הלכות סוטה · פרק א׳
הלכה א׳
קִנּוּי הָאָמוּר בַּתּוֹרָה (במדבר ה יד) "וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" הוּא שֶׁיֹּאמַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי. אֲפִלּוּ הָיָה אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ אוֹ עַכּוּ"ם אוֹ עֶבֶד אוֹ שָׁחוּף הוּא הָאִישׁ שֶׁאֵינוֹ מִתְקַשֶּׁה וְאֵינוֹ מוֹלִיד:
הלכה ב׳
הַסְּתִירָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (במדבר ה יג) "וְנִסְתְּרָה" הוּא שֶׁתִּסָּתֵר עִם אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁאָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִמּוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים. אִם שָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה שֶׁהוּא כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה וּלְגָמְעָהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה מֵי הַמָּרִים וְיִבָּדֵק הַדָּבָר. וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם מֵי סוֹטָה תֵּאָסֵר עָלָיו לְעוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה:
הלכה ג׳
קִנֵּא לָהּ עַל שְׁנַיִם כְּאֶחָד וְאָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. וְנִסְתְּרָה עִם שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה. אֲפִלּוּ הֵם שְׁנֵי אַחֶיהָ אוֹ אָבִיהָ וְאָחִיהָ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַד שֶׁתִּשְׁתֶּה:
הלכה ד׳
אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַל תְּדַבְּרִי עִם פְּלוֹנִי אֵין זֶה קִנּוּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ בְּעֵדִים וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה לֹא נֶאֶסְרָה עָלָיו וְאֵינָהּ שׁוֹתָה בְּקִנּוּי זֶה:
הלכה ה׳
וְכֵן אִם אָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִמּוֹ וְרָאוּהָ מְדַבֶּרֶת עִמּוֹ אֵין זוֹ סְתִירָה. וְלֹא נֶאֶסְרָה וְלֹא שׁוֹתָה. וְכֵן אִם לֹא קָדַם קִנּוּי וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִם זֶה וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה לֹא נֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ וְאֵינָהּ שׁוֹתָה:
הלכה ו׳
אָמַר לָהּ לֹא תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי וְהָיָה קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם בְּהֵמָה זוֹ אֵין זֶה קִנּוּי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג) "וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ" פְּרָט לְקָטָן וְלִבְהֵמָה שֶׁאֵין אוֹסְרִין אוֹתָהּ עָלָיו:
הלכה ז׳
בַּעַל שֶׁמָּחַל עַל קִנּוּיוֹ קֹדֶם שֶׁתִּסָּתֵר קִנּוּיוֹ מָחוּל וּכְאִלּוּ לֹא קִנֵּא לָהּ מֵעוֹלָם. אֲבָל אִם מָחַל אַחַר שֶׁתִּסָּתֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחל. גֵּרְשָׁהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁמָּחַל וְאִם הֶחֱזִירָהּ צָרִיךְ לְקַנְּאוֹת קִנּוּי אַחֵר:
הלכה ח׳
קִנֵּא לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְרָאָה אוֹתָהּ שֶׁנִּסְתְּרָה עִם זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ עָלָיו וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ עַל פִּי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם שָׁמַע הָעָם מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ אַחַר הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה עַד שֶׁשָּׁמַע מֵהַנָּשִׁים הַטּוֹוֹת לְאוֹר הַלְּבָנָה נוֹשְׂאוֹת וְנוֹתְנוֹת בָּהּ שֶׁזִּנְּתָה עִם הָאִישׁ שֶׁקִּנֵּא לָהּ עָלָיו הֲרֵי זֶה אָסוּר לְקַיְּמָהּ וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
הלכה ט׳
בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד לוֹ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ אַחַר קִנּוּי וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה. אִם הוּא נֶאֱמָן לוֹ וְדַעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עָלָיו יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם לָאו הֲרֵי אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ:
הלכה י׳
וְאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְקַנִּין לָהֶן. מִי שֶׁנִּתְחָרֵשׁ בַּעְלָהּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּטָּה אוֹ שֶׁהָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. לֹא לְהַשְׁקוֹתָהּ אֶלָּא לְפָסְלָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ:
הלכה י״א
כֵּיצַד. שָׁמְעוּ בֵּית דִּין שֶׁהָעָם מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ. קוֹרְאִין אוֹתָהּ וְאוֹמְרִין לָהּ אַל תִּסָּתְרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי. בָּאוּ עֵדִים אַחַר כָּךְ שֶׁנִּסְתְּרָה עִמּוֹ וְשָׁהֲתָה כְּדֵי טֻמְאָה בֵּית דִּין אוֹסְרִין אוֹתָהּ עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם וְקוֹרְעִין כְּתֻבָּתָהּ. וּכְשֶׁיָּבוֹא בַּעְלָהּ אוֹ יַבְרִיא אוֹ יָצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִין נוֹתֵן לָהּ גֵּט. וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִנֵּא לָהּ הוּא:
הלכה י״ב
