ספר המנוחה על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ ארוך במיוחד (12 קטעים, 20,116 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ספר המנוחה על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ במלואו
רמב״ם - הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ח׳
ספר זמנים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ח׳
הלכה א׳
אַרְבַעַת מִינִין הָאֵלּוּ שֶׁהֵן לוּלָב וַהֲדַס וַעֲרָבָה וְאֶתְרוֹג שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן יָבֵשׁ אוֹ גָּזוּל אוֹ גָּנוּב אֲפִלּוּ לְאַחַר יֵאוּשׁ אוֹ שֶׁיִּהְיֶה מֵאֲשֵׁרָה הַנֶּעֱבֶדֶת אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוּ הָאֲשֵׁרָה מִלְּעָבְדָהּ. אוֹ שֶׁהָיָה שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת. הֲרֵי זֶה פָּסוּל. הָיָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יִטּל לְכַתְּחִלָּה וְאִם נָטַל יָצָא. הָיָה כָּמוּשׁ וְלֹא גָּמַר לִיבַשׁ כָּשֵׁר. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אוֹ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה לוּלָב הַיָּבֵשׁ כָּשֵׁר אֲבָל לֹא שְׁאָר הַמִּינִין:
הלכה ב׳
אֶתְרוֹג שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה וְשֶׁל טֶבֶל פָּסוּל. שֶׁל דְּמַאי כָּשֵׁר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּפְקִיר נְכָסָיו וְיִהְיֶה עָנִי שֶׁמֻּתָּר לוֹ לֶאֱכל דְּמַאי. אֶתְרוֹג שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְשֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא יִטּל שֶׁמָּא יַכְשִׁירוֹ לְטֻמְאָה. וְאִם נָטַל כָּשֵׁר:
הלכה ג׳
לוּלָב שֶׁנִּקְטַם רֹאשׁוֹ פָּסוּל. נִסְדַּק אִם נִתְרַחֲקוּ שְׁנֵי סְדָקָיו זֶה מִזֶּה עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם פָּסוּל. הָיָה עָקוּם לְפָנָיו שֶׁהֲרֵי שְׁדֵרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטוֹטֶרֶת פָּסוּל. הָיָה עָקוּם לַאֲחוֹרָיו כָּשֵׁר שֶׁזּוֹ הִיא בְּרִיָּתוֹ. נֶעֱקַם לְאֶחָד מִצְּדָדָיו פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו זֶה מֵעַל זֶה וְלֹא נִדַּלְדְּלוּ כַּעֲלֵי הַחֲרָיוֹת כָּשֵׁר. נִפְרְצוּ עָלָיו וְהוּא שֶׁיִּדַּלְדְּלוּ מִשְּׁדֵרוֹ שֶׁל לוּלָב כַּעֲלֵי הַחֲרָיוֹת פָּסוּל:
הלכה ד׳
בְּרִיַּת עָלִין שֶׁל לוּלָב כָּךְ הִיא. כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִין גְּדֵלִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּדְבוּקִין מִגַּבָּן וְגַב כָּל שְׁנֵי עָלִין הַדְּבוּקִין הוּא הַנִּקְרָא תְּיֹמֶת. נֶחְלְקָה הַתְּיֹמֶת פָּסוּל. הָיוּ עָלָיו אַחַת אַחַת מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ ולֹא הָיָה לָהֶם תְּיֹמֶת פָּסוּל. לֹא הָיוּ עָלָיו זֶה עַל גַּב זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַלּוּלָבִין אֶלָּא זֶה תַּחַת זֶה אִם רֹאשׁ זֶה מַגִּיעַ לָעִקָּר שֶׁלְּמַעְלָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנִּמְצָא כָּל שְׁדֵרוֹ שֶׁל לוּלָב מְכֻסֶּה בְּעָלִין כָּשֵׁר. וְאִם אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִקָּרוֹ שֶׁל זֶה פָּסוּל:
הלכה ה׳
הֲדַס שֶׁנִּקְטַם רֹאשׁוֹ כָּשֵׁר. נָשְׁרוּ רֹב עָלָיו אִם נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁלֹשָׁה עָלִין בְּקֵן אֶחָד כָּשֵׁר. הָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו אִם יְרֻקּוֹת כָּשֵׁר וְאִם אֲדֻמּוֹת אוֹ שְׁחוֹרוֹת פָּסוּל. וְאִם מִעֲטָן כָּשֵׁר. וְאֵין מְמַעֲטִין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן. עָבַר וְלִקְּטָן אוֹ שֶׁלִּקְּטָן אֶחָד אֶחָד לַאֲכִילָה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:
הלכה ו׳
עֲרָבָה שֶׁנִּקְטַם רֹאשָׁהּ כְּשֵׁרָה. נִפְרְצוּ עָלֶיהָ פְּסוּלָה:
הלכה ז׳
אֶתְרוֹג שֶׁנִּקַּב נֶקֶב מְפֻלָּשׁ כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. וְשֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ אִם הָיָה כְּאִיסָר אוֹ יֶתֶר פָּסוּל. חָסֵר כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. נִטַּל דָּדוֹ וְהוּא הָרֹאשׁ הַקָּטָן שֶׁשּׁוֹשַׁנְתּוֹ בּוֹ פָּסוּל. נִטַּל הָעֵץ שֶׁהוּא תָּלוּי בּוֹ בָּאִילָן מֵעִקַּר הָאֶתְרוֹג וְנִשְׁאַר מְקוֹמוֹ גּוּמָא פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עָלָיו אִם בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת פָּסוּל. וְאִם בְּמָקוֹם אֶחָד אִם עָלְתָה עַל רֻבּוֹ פָּסוּל. וְאִם עַל דָּדוֹ וַאֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא פָּסוּל. נִקְלַף הַקְּרוּם הַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְחַסְּרוֹ אֶלָּא נִשְׁאָר יָרֹק כְּמוֹת שֶׁהִיא בְּרִיָּתוֹ אִם נִקְלַף כֻּלּוֹ פָּסוּל וְאִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא כָּשֵׁר:
הלכה ח׳
אֶתְרוֹג שֶׁהוּא תָּפוּחַ סָרוּחַ כָּבוּשׁ שָׁלוּק שָׁחֹר לָבָן מְנֻמָּר יָרֹק כְּכַרְתִּי פָּסוּל. גִּדְּלוֹ בִּדְפוּס וְעָשָׂהוּ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת פָּסוּל. עָשָׂהוּ כְּמִין בְּרִיָּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂהוּ דַּפִּין דַּפִּין כָּשֵׁר. הַתִּיוֹם וְהַבֹּסֶר כָּשֵׁר. מָקוֹם שֶׁהָאֶתְרוֹגִין שֶׁלָּהֶם כְּעֵין שַׁחֲרוּת מְעוּטָה כְּשֵׁרִין. וְאִם הָיוּ שְׁחוֹרִים בְּיוֹתֵר כְּאָדָם כּוּשִׁי הֲרֵי זֶה פָּסוּל בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ט׳
כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהֵם פְּסוּלִין מִפְּנֵי מוּמִין שֶׁבֵּאַרְנוּ אוֹ מִפְּנֵי גֵּזֶל וּגְנֵבָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בִּלְבַד אֲבָל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי עִם שְׁאָר הַיָּמִים הַכּל כָּשֵׁר. וְהַפַּסְלָנוּת שֶׁהוּא מִשּׁוּם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ אֶתְרוֹג אָסוּר בַּאֲכִילָה בֵּין בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בֵּין בִּשְׁאָר יָמִים פָּסוּל:
הלכה י׳
אֵין אָדָם יוֹצֵא בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁיִּשְׁאָלֶנּוּ מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ בְּמַתָּנָה. נְתָנוֹ לוֹ עַל מְנָת לְהַחֲזִירוֹ הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ וּמַחֲזִירוֹ. שֶׁמַּתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה. וְאִם לֹא הֶחְזִירוֹ לֹא יָצָא שֶׁנִּמְצָא כְּגָזוּל. וְאֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְקָטָן שֶׁהַקָּטָן קוֹנֶה וְאֵינוֹ מַקְנֶה לַאֲחֵרִים מִן הַתּוֹרָה וְנִמְצָא שֶׁאִם הֶחְזִירוֹ לוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר. וְאֶחָד הַלּוּלָב וְאֶחָד כָּל מִין וָמִין מֵאַרְבַּע מִינִין שֶׁבּוֹ אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁאוּל אֵין יוֹצְאִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן:
הלכה י״א
שֻׁתָּפִין שֶׁקָּנוּ לוּלָב אוֹ אֶתְרוֹג בְּשֻׁתָּפוּת אֵין אֶחָד מֵהֶן יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּרִאשׁוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ בְּמַתָּנָה. הָאַחִין שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹגִין מִתְּפִיסַת הַבַּיִת וְנָטַל אֶחָד מֵהֶן אֶתְרוֹג וְיָצָא בּוֹ. אִם יָכוֹל לְאָכְלוֹ וְאֵין הָאַחִין מַקְפִּידִין בְּכָךְ יָצָא. וְאִם הָיוּ מַקְפִּידִין לֹא יָצָא עַד שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ חֶלְקָם בְּמַתָּנָה. וְאִם קָנָה זֶה אֶתְרוֹג וְזֶה פָּרִישׁ אוֹ שֶׁקָּנוּ כְּאֶחָד אֶתְרוֹג וְרִמּוֹן וּפָרִישׁ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת אֵינוֹ יוֹצֵא בָּאֶתְרוֹג עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ בְּמַתָּנָה וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם אֲכָלוֹ אֵין מַקְפִּידִין עָלָיו:
הלכה י״ב
אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמּוֹעֲדוֹת מִצְוָה לִשְׂמֹחַ בָּהֶן. בְּחַג הַסֻּכּוֹת הָיְתָה בַּמִּקְדָּשׁ יוֹם שִׂמְחָה יְתֵרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מ) "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן הָיוּ מְתַקְּנִין בַּמִּקְדָּשׁ מָקוֹם לַנָּשִׁים מִלְּמַעְלָה וְלָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ. וּמַתְחִילִין לִשְׂמֹחַ מִמּוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן. וְכֵן בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִימֵי חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד מַתְחִילִין מֵאַחַר שֶׁיַּקְרִיבוּ תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם לִשְׂמֹחַ לִשְׁאָר הַיּוֹם עִם כָּל הַלַּיְלָה:
הלכה י״ג
וְהֵיאַךְ הָיְתָה שִׂמְחָה זוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה וּמְנַגְּנִין בְּכִנּוֹר וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלֵי שִׁיר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְנַגֵּן בּוֹ. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בַּפֶּה בַּפֶּה. וְרוֹקְדִין וּמְסַפְּקִין וּמְטַפְּחִין וּמְפַזְּזִין וּמְכַרְכְּרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ וְאוֹמְרִים דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתֻשְׁבָּחוֹת. וְשִׂמְחָה זוֹ אֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:
הלכה י״ד
מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה זוֹ. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָהּ עַמֵּי הָאָרֶץ וְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה. אֶלָּא גְּדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבוֹת וְהַסַּנְהֶדְרִין וְהַחֲסִידִים וְהַזְּקֵנִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הֵם שֶׁהָיוּ מְרַקְּדִין וּמְסַפְּקִין וּמְנַגְּנִין וּמְשַׂמְּחִין בַּמִּקְדָּשׁ בִּימֵי חַג הַסֻּכּוֹת. אֲבָל כָּל הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים כֻּלָּן בָּאִין לִרְאוֹת וְלִשְׁמֹעַ:
הלכה ט״ו
הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן. עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה. וְעַל זֶה הִזְהִיר שְׁלֹמֹה וְאָמַר (משלי כה ו) "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ". וְכָל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ וּמֵקֵל גּוּפוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ הוּא הַגָּדוֹל הַמְכֻבָּד הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וְכֵן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמַר (שמואל ב ו כב) "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי". וְאֵין הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד אֶלָּא לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי ה' שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ו טז) "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'": סָלִיק הִלְכוֹת שׁוֹפָּר סֻכָּה וְלוּלָב
לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
א׳
ארבעת מינים האלו וכו' שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש וכו' הרי זה פסול. קשה דלא אמרו כן בריש פרק לולב הגזול (סוכה דף ל') אלא משום מצוה הבאה בעבירה ורבינו לא פסק כן אלא כמ״ד דביו״ט שני יוצא בגזול ולא חייש למצוה הבאה בעבירה כמ״ש לקמן בפרק זה כל אלו שאמרנו שהן פסולין כו'. ונראה דרבינו מפרש דשמואל ודאי ס״ל מצוה הבאה בעבירה והיינו דוקא ביו״ט ראשון דלא הוי דומיא דקרבן דאמרו לאחר יאוש דפסול משום מהב״ע אבל ביו״ט שני אע״פ שבמקדש הוא דאורייתא מ״מ שאני ליה מקרבן [דהכא] יוצא בשאול ובכמה פסולים משא״כ בקרבן וא״כ לא חיישינן למהב״ע דהאי מילתא מקרבן ילפינן ליה ולזה כתב ה״ה ומבואר בגמרא שהגזול אפילו אחר היאוש פסול אע״פ שזה אינו מבואר כ״כ. ומה שיש עוד לדקדק כאן כתבתי במקום אחר: אע"פ שבטלו האשירה מלעובדה וכו'. הרב"י בכ"מ הבין בדברי ה"ה שעבודת כוכבים של עכו"ם שלא בטלה וכן של ישראל אם נטל יצא וע"פ זה הקשה עליו. ואין הדבר כן כמו שכתבתי בהבנת דבריו וכן מה שהקשה דאיך אפשר שרבינו גורס משום מצוה וכו' דהא רבינו לא פסק כן אלא כמ"ד דיוצא בגזול ביו"ט שני מיושב במ"ש דאפילו דיוצא בגזול ביו"ט שני לאו משום דלית ליה מהב"ע קאמר הכי:
ג׳
נסדק אם נתרחקו וכו'. אמרו שם ברייתא (דף ל"א ל"ב) לולב כפוף קווץ סדוק עקום דומה למגל פסול חרות פסול דומה לחרות כשר והכל הוזכר בדברי רבינו דחרות פסול כבר כתב בריש הלכות לולב דהוא פסול שכתב שם שצריך שיהיה כמו שרביט. וממילא דדומה לו כשר כיון שאינו חרות ממש אבל כפוף קווץ לא הוזכרו בדבריו ולא ידעתי למה: כעלי החריות. פירוש כעלי החריות ר"ל שהחריות בימות החורף הם נושרים כדכתב רש"י בפרק לולב הגזול ודומה לחרות כשר: [והוא שידלדלו] וכו'. ר"ל שהם מתרחקים מן השדרה ומדלדלין וכ"נ מדברי הטור שהביאו בדבריו בריש הלכות לולב עיין בב"י ולזה כתב כאן שאם נדלדלו כאותן עלי החריות פסול. ולכאורה יש לדקדק בדברי ה"ה במה שהסכים דברי הרי"ף עם דברי רבינו דלכאורה נראים חלוקים דהרי"ף כתב בענין נפרדו שהוא כעין פתיחת החריות וזה כתבו רבינו בענין הפיסול שכתב נדלדלו כעלי החריות ועוד שכתב ה"ה שאפילו לא נפרדו מעיקר חיבוריהן אלא כל שאין עולות עמו פסולין וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שהוא כתב שהן נחתכין מהשדרה שכן כתב שעלין הנחתכין מן השדרה קרי חופיא. ונראה לתרץ לראשונה דכעין פתיחת החריות שכתב הרי"ף ז"ל ר"ל דומה לחריות שאמרו בגמרא שלא נפתחו לגמרי החריות אלא מעט. ומ"ש רבינו כעלי החריות ר"ל שנפרדו לגמרי. ומ"מ מ"ש הרי"ף ז"ל ולא נתק אחד מחבירו לא היל"ל אלא ולא נתקו העלין מן השדרה שהם מחוברים שם דאין העלין מחוברים אחד לחברו. ולקושיא שניה י"ל שלא אמר כן ה"ה אלא לדעת רבינו שכתב כעלי החריות שמשמע אע"פ שלא נתחתכו אלא שהם מרוחקין אע"פ שהוא מסכימו עם הרי"ף הוא לענין הפירוש של נפרצו אבל לעולם שהוא מוסיף עליו. או נאמר שהוא מסכים עם הרי"ף ז"ל ומ"ש ה"ה ואפילו לא נפרדו ממקום חבוריהן סברא דנפשיה קאמר אבל אין סברת רבינו כן:
ד׳
היו עליו אחת אחת וכו'. כתב ה"ה זהו נטלה התיומת לדעת רבינו. והרא"ש כתב שזהו פירוש למ"ש רבא בגמרא (דף ל"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול ולדידיה לא כתב רבינו ניטלה התיומת דהוי כ"ש מנחלקה כדאמרו בגמרא אבל להה"מ קשה אמאי לא כתב רבינו ההיא דכיון דסליק בחד הוצא. וע"ק למה מפרש רבינו נטלה מתחלת ברייתו לימא אחר ברייתו דומיא דנחלקה וניטלה ר"ל דהגב המחבר אותן נטלה שהוא חסר ונחלקה ר"ל שנחלק אותו הגב. ונ"ל לזה דמדפשיט בגמ' בעיא דנחלקה מההיא דניטלה ומאי פשיט הא ודאי דיש חילוק בין ניטלה לנחלקה דזה חסר וזה אינו חסר אלא דניטלה היא מתחלת ברייתו ולהכי הוא פשיטא דאע"ג דחסר כיון שהוא מתחלת ברייתו עדיף מנחלקה אע"ג דאינו חסר:
ה׳
נשרו רוב עליו אם נשתיירו ג' עלין בקן אחד כשר. כתב ה״ה דרוצה לומר בכל קן וקן. והטור לא הבין כן בדברי רבינו בסימן תרמ״ו אלא שסובר כסברת בעל העיטור דבקן אחד שלשה עלין לחים סגי וטעמו של בה״ע דמדמי ליה ליבשו עליו דכשנשתיירו שלשה עלין לחין כשר וה״ה לנשרו. אבל הרא״ש ז״ל חילק בין נשרו ליבשו דיבשו מיהא איתנהו. וא״ת לבעל העיטור למה בגמרא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ב:) כשהקשו הא גופא קשיא אמרת נשרו עליו כשר והדר תני ובלבד שתהא עבותו קיימת כיון דנתרי להו תרי עבות היכי משכחת לה ותירצו משכחת לה באסא מצראה לישני ליה משכחת לה שנשרו רוב העלין (שבלולב) [שבב'] ונשאר אחד קיים. וי״ל דא״כ לא הוה ליה למימר ובלבד שתהא עבותו קיימת כיון דנחית להודיענו זה דמנין אני יודע דעבותו קן אחד אבל השתא אתי שפיר ובלבד שהעבות יהיה קיים אע״פ שעלים היתרים נשרו והם רוב לית לן בה:
ז׳
אתרוג שניקב כו'. קשה על ה"ה למה כתב שרבינו גורס חסר בלא וא"ו x ודוחק עצמו לפרש רישא נקב מפולש וסיפא נקב שאינו מפולש לימא דגורס וחסר כמו הר"א ז"ל וכולא מתניתין בנקב שאינו מפולש אבל מפולש בנקב כל שהו בלא חסרון פסול. וי"ל דע"כ דין נקב מפולש איתא במתניתין משום דבגמרא אמרו שם (דף ל"ו) בעי רבא נולדו באתרוג סימני טרפה מהו ואמר שם אי נקב תנינא ואי נקב הוי נקב מפולש ודאי מדקאמר נולדו בה סימני טרפה וטרפה לא הוי אלא בנקב מפולש כגון ניקב קרום של מוח מעבר אל עבר וכן נקיבת הלב לבית חללו וכדכתבו התוס' ואי במתניתין ליכא דין נקב מפולש היכי אמר תנינא דמשמע דאיתיה במתני'. ועוד נראה דממה שראה ה"ה ורבינו בפירוש המשנה פי' כאן ששם כתב שאינו רוצה בנקלף שתהיה נקלפת הירוקה עד שיראה הלובן כי זה נכלל באמרו חסר כל שהו משמע דס"ל דחסר כל שהו הוי חלוקה בפני עצמה דאי לא [לא] הוי בכלל נקלף בנקב דחסר כל שהו דהתם הוי נקב והכא נקלף לבד: ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול. כתב ה"ה שדעת רבינו כדברי ההלכות שפירשו נטלה פטמתו פסול בדדו של אתרוג והוא חוטמו וכו'. ומלשון זה נראה שהבין בדברי ההלכות שלא די בנטילת השושנה אלא צריך נטילת הדד וכמ"ש הרב"י בסימן תרמ"ח. אבל קשה לזה מדכתב ומלשון רבינו נראה שאינו פוסל אלא בנטילת השושנה וכו' משמע דההלכות פוסלים בנטילת השושנה הפך האמור קודם. לכ"נ ודאי דהבין כמו שהבין הר"ן בהרי"ף דבנטילת השושנה לחוד סגי ומ"ש בדדו של אתרוג ר"ל דעתו של רבינו לפי זה בדד ולא בעוקץ כמו שפירש ההל' בדד ולא בעוקץ. אבל מלשון רבינו נראה יותר שצריך ג"כ נטילת העוקץ והשתא מה שאמרו בדדו של אתרוג לא הצריך נטילת דדו אלא למעוטי עוקץ ורבינו סובר דבנטילת השושנה לא סגי וטעמו משום דס"ל דהדד קרינן פטמא כמו שהקשה הר"ן על הרי"ף ז"ל. וא"ת אי בעינן נטילת הדד בפטמא גם בעוקץ נמי אם נטל כל העוקץ פסול וא"כ אמאי אמר במתניתין (דף ל"ד:) בניטלה פיטמתו פסול ובניטל עוקצו כשר הא בגוונא דפסול בפטמא פסול בעוקץ. וי"ל דבדד בעקירה קצת מהדד סגי אבל בעוקץ צריך שיעקור כל העוקץ וכ"כ הרב"י בסימן תרמ"ח:
ט׳
כל אלו שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שבארנו וכו' ביו"ט ראשון בלבד אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר. לרבינו יצא לו כן ממ"ש בגמרא (דף ל"ו:) דר"ח מטביל ואכיל ודחי הסוגיא שבריש פרק לולב הגזול דאמר שם דהדר בעינן ביו"ט (א') [ב']. וא"ת כיון דלא בעינן הדר ביו"ט שני איך אמר שם בשלמא לר' חנינא ניחא (ואין) [כאן] ביו"ט ראשון וכו' אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא לרב נמי ל"ק דלא בעינן הדר אלא ביו"ט ראשון לבד ואיהו לא אמר אלא דלא מקרי הדר ור' חנינא נמי מודה דלא מקרי הדר ומ"מ יוצאים ביו"ט שני ואם כן אין כאן קושיא כלל לרב בשלמא לשאר המפרשים הסוברים דהדר בעינן לכל שאר הימים ולכך יבש פסול אפילו בשאר הימים כדאמרינן ריש לולב הגזול ניחא דכיון דקאמר אין זה הדר משמע דאפילו ביו"ט שני לא דהא דנקבוהו עכברים הדר מקרי לר' חנינא כדכתב הר"ן בריש פרק לולב הגזול לתרץ הקושיא דלא תפלוג הך סוגיא אריש פרקין. וגם על הר"א ז"ל דמודה לו דכל הדר לא בעינן ביו"ט שני קשיא הקושיא הזאת דהא כתב אין הכל מודים בגזול ויבש שהן פסולין משום הדר וכו' משמע דאי פסולים משום הדר מודה. ונ"ל בדוחק דרבינו והר"א ז"ל סוברים דביום שני קצת הדר בעינן וכל הפסולים הדר קצת מקרי וביו"ט ראשון בעינן הדר גמור ולכך פסול יבש אבל אם אינו הדר כלל כ"ע מודו דאפילו ביו"ט שני פסול ולהכי הקשה לרב דקאמר אין זה הדר כלל דא"כ ביו"ט שני לא נפיק ולר' חנינא ניחא דאיהו סבירא ליה דהדר קצת מקרי ואהני מיהא ליו"ט שני ומתני' ליו"ט ראשון והשתא ניחא דאמר דליו"ט שני זה הדר כלומר הדר קצת. והרי"ף ז"ל הביא הך דרב אין זה הדר ואמר ולא היה וכו' ומה שיש לדקדק עליו כתבו בית יוסף בסימן תרמ"ח:
י׳
שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה וכו'. הר"ן כתב שמ"ש בגמרא (דף מ"ו:) לא ליקני איניש הושענא לינוקא וכו' היינו שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל הגיע הא מדרבנן מקחו מקח ממכרו ממכר והוא מקנה. אבל רבינו נראה לו דוחק פירוש זה ופירש דאסור להקנות אפילו לפעוטות והטעם דקונה מן התורה דסובר רבינו דאע"ג דאין מקחו מקח מן התורה מכל מקום כשנתן לו קונה מן התורה וכדכתב בפ' תשעה ועשרים מהלכות מכירה ושם ביאר כן בדבריו ה"ה ולכך אפילו שהגיע לעונת הפעוטות אינו מקנה מן התורה וזהו אמרו ואינו מקנה לאחרים מן התורה אבל רש"י ז"ל נראה שדעתו כדעת הר"ן שפירש קונה דרבנן תיקנו ליה זכיה ע"כ. אח"כ ראיתי להרב"י בכ"מ שכתב שדברי הר"ן הם פשוטים ותמה על הפוסקים איך לא כתבו וכו', ואני תמה עליו איך אמר כן כי רבינו חולק עליו כדכתיבנא:
י״א
האחין שקנו אתרוגין כו'. גיר' רבינו בגמ' (ב"ב קל"ז:) ודוקא אתרוג אבל רימון ופריש לא, דחאה רשב"ם והתוס' יישבוה בדוחק וכתבו אבל אי לית ליה לנותן אלא פריש או רימון לא יצא דמסתמא יקפיד אם יאכל הלה את האתרוג ע"כ, כלומ' אל תסמוך לומר שהוא לא יקפיד מאחר שימצאו הרבה אתרוגים בעיר וכו' דהיינו דוקא כשיש אתרוג אבל אם לאו לא. אבל רבינו לא פירש כן אלא אמר אע"פ שאם אכלו אין מקפידין לא מהני. ולכאורה הוא תימה ונראה טעמו דכיון דע"ד הסתם כל אדם מקפיד אע"פ שאלו אין מקפידין להוציא מדרך הסתם צריך שיאמרו בפירוש שמוחלין אבל כשיש שם מאותו המין וכו' אין לומר ודאי כל אדם מקפיד ולכל מועיל. וז"ש ה"ה אבל כשיש שם מאותו המין וכו' ולפי שאינן מקפידין כלומר אז מועיל טעם לפי שאין מקפידין כיון שאין הסתם להקפיד עכ"פ. או אפשר דמה שאמר רבינו לא היו מקפידין על אכילתו ר"ל שאלו האחין אין מקפידין זה על זה בדבר ששוה כזה וז"ש אין מקפידין על אכילתו כלומר מחמת שוויו אבל יקפידו מחמת שלא יצאו ידי מצותו ולזה אין המחילה בסתם מועלת ועם זה יסכימו דברי רבינו עם דברי התוס' ז"ל:
י״ג
ושמחה זו אינה דוחה וכו'. כתב ה״ה שיש שיר לקרבן שדוחה בין שבת ויו״ט כדפסק רבינו פרק ג' מהלכות מקדש. ונראה דזה כר' ירמיה דאמר בפרק החליל (סוכה דף נ"א) אבל בשיר של קרבן ד״ה עבודה היא ודוחה את השבת. ונראה דלכאורה דזה סובר דעיקר שירה בכלי ולכך דוחה שבת. ותימה דהוא ז״ל פסק שם בפרק ג' מהלכות מקדש דעיקר שירה בפה שכתב שם ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר שירה שהיא עבודה בפה. ועוד כתב ואחרים היו עומדים וכו' מהן לויים ומהם ישראלים וכו' היינו כמ״ד עיקר שירה בפה דלמ״ד עיקר שירה בכלי אמרינן בגמרא דלויים דוקא. וי״ל דאע״ג דעיקר שירה בפה מ״מ דוחה את השבת כיון שהיא עבודה משום דאין שבות במקדש אבל כשהיא שמחת בית השואבה לא מתירינן משום האי טעמא דכיון שהיה שם כלי שיר גזור טפי וכדכתבו התוס' בדבור המתחיל ורבנן סברי עיקר שירה בפה וכו'. וע״כ אתה צ״ל דאפילו דעיקר שירה בפה דוחה את השבת משום דאין שבות מכח הקושיא שהקשו בתוספות בד״ה כתנאי עבדי כהנים וכו' דהכא מסקינן עיקר שירה בפה והתם קתני רישא דחליל מכה בשמונת ימי החג ואי אפשר בלא שבת ותירצו מטעמא דפירשנו: סליקו להו הלכות לולב, שבח לבוחן כליות ולב. .
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
א׳
או גנוב או גזול אפילו לאחר יאוש. כתב ה"ה ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר"פ (סוכה כ"ט:) הגזול פסול אפילו ביו"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו"ט ראשון לא מיפסל אלא משום לכם ופסק רבינו כר' יצחק כמבואר בדבריו בסוף פ' זה וטעמו משום דבגמרא אותביה עליה דר' יצחק ופריק רב אשי אליביה וכיון דרב אשי דבתרא הוא הוא פריק אליביה אלמא כוותיה ס"ל הכי נקטינן. ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסוליה משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמא משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנינו ומצותו באים כאחד שפיר קרינן ביה לכם. אלא כך י"ל דרבינו סובר כמ"ד דיאוש כדי לא קני כמבואר בפ"ב מהל' גזילה וכיון דפסולא דגזול ביום ראשון משום לכם ודאי דאפילו לאחר יאוש פסול:
או שהיה מאשרה וכו'. באמת כי לשון זהו קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ'. ודברי ה"ה בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גירסא אחרת שאינה בנוסחאותינו ועוד דאם איתא לאותה גירסא אליבא דר' יוחנן דוקא אתמר דאית ליה נמי הכי גבי גזול אבל לר' יצחק בר נחמני דבגזול לא חייש למצוה הבאה בעבירה ה"ה דבאשרה לא חייש וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר' יצחק בר נחמני דלית ליה פסול משום מצוה הבב"ע ועוד שאפילו לדעת שאר פוסקים אינה לאותה גירסא שהרי כתבו המפרשים אההיא דר' יוחנן דכל שנקנה בתחלה בלא סיוע דמצוה שוב אין בו משום מהב"ע ולא פסיל ר' יוחנן אלא היכא שלא קנהו עדיין או שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין וא"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה שהיא נטיעתה לעכו"ם אין המצוה מסייעת בעשייתה כלום אפילו לר"י לא מיפסיל אלא ודאי לית להו אותה גירסא. ועוד קשה לדבריו דיותר ראוי לאסור עבודת כוכבים של עכו"ם כל שלא בטלוה וכ"ש של ישראל שאין לה ביטול מאשרה שבטלוה אע"פ שתחלת נטיעתה היתה לעבודת כוכבים ועוד דהא בסוף כיסוי הדם (חולין פ"ט:.) תניא לולב ושופר של עכו"ם פסולים אפילו דיעבד ואמר רב אשי התם אליבא דרבא דה"ט משום דכתותי מיכתת שיעורייהו ובמאי מוקי להאי רבינו אם דעתו להכשיר אפילו בעכו"ם של ישראל ועוד שלא כתב ה"ה מהיכן הוציא רבינו דאשרה אפילו נתבטלה לא יצא. אבל כך נ"ל לומר דלדעת רבינו דין לולב ושופר של עבודת כוכבים כך הוא דקודם ביטול לא יצא משום דמיכתת שיעורייהו וכדאמרינן בסוף כיסוי הדם ולאחר ביטול לכתחלה לא יטול ולא יתקע משום דמאיסי אבל בדיעבד כשרים והיינו דאמר רבא בפרק לולב הגזול (סוכה ל"א:) לולב של עכו"ם אם נטל כשר וכמו שנפרש בסמוך בס"ד. ודין האשרה כל שמתחלה נטעו להיות נעבד אפילו בטלו אם נטל לא יצא והיינו דאמרינן בפרק כל האלילים (ע"ז מ"ז) בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך נטעו ולבסוף עבדו דשרי להדיוט פשיטא דאפילו נתבטלה מאיסא למצוה ופסול דיעבד וכיון דחזינן דבאילן שנטעו מתחלה לכך קאמר לא תבעי לך לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג עליה כוותיה נקטינן. ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"א:) אמתני' דלולב של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מקשינן בגמ' ושל אשרה פסול והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר וה"פ אי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול דכתותי מיכתת שיעוריה ולא אשמעינן מידי לא באשרה ולא בעיר הנידחת א"ו דלאחר ביטול עסקינן והאמר רבא דלאחר ביטול אם נטל כשר ומהני דאה"נ דלאחר ביטול אשמעינן מתני' ולא דמי לדרבא דהכא באילן שנטעו מתחלה לכך עסקינן דהיינו אשרה דמשה כלומר שהיא כתובה דכיון שמתחלת ברייתה כתותי מיכתת שיעורה מאיסא למצוה אבל עכו"ם כיון שבתחלת ברייתה לא מיכתת שיעורה אם נטלה אחר שנתבטלה יצא דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש"מ כלומר דלמאי דס"ד לא דמיא לעיר הנדחת שזו מבוטלת ועיר הנדחת אינה מבוטלת אבל השתא דאמרינן דביטול לא שרי לה למצוה כך לי מבוטלת כמו אינה מבוטלת והוי שפיר דומיא דעיר הנדחת והא דאמרינן בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה כ"ח) אמר ר' יהודה שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דבשלא בטלו עסקינן י"ל שכשכתב רבינו שופר של עכו"ם אם תקע בו יצא לא פסק כן משום ר"י דלא קי"ל דעתיה למשרי קודם ביטול אלא משום דממאי דאמר רבא לגבי לולב דלאחר ביטול כשרה דיעבד שמעינן לשופר וזהו שלא כתב רבינו בשופר של עכו"ם שהטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כשם שכתב בשופר של עולה. א"נ שאינו גורס מ"ט וכמ"ש בנוסחאות שלנו ואתי ר"י כרבא והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה (יבמות ק"ג:) דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו פ"ד מהלכות יבום וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט ושל עכו"ם אם חלץ בו יצא ואע"פ שהוא אסור בהנאה, י"ל דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחלה לא משום דמאיס למצוה וכמו שפר"ת. ומ"ש אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ואמוחלט ולא לשל עכו"ם. א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה ואין לומר דהיינו משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד וכדאמרינן התם דהא התם נמי אמרינן אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מינה לחליצה וכולהו דלא גמרינן מטומאה אלא דמאן דמכשיר סבר כיון דאין לנו שיעור קצוב לא אמרינן ביה מיכתת שיעוריה וה"ה לעכו"ם וכמ"ש. כנ"ל ליישב דעת רבינו ודברי המפרשים ליישב הסוגיות לפי שיטתם יש בהם כמה פקפוקים ירגישם העומד על דבריהם:
ג׳
היה עקום וכו'. בגמ' (דף ל"ב) עקום דומה למגל פסול ופירש"י עקום דומה למגל חדא מילתא היא. ומשמע לי דנקט הכי לאשמועינן שאע"פ שהוא עקום קצת לא מיפסל עד שיהא עקום לגמרי דומה למגל וכ"נ מדברי רבינו:
ד׳
היו עליו וכו'. כתב ה"ה שזהו נטלה התיומת לדעת רבינו. ואינו כן אבל הוא מה שאמר רבא (סוכה ל"ב) האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול וכן נראה שפירש הרא"ש דברי רבינו ולא הוצרך רבינו לכתוב דין נטלה התיומת כיון שכתב שאפילו נחלקה פסולה וגם בגמרא כך אמרו נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה ופסול. ופי' הר"ן דנטלה פשוט לן דפסול כיון דחסר:
ה׳
היו ענביו מרובות וכו' עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה ה"ז כשר. בגמרא (דף ל"ג:) אמרינן דה"מ בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא ולא הוי דחוי אבל אי אשחור ביו"ט דנראה ונדחה הוא לא תפשוט אי חוזר ונראה אי לא. ויש לתמוה על רבינו שלא חילק בכך. ואפשר שטעמו משום דאע"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא כדאמר רב אשי בפרק כל הפסולין (זבחים ל"ד:) והכא נמי בידו לתקן הוא וכדאיתא בגמ' (סוכה ל"ג:) אהא דת"ר אין ממעטין ביו"ט משום ר' אליעזר בר"ש אמרו ממעטין והא קא מתקן מנא ביו"ט אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה ור' אליעזר בר"ש סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות הב"ע דאית ליה הושענא אחריתי כלומר וכיון שאינו צריך לזו אין כאן תיקון כלי ומאחר דאי משכח הושענא אחריתי רשאי ללקטן לאכילה חשוב בידו לתקן והילכך אפי' אשחור ביו"ט דנראה ונדחה הוא אם מיעטן כשר דחוזר ונראה וגמר' דאמר דאשחור ביו"ט לא תיפשוט משום דנראה ונדחה הוא לא אסיק אדעתיה טעמא דיהיב רב אשי לר' אליעזר בר"ש דלאותו טעם אע"ג דנראה ונדחה הוא חוזר ונראה. ויש לתמוה על רבינו שכתב עבר וליקטן וכו' למה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתי לשיהיה מותר ללקטן לאכילה ועוד למה הצריך שילקטם אחד אחד כיון דלקטן לאכילה אפילו כמה ביחד נמי. ומדברי ה"ה נראה שהיה גורס בדברי רבינו או שליקטן אחר לאכילה ה"ז כשר, ולגירסא זו ניחא דאפילו כמה ביחד שרי ללקט ואחר דקאמר היינו לומר דלא שרי למעטן אלא לאדם אחר דאית ליה הושענא אחריתי ואינו צריך לזו. גרסינן בגמרא (דף ל"ג) ת"ר יבשו רוב עליו ונשארו בו ג' בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט הברייתא ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה:
ז׳
אתרוג שניקב וכו' ושאינו מפולש אם היה כאיסר. דברי הרב המגיד נכונים אבל יש מקשים על פירוש רבינו היאך אפשר שיהיה הנקב מפולש ולא יחסר כל שהוא ויש מי שתירץ דמשכחת לה כגון שתחב בו יתד דלא חסריה מידי:
עלתה חזזית עליו אם בשנים או שלשה מקומות פסול. מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול שלש מיבעיא ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצ"ע:
ט׳
כל אלו שאמרנו וכו'. י"ל על דין זה ממה שהקשה הגמרא בראש לולב הגזול (דף כ"ט.) קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני דמשמע דבסתמא כל הפסולין בראשון פסולין בכל הימים. וי"ל דודאי הכי ס"ד אבל כיון דאמר ר' יצחק בר נחמני לא שנו אלא ביו"ט ראשון ופריק רב אשי אליביה ממילא אשמעינן דדוקא בראשון פסולים ולא בשאר ימים ומתוך דברי בראש פרק זה יתבאר מ"ש. וכתב ה"ה שכל הפסולין מפני שאינן מינן או לפי שהם חסרי השיעור כשם שפסולין בראשון פסולין בשני. ושאינן מינן דבר פשוט הוא אבל בשהם חסירי השיעור צריך לי תלמוד מנין לו. וממ"ש רבינו אבל ביום טוב שני עם שאר הימים נראה שהוא סובר דיום טוב שני דינו כשאר הימים וטעמא משום דבקיאינן בקיבועא דירחא:
י׳
ואין נותנין וכו'. ואע"ג דע"מ להחזיר יהביה ניהליה אפ"ה קונה דקי"ל כל תנאי שא"א לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלה תנאי בטל ומעשה קיים, וכתב הר"ן דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות עסקינן דאילו בהגיע דהיינו בן שש או בן שבע אקנויי נמי מקני ומתנתו מתנה כדאיתא בהניזקין (גיטין נ"ט) ודבר פשוט הוא זה ותמהני שלא הזכירוהו הפוסקים:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
דברי ירמיהו על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ ארוך במיוחד (9 קטעים, 28,321 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
א׳
ארבעה מינין אלו שהיה אחד מהן יבש פסול. דכתיב באתרוג הדר ויבש לאו הדר הוא וילפינן שאר מינין מאתרוג מדאתקשו כולהו אמרינן מה אתרוג בעינן הדר אף שאר מינין הדר בעינן. וכן גזול וגנוב פסול דכתיב ולקחתם לכם משלכם ואפילו לאחר יאוש לא קני דלאו שלכם הוא ולמ"ד קני הוה מצוה הבאה בעבירה ונראה דמדרבנן הוי פיסול מצוה הבאה בעבירה למ"ד יאוש כדי קני. היה אחד מאלו המינין של אשרה ושל עיר הנדחת הרי זה פסול כאשרה דמשה אותן שהיה בשעת כיבוש ארץ ישראל שהצריכו הכתוב שרפה כדכתיב ואשריהם תשרפון באש ולולב ושאר מינין צריכין שיעור והאי כמאן דמכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי דכל העומד לישרף כשרוף דמי כדלעיל. וע"ז של ישראל דאין לה ביטול כדילפינן באזהרת מ' הוו כאשרה דמשה דמיכתת שיעוריה. ועיר הנדחת כתיב בה ושרפת וגו' ומיכתת שיעוריה. ובע"ז ואשרה של גוי שנטלן בשאלה פסול משום שאול ובשאר ימים אפילו במקדש דהוי דאוריתא כשר ואפילו גזול אי לאו מצוה הבאה בעבירה דלא כתיב לכם אלא ביום ראשון. היה כמוש ולא גמר ליבש כשר דאכתי מיחזי הדר ובשעת הדחק או הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר מינים. ואיפשר דטעמא דבלולב מכשרינן יבש בשעת הדחק משום דכתי' כפת בלא וי"ו דנראה דלא יליף מאתרוג מה שאין כן בשאר מינין דכתיבי בו"ו דמהדר אריש קרא ומשום זה אלי ואנוהו הוא דבעינן לולב לא כדפרש"י ז"ל במתניתן דלולב דהא דאקשי' שאר מינין לאתרוג בגמר' היינו הדס וערבה לחוד כדפי'. אתרוג של ערלה ושל תרומ' טמאה פסו' דלשריפה קיימי. ערלה יליף מכלאי הכרם כפרש"י (בשלהי תרומה) דאיתקש לכלאי הכרם דכתיב בהו פן תקדש תוקד אש. ותרומה טמאה היתר הסקה ילפינן מדכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי שתי תרומות במשמע אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה וכתיב לך תהא להסקה. ושל טבל ביום א' פסול דלא קרינן ביה לכם אבל של מעשר שני ותרומה טהורה כשר.
ג׳
לולב שנקטם ראשו או נסדק כי המניק או היה עקום לפניו או לצדדיו או שנפרצו עליו פסול. כל הני משום דלא הוי הדר ונחלקה התיומת נמי פסול דלאו הדר הוא. ולולבא דסליק בחד הוצה נמי פסול אי משום דלאו לולב מיקרי אי משום דלאו הדר הוא. ואם אין עליו מגיעות זו לעיקרה של זו פסול נמי דלאו הדר הוא.
ה׳
הדס שנקטם ראשו כשר דאכתי הדר הוא ואם נשתיירו שלשה עליו בקן אחד כשר דהא עליו חופין את עצו במקום העלין. היו ענביו שחורות או אדומות מרובות מעליו פסול דבטילי עלים לגבי ענבים ואם מיעטן כשר דאזלינן בתר רובא מדאוריתא אבל ירוקות מין הדס הן וכשר.
ו׳
ערבה שנקטם ראשה כשרה דאכתי הדר ונפרצו עליה פסולה נמי מהאי טעמא.
ז׳
אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא או שאינו מפולש כאיסר אפילו שאינו חסר פסול דלאו הדר הוא ואם חסר אפילו כל שהוא פסול דפרי עץ קאמר רחמנא שלם ולא חסר והרב ז"ל כתב דפסול משום דבעינן לקיחה תמה דכתיב ולקחתם לכם וגו'. ניטל דדו או העץ שתלוי בו ונשאר במקומו גימה פסול מדין חסר. עלתה חזזית בשנים או בשלשה מקומות או ברובו במקום אחד או כל שהוא בדדו פסול ונראה דמשום הדר הוא פסול. נקלף אם נשאר ממנו כל שהוא כשר דמציל על כולו ואכתי הדר הוא ואם נקלף כולו פסול דלאו הדר הוא. אתרוג שהוא תפוח סרוח כבוש שלוק שחור לבן מנומר ירוק ככרתי שהוא כעשב פסול וכל הני נראה דמיפסלי משום דאינם הדר. עשהו כמין ברייתו אע"פ שעשהו כמין דפין דפין כשר דהוי הדר. התיום והבוסר נמי הוו הדר כושי פסול בכל מקום דומה לכושי במקום שהם כעין שחורות כשר דהוו הדר למקומו.
ט׳
כל שהוא פסול משום שאינו שלכם ביו"ט ראשון בלבד הוא דכתיב לכם ביום הראשון אבל הפסולים משום שאינם הדר או משום ע"ז או משום שאסור באכילה בין בי"ט ראשון בין בשאר הימים של תורה במקדש פסולים.
י׳
אין אדם יוצא ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חברו דבעינן שלכם עד שיתננו לו במתנה נתנו במתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא דנמצא גזול. ואין נותנין אותו לקטן דכשדעת אחרת מקנה יש לו זכיה מן התורה דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבל קידושיך ויש לה יד לזכות בהן ומתקדשת. ואחד לולב ואחד כל המינין אם היה אחד מהן שאול אין יוצאין בו בי"ט ראשון דקרא דלכם אכולהו כתיב. שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא ביום ראשון עד שיתן חלקו לחברו במתנה דבעינן שיהא כולו שלו. האחין שקנו אתרוגין בתפיסת הבית ונטל אחד מהן אתרוג אם יכול לאוכלו ואין האחין מקפידין יצא ואם הם מקפידים לא יצא עד שיתנו לו חלקם במתנה ואם קנו אתרוג עם מינים אחרים אפילו אינם מקפידים לא יצאו דכל שאין שם מאותו המין אין מחילתה בסתם מועלת עד שיתן אותו במתנה.
י״ב
אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהם בחג הסוכות היתה שמחה יתירה במקדש שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ומצוה להרבות בשמחה זו שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצות ובאהבת האל עבודה גדולה היא והמונע עצמו ממנו ראוי ליפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב והמגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו במקומות אלו חוטא ואמר שלמה אל תתהדר לפני מלך והמשפיל על עצמו ומקיל בכבודו הוא הגדול המכובד וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ויש במצוה זו דברים מדרבנן נכללים בלא תסור ובושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ויש מה שאינו בכלל אלו אלא מנהג נביאים ועל הכל אנו חייבים מן התורה שלא למרות את פיהם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
א׳
או שהיה מאשירה הנעבדת אעפ"י כו'. עי' בה"ה ועי' במה שכתב רבינו ז"ל בהל' פרה אדומה פי"א הלכה ו' ושם השוה אשירה לע"ז, אך י"ל דכאן מיירי רק בלולב ואתרוג דבעיא פרי וכמ"ש וכן כתב רבינו ז"ל בפיה"מ כאן פ"ג גבי ערלה ותרומה טמאה וכיון שנטע לשם אשירה שוב אין אוכלין את הפירות כמבואר בע"ז ד' מ"ח ע"א שאין טועמין מפירותיה כו' ע"ש וגבי פרה הוה זה מחלוקת דתנאי במס' פרה פי"א מ"ח גבי ליקטו לחטאת ועי' נדה ד' נ"א ע"א בתוס' ד"ה אלא ע"ש וגם י"ל משום הך דמבואר בירושלמי פ"ד דע"ז דהמשתחוה לע"ז של אוכלין אין לה ביטול לעולם דנעשה גם תקרובות לעצמה ע"ש ועי' בע"ז דנ"ב ע"א דלא משמע כן ועי' בירושלמי פ"ב דפסחים המשתחוה לכרי ומרחו מהו שיחול איסור טבל ואמר שם משום דהוה קל על חמור אף דטבל איסור מיתה צ"ל משום דזה לית ליה תקנה עי' בחולין ד' ק"א ע"א ע"ש גבי טומאה, אך י"ל דמיירי כגון שהשתחוה לה ישראל ועיין בירושלמי יומא פ' יוהכ"פ ה"ד דמבעי ליה גבי חלה וערלה איזה מהם חמור ר"ל איסור מיתה ואיסור הנאה, ועיין בירושלמי פרק א' דבכורים ה"ב ועוד י"ל דכאן ס"ל דכיון דבעי לכם כדאמרינן בירושלמי כאן ובערלה ורק כיון דיש לו תקנה בביטול וזה רק בדבר שהיה לו שעת הכושר מתחלה וכעין שכתבו התוס' ב"ב דף נ' מהך דפסחים ד' ו' גבי עיסת ארנונא ועי' בירושלמי דערלה פ"א ה"א וה"ג גבי הקדש דאין פוטר מן הערלה הואיל וראוי לפדותו ועיין פסחים ד' ל"ג גבי טומאה דמחלק כה"ג ועי' בסוטה דמ"ג ע"ב דצריך דוקא דבר העומד לכך דאמר שם דהא מעיקרא לפירא קיימא ועיין זבחים ד' צ"ד ע"א בהך דאביי ורבא ע"ש ועיין במנחות ד' ק"א גבי טומאת אוכלים וכריתות דף כ"א ובכורות דף כ"ג ע"ב שאני התם דחזו אגב אמייהו ועיין ב"ק דף מ"ט ע"ב גבי שבח ולדות וסנהדרין דף מ"ז ע"ב ברש"י גבי דיחוי ע"ש ועיין בר"ן פ"ג דע"ז:
ב׳
אתרוג של תרומה טהורה ושל מעש"ש כו'. והנה לפי מה דס"ל לרבינו ז"ל בהל' טומאת אוכלים פי"ב ה"ב דצריך דוקא רצון בעלים א"כ היאך נכשר המעש"ש הא אינו שלו אף דס"ל דיוצא בו ידי מצוה זה רק משום דס"ל דחל עליו שם אתרוג אף שעדיין לא הגיע לחיוב של קדושת מעשר עי' בהל' מעש"ש פ"ט ה"ב גבי נטע רבעי דאף דס"ל דקדוש מ"מ כשהוא בוסר יכול ליתנו במתנה אף דדין נטע רבעי יש בו מ"מ קדושה אין בו וה"נ אנן קי"ל כמ"ד אתרוג הבוסר יוצא בו ידי אתרוג בד' ל"ו ע"ש ועי' בסוף פ"א דערלה גבי ענקוקלות דאין בהם דין רבעי ומ"מ מבואר בירוש' שם גבי פגי תמרה דצריך לקוברם ע"ש ר"ל דאיסור רבעי יש בהם אך לא הקדושה ולכך אינו יכול לפדותם וכן הטעם מה דפסק רבינו דמעש"ש חייב בחלה אף דס"ל דממון גבוה הוא משום דפסק כמ"ד בירושלמי פ"ה דדמאי ה"א דחלה צריך להפריש קודם למעש"ש אם אירע שגלגל עיסת טבל וכל הקודם מחבירו חבירו מתחייב בו כמבואר שם אך לגבי הכשר קשה ובגמ' י"ל דזה אתיא אליבא דר"מ ור"מ אית ליה אדם אוסר דבר שאינו שלו וה"ה גבי הכשר אך לדידן קשה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' כלים פכ"ד ה"ז ופכ"ה הי"א אך י"ל דזה הוה כמו לצורך עי' תוס' ע"ז ד' נ"ט ע"א גבי אתרוגי קסרי ועי' בירושלמי שבת פט"ז גבי מטמאין להציל היא תרומה היא מעש"ש ובירושלמי פ"ג דתרומות מחלוקת דב"ש וב"ה מאימתי מטמאין ע"ש בה"ד ועי' פסחים ד' ל"ח ע"א ובאמת לכאורה קשה כיון דזה אתיא לר"מ ור"מ סבירא ליה דאתרוג הוה כאגוז א"כ בלא זה לא אתכשר דאין בו כביצה ועי' חולין ד' קי"ט ע"א בריה שאני ועי' בדברי רבינו והר"ש פי"א דפרה ועי' תוס' שבת ד' צ"א ע"א וירוש' פ"ב דערלה בהך פלוגתא דשמאי ורבנן גבי כל המחמץ והמתבל ע"ש ועי' פסחים ד' מ"ו ע"א וכ"מ בזה:
ה׳
הדס שנקטם כו'. נ"ל דס"ל הטעם משום דכיון דחזינן דמשוינן דין האתרוג לטריפות וכמו דבטריפה אמרינן בחולין ד' ס"ח ע"ב דלא מצינו טריפה שחוזר להכשירה ה"נ כיון דמבואר דאם עלתה בו תמרה כשר שוב לא הויא פסול ולא דמי להך דענביו מרובים מעליו דשם אין הפסול בעצם ועיין בתוס' ריש פ"א דסוכה ועי' חולין ד' נ"ד ע"א גבי אי בדרא לה סמא ודף מ"ח ע"א ותוס' כאן ד' כ"ט ע"ב גבי נקטם ועי' תוס' בכורות דף ל"ח ע"ב גבי ברקא ע"ש והנה בתוספתא כאן מבואר דגם גבי ערבה מהני אם עלתה בו תמרה לכן מכשיר רבינו גם בערבה אם נקטם ועי' תוס' כאן ד' ל"א ע"ב גבי ירוק ע"ש ועי' נדה דנ"ה ע"א ע"ש גבי גלודה ועי' ביבמות ד' ע"ט ע"ב גבי סריס חמה ע"ש ותוס' שם ד' קי"ב ע"ב דאין זה רפואה בדוקא ועי' במנחות ד' כ"א ע"א דע"י חמה לא הויא דיחוי משום דהדר ע"ש: היו ענביו מרובות כו'. עיין בה"ה ובכ"מ. הנה מספקא לי אם דבר שתלש לא הוה עדיין גמר רק לאחר שתלש נגמר אם הוה זה גמר גם לענין תו"מ ועיין ברכות דף מ"א ע"ב גבי נובלות בושלי כמרא ומה שפירש שם הר"ש ז"ל בדמאי פרק א' דאינו נגמר רק אחר שמחממין אותו ועיין כאן דף ל"א ע"ב ועיין חולין דף כ"ו ע"א ובכורות דף ע"ט ובהך דפסחים דף נ"ג ע"א בנסחנו ונ"מ גם לענבי הדס דהא בירושלמי אמר כאן שני טעמים אחד משום דהוה גמר פרי וכן מבואר בירושלמי פרק א' דמעשרות דענבי הדס הוה גמר שלהם לענין מעשר משישחירו וא"כ אם השחיר בתלוש אם הוה זה גמר ועיין בירושלמי פרק ה' דמעשרות לגבי בית כה"ג וביצה דף י"ג אך נ"ל דזה הוה גמר למעשר וא"כ אסור לאכול אם אוכלן שנים דזה הוה קבע כמבואר במעשרות פרק ב' וב"מ דף פ"ט ע"ב וכ"מ ולכך דקדק רבינו כאן וכתב שליקטן אחד אחד לאכילה דאי לאו הכי אסור לאוכלן מטעם טבל וא"כ ע"כ מיירי דאשחר מעיו"ט דאל"כ הא מותר אף שנים שנים ולהפריש תו"מ ביו"ט עיין ביצה דף י"ג ודף ל"ז ע"א ע"ש אך י"ל דהנה מבואר בירושלמי פרק א' דמעשרות דיש מינים שדי בהם אם ביכר אחד נתחייבו כולם גבי רמון וענבים וכן פסק רבינו בפרק ב' מהלכות מעשרות ועיין בירושלמי דמאי פרק א' דגבי תמרים אין הדין כן וא"כ י"ל דה"נ מיירי דאשחר מאתמול אך רק ענבה אחת ועיין בירושלמי פרק א' דערלה אם הם חייבין בערלה ועיין בתוספתא פרק ג' דמעשרות גבי המיטליא גבי מעשרות דחייב ועיין בע"ז דף ל"ח ע"ב ע"ש:
ז׳
ניטל דדו והוא כו'. והנה באמת לפי דמבואר כאן ובפיהמ"ש לרבינו גבי חזזית נראה דר"ל כמו בהני אתרוגים שיש בהם פטמא בהגוף שלהם וכן ר"ל בהך דנדה דף מ"ז ע"א והנה אם העץ מצטרף להשלים השיעור של אתרוג עי' בנזיר ד' נ"א ע"ב גבי נמלה שחסר אחת מרגליה ובירושלמי שם גבי מן הארכובה ולמטה גבי רקב ועי' זבחים ד' ק"ז ע"ב בהך דר"י ור"ל גבי עצם מצטרף לבשר ומנחות ד' כ"ג ע"ש. ועי' בירושלמי נזיר פ"ה ה"א גבי מאי דאמר שם פרידה של רמון שחלקו בפיו ואכלו תליא בפלוגתא דר"י ור"ל ואמר שם דנ"מ לענין משקין שבו ר"ל דאם לא חלקו ואכלו כמו שהוא גם המשקה שלו מצטרף כיון דהוא כברייתו אבל אם חלקו אז צריך שיהיה כזית בבשרו בלא המשקה דמשקה שלו הוה זיעה בעלמא. ועי' ברש"י פסחים ד' ל"ג ע"ב ובעוקצים פ"ב מ"ח ובתוס' יומא ד' ע"ט ע"א ע"ש: ניטל העץ שהוא תלוי כו'. והנה מה הפסול עליו אם משום דחסרה הפיטמא או העוקץ או משום דע"י זה נעשה גומא באתרוג והפסול הוא באתרוג ועי' במה דפליגי רבינו ז"ל עם הגאונים בהל' מקוואות פ"ב הט"ו גבי שער שבראש אם הוה דבר בפ"ע או שהוא שייך לגוף ועיין בהך דבכורות ד' מ"ד ע"א גבי ניטלו קרנים ונעקרו ממקומם דהוה מום גמור שם פליגי ג"כ רבינו ז"ל עם רש"י דמדברי רש"י ז"ל שם משמע דהמום הוה מה שנעשה ע"י זה גומא בראש ומדברי רבינו משמע דהמום הוה מה שלא נשאר מן הקרנים כלל ועי' במש"כ הה"מ ז"ל כאן בד"ה ניטל אך באמת הא מבואר בפוסקים דגומא שהוא מברייתו לא פסל באתרוג וא"כ הך גומא הוה מברייתו ואמאי נפסל ועי' בהך דב"ק ד' ע"ח ע"ב אם קרן הוה בגדר שיור ע"ש ובהך דבכורות ד' ל"ט ע"א גבי יש ברי"ה באחת ע"ש ועיין שם ד' מ"א ע"א מה דמקשה שם ויעשה נקבות שלו חרוץ ע"ש ועי' בירושלמי פי"א דתרומות סה"ג דאמר שם במובלעות באוכל וקאי על הלכה ד' על עוקצי תאנים וגרוגרות כו' ר"ל דלכך הם אסורים לזרים משום דהם כאוכל כיון דמובלעים באוכל ובאמת זה הטעם ג"כ מה דמבואר במס' עוקצים פ"א מ"ו דמטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובתוספתא שם אמר גבי אתרוגים דלכך עוקצי אתרוגים מצטרפים רק אם רוצה לתלותן על פתח חנותו הרי חזינן דעוקץ של אתרוג אין שם אוכל עליו, וע"כ כאן הפסול רק משום העוקץ ולא משום חסרון באתרוג. ועי' ב"ק ד' נ"א ע"ב גבי טם טפח וסילק אבניו מהו וה"נ כן אף דהגומא הוה מברייתו כיון דע"י העץ נסתם הגומא שוב כשניטל י"ל דהוה חסרון באתרוג ועי' בחלה פ"ב מ"ו גבי חלה דמצטרף הן וסובן ואם ניטל הסובין שוב אין מצטרף הסובין אם חזר להקמח ועי' שבת ד' ע"ו ע"ב וב"מ ד' מ' ע"ב גבי שמרים וב"ב ד' צ"ד גבי הבורר צרור ועי' חולין ד' פ"ז ע"ב גבי מים שבדם וכן גבי מי חלב דכ"ז שהם כברייתם שם דם עליהם ושם חלב עליהם ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ח הי"ב גבי מרק וליחה של בשר הפסח ועי' בפיהמ"ש שם ועי' בהך דמנחות ד' מ"א ע"ב גבי ובלבד שלא תהא מופסקת ע"ש בתוס' דר"ל דנ"מ דלהתירן ולעשות מהם ציצית אסור דהוה כמו פנים חדשות וכן יהיה נ"מ להך דשם ד' מ"ב ע"א גבי מלא קשר גודל ועי' תוס' עירובין ד' ה' ע"א ד"ה סוף מבוי מה דפליגי שם עם רש"י ועי' בירושלמי פ"ב דתרומות ה"א במה דבעי שם גבי אגד שנטמא וחזר והתירו וחזר ואגדו אם יכול לטבול ועי' בתוספתא דע"ז פ"ז גבי בית של ישראל שהיה סמוך לע"ז ונפל ובירושלמי חלה פ"ג דאם בא לעיסת הנשוך לכו"ע מצטרף ע"ש בהל' ז' ועי' תוס' סוכה ד' כ"ז ע"ב גבי שאם נפל הדר בני לה וסוטה ד' מ"ג ע"א גבי בונה בית על מכונו ורש"י ב"ק ד' צ"ו ע"ב ותוס' ר"ה ד' כ"ז ע"א ד"ה נסדק ע"ש ובר"ן נדרים ד' מ"ז ע"א ועי' בירושלמי פ"ב דיבמות ה"י אם גירש אם מותר להחזירה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' יבום פ"ב הכ"א ע"ש: עלתה חזזית כו' שנים או שלשה כו'. באמת הא זה אמר רב ורב ס"ל במנחות ד' כ"ט ע"ב דשלש יגנז משום מנומר ואנן קיי"ל דלא כרב שם דרק ד' יגנז וע"ש ד' ל"א ע"ב גבי קרע מה דמחלק בין אפיצין ללא אפיצין ועי' בגירסת התוס' שבת ד' ע"ט ע"ב ובירושלמי פ"א דמגילה גבי קרע ועי' גיטין ד' נ"ד ע"ב גבי אזכרות ע"ש ועי' במס' סופרים פ"ה הי"ד דפעם שלישית לא יתפור ע"ש וצ"ל דרק גבי אתרוג דבעי הדר אז גם בג' מקומות פסול ועי' גיטין ד' כ' ע"א ע"כ כו' ובחידושי הרשב"א ועי' בטהרות פ"ח מ"ח הובא בתוס' זבחים ד' ק"ה מה דמחלק שם גבי צירוף בין שתי חתיכות לשלש ומנחות ד' כ"ו ע"ב גבי קומץ ובירושלמי יומא פ"א ה"ב דהוה מחלוקת שם אם יכול להביא בג' כלים ע"ש:
ט׳
כל אלו כו'. עי' בה"ה ז"ל שכתב שאתרוג שחסר אין לך מום גדול מזה כן זה מבואר במנחות ד' ט' ע"ב דחסרון כבעל מום ועי' תוס' זבחים ד' ק"ט ע"א דכתב ג"כ כן אך זה רק דחסר מכשיעור אבל כאן לא מקרי זה מום ועי' כאן ד' ל"ב ע"א גבי האי לולב דסליק בחדא הוצא דזה הוה כפסול הגוף ועי' בתמורה ד' י"ז ע"א גבי שרוע וקלוט דהוה פסול הגוף ושם ד' ז' ע"א ועי' בירושלמי פ"ט דסוטה דמבעי ליה גבי קלוט אם הוה בגדר בעל מום או בגדר מחוסר אבר ע"ש בהל' ה' ועי' בדברי רבינו ז"ל בהל' כלי המקדש פ"ב ה"ח דאם חסר אחד מסמניה הוה קטורת זרה ועי' במגילה ד' כ"ט ע"א גבי האי מאן דיהיר ע"ש ופסחים ד' ג' ע"ב שחץ פסול ובמנחות ד' ו' ע"א שכן מום ניכר ע"ש וגם יהיה נ"מ לאתרוג של שותפים אם זה מקרי לקיחה תמה עי' תוס' ד' כ"ז ע"ב וד' מ"א ע"ב ורשב"ם ב"ב ד' ל"ז ע"ב דהא בגוף האתרוג אין כאן חסרון אף אם מקפיד עליו חבירו ועי' פסחים ד' פ"ח ע"א וביצה ד' ל"ז ע"ב ועי' בהך מחלוקת בירושלמי פ"א דבכורים ה"א גבי שנתן לו רשות להבריך אם צריך ליתן לו רשות לעולם או די לשעה ע"ש ובדברי רבינו ז"ל בהל' בכורים פ"ב הי"א ובהשגות שם בהל' י"ג ע"ש וזה יהיה נ"מ לאתרוג של קהל עי' בתוס' הנ"ל וברשב"ם וכאן בדברי הה"מ הי"א אך י"ל דזה הוה כהך דביצה ד' ל"ט ע"א גבי כרגלי כל אדם ועי' בירושלמי פ"א דשקלים גבי תמיד ושקלים גבי הך דבן בוכרא ועי' זבחים ד' ד' ע"א ד"ה וישנו בצבור ותוס' מנחות ד' ע"ח ע"ב ד"ה או לאחד מבני חבורה משמע דס"ל דאין להיחיד חלק בהתמיד ועי' תוס' שבועות ד' י"ד ע"א ד"ה דלא מחסרא ע"ש דאינו גובה משל כהן ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תמורה פ"א ה"א דיש ליחיד שותפות בקרבן ציבור ע"ש ועי' יומא ד' נ' ע"א ועי' במה דפליגי בתענית ד' כ"ז ע"א ת"ק ורשב"א אם צריך ישראלים ג"כ במעמד או די בכהנים ולוים ר"ל אם הם ג"כ נקראים בעלי הקרבן ועי' ע"ז ד' נ"ב ע"ב דאנשי אחז אינם יכולים לאסור כלי שרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומ"מ אמרינן שם ד' מ"ד ע"א דאם היה הנחש נחשת בא משל ישראל היו יכולים לאוסרו וע"ש בדף מ"ז ע"א ובריטב"א ע"ש: [השמטה במש"כ שם אם בדבר של ציבור יש להיחיד חלק. ובאמת בזה פליגי הר"ן והרא"ש ז"ל בנדרים דף ס"ה ע"ב גבי מודר הנאה אי מותר ליהנות אחר שמסרו לציבור וכן הוא בפסקי תוס' ערכין פ"א דכיון שמסרו לציבור אין לו שום זכות בו וכן הוא בירושלמי שקלים פ"א שם ובזה א"ש מה דרבינו ז"ל פסק לק' בהל' שקלים פ"א ה"א דשקל אין מצטרף ע"ש מש"כ בזה אך הטעם דכיון דתיכף שמסרו לציבור שוב אין שמו עליו וא"א לצרף והוי כמו דבר אחר ולכך ג"כ פסקינן גבי הא דב"ק דף ק"י ע"א גבי גזל הגר דלחצאין לא יצא וע"ש דף מ' ע"א גבי כופר אך הטעם דהרי כ' התוס' מנחות דף ע"ג ע"ב דקודם שבא ליד כהן יש עליו שם שלחן גבוה וגדר קרבן ואח"כ פקע כמו חרמי כהנים ולכך לא מצטרפי וכ"כ בזה: ע"כ השמטה]
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
אור שמח על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 23,868 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
א׳
או שהיה אחד מהם גנוב או גזול וכו'. עיין מ"ש הלח"מ בדעת רבינו דס"ל מצוה הבאה בעבירה ובמצוות דרבנן לא ס"ל מצוה הבאה בעבירה ואילו איהו גופיה פי"ח מהל' מעשה הקרבנות הי"ד כתב לדעת רבינו דלא ס"ל מצוה הבאה בעבירה. וזה שאלתי לחד מרבנן ממתא שאלוניקי יע"א החכם המופלג חר"י די מאייו נ"ע וכה היתה תשובתו אלי וז"ל ואנא דאמרי דאי קשיא ליה דאמר מר דרבינו פסק כרב יהודה וכמ"ש התוס' דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ובהל' לולב כתב דרבינו פסק כשמואל דסבר דגזול פסול דומיא דקרבן ובקרבן ודאי דחייש למצוה הבאה בעבירה הא ודאי דרכו נסתרה ואנא דאמרי דהכי אמר מר דלעולם פסק כשמואל והיכא דגלי קרא דדמיא לקרבן הא ודאי שוין הם ויבואו שניהם כגון ביום ראשון ברם ביום ב' הנגלות לנו דלא דמי לקרבן שהרי יוצא בשאול ובכמה פיסולים אע"ג דבמקדש דבר תורה הוי. ודע דהתוס' ז"ל כתבו בסוף הסוגיא דהניזקין דף נ"ה ופרק מרובה דף ס"ח דאף מאן דלא חייש למצוה הבאה בעבירה היכא דמברכינן עליו ראוי להחמיר שאין זה מברך יעו"ש ולפ"ז אע"ג דרבינו פסק כשמואל דסבר דלקרבן איכא להאי חששא פסק כוותיה ולא מטעמיה דלעולם היכא דגלי קרא דדמי לקרבן אי ליכא ברכה לא חיישינן אבל אי איכא ברכה אע"ג דבלמד עצמו לא חיישינן בדבר שיש ברכה חיישינן וראוי להחמיר כמ"ש התוס' ז"ל אבל היכא דגלי דלא דמי לקרבן כגון ביום ב' אע"ג דאיכא ברכה לא חיישינן להא. ולפי האמור אתה תחזה מה שיש בו מן הישוב למאי דקשיא ליה וניחא דפסק התם כרב יאודה אע"ג דלא חייש והכא פסק כשמואל דחייש כוותיה ולא מטעמיה ולא הוצרך לפרושי כל כי האי מילתא שם רמז דאמר מר דפסק כר"י וכסברת התוס' ודוק אלו דבריו. והשבתי לו דאצלי אינו מן היישוב דהא כל עיקר תירוצו הוא ממ"ש התוס' דלענין ברכה שייך שפיר לכו"ע מצוה הבאה בעבירה משא"כ לענין עשית המצוה דפליגי אמוראי והיינו טעמא דאין זה מברך אלא מנאץ א"כ מאי שנא יום א' מיום ב' כיון דגם ביום ב' מברכינן ואין זה מברך ומה הידמות יש לזה עם קרבן לדברי מעכ"ת דטעמא דיום [ראשון] הוי משום ברכה ולדבריו הקש הלזה הוא משום חק אמנה לפי פשטות דברי הלח"מ ההקש מובן דבשלמא גבי יו"ט ראשון דאינו יוצא בפסולים כיון דהוי דומיא דקרבן דאינו יוצא בפיסול מה התם מצוה הבאה בעבירה פסול אף הכא כן ברם לדברי כבוד תורתו דהיינו טעמא דיו"ט ב' דיוצא בפסול ולא דמי לקרבן אף ה"נ יוצא בפיסול אחרים דהיינו מצוה הבאה בעבירה ודוק. כתב מרן כ"מ בסוף הלשון אבל סנדל דחליצה דלית ליה שיעור וכו' עיין להרב עץ החיים הל' ציצית ובס' מקראי קודש שתפס עליו דלדבריו א"כ סנדל של עיר הנדחת אמאי פסול כיון דלא בעי שיעור יעו"ש. עוד הקשה עליו וז"ל גם סוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דליכא שיעור קצוב ולא שייך לומר כתותי מכתת שעוריה עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לק"מ דהוצרך להאי טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו דקשיא ליה דלו יהי דכשר לכיסוי דלא בעי שיעור מ"מ הרי נהנה בעפר זה שמכסה בו ומתרץ דמצות לאו ליהנות ניתנו. גם מאי דקשיא ליה שם דהכא פסק רבינו של אשרה פסול ושל ע"ז לא יטול ואם נטל כשר והסכימו המגיד משנה והכ"מ דע"ז של גוי שביטלה יוצא ידי חובתו הרי שפסקום לקולא ואילו בפ"ד דאיסורי מזבח על מ"ש רבינו אשרה שביטלה אין מביאין ממנה עצים למערכה כתב מרן כיון דלענין לולב נקטינן לחומרא כ"ש למערכה ודבריו סתרי אהדדי והצריך עיון ולא זכיתי לכונתו דהתם איירי באשרה וגם כאן אפי' נטל לא יצא והיאך עירב הוא ז"ל ע"ז עם אשרה ולפי מ"ש מרן בציצית של ע"ז לא תידוק דכשר אלא הכי תידוק אם הוא של ישראל הרי היא כשל עיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם של גוי דאית ליה ביטול אם לאחר ביטול שפיר דמי ואם קודם ביטול הוי כשל ישראל וסמך אדהכא.
ב׳
של דמאי כשר שאפשר יפקיר נכסיו וכו'. כן הוא בש"ס וכן נתנו טעם ג"כ לערב בדמאי יעו"ש בערובין דף ל"א ומ"מ רבינו שם בהל' עירובין פ"א הט"ו נתן טעם אחר מפני שראוי לעניים ויעו"ש בתוספות מ"ש דהוצרך לטעם דהפקר לסומכוס יעו"ש ואף הכא בלולב איכא ההיא טעמא דחזי לעניים וא"צ לטעם הפקר אלא אגב ההיא דעירובין דאצטריכא לההיא טעמא משום סומכוס נקטי לטעם דהפקר ברם לדידן דקי"ל כרבנן א"צ להפקר ומ"מ יש לגמגם על רבינו למה לא השוה את מדותיו דבעירובין נקט טעמא דחזי לעניים והכא דאי בעי מפקיר וק"ל. ומ"מ זאת תורת העולה מהש"ס ורבינו דמצי מפקיר ביו"ט ושבת מדאמרינן הואיל אשר בזה ישבתי דברי רש"י שכתב במתני' דעירובין דף ל"א ד"ה ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, ואע"ג דמצי פריק להו השתא מיהא לא איפרק דמ"ש דמאי דדמאי אף דלא מפקיר להו לנכסי דשאני הפקר דבידו לעשותו אף היום משא"כ פדיון עד למחר ומן התימה על הריטב"א על מסכת שבת כתב יד פט"ז דף ק"כ שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אע"ג דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו וכו' יעו"ש ומה יענה למ"ש על שם רש"י דנראה כמוכרח מכח מאי שנא ולזה אפשר דס"ל דהאי מתני' היא רבי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון דבבין השמשות מצי מפקיר חשיב חזי ליה. והמה דברים בטלים דא"כ פדיון נמי משום שבות הוא דגזרי ובין השמשות לא גזרו וחזרה החקירה לדוכתא, ויש לישב דשאני דמאי דחזי לעניים משא"כ מעשר שני שלא נפדה לא חזי לשום אדם וכמ"ש התוס' בעירובין דף ל' ע"ב ד"ה ולפרוש עליה, והשתא דאתאן להכי אינו מוכרח מאי דכתבת בדעת רש"י דאפשר גם הוא יסבור כהריטב"א. אבל קשה מהסוגייאות דעירובין ולולב ופרק כל שעה דף ל"ה יעו"ש ועוד הקשיתי מסוגיית שבת דף קל"א ע"ב דאמרינן התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר' אליעזר משום דבידו להפקירו יעו"ש וכה הראיתי דברי הריטב"א אלו להחכם המובהק עצום ורב מהרי"ן ודחה להא דשבת דף קל"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקירו משו"ה חייב עליה חטאת. ושוב נדפס ספר שער המלך וראיתי לו ז"ל האי דחיה יעו"ש. ולענ"ד קושייתי כדקאי קאי דמה לי אי איסורו מדרבנן סוף סוף אינו יכול להפקירו וכיון שכן ליכא חיובא דמוכרח לצייצו דוגמא לזה כתב הריטב"א גופיה בסוכה גבי דף ל"ד וז"ל והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעוריה וכו' וכן תרומה טמאה [וכו'] ואע"ג דתרומת אתרוג שהיא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי מכתת שיעוריה ופסול מן התורה הרי לך בהדיא דמכח איסור דרבנן נגרר אדאורייתא אף הכא מכח דאסור להפקיר מדרבנן ונמצא שחייב לצייצו ליכא חיובא דשבת ומה גם דהוי מידי דקרבן והוי מייתי חולין לעזרה נמצא חזרה קושיתי לדוכתא וכן מש"ס דפרק כל שעה דשם ליכא למצדד שום צד כמו שצדד שם בשער המלך יעו"ש ודע דמה שכתב שם בשער המלך להחזיק הקושיא מש"ס דפ' מפנין מטעם דקשיא ליה מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת יש לדחות דכיון דחזי לעניים לא הוי מוקצה וכמ"ש התוס' שם בפרק מפנין ד"ה דאי בעי מפקר לנכסי יעו"ש. ברם שבתי וראה דהדחיה קיימת משום דכתב הריטב"א גופיה בשיטה כ"י וז"ל ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שמצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא דאי בעי חזי ליה אלו דבריו נמצא דלהנך מפרשים חשיב הדמאי מוקצה אי לא אמרינן דיכול להפקיר אמנם אי מהא הדבר שקול מאי דעתיה אי כהתוס' שהביא בתחילה או כהיש מפרשים וכאן נתגלה דעתו אלא דבלא"ה ליכא ישוב בההיא דמצה של דמאי דשם ליכא למצדד בשום צד ושוב ראיתי להרב אור יקרות בליקוטיו הקשה להפר"ח או"ח סי' תל"ד דכתב כהריטב"א ממה שהקשינו מחיוב חטאת למצייץ בשבת יעו"ש.
י׳
ואין נותנים אותו לקטן וכו' ואינו מקנה וכו'. מכאן הוליד הרא"ש פרק לולב הגזול דף מ"א דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול מהך דינא דאם אינו צריך לחזור וליתנו לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא. ומדברי הרא"ש אלו ראיתי כתוב למורינו הרב אברהם בן עזרא ז"ל ששמע מפי מורינו ורבינו בעל בתי כהונה שלמד למה שנסתפק לו אי קטן ביום ראשון דחייב מדרבנן בנטילת לולב אי יוצא בשאול וכמו שיוצא גדול בשאר הימים דהוי חיובו מדרבנן ושאול כשר ואחר שהעתיק דברי הרא"ש ז"ל כתב ועל דרך זה יש לדקדק בנידון דידן דאי איתא דיוצא בשאול ישאילנו לקטן ויצא בו אלא וודאי אינו יוצא בשאול אלו דבריו וכתב עליו מהר"א בן עזרא ז"ל וז"ל זה שמעתי מפי הרב נר"ו והסברא נותנת כן דכיון דחיובוהו רבנן במצוה דאורייתא הוי דוקא כעין דאורייתא דכתיב לכם משלכם אבל הראיה אחרי נשיקת ידיו ורגליו לענ"ד לא מכרעא דאפי' נימא דיוצא בשאול אשמועינן דאי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה ולאו תקנתא דינוקא אשמועינן. ולענ"ד תלמידו אחרי נשיקת ידיו ורגליו יפה למד מה"ר יצחק כהן מדברי הרא"ש דאי איתא להא דר' זירא ה"ק אי בעי לאקנויי ליה במתנה כעין של תורה לא ליקני ליה וכו' א"כ מה למד הרא"ש מהך דר"ז דלא מהני לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול מדלא אמרינן דליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא וכו' אימא דאה"נ דקנין כי האי מהני אף בגדול ומה שאמר ר"ז לא ליקני הוא קנין כי האי דצריך הקטן אחר כך לאקנויי לגדול לא ליקני אבל קנין אחר כמו שאול מועיל וגדול וקטן שניהם שוים אלא וודאי דס"ל להרא"ש דמדאמר הש"ס לא ליקני וכו' מורה דליכא שום קנין בקטן ואי איתא דבקנין אחר דהיינו לומר יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה (ה"ל לומר מועיל) [מועיל הו"ל לומר] שיעשה קנין זה ומדלא אמר שמע מינה דאינו מועיל נמצא יפה דן מהרי"ך מדברי הרא"ש ז"ל לנדון דידן ודין חליה דמהרי"ך דלמד כן מדברי הרא"ש ולא מפשטא דש"ס דאילו מפשטא דש"ס יש לדחות כדחית מהראב"ע ומ"מ אני תמיה לפי קוצר דעתי על מהרי"ך ז"ל דאין דינו יוצא בלמידה מדברי הרא"ש אלא בפי' קתני הרא"ש להאי דינא דכתב דאם אמר יהא במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחילה הוי כמו שאול והוא למד ממ"ש ר"ז לא ליקני וכו' דקטן לאו בר אקנויי וליקני ליה וכו' עד שיצא ולחזור לו ממילא אלא וודאי צריך לחזור וליתנו במתנה לבעליו וכו' הרי בפי' דס"ל להרא"ש דגם בקטן אינו מהני לומר ואחר כך יהא שלי כבתחילה דהוי כמו שאול ונמצא הרא"ש בפי' קתני ליה. ושוב ראיתי דברי אלה להמג"א סימן תרנ"ח ס"ק ח' וז"ל אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו לא יצא הרא"ש ע"כ וכ"ש שאול ממש ומן התימה על הרבנים ומן האמור כמה תמוהים דברי הב"ח סק"ב שכתב ומשמע מדברי הרא"ש דדוקא לאקנויי לגמרי על מנת שיחזרהו לו לא ליקני לינוקא אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התנוק שפיר דמי עכ"ד ואדרבא נהפוך הוא שדברי הרא"ש ברור מללו דגם בקטן לא מהני וצ"ע ומן התימה על הרב יד אהרן הגהות ב"י שהביא דברי הב"ח והמג"א ולא הרגיש כלל דשניהם כתבו זה היפך זה וכולם משם הרא"ש ועוד כתב הרב יד אהרן ז"ל משם הרב מנוח שכתב משם הירושלמי כדברי הב"ח דאמר שם רב [נחמן בר] יעקב הוה יהיב אתרוגא לבריה הוה אמר ליה כשתזכה בו במצותו אחזירהו לי ע"כ ואין זה מרפא ארוכה להב"ח דכתב ומשמע מדברי הרא"ש ולא מדברי הירושלמי. ולענ"ד גם מדברי הירושלמי אין ראיה דלשון הירושלמי הלשון שלו הוא כן בקיצור והכונה כדינו שיחזירהו לו במתנה והירושלמי לאו להכי נחית אלא לענין אחר שהביא ראיה מהאי עובדא יעו"ש בש"ס ירושלמי. ונ"ל לפי כל הכתוב דקטן ביום ראשון אינו יוצא בשאול ואף שנראה היפך מהירושלמי יש לזווגו עם ש"ס דידן וזה לדעת הרא"ש אמנם יש לדוחה לדחות שיטת הרא"ש באמור דלעולם דקטן יוצא ביום ראשון או בשאול או כעין שאול דהיינו שאומר שאחר שיוצא בו יהא שלו כבתחילה ומ"ש בש"ס לא ליקני איניש לינוקא וכו' היינו בענין הקנאה אבל אה"נ דשאול מהני לקטן וכדחיית מהראב"ע זלה"ה הנז"ל ויבא ש"ס דידן כפשט הירושלמי ומ"ש מ"ה מהראב"ע זלה"ה דמצד הסברא מוכח דאינו יוצא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אחרי נשיקת ידיו ורגליו לבי אומר לי דאין נדון זה נכנס בגדר זה דכל דתקון וכו' דלא אמרינן כל דתקון אלא כענין מעשר ירקות וכיוצא שהוא ענין שוה לכו"ע דרבנן תקנו מעשר בירקות אף דפטירי מדאורייתא משא"כ בנידון דידן דאינו שוה תקון זה לכו"ע אלא לקטן דוקא וזה הוי חינוך בנידון זה לא שייך למימר כל דתקון וכו' כנ"ל. ואין נותנים אותו לקטן . והקשה הרב תנא הוא הביאו הבני דוד דמשמע דאפי' דיש לקטן קנין מדרבנן לא מהני ממ"ש פרק לולב הגזול ההיא איתתא דאתאי קמיה דר"נ וכו' והא פעיתא היא אין לה אלא דמי עצים והרי התם דמשום תקנה דרבנן דתקנת השבים יוצא י"ח דאורייתא ואחרי נשיקת ידיו ורגליו לא קשה דשאני גבי לולב דאי לא מקני לינוקא אינו מתבטל תקנת חכמים שיהיה קטן מקנה משא"כ גבי סוכה דאי יסתור סוכתו כדי ליתן המריש מתבטל תקנת חכמים. וחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו רצה לחלק בין סוכה ללולב דבלולב קפיד קרא דלא מהני שאול נמצא דצריך שיהיה משלו גמור משא"כ בסוכה דמהני אפי' שאולה נמצא דלא קפיד קרא שיהיה כל כך שלו וא"כ כל דהוי שלו אף מתקנת חכמים חשוב כשלו כמן התורה. ושוב אחר זמן רב ראיתי קושיא הלזו הקשה אותה הרב משאת משה חלק או"ח סי' ד' להלח"מ יעו"ש דמכח קושיתו זאת פנה מדרך הלח"מ יעו"ש וכבר כתיבנא דלק"מ וכעת נראה לברר יותר דשניא דא מן דא דשאני עובדא דרב נחמן דכל עצמן של רבנן בסוכה הוא דתקנו הכי ומשום תקנת השבים והם אמרו בפירוש דיוצא י"ח מה שאין כן בקנית קטן דלא תקנו בלולב אלא בעלמא ואמרינן בהא לא תקנו ותיקום בדאורייתא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
א׳
ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שיהיה מאשרה הנעבדת אף על פי שבטלו האשרה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת הרי זה פסול, היה אחד מהן של עבודת כוכבים לא יטול לכתחילה ואם נטל יצא, היה כמוש ולא גמר ליבש כשר, ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר המינין. והקשה המ"מ על מש"כ רבינו או מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו, הא בגמ' דף ל"א ע"ב אמרינן הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שיעוריה דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת, ופירשו המפרשים דאשרה של משה היינו שאין לה ביטול לפי שהיתה ע"ז של ישראל, וכ' המ"מ דטעמו של הרמב"ם הוא משום מצוה הבאה בעבירה ואינו גורס דכתותי מיכתת שיעוריה, אך לפי דבריו קשה מה דאמרו בגמ' דומיא דעיר הנדחת, והכ"מ כתב דסובר רבינו דמה דאמר בע"ז דף מ"ז המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה וכו' כי תבעי לך אליבא דרבנן לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא, וסובר דהא דאיבעיא לן מי מאיס היינו אפילו ביטלו דהביטול אינו מגרע דין מאיס כיון דמתחילה היה נעבד ואינו משום איסור, וא"כ כיון דאמר מעיקרא דבאילן שנטעו מתחילה לכך לא תיבעי לן א"כ אפילו ביטלו, אבל דברי הכ"מ אינם מוכרחים דכיון דעיקר פשיטותא דידיה היא דאם נימא דמאיס ודאי לא מהני בזה ביטול וזה מספקא לן אם אמרינן מאיס לגבי מצוה כמו דמאיס לגבי גבוה א"כ מנלן דבנטעו לכך מתחילה אסור אפילו ביטול, ור"ל בודאי לא מיירי בבטלו דהא לא הזכיר ביטלו, דאח"כ אמר אשרה שבטלה מיבעי ליה, ועוד דמה שכתב דליכא דפליג ע"ז הא רב דימי אמר באשרה שבטלה מיבעי ליה. ע"כ פשוטים הם דברי הכפות תמרים דהרמב"ם פוסק כרב דימי דבאשרה שבטלה מיבעי ליה אם יש דיחוי אצל מצוות, ומשמע דרב דימי סובר דמשום טעמא דמאיס לא היינו אומרים דפסול ורק משום דהוי דיחוי ופסק הרמב"ם אבעיא זו לחומרא כמו דפסק לחומרא האבעיא השניה במשתחוה לבהמה. איברא דמהך פסקא דהמשתחוה לבהמה משמע דפסק כלישנא קמא דר"ל דמיבעי משום מאיס למצוה, ולכן היה אפשר בפשוטו כתי' הכ"מ ולא משום דבאילן שנטעו מתחילה לכך לא תיבעי לן והוא משום פשיטותא דר"ל, אלא משום האבעיא שאח"כ אי אמרינן מאיס למצוה, אלא דזה א"א לומר דא"כ היה פוסק להדיא דאפי' נטעו ולבסוף עבדו אסור, והרמב"ם הביא דוקא אשרה וכבר פסק בפ"ח מהל' עכו"ם דאשרה הוא דוקא היכי דנטעו מתחילה לכך, ואולי בזה שכתב הרמב"ם או שהיה מאשרה הנעבדת כונתו דהוא אפילו נטעו ולבסוף עבדו דהא גם בנטעו ולבסוף עבדו דין אשרה עליה לענין זה שתוספתו אסור כמו שפסק הרמב"ם שם, ובזה יתיישב לשון הרמב"ם במה שכתב אע"פ שבטלו האשרה מלעבדה ובפ"ח מהל' עכו"ם לא הזכיר לשון זה בטלו מלעבדה אלא עכו"ם שבטלוה ולכן יש לומר דכונתו כאן לענין נטעו ולבסוף עבדו דכל דין עכו"ם שיש בה הוא רק לענין תוספתו. והיא עצמה אינה נאסרת ולא שייך בה דין ביטול מ"מ אסורה כמו המשתחוה לבהמה דצמרה פסול לציצית וזהו שכתב אע"פ שבטלו מלעבדה משום דאשרה שנטעו ולבסוף עבדו אינה אסורה תוספתו אלא כ"ז שעובדין אותה כמו שכתב הרמב"ם שם בפ"ח הל' ג'. והנה במה שהכשיר הרמב"ם לולב של ע"ז יפה כתב הכפות תמרים דסובר הרמב"ם דלא הוי כתותי מיכתת שיעוריה משום דפסק דעכו"ם של ישראל טעון גניזה ולא שריפה, ומשום זה כתב הכפות תמרים דטעמא דמשל אשרה הוא ג"כ לאו משום דכתותי מיכתת שיעוריה אלא משום דיש דיחוי אצל מצוות, (ולפי"ז חילק הכפו"ת בין עכו"ם לתקרובות עכו"ם דתקרובות עכו"ם גם של ישראל טעון שריפה והביא ראיה ממה דפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' יבום דסנדל של חליצה אם הוא של ע"ז חליצתה פסולה עיי"ש) ובמה דאמר בגמ' באשרה דמשה כתב דהכונה באשרה של תורה והיינו שנטעו מתחילה לכך ולא היה לו שעת הכושר, ולא ידענא מה מועיל לא היה לו שעת הכושר כיון דאין בו צד פסלות גם כשהוא אשרה, ומדבריו משמע דהך סברא דלא היה לו שעת הכושר מועיל בין לענין עיקר פסולו ובין לענין דמהני ביה דיחוי אף דגבי ענביו מרובים מעליו אמרינן דאין דיחוי אצל מצוות, ודבר זה אינו מבורר. ונראה פשוט בדעת הרמב"ם דהנה זה מבואר להדיא וכן מוכח מד' הכפו"ת דהרמב"ם מחלק בין ע"ז של עכו"ם לע"ז של ישראל דע"ז של עכו"ם צריך שריפה או שחיקה וע"ז של ישראל דינה בגניזה, אך אשרה דמשה אף דלענין דין ביטול יש לה דין ע"ז של ישראל דלא מהני ביטול מ"מ היה דינם בשריפה דהא עיקר דין שריפה ואבוד ילפינן מקרא דואבדתם ואשרהם תשרפון כמבואר ברמב"ם בס' המצוות, וצריך לומר א' משני דרכים או דנימא דמ"מ כ"ז שלא בא ליד ישראל לא הוי ע"ז של ישראל לענין זה או דנימא דהוא חידוש בדין אשרה דמשה דאף דהוי ע"ז של ישראל צריך שריפה, ובאמת מבואר כן בריטב"א ע"ז שהקשה במה דאמרינן מנ"ל דע"ז של ישראל טעון גניזה ומשמע דאפשר דאינה טעונה כלום והקשה דהא כתיב ואשרהם תשרפון וכתב דאפשר היא הוראת שעה, ואף דהריטב"א לא לענין זה כתב מ"מ גם אנו נימא דודאי זהו חידושא דקרא לענין אשרות שהיו כשנכנסו ישראל לארץ דדינם באבוד כמו אשרה של עכו"ם אלא דמ"מ כיון דהוי ניחא לישראל מדפלחו לעגל לא מהני ביטול, (אח"כ ראיתי שכתבו התוס' ביבמות דף ק"ד ע"א דאיירי בע"ז של עכו"ם שעבדה לדעת ישראל, וכונתם דאין לה ביטול וטעונה שריפה וכן משמע מדבריהם בסוכה ל"א ע"ב). ונמצא דע"ז של עכו"ם אף דדינה בשריפה לא מהני ביטול וע"ז של ישראל אף דלא מהני ביטול דינה בגניזה ומשמע מדברי הרמב"ם דלא דוקא ע"ז של ישראל אלא אפי' ע"ז של עכו"ם משבאת ליד ישראל כמו דלא מהני לה ביטול ה"נ דינה בגניזה, דכתב בפ"ח מהל' עכו"ם הל' ט' עכו"ם של ישראל אינה בטלה לעולם וכו' אלא אסורה לעולם וטעונה גניזה וכן עכו"ם של עכו"ם שבאת ליד ישראל אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם ומוכח דאין דינה בשריפה, ונמצא דע"ז בין של עכו"ם ובין של ישראל לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה, אלא דבאמת אפשר דאין אנו צריכים לזה דשל עכו"ם מהני ביטול דהא כיון דנטל הישראל לצאת בה הו"ל ע"ז של ישראל אלא דאפשר דביו"ט שני הגביה אותה בשאלה מיד העכו"ם לא מיקרי באת ליד ישראל אלא דאז מהני ביטול, ועכ"פ לא הוי מיכתת שיעוריה דאין דינה בשריפה. ומבואר מה דאמר בגמ' הכא באשרה דמשה עסקינן דאין הכונה רק בזה דלא מהני ביטול אלא לענין זה דאשרה דמשה צריך אבוד דוקא אבל שאר אשרה דישראל לא בעי אלא גניזה וזהו דאמרי' בגמ' דיקא נמי דומיא דעיר הנדחת והיינו דדינה בשריפה. והדברים מבוארים להדיא בדברי הר"ח בפירושו שכתב באשרה דמשה דלשריפה קאי אבל שאר אשרות לא יטול ואם נטל יצא ומוכח דהוא מפרש דדוקא אשרה דמשה. והנה כ"ז ביארנו מה דמפרש הרמב"ם בדברי הגמ' במה דאמר כתותי מיכתת שיעוריה, אמנם כ"ז הוא בלא איבעיא דר"ל אם גם בנטעו ולבסוף עבדו פסול משום דמאיס למצוה, ואפילו לר"ל צריכנן לאוקמיה באשרה דמשה דא"א לאוקמיה משום דמאיס למצוה כיון דהוי רק אבעיא ולא פשטינן ממתני' אבל להלכה גם באשרה הנעבדת דידן פסולה משום דמאיס למצוה, ורק דלפי"ז לא יהיה דומיא דעיר הנדחת דעיר הנדחת טעמא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ואולי דבאמת מתני' איירי דוקא באשרה דמשה וכמש"כ הרמב"ם בהל' עכו"ם דזהו סתם אשרה דקרא דנטעו מתחילה לכך אף שלא עבדו עוד והוי טעמא משום דכתותי מיכתת שיעוריה ולא מיירי מתני' מאשרה שנעבד דזהו לאו אשרה דקרא, ומה דשייר במתני' נעבד לא קשיא דאולי שייר נמי פסול אחריני וכמו כלאי הכרם דג"כ דינו בשריפה. ולפימש"כ יקשה מה דאמר בגמ' בע"ז דף מ"ז בבעיא דר"ל דבאילן שנטעו מתחילה לכך פשיטא ליה לר"ל דאפילו להדיוט אסור, וקשה כיון דמספקא ליה אם יש דין נעבד למצוה מאי מהני מה דאסור להדיוט דהא מטעם זה לא הוי אסור דמצוות לאו ליהנות ניתנו ומצאתי בריטב"א שכתב דר"ל לא סבר דמצוות לאו ליהנות ניתנו ואנן קיי"ל כרבא דמלל"נ וכן כתב הרמב"ן והתוס' משמע דמפרשים דהאבעיא הוא לכתחילה וכמו שהביא הריטב"א בשם הראב"ד וזהו דאמר דהיכי דאסור להדיוט ודאי לכתחילה לא יטול אבל בנטעו ולבסוף עבדו מיבעי ליה אם אסור לכתחילה ומה שכתבו דהכא מיירי בביטול אין לומר דזה קאי על בעיא דרב דימי דרב דימי לא בעי מטעם דמאיס למצוה אלא משום דיחוי אצל מצוות וע"כ דכונתם לפרש בעיא דר"ל בבטלו ובאמת אינו מובן מה שייך ביטול בנטעו ולבסוף עבדו לרבנן דלא נאסר, ומצאתי שכתב הרמב"ן דלענין פסול משום מאיס דנעבד ודאי לא שייך גדר ביטול, ואולי כונתם דלא נפרש דמה דאמר דהיכי דלהדיוט אסור לא תיבעי לן היינו דבודאי אסור לכתחילה משום מאיס וכמו שפירש"י בדף ל"א בסוכה אלא דבלא מאיס אסור להשתמש בע"ז ואפשר משום לא תביא תועבה אל ביתך. והנה בכפות תמרים הקשה במש"כ הרמב"ם דאזוב של ע"ז פסול. ונראה דאזוב הוי כמו מכשירי קרבן כיון דפרה אדומה חטאת קריה רחמנא ובקרבן ודאי פסול מוקצה לע"ז כמבואר בה' איסורי מזבח, ורק דיש לעיין אמאי נעבד ילפינן לענין מצוה מקרבן ומוקצה לא ילפינן ואפשר דכיון דכל טעמא משום מאיס הוי דוקא בנעבד ממש דמה שהוא נעבד לע"ז מאיס מלעבוד בו למצות. היוצא ממה שביארנו היא דמתני' דסוכה דמוקמינן באשרה דמשה זהו משום דסתם אשרה היינו אפילו לא עבדו ורק משום איסור ובזה בין של ישראל בין של עכו"ם כשרה דבשל ישראל משום דאינה טעונה שריפה אלא גניזה ובשל עכו"ם משום דמהני ביטול וכל זה היכי דליכא איסורא דנעבד אבל בדין נעבד לא מהני ביטול, וכל זה הוא בדין לולב ומצוה אבל לקרבן או מכשירי קרבן כיון דגם מוקצה אסור אסור נמי של עכו"ם וכמש"כ הרמב"ם גבי אזוב וכש"נ, וזהו שכתב הרמב"ם בה' איסורי מזבח דאשרה שביטלה אסור להביא ממנה גזירים דאין האיסור משום איסורי הנאה אלא דלא גרע ממוקצה לעכו"ם, אבל בלולב מוכח מהסוגיא דסוכה דדוקא נעבד מאיס אבל שאר איסורי עכו"ם אינו אסור אלא א"כ כתותי מיכתת שיעוריה וכנ"ל, ומיושב מה דלא הביא הרמב"ם בעיא דרב דימי משום דנדחה מהסוגיא דסוכה, אלא דהיה אפשר לחלק בין ביטלו מערב יו"ט לביטלו אחר תחילת יו"ט והרמב"ם לא נחית לזה והשמיט האבעיא דסובר דרב דימי לא סבר כרבא. (וברייתא דסוף כיסוי הדם חולין פ"ט ע"א דתניא שופר של ע"ז לא יצא, צ"ל דסברה דאף דמהני ביטול כ"ז שלא בטלה פסולה וכשיטת ר"ת, אבל צ"ע הסברא ובמה פליגי, ונראה דתליא בדין הואיל דהא משכחת לה דעכשיו אין עכו"ם לבטל ומצותו בשריפה ובדין הואיל כבר פליגי תנאי, ועיין בתוס' סוכה ל"א ע"ב ד"ה באשרה דמשה). מש"כ הכ"מ בהל' יבום צ"ע, דכתב גבי סנדל של חליצה דאם חלץ כשר איירי בביטלו וזה ודאי תימה דהרמב"ם סתם, עוד כתב דבחליצה לא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה והוא תימה דהא בתקרובת ע"ז פסולה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
שער המלך על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 123,743 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
שורשי הים על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 33,871 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
ה׳
היו ענביו מרובות מעליו אם ירוקות כשר ואם אדומות או שחורות פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין אותן ביו"ט לפי שהוא כמתקן עבר ולקטן הרי זה כשר. משמע דאף אם נעשו שחורות ביו"ט חוזרות להכשרן על ידי ליקוט. ותמה הכס"מ דבגמרא אמרינן דדוקא בדאשחור מאתמול דהוה דיחוי דמעיקרא לא הוה דיחוי וחוזר ונראה על ידי ליקוט אבל אי אשחור ביו"ט דהוה נראה ונדחה הוי ספק אי חוזר ונראה ורבינו לא חילק בכך. וכתב דאפשר דטעמו משום דאע"ג דנראה ונדחה הוא כל שבידו לתקן לאו דחוי הוא וכדאמר רב אשי בפ' כל הפסולין והכא נמי בידו לתקן הוא כו' דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה. ועיין שם שנשאר בתימה על רבינו דלמה לא כתב שצריך שתהיה לו הושענא אחריתא לשיהיה מותר ללקטן לאכילה. ומשמע מדבריו דאילו משום להכשירן אין צריך שיהיה לו הושענא אחריתא אלא אע"פ שאין לו ועבר וליקטן באיסור כשר דחשיב בידו לתקן אם היה לו. וזהו נגד דברי הר"ן שכתב דלא דמי להא דזבחים גבי קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דהתם בידו לגמרי לתקן דמצוה נמי איכא אבל הכא אין בידו אלא בעבירה דהא אין ממעטין אותו ביו"ט וכיוצא בזה הם דברי התוס' בזבחים: ולי נראה ליישב דעת רבינו באופן אחר והוא על פי מ"ש הר"ן ובחידושי רשב"א בסוכה אהא דתנן אין ממעטין ביו"ט וצריך לומר משום דמתקן מנא ולא שרו ליה משום מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו"ט ע"כ. והנה סברא זו דלא הותר תיקון מנא ביו"ט לצורך תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן בפ"ק דמגילה (דף ז') וכמה דוכתי גבי מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט אם מותר לעשותן ביו"ט דרבי יהודה מתיר וחכמים אוסרין דדרשי קרא הוא ולא מכשיריו ולדידהו לא הותר תיקון מנא מן התורה ביו"ט אף לצורך דהא תיקון מנא אינו אלא מכשירי אוכל נפש. אבל לר"י דמתיר מכשירי אוכל נפש בשלא היה אפשר מערב יו"ט מתיר ג"כ תיקון מנא כשהוא לצורך אוכל נפש ולא היה אפשר מערב יו"ט וכגון שנתקלקל ביו"ט וכמו שמבואר בסוגיא דביצה (דף כ"ח) דקאמר גבי גריפת תנור שהוסק ביו"ט וסכין שנפגם ושפוד שנרצף ביו"ט באנו למחלוקת דר"י ורבנן. וא"כ כי היכי דמתיר ר"י תיקון מנא לצורך אוכל נפש הכי נמי מותר שלא לצורך אוכל נפש אלא משום צורך היום כשלא הוה אפשר מערב יו"ט דלדידיה הוו מכשירין כאוכל נפש ואמר בהו נמי מתוך כדאמרינן באוכל נפש. [ואף דהר"ן כתב שם דלא התיר ר"י תיקון כלי בדבר שהוא מלאכת עבודה ממש ע"ש בספר פני יהושע שהוכיח מתוס' דשבת (דף צ"ה) דלא סבירא להו הכי. ועוד דגם הר"ן לא כתב כן רק בתיקון מלאכה שעומדת לימים רבים וזה אינו בכאן]. וכן מצאתי שכתב בס' שער המלך בהלכות יו"ט. ולפ"ז על כרחך מתניתין דסוכה דקתני דאין ממעטין ביו"ט איירי דוקא בשאשחור מערב יו"ט שהיה אפשר למעטן מבעוד יום אי נמי אפילו ביו"ט ואתיא כרבנן דסבירא להו דשום תיקון מנא לא הותר ביו"ט. דאילו לר' יהודה דהותר תיקון מנא לצורך אוכל נפש ואמר מתוך כו' ומתיר גם כן לצורך היום הכי נמי מתיר למעט לצורך מצות היום לקיים מצות לולב ואף שמתקן מנא שמכשירו: [וזה דלא כמ"ש בספר פני יהושע פ"ק דביצה דבמכשירין לא אמר כלל מתוך והביא ראיה דאל"כ אין לך מלאכה שאסור מן התורה דכולהו שייכי במכשירין ע"ש. ולק"מ דמ"מ משכחת דאסרה תורה מלאכה שאין בה צורך כלל ובכהאי גוונא לכו"ע לא אמר מתוך במכשירין. ועוד משכחת לה מלאכה שאסורה כשהיה אפשר מערב יו"ט דהכי נמי לא הותר במכשירין גם לרבי יהודה וכן לא הותר כשעושה רק לצורך מחר כמ"ש בשער המלך בשם הר"ן כתב יד ע"ש]: והשתא אתי שפיר דעת רבינו דאזיל לטעמיה שפסק כר' יהודה במכשירין וכמ"ש הכס"מ בפ"ד דהלכות יו"ט שסובר דמן התורה שרו ורק חכמים אסרוהו היכא שאינה צורך אוכל נפש כל כך והיא מלאכה גמורה. ולפ"ז מן התורה ודאי אין איסור למעט משום תיקון מנא לצורך מצוה אפי' היה תיקון גמור וכאן בלאו הכי לא הוה בתיקון ההושענא משום מלאכה גמורה רק שבות מדרבנן וכמ"ש תוס' שבת (דף ק"ג) ובכהאי גוונא היה להתיר מן הדין לגמרי. ובוודאי רק לחומרא בעלמא אמרו שאין ממעטין ביו"ט. ועכ"פ אין להחמיר ולפסול דיעבד כשעבר ומיעטו ולחשבו דחוי משום חומרא זו שאין ממעטין לכתחילה שהיא תרי דרבנן אי משום מלאכה גופה אי משום מתוך. [כיון דמעיקר [ה]דין אפי' לכתחילה היה שרי ומצוה נמי איכא רק לכתחילה משום חומרא בעלמא אין ממעטין משום הכי לא חשוב עכ"פ דחוי מחמת זה להיות נפסל כשלקטו. וכהאי גוונא כתב בחידושי הרשב"א אההיא דעבודה זרה דלא חשוב דחוי כיון דבדיעבד יצא קודם ביטול. והא דאסר כאן לתקן לכתחילה וגבי תיקון דטבילת כלי שנטמא ביו"ט מותר לכתחילה משום שאינו מתקן גמור כמ"ש השאגת אריה סי' נ"ו שאני התם דראוי לתשמיש קודם טבילה לטמא משא"כ כאן: ומ"ש הכס"מ כאן דגרסינן בגמרא (דף ל"ג) תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד ורבינו השמיט ברייתא זו ומאי דאתמר עלה וצריך טעם למה. וכ"כ בב"י סי' תרמ"ו. ויש לתמוה על הרב איך אישתמיט מיניה שכבר העתיק רבינו ברייתא זו ומאי דאיתמר עלה לעיל בפרק ז' מהלכות אלו דין ח' שכתב שם וז"ל והדס וערבה אין פחות מג' טפחים ואם היו ארוכין כל שהן כשרים ואפי' שאין בכל בד ובד אלא שלשה עלין לחין כשרין והוא שיהיו בראש הבד. והרה"מ שם הראה מקורו מגמ' הנ"ל. וכן נעלם דברי רבינו הנ"ל למהר"ם בן חביב ז"ל בס' שמות בארץ שכתב ליישב טעם השמטה משום דרבינו לא השמיט ברייתא דיבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלי לחין כשר דכיון דכתב בפרק זה דנשרו רוב [כשר] כל שכן ביבשו ומה שהשמיט מה שאמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד הוא משום דס"ל לרבינו דאינו אלא למאן דפסל נקטם ראשו אבל איהו ס"ל נקטם ראשו כשר על כן השמיט הא דרב חסדא עכ"ד. וזה אינו דכבר הביא רבינו גם מימרא דרב חסדא שיהיו העלין לחין שנשתיירו בראש הבד. ואע"ג דמכשיר בנקטם ראשו פוסל כאן. ונראה דטעמו דלא מכשר אלא כשנקטם רק הראש ורוב עליו קיימים אבל אם אין רוב עליו קיימים רק המיעוט צריך שיהיה עכ"פ הראש קיים דתרי קולי לא מקילין בהדס להכשיר בקטום וגם בנשרו או יבשו רוב עליו. ולפ"ז שפיר אתי הא דרב חסדא לכו"ע ומשום הכי העתיקו לעיל]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מלאכת שלמה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח׳
א׳
או שהיה מאשרה שנעבדה אע"פ שביטלוה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל מ"מ אף בעכו"ם אם מתכוין ישראל לזכות בה הו"ל עבודת אלילים דישראל ואינה בטלה ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא ביום שני ע"כ. וכ"כ התוס' ז"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"א) ד"ה באשרה דמשה יעו"ש. והנה הא דאין לה ביטול פי' הסמ"ג לאוין מ"ה דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שלא עבדה ישראל בעצמו יעו"ש. וחזי הוית להרב שער המלך ז"ל בפירקין שרצה להוכיח כן מהא דגרסינן פ' ר' ישמעאל [ע"ז] דף נ"ג ע"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי להשתחוות לה אסרה ואמרינן עלה מנ"ל דאסרה ומשני כתחילה של ארץ ישראל דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם וכו' ופריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ופירש"י הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו והשתא אם איתא דעבודת אלילים של עכו"ם שבא ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קושיא אימא דמשו"ה כתיב ואשריהם תשרפון באש דכיון שניתנה הארץ לאברהם אבינו ע"ה ולזרעו קנאום והו"ל עבודת אלילים של גוי שבא ליד ישראל שאין לה ביטול אלא ודאי כדאמרן דמדאורייתא יש לה ביטול ומשו"ה פריך שפיר יעו"ש. ולענ"ד אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאין זה הכרח דהכי פריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ר"ל מיד שנכנסו לארץ קודם שיחזיקו שעדיין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר ע"י שיאמרו לגוי לבטל והרי דלאחר כיבוש כתיב תגדעון שכבר זכו בה ישראל וכ"כ הרב בעל לחם סתרים וז"ל וקצת קשה דתניא בפ"ב ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא בא לרשות ישראל אומר לגוי ומבטלה משבא לרשות ישראל אינו יכול לבטלה וי"ל בדוחק עם מ"ש בפ' הצלמים גידועי עבודת אלילים קודמין לכיבוש ארץ ישראל וע"ז פריך הכא תכף בכניסתם לארץ שעדין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר על ידי שיאמרו לגוי לבטל ונהי דאחר כיבוש כתיב תשרפון שכבר זכה בה ישראל עכ"ל. הרי לך להדיא כמ"ש וקושית הגמ' אינו לאחר שבא לרשות ישראל כי אם קודם שיבא לרשותו וא"כ ליכא למשמע מהכא מידי אך מה אעשה שראיתי להריטב"א ז"ל שכתב שם וז"ל וא"ת היכי סגי להו בביטול להני דמעיקרא כיון שזכו בה ישראל קודם ביטול וי"ל דהא אמרינן בפ' הצלמים דישראל שמצא ע"ז קודם ביטול שוב אין לה ביטול ההיא מדרבנן היא מדאורייתא לא אמרינן שאין לע"ז ביטול אלא כשנעבדה על ידו או שלוחו כך פירש בשם הרמב"ן ז"ל ע"כ והיינו ממש ראיית הרב שער המלך. עוד כתב הרב ז"ל שם וז"ל ועתה יש להסתפק בדעת רוב מפרשים שכתבו הרב המגיד והתוספות דלכאורה משמע דס"ל דע"ז של גוי שזכה בה הישראל אין לה ביטול מן התורה דאל"כ מאי קשיא להו מדאגבהה קניא ונעשית ע"ז של ישראל כיון דמדאורייתא יש לה ביטול וכו' ואם נאמר דס"ל דכיון דמדאורייתא צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ"ש התוס' ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה מכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשרפה קאי מכח גזירת רבותינו ז"ל ומשו"ה אינו יוצא בה ידי חובתו דאורייתא וכו' קשה לי טובא מהא דגרסינן פ' הישן (סוכה דף כ"ג) על מתני' דקתני העושה סוכתו על ראש האילן או ע"ג גמל כשרה ואין עולין לה ביו"ט ואמרינן בגמ' מתני' מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מאי טעמא דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה ימים קרויה סוכה שאינה ראויה לשבעה אינה סוכה ופרכינן לר"מ ומשני ה"נ מחזא חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים הרי"ף ורבינו והרא"ש כר"מ כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה מיקרי וא"כ התם נמי אמאי לא אמרינן כיון שכך דין תורה לפסול סוכה שאינה ראויה לז' א"כ כיון שחז"ל אסרו לעלות לאילן ביו"ט הרי אינה ראויה לשבעה מכח גזירת רז"ל ויהיה פסול מדין תורה וכו' ואיני רואה בהם שום חילוק אפי' כמלא נימא עכ"ל. ולענ"ד נראה לחלק ולומר דשאני גבי ע"ז דכיון דזה החפץ היה אסור מקודם מדין תורה אלא שע"י ביטול היה מותר ואתו רבנן למימר שיעמוד באיסורו ולא יהני האי ביטול מעתה נמצא דהאי איסור שנתנו חכמים אינו אלא מניעת ההיתר שיעמוד באיסורו כאשר היה בתחילה ולא שנתנו לו חכמים איסור מה שלא היה מאז ומקדם אלא היינו לומר דהאי ביטול שיעשה לא יהני ומשו"ה אזלינן בתר גזירת רז"ל מאחר שכך היה לו כדאמרן אמנם גבי סוכה איסורו שנתנו לו חכמים הוא מה שלא היה עליו מעולם משו"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה לשבעה מקרי ואף כי מכח גזרת רז"ל אינה ראויה לשבעה כיון דמדאורייתא אין עיקר לאיסור זה משו"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי ויש לדחות ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳, מתוך הלכות שופר וסוכה ולולב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל