה לבעל, ועיין בסוטה דף ו' גבי הך דבאו עדים שהיא טמאה פי' רש"י מזה שראו שנטמאה מזה. וע"ש בע"ב גבי שזינתה בעזרה, ועיין בירושלמי כאן סוף הל' ב' כלום המים באין כו', וזו אומרים להוציא ע"ש וט"ס שם וה"נ גבי נאנסה כה"ג:

י״ב

כל אשה שהיה כו'. עיין בתוס' סוטה ד' כ"ח ע"א ד"ה מה דס"ל דכל זמן שלא נתבררה אין האיסור משום זנות רק הוה ודאי איסור אף אם כלפי שמיא גליא שהיא טהורה, ויהיה נ"מ בזה לרמב"ח דיבמות ד' ס"א ע"ב די"ל דהויא זונה אף אם אח"כ נתברר שלא זנתה. ובזה א"ש הך דיבמות ד' פ"ה ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה ולרבי, אך י"ל כיון דיש עדים שהיא טהורה אף דאנן לא ידעינן מ"מ אין שם סוטה עליה וכמו הך דכאן דף ו' גבי יש לה עדים שהיא טמאה, אך באמת זה תליא בהך דב"מ ד' מ"ג ע"ב גבי הך מחלוקת דשמואל ור"י גבי הך דר"ע אם יש עדים כ"ז שלא העידו בב"ד אם יש עליו שם חיוב ע"ש ועיין בירושלמי ב"ק פ"ט הל' ז' גבי אימת נעשה החומש קרן אם בנתינת הקרן או תיכף בשעת הודעה בעדים, ועיין בתוס' ב"ק ד' ק"ד ע"ב ובדברי רבינו שם, וע' בהך דכריתות ד' כ"ד ע"א ע"ש, ועיין בהך דיבמות ד' צ"ה ע"א דאמר שם מאי איריא בא עליה אפילו כו', ומשמע שם דזה הוה האוסרה על הבועל, ונ"ל דר"ל שם אם קינא לה עם מי שמותרת להתייחד דאז אף לאחר סתירה יכול למחול וכמש"כ לעיל משא"כ אם בא עליה או כו', אז שוב נאסרה על הבועל ונ"מ אם קינא לה משנים דלא הוה יחוד:

ט״ז

ואעפ"י כו'. עיין מש"כ לעיל בפ' כ"ד מהל' אישות:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות סוטה פרק ב׳

משנה למלך על הלכות סוטה פרק ב׳ ארוך במיוחד (11 קטעים, 82,365 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות סוטה פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

קובץ על היד החזקה · הלכות סוטה פרק ב׳

ג׳

ונעלם מעיני אישה וכו' הא למדת וכו'. הכי אמרי' בגמ' בבריי' ת"ר אשר תשטה אשה תחת אישה להקיש אשה לאיש בירושלמי פ"ב דסוטה סוף הלכה ב' הוא סומא היא סומא מנין מתניתא דר"י פטרו מכל מצות האמורות בתורה משמע דתלמודא דירושלמי לא ס"ל הא דאמרי' בבלי שם למאי הלכתא וכו' וסובר הירושלמי דהא דקתני בבריי' דמקשי' איש לאשתו היינו לענין השנים ומשמע דס"ל להירושלמי כשט' הרע"ב שהבאתי בפ"א ודוק.

ד׳

אם זנתה ברצונה וכו'. סובר רבינו דגם קטנה יש לה רצון והכ"מ דחק עצמו למצוא טעם לדברי רבינו שדחה להך דירושלמי וגם מה דאמר פ"ד אחין דף ל"ג ע"ב מקושי' התוס' בכתובות דף ט' וצע"ג לדחות סוגי' התלמודא דיבמות וגם רבא שם דף ס"א ע"ב סובר להדי' דפתוי קטנה אונס הוא ועי' בפ"מ סוטה דף ד' ע"ב ד"ה קטנה שהביא בשם גאון אחד דרבינו מיירי בקטנה שהגיעה לשנת י"ב שנים ולא ידענו אי מביאה שערות והיכא שיש חשש איסור תורה שקדשה אביה אז יש לה רצון דחזקה שהביאה סמנים משא"כ אם בת מיאון היא ולא נבעלה אחר י"ב שנים ואין כאן ספק תורה לא אמרי' חזקה דרבא וכמ"ש רבינו פי"א מה' גירושין ע"ש ולא משמע כן בדברי רבינו דא"כ למה השמיט דין דפתוי קטנה המבואר בבבלי ובירושלמי ולא נראה דעיקר כמ"ש הכ"מ דרבינו סובר דלא כהירושלמי והוא משום דקש' לי' לרבינו מנ"ל להירושלמי דפתוי קטנה אונס דהוא נגד הסברא עי' במס' נדה דף מ"ה בהא דאמרה האי ריבה אוי לשלש שנים שאבדתי בבית אבא וכו' והי' נ"ל לרבינו דהירושלמי הוכיח מיתורא דקרא דוהיא לא נתפשה כמ"ש רש"י במס' סוטה דף כ"ו ע"א ד"ה והיא והיא מעוטה משמע וכו' והירושלמי לטעמי' דגרסי' בפ"ד דסוטה הלכה ד' מנין שאונסין פוסלין בכהונה בא"א מה אם שרצים הקלים עשה בהן את האונס כרצון סוטה חמורה לא כ"ש וכו' א"כ הך מיעוטא דוהיא מיותרת סובר הירושלמי דאתי למעט קטנה דאפי' לא נתפשה מותרת וא"כ תלמודא דבבלי דנקיט הך דרשא דוהיא לאסור אנוסה לכהן ולא ס"ל הך קושי' א"כ אין לנו ראי' להתיר פתוי קטנה ואמרי' דרצון הוא כנ"ל.

ח׳

ואפי' בא על ארוסתו. מ"ש הכ"מ בכונת הראב"ד צ"ל דה"פ כיון דחזי' דהתורה לא חשש לזה א"כ אין לרבנן להחמיר עי' בטו"ז יו"ד סי' קי"ז ובאמת י"ל דמשכחת לה בקדשה בביאה דאין כאן איסורא כ"א משום פריצותא והא דלא משני הגמ' כן משום דא"כ תקשה גבי שומרת יבם קושי' הגמ' ולא שייך תי' הגמ' כשמואל דאמר לא קנה כיון דקדשה בהתר אבל לפי האמת י"ל דסובר רבינו דלא מפורש בתורה דלא חש לזה ושפיר י"ל דהחמירו רבנן ומיושב קושי' הראב"ד ועי' בס' כתנות אור פ' נשא.

ט׳

עבר ונשא מעוברת חבירו וכו'. וז"ל רבינו בפי' המשנה ר"מ סבר מי שנשא מעוברת חברו ומנקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית לפיכך הוא אצלה עובר עבירה כמו ישראל שתישא נתינה והדומה לה ולפיכך לא ישקה אותה וחכ"א שיגרשנה עד תשלום זמן וכו' ופי' דבריו נראה דלר"מ דתקנו חכמים אפי' בדיעבד שיגרשנה ולא יחזיר עולמית א"כ חזינן דגזירה זו היתה אצלם כמו איסור חמור ושפיר חשיב להעובר על דבריהם לאינו מנוקה מעון ומש"ה לא שותות אבל רבנן דסגי בהפרשה הרי דלא החמירו בגזירה זו כל כך א"כ העובר על דבריהם לא מחשב אינו מנוקה מעון ולא הוי כמו נושא נתינה וכמ"ש בדיבור הקודם דיש לחלק בין איסור דרבנן החמור אצלם לשאינו חמור וזה ג"כ כוונת רבינו פה במ"ש שאין כאן עבירה ובזה סרה קוש' המל"מ דוק ותשכח ועמ"ש בס"ד בפי"א מה' גירושין.

י״ב

כשם שאסורה לבעל וכו'. עי' באה"ע וברכי יוסף שהאריך בדברי המהר"א ששון מ"ש דלבועל שני שלא נאסרה ע"י מותרת מסוגי' דסנהדרין דף מ"א.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות סוטה פרק ב׳

שורשי הים על הלכות סוטה פרק ב׳ ארוך במיוחד (10 קטעים, 106,194 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות סוטה פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות סוטה פרק ב׳

ב׳

ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות כו' משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וט"ו נשים הן ואלו הן ארוסה ושו"י, ובהלכה ג', פרט לארוסה ושו"י שאינה תחת אישה וכו' פרט לאשת קטן וכו': הנה רבינו פסק בפ"ב מהלכות יבום וחליצה הלכה כ' היבמה שזינתה והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה אלא רצה חולץ רצה מיבם, ואיך כתב כאן דאסורה עליו לעולם. וזה היה מקום לדחות דסבר רבינו כשיטת המאירי בבית הבחירה ריש פרק ארוסה, דבכה"ג דמקנא לה בעל וקפיד אסורה ליבם, אך קשה טובא למה צריך למעט ארוסה ושו"י מקרא דתחת אישה תיפוק ליה דלא קדמה שכיבת בעל לבועל וכמו דפריך הגמרא ריש פרק ארוסה וביבמות (דף נ"ח), וצ"ל כמו דפירש הגמרא כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, וכגון שבא עליה יבם בשוגג, דאף ע"ג דקונה אותה לדברים האמורים בפרשה, בכ"ז אינו קונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אם נפלה לו מן האירוסין כמו שפסק רבינו בהלכות תרומות פ"ח וא"כ קדמה שכיבת בעל לבועל ושפיר צריך קרא למעט בכה"ג דאינה שותה, ותו שפיר כתב רבינו דנאסרות על בעליהן, דייק בלשון קדשו, בעליהן, והיינו שכבר בעלו אותן, אף דזה קיצור מאד, ידוע דרך רבינו שסמך על מה שביאר כל אחד במקומו, וא"כ קשה, גדולה אשת הקטן מי משכחת אישות לקטן דנבעי קרא למעטו, ועוד דאיך אסורה על בעלה במה שזינתה תחתיו כשהיה קטן, כיון דלאו בר קדושין הוי וע"כ כדמפרש הגמרא פ"ק דקדושין (דף י"ט) בקטן שבא על יבמתו יעו"ש וכפי מה שפירש הרב המגיד בפ"ה מהלכות יבום הי"ח דמה"ת קונה אותה לכ"ד כמו דתניא בתוספתא בטעמא דביאת קטן מהני משום שאינה צריכה דעת וא"כ קשה דהא הוי כביאת שוגג ביבמה, ונכלל זה במה דכתב רבינו דשומרת יבם אתמעט מקרא ולמה לי למיכתב עוד מיעוט לאשת קטן וצע"ג: אולם נראה דביאת קטן הוי כמו ביאת שוגג ואם נפלה יבמתו מן האירוסין שעדיין לא נשאת לאחיו, דאינה נעשית נשואה, הוי עדיין שו"י ואתמעט מתחת אישה, אבל כשנפלה מן הנשואין ובא עליה בשוגג דקנאה להיות כנשואה הוי אשתו גמורה וכי קנא לה ונסתרה שותה, ובקטן אף כה"ג שנפלה לו מן הנשואין ובא עליה דהוי כביאה בשוגג וקנה אותה לכל דבר, בכ"ז אינה שותה שאינו איש ואינה שותה ע"י בעודו קטן. ואע"ג דהגמרא אמר דלרב ממעט ר' יונתן אף דקנה אותה לכל דבר, היינו אם נימא דאף מן האירוסין הוי כנשואה וע"כ ממעט קרא, אבל לדידן שפיר איכא למימר כדכתיבנא דדוקא בנפלה מן האירוסין דאינה כאשתו בזה אמרינן דמיעטו קרא, אבל בנפלה לו מן הנשואין לא מיעטה קרא ולכן צריך לשו"י וקטן אם בא עליה אף שכבר ניסת לאחיו ודוק: ומזה יהיה מוכח דשיטת רבינו כפי מה שכתבו התוספות בפרק הבא ע"י דהא דמפליג בין נפלה מן הנשואין לנפלה מן האירוסין, הוא בכל מילי ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה ודלא כמו שכתבו תוס' בסוטה דדוקא גבי תרומה שייך לאיפלוגי משום דכבר אכלה, ופירוש דמן התורה אכלה בתרומה כשהיא ארוסה [ושומרת יבם לשיטת ר"ת] רק דמדרבנן לא אכלה לכן היכי שאכלה תו אוכלת, ובאמת לפי שיטתם שם, קשה לי טובא, א"כ איך תלי לה כלל בפלוגתא דרב ושמואל, הא מצינו לומר דכו"ע סברי דהוי כנשואה רק בתרומה גזרו, וכמו דאמר שמואל בכתובות מסירתה לכל חוץ מתרומה, או דכו"ע כארוסה רק דסבר הואיל ואכלה אכלה דמה"ת אכלה שפיר ורבנן גזרו בה, ובכה"ג לא גזרו, וע"כ צ"ל לדידהו דהא דתלי הגמרא בפלוגתא דרב ושמואל היינו אליבא דלישנא קמא דפליגי מן האירוסין דלא אכלה בחיי בעל ואם לא הוי סבר רב דהוי כנשואה גמורה להפרת נדריה וליטמא לה, הוי סבר דלא מפלגינן לה מן ארוסה גמורה וע"כ דסבר דלכל מילי הואי כנשואה, ושמואל סבר דלכל מילי הואי כארוסה ודוקא מן האירוסין אינה אוכלת בתרומה, אבל מן הנשואין שכבר אכלה לא גזרו רבנן, אולם לשון הגמרא כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל כו' אינו מורה על שיטתם, והעיקר כפי מה שפירשו ביבמות וכן הסכים הרא"ש אם כי לא הזכיר רבינו ז"ל רק לענין תרומה ועיין משל"מ הלכות יבום ריש פ"ב: והנה בירושלמי פרק הבא ע"י איתא שם פלוגתא דר' יוחנן ושמואל לכל הדברים, היינו להפרת נדריה וליטמא לה וכי"ב, דר"י אמר קנה לכל הדברים ושמואל פליג, ובתר כן פליגי לענין תרומה דר"י אמר אוכלת ושמואל אמר אם היתה אוכלת בתרומה בחיי בעלה היינו שנפלה לו מן הנשואין אוכלת ואם לאו אינה אוכלת, וזה מורה כפי מה שפירשו בתוספות סוטה אע"ג דבכל הדברים לא קנה אותה כלל אף אם נפלה לו מן הנשואין, ולא הוי רק כארוסה, בכ"ז בתרומה הואיל וכבר אכלה אוכלת, והיינו דמה"ת אף ארוסה אוכלת בתרומה ורבנן גזרו משום סמפון או שמא תשקה כו' וכיון שכבר אכלה תו אף אם הוי כארוסה אוכלת, ובפרט לשיטת ר"ת דמה"ת אכלה אף שומרת יבם עיי"ש וזה נכון והש"ק נדחק בזה: אולם יתכן לפרש הך דא"ר מתניא תמן מה פליגי בבא עליה עודה בבית אביה אבל אם בא עליה עודה בבית בעלה כו"ע מודים שקנה אותה בכל הדברים, דפירושו, דוקא שלא ניסת עדיין לאחיו רק היא עדיין בבית אביה, אבל אם בא עליה כשניסת לאחיו והיא בבית בעלה, בזה כו"ע מודו דקנה אותה לכל הדברים, דלאוקמי במקום בעל הוי כבעל ממש ולא לעודפו מבעל, א"כ הך דר' מתניא מפורש כשיטת הרא"ש והתוספות ביבמות, ואף כי המפרשים לא פירשו כן העיקר כמו שכתבתי ודוק: והנה בתוספתא דמסכת סוטה על משנה דתני ר"י אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה, איתא שם, שמא לכשישתפה כו' או לכשיגדל הקטן ישקנה, וחזינן דעל קנוי וסתירה בעודו קטן משקין אח"כ, ודלא כמו שכתב רבינו דבעינן אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לאשת קטן, דא"כ אפילו מסתירה איתמעטה דתשטה כתיב וזה קאי על סתירה אולם זה לק"מ, דאדרבא מפורש בגמרא דפרק הבא ע"י (דף נ"ח), אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא ארוסה ארוסה בת משתייא היא כו' אלא דקני לה ואיסתתר כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא נשואה [כצ"ל] כו' והקשו שם בתוספות דהא קרא משמע שהסתירה כשהיא נשואה דטומאה תחת אישך כו' וי"ל כי היכי דמרבה כו' ה"נ נרבה סתירה יעו"ש, וא"כ גם מיעוט דאשת קטן דוקא על השתיה קפיד קרא. וליכא להקשות מתוספתא זו על שיטת התוספות ורא"ש דביאת קטן ביבמה אינה כלום, והוי כמו בא עליה כשהוא ישן וכיו"ב דליכא כוונת שכיבה, א"כ באשת קטן איך משכחת קנוי וסתירה, זה אינו, דילמא סבר כר' יאשיה דמרבה שומרת יבם לשתיה ואיירי בזקוקה לקטן וא"ת א"כ לא קדמה שכיבת בעל לבועל, אפשר או דסבר הך תנא דלא בעי שתקדים שכיבת בעל לבועל, או דסבר דביאת הבעל הראשון שמכחו הוא מיבם קדמה שכיבת בעל לבועל קרינא ביה וכמו שפלפלו בזה רש"י ותוספות (בדף נ"ח) ביבמות בד"ה דכוותיה יעו"ש, ובאמת הדא דפשיטא לגמרא דידן, איבעיא בירושלמי כפי מה שאבארו בס"ד: וזה לשון הירושלמי ריש פרק ארוסה וישקנה גזירת הכתוב והביא האיש את אשתו אל הכהן, [פירוש דוקא אשתו ולא ארוסה ושו"י] ולא יקנא לה (ומשני) התורה אמרה וקנא את אשתו וקנא את אשתו, אפילו מקצת אשתו, [פירוש דכתיב שני פעמים וקנא את אשתו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפילו ארוסה ושו"י]. ר' יודן בעי כמה דתימר תמן וקנא את אשתו וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו, ודכוותיה תחת אישך אפילו מקצת אישך [פירוש דכמו דרבי קרא לגבי קנוי ארוסה ושו"י, כן נרבי אפילו לענין סתירה אם בשעת סתירה היתה ארוסה ושו"י כגון שנסתרה בעודה ארוסה ושו"י, דכתיב תחת אישך שני פעמים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבה אף שזנתה תחת הארוס ויבם וזהו אפילו מקצת אישך] היך עבידא קינא לה עודה ארוסה וכנסה ונסתרה משקה אותה על קנויו [זה מילתא דפשיטא וכן פסק רבינו והיא ברייתא בבבלי] קינא לה עודה ארוסה ונסתרה וכנסה וידע בה תצא בכתובתה [כצ"ל] וכן הגיהו המפרשים, דהוי כמו בא עליה בעלה בדרך דתצא בכתובה כדתנן במשנה משום דאיהו גרם לה שלא תשתה, אבל כאן קשה הא בלא ביאתו ג"כ אינה שותה וא"כ לא גרם לה ולא מידי ואמאי אית לה כתובה. והנראה דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל קינא לה עודה שו"י ונסתרה וכנסה וידע בה תצא בכתובה משום דאיהו גרים לה וכגון דבלאו דידיה היה כאן עוד אח אחד שהיה יכול ליבמה דאם הוי מיבמה ביאתו פקע זיקה של אחיו הראשון לגמרי כמו שמבואר שיטת הירושלמי בכ"ד ומהם ביבמות פ"ק הלכה א' ר' יודן בעי קידש אחד מן השוק אחת מהן בא עליה היבם וחלץ לה פקעי ממנה קדושין כו' וכן בכמה דוכתי ולא הוי אפילו מקצת אשתו של המקנא וכקינא לה אחר דמי והיתה מותרת להיבם, דלא נאסרה בסתירה לחוד, והקנוי אגלאי למפרע דלא היתה אף מקצת אשתו והוי כמו קנוי של אחר, וא"כ כי בא עליה אותו יבם שקינא לה מעיקרא, א"כ איהו גרם לאוסרה, לכן יש לה כתובה, ואם לאו שלא ידע שנסתרה תצא שלא בכתובה דאיהי גרמה לה שהטעתו, קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה משקה אותה ע"י קנויו לא קינא לה בעלה כו' שלא נפלה לו אלא מחמת אחיו הראשון והיינו כשיטתו ביבמות דאם לא ייבמה או חלץ לה פקע זיקתו למפרע וקנויו כמו של אחר, וזה נכון, ועיין היטב בתוספות ודוק. וא"כ בעיא דר' יודן כמו דאמרינן דקנוי אתרבאי דע"י קנוי דארוסה שותית אח"כ בהיותה נשואה, כמו כן אם ע"י קנוי וסתירה כשהיא ארוסה שותה אח"כ בהיותה נשואה, וכמו דפשיטא להגמרא דילן ביבמות וקדושין, ורבינו לא נקיט זה דאם כנסה היינו שנכנסה לחופה ולא בעלה סבר רבינו אין חופה לפסולות רק לפסול ולא לקנות וכמו שכתב הלח"מ פ"י מהלכות אישות, ותו הא בעי שתקדום שכיבת בעל לבועל, ולא משכחת רק בבא עליה בבית אביה ותו הוי אינו מנוקה מעון וכמו שפסק לקמן הלכה ח' ודוק: ובאמת הך דמוקי רמי בר חמא ביבמות משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, צ"ע לרבינו, דהא אכתי אינו מנוקה מעון כיון שמדברי סופרים הוא אסור, וזה זרות גדולה לומר, דהך דאמר במשנה שלא שטיתי ארוסה ושו"י הוא פירוש דקרא טרם שאסרו זה חכמים, ואולי אל זה כוון הראב"ד מש"כ הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושו"י, וט"ס קצת נפל בד"ק, וכוונתו למה שהקשינו, ובאמת היא קושיא עצומה וצריכה ביאור, ומה שלא הזכיר רבינו דין הירושלמי שעל קנוי דאחיו משקה היבם משום דהיכי שב"ד מקנין, אם בא ממדינת הים אין הבעל משקה, דבעינן וקינא והביא אותו שמקנא אותו מביא, ואם תאמר דהירושלמי סובר כיון שמכחו ייבמה הוא ממש כאותו האיש שקינא לה, א"כ הא דשקיל וטרי בריש פרק הארוסה גבי שומרת יבם דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל, נימא דשכיבת המת שמכחו מיבמה הוי כמו שקדמה שכיבת בעל, וע"כ או דהירושלמי קאי אליבא דר' יוסי דסבר דהבעל משקה ע"י קנוי ב"ד (וכן נכון), או דפליג הירושלמי בזה ודוק, הארכנו בס"ד וקצרנו עוד במה שיש להעיר בזה:

ג׳

ונעלם מעיני אישה פרט לאשת סומא: צע"ק אם הוא סומא באחת מעיניו אם משקין את אשתו, ולפלא על רבינו, דלקמן כתב ואפילו כפה אחת שנאמר כפיה, והכא מעיני כתיב ובעי שני עינים, ומירושלמי סוף פרק שני ונעלם מעיני כו' פרט לסומא כו' היא סומא מתניתא דר' יודן פוטרו מכל מצות האמורות בתורה, משמע דעל סומא שאין לו עינים כלל קאי דבו פוטר ר"י מכל מצות וצע"ק. וזה פשוט דכוונת ירושלמי על הא דפוטרו לר"י מכל עונשין שבתורה ולכך אין המים בודקין אותה, אבל על ל"ת ומכש"כ עריות ודאי מוזהר ופשוט:

י״ב

הנה באשת ישראל שנאנסה והבועל מזיד אי מיתסרא לבועל או לא, בזה האריך המשנה למלך, דמירושלמי מורה דאסור, ומבבלי (דף ט') בכתובות דמשני מפני מה לא אסרוה לדוד משום דאונס הואי מורה דמותרת לבועל והא דאמר ואב"א לא פליג ע"ז רק דדחוק לומר דשלא ברצונה בא דוד לאותו מעשה ובודאי לא אנסה ואם לא היתה מרוצית לא עשה לה מעשה יעו"ש. אמנם קצת ראיה מסנהדרין (דף מ"א) דאמר אשה חבירה דמקטלא בלא התראה כו' ומשני כשזינתה וחזרה וזינתה, ופריך א"כ לימרו לאוסרה אבועל באנו יעו"ש, וא"כ הוה להו להעיד רק שהבועל מזיד והיא שוגגת והוי מיתסרא ג"כ על הבועל, וע"כ דרק כשהיא מזידה, ומשום ביאת הבועל ראויה ליאסר על בעלה, מיתסרא אבועל: אמנם יתכן דלמאן דסובר בפרק האשה רבה (דף צ"ד) דשכיבת אחותה או חמותה אוסרתה, והיינו אם בא איש על אחות אשתו נאסר אף באשתו אע"ג דבאשתו לא נעשה שום טומאה רק הואיל ונאסר מסיבת קדושיה באחותה ובא על אחותה לכן גם באשתו נאסר, מכש"כ באיש שבא על אשת רעהו באיסור שיהא נאסר בה, והוא על דרך שאמרו הוא ביקש דבר האסור לו לכן אף המותר לו נטלו מידו, ופוק חזי בקו"ח תמן דהדמיון הוא דבאישות הבעל האוסרה בקדושיו ליבעל לאחר והיא פרצה זה ונבעלה לאחר, נאסר בה הבעל שהוא הסיבה להאיסור והיא נאסרת לו, כן באשה בקדושיה היא האוסרת להבעל לישא את אחותה והוא פרץ זה ובעל אחותה, לכן נאסר על אשתו שהיא סיבת האיסור באחותה, נמצא דהואיל והוא עביד איסורא מה שהמניעה בה מצדה לכן נאסר אליה, כן הכא יתכן דכיון דהוא עביד בה איסורא מחמת שהיא אסורה לו, לכן נאסר אליה וזה יתכן, ולפ"ז הוי א"ש מה דאמר הגמרא ואב"א משום דגט כריתות כותב כו' לפרק אליבא דכ"ע מפני מה לא אסרו בת שבע לדוד ודוק, וצ"ב עוד:

ט״ז

כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הר"ז תצא מזה כו' תצא בלא כתובה: נפלאתי מאד, הא בחייבי לאוין קיי"ל אם הכיר בה יש לה כתובה כמו שפסק רבינו פרק כ"ד מהלכות אישות, וכאן באיסור סוטה לבועל הא הוי רק עשה דונטמאה, וחייבי עשה אף בלא הכיר בה יש להן כתובה כפסק רבינו שם ולא דמי לשניות דהוי דבר תורה וא"צ חיזוק, ובמאי גרע זה ממחזיר גרושתו משניסת וכי"ב, וטרחתי להבין דברי רבינו עד שמצאתי בספר עצי ארזים שהסב כוונת הלשון על הבעל ורצה להלום זה בשלחן ערוך. אמנם בלשון רבינו אין באפשרי לפרש כן, ורציתי לצדד קצת, דכאן מיירי ששניהם האיש והאשה אומרים שלא בא עליה אז והעדים מעידים שקר, וא"כ לענין לשהותה כופין אותן ב"ד לגרש משום דאיכא עדים, אבל לגבי ממון הנוגע להאשה אמרינן, דהא את אומרת דלא בא עליך תחת אישך הראשון והעדים מעידים שקר, ובאמת את ראויה לאישות, רק שב"ד אונסין אותו לגרש [ובכ"ז לא הוי גט מעושה, דכיון דאיכא עדים וב"ד מחוייבים לשמוע להם ועל פיהם יקום דבר, א"כ הוי מעושה כדין דכשר] א"כ אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ואעפ"י שגם את אנוסה בכ"ז משום שאין את ראויה השתא לאישות שבשעת הנשואין נשא אותך להיותך ראויה לאישות ואירע אונס אינו חייב לתת לך כתובה. אולם ז"א, דבשלהי נדרים בעי באשת כהן שנאנסה אם יש לה כתובה ופשיט דיש לה כתובה דנסתחפה שדהו, אך דא יש לדחות, דהר"ן פירש טעמא דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא, וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו, אבל באונס דעלמא שפיר מפטר מתשלומין, אך גם ז"א, דהא רבינו פסק בפרק כ"ה מה"א ה"ט דאם אירע לה חולי דרואה מחמת תשמיש אחר נשואיה נסתחפה שדהו ויוציא ויתן לה כתובה, אע"ג דאיהי לא מציא אמרה אנא הא קאימנא, וכן חזינן בכתובות ריש מכילתא גבי חלתה היא דמעלה לה מזונות מפני שנסתחפה שדהו ואע"ג דאיהו אמר אנא הא קאימנא. ומצאתי ת"ל במחנ"א שהעיר בדברי הר"ן, ותירץ דמיירי שנשבית כל העיר ודבריו דחוקים יעו"ש [ובאמת צע"ק על הר"ן שמפרש מפני שקדושת כהונתו גרמא ליה ואטו ברואה מ"ת פליג על רבינו וצריך ישוב] ובבה"ג הלכות שבועה באינו יכול לבועלה אף דאחרות מצי לבעול יש לה כתובה עיי"ש והב"י סימן קנ"ד הביאו בשם הא"ח עיי"ש, ואולי דוקא היכי שהחסרון בה אמרינן מזלו גרם משא"כ כאן, וכ"ז דחוק, כן זה הבל לומר דאיהו גרים דאין כל האצבעות וכו', וצ"ע. ועוד מה נעשה להך שכתב רבינו כ"מ שאמרנו, מוכח דאדלעיל קאי דבאו עדי כיעור קודם שנשאת להנטען עליה אמאי אין לה כתובה. שוב ראיתי מש"כ בשו"ת הר"י בן מיגש סימן קכ"ט עיי"ש שמחלק בין שאסורה לכל ודוק. ועיין מחנ"א הלכות שכירות סימן ד': ואם נמצא מקור מפורש לדברי רבינו, הו"א סברא דמאי שנא בסוטה לבועל גרע טפי דאין לה כתובה, וטעמא, דלפי מה שצדדו הפוסקים דצרת סוטה גם של בועל פטורה מן החליצה וא"כ משכחת ע"י נשואיה לבועל שיכשלו שני אנשים היינו צרתה ויבמה באיסור אשת אח דהוי דבר שיש בו כרת, לכן קנסוה רבנן שאין לה כל דבר וכמו שקנסו לשניות, וזה טעם נכון, אבל הוא נסתר מגמרא דיבמות (דף פ"ה) דאמר סוטה ודאי איכא בינייהו יעו"ש דיש לה כתובה דהוי ד"ת ודוק כי קצרתי:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות סוטה פרק ב׳

ב׳

ושאינה שומעת אינה ראויה לשתות וכו' שנאמר ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת. והתוס' יו"ט העיר דמנין לו לרבינו דרשא זו. ונעלם ממנו דכבר איתא לדרשא זו ברבה סדר נשא וז"ל ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת [וכן איתא בילקוט בשם ספרי זוטא. ובירושלמי דריש בכל לשון ששומעת]:

ד׳

קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. והנה המל"מ בפרק י"א דאישות כתב דלסברא זו דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ישראל הוא הדין חרשת ושוטה נמי נאסרו על בעלה. אך בס' בית מאיר סי' ו' כתב דשוטה אונס גמור הוא ולא דמיא לקטנה ומודה בה רבינו שאינה נאסרת. ויש לי להביא ראיה דודאי כן הוא לדעת רבינו דשוטה גרע מקטן שהרי כתב בהלכות קרבן פסח פ"ה גבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. והקשה עליו בטורי אבן דאמאי פטור כיון דבראשון לא הוה בר חיובא שקטן היה ובר"ה (דף כ"ח) מוכח גבי שוטה שאכל מצה דלא מיפטר במה שאכל כשהיה שוטה וצריך לאכול אח"כ כשנשתפה באותה הלילה ונעשה בר חיוב דאכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא היה אז בר חיוב. ולפי סברת בעל ס' בית מאיר אתי שפיר ולק"מ דלא דמי קטן לשוטה דהוי אנוס גמור משא"כ בקטן שיש לו קצת רצון ודעה כמ"ש כאן ולכך עולה לו גם כן מה שעשה פסח בקטנותו למפטר משני ומינה דאין לאסור שוטה שזינתה כיון דאין לה רצון ודעת כלל: [ולכאורה יש להביא סעד לדעת רבינו מהסוגיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ה ע"ב) דמוקי הא דתנן גבי קטנה בת שלש דאם באו עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה היינו אפי' בהמה. ואע"ג דגדול הבא בשוגג על הבהמה אינה נסקלת דליכא תקלה הכא נסקלת דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא. אלמא דיש רצון ג"כ לקטנה דאי איתא דאין לה רצון כלל וכאנוסה הויא אמאי איכא בה תקלה טפי משוגג בגדול. ולפ"ז נראה דאף בקטנה שאינה מתקדשת למיאון כגון פחותה מבת שש נאסרת כיון שיש לה רצון לדעת רבינו. ודלא כמ"ש בס' קרבן העדה דקטנה שאינה מקודשת למיאון אף רבינו סבירא ליה דאין לה רצון. וכהאי גוונא כתב בס' בית מאיר סי' ו' דרבינו לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך. ושוב ראיתי שנדפס ראיה זו מחדש בתשובה לאחד מגדולי זמנינו. אמנם יש לדחות דהקשו שם דבכל דוכתי משמע דאין בקטן שום איסור במה שעושה בקטנות כדאיתא ביבמות (דף ל"ג ודף קי"ד). אך יש לי ליישב זה על פי מ"ש בפסקי מהרי"א סי' ס"ב דנהי דאינו צריך מן הדין תשובה כשיגדיל אמה שעשה בקטנות מ"מ סימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולות תחת ידו ולכך טוב לו שיקבל על עצמו איזה תשובה. וכן כתב באו"ח סי' שמ"ג. ולפ"ז יש לדחות דמהאי טעמא חשיב לה תקלה בסנהדרין כיון דסימן רע הוא]:

ח׳

כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים וכו'. ובהשגות א"א הא דלא כהילכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם ע"כ. ועיין בכס"מ שפירש כוונת השגת הראב"ד להא דאיתא בסוגיא דריש פרק ארוסה דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא שתיא ארוסה משום דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומשני דמשכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. משמע דאע"ג דבא עליה ארוס הוה שתיא אי לאו דמיעטה קרא ואי איתא דבא על ארוסתו (אינה) [אינו] מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה דתיפוק ליה דאינו מנוקה מעון. והרב משנה למלך תמה על זה וכתב דהקושיא מעיקרא ליתא דגמרא אקרא קמשני דאיצטריך למעט ארוסה היכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל והא דאמרינן דאין המים בודקין את אשתו אפי' בא על ארוסתו הוא לאחר שאסרו חכמים את הדבר הזה משום דקרא סתמא כתיב ונקה האיש מעון לא שנא מביאה האסורה מן התורה או מדברי סופרים וכשאסרו חכמים ביאת ארוסה נכנס איסור זה בכלל מאי דכתיב ונקה האיש מעון. ופירש המל"מ דכוונת השגת הראב"ד הוא להמתניתין והברייתא דגבי מעוברת ומינקת חבירו בפרק ארוסה ע"ש. ובאמת זה אינו מחוור בלשון ההשגות דשמעתתא לא משמע משנה או ברייתא אלא גמרא: אבל נראה לקיים שפיר פירוש הכס"מ בכוונת ההשגות דקשיא לו מסוגיא דגמרא בריש פרק ארוסה דעל כרחין מוכחא דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון כלל ואפילו לאחר שאסרוה רבנן. דאי איתא דאיכא לא אתי שפיר הא דמשני התם דאיצטריך קרא למעט שתיית ארוסה כשבא עליה ארוס בבית אביה דנהי דמן התורה לית בה איסורא מכל מקום גם חכמים לא הוה להו לאוסרה כיון דמוכח מיתורא דקרא דשרי ביאת ארוסה א"כ גם חכמים אין אוסרים בכהאי גוונא דבר המפורש בקרא דמותר וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש. וכן כתב באו"ח בהלכות שופר. וכן הוא דעת כמה פוסקים אלא דאיכא דסבירא להו דדוקא במקום ביטול מצוה המפורשת אין להן כח וכמו שכתבתי בהלכות ספר תורה ובהלכות יו"ט מזה. ולפ"ז יש לומר דהראב"ד סבירא ליה דכל דבר המפורש להיתר אין להן כח לאסור ולפי סברא זו מקשה שפיר דמוכח משמעתתא דר"פ ארוסה דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון דאל"כ לא היה כח בחכמים לאסור כיון דמוכח מיתורא דקרא להתיר. מיהו לדעת רבינו יש ליישב דסבר דשלא במקום מצוה יש להן כח לאסור אף המפורש להתיר ולפ"ז לא קשה משמעתא דר"פ ארוסה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות סוטה פרק ב׳

י״ב

עיין בספרי אגורה באהלך דף מ"ח ע"ב ודנ"א. מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. עיין להרב ברכי יוסף חאה"ע סימן י' נסתפק באשה שנתגרשה בגט כשר מן התורה ופסול דרבנן וזינתה אי מותרת לבעלה לכתחילה או לא מי אמרינן דקרינן ונטמאה מדרבנן כיון דהגט פסול דרבנן או דלמא כיון דהגט כשר מן התורה אף דזינתה מותרת לבעלה ובסוף דבריו אייתי בידיה להתרה מדברי הרשב"א בחידושים דף ט"ו גבי מ"ש שם כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך שהקשו התוס' ז"ל שהו"ל לגרשה וכו' ועיי"ש מה שתירצו והקשה הרשב"א בחידושיו שיכתוב לה בכתב ידו דכשר מדאורייתא וטוב היה לעשות כן דהא אסתר ברצונה נבעלה ותהרג ואל תעבור ואילו מגרשה בכתב ידו אינה עוברת על איסור עריות ואינה נאסרת למרדכי וכו' עכ"ל הרי דמגורשת דאורייתא שזינתה יכול בעלה להחזירה אלו דבריו נר"ו. ואצלי יש לידון בהאי ראיה די"ל דכונת הרשב"א בדבריו אלו לומר דאף דחכמים אסרו לכתוב גט בכתב יד הבעל משום דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר וכמ"ש רש"י פרק המגרש דף פ"ו ע"א מ"מ בכה"ג לא גזרו חדא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן ועוד דהוי חומרא דאתי לידי קולא שתהא אשת איש מזנה לרצונה ותהא נאסרת למרדכי וז"ש הרשב"א יכתוב בכתב ידו שכשר מדאורייתא וטוב היה לו לעשות כן כלומר לכתחילה דאילו עושה כן אינה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת כלומר אדרבא איכא תקלה גדולה ובמקום תקלה לא גזרו דהם אמרו והם אמרו משא"כ בנידון דידיה דרוצה להנשא לכתחילה ולא ניחוש לפיסול דרבנן בזו אין לנו להקל בפיסול דרבנן כדי לסייע ידי עוברי עבירה דלא שייך כאן לומר הם אמרו והם אמרו אדרבא על כזה ועל כיוצא בזה נאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן נראה מדברי רבינו דעשו חיזוק לדבריהם בפיסולי דרבנן ממ"ש פ"י דגרושין ה"ג וכן אם גירש אשתו בגט פסול וכו' ה"ז מותרת לבעלה וא"צ לברך ז' ברכות וכו' וכתב הרב המגיד כיון שאינה פנויה גמורה וכו' יעו"ש וכתב הלח"מ דאף אם רוצה אינו יכול לברך הרי דאף דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אפ"ה התירוה להך שנתגרשה מדאורייתא שתהא מתקדשת לבד בלי ז' ברכות והקלו בז' ברכות ואף שהיא כנדה משום דהם אמרו דהגט פסול וכיון שכ"כ החזיקו בפיסולם איך נקל בנידון דידיה ותנשא לכתחילה ולא תחשב פיסולם פיסול. וא"כ מה שהביא ברא"ש אמי"ר לפשוט דיכולה להנשא לבעלה מדברי רבינו פרק י"א דגירושין דין ו' ושגם הראב"ד והרא"ש סברי הכי יעו"ש במה שהאריך היינו לשאם נשאת לא תצא וליכא למילף מינה שתנשא לכתחילה. גם מה שהביא משומרת יבם דזינתה מותרת לבעלה וסיים בלשונו הכי והרי יבמה דאם נשאת לזר אפי' בשוגג תצא ואפ"ה אם זינתה מותרת ליבמה לכתחילה וכ"ש בפיסולי דרבנן אינו ענין לעניננו דהתם הא אמרו בש"ס טעמא דמותרת משום הלאו דלא תהיה אשת המת החוצה משא"כ בנידון דידיה מי המכריחנו שתנשא לבעלה. גם מה שהביא מדברי הב"י סי' קכ"ז וכן שאר אחרונים שהביאו דבריו דבגט בלא זמן אם נשאת לא תצא אינו לנידון דידיה דהכא אנן קיימין להתירה לכתחילה ומה ענין זה לזה גם מה שהביא מדברי מהר"י באסן שהביא מהר"י כולי בהגהת משל"מ סוף פי"א דאישות שנראה מדבריו דאשת חרש שזינתה מותרת לבעלה שקידושין שלו דרבנן אינו דומה לנידון דידן כלל דהתם שורש הנישואין הוו דרבנן א"כ ליכא קרא דונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל משא"כ נידון דידיה דהוי נשואי פקח והוו קדושין דאורייתא וכיון דחכמים פסלו את הגט ואמרו דלאו גט נינהו נשארו הקדושין והנשואין כדקאי בקדושין גמורים ושייך עלה קרא דונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דחכמים החזיקו דבריהם כשל תורה כדאוכיחנא אנן בדידן תחילת מאמר באופן דבנדון דידיה נראה לאוסרה לכאורה וליכא הוכחה מכל מה שהביא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות סוטה ב׳, מתוך הלכות סוטה שבספר נשים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות סוטה כל הרמב״ם