שָׁתָת מֵי הַמָּרִים וְנִקְּתָה מֵהֶן וְחָזַר וְקִנֵּא לָהּ עִם הָאִישׁ שֶׁהִשְׁקָה עַל יָדוֹ וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁקוֹתָהּ עַל יָדוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה אֶלָּא תֵּאָסֵר עָלָיו לְעוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. אֲבָל אִם קִנֵּא לָהּ עִם אַחֵר וְנִסְתְּרָה עִם הָאַחֵר בְּעֵדִים מַשְׁקִין אוֹתָהּ פַּעַם שְׁנִיָּה וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. וְהוּא שֶׁיַּשְׁקֶה אוֹתָהּ בְּכָל פַּעַם בִּגְלַל אִישׁ אַחֵר:
הלכה י״ג
הִשְׁקָה אוֹתָהּ וְגֵרְשָׁהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְקִנֵּא לָהּ עִם הָאִישׁ שֶׁהִשְׁקָה אוֹתָהּ הַבַּעַל הָרִאשׁוֹן בִּגְלָלוֹ וְנִסְתְּרָה עִמּוֹ בְּעֵדִים. הֲרֵי הַבַּעַל הַשֵּׁנִי מַשְׁקֶה אוֹתָהּ עַל יָדוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל שֵׁנִי. וַאֲפִלּוּ מֵאָה וְנִשֵּׂאת לְזֶה אַחַר זֶה מַשְׁקִין אוֹתָהּ עַל יְדֵי אִישׁ אֶחָד. וְאֵין אוֹמְרִין וַדַּאי שֶׁהֻחְזְקָה לָזֶה וּטְמֵאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם עֵד:
הלכה י״ד
הָאִשָּׁה שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה אַחַר הַקִּנּוּי עִמּוֹ בְּעֵדִים וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת לִשְׁתּוֹת וּבָא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁנִּבְעֲלָה בְּפָנָיו עִם זֶה שֶׁקִּנֵּא לָהּ עִמּוֹ הֲרֵי זֶה אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם. וְאֵינָהּ שׁוֹתָה וְיוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה. וַאֲפִלּוּ הָיָה עֵד טֻמְאָה זֶה אֶחָד מֵעֵדֵי הַסְּתִירָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה יג) "וְעֵד אֵין בָּהּ" וַהֲרֵי כָּאן עֵד:
הלכה ט״ו
אֲפִלּוּ אִשָּׁה וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וּפָסוּל לְעֵדוּת בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וַאֲפִלּוּ קָרוֹב נֶאֱמָן לְעֵדוּת סוֹטָה לְהָעִיד עָלֶיהָ שֶׁזִּנְּתָה וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם. וְאֵינָהּ שׁוֹתָה וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה. הוֹאִיל וְקָדַם הַקִּנּוּי וְהַסְּתִירָה בְּעֵדִים כְּשֵׁרִים וְהַתּוֹרָה הֶאֱמִינָה עֵד אֶחָד בְּטֻמְאָה הֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת טֻמְאָה. אַף חָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ מְעִידוֹת זוֹ עַל זוֹ לוֹמַר שֶׁנִּטְמֵאת. וְנֶאֱמֶנֶת עָלֶיהָ לְאָסְרָהּ עַל בַּעְלָהּ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתָהּ. אֲבָל לֹא לְהַפְסִידָהּ מִכְּתֻבָּתָהּ. אֶלָּא נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצְאָה:
הלכה ט״ז
בָּא עֵד אֶחָד כָּשֵׁר וְאָמַר נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ שׁוֹתָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בָּא עֵד אֶחָד וְהִכְחִישׁוֹ וְאָמַר לֹא נִטְמֵאת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁעֵד אֶחָד בְּטֻמְאַת סוֹטָה כִּשְׁנַיִם. וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אַחֲרוֹן דּוֹחִין דִּבְרֵי הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא כִּשְׁנַיִם:
הלכה י״ז
בָּאוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד זֶה אוֹמֵר נִטְמֵאת וְזֶה אוֹמֵר לֹא נִטְמֵאת. אוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד נִטְמֵאת וּבָאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְאָמְרוּ לֹא נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה:
הלכה י״ח
בָּא עֵד אֶחָד כָּשֵׁר וְנָשִׁים רַבּוֹת אוֹ פְּסוּלִין רַבִּים כְּאֶחָד. הָעֵד אוֹמֵר נִטְמֵאת וְהַנָּשִׁים אוֹ הַפְּסוּלִין אוֹמְרִים לֹא נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה. שֶׁעֵד אֶחָד וּפְסוּלִין רַבִּים כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה הֵם:
הלכה י״ט
הָיוּ כֻּלָּן פְּסוּלִין הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב. כֵּיצַד. שְׁתֵּי נָשִׁים אוֹמְרוֹת נִטְמֵאת וְשָׁלֹשׁ אוֹמְרוֹת לֹא נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה. שָׁלֹשׁ אוֹמְרוֹת לֹא נִטְמֵאת וְאַרְבַּע אוֹמְרוֹת נִטְמֵאת הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ שׁוֹתָה. הָיוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה הֲרֵי זוֹ שׁוֹתָה:
הלכה כ׳
כָּל סוֹטָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵינָהּ שׁוֹתָה מִפְּנֵי עֵדֵי טֻמְאָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עַל בַּעְלָהּ לְעוֹלָם וְתֵצֵא בְּלֹא כְּתֻבָּה שֶׁהֲרֵי נֶאֶסְרָה בְּקִנּוּי וּסְתִירָה. וְהַשְּׁתִיָּה שֶׁתַּתִּירָהּ נִמְנְעָה שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בָּהּ עֵד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
צפנת פענח · הלכות סוטה פרק א׳
ו׳
אמר לה כו' והיה קטן כו'. והנה לשיטת רבינו קשה דל"ל קרא למעט הא אינה נאסרה כלל, אך י"ל דר"ל דקינא לה מזה ואז היה קטן ואח"כ הגדיל וקמ"ל דאין הקינוי חל כלל ואף אם נסתרה אח"כ אחר שהגדיל מ"מ מותרת לבעלה דהוה כמו בלא קינוי אך מ"מ מבהמה קשה דשם אין שייך זה אך י"ל דר"ל כגון אם אמר לה אל תסתרי עם בהמה זו ובאמת היה אדם ונסתרה עמו ומותרת לבעלה משום דאין הקינוי חל כלל, ועיין בהך דיבמות ד' נ"ה ע"ב ע"ש בתוס' וכאן ד' כ"ו ע"ב גבי דרך אברים אך שם הקינוי הוה רק דרך אברים אבל מ"מ הסתירה היה כשיעור העראה אבל אם הסתירה לא היה כשיעור בזה ודאי א"צ קרא למעט כלל:
ז׳
אבל אם מחל אחר כו'. והנה עיין בירושלמי סוטה פ' ד' וסנהדרין פ' ח' דאמר שם דזה רק קודם שנמחקה המגילה אז יכול למחול אבל לאחר שנמחקה אינו יכול למחול הובא בתוס' סנהדרין ד' פ"ח ע"א ולכאורה תמוה הא כאן מבואר דגם לאחר סתירה אינו יכול למחול אך לכאורה י"ל דרק אם קינא לה עם איש האסורה להתייחד עמו אז לאחר סתירה לא מהני מחילה דכבר נאסרה ורגלים לדבר אבל אם קינא לה מאביה וכדומה דבלא הקינוי אין היחוד כלום וכן אם קינא לה ממאה בני אדם ואז רק הקינוי פועל שתהא הסתירה סתירה אז יכול לבטל אף לאחר הסתירה אך באמת אין הפירוש כן רק דר"ל לענין השקאה דהא מבואר במשנה דאם בעלה אינה רוצה להשקותה מעכב ואמר דזה רק קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר שנמחקה המגילה משקין אותה על כרחו, אף י"ל דזה רק אם הקריב מנחתה קודם אבל קודם הקרבת המנחה יכול לעכב שלא יקרבו מנחתה דהא יש לשניהם חלק במנחה עיין סוטה ד' כ"ג ע"א ע"ש בתוס', ועיין בהך דכריתות דף ז' ע"א גבי לא יקריב ולא יתכפר וע"ש ד' כ"ד מאי היא המנחה אם גדר חיוב או גדר בירור ע"ש דזה הוה מחלוקת, ועיין מנחות דף ה' ע"ב דאין שם מנחה עליה כלל, ובזה י"ל ג"כ מה דאמרינן בגמ' ד' י"ט ע"ב דג' דברים מעכבין בה עד שלא קרב הקומץ וכן אמר שם דעד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור הטעם משום דיכולה לעכב שלא יקריב הקרבן, ועיין בתוספתא דתמורה פ' ג' דאם אחד מן השותפים יכול לשנות מחשבתו בקרבן ע"ש, וכן גבי הבעל כן, אך י"ל דאף קודם שתקריב המנחה יש נ"מ במה שאומר איני משקה לענין אם יכול לחזור בו שתשתה, עיין ביבמות ד' צ"ה ע"א ע"ש בתוס' ד"ה אי לימא, אך לכאורה קשה על מה שהביאו התוס' ראיה דאינו יכול לחזור מהך דנשרף מנחתה הא במשנה מבואר שם גם אם היא אמרה שאינה שותה ששורפין המנחה ואף דיש בעיא שם בסוטה דף כ' אם יכולה לחזור בה, אך באמת כך דגביה י"ל דנדחית המנחה, משא"כ גבה דאמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דמחמת ביעתיתא ולא הוה דיחוי, ועיין בתוס' זבחים ד' ק"ג ע"ב גבי גזל הגר:
ח׳
וכן אם שמע העם כו'. עיין בכ"מ מה שהקשה על זה מהך דלעיל סוף הל' ב', אך באמת רבינו ס"ל דרק אם היא גרמה שלא תשתה אז מפסדת כתובתה כמבואר בירוש' או שנסתרה בזמן שאינה יכולה לשתות משום דנכנסה לספק הזה כמבואר בירוש' דסוטה ריש פ' ד' והא דקי"ל גבי מת בעלה כב"ה שם משום דזה תליא בהך דב"ב ד' קמ"ה ע"א גבי תנו לי בעלי וכו' ע"ש, ועיין ב"מ ד' ע"ט ע"א גבי ספינה שטבעה ע"ש בתוס' משא"כ כאן שהבעל הוא קיים והיא אומרת שודאי לא זנתה ורוצה שתשתה רק המוזרות גרמו לה שלא תשתה ע"י זה אין אנו יכולים להפקיעה כתובתה, ועיין בירושלמי דס"ל כן גבי עוף הפורח לדידן, וכן גבי עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת בזמן שאינה שותה דמ"מ נוטלת כתובתה, ועיין תוס' יבמות ד' ל"ח ע"ב דכ"ז שיוכל להשקותה לא הויא סתירתה גדר עוברת על דת ע"ש. וראיה לזה דאם נימא דרק אם הגרם על ידי הבעל אז צריך ליתן לה כתובה דאם כן אמאי צריך לשלם לה כל הכתובה יהיה די בטובת הנאה כתובתה, ועיין במש"כ בזה בהל' מלוה פי"ו הל' ז', גם י"ל דנ"מ כמש"כ לעיל בין אם קינא לה מקרובים שמותרת להתייחד בין עם אחר ועיין לקמן בהל' כ' ע"ש מש"כ:
י״ב
שתתה מי המרים כו'. והנה אם זה רק באותם הקדושין אבל אם לאחר השקאה גירשה והחזירה אם יכול לקנא לה ולהשקותה עוד הפעם מאותו האיש עיין כתובות דף ע"ג ע"ב גבי אשה אחת כעין שתי נשים, ושם בירושלמי ס' פ"ט דכתובות גבי אם החזירה לכתובה ולתנאים ע"ש וכ"מ, ועיין בתוס' סוטה דף י"ח ע"ב ד"ה מהו מש"כ בשם הירושלמי אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה כו' ע"ש, והנה למה לא מוקי בסוטה דף כ"ד ע"ב גבי ארוסה דצריך קרא דאינה שותה דאמאי הא לא קדמה שכיבת בעל לבועל ואמאי לא מוקי במחזיר גרושתו ואירסה, אע"כ צריך לומר דזה הוה כדבר חדש וגרע אף מיבם לשיטת רש"י ביבמות ד' נ"ח דשם שפיר מיקרי קדמה דהוה כמו דבר אחד שהיא באה מכחו, וכעין דאמרינן בהך דתמורה דף ט' גבי הקדש שני ע"ש, ועיין בר"ה דף ה' ע"ב הואיל ומכח קמא קא אתי, ועיין מש"כ רש"י יומא ד' ס"ג ע"ב ד"ה רבינא:
י״ד
האשה שקינא כו'. הנה כך דיש ב' טעמים בזה חדא משום דנאמן שזינתה אך זה רק אם אמר שזינתה מזה שנסתרה עמו אבל מאחר אז רק נאמן שלא תשתה ותשאר כמו שהיתה ספק סוטה ולא סוטה ודאי. ונ"מ לענין חליצה דודאי סוטה לא בעי חליצה וספק סוטה בעיא חליצה. וגם זה רק בעד אחד אבל באשה ופסול לא, אך מ"מ מפסדת כתובתה דעל זה נאמן, אבל גבי עד מפי עד או עכו"ם אף לר"א דס"ל דנאמן דהיינו עוף הפורח רק שלא תשתה אבל גבי כתובה לא, ועיין בירושלמי ריש פ' ו' דנראה שם דיש סברא דלא פליגי על ר"א. אך רבינו ז"ל בהל' ט"ו לא ס"ל כן דרק פסול מדברי סופרים, ועיין בירושלמי שם בפ' א' גבי עד מפי עד ע"ש, ועיין בהך דשבועות ד' ל"ב ע"א דאמר שם דרחמנא הימניה עיין ר"ה ד' כ"ב ברש"י ר"ל לטומאה זהו רק בעד אחד ובאותה הסתירה וכמבואר בירושלמי ספ"ו וגם שהיה סתירה ביחוד לא מטעם קפידא של הבעל לבד ולכך מחלק בירושלמי שם בין ג' דאז הוי רה"ר ואין עליה שם סתירה ובין שנים דהוה רה"י כמבואר בנזיר ד' נ"ז וכ"מ, ומה שכתב רבינו ז"ל לקמן בפ' א' מהל' אס"ב הל' כ"ב מיירי ג"כ כה"ג. ולא דמי למה שכתב בהל' סנהדרין פרק ט"ז הל' ו' דשם ר"ל רק על הדבר מהו ושם י"ל דדי אף באשה וכה"ג, ואף דבירוש' שם מקיש להו, ולא דמי להך דלעיל בה"א פ"ב הל' כ"ג דשם על ידי האב לא נגמר הגדלות דעדיין צריך שתי שערות ולא נגמר על פיו ולא שייך הוחזק וכ"כ בזה. והא דכאן גבי חמש נשים דנאמנות לאוסרה על בעלה ואינן נאמנות להפסידה כתובתה ולא אמרינן הוחזק י"ל דאם נימא דגם על ממון נאמנות שוב לא היו מאמינים אותם כלל דא"א שתפסיד על ידיהם ממון, ועיין בירושלמי יבמות פרק ט"ו ה"ז מתוך שלא כו', וכה"ג כתבתי על מה שהקשה הר"ן בנדרים ד' פ"ו ע"ב ד"ה ועוד דכיון דאלמוה רבנן לשיעבודא אמאי חייל לאחר גירושין ע"ש והוא כך דלהפקיע הקונם שהוא כקדושת הגוף לגמרי אין כח ביד חכמים רק משום דאמרינן דלא נתבטל לגמרי דחייל אחר הגט אבל אם נימא דלא יחול כלל אז ע"כ חייל, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' שבת פ' כ"ז הל' י"א גבי מי שיצא חוץ לתחום דאינו מועיל הד' אמות שנתנו לו חכמים שיהיה הבלעת תחומין וכתב שם מפני שהם מתחילין ממקום שהוא עומד ר"ל דחכמים נתנו ד' אמות ליוצא חוץ לתחום וכיון דנימא שעל ידי זה יהיה נקרא בתוך התחום א"א. וגם שוב אין לו ד' אמות והוה כתרתי דסתרי וכ"כ בזה, אבל אם נימא דהוא באמצען נמצא שלא יצא כלל וא"ש קושית התוס' והראב"ד שם ע"ש, ועיין בירושלמי ר"ה פ' ב' הל' א' דאמר שם משלך נתנו לך גבי עדות החודש ע"ש ר"ל דלא נימא דלגבי דרבנן מהני עד אחד להעיד על חבירו להחזיקו בכשר א"כ נתחזק ושוב נאמינו במקום אחר קמ"ל דלא דמאמינים אותו בזה רק כה"ג לא גזרו וא"כ לא מיקרי הוחזק וא"ש:
י״ז
באו שניהם כאחד כו'. עיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פ' ח' ובהלכות אבות הטומאות ס' פ' ט"ו דהוה גדר ספק ע"ש, ועיין בסוף פ"ט מהל' רוצח ולעיל בהל' גירושין פ' י"ב ע"ש, אך לפי מש"כ לחלק בין היכא שהעד אומר ראיתי שלא נטמאת או לא ראיתי שנטמאת א"ש וגם יש נ"מ אם עד אחד אומר שאכל ספק חלב או שנטמא בספק רה"י והעד השני מכחישו אם אז חייב אשם תלוי או הוה ספק טומאה ברה"י. או אפשר לומר דהוה בגדר ספק ספיקא, ועיין בהך דכריתות ד' כ"ד ע"א בתוס' ד"ה אם דמוכח שם דגבי ב' עדים כה"ג פטור מאשם תלוי אף בזה אחר זה, וא"כ י"ל דגם גבי עד אחד כן, אך בזה אחר זה שאני משום דכל מקום שהאמינו, וזה שייך רק בעד אחד, ועיין בתוס' כתובות דף כ"ו ע"ב ועירובין ד' ל"ו ע"א בתוס' וסוף פ' ה' דטהרות ע"ש בר"ש ובירושלמי דיבמות פ"י מה דמחלק גבי אשם תלוי שאפילו אמר לבי נוקרני ע"ש, אך באמת כאן ובעגלה ערופה לא דמי לשם משום דמסלקין שניהם ונשאר הספק משא"כ גבי חלב וגבי טומאה, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' רוצח פ"י הל' ז' ומש"כ בהך דחולין ד' פ"ב, דאין הנאמנות של עד אחד גבי עגלה ערופה רק שלא תערף אבל אחר שהורידוה לנחל אז לא מהני עד אחד שתפקע האיסור מעל העגלה אבל שני עדים מהני וא"ש בזה דברי רבינו, וכן ס"ל לרבינו ז"ל לקמן פ"ג הל' כ"ג גם גבי עד סוטה כן דרק קודם שתשתה מהני עדותו אבל לא אחר כך דשוב לא האמינה אותו התורה:
י״ח
בא עד אחד כו'. מבואר מדברי רבינו דעד אחד ואשה אחת עד אחד נאמן, ונ"מ אם אשה אחת אומרת נטמאת ואח"כ בא עד אחד ואמר לא נטמאת אף בזה אחר זה או אם עד אחד אומר נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת אף בבת אחת מאמינים לדברי העד, וגבי פסול ס"ל דלא שייך כל מקום שהאמינה תורה והטעם דנאמנות שלהם לא על הדבר רק שתשאר כבתחלה, ועיין בהך דסוטה ד' ל"ב דאמר שם ס"ד כו' לחומרא ופירש רש"י שתשתה, אך באמת ר"ל להיפך שהחומרא הוא שלא תשתה, והנה כאן בהל' י"ט כתב רבינו גבי שלש אומרות לא נטמאת כו', משמע דזה ג"כ הוה בגדר עדות ונ"מ למה שכתבתי לעיל בהלכות גירושין דאם היה קינוי וסתירה ועד אחד מעיד שלא נטמאת אם מאמינים אותו ומכאן מוכח דלא דאל"כ אף לדברי הראשונים אינה צריכה לשתות והכחשה לא הויא רק אם מותרת לבעלה, ועיין בהל' רוצח פרק ט' במש"כ שם רבינו בסוף פ' זה הכלל דהולכין אחר הרוב בפסולין ולמאי נ"מ זה הא גם במחצה על מחצה כן גבי פסולים, אך יש לומר דנ"מ דאם קודם הורדה לנחל היה מחצה על מחצה ואח"כ ניתוסף אותן שאמרו ראינו בטל ההורדה ופקע האיסור ומצטרפת להמחצה שאמרו תחלה ראינו, אבל אם היו רק מיעוט בתחלה שוב נתבטל המיעוט לגמרי והוה כמאן דליתא ולא מצטרפי ועיין בהך דסנהדרין ד' מ"ב ע"א במה דאמר שם גבי נזדקן הדין ע"ש ר"ל כך דגבי דיני נפשות ספק הוה כמו נגמר להקל וגבי דיני ממנות לא מיקרי גמר ומוסיפין והולכין וכעין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ח מהל' סנהדרין הל' ב' ע"ש, ועיין בירושלמי סנהדרין פ"ג הל' י"א ובמש"כ רבינו ז"ל בהל' ממרים פ"ב הל' ב' ע"ש ועיין במסכת עדיות פרק א' בהך דאמר ר"י שם א"כ למה מזכירין ע"ש מה שכתבתי אם המיעוט נתבטל אז לגמרי דשוב אין מצטרף אח"כ לאחרים או שפיר מצטרף, ועיין בהך דשבועות ד' מ"ח ע"א דגבי מחצה על מחצה אם אח"כ יבוא אחר ויעיד כמותו שפיר מצטרף, ועיין בהך דסנהדרין דף מ"א ע"ב ע"ש:
כ׳
ותצא בלא כתובה כו'. הנה עיין בירושלמי כאן מוכח דאם עד אחד בא מתחלה ואמר נטמאת ואח"כ בא שני מוכח שם דאף דהראשון נאמן מ"מ נוטלת כתובתה, וי"ל דזה ג"כ ר"ל בגמ' דילן הני מילי לחומרא אבל לקולא לא היינו דוקא שלא תשתה אבל לא תפסיד כתובתה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קובץ על היד החזקה · הלכות סוטה פרק א׳
א׳
אפי' הי' אביה וכו'. ועי' ברא"ש רפ"ק דכתובות במה שמקיים פסק ר"ת ולא מטעמי' ולשי' ר"ת לפי מה שהבינו התוס' צ"ל אע"ג דהוי ביאתו ביאת בהמה מ"מ אסורה לבעלה משום דעכ"פ מעלה בו מעל וכמ"ש בהגהת רמ"א אה"ע סי' קע"ח גבי אמרת מותר ע"ש וכ"כ בס' הפלאה ועוד יש מקום לומר דלפי מה דאמר ר"י משום רשב"י בסוטה דף כ"ו ובכ"ד מנין לכותי ועבד שבא על הכהנת שפסלוה וכו' א"כ משמע דאין ביאתו כביאת בהמה עי' יבמות דף ע"ט סובר ר"ת דלפי מה דקיימ"ל יבמות דף מ"ה נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דלגמרי כשר אפי' לכהונה שלא כדעת הרא"ש וס"ל כמ"ש הריטב"א בפ' האומר דכיון דקיימ"ל הולד כשר לית לן דרשא דר"י משום רשב"י וסובר ר"ת דהיינו משום דחשוב זרעו כזרע בהמה וא"כ היא רב המנונא שם בסוטה דקאמר דפוסל מן התרומה ע"כ ס"ל דרשא דרשב"י ולדידי' יודה ר"ת ול"ק כל הקושי' שהק' השעה"מ בפט"ו מה' א"ב הל' ג' מהך דסוטה וגם קושי' הרא"ש על ר"ת ולפי' הראשון קש' מאי מקשא פשיטא.
ג׳
קנא לה על שנים כאחד. מ"ש בכ"מ ראי' מפ"ב דכריתות וכ"ה בב"י סי' קע"ח וכבר כתוב בהגהת בד"ה שיש להעביר הקולמוס ע"ז ועי' פ"מ שפי' בהא דר"י בעי בדרך שאלה משום דדוקא בשנים י"ל דהוא חשדום לפרוצים אבל במאה אכתי איכא לספוקי ע"ש וכ"נ דאם כפי' הכ"מ למה לא הביא רבינו הך רבותא. ודע דקשה לי לפי מה דפסק רבינו כמ"ד דמקנין ע"פ שנים ולכאורה הסוגי' דר"פ שני נזירים דף נ"ז דקאמר כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי דהיינו בועל ונבעלת אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גבייהו הא תלתא משמע לפום פשטא דקאי שם למ"ד דאין מקנין ע"פ שנים דלמ"ד מקנין ע"פ שנים א"כ גם בסוטה מצינו תלתא ויותר כמ"ש הכ"מ ואעפ"כ ספיקו טמא ורבינו בעצמו בפ"ט מה' נזירות הלכה ט"ז פסק לסוגי' זו דג' לא הוי רשות היחיד ולכאורה דבריו סותרים זא"ז. בשלמא לפי שי' הראב"ד שם ולפי מה שפי' הלח"מ שם דבריו דבעי' דוקא שיהי' הספק על שלשתן יש מקום לומר דאף אי מקנין לה משנים הספק אין כאן אלא על הבועל והנבעלת אבל לפ"ד רבינו וכ"מ מירושלמי פ"ק דנדה כדבריו גבי הא דאמרי' כשחברותי' נושאות אותה במיטה א"כ הדבר קשה. ואפשר דס"ל לרבינו כמ"ש הרשב"א בחי' פ"ק דנדה דדוקא בג' אנשים חשיב רה"ר אבל בנשים אפי' מאה כחד דמיין עי' במל"מ פט"ז מה' שאר אבות הטומאה. ובזה מיושב מה דמק' התלמידים דלפי סברת הרשב"א הא שמואל מוקי לה שם במס' נזיר מתני' באשה ולפי סברת רשב"א לא מקרי רה"ר ור"א הא קאמר דיקא נמי ולפ"ד ניחא דהרשב"א הוכיח סברתו למ"ד מקנין ע"פ שנים ומש"ה פליג על הירושלמי והירושלמי מצי קאי למ"ד דאין מקנין ע"פ שנים ושמואל ג"כ ס"ל הכי דאין מקנין ע"פ שנים ודוק.
ו׳
קטן פחות מבן ט'. כתב הכ"מ משמע לי' לרבינו דלא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' פי' דרבינו סובר דהא דאיש למעוטי קטן היינו היכא דהסברא נותנת למעט קטן ועי' בדברי רבינו בה' ק"פ פ"ב הלכה ד' במ"ש טעם לקטנים שאינן בני דעת ולא נתן טעם משום דכתיב איש עי' בכ"מ שם וכ"מ בפ"א דמס' תמיד משנה א' בהא דתנן הרובים לחד פי' קטנים ועי' במל"מ פ"ח מה' בית הבחירה שהק' שם איך יתכן שמ"ע של שמירת המקדש נעשה ע"י קטנים ולדברינו א"ש כיון שהגיע לכלל בני שמירה והרע"ב במס' סוטה חולק על רבינו וסובר דקטן פחות מבן י"ג שנים לא מקרי איש אפי' לענין זה וע"ש בתי"ט ובתוס' חדשים.
ט׳
בא ע"א וכו'. עי' מל"מ פכ"ד מה' אישות הלכה י"ז ועמ"ש שם בס"ד. ועי' בשו"ת רשב"א סי' תקנ"ב שכ' דאם הודה הבועל הנחשד ששכב עמה ג"כ אינו שותה הובא בכנה"ג בליקוטי הרמב"ם.
י״ד
ואפי' הי' עד טומאה וכו'. עי' כ"מ ונראה דסובר רבינו דיש מקום לומר כיון דע"א אינו נאמן אלא משום דאיכא רגלים לדבר דהיינו עידי סתירה וא"כ היכא דהעד טומאה הוא אחד מעידי הסתירה לא שייך סברת רגלים לדבר כיון דעל פיו נעשה רגלים לדבר לזה בא רבינו דאין הטעם משום רגלים לדבר אלא דגזה"כ היא דע"א נאמן וא"כ אף אם הוא מעידי הסתירה מהני דמקרא מלא דיבר הכתוב ולפ"ד רבינו מיושב קושי' התוס' בסוטה דף ג' ע"ב ד"ה נאמר דל"ל גז"ש מהכ"ת דיהא נאמן ע"א בעדות ראשונה ק"ו מעדות אחרונה דהא יש פרכא מה לעדות אחרונה שכן רגלים לדבר ולדברינו ניחא ודוק.
