ספר המנוחה על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ ארוך במיוחד (16 קטעים, 23,480 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ספר המנוחה על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ במלואו
רמב״ם - הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ו׳
ספר זמנים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ו׳
הלכה א׳
נָּשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס חַיָּבִים מִסָּפֵק. וְכֵן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין חַיָּב. קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ שֶׁהוּא [כְּבֶן חָמֵשׁ] כְּבֶן שֵׁשׁ חַיָּב בְּסֻכָּה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת:
הלכה ב׳
חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה. וְלֹא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אֶלָּא אֲפִלּוּ חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ וַאֲפִלּוּ חָשׁ בְּעֵינָיו. מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה הוּא וְלֹא מְשַׁמְּשָׁיו. וְאֵיזֶהוּ מִצְטַעֵר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן בַּסֻּכָּה מִפְּנֵי הָרוּחַ אוֹ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים וְהַפַּרְעוֹשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ מִפְּנֵי הָרֵיחַ:
הלכה ג׳
הָאָבֵל חַיָּב בְּסֻכָּה. וְחָתָן וְכָל הַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי חֻפָּה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
הלכה ד׳
שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּיּוֹם פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּיּוֹם וְחַיָּבִין בַּלַּיְלָה. הוֹלְכֵי דְּרָכִים בַּלַּיְלָה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּלַּיְלָה וְחַיָּבִים בַּיּוֹם. שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּיּוֹם פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּיּוֹם וְחַיָּבִים בַּלַּיְלָה. שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּלַּיְלָה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה בַּלַּיְלָה וְחַיָּבִים בַּיּוֹם. שׁוֹמְרֵי גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִין פְּטוּרִין בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה שֶׁאִם יַעֲשֶׂה הַשּׁוֹמֵר סֻכָּה יֵדַע הַגַּנָּב שֶׁיֵּשׁ לַשּׁוֹמֵר מָקוֹם קָבוּעַ וְיָבוֹא וְיִגְנֹב מִן מָקוֹם אַחֵר:
הלכה ה׳
כֵּיצַד הִיא מִצְוַת הַיְשִׁיבָה בַּסֻּכָּה. שֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְדָר בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר בְּבֵיתוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְכָל שִׁבְעַת הַיָּמִים עוֹשֶׂה אָדָם אֶת בֵּיתוֹ עַרְאַי וְאֶת סֻכָּתוֹ קֶבַע שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מב) "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". כֵּיצַד. כֵּלִים הַנָּאִים וּמַצָּעוֹת הַנָּאוֹת בַּסֻּכָּה. וּכְלֵי שְׁתִיָּה כְּגוֹן אֲשִׁישׁוֹת וְכוֹסוֹת בַּסֻּכָּה. אֲבָל כְּלֵי אֲכִילָה כְּגוֹן קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת חוּץ לַסֻכָּה. הַמְּנוֹרָה בַּסֻּכָּה. וְאִם הָיְתָה סֻכָּה קְטַנָּה מַנִּיחָהּ חוּץ לַסֻּכָּה:
הלכה ו׳
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וִישֵׁנִים בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעָה בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְאָסוּר לֶאֱכל סְעֻדָּה חוּץ לַסֻכָּה כָּל שִׁבְעָה אֶלָּא אִם אָכַל אֲכִילַת עֲרַאי כְּבֵיצָה אוֹ פָּחוֹת אוֹ יֶתֶר מְעַט. וְאֵין יְשֵׁנִים חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֶאֱכל פֵּרוֹת חוּץ לַסֻּכָּה. וּמִי שֶׁיַּחֲמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֹא יִשְׁתֶּה חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ מַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
הלכה ז׳
אֲכִילָה בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בַּסֻּכָּה חוֹבָה. אֲפִלּוּ אָכַל כְּזַיִת פַּת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מִכָּאן וְאֵילָךְ רְשׁוּת. רָצָה לֶאֱכל סְעֻדָּה סוֹעֵד בַּסֻּכָּה. רָצָה אֵינוֹ אוֹכֵל כָּל שִׁבְעָה אֶלָּא פֵּרוֹת אוֹ קְלָיוֹת חוּץ לַסֻּכָּה אוֹכֵל כְּדִין אֲכִילַת מַצָּה בְּפֶסַח:
הלכה ח׳
מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּסֻּכָּה וְשֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ חוּץ לַסֻּכָּה וְאוֹכֵל הֲרֵי זֶה אָסוּר וּכְאִלּוּ לֹא אָכַל בַּסֻּכָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ אַחַר שֻׁלְחָנוֹ. וַאֲפִלּוּ בְּסֻכָּה גְּדוֹלָה:
הלכה ט׳
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים קוֹרֵא בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה. וּכְשֶׁמֵּבִין וּמְדַקְדֵּק בְּמַה שֶּׁיִּקְרָא יָבִין חוּץ לַסֻכָּה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. הַמִּתְפַּלֵּל רָצָה מִתְפַּלֵּל בַּסֻּכָּה אוֹ חוּץ לַסֻּכָּה:
הלכה י׳
יָרְדוּ גְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ הַבַּיִת. מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת, מִשֶּׁיָּרְדוּ לְתוֹךְ הַסֻּכָּה טִפּוֹת שֶׁאִם יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל יִפָּסֵל, אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל פּוֹל. הָיָה אוֹכֵל בַּסֻּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻּכָּה (כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה) עַד שֶׁיִּגְמֹר סְעֻדָּתוֹ. הָיָה יָשֵׁן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻכָּה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה אֶלָּא יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר:
הלכה י״א
גָּמַר מִלֶּאֱכל בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁחֲרִית לֹא יַתִּיר סֻכָּתוֹ. אֲבָל מוֹרִיד הוּא אֶת כֵּלָיו וּמְפַנֶּה אוֹתָן מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. אֵין לוֹ מָקוֹם לְפַנּוֹת פּוֹחֵת בָּהּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְאִם הֻצְרַךְ לִסְעֹד בִּשְׁאָר הַיּוֹם צָרִיךְ לֶאֱכל בַּסֻּכָּה, שֶׁמִּצְוָתָהּ כָּל שִׁבְעָה:
הלכה י״ב
כָּל זְמַן שֶׁיִּכָּנֵס לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעָה מְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וּבְלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עַל הַסֻּכָּה וְאַחַר כָּךְ עַל הַזְּמַן. וּמְסַדֵּר כָּל הַבְּרָכוֹת עַל הַכּוֹס. נִמְצָא מְקַדֵּשׁ מְעֻמָּד וּמְבָרֵךְ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה וְיוֹשֵׁב וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַזְּמַן. וְכָזֶה הָיָה מִנְהַג רַבּוֹתַי וְרַבָּנֵי סְפָרַד לְקַדֵּשׁ מְעֵמָּד בְּלַיִל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ג
בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים. יוֹשְׁבִין בַּסֻּכָּה שְׁמוֹנָה יָמִים. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת יוֹשְׁבִין בָּהּ וְאֵין מְבָרְכִין לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה. וְכֵן טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס לְעוֹלָם אֵין מְבָרְכִין לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן חַיָּבִים מִסָּפֵק וְאֵין מְבָרְכִין מִסָּפֵק:
הלכה י״ד
גָּמַר מִלֶּאֱכל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מוֹרִיד כֵּלָיו וּמְפַנֶּה אוֹתָהּ. אֵין לוֹ מָקוֹם לְהוֹרִיד אֶת כֵּלָיו אִם הָיְתָה קְטַנָּה מַכְנִיס בָּהּ מְנוֹרָה. וְאִם הָיְתָה גְּדוֹלָה מַכְנִיס בָּהּ קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי לְהַזְכִּיר שֶׁהִיא פְּסוּלָה וְשֶׁכְּבָר נִגְמְרָה מִצְוָתָהּ וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִפְחֹת בָּהּ וּלְפָסְלָהּ:
הלכה ט״ו
מִי שֶׁלֹּא עָשָׂה סֻכָּה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד עוֹשֶׂה סֻכָּה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. אֲפִלּוּ בְּסוֹף יוֹם שְׁבִיעִי עוֹשֶׂה סֻכָּה, שֶׁמִּצְוָתָהּ כָּל שִׁבְעָה. עֲצֵי סֻכָּה אֲסוּרִין כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג בֵּין עֲצֵי דְּפָנוֹת בֵּין עֲצֵי סְכָךְ אֵין נֵאוֹתִין מֵהֶן לְדָבָר אַחֵר כָּל שְׁמוֹנַת הַיָּמִים מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כֻּלּוֹ הַסֻּכָּה מֻקְצָה עַד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְהוֹאִיל וְהֻקְצַת לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שְׁמִינִי הֻקְצַת לְכָל הַיּוֹם:
הלכה ט״ז
וְכֵן אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁתּוֹלִין בַּסֻּכָּה כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן כָּל שְׁמוֹנָה. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁתְּלָאָן וְאָמַר אֵינִי בּוֹדֵל מֵהֶן כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה מִסְתַּפֵּק מֵהֶן בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְצָה אוֹתָם וְלֹא חָלָה עֲלֵיהֶן קְדֻשַּׁת הַסֻּכָּה וְלֹא נֶחְשְׁבוּ כְּמוֹתָהּ:
לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
א׳
שהוא [כבן חמש] כבן שש כו'. מבואר בסוגיא דריש פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב) דהיכא דאיתיה לאבוה במתא כבר ד' כבר חמש כל חד לפום חורפיה והיכא דליתיה לאבוה במתא כבן שש x. והיינו ההיא דר' יוסי דאמר בן שש יוצא בעירוב אמו ושם משוה עירוב לסוכה משום דבשניהם נאמר שיעור הקטן קטן שאין צריך לאמו. ולכן אני תמה על רבינו דלא ביאר מכל זה כלל לא כאן ולא בהלכות עירובין פרק ששי ששם כתב בסתם קטן בן שש או פחות יוצא בעירוב אמו והיה לו לבאר כאן דשיעור בן חמש הוא להיכא דאיתיה לאבוה במתא ושיעור בן שש להיכא דליתיה ולא היה לו לכתוב בסתם כבן חמש וכבן שש כמ״ש שפירוש כל חד לפום חורפיה, ועוד היה לו לבאר דהיכא דאיתיה לאבוה כבר ד' כבר ה' כל חד לפום חורפיה כדאמרו שם בגמרא ואילו היה מבאר הדברים כאן או בהלכות עירובין לבדן היינו אומרים דבמקום אחד סמך על המקום האחר אבל אחר שלא ביאר באחד מהם הוא דבר תימה:
ד׳
הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. כתב ה"ה ויש מי שכתב וכו' הלשון הזה מוטעה x. וכך היתה הנוסחא בספרים המוגהים ויש מי שכתב והוא שיהיה בענין שאם ישבו בסוכה יתבטל קצת מן המצוה ואין נראה כן דעת הגאונים ודעת רבינו ז"ל וכו':
ה׳
וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי וכו'. בפ' הישן (סוכה דף כ"ח:) מה״מ דת״ר תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם וכו'. וק״ק בדברי רבינו דהא לעיל בסמוך פסק כרבא דאמר פרצה קורא לגנב ודלא כמ״ד תשבו כעין תדורו דלדידיה אפילו כריא דפירי פטור והוא ז״ל סובר שחייב כמבואר בדברי ה״ה ואיך פסק כאן כהך ברייתא דתשבו כעין תדורו. וי״ל דאפילו רבא דפליג על אביי לא ס״ל דלא אמרינן תשבו כעין תדורו אלא ס״ל דלא נאמר על זה אלא לומר שאם היה לו כלים נאים מעלן לסוכה כו': המנורה בסוכה כו'. כתב ה"ה פי' בשעה שאינה דולקת כלומר דאם היתה דולקת כיון דהוא בעת הצורך אפילו בקטנה מותר דומיא דכלי אכילה. ובתוספות פרק הישן דחו פי' זה והקשו עליו מההיא דבפרק לולב וערבה דאמר מדליק בו את הנר ולדברי ה"ה י"ל דמדליק דהתם ר"ל מכניס בה את הנר א"נ הדלקה שלא בשעת הצורך שאין בו צורך כלל:
י׳
היה אוכל בסוכה וכו'. כתב ה"ה ויש מי שכתב והוא שנעור אבל ישן אין מעירין אותו וכו'. וא"ת לדברי החולקים על סברא זו אמאי קאמר בברייתא (דף כ"ט) עד שיעור ויעלה עמוד השחר דאחר שעלה עמוד השחר ודאי מעירין אותו. וי"ל דאי הוה אמינא הכי הוה אמינא אין מטריחין אותו להעירו עד שיעלה עמוד השחר שאחר שעלה עמוד השחר מטריחין אותו ומעירין אותו אבל אם נתעורר מעצמו קודם שעלה עה"ש חייב ללכת לסוכה לז"א שאפילו שנתעורר עד שיעלה עה"ש אינו חייב וז"ש עד שיעור ויעלה עה"ש:
י״א
ומפנה אותן מן המנחה ומעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד'. כתבו בהשגות ואולי יאמר וכו'. לכאורה נראה פירוש ההשגה שר"ל שאם רצה זה לאכול אח"כ אחר יום השמיני מפני שאין לו בית אחר או שום מקום אחר כמו שנראה מדקאמר שאין לו מקום אחר לפנות והודיענו שאין צריך לפחות ארבעה על ארבעה משם ואילך דאין צריך הכי אלא ליום שמיני בלבד שיטעו בני אדם ויאמרו שאינו יושב שם מפני שאין לו מקום אחר אלא מפני שהוא חייב לישב שם בשמיני. וזה א"א להזכירו דאיך מיישב לשון רבינו שכתב ואם הוצרך לסעוד וכו' צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה דאין סובל לשון זה פירושו זה כלל, ואם היה אומר רבינו יכול לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה היינו מיישבים פי' זה בדוחק דה"ק ואם הוצרך לסעוד בשאר היום כלומר מיום שמיני ואילך יכול לאכול בסוכה כשרה בלי פחיתה כלל (ולאו) [אלא] סוכה גמורה שמצותה כל שבעה אבל מאחר שכתב רבינו צריך לאכול אין אנו יכולין ליישב פירוש זה כלל ואע"פ שהוא ז"ל כתב אין לשונו מראה מ"מ דבר תימה דאין ראוי לומר על דבר כזה אין הלשון מראה דאין הלשון סובל זה כלל והוא דבר בלתי אפשר לישבו בלשון בדרך זה. לכ"נ ודאי דפי' דברי הר"א ז"ל הוא כך דאם יצטרך לסעוד עוד בסוכה ביום הז' מן המנחה ולמעלה צריך שיאכל בסוכה גמורה ולא יפחתנה עד סמוך לבין השמשות של שמיני ולא אמרו פוחת מן המנחה ולמעלה אלא למי שאין רוצה לאכול שם בסוכה באותו יום וז"ש רבינו ואם הוצרך לסעוד בשאר היום לא יפחתנה אלא צריך לאכול בסוכה גמורה שמצוותה כל שבעה כלומר סוכה הראויה לשבעה וזו אינה ראויה לז' ולכך צריך שלא לפוחתה. ואע"פ שזה הפי' דחוק בלשון שאמר צריך לאכול בסוכה שמצותה שר"ל בסוכה הראויה לשבעה. ולפי' ה"ה מתישב יותר דהכי קאמר צריך לאכול בסוכה ונתן טעם ואמר מפני שמצותה כל שבעה ולכך צריך לאכול בה עד הערב ומפני שהוא דחוק בלשון כתב הר"א ז"ל אע"פ שאין לשונו מראה בזה. ולפי זה מ"ש הר"א אם יצטרך לסעוד בשאר הימים לא גרסינן בשאר בבי"ת אלא בכ"ף כשאר הימים וכן הביא השגה זאת בעל מ"ע בכ"ף ורוצה לומר אם יצטרך לסעוד שם ביום השביעי כמו שאר הימים אינו צריך לפרוץ בה אלא יום שמיני כו' ומ"מ קשה על פירוש זה לשון אינו צריך דלא הל"ל אלא אינו יכול לפרוץ בה כיון שעכ"פ צריך לאכול בה. וע"ק במ"ש אלא יום שמיני דשמיני אינו יכול לפרוץ דהוא יום טוב, דהשתא לבני א"י עסקינן דשייך בהו פחיתה. מיהו לזה נראה לומר דיום שמיני דקאמר הוא סמוך לבין השמשות שלו. ולקושיא הראשונה י"ל דמאי דקאמר אינו צריך כלומר אל תחשוב שצריך עכ"פ מן המנחה ולמעלה לפחות ולא יאכל עוד עד הלילה מפני שאין לו סוכה אלא אינו צריך לפרוץ ויאכל וסמוך ליום ח' יפרוץ:
י״ב
ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן וכו'. כתב הרב המגיד נראה לקיים מנהגו ומנהגנו. לכאורה המנהג של הרב המגיד הוא לקדש מעומד מדקאמר מנהגו ומנהגנו משמע דמנהגו מחולק מהר"א ז"ל והוא כמנהג רבותיו שהזכיר לעיל ואם כן הוא קשה דאיך מקיים מנהגו לקדש מעומד בכך אדרבה סותרו דלפי זה לעולם מקיים עובר לעשייתו אפילו שישב וק"ל. ואם היינו אומרים דמנהג הרב המגיד כמנהג הראב"ד ז"ל יראה מנהג רבותיו א"ש אלא דלשון מנהגו ומנהגנו לא משמע הכי אע"פ שאפשר ליישבו:
י״ג
בזמן הזה שאנו עושים שני ימים טובים יושבין בסוכה שמנה וכו' ואין מברכין לישב בסוכה [וכן טומטום ואנדרוגינוס וכו'] . כתב הראב"ד ז"ל דכל ספק בעי ברכה ומה שאין אנו מברכין בח' הוא מפני שהן שני דברים הפכיים וכדברי הרב האלפסי בסוף פרק לולב וערבה דאמר אי יום סוכה הוא לאו שמיני עצרת וכו' ע"ש. ואם תשאל לדברי הרב האלפסי ז"ל כיון שהוא סובר כדברי רבינו דכל ספק לא בעי ברכה כמ"ש ה"ה ואמר ודעת ההלכות פרק ר' אליעזר דמילה כך הוא וכן הר"ן ז"ל בפ' במה מדליקין על ההיא דמברכין על נר חנוכה למה ליה לומר דטעמיה דקשיין אהדדי תיפוק ליה דהוי ספק וכל ספק לא בעי ברכה. וי"ל דמ"מ משום דלא לזלזלו ביו"ט היה לנו לברך כמו שתירצו בגמרא ביו"ט ב' כי היכי דלא לזלזלו ביה ה"נ היו מזלזלים ולא היו יושבים בסוכה לכך הוצרך לומר טעמו דקשיין אהדדי ומפני כן לא אמרינן ליה ואמרינן שמיני חג עצרת. ואין להקשות דאמאי דחי הא דלישב בסוכה מקמי הא דשמיני חג עצרת ליעביד איפכא די"ל דכיון דמ"מ הרי יש לנו היכר בדבר בישיבת הסוכה די לנו בזה אבל אם נדחית ברכת שמיני חג עצרת אין לנו היכר אחר כלל ועוד דאנן קי"ל בקיבועא דירחא דודאי שמיני חג עצרת הוא:
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
א׳
קטן שאינו צריך לאמו וכו'. כתב הרב המגיד כתב רבינו כבן חמש כבן שש ויש סעד לדבריו וכו'. ודע דאיתא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב) אהא דכל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה וכמה כבר ארבע וכבר חמש. ויש לתמוה אמאי דחה הא דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירובין. ואפשר לדחוק ולומר דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני רבי הושעיא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו. וקצת סעד יש לדבר מדחזינן דהא דכמה כבר ארבע וכבר חמש לא אתמר בפרק הישן דהוא דוכתיה אלמא לאו עיקר הוא. ודע דבפרק כיצד משתתפין מפליג לגבי עירוב בין איתיה לאבוה במתא לליתיה במתא ואע"פ שרבינו סתם בפ"י מהלכות עירובין דבן ו' יוצא בעירוב אמו היינו בדליתיה לאבוה במתא וכאן לענין סוכה כתב כבן ה' כבן ו' והיינו דבאיתיה לאבוה במתא בן ה' ובליתיה הוי בן ו' ומינה נילף לעירוב:
ד׳
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. (סוכה כ"ה) פירש"י אפילו בשעת חנייתן אבל התוס' כתבו דלא מפטרו אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותן:
ה׳
המנורה בסוכה ואם היתה סוכה קטנה וכו'. בפרק הישן (סוכה דף כ״ט) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרו לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה. וכתבו התוס' דהא דאמרינן דאסור להניחה שם היינו בשעה שדולקת דכיון דאין בה אלא ז' על ז' מצומצמים חיישינן שמא תשרף סוכתו ודייקי לה מדאמרי' פ״ד דסוכה (דף מ״ח) שלפסול הסוכה מדליק בה את הנר ולא אמרי' מעייל כמו שאמרו מעייל בה מאני מיכלא. אבל רבינו כתב בסוף פ' זה מכניס בה מנורה ואפשר שהיה גורס מכניס או שסובר דמדליק לאו דוקא. ולפי דעתי אפשר דכשהיא דולקת מותר להכניסה להשתמש לאורה דומיא דכלי אכילה דבשעה שמשתמש מהן מותר להכניסן בסוכה:
ט׳
כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה. שם (דף כ"ח) בגמ' הא במגרס הא בעיוני. ופירש רבינו כרש"י והרי"ף ואית דאמרי איפכא דעיוני היינו קבע ובעי סוכה וכתב הר"ן ולחומרא עביד כתרווייהו כל היכא דלא מיטרד אבל אי מיטרד ה"ל מצטער ופטור מן הסוכה:
י״ג
בזמן הזה שאנו עושין שני ימים טובים וכו' וכן טומטום וכו'. כלומר כשם שבשמיני עצרת יושבין ואין מברכין כן טומטום וכו'. אבל הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת אינו מפני שהוא ספק דאם כן היאך אנו מברכין ביום טוב שני שהחיינו ומתחלה כך תקנו שנעשה יום טוב שני ונברך מספק ואפילו השתא משום מנהג אבותינו בידינו אנו עושים כמותם אבל טומטום ואנדרוגינוס העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהם חייבים מספק דספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דספק הוא אין מברכין לדעת רבינו וכמ"ש הרב המגיד. אלא ה"ט כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב ואף על גב דביום טוב שני של פסח עבדינן יו"ט ומברכין על ספירת העומר הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה ואיכא למיחש טפי לזלזולי א"נ דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא וא"א לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא והא דלא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה משום דהוי בגבולין דרבנן. א"נ משום דאית ביה איסור טלטול:
ט״ו
מי שלא עשה סוכה וכו' שמצותה כל שבעה. פירוש דקרא דאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים הכי קאמר סוכות תעשה לך באי זה יום משבעה הימים שתרצה ואפילו ביום האחרון אם לא עשית קודם לכן:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
דברי ירמיהו על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 31,902 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
א׳
נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. נשים הלכתא היא דהוה סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל הלכתא אי נמי דהוה יליף ט"ו מט"ו דחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות קמ"ל וקרא דכל האזרח אוקמי ליה לגרים דחייבים בסוכה דס"ד ישראל ולא גרים קמ"ל ועבדים דילפינן לה לה מאשה וקטנים דלאו בני חיובא נינהו. טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק דאוריתא. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב נמי משום צד חירות שבו דהוי כגר דחייב.
