הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ז׳

ספר זמנים · 27 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ז׳
הלכה א׳
(ויקרא כג מ) "כַּפּוֹת תְּמָרִים" הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה הֵן חֲרָיוֹת שֶׁל דֶּקֶל כְּשֶׁיִּצְמְחוּ קֹדֶם שֶׁיִּתְפָּרְדוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהֶן לְכָאן וּלְכָאן אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שַׁרְבִיט. וְהוּא הַנִּקְרָא לוּלָב:
הלכה ב׳
(ויקרא כג מ) "פְּרִי עֵץ הָדָר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא אֶתְרוֹג. (ויקרא כג מ) "וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא הַהֲדַס שֶׁעָלָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ. כְּגוֹן שֶׁיִּהְיוּ שְׁלֹשָׁה עָלִין אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן בְּגִבְעוֹל אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁנֵי הֶעָלִין בְּשָׁוֶה זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְהֶעָלֶה הַשְּׁלִישִׁי לְמַעְלָה מֵהֶן אֵין זֶה עָבוֹת אֲבָל נִקְרָא הֲדַס שׁוֹטֶה:
הלכה ג׳
(ויקרא כג מ) "עַרְבֵי נַחַל" הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אֵינָן כָּל דָּבָר הַגָּדֵל עַל הַנַּחַל אֶלָּא מִין יָדוּעַ הוּא הַנִּקְרָא עַרְבֵי נַחַל. עָלֶה שֶׁלּוֹ מָשׁוּךְ כְּנַחַל וּפִיו חָלָק וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אָדֹם וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא עֲרָבָה. וְרֹב מִין זֶה גָּדֵל עַל הַנְּחָלִים לְכָךְ נֶאֱמַר עַרְבֵי נָחַל. וַאֲפִלּוּ הָיָה גָּדֵל בַּמִּדְבָּר אוֹ בֶּהָרִים כָּשֵׁר:
הלכה ד׳
וְיֵשׁ מִין אַחֵר דּוֹמֶה לַעֲרָבָה אֶלָּא שֶׁעָלֶה שֶׁלּוֹ עָגל וּפִיו דּוֹמֶה לְמַסָּר וְקָנֶה שֶׁלּוֹ אֵינוֹ אָדֹם וְזֶהוּ הַנִּקְרָא צַפְצָפָה וְהִיא פְּסוּלָה. וְיֵשׁ שָׁם מִין עֲרָבָה שֶׁאֵין פִּי הֶעָלֶה שֶׁלָּהּ חָלָק וְאֵינוֹ כְּמַסָּר אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ תְּלָמִים קְטַנִּים עַד מְאֹד כְּמוֹ פִּי מַגָּל קָטָן וְזֶה כָּשֵׁר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ נִתְפָּרְשׁוּ:
הלכה ה׳
אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ מִצְוָה אַחַת הֵן וּמְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וְכֻלָּן נִקְרָאִים מִצְוַת לוּלָב. וְאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶן אֵין מְבִיאִים תַּחְתָּיו מִין אַחֵר הַדּוֹמֶה לוֹ:
הלכה ו׳
מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱגֹד לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְלַעֲשׂוֹת שְׁלָשְׁתָּן אֲגֻדָּה אַחַת. וּכְשֶׁהוּא נוֹטְלָם לָצֵאת בָּהֶן מְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל נְטִילַת לוּלָב הוֹאִיל וְכֻלָּן סְמוּכִין לוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל הָאֲגֻדָּה הַזֹּאת בִּימִינוֹ וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאלוֹ וְנוֹטְלָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן שֶׁיִּהְיוּ עִקְּרֵיהֶן לְמַטָּה לָאָרֶץ וְרָאשֵׁיהֶן לְמַעְלָה לַאֲוִיר. וְאִם לֹא אֲגָדָן וּנְטָלָן אֶחָד אֶחָד יָצָא וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן מְצוּיִין אֶצְלוֹ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ אֶלָּא מִין אֶחָד אוֹ שֶׁחָסֵר מִין אֶחָד לֹא יִטּל עַד שֶׁיִּמְצָא הַשְּׁאָר:
הלכה ז׳
כַּמָּה נוֹטֵל מֵהֶן. לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד וּשְׁנֵי בַּדֵּי עֲרָבָה וּשְׁלֹשָׁה בַּדֵּי הֲדַס. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף בַּהֲדַס כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אֲגֻדָּה גְּדוֹלָה מוֹסִיף. וְנוֹיֵי מִצְוָה הוּא. אֲבָל שְׁאָר הַמִּינִין אֵין מוֹסִיפִין עַל מִנְיָנָם וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶן. וְאִם הוֹסִיף אוֹ גָּרַע (פָּסוּל):
הלכה ח׳
כַּמָּה שִׁעוּר אֹרֶךְ כָּל מִין מֵהֶם. לוּלָב אֵין פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים וְאִם הָיָה אָרֹךְ כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר. וּמְדִידָתוֹ מִשִּׁדְרָתוֹ בִּלְבַד לֹא מֵרֹאשׁ הֶעָלִים. וַהֲדַס וַעֲרָבָה אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאִם הָיוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ אֵין בְּכָל בַּד וּבַד אֶלָּא שְׁלֹשָׁה עָלִין לַחִין כְּשֵׁרִים וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בְּרֹאשׁ הַבַּד. וְאִם אָגַד הַלּוּלָב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שְׁדֵרוֹ שֶׁל לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס וַעֲרָבָה טֶפַח אוֹ יוֹתֵר. וְשִׁעוּר אֶתְרוֹג אֵין פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה וְאִם הָיָה גָּדוֹל כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר:
הלכה ט׳
מִשֶּׁיַּגְבִּיהַ אַרְבָּעָה מִינִין אֵלּוּ בֵּין שֶׁהִגְבִּיהָן כְּאַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה בֵּין בְּיָמִין בֵּין בִּשְׂמֹאל יָצָא. וְהוּא שֶׁיַּגְבִּיהָן דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן לֹא יָצָא. וּמִצְוָה כְּהִלְכָתָהּ שֶׁיַּגְבִּיהַּ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינִין בְּיָמִין וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא וְיַעֲלֶה וְיוֹרִיד וִינַעֲנֵעַ הַלּוּלָב שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל רוּחַ וְרוּחַ:
הלכה י׳
כֵּיצַד. מוֹלִיךְ וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וּמֵבִיא וּמְנַעְנֵעַ רֹאשׁ הַלּוּלָב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְכֵן בַּעֲלִיָּה וִירִידָה. וְהֵיכָן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא. בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַהַלֵּל בְּ (תהילים קיח א) (תהילים קיח כט) "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב" תְּחִלָּה וָסוֹף וּבְ(תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִנְטִילַת לוּלָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל בַּלַּיְלָה:
הלכה י״א
עָשָׂה לַאֲגֻדָּה זוֹ גִּימוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב אוֹ שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ סָדִין וּנְטָלָהּ יָצָא. לְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דֶּרֶךְ כָּבוֹד וְדֶרֶךְ הִדּוּר שֶׁכָּל שֶׁהוּא לְנָאוֹתוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. אֲבָל אִם נָתַן אֶת הַמִּינִין הָאֵלּוּ בְּעָצִיץ אוֹ בִּקְדֵרָה וּנְטָלָהּ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
הלכה י״ב
אָגַד אֶת הַלּוּלָב עִם הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה וְהִבְדִּיל בֵּין הַלּוּלָב וּבֵין הַהֲדַס בְּמַטְלָת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ הֲרֵי זֶה חוֹצֵץ. הִבְדִּיל בֵּינֵיהֶן בַּעֲלֵי הֲדַס אֵינוֹ חוֹצֵץ. שֶׁמִּין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱגֹד אֶת הַלּוּלָב בְּחוּט אוֹ בִּמְשִׁיחָה וּבְכָל מִין שֶׁיִּרְצֶה הוֹאִיל וְאֵין אֲגִידָתוֹ מְעַכֵּב:
הלכה י״ג
מִצְוַת לוּלָב לְהִנָּטֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבַד בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". וּבַמִּקְדָּשׁ לְבַדּוֹ נוֹטְלִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת יְמֵי הֶחָג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" וְגוֹ'. חָל יוֹם הַשַּׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג אֵינוֹ נִטָּל בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יוֹלִיכֶנּוּ בְּיָדוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּמוֹ שֶׁגָּזְרוּ בְּשׁוֹפָר:
הלכה י״ד
וְלָמָּה לֹא גָּזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּגְבוּלִין. נִמְצָא שֶׁאֵין דִּינוֹ וְדִין שְׁאָר הַיָּמִים שָׁוֶה שֶׁבִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג אֵין אָדָם חַיָּב לִטּל לוּלָב אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ:
הלכה ט״ו
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיֶה לוּלָב נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְכָל יוֹם וָיוֹם מְבָרֵךְ עָלָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְתַקָּנָה זוֹ עִם כָּל הַתַּקָּנוֹת שֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יַחְזְרוּ הַדְּבָרִים לְיָשְׁנָן:
הלכה ט״ז
בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְכֵן בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת שֶׁיָּדְעוּ בְּוַדַּאי שֶׁיּוֹם זֶה הוּא יוֹם הֶחָג בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים בִּקְבִיעוּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ לֹא הָיוּ נוֹטְלִין הַלּוּלָב מִסָּפֵק:
הלכה י״ז
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָסְרוּ חֲכָמִים לִטּל אֶת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וַאֲפִלּוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ. מִפְּנֵי בְּנֵי הַגְּבוּלִין הָרְחוֹקִים שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכּל שָׁוִין בְּדָבָר זֶה וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין בְּשַׁבָּת וְאֵלּוּ אֵין נוֹטְלִין. הוֹאִיל וְחִיּוּב יוֹם רִאשׁוֹן בְּכָל מָקוֹם אֶחָד הוּא וְאֵין שָׁם מִקְדָּשׁ לְהִתָּלוֹת בּוֹ:
הלכה י״ח
וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁהַכּל עוֹשִׂין עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹן נִשְׁאָר הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה שֶׁלֹּא יִנָּטֵל לוּלָב בְּשַׁבָּת כְּלָל לֹא בִּגְבוּלִין וְלֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכּל יוֹדְעִים בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעִקַּר הָאִסּוּר בִּנְטִילַת הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:
הלכה י״ט
כָּל שֶׁחַיָּב בְּשׁוֹפָר וּבְסֻכָּה חַיָּב בִּנְטִילַת הַלּוּלָב. וְכָל הַפָּטוּר מִשּׁוֹפָר וְסֻכָּה פָּטוּר מִנְּטִילַת לוּלָב. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעֲנֵעַ חַיָּב בְּלוּלָב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת:
הלכה כ׳
הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶּׁמְּבִיאִין בַּמִּקְדָּשׁ עֲרָבָה אַחֶרֶת חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. וְאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב. וְשִׁעוּרָהּ אֲפִלּוּ עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד:
הלכה כ״א
כֵּיצַד הָיְתָה מִצְוָתָהּ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשִּׁבְעַת הַיָּמִים הָיוּ מְבִיאִין מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה וְזוֹקְפִין אוֹתָן עַל צִדְדֵי הַמִּזְבֵּחַ וְרָאשֵׁיהֶן כְּפוּפִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּבְעֵת שֶׁהָיוּ מְבִיאִין אוֹתָהּ וְסוֹדְרִין אוֹתָהּ תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְתוֹקְעִין. חָל יוֹם שַׁבָּת לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הֶחָג אֵין זוֹקְפִין עֲרָבָה אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם שְׁבִיעִי לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת זוֹקְפִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִצְוָה:
הלכה כ״ב
כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. מְבִיאִין אוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַמִּקְדָּשׁ וּמַנִּיחִין אוֹתָהּ בְּגִגִּיּוֹת שֶׁל זָהָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמְשׁוּ הֶעָלִין. וּלְמָחָר זוֹקְפִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּבָאִין הָעָם וְלוֹקְחִין מִמֶּנָּה וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּכָל יוֹם. וַעֲרָבָה זוֹ הוֹאִיל וְאֵינָהּ בְּפֵרוּשׁ בַּתּוֹרָה אֵין נוֹטְלִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בִּלְבַד הוּא שֶׁנּוֹטְלִין אוֹתָהּ בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ בַּד אֶחָד אוֹ בַּדִּין הַרְבֵּה חוּץ מֵעֲרָבָה שֶׁבַּלּוּלָב וְחוֹבֵט בָּהּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַכְּלִי פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹשׁ בְּלֹא בְּרָכָה שֶׁדָּבָר זֶה מִנְהַג נְבִיאִים הוּא:
הלכה כ״ג
בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּלוּלְבֵיהֶן בִּידֵיהֶן פַּעַם אַחַת וְאוֹמְרִין (תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". (תהילים קיח כה) "אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. וּכְבָר נָהֲגוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְהַנִּיחַ תֵּבָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת וּמַקִּיפִין אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ:
הלכה כ״ד
כָּךְ הָיָה הַמִּנְהָג בִּירוּשָׁלַיִם. יוֹצֵא אָדָם מִבֵּיתוֹ שַׁחֲרִית וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ. וְנִכְנָס לְבַיִת הַכְּנֶסֶת וְהוּא בְּיָדוֹ. מִתְפַּלֵּל וְהוּא בְּיָדוֹ. וְיוֹצֵא לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים וְהוּא בְּיָדוֹ. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס לַמִּדְרָשׁ מְשַׁלְּחוֹ לְבֵיתוֹ בְּיַד בְּנוֹ אוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ:
הלכה כ״ה
מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה הַלּוּלָב מִיַּד בְּנָהּ אוֹ מִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחְזִירָתוֹ לַמַּיִם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין לוּלָב בְּשַׁבָּת. וּבְיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין עַל הַמַּיִם וּבַמּוֹעֵד מַחְלִיפִין הַמַּיִם:
הלכה כ״ו
הֲדַס שֶׁבַּלּוּלָב אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לְרֵיחַ וְהוֹאִיל וְהֻקְצָה לְמִצְוָה אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ. אֲבָל אֶתְרוֹג מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ שֶׁהֲרֵי הֻקְצָה לְמִצְוָה מֵאֲכִילָה:
הלכה כ״ז
וְאָסוּר לֶאֱכל אֶתְרוֹג כָּל יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִפְּנֵי שֶׁהֻקְצָה לְמִקְצָת הַיּוֹם הֻקְצָה לְכֻלּוֹ. וּבַשְּׁמִינִי מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹטְלִין לוּלָב בַּשְּׁמִינִי הָאֶתְרוֹג אָסוּר בַּשְּׁמִינִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אָסוּר בַּשְּׁמִינִי בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים מִפְּנֵי הַסָּפֵק שֶׁהוּא סְפֵק שְׁבִיעִי. הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעַת יָמִים כָּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ לְיוֹמָהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר:

ספר המנוחה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

ג׳
ערבי נחל האמורות וכו' לכך נאמר ערבי נחל וכו'. כלומר מפני אלו השני טעמים שהזכרתי נאמר ערבי נחל. האחד שהוא משוך כנחל והשני שהרוב גדל על הנחלים מפני אלו השני טעמים נקראים ערבי נחל אבל לעולם שא"צ עכ"פ שיהא גדל על הנחל והיינו השני טעמים שהזכירו בברייתא (דף ל"ד) ערבי נחל הגדילות על הנחל וכו'. אבל ממ"ש מהררי"ק ז"ל בסימן תרמ"ז נראה שהרא"ש ז"ל הבין דהאי לכך נאמר ערבי נחל רוצה לומר מפני דאינו דוקא הגדל על הנחל לכך נאמר ערבי שמשמעותו הכל אפילו של בעל ושל הרים. והרב מהרא"ם ז"ל השיג עליו שאין כונת הרמב"ם אלא לומר מפני שאינו גדל על הנהר דוקא לכך נאמר ערבי לשון רבוי לרבות (בלשון) של בעל ושל הרים ומרבויא דריש ולא ממשמעותה. ומהררי"ק ז"ל תמה על הרב מהרא"ם ז"ל דודאי שפיר קא מייתי הרא"ש ז"ל ראיה דמדהרמב"ם פסק דשתי ערבות בעינן והיינו ודאי מרבויא היכי אפשר לרבויי מיניה עוד של בעל וכו'. ואין זו דחיה לדברי הרב דהרב לא השיג על הרא"ש אלא מניין הוציאו מדברי הרמב"ם וזה ההכרח אינו אלא בדברי הגמרא עצמה וכבר כתבו הרא"ש ז"ל קודם שכתב והכי סברי רבנן לקמן דמצרכי שתי ערבות וכו' אבל מה שהוציאו מדברי הרמב"ם בדין תמה עליו:
ד׳
ויש מין אחר דומה לערבה וכו'. בגמרא אמרו בדין הצפצפה ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול. ותירצו כי תניא ההיא בחילפא גילא כלומר מין ערבה כשרה. וא"כ קשה על רבינו אמאי קאמר בדין הצפצפה ופיה דומה למסר דלפי המסקנא פיה דומה למגל הוי ואין כשרה בדומה למגל אלא חילפא גילא. וי"ל דרבינו רצה לתת כלל מוחלט ובתחלה כתב שהערבה כשרה ודאית עלה שלה משוך ופיה חלק ואח"כ כתב הצפצפה ודאית היא דומה למסר אבל יש אחר דומה למגל שפעמים היא צפצפה ופעמים ערבה וז"ש ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה וכו':
ו׳
מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו. כלומר מפני שהכל סמוכין ללולב והוא העיקר מפני כן מברכין עליו. וקשה דהל"ל שמינו גבוה מכלן כמ"ש בגמרא. ואולי יש לפרש דהיינו סמוכין לו כלומר שהוא מעולה מכלן וז"ש בגמרא מינו גבוה כלומר שכיון שהוא גבוה הוא מעולה מכולן. (ולי המגיה סמוכין ר"ל נשענין עליו שכחו חזק לסובלן באגדו ולא הן לו והיינו מפני גובהו ותוקפו):
ז׳
כמה נוטל מהן לולב אחד. כתב ה״ה אבל הרמב״ן ז״ל כתב דהלכה כר״ע וכו' דברי הרמב״ן פירשם הר״ן ז״ל בפירוש ההלכות וכלל דבריו דר' ישמעאל דהזכיר שנים קטומים ואחד אינו קטום משמע שנים קטומים הוא לכתחלה אבל בדיעבד בחד שאינו קטום סגי ועל דא פליג ר״ט וכ״ת א״כ וחד דקטים סגי כשתירץ הגמ' חד ולא קטים לא שכיח אכתי לדרוש להו כר״ע ור״ט דחד וקטים סגי, לתרץ זה כתב הר״ן וזה לשונו ומשום הכי פרכינן דוקא ולדרוש להו כר״ע משום דקים לן דהלכתא כוותיה דאפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי דתרוייהו לאכשורי בחד וקטים מ״מ לדרוש להו כר״ע ע״כ. ועדיין הקושיא במקומה דכיון דשמואל לא בעי למפסק כקולי דתרוייהו איך פסק הוא כקולי שניהם. וע״ק דמ״ש ר' ישמעאל שנים קטומים ואחד אינו קטום לכתחלה קאמר למה הוצרך לומר בגמרא חזר בו ר' ישמעאל ממאי דאמר תחלה שלשה הדסים לימא דמאי דקאמר מתחלה שלשה הדסים לכתחלה קאמר ואח״כ שנים קטומים ואחד אינו קטום ותו קשיא מאי מקשה ולדרוש להו כר״ע הא לכתחלה כ״ע מודו דבעינן שנים קטומים ואחד אינו קטום כדכתב הרמב״ן ואם כן היכי הוי מצי למדרש כר״ע כיון דלכתחלה מיהא לא עבדינן ליה. ונראה לתרץ לקושיא הראשונה עם הקושיא האחרונה דאע״ג דאנן נקטינן כתרוייהו ובחד וקטים סגי היינו בדיעבד ומ״מ שמואל לא הוה בעי ליה למדרש כקולי דתרוייהו כיון דלכתחלה כ״ע מודו דלא מהני וכ״ת אפילו דחד ולא קטים כולי עלמא מודו דלכתחלה לא מהני אין זה כלום דסוף סוף מה שהיה אומר לדרוש להם כר״ט דלשלשתן קטומין לכתחלה אסור דלפחות שאחד שאין קטום בעינן דאלת״ה אלא דלכתחלה בשלשה קטומים סגי א״כ לדרוש להו כר״ט אמאי אמר להו אשוו וזבינו בין אשוו בין לא אשוו הוה ליה למדרש כדפריך בגמ' בפרק כל שעה (פסחים דף ל') גבי הא דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינן לכו כר״ש ופריך שם בגמרא ולדרוש להו דהא שמואל כר״ש סבירא ליה ותירץ אתריה דרב הוה ומדלא פריך הכא הכי משמע ליה לגמרא דודאי לכתחלה חד שאינו קטום בעינן וכן כתב בספר תניא וז״ל ומדלא מקשינן ולדרוש כדמקשינן גבי קדרות בפסח ש״מ דר״ט למצוה בעי שלמים ע״כ. וא״כ כיון דלכתחלה בעינן חד ולא קטום ומ״מ היה אומר להם למדרש כר״ט ומש״ה פריך גמרא למדרש כר״ע אע״ג דלכתחלה לא אבל למדרש כקולי דתרוייהו חד וקטום כיון דלכתחלה אסור לא מקלינן כל כך דבשלמא השתא דדריש כר״ט איכא חדא לריעותא דהוו קטומים אע״ג דהם ג' ואי דריש כר״ע איכא נמי ריעותא דהוי חד אע״ג שאינו קטום אבל לומר חד וקטים דהוו תרתי לריעותא אע״ג דבדיעבד מהני כיון דלכתחלה לא עבדינן ליה לא היה רוצה שמואל להקל כ״כ. ולקושיא אמצעית י״ל דהוצרך לומר בגמרא דחזר. חדא משום דתני שלשה הדסים ושתי ערבות וכי היכי דשתי ערבות הוי לעיכובא הכי נמי שלשה הדסים לכך קאמר דחזר. ועי״ל דאי לאו חזר אלא מעיקרא אמר שלשה הדסים לכתחלה א״כ אין כאן אלא שני מחלוקת דר' ישמעאל ור״ע הכל דבר אחד וא״כ למה הוזכרו במשנה דברי שלשתן דמשמע דהם ג' מחלוקות אבל השתא דחזר א״ש דהזכיר ר' ישמעאל משום קודם החזרה דהיה מחלוקת אחר אע״ג דלאחר החזרה הוא שוה עם ר״ע מ״מ בשביל קודם החזרה הוזכר. ומ״ש ה״ה ודעת כל הגאונים לפסוק במנין כר' ישמעאל ק״ק דהא ר״י אמרו בגמרא דחזר ואמר חד. ונראה דה״ק דמאי דקאמר ר״י מעיקרא אע״ג דחזר כיון דר״ט הזכיר שלשתן קטומים הרי הסכים למאי דאמר ר״י קודם דחזר: ואם רצה להוסיף בהדס כדי שיהיה אגודה גדולה מוסיף. כתב ה״ה נראה בדעת הר״א שאין משום בל תוסיף אלא במין אחר כלומר שאין משום בל תוסיף אלא כשהוסיף מין אחר אבל כשהוסיף מאותו המין אין כאן בל תוסיף. ולפי זה האי אחד שכתב הרב המגיד צריך להגיה ולומר אחר. מ״מ קשה דאיך כתב דדעת הראב״ד לומר כן דהא ודאי לרבנן אפילו דס״ל דלולב אין צריך אגד אפילו בהוספת מין אחר אין כאן משום בל תוסיף כמו שנראה מדברי רבא פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו:) דאמר מאי טעמא דר' יהודה קסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוו (להו) חמשה מיני משמע דמשום דאית לן לולב צריך אגד אמרינן הכי אבל אי אמרינן דאין לולב צריך אגד אפילו מייתי מינא אחרינא לא הוי מוסיף ולא כתב הראב״ד ז״ל דאינו משום בל תוסיף אלא לר' יהודה אבל כפי האמת ליכא משום בל תוסיף אפילו במין אחר. ואולי שכוונת ה״ה לומר דלדעת הראב״ד ז״ל ליכא סברא דאית לה בל תוסיף אלא במין אחר אבל ודאי כפי האמת הדין אפילו במין אחר ליכא בל תוסיף אלא דבמין אחר איכא פלוגתא ובאותו המין ליכא פלוגתא כלל. ואם נגיה ונאמר שאין משום בל תוסיף במין אחד ונמחוק מלת אלא מתיישב יפה דה״ק נראה בדעת הראב״ד ז״ל דס״ל דבמין אחד ליכא בל תוסיף כלל. עוד כתב והנראה אלי לתרץ הסוגיות וכו' וק״ק דהא כבר תירץ אותה דמאי דשרי בפרק לולב הגזול הוא דקטריה בסיב ודיקלא שאין הנוטלן בלבד יצא ידי חובתו אבל בפרק המוצא תפילין אמרינן שהמניח שני תפילין בראש עובר וה״ה דשני לולבין דבכל אחד מהם יוצא בפני עצמו. ונראה לומר דמ״מ עדיין הוקשה לו דבהך סוגיא דלולב הגזול משמע דאפילו הוספה במין אחר אליבא דרבנן אינו כלום והתם משמע דשני לולבין הוי הוספה ואע״ג דבכל אחד מהם יוצא בפ״ע מ״מ הוספה דמין אחר שקול כנגד זה לפי מאי דס״ד ואח״כ תירץ ואמר דאפילו במין אחר מותר ולא דמי לשני לולבין. ומ״מ קשה בדבריו ז״ל דלדעתו בשני לולבין איכא משום בל תוסיף אפילו לדידן דלולב אין צריך אגד א״כ איך הקשו בפ' אלו הנחנקין (דף פ"ח) אי ס״ל דלולב אין צריך אגד דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה גורע דלפי דעתו ז״ל הא משכחת ליה גורע אפילו בלולב דאין צריך אגד בשני לולבין. וי״ל דלתרץ זה נתכוון ה״ה ואמר והוא שנטלן כאחד וכו' דבזה א״א לפרש בפ' הנחנקין דאיכא גורע בשני לולבין דלא דמי לכותב ד' בתים של תפילין ואח״כ הוסיף אחד דהתם הניחן בראשו בכשרות ואח״כ הניח בית חמישי מפסול וא״כ לא הוי גרוע ועומד אבל הכא כיון דבשעת הנטילה מיפסיל הוה ליה גרוע ועומד ודומה למה שתירצו התוספות שם בד״ה אי סבירא לן בלולב וכו'. ומ״ש דומיא דתפילין ר״ל דנוטל שני זוגות של תפילין למיפסל משום בל תוסיף בעינן שיטלם כאחד. ועל דברי הראב״ד ז״ל קשה איך יישב ההיא ברייתא דאין מוסיפין עליהן. וי״ל דיישב אותה לשאינו מינו. ומה שתמה על רבינו ז״ל הוא במ״ש דבמינו שייך הוספה מ״מ מ״ש איסור תוספת וגרוע אינו מיושב דאם פחת ודאי דמודה הראב״ד ז״ל דפסול דד' מינים מעכבין ומאי קאמר גרוע. וא״ת אפילו לשאינו מינו איך יישב אותה והא לרבנן דקי״ל דאין צריך אגד קושרין אותו בחוט או במשיחה ואמאי כיון דברייתא קאמרה דלכתחלה אין מוסיפין. וי״ל דשאני התם דהוי נוי דלדידן דקי״ל דאין צריך אגד מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו וא״כ גבי נוי הותר. וכ״ת א״כ מה הקשה הראב״ד ז״ל על רבינו מהתם דקאמר דאי קטריה בסיב וכו' דמותר שאני התם דהוי לנוי הא ודאי לאו קושיא היא דלר' יהודה דאית ליה צריך אגד האגד מן המצוה לא איכפת לן שיהיה לנוי הלכך אסרו כשאינו מינו מפני שמוסיף אבל לרבנן הותר מטעם נוי וק״ל: אבל שאר המינין וכו'. קשה בדברי רבינו שכתב שאם הוסיף בערבה פסולה ומה בין הוסיף בד אחד של ערבה למוסיף בית אחד על ארבעה בתים דאמרו בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ט) דאינו מוסיף דאמרו שם אי הכי תפילין נמי אם עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי וכו' ועוד מה בין זה למוסיף חוט אחד על הציצית על השמונה דאמרו שם בגמרא למ״ד קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וי״ל דאה״נ דאם הוסיף בד אחד של ערבה אינו פסול ומ״ש רבינו אם הוסיף פסול היינו כשהוסיף בדים כיון שראוי לצאת בהן בפני עצמן דהא כל מין ומין אם נטלו בפני עצמו יצא כדכתב רבינו לעיל וכיון דהוספה ראוי לצאת בה בפני עצמה הוה ליה כשני לולבין שראוי לצאת בכל אחד בפ״ע וה״ה כשהוסיף בתפילין ארבעה בתים שראוי לצאת עם כל הד' בפני עצמן דעובר וכן בציציות אם הוסיף שמונה על שמונה דראוי לצאת בכל שמונה בפני עצמן אבל בד אחד דערבה ובית אחד דתפילין וחוט אחד דציצית אין הוספה ולפי זה מ״ש רבינו ואם הוסיף וכו' היינו שני בדי ערבה דוקא ולא בד אחד וזה דוחק. עוד כתב ה״ה כן נראה מדעת רבינו שכתב למעלה ואין מוסיפין עליהן וכו' וכאן כתב ואם הוסיף. וא״ת גם שם כתב אין פוחתין ולא כתב ואם פחת פסול אלא מאי אית לך למימר סמך על מ״ש כאן גם בהוספה נמי סמך על מ״ש כאן. וי״ל דבפחת לא הוצרך לבאר שהרי כתב ד' מינין מעכבין זה את זה וגם כתב שם ואם לא נמצא מין א' אין מביאין אחר הדומה לו וכו':
ח׳
כמה שיעור אורך וכו'. כתב ה"ה ולא קי"ל כותיה דשמואל כי היכי דלא קי"ל כותיה במאי דאמר ששיעור וכו'. קשה דמה ענין זה לזה. ונראה דה"ק דר' יוחנן פליג על הכל מדהזכיר שדרו של לולב צריך שיהיה יוצא מן ההדס טפח. והך טפח סתמו טפח גדול דלשמואל לא אמרינן הכי אלא משום דלא תפלוג מדידיה אדידיה וסמך לזה מדכתב הרא"ש שם בפסקיו לדחות סברת הרי"ף ורבינו וז"ל ור"י נמי לא פליג עליה דשמואל בהא דבאותן טפחים דאיירי שמואל איירי נמי ר' יוחנן וכו' אם כן נוכל לומר דטעמא של הרי"ף כך כיון שהוצרך לדחותו:
י׳
כיצד מוליך וכו'. ה"ה כתב כאן ארבעה פירושים והשלשה נ"ל שהם מבוארים בדברי הר"ן בפירוש ההלכות בפרק לולב הגזול וכלם הוציאו דבריהם מן הירושלמי דאמר שם צריך לנענע ג' פעמים על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד וכו' ולא איתפרש. פי' האחד שהביא הר"ן הוא דעל כל דבר ודבר ר"ל בכל מקומות ההלל שמנענעין בהן וה"ק ודאי דהך מוליך ומביא מעלה ומוריד קרי ליה תלתא ולא חשיב ליה ארבעה משום דהעלאה והורדה אחת היא דא"א להעלאה בלא הורדה אבל אפשר להולכה בלא הבאה אצלו אלא שיניחנו שם במקום שהוליכו וההולכה וההבאה מספקא ליה אי הוי הכל דבר אחד וצריך הולכה והבאה שתי פעמים או לא וכיון דלא איפשיטא נקטינן דהולכה והבאה תרי מילי נינהו וזו הסברא היא מ"ש ה"ה אבל הרבה מן המפרשים אמרו שאין שם נענוע אחר אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד פעם אחת ודיו. הפירוש השני פירש דעל כל דבר ודבר ר"ל על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובעי בתרוייהו בהולכה ובהבאה ובהעלאה והורדה אי חשוב הולכה והבאה חד וכן העלאה והורדה וצריך לנענע בהולכה והבאה ב' פעמים א"ד הולכה חד והבאה חד וצריך לנענע שלש פעמים בהולכה וכן בהבאה וכיון דלא איפשיטא עבדינן לחומרא וזו היא סברת רבינו שכתב כיצד מוליך וכו'. ומ"ש רבינו שלש פעמים בכל רוח אע"ג דהוי שש פעמים לכל רוח דבהולכה תלתא ובהבאה תלתא משום דלהולכה והבאה הכל קרי חד לענין המנין וקרי ג' פעמים להולכה והבאה. ואחרים פירשו דבכל דבר ודבר היינו כל מקומות ההלל כפירוש קמא ואלו התנועות הם חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד ושואל הירושלמי אם אלו התנועות הם מכל אחד מהולכה והבאה או הולכה חד והבאה חד וכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא וצריך לנענע אח"כ שהוליך והביא והעלה והוריד ג' זוגות של תנועות קטנות. ונ"ל שזה הפירוש הוא מ"ש ה"ה ויש מי שאמר שהוא מוליך ומביא מעלה ומוריד פעם אחת ואח"כ מנענע וכו'. עוד כתב ה"ה יש מי שאומר שהוא מנענע ומטרפו בשעת הולכה והבאה עליה וירידה ואין מנין לנענועים אלו ע"כ. והוא דבר תימה מ"ש אין מנין לנענועים וכו' דהא בירושלמי אמרו שלש פעמים וע"ק מה חילוק בין זה הפירוש לפירוש רבינו דלכאורה נראה דה"ק רבינו מוליך ומנענע ומביא ומנענע וכו' והיינו נענוע בשעת הולכה והבאה. ונראה דלפי הפירוש זה מפרש כפירוש הירושלמי בפי' קמא דכתיבנא ולהולכה והבאה והעלאה והורדה קרי נענוע ומדקרי להו נענוע משמע ליה שצריך לנענע בשעת ההולכה וכן בשעת הבאה וכו' דאי לא אמאי תני להו הירושלמי אבל מנין הנענועים כמה יהיו לפירוש זה אין כאן דמאי דקאמר הירושלמי שלש פעמים לא הוי אלא להולכה והבאה עליה וירידה אבל לא דבר מענין הנענועים שיעשה בשעת ההולכה והבאה אלא מדקרי להו נענוע מפקינן הכי. א"נ שהוא צריך לנענע שלש פעמים כלומר בשלש פעמים שהוא ההולכה וההבאה צריך לנענע בכל אחד מהן וכמה יהיו הנענועים לא דבר אלא שיהיה שם נענוע אבל לא אמר כמה הם אבל שאר הפירושים כפירוש קמא אלא שסובר דנקטינן בעיא דירושלמי לקולא ולכך מוליך ומביא מעלה ומוריד לבד ומנענע בכל אחד מהן וזה דוחק והראשון עיקר. עוד כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל על כל דבר ודבר כלומר מכל רוח שמוליך הלולב צריך לנענע ג"פ חוץ ממוליך ומביא וכו' כלומר אין מספיק לו ההולכה וההבאה עד שינענע ג' פעמים בכל הולכה והבאה. ונ"ל שזה הוא פירוש חמישי בירושלמי שמפרש על כל דבר ודבר שר"ל בכל רוח ורוח שצריך לנענע ג"פ ושואל הירושלמי אלו הג"פ ההולכה וההבאה הכל אחד וצריך ג"פ בכל אחד וצריך מהולכה והבאה א"ד חשיב תרי ודי בהולכה והבאה והולכה ונקטינן לחומרא משום חבובי מצוה ולכך צריך ג"פ לכל רוח כל אחד מהולכה והבאה. והוא ז"ל כתב שזו כוונת הרי"ף ז"ל וע"פ פירוש זה יצא מנהג רוב העולם שעושין כן, באופן שלפי זה מ"ש בגמ' מוליך ומביא ר"ל שיעשה שלש תנועות מהולכה והבאה לכל רוח שמוליך ומביא ובגמרא לא הוזכר אלא ההולכה וההבאה והירושלמי ביאר יותר הדברים. ומ"ש צריך לנענע ג"פ בכל הולכה והבאה ר"ל בכל הולכה והבאה שיעשה לצד אחד צריך שיהיה ג"פ הולכה והבאה ולזה הפירוש מסכים מ"ש הטור בסימן תרנ"א וז"ל כתב ב"ה הולכה והבאה הוא הנענוע ואין צריך נענוע אחר וא"ת הרי הטור כתב למעלה והנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו וינענע שם ג"פ מהולכה וג"פ מהבאה ומדכתב וינענע שם כלומר במקום שהוליך ידו משמע שהוא מפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל וכאן נראה שפירש כפירוש הראשון. ועוד שכתב שם ובהל' כתב ונענוע דרבנן ואזלינן לקולא ואין צריך לכל רוח וכו' והיינו בהל' שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וליכא בינייהו לענין פירוש הירושלמי כלל אלא דמר נקיט ליה לחומרא ומר לקולא וכן נראה לשון הטור שכתב ובהלכות כתב וכו' שאין הפרש למ"ש תחלה אלא מתחלה נקט ליה לחומרא ואח"כ לקולא ופירוש ההלכות נראה מסכים לפירוש הרא"ש שכתבתי. ואם כן הדבר קשה איך כתב וב"ה כתב וכו' דמשמע דאין ביניהם הפרש לענין הפירוש דהא טובא איכא דאיהו מפרש פירוש הרמב"ם ובהלכות מפרש כפי' הרא"ש. ונראה לדחוק לשון הטור ולומר דהוא מפרש כפירוש הרא"ש ומ"ש וינענע שם ג' פעמים אינו ר"ל במקום שהוליך ידו אלא באותו רוח כלומר אם מוליך ידו במזרח ינענע במזרח ג' פעמים בהולכה והבאה וז"ש אח"כ ואחר כך מטה ידו לצד צפון כלומר שם במזרח ינענע ג' פעמים ואחר כך מטה ידו לצפון. ומ"ש שמוליך ידו מכנגדו להלאה כוונתו לבאר לנו אל תחשוב שהנענוע בלא הולכה והבאה אלא כשכוש לבדו אלא שיוליך ידו מכנגדו להלאה. ופירוש זה דחוק הוא בדברי הטור אבל מה נעשה להסכים דבריו עם דבריו. והרב"י ז"ל כתב שדעת הרא"ש לפרש פירוש הרמב"ן והוא פירוש שלישי שכתבתי. ובעיני רחוק דעתו מדעת הרמב"ן כדכתיבנא ובלשון שכתב שדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם נראה דפליג דידיה אדידיה ולא נתבארו לי דבריו יפה:
י״א
עשה לאגודה זו וכו'. כתב ה"ה וסובר רבינו שדברי רבא וכו'. ק"ק דכיון דס"ל דמאי דאמרו בגמרא (דף ל"ז) לא לינקוט איניש הושענא בסודרא וכו' הוא דעביד לנוי ומש"ה אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה היה לו לרבא לומר כל לנאותו אינו חוצץ כמו שאמר קודם. ותו קשיא לרבה דקאמר דבעינן ולקחתם וכו' אמאי לא קאמר כדאמר לעיל משום טעמא דחציצה ועוד היכי קאמר דרבא לא אמר אלא היכא שעשאו לנאותו הא הראיה שהביא מההיא דאזוב הוי אפילו היכא דאינו לנאותו דהא התם אינו נוי ואע"ג דדחו אותו בגמרא לא דחו אותה אלא משום דחברו אבל היכא דחברו מודה ליה דשמה לקיחה אע"פ שאינו נוי ורבינו כתב שבין קשור דהוי חברו בין אינו קשור צריך שיהיה לנוי כדכתב ה"ה וא"כ קשה. ועוד דלפי המסקנא דיליף לה משפופרת אפילו בלא חברו הא התם לא הוי נוי. וי"ל דלעיל דהוי אגד הצריך ללולב כמו גימוניות של זהב לא שייך שם טעמא דלקיחה על ידי דבר אחר כיון שהוא צריך ללולב אלא טעמא דחציצה בלחוד שייך ביה והך טעמא דחציצה לא שייך אלא בלולב דוקא משום דכתיב כאן ולקחתם כדדרשינן ולקחתם שתהא לקיחה תמה כדדרשינן ליה בברייתא ומהכא נפקא לן חציצה מדרבנן כדכתב הר"ן בפירוש ההלכות אבל בעלמא גבי אזוב ועפר לא שייך התם פיסול מטעם חציצה (אלא) דלא כתיב שם ולקחתם אבל פיסול מטעם לקיחה ע"י דבר אחר שייך בהו משום דכתיב קרא ולקחתם שעל כל פנים צריך ליקח הוא בידים ולהכי לעיל דלא שייך אלא טעמא דחציצה כדכתיבנא דהוי פסול דרבנן כדכתב הר"ן אמר רבה דפיסול מטעם חציצה אבל הכא דאינו אגד דצריך ללולב פסלו רבה מטעם אחר שהוא לקיחה על ידי דבר אחר שהוא פסול מן התורה לכך הוצרך רבא לומר לקיחה ע"י דבר אחר (לא) שמה לקיחה דטעמא דלנוי לא סגי אלא לדחות פיסול החציצה כדכתב הר"ן שהוא מדרבנן אבל לדחות טעמא דלקיחה על ידי דבר אחר שהוא מן התורה לא והביא ראיה ואמר שלקיחה על ידי דבר אחר (לא) שמה לקיחה דהא גבי אזוב וגבי עפר כתיב ולקח ואי איתא דלא שמה לקיחה הא מיפסל התם א"ו דשמה לקיחה אבל הכא גבי לולב בעינן נוי אע"ג דהתם לא בעינן נוי משום דהכא שייך פסול חציצה משום ולקחתם דליתא התם כדכתיבנא. וז"ש בגמ' דגבי לולב לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ה"מ דרך כבוד כלומר שהוא לנוי אבל אם אינו לנוי מיפסל מטעם חציצה ולא מטעם לקיחה על ידי דבר אחר וא"ש לפי' רבינו מ"ש בגמרא ה"מ דרך כבוד משמע דבעינן נוי אבל לשאר המפרשים צ"ל דהך דרבא לא הוי לנאותו ולכך הוצרך לומר דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה דאם היה לנאותו אינו חציצה. ומ"ש בגמרא ה"מ דרך כבוד ר"ל דאינו בזיון ואינו נוי ופשט הסוגיא מתיישב יותר לפי' רבינו ולכך כתב הרב המגיד דהיא עיקר:
י״ג
מצות לולב לינטל ביום הראשון של החג בלבד בכל מקום ובכל זמן וכו'. כתב ה"ה ז"ל פי' אפילו במקדש חסר החלוקה x הנך דלית להו עיקר גזרו וכו' ועל דא קאמר פי' אפילו במקדש:
י״ז
ומשחרב בית המקדש וכו'. בכאן תירץ קושיא אחת והיא דאפילו x בראשונה במי שהיה במקדש הקרובים היו נוטלים ביום שבת והרחוקים לא הא מיחזי כשתי תורות לכך קאמר דבזמן שהיה מקדש אע"פ שמי שהיה במקדש והקרובים למקדש היו נוטלים בשבת היו תולים הכל במקדש שהיה קיים אבל השתא דליכא מקדש מיחזי תורה כשתי תורות. וא"ת יו"ט שני אמאי עבדינן ליה בחוצה לארץ הא מיחזי כשתי תורות. וי"ל דעכ"פ מוכרחים מפני דמנהג אבותינו בידינו ואע"פ שאנו יודעים בקביעות החדש שמא ישתכח כדאמרו בגמ' וא"ת ליעבדו אותו ג"כ בא"י משום דלא ליחזי כשתי תורות כמו בלולב דמן הדין להם לטול ואינן נוטלים משום דמיחזי כשתי [תורות] וי"ל דשב ואל תעשה שאני דבשלמא בלולב עבדו רבנן שב ואל תעשה אבל הכא בקום עשה שיעשו יו"ט בא"י כולי האי לא עבדינן משום דמיחזי כשתי תורות:
י״ח
וכבר ביארנו שעיקר האיסור וכו'. זה נראה ודאי שאין לו קשר פה ויש לפרש מקושר דה"ק אע"פ שהכל יודעים בקביעות החדש וגם שזה האיסור הוא קל דאינו אלא מדרבנן כדכתיבנא וא"כ היה לנו להקל בזמן הזה אפילו הכי לא מקלינן:
כ״א
כדי לפרסמה שהיא מצוה וכו'. זהו מ"ש בגמרא אמר ר' יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה. אע"ג דלכאורה כשתירצו שלוחי בית דין מייתו לה לא קאי מילתא דר' יוחנן אינו כן ולפי המסקנא דאמר ולידחי ביו"ט וכו' ותירצו לא מוכחא מילתא וכו' ודאי דקאי הך דר"י ולכך עבדינן לה ביום ז' ולא ביום הראשון כדי לפרסמה וליכא פרסום ביום ראשון:
כ״ב
וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה וכו'. ומה שתמה ה"ה ז"ל על רבינו תימה גדולה היא. ונראה דיש להקשות עוד על רבינו מכאן על מה שהניח בספר המצות דהל"מ ורבוי הוי ד"ס x וא"כ לכאורה קשה דהא הכא הקשו למ"ד מדרבנן דאיך קראו מדרבנן כיון דהוי הלכה למשה מסיני או רבוי לאבא שאול. ואין זו קושיא כלל דפי' הגמ' לדברי רבינו כך הוא אמאי מקלינן ביה אע"ג דהוי מדרבנן כיון דהוי הל"מ או רבוי א"כ יש להחמיר בו כדין תורה וכפי מה שהניח רבינו בשרשו דאע"ג דהוי דרבנן יש להחמיר בו כדין תורה:
נחלת הכלל · ToratEmet

כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

ב׳
וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו' כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד וכו'. כתב הטור וז"ל כתבו הגאונים שצריך שיהא בכל שיעור אורך ההדס עבות ואם לאו פסול. ובעל העיטור כתב אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא כשר וכן כתב הרמב"ם עכ"ל. ואיני מוצא מקום על מה שיסמוך לומר כן בדברי רבינו שהרי דבריו סתומים כדברי הגמרא:
ג׳
ערבי נחל וכו' ואפי' היה גדל במדבר או בהרים. כתב הרא"ש נ"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלומר ממין הגדל על הנחל והיינו ערבה שרובה גדלה על הנחל למעוטי צפצפה הגדלה על ההרים, ד"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול. והאי תנא לא מצריך קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל היא והכי סברי רבנן דלקמן דמצרכו ב' ערבות וכן משמע מתוך דברי הרמב"ם שכתב ערבי נחל האמור בתורה וכו' ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר עכ"ל. ומהרא"ם כתב על זה ואינו מחוור דמנ"ל לפרושי מלתא דהרמב"ם דלכך נאמר ערבי נחל ממשמעות ערבי נחל ולא מרבויא דערבי כדקתני בברייתא ת"ל ערבי נחל מ"מ שפירושו מריבויא דערבי לשון רבים. ואולי הנוסחא שלו הביאתו לזה שכתוב בו לכך נקראו ערבי נחל במקום לכך נאמר ערבי נחל הכתוב בכל הנוסחאות שבידינו עכ"ל. ולא ידעתי למה לא נתחוורו לרא"ם דברי הרא"ש דהא כיון דרבינו פסק דב' ערבות בעינן והיינו ודאי מריבויא דערבי היכי אפשר לרבויי מיניה תו של בעל ושל הרים דשתי דרשות לא דרשינן מערבי כדמוכח בגמרא והלכך צ"ל דמשמעות ערבי נחל מייתי של בעל ושל הרים:
ד׳
ויש שם מין ערבה שאין וכו'. דברי רבינו כאן סתומים דבפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ד) תני ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא ופירש רש"י מגל קציר פגימותיה כולן נוגעות לצד אחד עקומות כלפי בית יד שלה מסר היא מגירה ופגימותיה הולכות נכחו ולהם שני עוקצים אחד מכאן ואחד מכאן כפגימת הסכין עכ"ל. אבל רבינו נראה שמפרש דומה למגל שפגימותיה קטנות ואין כשר אלא כחילפא גילא כדמפורש בגמרא ולזה כתב בתחלה שערבה הכשרה פיה חלק והפסולה דומה למסר והדומה למגל יש מין ממנה שכשר והיינו חילפא גילא המוזכר בגמ', ואם לא נמצא אחד מהם אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו כלומר דסד"א דנייתי כי היכי דלא תשתכח מצות לולב קמ"ל:
ו׳
מצוה מן המובחר וכו' מברך תחלה על נטילת לולב. לאו למימרא שיברך בלשון הזה מאחר שכתב שמברך עובר לעשייתו כדמשמע ממ"ש וכשהוא נוטלן לצאת בהם צריך לברך, ולא בא אלא לומר שיברך על הלולב ולא על שאר מינין. ובענין נוסח הברכה סמך על מ"ש בסוף ה' ברכות נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא י"ח לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואע"פ שכתב עוד בפ' זה משחרב בהמ"ק התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב"ו על נטילת לולב ה"נ סמך על מ"ש בהלכות ברכות בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה:
ז׳
ואם רצה להוסיף וכו'. מדברי ה"ה נראה שלא היה גורס בדברי רבינו ובערבה, שכתב שנתן טעם רבינו בתשובה להתיר תוספת ההדס ולאסור תוספת הערבה דכיון דלא מצינו בגמרא היתר תוספת אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע"כ. ואיני יודע היכן הוזכר בגמ' היתר תוספת הדס, אבל הר"מ כתב הגיהו בספרי הרב ואם רצה להוסיף בהדס ובערבה ואינו כן בדעת הרב שאין להוסיף על שני בדי ערבה שכך כתב בתשובה. ואמנם הערבה אני רואה שאין ראוי להוסיף על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד ומי שעשה כן עשה מצוה מן המובחר אך בהדס מוסיפין מפני הושענא ונויי מצוה הוא ע"כ. מיהו אם הוסיף בערבה לא פסל וטעמא דמילתא דאי כתב שתי ערבות בהדיא והוסיף עליהם או גרע פסול אבל השתא דכתיב ערבי דאין פחות משנים ומשמע נמי יותר אם הוסיף לא פסל אבל לא עשה מצוה מן המובחר עכ"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב בפרק לולב הגזול דכל לנאותו לא גזרו ולפיכך כתב הרמב"ם שאם רצה להוסיף בהדס ובערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפים על מנינם פירוש משום דבהנהו ליכא נוי עכ"ל הר"ן. ורבינו ירוחם כתב תשובת הרמ"ה ז"ל זה לשונה אם יוכל אדם להוסיף על שני בדי ערבה או לא, כבר נשאלתי מאתכם פעם אחרת והייתי מורה לאיסור כדברי הרמב"ם ואח"כ העיד לי אדם גדול מחכמי פרובינציא שהוא עמד על תשובת הרמב"ם שחזר בו בסוף ימיו מדבר זה והורה בדבר להכשיר וכן הדעת נוטה להכשיר מ"ט ערבי נחל כתיב ואע"ג דמיעוט ערבי שנים ליכא למשמע מינה דטפי משנים פסול אלא דבתרי סגי ואי אוסיף שפיר דמי דערבי נחל משמע ואפילו מאה כדדרשינן גבי עדים ומנין אפילו הם מאה ת"ל עדים דאע"ג דמיעוט עדים שנים דרשינן מינייהו אפילו מאה ועוד בהדיא אמרינן בגמרא דאפילו הוסיף במינים ואגדן בהדייהו לא פסיל דקי"ל לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי הילכך גבי לולב ואתרוג כיון דחד משמע אסור לאוסופי ואם הוסיף כיון דהאי לחודיה והאי לחודיה קאי נמצא שלא פסל וגבי הדס וערבה אפילו לכתחלה נמי עכ"ל: ואני יוסף המחבר באו לידי תשובות הר"א בנו של רבינו וכתוב בהן ששאלוהו האי דאסור לרבות בערבה שבלולב ואמר אם הוסיף על שתי ערבות ה"ז פסול ומ"ש מן ההדס שאם הוסיף כשר. והשיב תקנו הספרים שלכם שכבר חזר בו ותיקן הספר שלו בידו כך ואם הוסיף או גרע לא פסל ושמענו מפיו ראיה חזקה להאי סברא. והרא"ש כתב וז"ל הרמב"ם כתב אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה מוסיף ומנויי מצוה הוא אבל שאר מינין אין מוסיפין על מנינם ואם הוסיף או גרע פסול ואיפכא מסתברא דבהדס כתיב ענף עץ עבות ובערבות כתיב ערבי ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שהוסיף בכלל ערבי הוא וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל עכ"ל:
ט׳
משיגביה ארבעה וכו'. וכתבו המפרשים דכיון דקי"ל דכל המצות מברך עליהם קודם לעשייתם שמברך עליו קודם שיטלנו או יהפוך אחד מהם ראשו למטה. וי"א שיכוון שלא לצאת עד שיברך ואחרים אומרים דשפיר מיקרי עובר לעשייתן עד הנענוע כדאמרינן בנט"י עד שינגב ידיו מיקרי עובר לעשייתן:
י׳
כיצד מוליך וכו'. בירושלמי תנא צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר ר' זירא בעי הכין חד והכין חד א"ד הכין והכין חד. ורבינו נראה שהוא מפרש דה"ק צריך לנענע על כל דבר ודבר היינו על כל תנועה של הולכה והבאה והעלאה והורדה ובתר הכי מיבעיא ליה אם מוליך ומביא חשוב חד ואין לנענע בשניהם אלא שלש תנועות קטנות וכן במעלה ומוריד או כל אחד מהם חשוב אחד ויש לו לנענע שלש תנועות קטנות בכל אחד ואחד מהן וכיון דלא איפשיטא מאחר דלאו מילתא דטרחא היא עבדינן לחומרא ומנענע ג"פ בכל דבר ודבר:
י״ז
(טז-יז) בזמן שבהמ"ק קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל וכו'. והקשו המפרשים דהא שופר דאיתיה בגבולין דאורייתא ולא דחי שבת אפילו בזמן שביהמ"ק קיים דתנן בפרק ב' דר"ה (דף כ"ט:) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ותירץ הר"ן ז"ל דה"ט לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשחרית שיהיה שעת תקיעת שופר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב השנים לא היו עדים באים בשחרית דמש"ה תמיד של שחר היה קרב כהלכתו כלומר שאפילו באו עדים בשחרית היו אומרים בו שיר של חול כדרכו ברוב השנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו העדים בשחרית לשנה הבאה יתקעו אע"פ שלא באו עדים עדיין יאמרו אשתקד מי לא תקעינן עכשו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים אותו קדש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזים: ואין שם מקדש להתלות בו. כלומר דכשבית המקדש קיים מתוך שהיה לולב ניטל במקדש כך היה ניטל בכל היכא דידעי בקיבועא דירחא אבל כיון שאין בית המקדש קיים השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות:
כ״ג
בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן וכו'. פ' לולב וערבה (סוכה מ״ג:) איפליגו אמוראי אהא דתנן התם בכל יום מקיפין את המזבח אי הוי בלולבין או בערבה ופסק רבינו כרבא דאמר לר' יצחק תא אימא לך מילתא מעליא דהוה אמר אבוך הא דתנן אותו יום מקיפין את המזבח ז' פעמים הכי אמר אבוך משמיה דר' אלעזר בלולב משום דרבא הוא בתרא. ועוד שמנהגנו עכשיו הכי הוא שאנו מקיפין התיבה בכל יום פעם אחת ובשביעי שבע פעמים ואי הוה ס״ל דאותו היקף היה בערבה כיון שאין עושין ערבה זכר למקדש אלא יום שביעי בלבד לא היה לנו להקיף אלא בשביעי אבל כיון דס״ל דבלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש שבעה הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש. ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה כך כתב הר״ן ושכך כתב רש״י בתשובה:
כ״ד
כך היה המנהג בירושלים וכו' מתפלל והוא בידו. ואמרו בגמ' (מ"א:) דאע"ג דקיימא לן לא יאחז אדם תפילין בידו ויתפלל התם לאו מצוה כלומר נטילתם בידו אינה מצוה ולהכי טריד עלייהו עד שיניחם הכא מצוה כלומר נטילתו מצוה ומתוך שחביבה עליו המצוה אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד:
כ״ה
מקבלת האשה וכו'. פירוש ביום טוב הראשון ובזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ואשמעינן דאפילו אשה דלאו בת חיובא היא מטלטלא ליה כיון דראוי לנטילת אנשים ואשמעינן נמי שמותר להחזיר למים בשבת אבל השתא לדידן שאין לולב דוחה שבת אפילו ביו"ט ראשון לא שרי לטלטולי כלל: וביו"ט מוסיפין. פירוש אבל לא מחליפין דטורח הוא:
כ״ז
ובזמן הזה שאנו עושים שני וכו'. ה"ה נתן טעם למה אין נוטלין לולב בשמיני כשם שיושבים בסוכה לפי שסוכה כל ז' דאורייתא ולא לולב. ואפשר לתת טעם אחר דבלולב איכא איסור טלטול משא"כ בסוכה. ונ"ל שיש חסרון תיבה אחת בלשון רבינו מט"ס וכך צריך להגיה כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

א׳
כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל וכו' והוא הנקרא לולב. פרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג וענף עץ עבות וכו' הוא הדס וכו'. ערבי נחל האמורות בתורה וכו'. הנה מדרכי רבינו לאהוב הסידור וכאשר החכים המ"מ בפתיחתו לפרש ההקדם והאיחור וכאן סדורו אינו כפי התורה דנאמר פרי עץ הדר ואח"ז כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ולא כסידור לשון המשנה דאיתא לולב הדס וערבה אתרוג. ונראה שהקדים לולב עבור שבו נכללים בשמו כל המינים ואף למאי דקיי"ל דא"צ אגד מ"מ מצוה לאגוד ורוב מינים בו וגם בברכה על נטילת לולב וכדאיתא במס' סוכה ל"ז ע"ב משום דמינו גבוה עיי"ש ומשו"ה הלכות לולב יקרא כמו כן היות שנכלל בו כל המינים ואח"ז תפס סידורו של התורה אתרוג אשר בהתורה בראש ואח"ז הדס וערבה ולשון רבינו בהל' ה' מברך תחילה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו וכו' וזה משום האגד דהוי משום זה אלי ואנוהו דהוי בכל המצות לכן בתורה בפרטות אתרוג בראש אבל במשנה דסדרי הלכות נאמר לולב באגודו בראש ובחר רבינו בזה בלולב כלשון המשנה. ועי' בתוס' יו"ט ריש פ' לולב הגזול עיי"ש:
ז׳
כמה נוטל מהן לולב אחד וכו' ושלשה וכו' רצה להוסיף וכו'. עי' בשו"ת הרשב"א בסי' ע"ה וסי' תס"ח וסי' תקל"ה שמסכים לדעת רבינו ועי' בהל' ציצית בפ"א הט"ו ומ"ש שם עיי"ש. ועי' ברא"ש סוכה ל"ז ע"ב בסוגיא דאין אוגדין לולב אלא במינו שכתב דאף בזמנו א"צ כונה לבל תוסיף בכיון לנוי דהוי היפוך הכונה לא שייך בל תוסיף עיי"ש:
י״א
עשה לאגודה זו נימין של כסף ושל זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הידור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ אבל אם נתן המינין הללו בעציץ או בקדירה ונטלה לא יצא ידי חובתו. ובלח"מ הקשה דאם בלנאותו שמה לקיחה ע"י אחר היה לרבא לומר בלא לינקוט איש הושענה בסודרא דכל לנאותו אינו חוצץ כמ"ש מקודם בהאי דמגדלי שאמר רבה שיירי בית יד עיי"ש וגם בשפופרת שם לא הוי לנוי ומפרש דעת רבינו עם מ"ש בר"ן עיי"ש ובס' כפות תמרים כתב ע"ז דר"ן כ"כ בכורך על ידו ורבינו כתב בכרך על הלולב עיי"ש מ"ש הוא ז"ל בזה: והנראה בדעת רבינו דהנה בגמ' מצינו מחציצה ומלקיחה ע"י דבר אחר ועל חציצה אמר רבא לנאותו לא שמיה חציצה דהנה אין לפרש משום דלא הוי הקפד וחציצה בהקפד תליא בכ"מ מדאורייתא רובא ומקפיד דזה לא שייך אלא בדבר שעל גופו כיון שאין מקפיד עליו בטל אגב גופא משא"כ בדבר אחר על הלולב כאן וכמ"ש בתוס' בד"ה דבעינא לחלק ברבא דלעיל בבית יד דהוי האגד בהלולב ותליא בחציצה והאי דלקיחה ע"י דבר אחר הוי בידו עיי"ש ומובן דבלולב דלא שייך שאינו מקפיד משא"כ בידו שייך שאין מקפיד וע"כ בלנאותו שאין חוצץ טעמא אחרינא משום דלעשות לנוי ממצוה דזה אלי ואנוהו וא"כ הוי מגוף הלולב כמ"ש ברש"י שם בד"ה שיירי דקסבר שאין האגד מהמצוה עיי"ש דמזה מה שלמצוה לא שמיה חציצה. אבל מטעם לקיחה ע"י דבר אחר דהוי על גופו לא מהני ולא שייך לנאותו וכמ"ש בר"ן הכל מטעם לקיחה ע"י דבר דומה למה שאמרו חציצה בלולב אלא מאי דהוי בהלולב נקרא חציצה ומאי דעל גופו מקרי לקיחה ע"י דבר אחר וכל דשייך דהוי טפל או לידו בכרך בידו או טפל להלולב בכרך בהלולב לא שמיה לקיחה ע"י ד"א וחציצה עיי"ש וברשב"א: ובלשון רבינו נראה דבראשונה כתב "עושה לאגודה וכו' או שכרך עליה סדין ונטלה יצא" בזה אמר דלא שמיה חציצה בכה"ג שכרך בהלולב ואח"ז כתב "לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה" ולא קאי למעלה אלא בפ"ע בכה"ג להיפוך שכרך ע"ג ידו מקרי ג"כ לקיחה ואח"ז מפרש בתנאי בזה "והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הידור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ" וקאי על מ"ש בראשונה מענין חציצה בכרוך על הלולב וסיים אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדירה ונטלה לא יצא ידי חובתו. הנה האי דדרך כבוד והידור קאי על תרוייהו אלא בהיכא דשייך חציצה צריך דרך כבוד דוקא והיכא דשייך לקיחה ע"י ד"א צריך שלא יהיה דרך בזיון כדאיתא בסוכה מ"ב ואם כן לפ"ז גם רבינו י"ל דמפרש כהר"ן ומדבר משניהם בכרוך על ידו וכרוך על הלולב: ויש לעיין קצת דאמרינן שם שאני התם כיון דחברו כגופו דמי למה לא נאמר כן בלולב באגודו לענין חציצה דהוי כגופו ואולי לחלק ויש לעיין ואולי י"ל דשם החבור הכרח למצוה שא"א בלעדי באופן הנאמר שם משא"כ בלולב שא"צ אגד וצ"ע דמשום נוי למצוה לכתחילה באגד וי"ל דעכ"פ יש לדחות ולחלק בין המוכרח ולמצוה ומדחינן כן ולמסקנא י"ל דלא אמרינן לחלק בין חיברה או לא:
י״ד
ולמה לא גזרו גזירה זו ביו"ט הראשון וכו'. עי' בס' ידי אליהו סי' כ"ה עיי"ש:
כ״ה
מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים בשבת בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת וכו'. בגמ' מ"ב ע"א פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בר חיובא היא אימא לא תקבל קמ"ל. ועי' בשעה"מ כאן שהקשה ממס' יבמות ל"ג ע"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא עיי"ש ולמה לא נאמר כיון דראוי לכהנים לא חשוב מוקצה דומיא דלולב לאשה הואיל וראוי לאנשים עיי"ש: ונראה לומר דהנה בתוס' במס' סוכה מ"ב ע"ב על מאי דמקשי שם אמאי טלטול בעלמא הוא כתב בד"ה טלטול דאע"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה מאחר שאין עשוי כלי והביאו ראיה לדבריהם עיי"ש ועי' בריטב"א שם דלעקור דאורייתא מצוה קבועה אף בשב ואל תעשה שלא אסרו דבר הצריך והראוי לו לשבת כלל ואין ללולב שהוא ראוי מן התורה ומצותו קבוע ליום זה בכלל איסור זה כלל עיי"ש. ונראה שצריך להיות אלא דבר שאין הצריך לו וכו' והנה החילוק מדאורייתא ורבנן יקשה דאם גם הוי מדרבנן מ"מ הוי לצורך לו משום המצוה. והנה דייק דמצותו קבועה וזה דמצותו לז' ימים ושבת בכלל וכמ"ש ז"ל לעקור על עולם לא עשו עי' בהל' ר"ה בשופר עיי"ש ובסברת התוס' י"ל כמ"ש בהמ"מ בהל' שבת וכמוכח במס' ביצה כ"ז היכא דרובא דעלמא מקצין לא מהני תנאי ובהל' שבת בפכ"ד כתבתי לפרש עם מ"ש ברש"י ביצה י"ב דהיה לאסור משום הוצאה אף טלטול דברים המותרין אלא משום דאי אפשר לרוב הציבור לעמוד בזה עיי"ש וא"כ בכה"ג דרוב הציבור מקצין לא מהני תנאי דאף בהצורך. בכה"ג לגזור דיכולין לעמוד בו. והנה בכה"ג דבלעדי המצוה כו"ע מקצין שאין בו לצורך אף דמשום מצוה כו"ע אין מקצין הוי כמו תנאי בדבר שאין בו לצורך בלא"ה ושייך בו חשש הוצאה וכיו"ב ובמצוה דרבנן לא יהיה מתירין רק בדאורייתא וכמ"ש בריטב"א דלא העמידו בכה"ג נגד דאורייתא כמ"ש לעיל משמו ולפ"ז י"ל דבמס' יבמות הנ"ל הרי דם הוי שאינו ראוי כלל וביותר דם קדשים והוי מוקצה לכל אלא דלכהנים מותר מהתורה דאל"כ יבטל העבודה ולא העמידו החכמים דבריהם ולא שייך להתיר לטלטל לזרים משום דחזו לכהנים דגם לכהנים אינו חזו ושייך מוקצה אלא משום מצוה דאורייתא לא העמידו החכמים דבריהם אבל לזרים שאינם בכלל מצוה כלל באיסור מוקצה בזה ושאני בלולב דלאנשים חזו ממש ולא הוי מוקצה כלל כן נראה לענ"ד ובשעה"מ סיים התוס' הנ"ל ורחוק שכיון למ"ש: ועי' בכפות תמרים מ"ב ע"ב שהקשה כדמוכח לעיל דף מ' דלולב עומד לכבד את הבית למה אסור בטלטול למ"ש בהל' שבת פ' כ"ו ה"ב דמכבדות ככלי שמלאכתו להתר שהרי מותר לכבד הבית בשבת וכתב דדוקא כשיחדו לכך וכל שלא יחדו חשיב כעצים עיי"ש ועי' במג"א בסי' ש"ח ס"ק מ"ה שכתב בענף האילן להבריח הזבובים צריך שיחדו לכך עיי"ש ועיין בירושלמי במס' סוכה פ"ג מ' י"א בגמ' רבנן דקסרין אמרין ערבה מותר להניף לחולה בשבת. ובשיורי קרבן שם עמד בזה על דברי המג"א הנ"ל שהרי הלולב לא יחדו להניף החולה עיי"ש אמנם לפי הבבלי נראה כמ"ש במג"א ובס' כפות תמרים הנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

א׳
מצוה מג לנטול לולב עם שלש מינין כל שבעת ימי החג במקדש דכתיב ולקחתם לכם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת לשון יחיד במקדש. כפות תמרים האמורות בתורה הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן דכפת כתיב שיהיו עליו מחוברין וכפותין ולא פרודין ואין לשון זה נופל אלא בלולב שהוא כמו שרביט. פרי עץ הדר האמור בתורה זה אתרוג דכתיב פרי עץ שהעץ כפרי בטעם שוה ולא תימא פלפלים דלא איפשר דאינקט חדא לא מינכרה לקיחתה ואי נקיט תרי או תלתא חד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה הלכך לא איפשר ר' אומר אל תקרי הדר אלא הדיר מה דיר זה עד שבאים קטנים עדין גדולים של שתים ושלש שנים קיימים הכא נמי גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים ושלש שנים וכשבאים וחונטין של עכשיו עדין גדולים של אשתקד קיימים בו כדיר צאן ר' אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר דבר שדר באילנו משנה לשנה כדאמרן בן עזאי אומר אל תקרי הדר אלא הידור שכן בלשון יון קורין למים הידור ואי זו שגדל על כל מים הוי אומר זה אתרוג. וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עציו כגון ג' עלין בגבעול אחד דכתיב ענף עץ עבות עץ שהוא עבות שענפיו חופים את עצו וזהו הדס דאי תימא זיתא דעליו ארוכים ומרובים ומכסים את העץ הא כתיב עבות דבעינן מעשה שרשרות שיהו מורכבין זה על זה ואי אמרת דולבא דהיינו ערמון דקלוע הוא הא אין עליו רצופים לכסות כל עצו ולא תימא נמי הרדופני דעליו הן כמין קליעה דכתיב דרכיה דרכי נועם והאי עוקץ את הידים שראשי עליו חדים כמחט הילכך זה הדס ר' אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עץ שטעם עצו ופריו שוה והיכי דמי עבות דקיימי תלתא בחד קינה דתרי וחד אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. ערבי נחל האמורות בתורה הם מין ידוע הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך כנחל ולא עגול ופיו חלק וקנה שלה אדום הוא הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על כל הנחלים לכך נאמר ערבי נחל אבל אפא הגדל במדבר ובהרים כשר דכתיב ערבי לשון רבים וצפצפא שעלה שלה עגול ואינו בנחל פסול ויש ערבה שאין פיה חלק אבל אינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים כפי מגל קטן וזה כשר דאע"ג דיש לה שם ליווי חילפה גילה כשרה דערבי נחל אמר רחמנא מכל מקום וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרש.
ה׳
ארבעה מינין אלו מצוה אחד הן דכולהו כתיבי בחד קרא ומעכבין זה את זה דכתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה דהכי משמע ולקחתם ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם דארבעה מינין דווקא כתיב בקרא ואם לא מצא אחד מהם אינו מביא אחר הדומה לו תחתיו דאהני הוא דקפיד רחמנא כדאמר. מצוה מן המובחר לאגוד הדס וערבה עם הלולב משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אבל לא לעיכוב דאם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והיינו כשארבעתן מצויין אצלו דבעינן לקיחה תמה וכל היכא דאין ארבעתם לאו לקיחה שלימה היא ולהכי אם חסר לו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר.
ז׳
כמה נוטל מהן לולב אחד אתרוג אחד ושני בדי ערבה וג' בדי הדס דכתיב פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד משמע דכפת כתיב ענף חד עץ חד עבות חד ערבי נחל שתים דמיעוט רבים שנים. ואם רצה להוסיף בהדס וגו' טעמא דשריותא דתוספת הדס מה שאין כן בשאר המינין להאי גירסת הרב ז"ל משום דהדס לא ילפינן ג' בדי הדס אלא מיתורא דענף עץ עבות ולהכי אמרינן דמנינא לאו דוקא מלעיל אבל בהנך אחריני דילפי מנינא ממשמעותא דכתיב פרי עץ וכתיב כפת וכתיב ערבי דמיעוט רבים שנים הוי מנינא דוקא בין מלעיל בין מלרע ואם הוסיף או גרע פסול דכתיב לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו ופשטי' דקרא דקאמר עליו משמע דתוספת במנין עצמו איקרי תוספת כדדייק קרא עליו דמשמע ממינה.
ח׳
שיעורי ארבעה מינין נראה דהוו דאוריתא ובכלל שיעורין הל"מ דטפח שדרו של לולב היוצא מן ההדס דהוי דאוריתא כדמוכח פרק המפלת ולמעלה אין להן שיעור.
ט׳
משיגביה ארבעה מינין אלו בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא דכתיב ולקחתם לכם והא לקחם והוא שיגביה דרך גדילתם דכל המצות כולם אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתם דכתיב עצי שטים עומדים שעומדים דרך גדילתם ואם לא הגביהם דרך גדילתם לא יצא כדילפינן. כל לקיחת לולב על ידי דבר אחר שהוא דרך כבוד והידור ללולב הוי לקיחה תמה ולא הוי חציצה אבל אי לאו דרך כבוד והידור הוא לא הוי לקיחה תמה והוי חציצה ולא יצא דכתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה ולקיחה על ידי דבר אחר שאין כבוד והידור ללולב לא שמה לקיחה ואם הוא ממינו אפילו אינו דרך נוי הויא לקיחה ואיפשר דילפינן לה מדבעי' בכלי שרת לקיחה ממש דכתיב ולקח והיינו המזרק שבו הדם ואפ"ה אם נתן מזרק בתוך מזרק לא הוי חציצה כיון שהוא מינו וגלי קרא דכי האי גוונא הוי דרך שירות דכתיב ואת כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש שני כלים ושירות אחד דהיינו מזרק בתוך מזרק ומינה דלא הוי חציצה במין במינו.
י״ג
מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ביום ואפילו בשבת הראשון ואפילו בגבולין והיינו לר' אליעזר ולרבנן דקיימא לן כוותיהו לא איצטריך קרא למשרי טלטול אלא ביום ולא בלילה ובמקדש לבדו נוטלין בכל יום מז' ימי החג דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים.
י״ט
כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת לולב וכל הפטור מהן פטור מנטילת לולב דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דנשים ועבדים פטורים דילפינן מתפילין כדכתיב במצות מ'.
כ׳
הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב מדאיצטריך הל"מ ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד והיינו במקדש ולא בגבולין.
כ״ו
הדס שבלולב אסור להריח בה דגמרי' מסוכה דילפינן דחל שם שמים עליה מדכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה' כדלעיל ונראה דמדרבנן היא דילפינן הדס מסוכה דלא קרא ולא היקשה איכא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

א׳
כפות תמרים כו'. הנה זה כבר כתבתי דאתרוג צריך דוקא שיהיה פרי ועי' סוכה ד' ל"ו ע"א גבי בוסר אך גבי לולב אם צריך דוקא שיהיה מן דקל שעושה תמרים נ"ל דבזה פליגי ר"ע ור"ט בירוש' פ"ג דסוכה ובתו"כ דר"ע אומר כפות תמרים ור"ט אומר כ"ת כשמן ר"ל דאין צריך שיהיה ממין תמרים רק השם שלהם כך ולכך אמרינן במנחות ד' כ"ז ע"א דארבעה מינים שבלולב שנים מהם עושין פירות ושנים מהן אין עושין וקשה הא גם בהדס יש פירות עי' בירושל' פ"א דמעשרות דחייבים במעשרות ועי' בירושלמי פ"א דערלה דחייבים בערלה וע"כ צ"ל דשם הדין שצריך שיהיה מיני פירות ולגבי הדס לא דאדרבא לכך שחורות ואדומים פסול אם ענביו מרובות משום דהוה גמר פרי כמבואר בירושלמי ועיין בה"ג בהלכות ברכות פ"ו גבי היכי צריך לברך עליהם, ונ"מ דאם נטע דקל לעצים פסול ללולב כמו דאמרינן בירושלמי פ"א דערלה ועיין בר"ש וברא"ש שם דגרסי כן גם בלולב ונ"מ ג"כ להך דבכורות ד' י"ז ע"א גבי הדלה גפן ע"ג תאנה ע"ש וה"ה להני ועי' ב"מ ד' צ"א ע"ב במודלה וגיטין דף ע' ע"א ד"ה ענבי תאלא ולכך י"ל דלא נקט בבכורות שם גם זית שיהיה שמנו פסול לנסכים י"ל משום דאמרינן בירושלמי פ"א דכלאים ה"ז דזית אינו מקבל הרכבה ואינו משתנה ע"ש, ובזה מדוייק לשון המשנה דמנחות ד' פ"ה ע"ב וד' פ"ו ע"ב דגבי יין נקט מאין היו מביאין כו' וגבי שמן לא נקט כן דגבי שמן ליכא שום חשש הרכבה וא"צ מקום המוחזק ליקח ממנו:
ז׳
ואם הוסיף או גרע פסול כו'. ובאמת נראה דגבי לולב ואתרוג אם נטל שנים לא שייך ב"ת דרק גבי דבר דשייך בו ב' דברים דהיינו שיש מצוה ליטול זה המין וגם מספר מזה המין אז שייך ב"ת אם מוסיף עליו מאותו המין דהא הוסיף על המנין אבל גבי אתרוג ולולב אין כאן רק אחד דהיינו מצוה וע"ז לא מוסיף רק אם מוסיף מין אחר ועי' במנחות ד' צ"ז גבי דאמר שם דאם עשה לחם הפנים י"ד חלות דכשר ואמאי ליכא כאן ב"ת ע"ש אך י"ל דאם נימא דאין התנור מקדש ואין השולחן מקדש יתר מהשיעור עי' סוכה דף נ' ותוס' מנחות ד' מ"ו ע"א וכ"מ וא"כ לא קדשי כלל והוי כחול ולא שייך בזה ב"ת וגם הא ע"כ מיירי שהוסיף עוד עשרונות בפ"ע דאל"כ הוא פסול כמבואר במנחות ד' ע"ו ע"ב גבי לחם הפנים ועי' במנחות ד' ק"ה ע"ב גבי הך דעשרון אחד משני עשרונות ושם ד' פ"ח ע"א אבל יותר מלאים קרינן בו ע"ש וד' י"א ע"ב כגון שריבה לה שני קמצים ע"ש ודף מ' ע"ב גבי הטיל למוטלת ע"ש ועי' בירוש' סנהדרין סוף פ' הנחנקין גבי לוג שמן ע"ש:
ח׳
ואם היו ארוכין כל שהן כו'. מנחות דמ"ב ע"א ואם זה מצוה מן המובחר עי' בירוש' פיאה פ"א ע"ש ועי' בהך דמנחות דל"ח ע"ב כ"ש דמינכר מצותא ועי' ברש"י סוכה ד' מ"ד ע"ב גבי ערבה ד"ה עלה אחד וב"ק ד' ט' ע"ב ע"ש גבי עד שליש ועי' בידים פ"ג מ"ד פלוגתא ועי' בהך דשבועות ד' ט"ו ע"א גדולות במינם מי איכא חשיבותא דמין גדול הוה חשיבותא כמבואר בירושלמי פ"ג דהוריות גבי עבד מביא פר ורבו מביא גדי בהל' ז' ועי' במה דפליגי ביומא ד' כ"ה ע"ב אם אזלינן בתר איברא דבישרא או שומן דבישרא ובירושלמי שם פ"ו משובח בגופא משובח במראה משובח בגופא קודם ועי' בתוס' שם ד' ס"ד ע"ב ד"ה ואם היה ושם בתוס"י דס"ב דדוקא גבי נאכלין צריך מן המובחר ע"ש ועי' בתו"כ גבי ציפורי מצורע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהל' טומאת צרעת דשוחטין את הברורה דהיינו השמינה ע"ש בפ' י"א אך י"ל משום דבעי דם שיהא נראה במים דהיינו אדמומית ממש עי' סוטה ד' ט"ז ע"ב ועי' בנדה ד' י"ט ע"ב דשמן הדם יותר אדום ולכך צריך זה: ושיעור אתרוג אין פחות כו'. עי' דל"א ע"ב והטעם משום דלאו גמר פרי ולא משום שיעורא ועי' שם בתוס' ד"ל ע"א ד"ה משום ע"ש גם י"ל דהא אמרינן בירוש' פ"ו דכלאים דאתרוג כ"ז שלא נגמר יש עליו שם ירק וכמו בעירובין ד' ל"ד ע"ב ע"ש וכן כתב בה"ג פ"ו דברכות וא"כ יהיה נ"מ אם אח"כ נצטמק וי"ל דזה תליא בהך בעיא דנזיר ד' נ"א ע"ב גבי נמלה אי שיעורא גמרינן או בריה גמרינן ע"ש וה"נ כן ועי' תוס' ר"ה ד' י"ד ע"ב דחנטה דאתרוג הוי כזית ועיין בהך דמנחות ד' נ"ה ע"א דיכול להחזירן לכמו שהיה גבי נצטמק ועיין חולין דכ"ו ע"א גבי תמד וכבר כתבתי בזה וע' תוס' כאן ד"ה הירוק בסוף הדיבור ע"ש:
ט׳
משיגביה ארבע מינים אלו כו'. ואם כאן ג"כ צריך הגבהה כמו גבי קנין עי' בהך דעירובין דף פ' ע"א וכ"מ ועי' ר"ה ד' ל"ד ע"א תוס' ד"ה נעבריה ע"ש ועיין בירושלמי סוכה פ"ד ה"ב ופ"ג הי"ב דאמר שם לכשתזכה בו ובמצותו החזירו לי ר"ל לא שיתכוון בהגבהה שיזכה בו רק לשם מצוה דבזה לא זכה עי' בסוף מס' חולין בתוספתא דהמוצא קן לא יטהר בו את המצורע משום ולקח ר"ל דמתחלה יקנה אותו לשם קנין ואח"כ יעשה בו המצוה ועי' שבועות ד' י"ד ע"א דחסרי ביה ממונא וכבר כתבתי בזה וזה ר"ל הירושלמי בפ"ד דסוכה לדעת גמורה שיהא המתנה לשם מתנה גמורה ועי' ב"ב ד' קל"ז ע"ב גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך כו' ע"ש ברשב"ם ויהיה נ"מ אם לקח אתרוג מן ההפקר ולא נתכוון לזכות בו אם יצא בו ועי' בירושלמי ולקחתם לכם בדמים וכאן דל"ה ע"א גבי מעש"ש דאף דשאול פסול לכו"ע מ"מ מעש"ש יצא בו לחד שיטה והטעם משום שרק צריך שלא תהיה של חבירו כמבואר בירושל' פ"א דתרומות כ"ה גבי אם תרם כרי של הפקר וגם י"ל דכמו דאמרינן בב"ק ד' ס"ט ע"ב אי לאו דאמר ר"י כו' דפדיה אוקמי רחמנא ברשותיה ה"נ י"ל כיון דהאתרוג איתקצי למצותיה ולשיטת רש"י הוה מה"ת עי' רש"י סוכה ד' ל"ז ע"ב י"ל דלא איכפת לן אם יש עליה דבר עוד דהוה אינו שלו ועי' תוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב ד"ה והלא וחולין ד' פ' ע"ב וכ"מ בזה אך זה יהיה תליא אם האיסור הוא תיכף בשעת חלות היו"ט או רק משעה שנטלו לצאת בו ולכאורה זה תליא בהזמנה מילתא היא, ועי' סוכה ד' ל"ג ע"א וע"ב ברש"י ד"ה ולולב ושם בע"ב קסבר אגד הזמנה בעלמא ע"ש ועי' תוס' שם ד' מ"ו ע"ב ד"ה אתרוג מה שהקשה מרבי חנינא היכי מטביל בו ומאי קושיא דלמא קודם שבירך היה ע"ש וע"כ ס"ל דאסור מיד וגם נ"מ ללילה דמרש"י שם ד' ל"ג ע"א מוכח דמיד חל עליו שם מצוה מיד שקידש היום ועי' בירושלמי פ"ח דיבמות גבי ליל שמיני אם מיקרי ערל ועי' רש"י ר"ה דף ז' ע"ב ד"ה כי קחשיבי מידי דחייל מאורתא ע"ש ואף דאין מקדשין את החודש בלילה וצ"ל כעין דאמרינן בירושל' שם סוף פ"א דנתקדשה למפרע ע"ש וכבר כתבתי בזה ועי' מש"כ לקמן הלכה כ"ה:
ט״ו
ותקנה זו עם כל התקנות כו'. עי' בפ"ה דמעש"ש מ"ד וכשיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר כו' ועיין בהך דביצה דף ה' ע"ב וכן מבואר בתוספתא פ"ב דר"ה אמר ריב"ק וכו' עד לכשיבנה ובאמת י"ל דהטעם משום דאין ב"ד יכולים לבטל וכו' וכבר עמד על זה הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' ממרים פ"ב ה"ב ע"ש אך באמת כיון שלא התקין לעולם רק לשעה כ"ז שאין ביהמ"ק קיים הוה זה רק לצורך שעה ולא הוה ביטול כלל ויכול ב"ד לעשות אף אם הוא קטן כמ"ש רבינו שם אך כאן י"ל טעם אחר דבאמת הא יש חשש ב"ת בהך תקנה שיטול לולב בכל הימים אך י"ל דהוה כמו שלא בזמנו עי' עירובין ד' צ"ו וכ"מ ורש"י סוכה ד' כ"ז ע"א ד"ה והאמר ר"א כו' ע"ש אך בזמן המקדש כיון דבירושלים מצוה כל ז' אז בגבולין הוה כמו בזמנו ועובר על ב"ת ולכך כשיבנה יבוטל זה:
י״ז
ומשחרב ביהמ"ק כו'. עי' בירושל' סוף פ"ג דעירובין גבי הך דר' אבהו וכבר כתבתי בזה ועי' מש"כ לקמן בהלכה כ"ה:
כ׳
חוץ מערבה שבלולב כו' ואין כו'. משום דבעינן שיהא המצוה ניכרת בפ"ע ועי' תוס' שבת דף כ"ג דלשם שבת גרע מחש"ו ועי' סוכה ד' כ"ז ע"א סעודה דיומא כו' ע"ש וד' נ"ה ע"א דאמר שם שמאריכין בתקיעות ע"ש ועי' במגילה ד' י"ט גבי קורא במגילה הכתובה בין הכתובים ע"ש ועי' עירובין דף ה' ע"ב אותו לחי היכן מעמידו ע"ש ועי' תוס' מו"ק ד' כ"א ע"ב ד"ה אמר ר"נ כו' ע"ש משום דאינו ניכר הקריעה וי"ל דהכל על אביו ועיין מעילה ד' י"ג ע"ב בהך דראב"צ:
כ״ב
וערבה זו כו'. עי' בה"ה והנה לפי המבואר בגמ' מ"ד יסוד נביאים הוא רק בזמן שביהמ"ק היה קיים אבל לאחר חורבן מתחלה לא היה המנהג רק בבבל וזהו דאמר בירושלמי שם פ"ד הובא בתוס' דערבה סלקא מגביכם המנהג ר"ל דרק בבבל היה מתחלה המנהג ואח"כ נתפשט גם בא"י ויוכל להיות שבבבל היו נוהגין מתחלה כל ז' בזמן המקדש ובזה א"ש מה דרש"י ז"ל שם בד' מ"ד ע"א ד"ה דלא הוצרך להביא ראיה דערבה נהג לאחר חורבן יום אחד מהך דראב"צ ע"ש ולמה לא הביא מרב דודאי היה לאחר חורבן וע"כ משום דבבבל היה המנהג אף בזמן המקדש שיהא נוטלין ערבה ואפשר כל ז' וא"ש:
כ״ה
ומחזירתו למים בשבת בזמן כו'. ר"ל רבותא קמ"ל דאף בזמן שנוטלין לולב בשבת מותר להחזירו במים וכ"ש עכשיו ביום ראשון שחל להיות בשבת שעדיין לא נטלו למצוה לפי מש"כ לעיל לא נאסר עדיין בהנאה וא"כ מותר לטלטלו ויש עליו תורת כלי וראוי להניף בו לחולה כמבואר כאן בירושלמי סוף פרק ג' ובתוס' כאן ד' מ"ב ע"ב ד"ה טלטול ובזה א"ש לשון הגמ' דכאן דף מ"ג ע"א דפריך א"ה יום ראשון נמי ואמאי לא פריך זה אס"ד דמשום טלטול אך כאן ביום ראשון דעדיין לא ברכו עליו אין בו איסור טלטול בהלולב וא"ש:
כ״ו
הדס כו' אבל אתרוג כו'. מדברי ה"ג משמע דהטעם משום דאזלינן בתר דעתיה דהוא לא אקצייה מריחו ועי' ביצה דף ל' ע"ב ובדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ע"ש ועי' חולין ד' קל"ה ע"א אם מהני שייר אך י"ל דכיון דזה לא הוה רק לזמן הוה רק כקדושת דמים ומהניא ביה תנאי ועי' תוס' מגילה ד' כ"ח ע"ב ד"ה בתי כנסיות ור"ן נדרים ד' כ"ט ע"א ועי' רש"י מעילה ד' י"ג ע"א ד"ה אחרים מתנדבים ע"ש ועי' בהך דפסחים ד"צ בהך שעל מנת כן הקדישם ע"ש ועי' תוס"י יומא ד' ל"ט ע"א וד"ס ע"א וא"כ י"ל דרק בהדס יש בו איסור בהריח משא"כ באתרוג הוה רק מעלה דרבנן כיון דאינו עומד להריח ועי' תוס' ע"ז די"ב ע"ב ולכך מהני בה תנאי ועי' בירושלמי ספ"ד דפסחים גבי מתירין גמזיות של הקדש ע"ש [השמטהוא"כ לפי"ז י"ל דאם נפסל אז אסור אף להריח בו כעין דאמרינן בהך דקדושין דף נ"ד ע"א דכתנות כהונה שבלו אסורים בהנאה דשוב בטל הטעם דלא ניתנה תורה למה"ש ע"ש. וכן מוכח בירושלמי על הך דמגילה דף כ"ח ע"א גבי ביהכנ"ס שחרב ע"ש אך מהך דכאן דף מ"ו ע"ב לא מוכח כן וכן בירושלמי פ"ד ע"ש וצ"ל דכיון דאין בו קדושת הגוף דהא פקע לאחר יו"ט אם נפסל שוב גרע ועי' תו"י יומא דף ס"ט ע"א ד"ה ותיפוק ליה והוה כמו גבי פרה אדומה בהך דשבועות דף י"א ע"ב ע"ש:
כ״ז
ואסור לאכול כו'. הנה מגמ' דילן מוכח דאף אם נפסל האתרוג מ"מ אסור לאכלו אך בירושלמי כאן בהל' ד' מבואר דנפסל מותר לאכלו דלא איתקצאי רק כ"ז שהוא כשר ועי' תוס' ביצה דף ל' ע"ב ועי' בהך דמעילה ד' י"ב ע"א גבי קדשים שמתו ובתוס' קדושין ד' נ"ז ע"ב גבי מה שלי בשלך ע"ש וע' במעילה ד' י"ט ע"ב גבי קדשי מזבח שנעשו בעלי מומין ושחטן דאף דאינם ראוים לפדיון מ"מ לא פקע מהם הקדושה ולא הוה כמו מיתה ועי' ע"ז ד' נ"ב גבי אבני מזבח ע"ש ובתוספתא דמגילה ספ"ב ע"ש ובדברי רבינו פ"א מהל' בית הבחירה ועי' בירושלמי פ"ג דמעש"ש ה"ט ע"ש מה שהקשה מחלב חמור: הפריש ז' כו' למחר כו'. משמע אבל בלילה אסור לאכול ועי' בהך דברכות ד' ל"ט ע"ב ברש"י ד"ה רפתא דכתב שם ג"כ למחר משמע דבלילה לא ועי' בירושלמי עירובין פ"ו דמבואר שם דאכלו את העירוב בלילה ע"ש ועי' זבחים ד' נ"ז ע"ב בתוס' ד"ה להרחיק כו' ורש"י פסחים דף ד' ע"ב ד"ה דכו"ע ע"ש דבין יום ללילה לא גזרינן:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

ב׳
בכסף משנה. דבריו סתומים כו'. נ"ב כוונתו לקמן פ"ח ה"ה ועיי"ש בההמ"ג. הדס שוטה. פירוש שזה כמין אחר ופסול גם ביו"ט ב'. והוי כלוף שוטה נדה נ"א ע"ב יעו"ש דהוי שנוי במין, ואינו דומה לשאר פסולין דמכשיר רבינו ביו"ט ב', יעו"י פ"ח ה"ט. ובמקדש בודאי פסול שאינו עבות כדאמר הדס שוטה לסוכה ולא אמר לשאר ימים.
ז׳
ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין וכו'. הדבר פשוט לענ"ד, דבהדס כתיב בקרא ענף עץ עבות דמשמע ענף יחידי, רק מפי השמועה למדו ששלשה ואתי למנינא ענף חד עץ תרי וכו' אבל על כיוצא בזה אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובקרא לא נזכר אלא שם המין שהמין הוא ענף עץ עבות וכי נטיל יותר משלשה ג"כ הוא בשם המין, משא"כ ערבות שכתוב ערבי ומיעוטו שתים והוי כאילו כתוב שתי ולא שלש וכמו דאמרינן דלא צריך לכתוב וביום השבת שני כבשים ולא שלש וכמו דאמרינן דלא צריך לכתוב וביום השבת שני כבשים רק לכתוב כבשים ואנא ידענא דלא שלשה מדסתם כבשים שנים עיין ריש פרק שני שעירי והבן. וראה תוספות רי"ד שם שבאמת לפי גירסתו הרי דמיבעי לשנים ולא שלשה, אבל לדידן היא ראי' עצומה ולכן עברי אלא תוסיפו ועיין ספרי פרשת בהעלותך פיסקא ע"ב שתי חצוצרות כו' משמע דאילו לא כתיב שתי הו"א דחצוצרות יותר משתים וצ"ע דלפ"ז מנ"ל דשיהיו שווין ועיין שאילתות פ' מצורע ובשאילת שלום שם וצ"ע. ועיי' מש"כ בהל' תו"מ בזה. אחר זמן רב הגיע לידי קרית ספר מצאתי בו שכתב זה"ט. בכסף משנה. ושמענו מפיו ראיה כו'. נ"ב מסוגיא דסנהדרין והא לולב דבר שיש וכו' עכ"ל בתשובה שם.
ח׳
כמה שיעור אורך כל מין מהם כו'. הנה בשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רנ"ו עמד בהא דרוצה ללמוד בפרק הקומץ רבה דגרדומי רצועות כשרים מגרדומי אזוב וגרדומי תכלת, ודחי שאני התם דתשמישי קדושה נינהו, א"כ בלולב ושופר וכ"ש למאן דבעי אגד בלולב ליתכשרו גרדומיהן בפחות משיעור דהא תשמישי מצוה נינהו יעו"ש שטרח בזה ולא העלה דבר ברור. והנ"ל גדר אמיתי בזה. דגרדומי אזוב ניחזי באזוב שמטהר את המוזה ממי חטאת הלא טהרת המוזה אינה מתחלת רק משעת ההזאה ונמצא כי היזה על זה שחרית ועל זה בין הערביים המוזה שחרית הוא טהור משעת שחרית והמוזה בין הערביים הוא טהור משעת הזאתו, לכן כי כבר הזה מן האגודה זו על זה האיש ונטהר תו חל שם גרדומין על האיזוב והוי גרדומי איזוב ולכן לטהר שאר בני אדם מכאן ולהבא סגי בכל שהוא ולא בעי שיעורא כמו בתחילת הזאה. וכן בגרדומי תכלת הלא תכלת מצוה על הזמן והפטור מן התכלת להבגד הוא בעת הנוכחי ההוה היינו בשעת התליה וכל כמה שתלוים בהבגד פוטרין אותו בעת התליה לא בעת שאחר תלייתן ונמצא כל שעה חיוב הבגד בהציצית הוא בעת בוא השעה. ואם נתלה בו כשיעור ואיגרדום אח"כ פטור הבגד דכבר חל שם גרדומין על התכלת במה שכבר פטר להבגד בזמן העבר להכי פוטר להבגד בזמן שאח"כ אף דליכא שיעורא וכן בתפילין. אבל לולב הלא חיובן של נטילת ד' מינים אינו אלא פעם אחת ביום ומי שנוטל שחרית ומי שנוטל בין הערביים שניהם קיימו מצות ולקחתם לכם בשוה וחיוב נטילת הד' מינים מתחיל מתחלת היום מעמוד השחר וחל החיוב עליהן בשוה ואיך יתכן שנאמר אחרי שכבר יצא זה באגודה זו יצא גם השני אף דליכא שיעורא אטו מי חל על זה חיוב ליטול לולב שלם ארוך שלשה טפחים וזה נתחייב בכל שהו היינו ליטול לולב של כ"ש הלא על שניהם חל החיוב בבת אחת בשוה. וזה נכון. אך אם כן במקדש נימא כיון דנטל האגודה ביום ראשון ואיגרדום ביום שני ונשתייר רק כל שהוא נימא דכשר הואיל וכבר חל שם גרדומין על האגודה במה דיצא חיובו בראשון והוי ממש דומיא דגרדומי תכלת זה אינו דכיון דמפסקין לילות מימים דבלילה ליכא מצוה כדאמר ריש פרק לולב וערבה ור"א נפ"ל מסיפא דקרא ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ימים ולא לילות א"כ כל יומא הוא ענין חדש בפ"ע ול"ש לומר כיון דיצא תו הוי על חיובא דיום השני גרדומין דבלילה בטל' מצותו והוי ענין חדש בפ"ע ובציצית ותפילין הוי שפיר גם ביום שני גרדומין אע"ג דבלילה איבטיל מצותו הואיל וביום ראשון כבר חל שם גרדומין להיות מוכשר בלא שיעורא בכל שהוא לכן אף כי איפסוק לילה בינתיים כשר למחר ע"י גרדומין כמו דכשר גם ביום שתלה אותן בבגד וזה עיקר הביאור בגדר זה בס"ד ועיין בפסקי מהרא"י סימן נ"ב שפירש דמה"ט כשר חסר בשאר הימים דהוי בגדר גרדומין יעו"ש ודו"ק.
י״ג
במגיד. ונתלו בזה המפרשים כו'. נ"ב כן מפורש בירושלמי עירובין סוף פ"ג דלענין טעינת לולב בשבת אמר דאל תשנו ממנהג אבותיכם עיי"ש. אמנם בירושלמי מוכח דלדידהו דחי וכדס"ד דגמרא דילן בפרק לולב וערבה אבל למסקנא בגמרא דילן לדידהו נמי לא דחי ודו"ק.
ט״ו
ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין ר"י בן זכאי משחרב בית המקדש כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן. כיון שבזה מיושב מה דכאן חשיב גם מה שתיקן יום הנף אסור, ושם במנחות לא חשיב הך דלולב בהדי יום הנף ובתוס' הרגישו בזה ולפ"ז א"ש דקא משמע לן דתקנה זו ליטול לולב במדינה כל שבעה לא היתה רק עד שיבנה בהמ"ק וכמו יום הנף שאם יוקרב העומר אין מקום לתקנה זו שהרי העומר מתיר ושירי מנחתו נאכלין וכן כל חדש ומלמד לנו שליטול במדינה שבעה אינו רק בזמן שאין מקדש. ובזה מובן מה דאמר בדף מ"ו רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא אמר רב כל ז' מצות לולב, מתני להא בהדיא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה רש"י משום דכאן לא נתקנ' לדורות רק כל זמן שלא יבנה ביהמ"ק לכן אפשר דלא תקנו ברכה משא"כ נר חנוכה היא מצוה קבועה לדורות לפרסומי ניסא וצריך לברך לכן מתני בהדיא ובזה יש לחלק מה דבערבה אין מברכין עלי' אם מנהג נביאים מטעם שאינו רק זכר למקדש וכשיבנה המקדש לא יטלו ערבה בגבולין משא"כ הלל ויו"ט שני ועיין מה שכתבו בתוספות שם דף מ"ד ד"ה כאן במקדש בשם רבינו תם בזה ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

ז׳
אבל שאר המינים וכו'. ועיין להרא"ש מ"ש על דברי רבינו וכן הוא ס"ל דיכול להוסיף מאותו מין עצמו אבל לא ממין אחר משום דאיכא בל תוסיף אפילו שמכוין לנוי כמו שיראה המעיין מתוך לשונו ומן התימה עליו דבאותו פרק גופיה לקמן גבי פלוגתא אי אוגדין את הלולב במינו או לא כתב וז"ל ומינה נשמע לרבנן דאם הוסיף מין אחר לנוי אפי' דרך גדילתו אין בו משום בל תוסיף כיון דלא נתכוון אלא לנוי ובקיצור פסקי הרא"ש הא דכתב הרא"ש דאם הוסיף מין אחר לנוי ליכא בל תוסיף ברם הטור באו"ח סי' תרנ"א כתב וז"ל ולא יוסיף וכו' אם יאחזנו לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' ע"כ. משמע דאי לשם נוי ליכא בל תוסיף וכן מורה ממה שסיים נחלקו בו הגאונים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף אותו וכו' ולא כתב לשם נוי משמע דאיירי במכוין לשם מצוה ובזה הולך הכל על נכון אמנם הרא"ש כתב דברי הגאונים אלו וכתב לשם נוי יעו"ש והשתא כל דברי הרא"ש קשיא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

ב׳
פרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. השגת הראב"ד: וצריך להיות כן כל השיעור או רובו עכ"ל. כתב המ"מ ובהשגות א"א וצריך שיהיה כן כל השיעור או רובו, ואני אומר כולן בדוקא דהא כל מה שאינו עבות הוה ליה כמין אחר ונחסר השיעור עכ"ל, והנה בגמ' ל"ב ע"ב אר"י והוא דקיימי תלתא תלתא כו' ר"א בד"ר מהדר אתרי וחד כו' א"ל מב"א לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה, והבה"ג כתב כאן הא דאמר רב חסדא דף י"ב ע"א הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב, וכתב והאי הדס שוטה פסול להושענא בין לחודיה בין בהדי אסא אחרינא והיכי דמי הדס שוטה דרברבן טרפיה ופתיין, והוא תימה דבגמ' אמר תרי וחד, והנה בפי' הר"ח בסוגין כתב ע"ז דאמר אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה הא דרב חסדא דהדס שוטה פסול ללולב, ונראה דהבה"ג חולק ע"ז, ובאמת קשה מה אמר אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה דהא כבר אמר זה ר"ח, ומוכח מזה דיש שני עניני הדס שוטה והדס שוטה דרב חסדא הוא מין אחר וכמש"כ הבה"ג והוא פסול גם בהדי אסא אחרינא אבל תרי וחד כשר להידור עם הדסים כשרים, והערוני ע"ז דכ"כ רב נוטראי גאון באוצר הגאונים, וכ"כ הערוך בערך לוף כבה"ג דזהו הדס שוטה, ולפי"מ שנתבאר, הנה מה שכתב המ"מ דכל שאינו עבות הו"ל מין אחר תלוי בזה דאם הוא כמין אחר גם עם אחרים פסול.
ז׳
כמה נוטל מהן, לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהי' אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינים אין מוסיפין ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע (פסול). בהשגת הראב"ד לא שמעתי מעולם פסול בזה ולא איסור תוספת ולא גירוע ואפי' לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמר רבא מ"ט דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ביה מינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטיר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד וכ"ש לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. נ. ב. עיין בס' קהלת יעקב על סוכה דף ל"א ועיקר תירוצו על הא דבסנהדרין פ"ח ע"ב מבואר דאי א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותי' דהתם לענין זקן ממרא בעינן שיבטל עיקר המצוה אבל לענין בל תוסיף עובר מבואר כן להדיא בתוס' סוכה דף ל"א ע"ב ד"ה הואיל. [ומה שהקשה על הראב"ד דבמה יאגדנו אין קושיא דא"כ יאגדנו גם שלא במינו ומנ"ל לחלק ובאמת יכול לאגדו בהוצין שבלולב גופו שלא נקרעו מהלולב], ועי"ש בתוס' שכתבו לחלק דאם אינו צריך אגד הוי שלא כדרך גדילתן אינו מוכרח החילוק לומר דאם צריך אגד אין חסרון דהא עכ"פ לגבי דין לולב הוי חסרון ורק לאגד כשר וא"כ לא הוי ב"ת, ונראה דכיון דהיכי דמכוין בפי' שלא לצאת ליכא ב"ת מה שאגדו הוי כמכוין שלא לצאת אבל אי צריך אגד כיון שהוא חלק מהמצוה הוי ב"ת, ואולי דבסברא זו גם תי' התוס' מיושב דאף דלעיקר מצות לולב בעי דרך גדילתן אבל כיון דצריך אגד והוא חלק מהמצוה א"כ הוי כנוטל מין ה'. בלח"מ כתב דלא דמי לכותב ארבעה בתים של תפילין ואח"כ הוסיף אחד דהתם הניחן בראשו בכשרות ואח"כ הניח בית חמישי מפסול וא"כ לא הוי גרוע ועומד נ. ב. ולא נראה כן דמה שיצא מקודם במצות תפילין לא שייך למה שאח"כ וכל רגע הוא מצוה אחרת וא"כ ברגע שמוסיף הוי גרוע ועומד וע"כ צ"ל דעיקר הגירעון הוא בשעת עשיית הבתים דמקודם נתקשרו להיות תפילין כשרים ואם הוסיף אחד נפסלו, אבל הכא הוי הגירעון בשעת הנטילה ואז הוי גרוע ועומד.
י״א
עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה והוא שיהי' דרך כבוד ודרך הידור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ. עשה לאגודה זו, הנה הרמב"ם צירף שני הטעמים יחד דין דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והוא שיהי' דרך כבוד וכתב ע"ז שכל לנאותו אינו חוצץ, וקשה דבגמ' מוכח דהם שני דינים ושני טעמים נפרדים דבסוכה דף ל"ז אמר רבה כי גדליתו הושענא שיירו בה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה, רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ, אח"כ אמר רבה לא לינקוט אינש הושענא בסודרא דבעינא לקיחה תמה וליכא רבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והרמב"ם צירף שני הדינים ושני הטעמים ביחד וכבר הקשה זה הלח"מ ויישב דעת הרמב"ם ע"פ דברי הר"נ בהלכות ובמה שכתב בשם הר"ן דחציצה בלולב אינו אלא מדרבנן לא הוזכר זה בר"ן כלל, ורק שכתב דבלא דין לקיחה תמה לא הוי שייך דין חציצה דלא הוזכר בקרא שלא יהי' הפסק בין ידו להלולב כמו דדרשינן מקרא דורחץ במים את בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בין מים לבשרו או גבי בגדי כהונה דכתיב על בשרו ולבשם, ולכן רק משום דבעינן לקיחה תמה פוסל רבה משום דלא סבר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה, אבל ממילא יש בזה גדר חציצה והיינו דלקיחה תמה הוא כשנוטל בידו ולא ע"י ד"א. אך בעיקר ההלכה אינם שוים הרמב"ם והר"ן דהר"ן כתב דהיכי שכרך סדין סביב להלולב לא מהני משום טעמא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה וצריך בזה טעמא דכל לנאותו והוא באופן שהוא לנוי להלולב, אבל אם כרך סביב ידו בזה אמרינן לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ולא בעינן שיהי' לנוי להלולב אלא שהלקיחה תהי' דרך כבוד, והרמב"ם הא כתב להדיא טעמא דלקיחה ע"י ד"א היכי שכרך סדין סביב הלולב וצירף שני הטעמים ביחד דאינו מחלק בין טעם זה לזה, ובגמ' מבואר שהם שני דינים ושני טעמים. ונראה דגם הרמב"ם סובר דהם שני טעמים, אלא דמצטרפים לגדר אחד לחלק בין דרך כבוד לשאינו דרך כבוד והיינו דדין כל לנאותו אינו חוצץ אינו שייך אלא היכי שכורך דבר סביב להלולב ולא הוי חציצה, אבל גבי סדין אפי' כשכרך סדין ולא נתייחד להלולב וכגון שהוא סדין גדול, ואפשר שהוא סדין שלובשו, רק שנוטל הלולב בסדינו וסדין זה אינו שייך שיתבטל להלולב ולא מהני מה שהוא דרך כבוד ולכן בזה צריך לטעם אחר דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה והיינו שלענין הלקיחה מתבטל הסדין להלקיחה ולא שעיקר הסדין מתבטל אלא שאין חסרון בהלקיחה שהוא ע"י ד"א, כיון שיש בזה צורך הלקיחה שהוא דרך כבוד שאינו רוצה ללכלך הלולב בידו שאינם רחוצין והסדין נקי וכיון שהוא דרך כבוד אינו חוצץ להלקיחה ולכן קבע הרמב"ם שני הדינים בהלכה אחת משום ששניהם הוא מגדר אחד שמה הוא בדרך כבוד בין לצורך הלקיחה בין לצורך הלולב לנאותו אינו חוצץ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

י׳
וכל היום כשר לנטילת לולב כו'. כתוב בהגהות מיי' וז"ל פ' לולב הגזול תנן מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטל על שולחנו כו' שכל היום כשר לנטילת לולב ומסיק בגמרא דפוסק סעודתו ויטול ודוקא בי"טא דאורייתא כו' ודע שהרא"ש ז"ל תמה על הרי"ף שהביא המשנה כצורתה ולא הביא שקלא וטריי' דגמרא דמתני' ביט"ב מיירי ובדליכא שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק דומיא דתפלה וע"ש ולעד"ן ליישב דס"ל להרי"ף כמ"ש התוספ' שם בד"ה יט"ב דאכתי הוה מצי לשנויי אידי ואידי דאיכא שהות אלא משום דכולי יומא זמניה הוא חיישינן טפי דילמא אתי למפשע כדאמרינן פ"ק דשבת במנחה כיון דקאי' לה זמנא מירתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למיפשע ואף שהתוס' ז"ל תי' לזה דתפלה צריכה שהות יע"ש הרי"ף ז"ל לא ס"ל הכי אלא ס"ל דר"ס דאוקי למתני' דהכא בדליכא שהות לא ס"ל כההיא תי' דתלמודא התם אלא כאידך תי' דתי' התם אבל לפום אידך תי' דקא' התם דערבית כיון דכולי' ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למפשע לא צרכינן השתא לתי' דרב ספרא והילכך כיון שהרי"ף בפ' במה מדליקין הביא תי' דר' ספר' השמיט כל הך שקלא וטריא דהשתא מתני' אתיא כפשטה כנ"ל ודו"ק: מעשה חושב (קפה) שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטין בי"ט כו'. או דלמא כיון דלאחריני מישרי שרי אין כאן מוקצה לכאורה הי' מקום למפשט ספיקי' זה מהא דמותר להאכיל לקטנים ביוה"כ והרי מטלטל אז מידי דאסור לדידיה אע"כ דכיון דקטנים מותרים באכילה ביוה"כ לאו מוקצה הוא וה"נ בנ"ד כיון דלאחריני שרי אין כאן מוקצה. אמנם יש לדחות זה משום דשאני יוה"כ דכיון דעכ"ר צריך להאכיל להקטנים משום סכנה שוב אין האוכל מוקצה ולפיכך אפי' שלא במקום סכנה נמי מותר לטלטלו בידו דתו אינו מוקצה אבל בנ"ד מי יימר דיתרמי לי' דיצטרך לטלטל את המעלה עשן בשביל מי שאינו נזהר בזה: אלא דלפ"ז יש לפקפק קצת נמי במאי דבעי למיפשט ספיקו זה מלולב וע"ש משום דשאני התם דאשה כיון דמחויבת בשימוש בעלה א"כ י"ל דמשום הכי אינה מקצה מדעתה מידי דחזי לבעלה דדלמא יצטרך לשימושה וזה דומה קצת לאכילת קטנים ביוה"כ וכנ"ל משא"כ בנ"ד ויש ליישב: ומ"מ בעיקר ספיקא הדא לא אדע מה דפשיטא לי' דמי שנזהר שלא לשתות עשן טוטין ביו"ט אם יטלטל הקנה לצורך מי שאינו נזהר אין בזה איסור אלא משום מוקצה ולדידי מבעיא לי בזה טובא דכיון דמי שנזהר בזה הרי תופש לעיקר כהסוברים דדבר שאינו שוה לכל נפש אסור מדינא ושתיית טוטין הרי אינו שוה לכל נפש אי שרי לי' להושיט הקנה למי שמקיל לשתותו ביו"ט דכיון דלדידי' אסור מדינא א"כ חבירו איסורא קעביד ואפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אע"ג דלפני עור ליכא בזה מ"מ איסורא מיהא איכא וכמ"ש הראשונים בריש מסכת שבת וע"ש: ומהא דאשה מקבלת הלולב מיד בנה וכן מאינך כגון תרומה ודמאי שהביא המחבר ז"ל ודאי אין ראיה לזה משום דהתם הרי למי דחזי לי' הלולב והתרומה אין עליו שום איסור לטלטלו ומשום הכי מותר גם הוא לטלטלו בשבילו משא"כ בנ"ד איך שרי לטלטלו בשביל אחר כיון דלא חזי לזה האחר יותר מלדידי' שהרי לדעתו אותו האחר עובר על איסור הבערה שלא לצורך: אולם בפשיטות דלא דמיא אלא להא למי שנזהר בחדש משום דס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים המחמירים בו גם בזה"ז ובח"ל הרי אסור לו להאכילו למי שאינו נזהר בו וא"כ ה"נ בנ"ד איך מותר למי דס"ל דעישון ביו"ט אסור משום הבערה שלא לצורך להושיט קנה העשן להקרואים שלדעתו הם עושים מלאכה האסורה ביו"ט ודו"ק:
כ״ה
מקבלת אשה הלולב מיד בנה. מ"כ להרב המובהק כמוהר"י ן' נעים ז"ל שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטון בי"ט אם יכול לטלטל הקנה ששואפים הטוטון ממנו מי נימא כיון דלדידיה אזהר רחמנא משום הבערה שלא לצורך הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה או דילמא כיון דלאחרינא מישרי שרי אין כאן מוקצה והביא ראיה ממתני' הלזו דפרכינן עלה בגמ' פשיטא ומשנינן מ"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קמ"ל ופרש"י אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע"כ יע"ש הרי מבואר דאע"ג דלאשה לא חזיא כלל כל דחזו לאנשים מותר בטלטול ה"נ דכוותא אף ע"ג דלדידיה לא חזי כל דחזי לאחריני ש"ד את"ד יע"ש ולע"ד נראה דמסוגיא הלזו אין ראיה אלא לדעת רש"י דסובר דלר"י דס"ל דנשים אינן סומכות רשות ה"ט משום דנראה כמוסיפות וקא עברה אבל תוסיף וכמ"ש בהדיא בפ' המוצא תפילין דצ"ו וא"כ עכ"ל דטעמא דמתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה הוא משום דראוי לנטילת אנשים דאלו לדידה לא חזו כלל ואיסורא נמי איכא אם רצונה ליטול לולב משום בל תוסיף ומתני' משמע דאתיא אליבא דכ"ע ואף כר"מ ור"י דפליגי אר"י דס"ל נשים סומכות רשות דאי כר"י דוקא הוה ליה לתלמודא לומר ה"מ ר"י היא. אמנם לדעת ר"י שכתבו שם בעירובין דר"מ ור"י לא פליגי אר"י אלא דוקא בתפילין משום דבעינן נקיות הגוף ובסמיכה משום דקא עביד עבודה בקדשים ובתקיעת שופר משום דהיא מלאכה דרבנן והוכיחו הדבר מההיא דפ"ק דסוכה דקאמר ר"י הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וב' בניה עמה ה"נ בלולב פשיטא ודאי דלכ"ע נשים רשאות ליטול לולב דומיא דסוכה כיון דאין חשש איסור כלל ואם כן איכא למימר דמה"ט הוא דמקבלת אשה מיד בנה משום דלנשים נמי מיחזא חזו אבל בנ"ד כיון דלדידיה הוי כלי שמלאכתו לאיסור ה"נ דאיכא משום איסור מוקצה וכן כתב בהגהות אשרי שם דר"ת מתיר לנשים לברך על מצות עשה שהז"ג ומפרש הסוגיא בענין אחר ועיין בב"ח סימן תרנ"ד הן אמת שהר"ן ז"ל שם כתב כפרש"י וז"ל קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים יע"ש ואלו בפ"ג דר"ה עלתה הסכמתו כפי' ר"ת דיכולות לברך על מ"ע שהז"ג וכיון שכן קשה טובא דאמאי הוצרך לטעמא דראוי לנטילת אנשים ות"ל דלדידהו נמי חזו וכמו כן ראיתי בס' שארית יעקב ז"ל דפ"א ע"ג שהקשה כן וכתב דלולי דברי הרא"ש ז"ל היה מקום לומר דהוצרך הר"ן לזה כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמ' דבר"ה סתם לן תנא כר"מ ור"י דנשים מעכבתם מלתקוע ובסוכה סתם לן תנא כר"י דנשים סומכות רשות ולפי זה י"ל דר"מ נמי מפרש טעמא דמתני' כפי' רש"י כי היכי דלא תקשי סתמא אהדדי ועוד דטעמא של הר"ן דפי' למתני' כפרש"י משום דס"ל דאע"ג דקי"ל כר"י היינו דאי עבדי לא מחינן בידייהו אבל אורויי לא מורינן להו והכי דייק לישנא דברייתא דקאמר אין מעכבין את הנשים מלתקוע דמשמע אבל אורויי לא מורינן ומתני' קתני מקבלת אשה ע"כ משום טעמא דראויות לנשים הוא את"ד יע"ש ואין דבריו נראין שהרי מדברי הר"ן בפ"ק דקידושין דף תרל"א גבי ההיא דגדול המצווה ועושה מבואר דס"ל דר"מ ור"י לא פליגי אלא דוקא גבי סמיכה משום דמשתמש בקדשים וכמ"ש שם וז"ל משמע דלמאי דס"ל דאין סומכות רשות מיחה ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא וכתב עוד דה"ט דתפילין דמיחה משום דצריכים גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות הגוף יע"ש ואם כן גבי לולב פשיטא ודאי דלכ"ע אין כאן איסור כלל: גם מ"ש דלא מחינן בידייהו ואורויי לא מורינן הא נמי ליתא דדוקא בתפילין דצריכים גוף נקי הוא דלא מורינן להו אבל בלולב פשיטא ודאי דאורויי נמי מורינן להו וזה פשוט ומהא דגרסינן בר"פ מפנין תרומה טהורה פשיטא לא נצרכה דמנחה ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזי ליה אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן ש"ד וכתבו התוס' שם וז"ל אע"ג דאמרינן בשלהי כירה דבגדי עניים לא הכא לכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא יע"ש היה נראה להוכיח בנ"ד נמי דמותר לטלטלו הואיל ולדידיה חזי אלא איסורא הוא דרביע עליה והילכך כיון דחזי לאחריני ש"ד דומיא דתרומה ממש אמנם אחר העיון נראה דיש לחלק דתרומה שאני דעיקרו אינו אלא לכהן ואין בו אלא טובת הנאה גרידא ומש"ה ודאי אמרינן דלא מקצי לי' כלל משא"כ בנ"ד דעיקרו לדידיה קאי וכיון דבה"ש לא חזי לדידי' אמרי' דאקצי' מדעת אמנם אכתי יש להביא ראי' ממ"ש התוס' שם סמוך ונראה ד"ה דאי בעי מפקר לנכסי וז"ל הו"מ למימר כדלעיל כיון דחזי לעניים אלא כיון דמשכח טעמא כו' יע"ש הרי בהדיא דאפילו בדמאי דעיקרו לדידיה קאי ולא למיתב לעניים אפילו הכי ס"ל להתוספ' ז"ל דלא חשיב מוקצה כיון דחזי לעניים אף אנן נמי נימא בנ"ד נמי אע"ג דעיקרו לדידי' קאי מ"מ כיון דחזי לאחריני לא מקצי אינש דעתיה מיניה: וראיתי להרשב"א והריטב"א ז"ל בשיטת כ"י שכתבו ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שהוא מצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה א"ד יע"ש וא"כ בנ"ד נמי נראה דבמחלוקת הוא שנוי דלדעת יש מפרשים שהביא הריטב"א ז"ל כיון דחזי ליה מעיקרו והשתא לא חזי ליה יש כאן משום מוקצה אף ע"ג דחזי לאחריני ומ"מ נראה דאפשר לומר דבנ"ד כ"ע מודו דהתם גבי דמאי שאני דאמרינן כיון דחזי לדידיה לתקנו למחר ולאוכלו מידי דחזי לדידיה לאכילה לא יהיב לאחריני ושביק לדידי' משום דאי יהיב לעניים נמצא ביתו ריקם ולא שביק איניש מידי דחזי לדידיה ויהיב לאחריני מה שאין כן בנ"ד דעיקרו עומד לדידיה ולאחריני שקנה זו עשוי מתחילתו לכך וכי יהיב לאחריני שישאפו הטוטון ממנו חזי נמי לדידיה בתר הכי שכן הוא בנוהג שבעולם שנותנים הקנה לאנשים הקרואים אליו כדי שישאפו הטוטון ממנו והילכך אמרינן שפיר דכיון דחזי לאחריני בי"ט עצמו לא מקצה אינש דעתיה מיניה כיון דלדידיה נמי חזי למוצאי י"ט: ומצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בפרק אין צדין דפירות הבאים מחוץ לתחום אף ע"ג שאסורים באכילה למי שהובאו בשבילו אפי"ה מותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר יע"ש וכן פסק הטור סי' תקט"ו ונראה דלדעת י"מ דסבירא ליה דדמאי הואיל דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר אע"ג דחזי לאחריני אפי' הכי חשיב מוקצה ה"נ גבי פירות הבאים מחוץ לתחום כיון דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר והשתא לא חזי ליה אסור לטלטלו ואולי נאמר דהתם אין בו משום סרך מוקצה כלל וראיה שהרי אפילו לדידיה לא אסרו באכילה אלא משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביא מחוץ לתחום והילכך איכא למימר דכי גזור דוקא באכילה אבל בטלטול לא גזור ומ"ש הרא"ש דמותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר טעמא הוא דקא יהיב לומר דמותרים בטלטול ואין כאן איסור מוקצה כלל מדחזינן דשרי לישראל אחר משא"כ גבי דמאי איכא למימר דבה"ש אקצינהו מדעתי' הואיל ולא חזי לדידיה ודוק ועיין בתוס' פ' כירה דמ"ו ע"ב ד"ה מי יימר שכתבו וז"ל ואע"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצה לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מיגו דאתקצאי כו' יע"ש הנה מבואר דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' מפנין דאפי' בדמאי אמרינן דלא חשיב מוקצה הואיל דחזי לעניים ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם ועיין במה שכתב הר"ן שם בפ' כירה גבי ההוא דבגדי עניים וז"ל מהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' לעניים אין מטלטלין אותן כו' והכי נמי משמע טעמא בגמרא דאמרינן גבי מפירין נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסר הככר על עצמו נעשה מוקצה יע"ש הנה דעת הר"ן ז"ל חולק על התוס' מן הקצה אל הקצה דהתוספות ז"ל ס"ל דבנודר' הנאה אפי' לדידיה חזי בטלטול הואיל וחזי לאחריני: ולדעת הר"ן ז"ל אסור בטלטול אפילו לאחריני וצ"ל דההיא דתרומה דמותר בטלטול הואיל וחזי לכהן וכן ההיא דמקבלת אשה לולב מיד בנה דמותר בטלטול מה"ט שאני דכיון דעיקרו לא חזו אלא לכהנים וכן לולב לא חזו אלא לאינשי ובה"ש להכי קאי לא מקצי איניש דעתיה מה שא"כ גבי נודרת הנאה דעיקרו לאו לאחריני קאי דאפשר דהיום או למחר ישאל על נדרו ועיין בשה"ג שם ובהר"ב מג"א סימן ש"ח ס"ק ודו"ק: ודע דבפ' ד' אחין דל"ג ע"ב פרכינן התם זר ששימש בשבת במאי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא כו' ע"ש הרי מבואר דבקבלת הדם ע"י זר יש בו משום מוקצה וקשה טובא דאמאי לא נימא כיון דראוי לכהנים לא חשיב מוקצה דומיא דלולב ממש דאע"ג דלאשה לא חזיא אפי"ה הואיל וראוי לאנשים אין בו משום איסור טלטול וכמו כן תרומה מה"ט ואין לומר דהכא שאני דכיון דקבלה בזר פסולה וקא עבר האיסור זרות חשיב מוקצה מחמת איסור מה שאין כן בתרומה ולולב דאף ע"ג דלא חזי לדידיה לאכילה מ"מ חזי לטלטולי דאין בו איסור לזר בטלטול תרומה דהא ודאי ליתא דאע"ג דקבלה בזר פסולה מ"מ בטלטול הדם מישרא שרי כיון דאין כאן עבודה ויש לחלק וכעת צ"ע ועיין בריש פרק לולב וערבה בתוספות ד"ה טלטול כו' יעיין שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

ז׳
כמה נוטל מהן כו' ואם רצה להוסיף כו'. וכתב הראב"ד לא שמעתי מעולם פסול בזה. וכתב הרב המגיד לדעת הראב"ד דבמין אחר איכא איסור בל תוסיף. והקשה על זה הלח"מ דודאי לרבנן דסבירא להו דלולב אין צריך אגד אינו עובר בבל תוסיף אפי' בהוספות מין אחר כמו שיראה מדברי רבא פרק לולב הגזול. ולפמ"ש הרא"ם ריש פרשת ואתחנן לק"מ דההיא דרבא איירי כשאינו מכוון להוסיף משום מצוה רק משום אגד בעלמא ומשום הכי אינו עובר משום בל תוסיף לרבנן אבל אי מוסיף לשם מצוה איכא בל תוסיף גם לרבנן אע"ג דסבירא להו דאין צריך אגד ולא אמר דפטור משום דהאי לחודיה קאי כיון שמוסיף לשם מצוה דבר חדש בזמנו עובר אע"ג דקאי לחודיה וכדמוכח בר"ה גבי הוספה בברכת כהנים. ועיין שם שמיישב דלא תיקשי מהא דאיתא בפ' הנחנקין גבי חיוב בזקן ממרא דדוקא הוא דלא מחייב בכהאי גוונא אבל בעלמא איכא בל תוסיף. ועפ"ז אתי שפיר ג"כ מה שהקשה הלח"מ עוד בסמוך אמ"ש הרה"מ דעובר כשנוטל שני לולבין מההיא דהנחנקין ולפי דברי הרא"ם לק"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז׳

י״א
עשה לאגודה גימון של כסף וכו' שכל להנאתו אינו חוצץ וכו'. כתב הרב המגיד וז"ל וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא לנוי והדור בין קשור עמו בין אינו קשור עמו או שהוא מין במינו אע"פ שאינו נוי לו אינו חוצץ וכו' ע"כ. והתוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"א) ד"ה כי היכי כתבו וז"ל קסבר רבה מין במינו חוצץ א"נ מספקא ליה והא דאמרינן בבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' אמר רב אשי מין במינו [אינו] חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת בלא חציצה ואע"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה דילמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי יעו"ש וכונתם לומר דכיון דמקצת הרחם בלא חציצה ומאי דחוצץ הוא מין במינו בכה"ג אינו חוצץ אליבא דכו"ע ואמטו להכי הוקשה להם דה"נ גבי לולב מקצתו בלא חציצה ובבכורות דף ט' ד"ה אמר וכו' פירשו הכי להדיא וז"ל הכא מקצתה פנוי איכא למימר טפי מין במינו אינו חוצץ ע"כ. ועיין בס' כפות תמרים שם פ' לולב. ועוד תירצו וז"ל א"נ אחות הויא מין בשאינו מינו טפי מאחיו יעו"ש. וקשה לי מהא דאמרינן בירושלמי פ' היה נוטל עלה דקתני במתני' וכהן מניח ידו תחתיה וכו' דפריך ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה והדר פריך ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה הביאוהו התוס' שם יעו"ש ומעתה רואה אני שהדברים ק"ו דאם כרכתו אחותו משוינן ליה למין שאינו מינו משום דאינו אחיו ומשו"ה מספקא לן בפ' בהמה המקשה אי הויא חציצה או לא א"כ מאי משני התם דהוי כהן זקן אכתי מידי ספיקא לא נפיק כיון דהוי גרוע מכרכתו אחותו דיד האשה מפסקת בין ידו למנחה וי"ל דהתוס' בבכורות ס"ל דהאי ירושלמי מיירי כשאוחזין הכלי בדופניה והכהן אוחז מתחתיו וכמ"ש התוס' בדבור הנזכר וז"ל ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה ומיהו מצינן למימר דאפי' דזה למטה וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעים ידו בידה ע"י שמתעסקין עכ"ל הרי דס"ל להתוס' דההיא מתני' דקתני וכהן מניח ידו תחתיה ופירש בירושלמי בכהן זקן היינו דהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מניח ידו תחתיה היינו תחת הכלי ומשו"ה אינו חוצץ וכו' ואינו ענין לההיא דכרכתו. אשר בזה שכתבו התוס' דירושלמי מיירי שהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מתחתיו מתרצת שפיר מה שהקשה ה"ה מהרימ"ט ז"ל בחי' לקידושין דף ל"ו על דבריהם שם שהקשו בד"ה מכניס וז"ל וא"ת והא הויא חציצה וכו' עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מכניס ידו תחת הבעלים ממש דכה"ג הוי חציצה אלא אוחז הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי בכורים יעו"ש והקשה הרב ז"ל ומצאתי בירושלמי בפירקין וכהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור וכו' וזה שלא כדברי התוס' יעו"ש. ולפי מ"ש התוס' בפ' לולב הגזול והן הדברים שכתבנו למעלה שפיר הן כדבריהם והם בעצמם הרגישו מהך ירושלמי ותירצו ועתה אמת אגיד שראיתי בס' רוח אליהו בחי' לקידושין שתירץ כן והביא דברי התוס' דמנחות דף ס"א. וראיתי להרב צאן קדשים שהקשה שם למ"ש התוס' דהבעלים אוחזין בדופני הכלי וז"ל ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתא גבי חברים נמי ניעביד הכי וצ"ע עוד כתב ועיין בקידושין שתירצו בענין אחר ונ"ל דמשום קושיא דלעיל גבי חברים נעביד הכי מתרצים ע"כ. וכבר עמד ע"ז הרא"ם בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה ועיין למהרימ"ט בקידושין מה שתירץ לזה והרא"ם ז"ל בפרשת תבא על פסוק ולקח הכהן כתב וז"ל ואי קשיא הא במנחות פ' שני מדות אמרו אין תנופה בחבורין דהיכי ליעביד וכו' ואי כפרש"י וכדמוכח במסכת בכורים מאי חציצה איכא י"ל דהתם דבשלמים מיירי צ"ל שמניח ידו תחת ידו ממש דלגבי שלמים ליכא שפה וה"נ גבי סוטה אבל גבי בכורים דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמינן בשפה ושוליים ואפשר שלזה כיון ג"כ בפסוק ידיו תביאנה שאחר שהקשה כמו שהקשה הכא כתב וז"ל וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחילה ואח"כ בא כהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ע"כ. ומ"ש הרא"ם וה"נ גבי סוטה אין הכונה לומר דגבי סוטה ליכא שפה ושוליים דהא בריש פרק היה נוטל מוכח להדיא שהיה נוטלן מכפיפה מצרית ונותנן לכלי שרת ובפ"ק דקידושין בדבור הנזכר לעיל כתבו התוס' דמנחת סוטה מיירי דומיא דמנחת בכורים אלא הכונה לומר דה"נ גבי סוטה שמניח ידו תחת יד הבעלים ממש ואפי' דאיכא שפה ושוליים והיינו הטעם משום דיד הבעלים אין קפידא לחציצת יד הכהן ועיין בקרבן אהרן בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ז׳, מתוך הלכות שופר וסוכה ולולב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שופר וסוכה ולולבכל הרמב״ם