הלכות סוטה · פרק ד׳
הלכה א׳
בַּחֲמִשָׁה עָשָׂר בַּאֲדָר נִפְנִין בֵּית דִּין לְצָרְכֵי הָרַבִּים. וּבוֹדְקִין עַל הָרְאוּיָה לִשְׁתּוֹת לְהַשְׁקוֹתָהּ. וְעַל הָרְאוּיָה לְקַנֵּא לָהּ וּלְהוֹצִיאָהּ בְּלֹא כְּתֻבָּה. וּבְכָל זְמַן מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת:
הלכה ב׳
וְאֵין מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטָה אֶלָּא בַּיּוֹם. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה. וְאֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה טז) "וְהֶעֱמִיד אֹתָהּ הַכֹּהֵן":
הלכה ג׳
סוֹטָה שֶׁאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה מֵחֲמַת יִרְאָה וָפַחַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וְלוֹמַר הֲרֵינִי שׁוֹתָה. אֲבָל אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה וְהִיא בְּרִיאָה וְאֵינָהּ יְרֵאָה וְלֹא פּוֹחֶדֶת אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר וְלוֹמַר הִנְנִי שׁוֹתָה:
הלכה ד׳
אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה קֹדֶם שֶׁתִּמָּחֵק הַמְּגִלָּה הֲרֵי מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת וְאֵינָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן. וְאִם אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה אַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ:
הלכה ה׳
וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ שֶׁתִּשְׁתֶּה וְאוֹמְרִין לָהּ בִּתִּי אִם בָּרוּר לָךְ הַדָּבָר שֶׁטְּהוֹרָה אַתְּ עִמְדִי עַל בֻּרְיֵךְ וּשְׁתִי וְאַל תִּפְחֲדִי לְפִי שֶׁאֵין הַמַּיִם דּוֹמִין אֶלָּא לְסַם יָבֵשׁ מֻנָּח עַל בָּשָׂר חַי. יֵשׁ שָׁם מַכָּה מְחַלְחֵל וְיוֹרֵד. אֵין שָׁם מַכָּה אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם:
הלכה ו׳
אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחֲקָה הַמְּגִלָּה הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן:
הלכה ז׳
מְגִלַּת סוֹטָה שֶׁכְּתָבָהּ בַּלַּיְלָה פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר וְכָתַב וְגוֹ' (במדבר ה כד) "וְהִשְׁקָה" וְגוֹ' (במדבר ה כה) "וְהִקְרִיב" וְגוֹ' כְּשֵׁם שֶׁקָּרְבָּנָהּ בַּיּוֹם כָּךְ כְּתִיבַת הַמְּגִלָּה וְהַשְׁקָיָתָהּ בַּיּוֹם. כְּתָבָהּ לְמַפְרֵעַ פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר הָאָלָה עַל הַסֵּדֶר. כְּתָבָהּ קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיהָ הַשְּׁבוּעָה פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כא) "וְהִשְׁבִּיעַ" וְכָתַב:
הלכה ח׳
כְּתָבָהּ אִגֶּרֶת פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כג) "בַּסֵּפֶר". כְּתָבָהּ עַל שְׁנֵי דַּפִּין פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּסֵּפֶר סֵפֶר אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה. וְאֵינוֹ כּוֹתֵב לֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא אֶלָּא בִּמְגִלַּת סֵפֶר שֶׁנֶּאֱמַר בַּסֵּפֶר. וְאִם כְּתָבָהּ עַל נְיָר אוֹ דִּפְתְּרָא פְּסוּלָה:
הלכה ט׳
וְאִם כְּתָבָהּ יִשְׂרָאֵל אוֹ כֹּהֵן קָטָן פְּסוּלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה כג) "וְכָתַב הַכֹּהֵן". אֵינוֹ כּוֹתְבָהּ לֹא בְּקוֹמוֹס וְלֹא בְּקַנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ נִכָּר וְעוֹמֵד אֶלָּא בִּדְיוֹ שֶׁאֵין בּוֹ קַנְקַנְתּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וְכָתַב (במדבר ה כג) "וּמָחָה" כְּתָב שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִמָּחוֹת. וְאִם כָּתַב בְּדָבָר הַמִּתְקַיֵּם פְּסוּלָה:
הלכה י׳
נִשְׁאַר בַּמְּגִלָּה רשֶׁם כְּתָב נִכָּר פְּסוּלָה עַד שֶׁיִּמְחֹק יָפֶה יָפֶה. כָּתַב אוֹת אַחַת וּמְחָקָהּ וְחָזַר וְכָתַב אוֹת שְׁנִיָּה וּמְחָקָהּ עַד שֶׁהִשְׁלִים פְּסוּלָה עַד שֶׁתִּהְיֶה כֻּלָּהּ כְּתוּבָה:
הלכה י״א
כְּתָבָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אוֹ מְחָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה. כָּתַב שְׁתֵּי מְגִלּוֹת לִשְׁתֵּי סוֹטוֹת וּמְחָקָן לְתוֹךְ כּוֹס אֶחָד אוֹ לְתוֹךְ שְׁתֵּי כּוֹסוֹת וְעֵרְבָן בְּכוֹס אֶחָד וְהִשְׁקָה לִשְׁתֵּיהֶן פְּסוּלָה. לְפִי שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן לֹא שָׁתְתָה מְגִלָּתָהּ. מְחָקָן בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת וְעֵרְבָן וְחָזַר וְחִלְּקָן לִשְׁנֵי הַכּוֹסוֹת לֹא יַשְׁקֶה אוֹתָן וְאִם הִשְׁקָה כָּשֵׁר. וְאִם נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב מְגִלָּה אַחֶרֶת וּמֵבִיא מַיִם אֲחֵרִים. נִשְׁפְּכוּ וְנִשְׁתַּיֵּר מֵהֶן לֹא יַשְׁקֶה אֶת הַשְּׁאָר. וְאִם הִשְׁקָה כָּשֵׁר:
הלכה י״ב
מֵי סוֹטָה שֶׁלָּנוּ נִפְסָלִין בְּלִינָה. הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם פְּסוּלָה. לֹא הָיָה שָׁם עָפָר בַּהֵיכָל מֵבִיא עָפָר מִבַּחוּץ וּמַנִּיחוֹ בַּהֵיכָל וְלוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ וְנוֹתֵן עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וְאֵינוֹ מֵבִיא אֵפֶר אֲבָל מֵבִיא רַקְבּוּבִית שֶׁהִיא כְּעָפָר:
הלכה י״ג
וְלֹא יַחְפֹּר בְּקוֹרְדוֹם בַּהֵיכָל וְיוֹצִיא עָפָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יז) "אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן". וְאִם חָפַר וְהוֹצִיא עָפָר כָּשֵׁר:
הלכה י״ד
הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הִשְׁקָהּ כְּשֵׁרָה. נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ קֹדֶם שֶׁיַּנִּיחֶנָה בִּכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי זוֹ תִּפָּדֶה כְּכָל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּטְמְאוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת וְיָבִיאוּ מִנְחָה אַחֶרֶת. נִטְמֵאת הַמִּנְחָה אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. וְכֵן אִם אָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי קֹדֶם שֶׁתִּקָּמֵץ הַמִּנְחָה. אוֹ שֶׁאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ. אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדֵי טֻמְאָה. אוֹ שֶׁמֵּת הוּא. אוֹ שֶׁמֵּתָה הִיא. הֲרֵי הַמִּנְחָה כֻּלָּהּ נִשְׂרֶפֶת. וְאִם אֵרַע אֶחָד מֵאֵלּוּ אַחַר שֶׁקָּרַב הַקֹּמֶץ אֵין הַשְּׁיָרִים נֶאֱכָלִין:
הלכה ט״ו
הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵין שְׁיָרֵי מִנְחָתָהּ נֶאֱכָלִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַבַּעַל חֵלֶק בָּהֶם. וְאֵינָהּ עוֹלָה כֻּלָּהּ לְאִשִּׁים כְּמִנְחַת זִכְרֵי כְּהֻנָּה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֵלֶק בָּהּ. אֶלָּא הַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וּשְׁיָרִים מִתְפַּזְּרִין עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. נִמְצְאוּ עֵדֵיהָ זוֹמְמִין מִנְחָתָהּ תֵּצֵא לְחֻלִּין:
הלכה ט״ז
הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה וְנִסְתְּרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִנְחָה אַחַת עַל יְדֵי כֻּלָּן כְּשֶׁמַּשְׁקֶה אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה טו) "מִנְחַת קְנָאֹת הִיא". מִנְחָה אַחַת לְקִנּוּיִין הַרְבֵּה:
הלכה י״ז
יֵשׁ לַבַּעַל לְגַלְגֵּל בִּשְׁבוּעָה עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה עִם אִישׁ זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בּוֹ וְלֹא עִם אִישׁ אַחֵר. וְשֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו מִשֶּׁנִּתְאָרְסָה קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא וְלֹא אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. אֲבָל אֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה קֹדֶם הָאֵרוּסִין וְלֹא אַחַר שֶׁגֵּרְשָׁהּ אִם גֵּרְשָׁהּ וְהֶחֱזִירָהּ. שֶׁאִם זִנְּתָה בְּעֵת זֶה לֹא תֵּאָסֵר עָלָיו. וְכָל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא תִּהְיֶה אֲסוּרָה לוֹ אֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ. לְפִיכָךְ אִם כָּנַס יְבִמְתּוֹ אֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹמֶרֶת יָבָם. אֲבָל מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחַת אָחִיו שֶׁאִם זִנְּתָה תַּחַת אָחִיו הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו. וְכֵן אִם גֵּרְשָׁהּ וְהֶחֱזִירָהּ מְגַלְגֵּל עָלֶיהָ שֶׁלֹּא זִנְּתָה תַּחְתָּיו בַּנִּשּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים. וְיֵשׁ לוֹ לְגַלְגֵּל עָלֶיהָ בִּלְהַבָּא שֶׁלֹּא תִּזְנֶה תַּחְתָּיו וְשֶׁלֹּא תִּזְנֶה אַחַר שֶׁיַּחְזִירֶנָּה אִם יְגָרֵשׁ וְיַחֲזִיר. לְפִיכָךְ כְּשֶׁתִּזְנֶה לְהַבָּא מַיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ וְיֶאֶרְעוּ לָהּ אוֹתָן הַמְאֹרָעוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר (במדבר ה כב) "אָמֵן אָמֵן". אָמֵן מֵאִישׁ זֶה אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן נְשׂוּאָה אָמֵן אֲרוּסָה. אָמֵן לְשֶׁעָבַר אָמֵן לְהַבָּא:
הלכה י״ח
מִצְוַת חֲכָמִים עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְקַנְּאוֹת לִנְשֵׁיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יד) "וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ". וְכָל הַמְקַנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ נִכְנְסָה בּוֹ רוּחַ טָהֳרָה. וְלֹא יְקַנֵּא לָהּ לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה וְלֹא לְהַטִּיל עָלֶיהָ אֵימָה. וְאִם עָבַר וְקִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים מִתּוֹךְ אֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ הֲרֵי זֶה קִנּוּי:
הלכה י״ט
אֵין רָאוּי לִקְפֹּץ וּלְקַנְּאוֹת בִּפְנֵי עֵדִים תְּחִלָּה אֶלָּא בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּנַחַת וּבְדֶרֶךְ טָהֳרָה וְאַזְהָרָה כְּדֵי לְהַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּלְהָסִיר הַמִּכְשׁוֹל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ וְעַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ וּמַזְהִירָן וּפוֹקֵד דַּרְכֵיהֶן תָּמִיד עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁהֵן שְׁלֵמִין מִכָּל חֵטְא וּמֵעָוֹן הֲרֵי זֶה חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה כד) "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא":
צפנת פענח · הלכות סוטה פרק ד׳
א׳
ובכל זמן כו'. דר"ל אף בזמן נוב וגבעון עי' רש"י ותוס' כאן ד' ט"ו ע"ב, ואף למ"ד אין מנחה בבמה וכבר עמדו על זה תוס' ישנים ביומא ד' מ"ד י"ל דמנחת סוטה שאני, גם י"ל דאתא לרבות חוה"מ שיכול להשקות אותה כמבואר בתמורה ד' י"ד ע"ב ע"ש ועי' בירושלמי פ"א דמו"ק ועי' בהך דמו"ק ד' ז' גבי מצורע ע"ש:
ב׳
ואין משקין כו'. הנה עי' כאן ד' י"ז ע"ב בתוס' ד"ה מה דס"ל דהוה כדיני נפשות ועי' בהך דר"ה ד' כ"ה ע"ב דיליף גבי קידוש החודש מן חוק ע"ש ואף דעדי החודש הוה ג"כ כדיני נפשות עי' בירושלמי ספ"א דר"ה. והנה נ"ל דגבי דיני נפשות צריך דוקא קודם שקיעת החמה דיליף לה מכנגד השמש, ועי' בהך דמו"ק ד' י"ד ע"ב דאמר שם ואתו בשקיעת החמה ועי' בהך דסנהדרין ד' מ"ו ע"ב דנקט שם לשון סמוך לשקיעת החמה, ועי' מש"כ התוס' זבחים ד' נ"ו ע"א וכ"מ, א"כ יהיה לפי שיטת התוס' גם גבי סוטה כן, ועי' במה דס"ל לרבינו ז"ל בהל' קידוש החודש ובפה"מ ספ"ב דר"ה דשם מהני לאחר שקיעה קודם צאת הכוכבים ע"ש, ועי' בהך דכתובות ד' ק"ד ע"א גבי כ"ה שנים ע"ש:
ג׳
אבל אמרה כו'. ומשמע דאפילו אמתלא לא מהני בזה, ועי' במש"כ הראב"ד ז"ל לקמן פי"ח מה' אס"ב ה"ט דס"ל שם דמהני אמתלא, אך כאן לאחר קינוי וסתירה הוה כמו עדות לאחר גמר דין דלא מהני אמתלא כמבואר בסנהדרין ד' מ"ד ע"ב ע"ש ועי' בתוס' יבמות ד' צ"ה ע"א ד"ה אילימא דמביאין ראיה דאינו יכול לחזור בו כו' ע"ש ועי' תוס' סוטה ד' ו' ע"א ד"ה האומרת ועי' מש"כ בזה לקמן בהל' י"ד:
ד׳
הרי מגילתה כו'. והנה אם לאחר שנמחקה המגילה אם יכול לכתוב על קלף מגילה אחרת עי' בהך דשבת ד' קט"ז ע"א אזלא כתב כו', ועי' בספרי פ' נשא פסקא י"ז דאמר שם לאחר שנמחקה המגילה אין מגילתה כשרה להשקות וע"כ כה"ג, ועי' בתוספתא סוטה פ"ב דאמר שם דגם לאחר שנמחקה המגילה דצריך לגונזה תחת צירו של היכל משמע דנשתייר בו קדושה ואפשר דט"ס הוא, ועי' תוס' ערכין ד' ו' ע"א:
ו׳
מפני שאין בהם כו'. עי' לקמן בהל' י"ב גבי מי סוטה שלנו, ועי' בהך דזבחים ד' כ"א ע"א גבי מי כיור אם נפסלין בלינה ואמר שם ר"ח דאף למתירין אין נפסלין רק בעמוד השחר כו' ואם נימא דמי סוטה אין נפסלין א"כ לא יפסול כלל דהא חזי למי סוטה, ועי' ברש"י מנחות ד' פ"ח ע"ב, וגם לפי"ז לא ימעילו במי כיור דהא חזו למי סוטה כמו דאמרינן בהך דמעילה ד' י"א ועי' בהך דקדושין ד' נ"ד ע"א גבי כתנות כהונה ועי' במעילה ד' י"ג ע"ב גבי מים שבכד ולכאורה משמע שם דאף בזמן שהיה ממלא לניסוך המים מן הכיור מ"מ אין מעילה בחבית ועי' בתוספתא סוכה פ"ג גבי דאמר שם לפיכך אם לנו או יצאו כו' ובירושלמי שם ספ"ד ע"ש, ועי' בהך דפסחים ד' כ"ב ע"א בהך דאמר שם כמים המתנסכין ע"ג המזבח וע"ש ד' ל"ד דמבואר שם דשייך גבי מי החג טומאה ואף דהא קיי"ל משקה בי מטבחיא דכן ובפרט לשיטת רבינו דס"ל בהל' טומאת אוכלים פ"י הי"ו דזה הוה הלכה מפי קבלה ועי' מש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ו ע"ש ועי' מש"כ רבינו בסוף פ"א מהל' פסולי המוקדשין, ועי' בהך דזבחים ד' כ"ב ע"א דמי כיור פסולין לרחיצת בשר קדשים וא"כ אין עליהם שם מטבחיא ע"ש ולכך ס"ל לרבינו דיש להם טומאה:
ז׳
כתבה קודם כו'. עי' מ"ש התוס' סוטה ד' כ' גבי הך דאם מוחקין לה מן התורה וגם באמת קשה הא ר"מ לא הוה כהן. אך באמת זה רק היכא דכתבה לשם פ' סוטה אבל כאן כיון דלס"ת כתבה וכשרה היא שוב לא איכפת לן אם אח"כ יעשה ממנה פ' סוטה והוה כהך דאמרינן בגיטין ד' ס' ע"א התם מחסרה במילתא כו', ועי' בהך דסוכה ד' ג' ע"ב מה דמחלק שם בין בית שאין בו ד' אמות לבורגנין ע"ש ועי' בהך דמבואר בזבחים ד' ק"כ ע"א גבי אברי עולה במת יחיד שהעלם ג"כ כן משום דבהם לא מקרי חוץ למקומם. ובזה א"ש ג"כ הך דגיטין ד' כ' גבי ההוא גברא דשקיל ס"ת כו'. ואמאי לא אמר שם אימתי נכתב הס"ת שמא קודם הקדושין דאז אין עליו תורת גט כלל כמבואר ביבמות ד' נ"ב וכמש"כ רבינו בהל' גירושין. ובזה א"ש דהא הס"ת מיהא כשרה וממילא הוה אמינא דכשר לגרש בו. ובזה א"ש ג"כ בהך דמנחות ד' ל"ב גבי ס"ת שבלה דאמאי לא ניחוש שמא נכתב בהס"ת לא כסדרן ובמזוזה פסול אך כיון שהס"ת כשרה מקרי כסדרן, ועי' בירושלמי מגילה פ"א דאמר שם ס"ת שכתבה כתפילין וכמזוזות פסול שלא כסדרן י"ל דר"ל כה"ג, ועי' בהך דבכורות ד' מ"ז ע"א מה דמחלק שם בין כהנת שזינתה ללויה ע"ש, דהכא יש שם פסול ע"ש, ועי' בהך דסוכה ד' ז' ע"א מיגו דהוה כו' ובדברי הירושלמי פ"ט דכתובות דהיכא דסילק עצמו סתם מהני אף לנכסים שנפלו אח"כ וכ"כ בזה:
ט׳
ואם כתבה כו'. והנה כהן בעל מום מן הסתם ודאי כשר לכתיבת פ' סוטה עיין בספרי פ' שופטים פסקא ר"ח דמצריך קרא לרבות בעגלה ערופה דכשרה בבעלי מומין, ועי' בהך דזבחים ד' י"ג ע"א דכהן כשר ע"ש ברש"י, ועי' בהך דיומא ד' כ"ג ע"ב גבי הך דר"א גבי הוצאת הדשן ובירושלמי שם דאמר היא בעל מום היא זר ועי' בהך דסוכה ד' מ"ד ע"א ובתוספתא סוטה פ"ז גבי ברכת כהנים שבמקדש ושם גבי הקהל ובירושלמי פ"א דיומא גבי חצוצרות בכהנים ועי' תוס' יבמות ד' ל"ב ע"ב גבי בעל מום ששימש בטומאה וסוף עירובין גבי הכל נכנסין לתקן ובתו"כ פ' שמיני ופ' אחרי מות דבעל מום פטור אם הוא שתוי יין או פרוע ראש ע"ש ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש ע"ש מש"כ בזה:
י״א
ואם השקה כשר כו'. רבינו ז"ל כתב רק כשר ר"ל דהמנחה כשר ולא כתב כשרה כמו בהל' י"ד דשם ר"ל שהאשה מותרת לביתה וכאן ר"ל רק המנחה שיוכל להקריבה אבל מ"מ להתיר האשה לבעלה א"א ע"י ספק ועי' מש"כ לקמן בהל' י"ד אם עיקר המנחה הוא לברר עון או דין כפרה ועי' בכריתות ד' כ"ו ע"א במה דאמר שם ספק סוטה שעבר עליה יוה"כ ומהו לשון ספק ע"ש ברש"י, ועי' בשבועות ד' ח' ע"א, אך י"ל דר"ל כה"ג דלהתירה לא רק לענין הקרבן וא"ש: נשפכה ונשתיירה כו'. הנה באמת נ"ל פי' דברי הגמ' דף י"ח דהוה ב' איבעיות ר"ל אם לא שתתה כל המים רק שנשתייר מהם ועי' בירושלמי סוטה פ"ג דאמר שם ובאו בה כולהון ולא מקצתן ע"ש בה"ב ובהל' ד' ועי' תוס' סוטה ד' י"ט ע"ב ד"ה לפיר"ח:
י״ב
מי סוטה שלנו כו'. עי' רש"י מנחות ד' פ"ח ע"ב דס"ל דזה מקרי מעשה חוץ ועי' בהך דזבחים דף כ"ו גבי אם רובו מבפנים אם הוה כמו בפנים וכאן היא עומדת בשער ניקנור ועי' תוס' שבת דף י"א גבי אם בטלין המים בגופה וכ"מ, ועי' בהך דפסחים דף פ"ו גבי כשהשמש עומד למזוג ע"ש ומשמע דלאחר שנתן לתוך פיו ג"כ אסור לילך לחבורה אחרת, וגם משום תנופה שהיא צריכה לעשות בהמנחה וזה בעי לפני ה' ועמש"כ רבינו ז"ל בפ"ג מהל' מחוסרי כפרה ע"ש. והנה עי' בנזיר דף כ"ט ע"ב דאמר שם דגבי חטאת העוף הבא על הספק יש שני איסורין ולכאורה קשה הא מבואר בתוספתא פ"ז דקרבנות דחטאת העוף הבא על הספק מטמא בספק בבית הבליעה וא"כ יש עוד איסור של טמא במקדש כמבואר בשבועות ד' ז' דגם גבי נבלת עוף טהור כן ובטהרות פ"א, ועי' תוס' ישנים כריתות ד' י"ג ע"ב ועי' בשבועות ד' י"ז דטימא עצמו במזיד אף בפחות מכדי השתחויה חייב אך אי נימא דאם פיו בפנים ורובו בחוץ די בזה א"ש. גם י"ל לפי המבואר בזבחים ד' ע' ובתוס' ישנים כריתות ד' י"ג דאם אכל כזית יותר מכדי אכילת פרס אינו מטמא בבית הבליעה ה"נ יעשה כן, ועי' בהך דזבחים ד' ל"א ע"ב גבי חישב לאכול ועי' בסוכה דף מ"ב ע"ב משמע שם דגבי כזית פסח אין קפידא באכילת פרס, ועי' מש"כ בזה בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ב ועי' בתוס' ישנים יומא ד' ל"ט ע"א. עוד י"ל דהא מבואר בזבחים ד' נ"ו ע"א דיכולין לאכול קדשים אף במקום שאין חייבין עליהם משום טומאה מה"ת ע"ש וה"נ יעשה כן, ועיין בהך דזבחים ד' ק"ד ע"ב אם יציאה ולינה תליא זה בזה:
י״ג
ולא יחפור כו'. עי' בירושלמי כאן דאמר דר"ל דלא צריך לחפור אך מלשון רבינו לא משמע כן וי"ל דזה תליא בהך בעיא דזבחים ד' כ"ד אי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא ועי' תוס' פסחים ד' ס"ז ע"ב גבי מחילות לא נתקדשו. והנה באמת אם נימא דקדיש עד ארעית תהומא שוב מחילות שתחת ההיכל חייבים עליהם אבל אם נימא דלא קדיש אז הטעם רק משום דפתוחות לקודש עי' פסחים ד' פ"ו וא"כ אין חייבים עליהם כמבואר בזבחים ד' נ"ו ע"א ע"ש, ועי' מש"כ התוס' זבחים ד' נ"א ע"ב אליבא דר"י לחד תירוץ דלא קדיש דוד רצפה עד תהומא ור"י לשיטתיה אזיל בפ"א דבכורים דתחת הקרקע לא שייך לבעל הקרקע וממילא א"א לקדשם, ועי' בפסחים ד' פ"ו גבי מחילות לר"י ובירושלמי שם וא"ש דר"י לשיטתיה, ועי' בהך דמכות ד' י"ב ע"ב דאמר שם ר"י דמערה הלך אחר פתחה ע"ש ומשמע דזה מה"ת וא"כ לא יסבור הך דזבחים דף נ"ו ולכך מוקי לה הש"ס בפסחים דמיירי בפתוחות לחול, ועי' במכות ד' י"ב ע"א דמחילות קולטות את הרוצח ע"ש:
י״ד
וכן אם אמרה טמאה אני כו'. ולענין אם אמרה טמאה אני קודם שתקדש בכלי אם נפדית או הוה כמו פסולה כמו שמת עי' בירושלמי ור"ל אם הודאתה הוה כמו עדות או כמו שא"י לשתות וא"כ אם אמרה איני שותה אז אינו נפדית וזה תליא במש"כ לעיל דלא מהניא כאן אמתלא דהוא כמו עדות לאחר גמר דין. ומה שהקשו התוס' סוטה ד' ו' ע"ב ד"ה כי קדוש מהך דנזיר ד' כ"ד דאמר שם אם משלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר הנה באמת בירושלמי בנזיר למד זה מקרא דיוצא לחולין גם קרבנה לאחר הפרה שלו ועי' בתוספתא דפרה הובא בר"ש פ"ב דפרה מ"ג דאף אם מסר היחיד לצבור פרה ואח"כ נפדית דנעשה בעל מום תצא לחולין ועי' בהך דסנהדרין ד' מ"ח ע"א גבי מותר ובמנחות ד' ס"ו ע"ב שלא ניתן מעות, ועי' בהך דשקלים פ"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ש ובדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשין פ"ה ה"ז ע"ש. ובזה יש ליישב מה דמבואר בירושלמי דסוכה פ"ה דיש חילוק בין בגדי כה"ג לבגדי כהן הדיוט דזה של כה"ג מדליקין בפנים דוקא ושל כהן הדיוט בחוץ והוא משום דהא הקשה התוס' בשבת ד' כ"א ד"ה שמחת הא לאו צורך קרבן ע"ש, אך י"ל דמיירי בהני דשל יחיד שמסרן לצבור דאם אינם ראויים פקע מהם הקדושה כמש"כ. והנה עי' מש"כ בהל' כלי המקדש פ"ח דשל כהן הדיוט יכול למסור אף הבגד לציבור ושל כה"ג מוסר המעות וציבור יעשו הבגד משום דבעינן שתהא אריגתו בקודש כמבואר בירושלמי יומא פ"ג ה"ו ע"ש וגם משום הך דאמרינן בתמורה ד' ל"א ע"ב ועשו להם משלהם ועי' בתוס' כריתות ד' ו' ע"א ע"ש וא"כ א"ש דשל כה"ג לאחר שבלו יש בהם קדושה אבל של כהן הדיוט מיירי בהני של יחיד שמסר לציבור. ובזה א"ש ג"כ מה שהקשו התוס' מנחות ד' נ"א ע"ב ד"ה חטאת ע"ש דהא הוה קדשי בדק הבית וי"ל דמיירי כה"ג. אך בלא זה י"ל מה שהקשו התוס' הנ"ל משום דהנה גבי כל הקדשים תיכף לאחר שנתך הבשר אין מועלין כמבואר במעילה ד' ט', ועי' תוס' זבחים ד' מ"ה ע"א ד"ה אבל, אבל גבי פרה מבואר במשנה פ"ד דפרה מ"ד לעולם מועלין בה עד שתעשה אפר וזהו דדייק לעולם ע"ש בפה"מ ולכך צריך קרא, ועי' בתוספתא דמכות פ"ב גבי ערי מקלט אם נפלה שחוזרין ובונין אותה במקומה, ועי' בירושלמי שם דמבואר שם דבונין אותה מאותו השבט לכתחלה ור"ל דכיון דהשבט מסרה להצבור אם יש לו עוד זכות בה או לא ועי' במה דפליגי שם רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ח ה"ז דרבינו כתב רק בתחלת הפרשתן והראב"ד ס"ל דאף אח"כ צריך להשוות, אך כל זה בשאר קרבנות אבל גבי מנחת סוטה דהדין הוא כך וא"א שיהיה באופן אחר דע"כ יש לה בעל משא"כ בנזירה דהוא צריך להביא עליה קרבנה שוב הוה כמו שהיא עצמה הפרישה קרבנה ושפיר קדיש אם רק מכאן ולהבא, וע"ש ד' כ"ג ע"א בתוס' בשם הירושלמי ועי' בדברי רבינו בהל' מעשה הקרבנות פי"ד ה"י גבי אם לא נתרצה בחטאת ואשם של אחרים ומבואר בתוספתא דתמורה פ"ג דהוה כמו חטאת ואשם שנתכפרו בעליו ולא אמרינן דלא חל עליה קדושה כלל וצ"ל דמיירי דנתרצה בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה ושפיר חל הקדושה ולא שייך למימר אדעתא דהכי לא קדיש כעין דאמרינן בב"ק ד' ק"י ע"ב הלכתא גמירי ר"ל דזה בגדר דין לא בגדר הקדש וההקדש כבר הלך ועי' בירושלמי נדרים פ"א על הך דכאימרא דאמר שם כולד חטאת הרי דס"ל דזה עדיין שם הקדש עליו דאל"כ הוה כמתפיס בדבר האסור כמש"כ הר"ן שם ועיין בירושלמי שבת פ"א דחמש חטאות מתות אם רצה ב"ד לבטל מבטלין ע"ש ר"ל דשוב נימא אדעתא דהכי לא קדיש: ואם אירע כו' אין כו'. הנה בגמ' דידן ד' ו' ע"ב מבואר בהדיא דנאכלין ע"ש וצ"ל דס"ל לרבינו דהך דגמ' דילן קאי למ"ד משקה ואח"כ מקריב וא"כ תיכף בשעת שנקרב הקומץ מיד היא מתה אם טמאה היא וה"ה אם מת הוא דנעשית מצותה, אבל רבינו ז"ל מיירי שזה הוה קודם השקאה דבדיעבד כשר, וראיה דנקט ג"כ אינה שותה וא"כ לא נגמר הדבר עדיין דהא לא שתתה ועיין בהך דכריתות ד' כ"ד ע"א ובאמת מהמשנה שם ד' כ' ע"א דנקט שם נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני כו' ושם אתיא כר"ש דאמר מקריב ואח"כ משקה וקתני שם מנחתה מתפזרת וע"כ דר"ל השירים דהקומץ כבר קרב ועיין כאן בירושלמי, ועיין בהך דמנחות דף ד' ע"ב ודף ה' ע"ב ברש"י דמנחת סוטה אין שם מנחה עליה כלל ע"ש:
י״ז
ויש לו לגלגל כו'. עיין בהשגות, והנה באמת נ"ל דהא דאמר בגמ' ד' י"ח ע"ב לא כשאמר ר"מ כו' דזה לכאורה תמוה דאיך ס"ד דאם סופה לטמא תבדוק תיכף דא"כ לא תטמא כלל, ועיין בירושלמי סוף מס' יומא גבי כשהיה בדעתם להביא שעיר ומקשה שם ואין הקב"ה רואה את הנולד, אך באמת הפי' דגמ' שם דלא נימא דא"צ קינוי וסתירה אחרת רק שאם תטמא אח"כ תבדוק בשתיית מים הראשונים בלא קינוי וסתירה חדשה, רק דצריך קינוי וסתירה ואז אם נטמאה המים בודקין אותה למפרע דבעינן שתהא ראויה לשתיה אז. ובזה א"ש מה דהקשו דא"כ היכי משכחת לה הא דאמרינן אשה שותה ושונה, דאם נימא דאין האשה שותה ושונה שוב אינה ראויה לשתיה ושוב אין המים בודקין אותה למפרע וא"כ לפי"ז על להבא באירוסין לא היה מגלגל, ועיין בירוש' שבועות פ"ח ה"ב גבי שבועה דלהבא, ועיין בהך דקדושין דף ס"ב ע"א ד"ה בשלמא בתוס"י וד"ה הנקי דהא הוה מעשה קודם לתנאי ע"ש. אך באמת כך דהא כבר מבואר בירושלמי דהדבר שלעבר לא בעי תנאי כפול ע"ש, רק משום דשם קאי אליבא דר"מ ור"מ ס"ל דמתנה עליה על העתיד והמעשה דקינוי וסתירה יהיה אח"כ וכשיטת רבינו ז"ל בתנאי קודם למעשה וא"ש:
י״ח
ואם עבר וקינא לה כו'. ועיין במנחות דף י"ט ע"א דפסקינן דתורה לא מעכב ע"ש וא"ש, ועיין רש"י כאן ד' ט"ז ע"ב ד"ה הקדים ותוס' ד' י"ז ע"ב ד"ה קודם:
י״ט
אין ראוי כו'. עיין בכס"מ, ועיין לעיל בהל' אישות פכ"ד הכ"ה ומש"כ שם:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות סוטה פרק ד׳
ב׳
שנאמר והעמיד אותה הכהן. צ"ל והקריב אותה כ"כ בהגהת הש"ס חדשים בנדרים דף ע"ג ועי' במג"א סי' קמ"ז ובס' משנת דר"ע ורבינו פסק כיון דמגזה"כ הוא ולא דריש טעמי' דקרא ובהלכות פרה פ"ד ה"ב כ' רבינו לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתים שחטו והיינו כת"ק דדריש טעמי' דקרא ודברי רבינו סותרים וכבר הרגיש בתי"ט פ"ג דפרה ועמ"ש בס"ד בפ"ד מה' פרה ועמ"ש בס"ד בפי"א מה' טומאת צרעת.
ח׳
כתבה על שני דפין פסולה. רש"י פי' כדפין של ס"ת והתוס' סוטה דף י"ז ע"ב מקש' ע"ז מהא דאמרי' בגיטין שייר מקצת הגט וכתבה על דף השני משמע דלא אכפת לן בזה אלא דמיירי בשני דפין חלוקין ורש"י סובר דשאני גבי גיטין דאין כאן דרשא דספר אצטריך לספירת דברים ומש"ה לא מוקמי' ג"כ להך דרשא דספר אחד כ"א לשני דפין חלוקין משא"כ בסוטה דכתיב בספר אפי' כעין ס"ת אין כותבין ועי' בתוס' גיטין דף כ' ע"ב ד"ה ספר.
ט׳
או כהן קטן. הכ"מ לא נתן טעם לפסול קטן ונראה דהטעם משום דבעי' לשמה כמ"ש רבינו.
י״א
וכמו בגט. ועי' בב"י אה"ע סי' קכ"ג ומשם יש ללמוד לכאן.
י״ב
מי סוטה. כ' הכ"מ גרסי' וכו'. וא"י למה השמיטו רבינו וכו'. בספרי הדפוסים שלפנינו כתבו רבינו בה' ז'.
י״ד
ה"ז תשרף. בתוספ' פ"ב דסוטה מוסיף עלי' תעובר צורתה ותצא לבית השריפה וכל הקדוש קדושת הגוף טעון עיבור צורה ונשרף בבית הדשן בעזרה. ומ"ש הכ"מ דרבינו פסק כת"ק תמה הפ"מ בפ"ג דסוטה הלכה ו' ד"ה בעי וסיים אי לאו דמסתפינא אמינא דטעות נפל בכל ספרי הרמב"ם וכן צ"ל אם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ השיריים נאכלין ופסק כשי' הבבלי וכפי פירש"י ז"ל דמשווה אותן לגמרי בין עד שלא קרב ובין לאחר שקרב וכר' אילא.
י״ז
יש לבעל לגלגל בשבועה וכו'. ומכאן אנו למידין גלגול שבועה בדיני ממונות וכיון דאנו למידין מסוטה משמע לפי מה שפסק רבינו לעיל פ"ב הל' ד' מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה אותה כמות שהיא וכפירש"י בגמ' סוטה דף כ"ו ומשביעין אותה כשהיא מעוברת ולא חיישי' על הולד א"כ ע"כ הא דפסק רמ"א בחו"מ סי' צ"ו סעי' ו' בשם הבנימין זאב דאין משביעין האשה כשהיא מעוברת אין זה מדין תורה כ"א מנהגא בעלמא וכ"כ התומים וטעם המנהג עי' בלבוש ולי נראה משום דבדורות אחרונים לא הי' חמירו להו שבועה והי' מזלזלין בשבועה כדמשמע בירושלמי בפ' השולח על מתני' דאין אלמנה נפרעת אלא בשבועה ומש"ה לא הניחו למעוברת לשבע וה"ט דאין משביעין בעי"ת כדפסקי' בש"ע א"ח סי' תר"ב ועוד יש ליתן טעם משום דמרתת בשעת השבועה ובנקל יכולה להפיל הולד וכיון דעכ"פ אין זה מדין הגמור וגם בזמנינו אכשר דרא והחמירו להם שבועה אם הדבר נחוץ ויש הפסד הרבה אם אין משביעין אותה יש מקום להקל להשביעה גם שהיא מעוברת כנ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות סוטה פרק ד׳
ט׳
ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה שנאמר וכתב הכהן: הא דפסול בישראל הוא ספרי ומדרש, והא דפסול בקטן הוא ודאי משום דפוסק דבעינן לשמה ואם כתבה שלא לשמה פסולה ובקטן הוי ככותב סתמא, וכמו דתנן בירושלמי הביאוהו תוס' חולין י"ג תוד"ה ותיבעי ליה דבגט כיון דלא נגמר בכתיבה ענין הכריתות הוי רק מחשבה ולא מוכיח מעשה על מחשבתו והוי סתמא ופסול, ורבינו לטעמו דפירש בפ"ג דגרושין דתורף הגט אם כתבו חשו"ק אעפ"י שאחרים עומדים ע"ג פסולים דאינם לשמה, ודלא כמו שפירשו רבנן בתוספות שם, והביאן ההמ"ג דבאחרים עומדים ע"ג כשרים לכתוב התורף ודוק:
י״ד
הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה וכו': להבין דברי רבינו נקדים מה שכתבתי בחידושי לגמרא דף ו' על הברייתא נטמאת מנחתה כו' קדש הקומץ וכו' קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שירים עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה. וז"ל, דע דיש שני מיני קרבנות הבאים על הספק, האחד למשל אשם תלוי שאם נודע לו שחטא הרי חייב חטאת, רק שהואיל ונזדמן ספק עבירה לידו מחוייב להביא ע"ז קרבן להגן עליו והוא קרבן בפני עצמו, אבל חטאת עוף הבא על הספק, הרי אינה נאכלת ואינה קרבן רק על אופן שילדה אך שהתורה גילתה דמביאין חולין בעזרה מספק (עיין נזיר כ"ט והבן) ולכך בחטאת העוף שלאחר שמצה דמה נודע שלא ילדה נשרפת מה"ת ובאשם תלוי הבשר יאכל, אבל אשם ודאי דינו כחטאת העוף, וא"כ איפוא נראה בסוטה שעל אופן הספק חייבה התורה להביא קרבן ואופן הקרבן הוא לברר העון שהמים יבדקו אותה, א"כ נראה שמה שכתבו תוספות דאם באו עדים שהיא טמאה לאחר הקרבת קרבן דנאכלת, הוא דוקא באופן שאין הלכה כרב ששת, ואילו לא באו עדים רק אח"כ היו המים בודקים א"כ שפיר הוה קרבן מעליא ושפיר נאכל דקרב מכבר, אבל לרב ששת דבאופן זה לא היו המים בודקין אף אם באו אח"ז הרבה, א"כ בכה"ג אין אופן הבאת הקרבן כלל ובודאי לשריפה אזיל ופשוט. ומה שהקשו תוספות בד"ה דכי קדיש מעיקרא מאשם תלוי, דלכאורה תמוה לפ"ז, דאשם תלוי אם הידיעה בא אח"כ הוי קרבן מעליא, וא"כ אינו רק בגדר מקרה שנודע לו קודם, אבל הכא שיש עדים לרב ששת, בכה"ג לא הוה קרבן כלל, י"ל כוונתם להך דהוזמו עדיו בכריתות, דגם שם ברור אם הוזמו אחר הקרבת הדם נשרף כמו אשם ודאי, דכיון דהוזמו חזינא דלא נכנס מעולם בגדר ספק עבירה ודוק, וביתר דברי התוספות שם בארתי בחידושי קחנו משם: ולפ"ז דברי רבינו תמוהין מאד שכתב שכל אלו אם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ אין השירים נאכלין, וצ"ע שזהו היפוך הברייתא שהובא בגמרא דילן, ולומר שט"ס נפל בדברי רבינו וצ"ל השירים נאכלין כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי. תמוה, דרבינו פוסק כרב ששת, וא"כ בודאי בבאו עדים שנטמאה אינן נאכלין השירים כמו שבארנו. ואולי יתכן דרבינו מיירי אם עדיין לא שתתה ולא היו המים בודקין אותה דבדיעבד כשר בהקריב ואח"כ השקה, ולפ"ז מדוייק דברי רבינו, דאיירי בשלא שתתה עדיין כמו דחשיב או שאמר בעלה איני רוצה להשקותה, ולכך אם הקריב קומץ שלה אין השירים נאכלין כיון דעדיין לא שתתה, והא דנקיט בבלי וירושלמי בכל הנך דנאכלין השירים הוא דוקא אם שתתה קודם ואח"כ הקריב, דנמצא שכבר נתברר המין דקרבן גמור הוא כמו אשם תלוי שנזרק דמו. אך אכתי צ"ע על השמטת רבינו דינא דגמרא בהשקה ואח"כ הקריב וצ"ע: וסעד לזה שהעליתי בדעת רבינו מהא דאמר הגמרא בדף כ' על הא דתנן אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות מני ר"ש היא דאמר מקריב מנחתה ואח"כ משקה דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, וצע"ק דא"כ רישא דתני נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני כו' מנחתה מתפזרת על בית הדשן דלא כרבי שמעון, דאין לומר דבשהשקה ואח"כ הקריב דכשר לר"ש, ואירע שנמחקה המגילה קודם ההקרבה, דא"כ אף כי אמרה איני שותה ולא טמאה אני ג"כ אין משקין אותה בע"כ דאימחוק שלא כדין כדפרש"י לעיל י"ט בד"ה והשקה בתרא כו' ואמאי תני ואמרה טמאה אני אף אם אמרה איני שותה אין משקין אותה בע"כ, ומוכרח מזה דמיירי לר"ש דכבר קרב קומץ ואפ"ה כ"ז שלא נאכלו השירים קודם ההשקאה ואמרה טמאה אני השירים נתפזרין על בית הדשן וכפסק רבינו שאין השירים נאכלין וכפי מה שבארתי, כיון דהואי קודם שתיה ודוק היטב בכ"ז:
י״ח
מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן וכו': בשו"ת חמדת שלמה חלק או"ח סימן ט"ז האריך באחד שעבר עבירה עם אשת איש מי מחוייב להגיד להבעל לאפרושי מאיסורא, דהנוב"י העלה דמחוייב להגיד לו שמא יאמין לו כשני עדים. וע"ז תמה הא בשו"ע סימן קע"ח יש שלש דעות אם יכול הבעל להאמין בזה"ז דאיכא חרם דר"ג, ואם כופין את הבעל להיות עמה, וא"כ אף כי מאמין אינו נאמן לאוסרה עליו ומאי יהיה התועלת אם יאמר לבעל שזנה עמה. ונראה לי, דלפי טעם שהביא רבינו נסים, דמשו"ה באומרת טמאה אני התירו לה חכמים להיות משמשתו והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והואי פנויה ונפקע איסור סוטה, א"כ אם נדמה לזה הטעם שעכשיו בזמן דאיכא חדר"ג נאמר דחכמים אפקיעו לקדושין אף אם מאמין לדברי העד, אם מצד מה, מטעם דכל המקדש על דעתא דרבנן מקדש, ובכה"ג שתזנה ותהיה באופן, שלתקנת הדור כדי שלא יתנו עיניהן להפקיע, הן בזמן הש"ס עליה, ובזמן הזה עליו, יתירו חכמים להיות משמש עמה, וזה אין בכח חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ומה"ת הא שויא אנפשייהו חתיכה דאיסורא וצריך לזה להפקיע הקדושין, על דעתא דרבנן מקדש והם ציוו להפקיע וקדשה על מנת זה, אבל כל זמן שלא נשמע משום אדם שזינתה הלא הבעל שוגג באיסור סוטה כל זמן שהוא עמה, שעל דעת זה שאין צריך לעקור דברי תורה לא הפקיעו חכמים, נמצא אם יספר להבעל ויודיעו אם יאמינו, אף שמן הדין לא יהיה נאמן מכל מקום יציל אותו מאיסור סוטה שהוא עמה כעת בשוגג בלא הפקעת הקדושין. נמצא לפי שיטה זו צריך להגיד לו אולי יאמינו ודוק. ובכל מקום דקיי"ל אפקיעו רבנן לקדושייהו כמו בתנאי בגט, צריך לומר דאם מת ותייבם והיבם שלח לה גט על מנת אם לא באתי ונאנס ולא בא דחכמים הפקיעו לקדושי אחיו דהוי כמו שהתנה אחיו שאם תתייבם ויהיה באופן שיגרשנה אחיו על תנאי ויאנס בקיומו יתבטלו הקדושין. ולכאורה לפי גאוני קדמאי, דאם לאחר מותו תעבור התנאי אין הגט בטל וה"נ אין הקדושין בטלין כיון שהתנאי לאחר מותו וזה הקשה לי אחד. אמנם זה אינו, דכמו דהוא מקדש על דעת חכמים כן היא מתקדשת על תנאי שירצו חכמים דאין האשה מתקדשת אלא לדעתה והיא עודנה בחיים והדבר נוגע אליה ודאי דמתנה האשה ע"מ זה וכיון שכן נפקעין הקדושין ע"י חכמים מצדה ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות סוטה פרק ד׳
ד׳
אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מגילתה נגנזת. וכתב הכס"מ דאיתא בתוספתא ובירושלמי פ"ג דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. [וראיתי בספר קרבן העדה שתירץ דגירסת רבינו היתה כמו הגירסא שלפנינו בירושלמי שנגנזת תחת צדו של היכל למה בשביל לשחקה. וסבירא ליה להך ברייתא דאין איסור במחיקת כתבי הקודש שאין בהן צורך ולא קיי"ל כן עכ"ד. ואין זה מחוור דהא לא מצינו מאן דמתיר למחוק כתבי הקודש שאין בהן צורך ועל כן אין לנו לומר דתנא דהך ברייתא מתיר למוחקה מהאי טעמא]. ויש לי ליישב דנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי בפרק ב' גבי כתיבת המגילה על עור בהמה טמאה דרבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין ורבי שמעון אומר כיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב ור' אלעזר בן רבי שמעון מפרש טעמא דר' אלעזר דאוסר דשמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ומשמע דלר"ש דמתיר סבירא ליה דלעולם למחיקה ניתנה ואפילו כשאמרה איני שותה והיינו משום דסבר כההיא ברייתא דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ומפרש כדי לשחקה פירוש כדי שתמחק ממילא. וא"כ הני תנאי דאסרי לכותבה על עור בהמה טמאה משום דאם תאמר איני שותה נמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה מוכח דלא סבירא להו הא דנגנזת תחת צדו של היכל כדי לשחקה דאי הוה סבירא להו לא הוה להו לאיפלוגי עליה דר"ש דאי למחיקה ניתנה לעולם למה אינו כותב. ולפ"ז למאי דקיי"ל דאינו כותב על עור בהמה טמאה וכמ"ש רבינו בפ"ג דין ח' שפיר השמיט להך דנגנזת תחת צדו של היכל אלא כתב סתם דנגנז דהיינו במקום שלא תגרום להימחק כדין שאר כתבי קודש. ואע"ג דבהלכות שאר אבות הטומאה פ"ט לענין טומאת ידים כתב רבינו שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים הואיל ולמחיקה עומדת. היינו רק כששותה ואפילו הכי לא גזרו שתטמא את הידים מחמת שנגנזת כשאומרת איני שותה [ד]כיון דמסתמא עומדת למחיקה כשתשתה לא דמיא לשאר כתבי קודש שגזרו בהן טומאת ידים. משא"כ לענין כתיבתה על עור בהמה טמאה לא התירו וחששו לכבוד השם שמא תאמר איני שותה ונמצא נשאר השם על בהמה טמאה. גם מה שכתב בקרבן העדה דלא ידע למה לא הביא רבינו דין זה דאין כותבין על עור בהמה טמאה אישתמיטתיה דכתבו בפ"ג דין ח' וכמ"ש:
ט׳
ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול שנאמר וכתב הכהן. הכס"מ לא הראה מוצא לדין זה. והנה הא דפסל ישראל יצא לו לרבינו מדאיתא בספרי וכתב הכהן למה נאמר שהיה בדין נאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם תלמוד לומר הכהן משמע דהשתא דכתיב הכהן לא מכשירין בכל אדם. אך מה שפסל רבינו כתיבת כהן קטן ליתא שם. וראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שכתב דזה פשוט דהא בעינן כתיבה לשמה כמ"ש בסמוך וקטן או אינו בן או אין בו דעת לכוון לשמה וכמ"ש רבינו בהל' גרושין. ומיהו אין טעם זה מכוון בדברי רבינו כאן דמשמע דמייתי ליה מקרא דוכתב הכהן כמו ישראל. [ועוד דא"כ דממעט לה מקרא לכו"ע פסולה אפי' שגדול עומד על גביו ואילו מטעם לשמה איכא דמכשיר גבי גט בגדול עומד על גביו אף בתורף כמבואר מדברי התוס' פ"ב דגיטין ופ"ק דחולין וכן גבי חליצה הוי מהני בעומד על גביו אי לאו דגלי בה קרא וא"כ גבי סוטה לכשר. וכל שכן למאן דאמר בפ"ק דערובין (דף י"ג) דמגילת סוטה לא בעיא כתיבה לשמה כלל מכשר בקטן]. ועוד דגבי סוטה סתמא נמי כלשמה כמו שכתבו תוס' בערובין (דף י"ג) וגיטין (דף כ') א"כ אין ראיה מגט לסוטה. וא"כ צריך ביאור דמהיכן משמע ליה למעט מיניה כהן קטן. ונראה דהיינו משום דכתיב בסיפא דקרא בספר ובעינן דומיא דספר תורה וקיי"ל דספר תורה שכתבה קטן פסולה וכמ"ש רבינו פ"א דהלכות תפילין. וכהאי גוונא כתב רבינו לעיל בסמוך לפסול בכתבה אגרת משום שנאמר בספר והוא בגמרא. ופירש"י אגרת בלא שרטוט. והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שירטוט. אלמא דילפינן מבספר שתהא דינה כספר תורה והכי נמי ילפינן מזה לפסול קטן:
י״ד
הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה. הכס"מ הראה מקום למתניתין דפרק היה נוטל (סוטה דף י"ט). והנה במתניתין שם אינו מפורש כן לרבנן דרבי שמעון דלכתחילה משקה ואח"כ מקריב אם כשרה לדידהו בהיפך. אמנם הוא מפורש בהדיא בירושלמי וז"ל מודו רבנן דיעבד:
י״ח
מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב הכס"מ דפסק כרבי עקיבא דאמר וקנא את אשתו חובה אלא דמפרש דהוא רק מצות חכמים וקרא אינו אלא אסמכתא. והפר"ח ובעל ספר מעיין החכמה כתבו דרבינו לא פסק כלל כרבי עקיבא דהוא אמר חובה ורבינו כתב מצוה. ואני אומר דהעיקר כהכס"מ שהרי רבינו גופיה העתיק לשון דר"ע ממש בהלכות אישות פט"ו שכתב שם דחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וא"כ על כרחך דמפרש דחובה לאו דוקא אבל כלומר מצוה של חכמים קאמר וכמו שכתב כאן דאל"כ יהיו דברי רבינו דכאן סותרים דבריו שבהלכות אישות. אלא דצריך טעם דמי הכריחו לרבינו לפרש כן ולאפוקי דברי ר"ע מפשטיה ולומר דלאו חובה ממש. ונראה דהוא מכח הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף ג') דרבי אליעזר ובית שמאי סברי דקנאה הוי חובה ור' יהושע ובית הלל סברי רשות. ואי חובה מן התורה קאמר רבי עקיבא א"כ סבר כר"א וב"ש והיכי פליג ר"ע כל כך על רבו רבי יהושע ואדברי ב"ה. ועוד דתקשי קושית התוס' שם על ר"ע מדאיתא בירושלמי דרבי יהושע אתיא כבית הלל דאמרי דאפי' הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה לפיכך אמרי רשות לקנאותה רצה לקנא יקנא רצה לגרשה יגרשה ודרבי אליעזר דאמר חובה לקנאות אתיא כב"ש דאמרי דלא יגרש אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר ואי מצא בה דברים מכוערים לגרשה אינו יכול לקיימה אינו יכול ולפיכך הוא אומר חובה לקנאות. והרי ר"ע אמר חובה אע"פ שהוא מיקל טפי מב"ה כדאמר התם והכרח הקושיא הביאו לרבינו לפרש דקושטא דחובה דר"ע לאו ממש הוא אלא כלפי דר' ישמעאל דאמר רשות ממש קרי למצות חכמים חובה. וכן רשות דנקט ר' יהושע לשיטתן דב"ה לאו ממש אלא כלפי חובה ממש דר"א קרי למצות חכמים רשות. וכהאי גוונא מצינו שכתבו התוס' בפסחים (סוף דף נ"ד) דקרי למצוה רשות כלפי חובה וכן משמע ברבה פרשה בלק. והכי נמי מצינו דקרי למצוה חובה כלפי רשות וכדאיתא בחולין (דף ק"ז). ולפ"ז חובה דר"ע היינו רשות דר' יהושע ונסתלקה קושית התוס':
י״ט
אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה בנחת. הכס"מ כתב שלמד זה רבינו מהא דאמר רבי חנינא מסורא לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דדילמא קיי"ל כר' יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי על פי עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה. ולמד מזה דהוא הדין לדידן דלא קיי"ל כרבי יוסי ולא מתסרא בקינוי דעל פי עצמו מיהו על פי עדים דנאסרה לא יקנא. וקשה לי דא"כ לא אסור רק בזמן הזה דליכא מי סוטה למבדקה ואמאי סתם רבינו דמשמע דאף בזמן שהיה מי סוטה אינו ראוי לקנאות בפני עדים תחילה. וזה אין ללמוד כלל מהא דרבי חנינא מסורא דלא איירי רק בזמן הזה. ונראה שיצא זה לרבינו מכח קושיית תוס' בריש סוטה (דף ג') אהא דאמר בריש מכילתין אמתניתין דקתני המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא דקסבר תנא דידן אסור לקנאות. והוקשה להן להתוס' דבמתניתין קתני רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ובירושלמי איתא דר"א סבר חובה לקנאות ואיך איירי ר"א במתניתין דאוסר לקנאות. ולפי דברי רבינו אתי שפיר דלכתחילה בפני עדים לכו"ע אסור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