י״ח
בא ע"א כשר וכו'. עי' כ"מ ועי' בפ"ט מה' רוצח בהשגת הראב"ד שם ודברי הכ"מ שם צע"ג ובתי"ט במתני' דסוטה תמה על רבינו מפני מה לא ביאר בפי"ב מה' גירושין לענין עדות היתר א"א והה"מ כ' שם וה"ה לאשה אומרת מת והתירוה לנשא ע"פ ואח"כ באתה אשה אחרת ואומרת לא מת לא תצא מהתירא הראשון ע"ש ולי נראה ליישב דברי רבינו עי' סוטה דף מ"ז כל הסוגי' ויל"ד ר"ח דאמר תני היו עורפין דלא הו"ל למימר כ"א לעולם כדקתני ובסוגי' דסוטה דף ל"א לא קאמר האי לישנא תני אלא היו וכו' ואיכא מקום לפרש דלעולם כדקתני ונראה התוס' מקש' בסוטה דף ל"א ר"י האיך יפרש מתני' דכריתות ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל מביא אשם תלוי אמאי לא מביא חטאת כיון דלא הי' מחלק בין ב"א לבא בזא"ז והנה לפי מה שהביאו התוס' שם בס"ד בשם הירושלמי וז"ל ע"א אומר נטמאת וע"א אומר לא נטמאת לא היתה שותה ובעגלה ערופה היו עורפין בכה"ג וטעמא מפני שכאן רגלים לדבר וא"כ י"ל דר"י דלא הי' מחלק בין ב"א דגם בב"א העד אומר נטמאת נאמן היינו משום דיש רגלים לדבר וא"כ לק"מ תו מע"א אומר אכלת חלב וע"א אמר לא אכל בזה שפיר מחלק ומודה דבב"א לא אמרי' דהאמינו כב' אבל בסוגי' דהכא דר' יצחק סובר גם בעגלה ערופה דבב"א ג"כ עד אומר ראית הוא כתרי א"כ יותר הו"ל להתוס' להקשות קושייתם בסוגי' דהכא אמנם באמת לפי שיט' רבינו ניחא ומיושב קושי' התוס' דוודאי גם המה הי' מחלקים בין ב"א לבאו בזא"ז אלא דגבי אשה ס"ל דליכא לחלק והכא קשי' להו על מתני' דהכא דכייל איש ואשה בבבא אחת וגבי אשה סברא חיצונה הוא דאפי' בזא"ז היו עורפין וקתני איש דומי' דאשה ש"מ דגם בזא"ז מיירי וא"כ קשי' להו שפיר ומשני דבאמת תני לא היו עורפין ופי' דבריו דגבי איש צ"ל למתני לא היו עורפין ומיירי בזא"ז ובבא דאשה אומרת גם לדידהו שבקי' הגי' היו עורפין דאפי' בזא"ז היו עורפין וקאמר ר"ח תני היו עורפין כיון דע"כ צריך להגי' מתני' ולאוקמי בב' בבות שוב מקיימין הגי' היו עורפין אלא דהכי צ"ל ע"א אומר וכו' וע"א אומר וכו' הי' עורפין אשה אומרת וכו' ואשה אומרת וכו' היו עורפין וכיון דב' בבות קתני להו שוב ניחא לפרש דברישא מיירי דוקא בזא"ז וסיפא באשה בפסול עדות אפי' בזא"ז היו עורפין דלהכי פלגינהו מהדדי וא"כ מיושב קושי' הגמ' וכ"ז מוכרחין לומר הכא גבי עגלה ערופה אבל גבי סוטה דאיכא רגלים לדבר לא צריכין לזה כמ"ש אא"כ מש"ה אמרי' גם בפסולי עדות דבאו בזא"ז היתה שותה ומיושב בזה הסוגי' ומש"ה רבינו פה לא מחלק בין אשה המעידה ובין איש המעיד וא"כ גבי ע"א שמעיד שמת בעלה דג"כ לפי מ"ש רבינו סוף הלכות גירושין דלא הקפידה תורה שלא להאמין ע"א היכא דאיכא מילתא דעבידא לגלוי' ול"ק קושי' התי"ט כלל. והנה באמת ליישב התוס' למה לא הק' קושייתם גבי עגלה ערופה דהקושי' יותר חמורה כמ"ש י"ל ע"פ מ"ש בס' שב שמעתא להגאון בעל קצה"ח דף ע"ב ד"ה פ' כ"א לחלק בין עגלה ערופה דעד האומר לא ראית אינו מעיד כלל רק בא להכחיש אותו שאמר ראה א"כ בכה"ג י"ל דס"ל דאין לחלק אבל גבי ע"א אומר אכל וע"א אומר לא אכל דהשני דאמר לא אכל היינו שהעיד ששומן הי' וא"כ מודים כ"ע. ועי' בשעה"מ פ"ג מה' שגגות שגם הוא כ' ליישב קושי' התוס' לפי שיט' התוס' דלק"מ דהא הוא אמר אינו יודע וא"כ באיכא ע"א אומר אכל וא' אומר לא אכל מאן יימר דהודה לזה אבל התם הא האמינה תורה לע"א ושפיר מוכח כשי' הש"כ וכמ"ש לדעת הרמב"ם הדבר מוכרח ודלא כשט' הל"מ דלא סבר כהש"ך ביו"ד בסי' קכ"ז.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות סוטה פרק א׳
א׳
הנה ודאי דעדי קנוי וסתירה אין צריך שיהיו אותן העדים עצמן כדמוכח מסוגיא דשבועות פ"ד דאמר אביי הכל מודים בעדי קנוי כו', דעדי קנוי ועדי סתירה יכולים להיות על כל חדא עדים אחרים וזה פשוט מכמה דוכתי, וא"כ קשה הא הוה חצי דבר, לא מבעי לר' עקיבא דסבר דבעדי חזקה הוי חצי דבר ודאי דבעי שאותן עדים שהעידו על הקנוי יהיו עדים גם על הסתירה, אלא אף לרבנן דסברי בחזקה דעל כל שנה סגי בעדים אחרים ג"כ הא פירש הרי"ף ז"ל, דמה"ט בשנים אומרים אחד בגבה ואחד בכריסה לא הוי עדות ובחזקה הוי עדות משום דעדותן מהני לחייבו בפירות, והכא לענין מה מהני עדותן של עדי קנוי לחוד, ועיין לח"מ מה שפלפל בכזה בהלכות עדות פרק כ"א הלכה ט' וכאן לא שייך מידי. בשלמא לשיטת תוספות שראו כל מה שיכולים לראות א"ש, אבל לשיטת הרי"ף קשה, בשלמא לר' אליעזר דאמר מקנא ע"פ שנים ומשקה עפ"י עצמו, אעפ"י שחסר הסתירה וא"כ הקנוי הוי חצי דבר, אפשר דאימת אמרינן חצי דבר, היינו שדבר הגומר לבוא לידי דבר שלם בעי עדות כמו בחזקה וכן לענין שתי שערות [דעל אחד אומר בגבה כו' פריך חצי עדות הוא, דאין עד אחד נאמן, אע"ג דאמר בקדושין ס"ו דבע"מ נאמן אפילו מכחישו דאמרינן שלח ואחוי, זהו דוקא לפוסלו מכהונה, לא לעשותו בר חיובא לדיני נפשות וצ"ב ואכמ"ל, ועיין מחנ"א הלכות עדות סימן ט"ז והבן] (נ"ב. ויותר נראה דבעד אחד אומר בעל מום הוא נאמן לפוסלו דשלח ואחוי וכיון דהוא אינו פושט בגדיו להראות שאין בו מום הוי כמודה שהוא בעל מום ואין הכחשתו כלום והא גדול הוא והוי כמודה להעד אבל עד אחד אומר שזו גדולה שיש בה סימני גדלות שתי שערות והיא אינה מחוה הרי אם שקר בפי העד וקטנה היא אטו כי אינה מבררת הכחשתה כלום ממשא אית בזה ואף באמירתה לית ממשא דקטנה היא ודו"ק. ועיי' חשן משפט סי' ל' באחרונים). אבל כיון דהסתירה יכולה להביא לידי שתיה אפילו ע"י קרוב וע"י עצמו, א"כ עדות הקנוי הוא דבר שלם, אבל לדידן דהקנוי והסתירה בעי עפ"י שנים, א"כ אם אין הקנוי והסתירה באותן עדים הוי חצי דבר, וזה דחוק לומר כיון דאם יראה אחר כך בעצמו הסתירה אסורה עליו אם היו עדי קנוי קודם לכן הוי דבר שלם, זה דחוק כיון דלהאמינו לעלמא לבוא לידי שתיה בעי שני עדים, א"כ חסר לעדותן להביא לידי שתיה עדים כשרים וא"כ עדותן לא הוי רק חצי דבר. ולפ"ז יש לומר דסוגיא דשבועות מיירי שקינא לה באופן המותר לה להתיחד, א"כ ע"י עדותן בקנוי אסורה להתיחד עם מי שקינא לה הימנו, וזה חדש, דאם קינא לה מאיש האסור להתיחד עמה ובאופן האסור, בעי שאותן עדים שקינא בפניהם יהיו ג"כ עדי הסתירה: ולכן מסתברא כמו שפרשתי במק"א בשיטת הרי"ף דהיכי שהדברים המה עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש, לרבנן סגי אף אם הוי חצי דבר, משא"כ בשתי שערות שיכול להיות גדול בלא שערות [כמו בסריס ובנים וכי"ב] רק שהסימנים הוי סימן ומופת שהיא גדולה, וכן חזקה דמה שאכל שלש שנים בשופי זה אותו נאמן שמכר לו השדה בשטר, בזה כיון שמעידים על חצי סימן א"כ לא הוי עדות כלל. ולכן בעי הרי"ף ליתן טעם בחזקה משום דמועיל עדותן על אכילת הפירות, אבל בדברים שהם עצם החיוב כמו בגניבה ומכירה בנפש לא בעי כלל שיועיל עדותן לשום דבר, כן הכא אין הקנוי עם הסתירה רק מופת ורגלים לדבר שזינתה לבד, דהרי כאן נעשה איסור ודאי ואפילו לאכול בתרומה בחדרי חדרים או להיות עם הבועל בח"ח שיודעים שניהם ששקר הדבר. בכ"ז עוברים בעשה דונטמאה, א"כ מהקנוי והסתירה נתהווה עצם איסור לכן מועיל לרבנן אף אם איכא עדים על קנוי לחוד ועל סתירה לחוד ודוק. והנה מדברי הירושלמי פ"ק דסוטה הלכה א' עדי קנוי שנמצאו זוממין לוקין כו' מוכח דעדי קנוי מיתזמי לחוד בלא עדי סתירה וחייבין מלקות. וכמו עדי בן גרושה וחלוצה יעו"ש, א"כ מכאן ראיה עצומה לפסק רבינו בהלכות עדות פכ"א הלכה ט' דעדי גניבה בנפש מיתזמי בלא עדי מכירה ונהרגין, ולא דמי למועד וחזקה דבעינן שיזומו כולם ומטעמים שפרשתי בחידושי למסכת ב"ב, ועיין אורים ותומים סימן ל"ח שתמה עליו ומכאן ראיה נכונה בס"ד, ועוד חזון למועד לעיין בזה ברצות השם ודוק:
ו׳
אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד כו': הנה רבנן בתוספות פירשו כל שאינו איש הוא פחות מי"ג שנה אתמעט מן השקאה, ופירשו דקנוי מיהא הוי לענין לאוסרה עליו וכמו אם הוא סומא או היא ארוסה וכי"ב דרק מהשקאה איתמעטו הא הקנוי מועיל שתיאסר עליו ע"י הסתירה ולבועל, והא דנקיט ע"י כל עריות מקנין חוץ מן הקטן על שתיה קאי יעו"ש ובחידושי הלכות. והנה מדכלל התנא קטן עם בהמה, ובבהמה אף אם זנתה לא נאסרה לבעלה, כן ה"ה בקטן, והוא ע"כ בפחות מבן ט' שאין ביאתו ביאה, מלבד זה מפורש במדרש וביותר בילקוט וכי נטמאת לרבות קטן יותר מבן ט' שנה ויום אחד שמקנאין על ידו ומשקין על ידו, וגדולה מזו שנינו בתוספתא, עם הכל היא נטמאת חוץ מקטן ובהמה, הוסיפה התוספתא להוציא מסברת רבנן בתוספות דלא קרינן בהו ונטמאה ואינן אסורים לבעל ולבועל ע"י שכיבתן ולפרושי טעמא דמתניתין קא אתי ודוק: והנני לפרש כאן, מה דאמר בפרק ארוסה (דף כ"ו) אשת כהן פשיטא כו' קמ"ל אשת סריס כו' מבלעדי אישך כו' קמ"ל ויעוין בתוספות שהקשו דילמא אין ה"נ. וראיתי במדרש על קרא דאו איש אשר תעבור עליו רוח קנאה, או איש לרבות אשת סריס ואשת כהן ששותה, דאו לרבות, ובספרי, וכי נטמאת לרבות שלא כדרכה ויתן איש בך את שכבתו להביא הסריס, מבלעדי אישך להביא אשת הסריס. ולכאורה מתנגד לגמרא דילן דאמר מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא וכו' למעט אשת סריס, אולם זה ניחא, דבריש פרשה כתיב, ושכב איש אותה שכבת זרע משמע למעט סריס שאין מקנין ע"י, וכן כי קאמר מבלעדי אישך מוכח, דבאופן זה ששכב עמה הבועל, כן יהיה הבעל בר שכיבה כזה. וא"כ אשת סריס אינה שותה, שכן הפירוש, ששכב אותך שכבת זרע מבלעדי הבעל, א"כ הבעל בר שכבת זרע, לזה אמר הספרי דבשבועה של הכהן לא נזכר ש"ז, רק את שכבתו והוא לרבות סריס דלאו בר זרע הוא, ותו כי אמר מבלעדי אישך באופן זה דרק בר שכיבה הוי ולא בר זרע, א"כ מרבי תו אף אשת סריס, וזה ברור, והא דמרבה המדרש מאו איש עיקרו לאשת כהן, וזה מעומק הפשט דכתיב והעמיד את האשה לפני ה' ועשה לה הכהן, משמע, שההעמדה הוא מעמידה בעצמו, וזה כהן שהוא תמיד לפני ה', אולם בריש הפרשה כתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן כו' והעמיד הכהן את האשה לפני ה' מפני שבאשת ישראל מיירי ומיושב קושיית תוספות, ובאמת לא מצאנו אם כהן משקה ומשביע את אשתו בעצמו, ונראה דהבזוי והשבועה צ"ל בכהן אחר ודוק:
ז׳
בעל שמחל על קינויו קודם שתסתר קינויו מחול כו', אבל אם מחל אחר שתסתר אינו יכול למחול, גירשה ה"ז כמי שמחל: ירושלמי פרק היה מביא הלכה ו' אמר ר' ינאי פשיטא שאדם מוחל על קנויו כו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה ונסתרה שתת ולא בדקו אותה המים טהורה היא, או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה טמאה היא, ברור אצלי דצ"ל כך, אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה וקינא לה ונסתרה שתת ולא בדקו אותה המים כו', פירוש דהא פשיטא לירושלמי דאדם מוחל על קנויו אף לאחר סתירה וכמו דאיתא בסנהדרין, רק דאם גירושין הוה מחילה קא מבעי ליה, וע"ז אמר אם אמרינן דמאחר שלא בדקוה המים טהורה לבעלה, דהקנוי קמא הא נמחל ע"י הגירושין, או מאחר כו' פירוש דהגירושין לא הוי כמחילה ואסורה עליו ואין המים בודקין אותה, והיינו שכיון שהחזירה ובא עליה א"כ אסורה עליו מסיבת קנוי הראשון שאין עליו בדיקה ע"י מים המאררים, כיון שבא עליה לאחר סתירה, ותו אין המים בודקין אותה על סתירה שאחר קנוי השני, כיון שתשאר באיסורה לבעלה מן הסתירה שקודם הגירושין וכמו דמטעם זה אלמנה לכה"ג אינה שותה עיין ריש פ' ארוסה בירושלמי, ואפשר דקאי בתרי צדדי דגירושין אינה כמחילה, רק דבעי היכי דבא עליה בעלה בדרך דאינה שותה אם קינא לה ונסתרה אח"כ אם בודקין אותה המים על הסתירה שמן הקנוי שאחד הביאה, ותו נבדקת גם על הביאה הראשונה מתורת גלגול, וזה רחוק, והעיקר כפירוש קמא וההגה"ה מוכרחת בס"ד ודוק: ושיטת הירושלמי בפרק בן סורר ומורה הלכה ו' דאחר סתירה הוא יכול למחול רק משנמחקה המגילה אינו יכול למחול, וזה לשונו, א"ר יאשיה סח לי זעירא משום א"י כו' שאם בקשו למחול מוחלין כו' סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה, סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר ואפילו משנכתבה המגילה, והוא תמוה מאוד, דהא קתני ואלו אסורות לאכול בתרומה, ואם הוי מטעם מחילה הוי כמי שלא קינא לה כלל ומותרת לבעלה ומכש"כ בתרומה, ואם אינה רוצית לשתות ודאי דיכולה שלא לשתות ותשאר באיסורה כמבואר בסוטה, ומאי מחילה שייך אם לא לגבי היתר לבעל ותרומה ובאמת בסוטה נסמן התחלת המאמר על הך ואלו שותות ולא נוטלות כתובה כו', ונראה דאיהו דייק מהך דתנן ושבעלה בא עליה בדרך דבזה מודו בית הלל דגובה כתובה אע"ג דאינה שותה והוי ספק גמור דעשאתו התורה כודאי בעשה דנטמאה, ובמתו בעליהן עד שלא שתו סברי ב"ה דאינה גובה מספק, ולומר דהוי כהודה שלא נטמאה וקפידא דיליה עלילת דברים היא, דאם הוה מספקא ליה שמא נטמאה בסתירה כמו דהוי קפיד בקנויו ודאי לא הוי בעל אותה וכמו דאמר בירושלמי גיטין פרק הזורק הלכה ט' בית שמאי דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו כו' ערות דבר, אינון דאמרין מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה, וא"כ הוי כאילו הודה שלא נטמאה ולכן מחוייב ליתן לה כתובה ובכ"ז אין זה בגדר מחילה דלא מחיל לה קנויו, ומשום שעברה על פיו רצונו שתשתה ותבדק במי המרים, וזו הסברא היה נראה נכון, בכ"ז סובר הירושלמי דאע"ג דהבעל אינו חשוד, בכ"ז למיחשב מה שבא עליה להודאה לא מחשבינן. ובפרט כאן דהוא מספק אינה מזוהמת לפניו דמוסרין לו שני ת"ח לשמרו בדרך, לכן ע"כ הטעם כפרש"י שהבעל גרם לה שלא להשקותה משום דבא עליה [וכי"ב איתא בירושלמי דמש"ה ארוסה אינה נוטלת כתובה לב"ש, דהיא גרמה והכניסה עצמה לספק הזה] וצריך מובן הא היא ג"כ גרמה עצמה ששימשה עמו דכמו דאיהו אסור כן איהי אסורה אף ע"ג שיודעת ודאי שלא נטמאה דהתורה עשאה כודאי עד שתבדק דהרי גם לבועל אסורה אע"ג דשניהם טוענין ברי, וכן בתרומת בית אביה ג"כ אסורה לאכול עיין משל"מ פ"ב הי"ב, וא"כ כיון דשניהם גרמו הדבר נשאר בספק כמו שהיה ואיך תוציא הכתובה מספק, ועיין כתובות נ"ב, גבי אם הוא נתן אצבע בין שיניה יעו"ש, ולכן סובר הירושלמי טעמא דיליה משום דאם הבעל רוצה למחול דמצי מחיל, א"כ אין האשה אשמה בדבר זה, דמנא יודעת שמא מחל לה, וכפי הנראה מגמרא דילן בסוטה דשלא בפניה ג"כ הוי מחילה ושמא מחל לה קנויו, ולכך האשם ממנו דכיון דהוא יודע דלא מחיל לה א"כ איך בא עליה ואיהו דגרים שלא להשקותה לכן נוטלת כתובה כמו באומר איני רוצה להשקותה, וא"כ מוכח ממשנתנו דלאחר סתירה ג"כ מצי מחיל ומשני דקמ"ל דאף משנכתבה המגילה ודוק. ולגמרא דילן דסברה בסוטה כ"ה דלאחר סתירה אינו יכול למחול מוכרח לומר טעמא משום הודאה או טעמא אוחרי, דאף אם שניהן גרמו בכ"ז איהו מחוייב לשלם כיון שמסופק בפרעון ואיהי אית לה שטרא וגם ידו היה במעל דבלאו ביאתו באיסור היה מבורר הדבר וא"כ איהו דאפסיד אנפשיה ודוק בכ"ז. ודברי הכסף משנה פ"ג ה"א באמרה איני שותה תלמיד טועה כתבם ולא יצאו מפיו הקדוש:
י״ב
אינו יכול להשקותה כו' אלא תאסר עליו לעולם כו': הנה רבינו אזיל לטעמו דכתב לקמן בהלכה הסמוכה ואין אומרין ודאי שהוחזקה לזה וטמאה כו' הרי דמסתברא הואיל והוצרכה להשקאה על ידו וחזרה ונסתרה אחר הקנוי מסתברא שהיא טמאה, והגם דבבעל שני אמרה תורה דשותה, בכ"ז גבי אותו בעל מסתברא דהיא טמאה ודאי לכן אינה שותה והיא אסורה, אבל משיטת רש"י מוכח דמפרש דלר"י בבעל אחד חזינן דהוא קנטרן ומתכוין להקניטה, לדידיה מצינן לומר דבבעל אחד ומבועל אחד לא הוי קנוי כלל לאוסרה, ומתוך מדון זהו מתוך מריבה בעי בירושלמי אם הוי קנוי ורבינו כתב לקמן פ"ד דהוי קנוי יעו"ש, ולר' אליעזר דסבר דמשקה לה עפ"י עצמו יתכן טפי טעמא דרש"י ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