ב׳
חולין ומשמשיהם וכל הני דפטירי היינו משום דכתיב תשבו שהוא כעין תדורו וכמו שאין אדם דר במקום שמצטער הכי נמי בסוכה. האבל חייב בסוכה דאף על גב דמצטע' פטור היינו מצטער מחמת הסוכה אבל הכא אי(נ)[ה]ו הוא דקמצטער נפשיה וחובה עליו לישב דעתו למצוה. וחתן וכל השושבינין נמי פטורין כל שבעת ימי המשתה משום צער חתן שמצטער דלא מצי עיילי כל בני חופה בסוכה.
ד׳
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה דכתיב ובלכתך בדרך בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה דפטור מן המצוה. ההולכי דרכים וגו' דכתיב תשבו כעין תדורו וכשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו י"ט לא הצריכו הכתוב למנוע. ושומרי העיר ביום ובלילה וגנות ופרדסים פטורים בעת שמירתם דכתיב תשבו כעין תדורו דכיון שאין דרך לקבוע שם אינו חייב לעשות שם סוכה ולרבה משום שאם יעשה סוכה ידע הגנב ויבא ויגנוב וגו' ואית ליה תשבו כעין תדורו.
ה׳
כיצד היא מצות הסוכה שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה דאע"ג דכתיב שבעת ימים כתיב הכא תשבו וכתיב התם במילואים תשבו יומם וליל' מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לילות. כל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי וסוכתו קבע שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים. אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעת ימים בין ביום בין בלילה כמו שאין אדם אוכל חוץ מביתו אלא אם אכל אכילת עראי חוץ לסוכה כביצה או פחות או יותר מעט.
ז׳
אכילה בליל יו"ט הראשון בסוכ' חובה אפי' אכל כזית פת יצא ידי חובתו דילפי' ט"ו מט"ו של חג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות ומכאן ואילך רשות כדין אכילת מצה בפסח. ואם ירדו גשמים נכנס לביתו כל הני משום דכל ענינים שאדם רגיל לצאת מדירתו רשאי לצאת מביתו דתשבו כעין תדורו.
י״א
ומצות הסוכה כל היום עד הלילה של יום שמיני חג עצרת. מי שלא עשה סוכה בין בשוגג בין במזיד עושה סוכה בחולו של מועד דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים דדרשינן לרבנן עשה סוכה בחג כל שבעת ימים ואפילו ביום שביעי. עצי סוכה אסורים כל שבעת ימי החג דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' כשם שחל ש"ש על חגיגה שהם שלמי חגיגה לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין כך חל ש"ש על הסוכה דאקשינהו קרא חג הסוכות מה חג לה' אף סוכה לה' והיינו בכל מה שצריך להכשר סוכה ובעודה קיימת מדאורייתא. ונוי סוכה נראה דלא אסירי אלא מדרבנן משום בזויי מצוה ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
ב׳
מצטער פטור כו'. אך זה רק בגדר פטור משא"כ גבי גשמים דאז הוה בגדר שהסוכה נדחה דהנה באמת כך עי' מש"כ לקמן רבינו ז"ל בהל' ה', והוא מהך ד' כ"ח ע"ב שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים ולא חשיב שם שינה ועי' רש"י סוכה דף כ"א ע"ב ד"ה לא יצא ודף ז' ע"א ברש"י ד"ה מאי לאו ותוס' שם ד' מ"ה ע"ב ד"ה אחד זה ועי' עירובין ד' מ"ד ע"א עושה אדם את חבירו כו' ועי' בהך דנדרים ד' ט"ז ע"א דאמר שם סוכה שאני עושה וכן בשבועות ד' כ"ט ע"א ולא נקט שאני יושב אך כך דהנה אנן קי"ל כמ"ד בעירובין ד' ע"ב ע"ב דעיקר דירה של אדם הוא מקום פיתא נמצא כך דבמה שהוא אוכל הוא עושה את הסוכה לסוכה דמצוה של סוכה שתהיה כל ז' קבע ואז נקרא שם סוכה וכשיש לו סוכה אז צריך לישב שם וצריך לעשות הסוכה לז' ימים וזהו מה דר"ל בירושלמי פ"ב דסוכה על הך דדף כ"ז ע"א מה דפליגי שם ר' אושעיא ור"י דחד אמר כל ז' חובה ואמר שם בשלא נתן דעתו ר"ל דמתחלה עשה סוכה לז' ימים אז די בלילה ראשונה משא"כ אם לא נתכון לז' אז צריך לאכול כל ז' דאל"כ אין לו סוכה כלל ולכך מבואר בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ב דסוכה לא נקראת רק בז' ימי החג דבשאר הימים לא נקרא רק צל ועי' בעירובין ד' כ"ב גבי דירה שתשמישה לאויר וד' ט"ו ע"ש ובזה א"ש מה שהקשה התוס' ברכות ד' י"א ע"ב דלמה אין מברכין על שינת סוכה ע"ש דזה לא הוה קיום מצוה רק שאסור לישן חוץ לסוכה משא"כ אכילה שבזה עושה את הסוכה לסוכה דאם אינה סוכה לא מקיים כלל מצוה ולכך נקט בנדרים הנ"ל לשון סוכה שאני עושה דבאכילתו הוא עושה את הסוכה. ובזה א"ש מה שהקשה הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ב דשבת בשם רש"י על הך דסוכה ד' כ"ט גבי שולחנו בתוך הבית דאמרו לו לא קיימת וכו' דהרי עכ"פ קיים מצוה שינה דבזה לא שייך שמא ימשך ע"ש אך כיון שאין סוכתו כשירה לאכילה אין שם סוכה עליה כלל וא"כ אינו ישן בסוכה והוה כמו בזמן הגשמים דאז בטילה הסוכה לא שנפטר האדם ולכך אין מטריחין אותו לעלות וגם אין מקיצין אותו ועיין עירובין ד' ס"ה ע"א בהך דמסר שינתיה לשמעיה ע"ש ברש"י ותוס' וכאן לכו"ע כן ועי' הוריות ד' י"ב ע"ב ע"ש אבל גבי מצטער אין הדין כן וגם פטור רק מליכנס אבל אם נכנס ובאמצע הסעודה נצטער אינו יוצא ועי' בהך דב"מ דף ל' ע"ב גבי דרכו להחזיר בשדה ע"ש בדברי הרא"ש ורבינו וזהו מה דר"ל בע"ז דף ג' בעוטי מי מבעטי ע"ש ובהך דרב יוסף ד' כ"ט שם אמר דהוה אצלו כמו גדר גשמים ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש סוף פ"ב דסוכה דירידת הגשמים בתחלת הסוכה הוא סימן רע ע"ש ר"ל דכבר כתבתי דדי במה שבלילה הראשונה קובע סוכתו לז' ימים וא"כ אם בלילה ראשונה ירדו גשמים בטלה סוכתו ובזה א"ש הך דיומא דף י' ע"ב ע"ש בתוס' ותוס"י דסוכה לא מקריא דירה בע"כ ע"ש דאם היא דירה בע"כ שוב אינו יוצא בה ידי מצות סוכה וכעין דאמרינן בירוש' דערלה פ"א דאף הנוטע לסיג ולקורות פטור מן הערלה מ"מ אם נטע לשם מצות אתרוג חייב בערלה דהא אתרוג נקרא פרי ואם אינו פרי אינו יוצא בו ידי חובתו ואם נטע לשם אתרוג ע"כ הוא פרי וה"נ דסוכה ע"כ בעי דירה מדעתו דתשבו כעין תדורו ועי' תוס' סוכה ד' כ"ו ע"א ד"ה הולכי ע"ש וע"כ לא מקריא דירה בע"כ ועי' תוס' ר"ה ד' כ"ח ע"א ד"ה המודר גבי הנאת ישיבת סוכה ע"ש ור"ל דבלא הישיבה של הנאת עצמו לא קיים המצוה כלל ע"ש ובזה א"ש הך דמנחות ד' מ"א ע"א מש"כ שם התוס' דבגדי כהונה אין בהם איסור שעטנז דהלבישה הוא רק צורך עבודה ע"ש ולמה לא אמרינן כן גבי ציצית אך ציצית אם אין הנאת לבישה בטלית אין נקרא כסות כלל ופטורה מן הציצית עי' תוס' נדה ד' ס"א ע"ב ע"ש וכ"מ ומנחות ד' מ"א, ולכך לא מצינו גבי מצטער פטור רק מן שינה לבד גבי חתן ועיין סוכה דף כ"ה ע"ב ואכמ"ל. ובזה א"ש מה שמקשין העולם היאך מותר ליהנות ולישב בסוכה בשעת הגשמים הא הסוכה איתקש לחג אך לפי"ז דאז אין שם סוכה עליה א"ש אך באמת קשה לכאורה לרב דס"ל בקדושין ד' נ"ד ע"א דכתנות כהונה שלא בלו אין בהם מעילה מחמת דלא נתנה תורה כו' וכל הנאה שרי ואידך ס"ל דרק הנאה מהחומה ע"ש ברש"י ד"ה והא ובאמת זהו ר"ל מה דאמרינן בפסחים ד' כ"ו גבי היכל דקרי לא אפשר וכן גבי מראה ר"ל משום הך דקדושין הנ"ל דכיון דלא ניתנה תורה למלה"ש שוב אין בו מעילה ועי' בפסחים ד' פ"ה ע"ב גבי שערי ניקנור ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל להיפך ממה שכתבו התוס' שם סוכה דף ט' וכ"מ רק דלאחר נפילה גרע טפי ואסור ליהנות מהם דהוה כמו כתנות כהונה שבלו ועי' בירושלמי פ"ז דפסחים הל' י"א דאמר שם ממה שהיו מניחין המנעלים תחת האגף הדא אמרה שלא קדשה ואמאי הא זה מותר ליהנות ועי' תענית ד' י"ט וד' כ"ג ע"ש שנכנסו להר הבית מפני הגשמים אך י"ל דלבזיון לא שייך זה הטעם דקדושין ד' נ"ד הנ"ל, ועי' תוס"י יומא ד' ס"ט ע"א גבי בגדי כהונה וכן באמת קשה מהך דסוכה ד' ל"ז ע"ב גבי הדס של מצוה אסור להריח ע"ש ברש"י דלא ס"ל הטעם משום מוקצה רק משום דאיתקש לחג ואמאי ג"כ לא נימא הך טעמא דלא ניתנה תורה כו' אך באמת זה רק אם משתמש בדבר אח"כ שאין עליו שם המצוה אבל גבי סוכה דכ"ז שהוא יושב בה הוא מקיים מצוה ועיקר המצוה הוא הנאת הגוף של ישיבה וכן גבי לולב ואתרוג כ"ז שאוחזם בידו אז הוא בכלל הנטילה ולכך מבואר בירושלמי ספ"ג דסוכה דגבי לולב כ"ז שאוחזו בידו מותר לטלטלן בשבת רק אם הניחם בארץ אז אסור לטלטלם דשוב נפסק המצוה וא"כ לא שייך בזה הך דלא ניתנה תורה וכן א"ש דלכאורה קשה הא בכל הקרבנות הותרה סמיכה אף דהויא הנאה ג"כ לבד העבודה עי' בתוס' סנהדרין ד' פ' ע"א ונדרים ד' י' ופסחים דס"ו ע"ש אך דגבי סמיכה אף אם סומך כל היום שם סמיכה עליו ולא שייך בזה הך דין וזה ר"ל הירוש' הובא בתוס' שם למצות הושבה:
ה׳
[השמטה וכלי שתיה כגון כו'. עי' ברש"י אך החילוק בין שתיה לאכילה משום דמבואר בשבת דף קי"ח ע"א דאין קבע לשתיה וא"כ כל היום יש צורך בהם וא"ש: ע"כ השמטה]
ט׳
כל ז' ימים כו' וכשמבין כו'. משמע מדברי רבינו דזה צריך דוקא חוץ לסוכה דבסוכה בעי שיהא דעתו מיושבת עליו וכאן אין דעתו מיושבת עליו ועי' ברא"ש פ"ב דסוכה על ד' כ"ה:
י״ב
ובלילי יו"ט הראשון מברך כו'. עי' ברא"ש מה דמחלק בין ליל יו"ט ראשון לליל יו"ט שני ועי' בירוש' ברכות פ"ח ה"א דאמר שם גם גבי הבדלה דסוכה ואח"כ זמן וזה ע"כ בליל ב' אך י"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל בפ"א דסוכה דאף שבירך זמן על עשיית סוכה מ"מ צריך עוד הפעם לברך זמן בשעת ישיבתו דלא כבבלי ד' נ"ו ע"א וס"ל דזה שפסקו סוכה ואח"כ זמן לא מן הטעם דגמ' שם רק כך הדין ובאמת רבינו ז"ל לא הביא הך מחלוקת דהילך חמץ הילך מצה ועי' מש"כ בזה בהל' תמידין ומוספין ועיין בירושלמי פ"ג דסוכה ה"ד דעל הלולב מברך שהחיינו בשעת תפלה דהיינו ר"ל בשעת ההלל ומשום הנענועים ועי' בירושלמי סוף פ"ג דשם ובשבת סוף פ' י"ט מוכח שם דנענועים הוה מצוה בפ"ע ועיין בירושלמי ריש פ"ה דשם דלכך קורין הלל בכל יום בחג משום לולב ע"ש ועי' פסחים ד' צ"א ע"ב דהלל הוא משום לולב ועי' בירושלמי פ"ט דברכות דס"ל דשהחיינו על הלולב מברך בשעת העשיה כמו בגמ' דילן, וי"ל דזה תליא אם לולב צריך אגד ואם צריך עשיה עיין ד' ל"ג ע"א, ובאמת נ"ל דהא דאמרינן בסוכה ד' מ"ז ע"א כשם שז' ימי החג טעונין קרבן ושיר ולינה ר"ל כך משום מצות לולב דבמקדש צריך כל ז' מה"ת משום הך ושמחתם עי' בירוש' שם וא"כ נמצא יש חיוב על כל א' מישראל שיהיה בירושלים ושיהא חייב במצות לולב ולכך בעי לינה ומ"מ גם ר"א מודה דמכשירי לולב זה אינו דוחה שבת דמ"מ יוכל לעשות שיהיה פטור דהיינו שלא יהיה בירושלים כמו דאמרינן בשבת ד' קל"א גבי ציצית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן וגם י"ל כיון דקי"ל דלולב זה יוצא בשאול אף במקדש כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ריש פ"ג דסוכה דלא כתוס' שם וא"כ חזינן דאין המצוה בעצם הדבר ומשום זה לא דחי וכן נמי מה דאמר שם שיר ר"ל הלל שצריך כל יום לומר הלל בשביל הלולב ושל שמיני עצרת ההלל והלינה בשביל הקרבן ועי' בערכין דף י' ע"ב דשם אמר בשביל קרבנות ומשום חג ואף בפסחים ד' צ"ה ע"ב דרק בלילה צריך שיהיה חג לא ביום וא"כ קשה מה שהקשה הש"ס שם בערכין מר"ח וצ"ל דבאמת דהא הלל לא שייך רק בזמן שיש קידוש דאין אומרים שיר אלא על היין עי' ברכות ד' ל"ה ופסחים ד' ס"ד בתוס' ובירוש' שם ור"ח אין בו קדושה על הכוס כמבואר שבת ד' כ"ד אך במס' סופרים פי"ט משמע דבסעודה שעושין בליל עיבור החודש בלילה היה שם כוס וזהו מה דמקשה כאן ר"ל מלילה וא"ש מה שתירץ דוקא חג ועי' סנהדרין דף ע' ע"ב דמבואר להיפך ועי' ברכות דמ"ט ע"א דמספקא ליה אם שייך שמחה בר"ח ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
י״ב
ובלילי יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן. בסוף החליל אמר דרב סבר סוכה ואח"כ זמן. ופריך הגמרא מהא דאמר הילך מצה הילך חמץ, אלמא תדיר קודם אע"ג דחמץ חיובא דיומא הוי ואמר רב תנאי היא, ולרבינו לא מצאתי שיזכור הך דהילך מצה הילך חמץ. אולי דהוה מספקא ליה אם ההלכה דסוכה ואח"כ זמן חולקת על משנתינו דהילך מצה הילך חמץ ומספ"ל בתירוצי דרבנן בתוספות בסוגיין. ולדעתי נראה דסוגיין בסוכה אזלא אליבא דרבא, דלאביי דאמר בסוף פרק גיד הנשה דהא דשלח ר' יוחנן הזיד בשבת ושגג ביוהכ"פ פטור משום דשבת קביע' וקיימא, ויוהכ"פ ב"ד דקא קבעי לה ופירושו דחשיב שבת כקודמת ליוהכ"פ ושבת חיילא יוהכ"פ לא חיילא דאין איסור חל על איסור ולא הוי איסור בת אחת ה"נ לחם הפנים דמחמת שבת אתיא דקביע' וקיימא חשיבא קודמת לשתי הלחם דמחמת עצרת אתו דב"ד קבעו לה ולכן מצה קודמת לחלוקה לחמץ, משא"כ סוכה וזמן דשניהם בב"ד תליא חיובא דיומא עדיף לכן סוכה ואח"כ זמן. וסוגיין קאי לרבא דאמר שם סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתו וה"נ תרווייהו קאתו ודו"ק. אולם פירוש השמועה דפרק גיד הנשה דאמר אלא אמר רבא שמדא הוי ושלחו מתם דיומא דיוהכ"פ דהא שתא שבתא הוא דחוק לפירש"י יעו"ש, והנ"ל דמצאנו בש"ס דהיה שמדא על קידוש החודש ועיבור שנה עיין פ"ק דסנהדרין, ורבינו פסק בהלכות קידוש החודש דאם ישבו ב"ד ולא באו עדים וקבעו שלשים ואחד לר"ח וקבעו מועדים ואחר המועדים באו עדים שנראית הלבנה ביום שלשים אז חוזרין ב"ד וקובעין החודש וחושבין לפי קביעות הר"ח ביום שלשים, ולכן בכה"ג דשמדא הויא על קידוש החודש ולא ישבו ב"ד ולא באו עדים ועיברו החודש וסמכינן על חשבון ארץ ישראל כשיטת רבינו, וביוהכ"פ זה דביד ב"ד לקבל עדים ולא לאיים עליהן וימצא דיוהכ"פ יהיה ביום ו' ולכן כיון דביכולת ב"ד לעשות שיהיה יוהכ"פ ביום אחר אף אחרי שכבר עשו יוהכ"פ לכן בזה חשוב שבת קודמת משום דקביע' וקיימא ויוהכ"פ עדיין ביד ב"ד תלוי, משא"כ באופן שאין ביכולת ב"ד לשנות כמו אם קדשו ב"ד החודש ביום שלשים לר"ח תו כי אתי יוהכ"פ כבר קבוע הוא מר"ח ותרווייהו בהדי הדדי אתו ולכך אמר שמדא הוי דבל"ז לא מצינו אלול מעובר מימות עזרא ואילך, ועיין פ"ק דרה"ש דף י"ט כ' כנ"ל לדעתי [וע"ד צחות, רבין וכל נחותי אמרוה כרבא יתכן דזהו רבה בב"ח דאמר זמן ואח"כ סוכה סבר כרבא דתרווייהו בהדי הדדי אתו ואפ"ה מצה קודם ה"נ זמן קודם דהוי תדירא וזהו נחותי ועיין]. ובעצרת תמיד בהדי הדדי אתו לפי שעצרת חתוכה היא חמישים יום לספירת העומר ופעמים בד' בה' כו' ולכך לא הוי השלוחים יוצאים על סיון כדאמר בירושלמי תמן והבן בכ"ז. והנה אם הלכה כרבא נגד אביי במידי דאינן בזמן הזה האריכו האחרונים. וכאן פלוגתתן בחיוב חטאת, ומפני זה לא זכר רבינו הך דהילך מצה הילך חמץ מפני דלא הכריע אם הלכה כאביי או כרבא ודו"ק. אח"כ ראיתי במשל"מ פרק ד' מהלכות כלי המקדש שעמד ע"ד רבינו בזה. וראיתי באחרונים שכתבו דבליל שני ודאי סוכה קודם משום דהוי דאורייתא וזמן הוי דרבנן. ובשו"ת שאגת אריה כתב דבזה אין מעלה לקדימה כלל דהא דהוי דרבנן הוי לגבי דאורייתא כדבר הרשות ואין בזה משום קפידא דהקדמה. דאטו אם ירצה להקדים מילי דרשות אסור יעו"ש סברא ברורה. אבל תמן הוי כמו קידוש וברכת המזון דהוי דבר תורה בזה שפיר אמר, וביקנה"ז קדוש יו"ט דרבנן קודם להבדלה דהוי דבר תורה לרבינו אמנם כאן חיובא דברכות הוי דרבנן לכן ברכת סוכה דהוי דבר תורה המצוה שעליה הברכה קודמת לברכה דהוי על מצוה דד"ס. ודו"ק. עוד יתכן דמוקי משנה דהילך מצה הילך חמץ כר"ש בן ננס ור"ש דכבשים באין בלא לחם, ולחם אינו בא בלא כבשים ולכן מצה קודם לחמץ דלחם הפנים חובת היום והן ובזיכין מעכבין זא"ז כדתנן הסדרים והבזיכין מעכבין זא"ז, אבל שתי הלחם באין בגלל כבשים, דמה"ט אמר שילהי הוריות עומר קודם לכבש, שתי הלחם קודמין לכבשים [לדידן דקיי"ל כי לחם בא בפ"ע כפסק רבינו] והכא נמי לדידהו דכבשים עיקר מצה קודם לחמץ שתלוי בכבשים ובא בגלל כבש. ועיין ירושלמי פרק כיצד צולין על משנה דחמשה דברים באין בטומאה תנא חש לון ותני חמשה. הרי דחש לתנא דאמר כבשים עיקר יעו"ש ולא מוזר לומר דסתם משנה כר"ש בן ננס ובזה מספקא לרבינו לכן השמיט זה ודו"ק.
י״ג
וביום השמיני כו' יושבין בה ואין מברכין. בגמרא מ"ז ע"א ודילמא סברי להו כמ"ד כיון שבירך ביו"ט ראשון כו' גמירי דמאפר אתו. מאד יפלא דכל גדולי הדור לא עשאו אז סוכת מצוה. ועיין תוספות. ונראה לפרש דקיי"ל בפרק מקום שנהגו דף נ"ב דהנהו דידעי בקביעא דירחא אי מקלעי במדבר עבדי מלאכה ביו"ט ב' ובישוב אסור ה"נ הכי פירושו, דהמה ידעו בקביעא דירחא [עיין חידושי ריטב"א] ובאפר היכא דיתבי אם שעשו סוכה כמו דאמרי סוכת רועים מ"מ המה כיון שבירכו ביו"ט ראשון שישבו בסוכה ששם לא עשו רק יו"ט אחד נמצא דהשתא כי איקלעו לישוב אם שמיני אם הוה שביעי הרי המה לא ברכו בתחלת חלות המצוה ביום שני שלפי הספק הוא יו"ט ראשון והיתה הברכה ביום שלפני החג וגדולה מזו נראה דאפילו אם היו חולים או מצטערים ביו"ט ראשון ולא ישבו בסוכה וברכו ביום שני על הסוכה כיון שאז בהיותם במדבר לא היו חייבים לישב בשמיני בסוכה והיתה המצוה נמשכת רק עד סוף יום שביעי, ואימתי חל עליהם חיוב דשמיני כשבאו לישוב א"כ לא היו נפטרים בברכה ראשונה והיו צריכין לברך בשמיני על החיוב החדש א"כ מאי דלא ברכו ע"כ דסברי דבשמיני מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וזה נכון ולפי התו' לעיל מ"ג צריך לפרש דהם דרו במקום דמטו שלוחין ואקלעו לאתרא דלא מטו שלוחין יעו"ש ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
א׳
קטן שאינו צריך לאמו כבן שש חייב בסוכה . וכתב מרן ויש לתמוה אמאי דחה מאי דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאתמר גבי עירוב ואפשר לדחוק וכו' ע"כ ולפי קוצר דעתי לא באתי לכוונתו לידע מאי קא קשיא ליה דהא בסוגיין דעירובין בפירוש משוה להו אהדדי עירוב לסוכה מדתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכן סוכה מי שאין צריך לאמו חייב בסוכה ועל פי הנחה זאת דשוין נינהו קשיא ליה לרב אסי. עוד כתב מרן וז"ל תני ר' הושעיא וכו' ואינו יוצא בעירוב אמו כצ"ל לפי דעתי. עוד כתב מרן ודע וכו' עד סוף הל' ואני ובני חטאים שלא זכינו להבינו במ"ש דבליתיה לאבוה במתא הוי בן שש חייב בסוכה וזה אינו דבליתיה לאבוה במתא בן שש יוצא בעירוב אמו ואינו חייב בסוכה דשוין נינהו כמבואר בש"ס וגם על הלח"מ יפול התימה דכתב כמו כן. וראיתי למרן ב"י סי' תי"ד כתב וז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם פ"ו [וכו'] לא כתבו אלא דברי רב אסי לבד משמע דסבירא להו דלא סמכינן האי שינוייא דהא שני עד ועד בכלל ור' ינאי וריש לקיש דשנו הכי היינו משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל ואנן כרב אסי נקטינן וכו' עכ"ל והנה מ"ש דר"י ור"ל דשנו הכי הוא משום דסבירא להו עד ולא עד בכלל לא ידעתי כוונתו דנראה מדבריו דאי סבירא להו עד ועד בכלל לא הוה קשיא להו מהברייתא והא אי הוי עד ועד בכלל קשיא להו יותר ויותר ובעיקר הלצתו בעד רבינו הוא דוחק גדול דמי הכניסו לעשות מחלוקת בין ר"א לר"ל ור' ינאי כל דמצינן למימר דלא פליגי והביטה וראה מ"ש התוס' בסוגיין ד"ה עד ועד לא בעי לשנויי וכו' דא"כ פליגי ר"י ור"ל אדר"א והמעיין בדבריהם יראה דהכי פירושו דכי הוה משנינן לר"א הא כדאיתא והא כדאיתא נפקא דבן שש שלמים אי ליתיה לאבוה נגרר בתר האם ולר"ל ור"י דמשנינן הכי נפקא דבן חמש שלמים כל דליתיה לאבוה נגרר בתר האם הרי דכתבו דש"ס מבקש שלא לעשות מחלוקת ואיך אנו נעשה מחלוקת ביניהם.
ז׳
אכילה בליל יו"ט הראשון חובה וכו'. וכתב מור"ם סימן תר"מ ס"ד אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית (כל בו) עכ"ל והו"ל להביא מהרא"ש שכתב כן בפ' שלשה שאכלו גבי ש"ס דף מ"ט וז"ל דדוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה הראשונה חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות הרי דאף דמצטער מכח הגשמים חייב בסוכה וכדברי הכלבו ואחרי ראות דברי הרא"ש אלו אין מקום למה שהקשה הרב לשון למודים חלק או"ח סימן רל"א לדברי הכלבו אלו ממ"ש ריש פ"ק דע"ז אע"פ כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא ופריך ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ולפ"ז מאי קשה ממצטער וכו' דמאי דפטור הוא בשאר ימים אבל לא בלילה הראשונה יעו"ש דמאי דחייב בלילה הראשונה אף במצטער היינו מכח הגזירה שוה דט"ו ט"ו אבל בשאר ימים פטור וא"כ לעתיד דמצוה להם הקב"ה לעשות סוכה הוי כמו סוכה דשאר ימים וכשמצטערים פטירי וא"כ שפיר מותיב מרבא וק"ל. וכ"כ הטור סי' תרל"ט וז"ל ומיהו משאכל בה כזית דגן יצא אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה וכו' וכתב מרן ב"י וז"ל ולבי מגמגם בזה דקאמר ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית דאטו באי בעי תליא מילתא והו"ל למימר לא מצי במקום לא בעי ועוד דהיא גופא מנ"ל דשאני ליל ראשון משאר לילות וטפי [הוה] עדיף למינקט טעמא דגמר מחג המצות שיעורא מכזית וכו' אלו דבריו ופירוש דבריו דקשיא ליה ז"ל במ"ש ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית דנראה דהוי ברצונו אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אלא דאי בעי למיכל כזית צריך שיהיה בסוכה ואינו כן דלילה ראשונה חייב לאכול בסוכה מדאורייתא ולא ברצונו תליא מילתא והכי הו"ל למימר ואפי' לא מצי למיכל אלא כזית כלומר משום צד שיהיה דאינו יכול לאכול אלא כזית אפ"ה אסור לאכול חוץ לסוכה ולא בעי יותר מכביצה להתחייב בסוכה והוצרכתי לבארו לפי שראיתי להרב ט"ז ס"ק י"א שכתב שלא הבין קושיא זאת גם במה שהקשה שנית כתב עליו הט"ז וז"ל וקושיא הב' אינה קושיא דהטור יליף לה מהירושלמי דמייתי הרא"ש בסוכה דף כ"ז ר' זירא בעי מה להלן עד שיאכל כזית דגן מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן בסוכה ומפרש לה דהספק הוא אי הוי חיוב סוכה בליל ראשון [עד כזית] ואינו פטור אלא פחות מכזית וחמיר משאר לילות וקי"ל לחומרא דבכזית חייב בסוכה וכו' אלו דבריו. ולענ"ד אין זה במשמעות דברי הירושלמי דא"כ למה ליה למימר במצה כזית דגן הוה די שיאמר כזית מצה וכן במה שסיים כזית דגן בסוכה סתם הו"ל למימר כזית בסוכה אלא וודאי דכל הספק הוא אי צריך דגן בסוכה כמו במצה או סגי בכזית דמיני תרגימא ומשו"ה הזכיר דגן בשניהם וכן פירשה הרא"ש ז"ל ובנו הטור הולך בעקבי אביו ז"ל וא"כ אין מכאן ילפותא ומשו"ה מגמגם בה מרן מהיכא יליף לה הטור והו"ל למינקט טעמא דגמר מחג המצות דהוי שיעורא בכזית אלא דמצד אחר אני מגמגם אדברי מרן ז"ל שכתב דהו"ל למינקט טעמא דגמר ט"ו ט"ו וכו' דהיא היא כונת הטור ז"ל שכתב דשאני ליל ראשון דהטור לא כתב הטעם מ"ש דשאני ליל ראשון משאר לילות אלא כתב בסתם דשאני ליל ראשון וסמך על המבין והיינו טעמא דגמר ט"ו ט"ו מחג המצות וא"כ אין מקום לקושיתו.
י״ב
כל זמן שיכנס לישב וכו'. וכתב הרב המגיד ומ"מ נהגו שאין מברכין אלא מסעודה לסעודה והוא כסברת רבינו יעקב עכ"ל ולא פורש אי מברך קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא והרא"ש הביא משם הר"מ [מרוטנבורק] דיברך קודם המוציא והוא הסכים דיברך אחר המוציא דכך הוא הראוי יעו"ש הביא דבריהם הטור סימן תרמ"ג ומן התימה על הרב חמדת ימים פ"ד דסוכה שכתב דמנהג המהדרין לברך אותה מיד בכניסתם בסוכה בשעה שרוצים לאכול ואח"כ רוחצים ידיהם דאף כי לפי הדין יכול לברך אותה קודם ברכת המוציא או אחר ברכת המוציא קודם שיטעום מ"מ יותר טוב לעשות הדברים בלי פקפוק עכ"ל. ומהתמהא דהא לדעת הרא"ש ז"ל שהוא בעל הסברא הלזו דיברך אותה אחר המוציא קודם טעימה בדוקא צריך לברכה כן ולא קודם ולדעת הר"מ שהוא מאן דאמר קודם המוציא דוקא צריך אחר הישיבה קודם רחיצת ידים וכמ"ש בפירוש הרא"ש משמו וא"כ איך כתב דכשמברך אותה מיד בכניסתו לסוכה נעשה הדבר בלי פקפוק והא אין נח להם למר ולמר והרי מרן בב"י סי' הנזכר אף שרצה להסכים דעתו לדעת הר"מ והליץ בעדו מתלונת הרא"ש עליו לא מלאו לבו לפסוק כוותיה בספר הקצר כיון שנהגו העולם לברך באכילה ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
י׳
הי' אוכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס לביתו ופסקו הגשמים אין מחייבין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו הי' ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה אלא ישן בביתו עד שעלה עמוד השחר. הלח"מ הביא דברי המ"מ דדוקא בניעור אבל בישן אין מעירין אותו אפי' אחר עמוד השחר והקשה לדברי החולקים על סברא זו אמאי קאמר בברייתא עד שיעור דאחר שעלה עמוד השחר ודאי מעירין אותו. נ. ב. דבריו תמוהים דהא החולקים הוא לפי גירסת הגאונים דגרסי עד שיאור, ועיין ברשב"א ור"ן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
שער המלך על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 30,756 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו׳
א׳
נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה כו'. ע"כ. הנה בפרק א' דקידושין דל"ד ע"א גבי מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות פרכינן והרי סוכה דמ"ע שהזמן גרמא הוא ואצטריך האזרח למעוטי את הנשים ומשני אביי אצטריך סד"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל יע"ש. וק"ל דמהיכא ס"ד דתשבו כעין תדורו הוא אי משום דהו"ל למיכתב בסוכות תהיו וכתיב תשבו הא אשכחן דכתיב במלואים ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה ואי אפשר לפרש התם תשבו כעין תדורו דמהת' ילפי' לכ"ג ביה"ך שהיו מפרישין אותו מביתו ומפרשי' בגמ' מאשתו וכ"כ התוס' ז"ל שם ובתוס' ישנים דלא יתכן להיות עם אשתו דכיון שהיה יושב במחנה הלויה ובעל קרי אסור ליכנס במחנה לויה ע"כ היה צריך לפרוש מאשתו. ובפרק לולב וערבה דמ"ג ע"ב אמרי' דז' ימים תשבו בסוכות לאו דוקא ימים אלא דה"ה לילות וילפינן מג"ש דתשבו תשבו דכתיב במלואים יע"ש ועיין במ"ש התוס' שם דלאו ג"ש גמורה היא דא"כ אסור לישן בסוכה עם אשתו דומיא דמלואים יע"ש. ודרך אגב לא יכולתי להלום דברי התוס' ישנים שם בדף ו' ע"א ד"ה מביתו למה פירש שכתבו וז"ל אע"ג דבמלואים כתיב ופתח אהל מועד תשבו ומדקאמר תשבו ע"כ מחנה לויה היה ואם כן פירש מאשתו וי"ל דשאני אהרן כו' יע"ש. דלמה זה הוצרכו להוכיח דמחנה לויה היה לעיקר קושייתם דאדרבא אם נאמר דמחנה שכינה היה כ"ש דאיכא לאוכחי טפי דפריש מאשתו ואין לומר דאתו לאפוקי שהיה חוץ למחנה לויה דזה מהיכ' תיתי ומהיכ' מש' להו ממילת תשבו דבמחנה שכי' אין ישיב' דהא אין ישי' בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד משא"כ במחנה לויה דכל הר הבית מחנה לויה הוא כמ"ש התוס' בשמעתי' ד"ה מביתו ואיכ' ישי' שם וכעת צ"י ותו ק"ל טוב' דחצר אהל מועד קרוי מחנה שכינה כדאמרינן בזבחים דקי"ו ע"ב והן הן קלעים שבמשכן וכ"כ רבינו בה' בית הבחירה פ"ז הי"א והתו' בסוכה פ' לו"ע דמ"ג ע"ב ד"ה תשבו יע"ש וכעת צ"י.
י״א
גמר מלאכול ביום הז' בשחרית לא יתיר סוכתו אבל מוריד הוא כליו ומפנה אותם מן המנחה ולמעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' ואם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה. ע"כ. וכתב עליו הראב"ד וז"ל איני יודע מהו זה ואולי יאמר אם צריך לאכול בסוכה בשאר הימים אינו צרי' לפרוץ אלא יום שמיני שלא יטעה אדם בו אע"פ שאין לשונו מראה אבל השכל מורה ע"ז עכ"ל. ובכוונת דבריו אלה נתקשה הלח"מ ז"ל ושתי דרכים לפניו גם בספר לחם יאודה עמד על זה ואין בדבריהם לענ"ד כדי שביעה. ולדעתי הקצר כוונת הראב"ד להשיג דלשונו של רבינו מגומגם דאחר שכתב דביום השביעי פונה סוכתו ואם אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' ופוסלה לא שייך למיתני בתר הכי דאם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה דמשמעו' הלשון משמע דאוכל באותה סוכה הפסולה אלא הכי הו"ל למיתני גמר מלאכול ביום הז' שחרית לא יתיר סוכתו שאם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה אבל מוריד הוא את כליו מן המנחה ולמעלה אין לו מקום לפנות פוחת בה ד' על ד' וע"ז כתב ואולי יאמר שאם צריך לאכול בסוכה בשאר הימים אינו צריך לפרוץ בה אלא יום שמיני כלומר אולי לכך נקט רבינו תחילה דצריך לפוסל' ביום השביעי לבני ארץ ישראל וממילא שמיני לבני חוצה לארץ ואחר זה כתב דיום הז' מצותה כל היום לרמוז לנו דמ"ש שצריך לפוסלה כשאין מקום לפנות כליו מן הסוכה היינו דוקא ביום הז' לבני א"י או ביום השמיני לבני ח"ל ולא בשאר הימים כלו' בשאר הימים שלאחר שמיני שאם לא פוסלה ביום שמיני ורצה להשתמש בה בתשיעי או בעשירי כו' אין צריך לפוסלה תחילה דדוקא כשנשתמש בשמיני בלא פיסול כיון דיום שביעי מן הדין מצותה כל היום כשנשתמש בה בשמיני בלא פיסול יבואו לטעות בו שעובר על בל תוסיף כיון דשביעי מצותה כל היום וח' סמוך לשביעי ואין הפסק ביניהם אבל כשמשתמש בסוכה בתשיעי דבשמיני ליכא מצוה לא יבואו לטעות בו שעובר על בל תוסיף כיון דביום שלפניו ליכא מצוה וע"ז כתב אע"פ שאין לשונו מראה כן השכל מורה ע"ז כנלע"ד נכון ודוק היטב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ו׳, מתוך הלכות שופר וסוכה ולולב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל