הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ה׳

ספר זמנים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ה׳
הלכה א׳
הַסְכָךְ שֶׁל סֻכָּה אֵינוֹ כָּשֵׁר מִכָּל דָּבָר. אֵין מְסַכְּכִין אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ שֶׁנֶּעֱקַר מִן הָאָרֶץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה וְאֵין רֵיחוֹ רַע וְאֵינוֹ נוֹשֵׁר וְאֵינוֹ נוֹבֵל תָּמִיד:
הלכה ב׳
סִכֵּךְ בְּדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ אוֹ בִּמְחֻבָּר לָאָרֶץ אוֹ בְּדָבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה פְּסוּלָה. אֲבָל אִם עָבַר וְסִכֵּךְ בְּדָבָר הַנּוֹבֵל וְנוֹשֵׁר אוֹ בְּדָבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע כְּשֵׁרָה. שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֵין מְסַכְּכִין בְּאֵלּוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הַסֻּכָּה וְיֵצֵא. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיוּ הוּצִין וְעָלִין שֶׁל סְכָךְ יוֹרְדִין לְתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצֵר לוֹ בִּישִׁיבָתוֹ. סִכְּכָהּ בְּמִינֵי מַתָּכוֹת אוֹ בַּעֲצָמוֹת וְעוֹרוֹת פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן גִּדּוּלֵי קַרְקַע. הִדְלָה עָלֶיהָ גְּפָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ סֻכָּה פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי לֹא נֶעֶקְרוּ. סִכְּכָהּ בִּכְלֵי עֵץ וּבְמַחֲצָלוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לִשְׁכִיבָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְכֵן אִם סִכְּכָהּ בְּשִׁבְרֵי כֵּלִים וּבְלִיּוֹתֵיהֶן פְּסוּלָה הוֹאִיל וְהָיוּ מְקַבְּלִין טֻמְאָה שֶׁמָּא יְסַכֵּךְ בִּשְׁבָרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא טָהֲרוּ:
הלכה ג׳
סִכְּכָהּ בָּאֳכָלִין פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. סוֹכֵי תְּאֵנִים וּבָהֶן תְּאֵנִים. פַּרְכִּילֵי עֲנָבִים וּבָהֶם עֲנָבִים. מִכְבָּדוֹת וּבָהֶם תְּמָרִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. רוֹאִין אִם פְּסלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֳכָלִין מְסַכְּכִין בָּהֶן וְאִם לָאו אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן. סִכֵּךְ בִּירָקוֹת שֶׁאִם יִבשׁוּ יִבּלוּ וְלֹא יִשָּׁאֵר בָּהֶן מַמָּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַתָּה לַחִים הֲרֵי מְקוֹמָן נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא אֲוִיר וּכְאִלּוּ אֵינָם:
הלכה ד׳
סִכְּכָהּ בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ שֶׁלֹּא דַּק אוֹתָן וְלֹא נִפְּצָן כְּשֵׁרָה שֶׁעֲדַיִן עֵץ הוּא. וְאִם דַּק וְנִפֵּץ אוֹתָן אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית צוּרָתוֹ וּכְאִלּוּ אֵינָן מִגִּדּוּלֵי קַרְקַע. מְסַכְּכִין בַּחֲבָלִים שֶׁל סִיב וְשֶׁל חֲלָף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֲרֵי צוּרָתָן עוֹמֵד וְאֵין הַחֲבָלִים כֵּלִים:
הלכה ה׳
סִכְּכָהּ בְּחִצִּים בִּזְכָרִים כְּשֵׁרָה בִּנְקֵבוֹת פְּסוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִתְמַלְּאוֹת בְּבַרְזֶל בֵּית קִבּוּל הוּא וּמְקַבֵּל טֻמְאָה כְּכָל כְּלִי קִבּוּל:
הלכה ו׳
מַחְצֶלֶת קָנִים אוֹ מַחְצֶלֶת גֶּמִי אוֹ חֲלָף. קְטַנָּה סְתָמָה לִשְׁכִיבָה לְפִיכָךְ אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה אוֹתָהּ לְסִכּוּךְ. גְּדוֹלָה סְתָמָה לְסִכּוּךְ לְפִיכָךְ מְסַכְּכִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה אוֹתָהּ לִשְׁכִיבָה. וְאִם יֵשׁ לָהּ קִיר אֲפִלּוּ גְּדוֹלָה אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ שֶׁהֲרֵי הִיא כִּכְלִי קִבּוּל. וַאֲפִלּוּ נִטַּל הַקִּיר שֶׁלָּהּ אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּשִׁבְרֵי כֵּלִים:
הלכה ז׳
נְסָרִים שֶׁאֵין בְּרָחְבָּן אַרְבָּעָה טְפָחִים מְסַכְּכִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְשֻׁפִּין. וְאִם יֵשׁ בְּרָחְבָּן אַרְבָּעָה אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מְשֻׁפִּין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵשֵׁב תַּחַת הַתִּקְרָה וִידַמֶּה שֶׁהִיא כְּסֻכָּה. נָתַן עָלֶיהָ נֶסֶר אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים כְּשֵׁרָה וְאֵין יְשֵׁנִין תַּחְתָּיו וְהַיָּשֵׁן תַּחְתָּיו לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. הָיוּ נְסָרִין שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבָּן אַרְבָּעָה וְאֵין בְּעָבְיָן אַרְבָּעָה וַהֲפָכָן בְּצִדֵּיהֶן שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה וְסִכֵּךְ בָּהֶן הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה. שֶׁהֲרֵי הַנֶּסֶר פָּסוּל בֵּין שֶׁסִּכֵּךְ בְּרָחְבּוֹ בֵּין שֶׁסִּכֵּךְ בְּעָבְיוֹ:
הלכה ח׳
תִּקְרָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַעֲזִיבָה שֶׁהִיא הַטִּיט וְהָאֲבָנִים אֶלָּא נְסָרִין תְּקוּעִין בִּלְבַד הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשׂוּ לְשֵׁם סֻכָּה אֶלָּא לְשֵׁם בַּיִת. לְפִיכָךְ אִם פִּקְפֵּק הַנְּסָרִים וְהֵנִיד הַמַּסְמְרִים לְשֵׁם סֻכָּה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּכָל נֶסֶר וְנֶסֶר אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְכֵן אִם נָטַל אֶחָד מִבֵּינְתַיִם וְהִנִּיחַ בִּמְקוֹמוֹ סְכָךְ כָּשֵׁר לְשֵׁם סֻכָּה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ט׳
סֻכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית כְּהִלְכָתָהּ מִכָּל מָקוֹם כְּשֵׁרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית לְשֵׁם מִצְוָה. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה עֲשׂוּיָה לְצֵל כְּגוֹן סֻכַּת עַכּוּ"ם וְסֻכַּת בְּהֵמָה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל סֻכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ פְּסוּלָה לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית לְצֵל. וְכֵן הַחוֹטֵט בְּגָדִישׁ וְעָשָׂהוּ סֻכָּה אֵינָהּ סֻכָּה שֶׁהֲרֵי לֹא עִמֵּר גָּדִישׁ זֶה לְצֵל. לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה בַּתְּחִלָּה חֲלַל טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה לְשֵׁם סֻכָּה וְחָטַט בָּהּ אַחֲרֵי כֵן וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה כְּשֵׁרָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשָׂה סְכָךְ שֶׁלָּהּ לְצֵל:
הלכה י׳
חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִין אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אוֹתָן חֲבִילוֹת עַל גַּגּוֹ כְּדֵי לְיַבְּשָׁן וְיִמָּלֵךְ וְיֵשֵׁב תַּחְתֵּיהֶן לְשֵׁם סֻכָּה וְהוּא מִתְּחִלָּה לֹא עָשָׂה סְכָךְ זֶה לְצֵל וְנִמְצֵאת כְּסֻכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ. וְאִם הִתִּירָם כְּשֵׁרוֹת. וְאֵין חֲבִילָה פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בַּדִּים:
הלכה י״א
חֲבִילוֹת קְטַנּוֹת שֶׁאָגְדוּ אוֹתָן לְמִנְיָן מְסַכְּכִין בָּהֶן. וְכֵן הַחוֹתֵךְ רֹאשׁ הַדֶּקֶל וְהַחֲרָיוֹת אֲגֻדּוֹת בּוֹ מְסַכְּכִין בּוֹ שֶׁאֶגֶד בִּידֵי שָׁמַיִם אֵינוֹ כַּחֲבִילָה. וַאֲפִלּוּ קָשַׁר רָאשֵׁי הַחֲרָיוֹת כֻּלָּן מִצַּד הָאֶחָד שֶׁנִּמְצְאוּ בַּחֲבִילָה אַחַת אֶחָד מִשְּׁנֵי רָאשִׁים בִּידֵי שָׁמַיִם וְאֶחָד בִּידֵי אָדָם מְסַכְּכִין בָּהּ שֶׁהָאוֹגֵד עֵץ אֶחָד אֵינוֹ חֲבִילָה וְזוֹ כְּעֵץ אֶחָד הִיא שֶׁהֲרֵי אֲגוּדָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְכֵן כָּל אֶגֶד שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְטַלְטְלוֹ אֵינוֹ אֶגֶד:
הלכה י״ב
הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ תַּחַת הָאִילָן כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת. הִדְלָה עָלֶיהָ עָלֵי הָאִילָנוֹת וּבַדֵּיהֶן וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן וְאַחַר כָּךְ קָצְצָן. אִם הָיָה הַסִּכּוּךְ הַרְבֵּה מֵהֶן כְּשֵׁרָה. וְאִם לֹא הָיָה הַסִּכּוּךְ שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ כָּשֵׁר הַרְבֵּה מֵהֶן צָרִיךְ לְנַעֲנֵעַ אוֹתָן אַחַר קְצִיצָתָן כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲשׂוּיָה לְשֵׁם סֻכָּה:
הלכה י״ג
עֵרֵב דָּבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בּוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִין בּוֹ וְסִכֵּךְ בִּשְׁנֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהַכָּשֵׁר יָתֵר עַל הַפָּסוּל פְּסוּלָה. סִכֵּךְ בָּזֶה לְעַצְמוֹ וּבָזֶה לְעַצְמוֹ זֶה בְּצַד זֶה. אִם יֵשׁ בַּסְּכָךְ פָּסוּל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בְּמָקוֹם אֶחָד בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:
הלכה י״ד
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסֻכָּה קְטַנָּה אֲבָל בְּסֻכָּה גְּדוֹלָה סְכָךְ פָּסוּל בָּאֶמְצַע פּוֹסְלָהּ בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים. פָּחוֹת מִכֵּן כְּשֵׁרָה. וּמִן הַצַּד פּוֹסֵל בְּאַרְבַּע אַמּוֹת וּפָחוֹת מִכֵּן כְּשֵׁרָה. כֵּיצַד. בַּיִת שֶׁנִּפְחַת בְּאֶמְצָעוֹ וְסִכֵּךְ עַל מְקוֹם הַפְּחָת. וְכֵן חָצֵר הַמֻּקֶּפֶת אַכְסַדְרָה שֶׁסִּכֵּךְ עָלֶיהָ. וְכֵן סֻכָּה גְּדוֹלָה שֶׁהִקִּיפוּהָ בְּדָבָר שֶׁאֵין מְסַכְּכִין בּוֹ בְּצַד הַדְּפָנוֹת מִלְּמַעְלָה. אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת הַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר וְלַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת פְּסוּלָה. פָּחוֹת מִכֵּן רוֹאִין כְּאִלּוּ הַכֹּתֶל נֶעֱקַם וְיֵחָשֵׁב זֶה הַסְּכָךְ הַפָּסוּל מִגּוּף הַכֹּתֶל וּכְשֵׁרָה. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:
הלכה ט״ו
וְאֵי זוֹ הִיא סֻכָּה קְטַנָּה כָּל שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא שִׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים. וּגְדוֹלָה כָּל שֶׁיִּשָּׁאֵר בָּהּ יֶתֶר עַל סְכָךְ הַפָּסוּל שִׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים סְכָךְ כָּשֵׁר:
הלכה ט״ז
סִכֵּךְ בְּדָבָר פָּסוּל וְדָבָר כָּשֵׁר זֶה בְּצַד זֶה וְאֵין בְּמָקוֹם אֶחָד מִסְּכָךְ הַפָּסוּל רֹחַב שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אֶלָּא פָּחוֹת. אִם הָיָה כָּל הַסְּכָךְ הַכָּשֵׁר יוֹתֵר עַל כָּל הַסְּכָךְ הַפָּסוּל כָּשֵׁר. וְאִם הָיָה זֶה כְּמוֹ זֶה בְּצִמְצוּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּמָקוֹם אֶחָד שְׁלֹשָׁה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁסְּכָךְ פָּסוּל כְּפָרוּץ הוּא נֶחְשָׁב:
הלכה י״ז
פָּרַשׂ עָלֶיהָ בֶּגֶד מִלְּמַעְלָה אוֹ שֶׁפָּרַשׂ תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנֶּשֶׁר פְּסוּלָה. פְּרָשׂוֹ כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ כְּשֵׁרָה. וְכֵן אִם סִכְּכָהּ כְּהִלְכָתָהּ וְעִטְּרָהּ בְּמִינֵי פֵּרוֹת וּבְמִינֵי מְגָדִים וְכֵלִים שֶׁתְּלוּיִין בֵּין בִּכְתָלֶיהָ בֵּין בַּסְּכָךְ כְּדֵי לְנָאוֹתָהּ כְּשֵׁרָה:
הלכה י״ח
נוֹיֵי סֻכָּה אֵין מְמַעֲטִין בְּגָבְהָהּ אֲבָל מְמַעֲטִין בְּרָחְבָּהּ. הָיוּ נוֹיֵי הַסֻּכָּה מֻפְלָגִין מִגַּגָּהּ אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר פְּסוּלָה. שֶׁנִּמְצָא הַיּוֹשֵׁב שָׁם כְּאִלּוּ אֵינוֹ תַּחַת הַסְּכָךְ אֶלָּא תַּחַת הַנּוֹיִים שֶׁהֵן אֳכָלִין וְכֵלִים שֶׁאֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן:
הלכה י״ט
סְכָךְ שֶׁהָיוּ בּוֹ חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת שֶׁהָאֲוִיר נִרְאֶה מֵהֶן. אִם יֵשׁ בְּכָל הָאֲוִיר כְּכָל מָקוֹם הַמְסֻכָּךְ הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁחַמָּתָהּ תִּהְיֶה מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ. וְכָל שֶׁהַחַמָּה מְרֻבָּה עַל הַצֵּל אֵינוֹ סְכָךְ. וְאִם הָיָה הַסְּכָךְ רַב עַל הָאֲוִיר כְּשֵׁרָה:
הלכה כ׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה בְּמָקוֹם אֶחָד אֲוִיר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אֲבָל אִם הָיָה אֲוִיר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ מִשְּׁלֹשָׁה. מִעֲטוֹ בְּדָבָר הַפָּסוּל כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת. אִם סֻכָּה גְּדוֹלָה הִיא כְּשֵׁרָה. וְאִם בְּסֻכָּה קְטַנָּה פְּסוּלָה עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ בְּדָבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בּוֹ. הָיָה רֹב הַסִּכּוּךְ צִלָּתוֹ מְרֻבֶּה מֵחֲמָתוֹ וּמִעוּטוֹ חֲמָתוֹ מְרֻבֶּה מִצִּלָּתוֹ הוֹאִיל וְצִלַּת הַכּל מְרֻבָּה מֵחֲמַת הַכּל כְּשֵׁרָה:
הלכה כ״א
דֶּרֶךְ הַסִּכּוּךְ לִהְיוֹת קַל כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מִמֶּנּוּ הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים. הָיְתָה מְעֻבָּה כְּמִין בַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִין מִתּוֹכָהּ כְּשֵׁרָה. הָיָה הַסִּכּוּךְ מְדֻבְלָל וְהוּא הַסִּכּוּךְ שֶׁיִּהְיֶה מִקְצָתוֹ לְמַעְלָה וּמִקְצָתוֹ לְמַטָּה כָּשֵׁר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין הָעוֹלֶה וְהַיּוֹרֵד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאִם הָיָה בְּרֹחַב זֶה הָעוֹלֶה טֶפַח אוֹ יֶתֶר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ יֶתֶר מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ יָרַד לְמַטָּה וְנָגַע בִּשְׂפַת זֶה הַיּוֹרֵד. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד שְׂפַת הַיּוֹרֵד:
הלכה כ״ב
הָעוֹשֶׂה סֻכָּה עַל גַּבֵּי סֻכָּה. הַתַּחְתּוֹנָה פְּסוּלָה כְּמִי שֶׁעָשָׂה סֻכָּה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהָעֶלְיוֹנָה כְּשֵׁרָה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה פְּסוּלָה בְּשֶׁהָיָה גֹּבַהּ חֲלַל הָעֶלְיוֹנָה עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר וְהָיָה גַּג הַתַּחְתּוֹנָה יָכוֹל לְקַבֵּל כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עֶלְיוֹנָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדְּחָק. אֲבָל אִם אֵין גָּבְהָהּ שֶׁל עֶלְיוֹנָה עֲשָׂרָה אוֹ שֶׁלֹּא הָיְתָה הַתַּחְתּוֹנָה יְכוֹלָה לְקַבֵּל כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עֶלְיוֹנָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדְּחָק (אַף) הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁרָה וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה גֹּבַהּ שְׁתֵּיהֶן יֶתֶר עַל עֶשְׂרִים אַמָּה שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה בַּסְּכָךְ הָעֶלְיוֹנָה הִיא נִתֶּרֶת:
הלכה כ״ג
מִטָּה שֶׁבְּתוֹךְ הַסֻּכָּה אִם גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. הַיּוֹשֵׁב תַּחְתֶּיהָ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּסֻכָּה בְּתוֹךְ סֻכָּה. וְכֵן כִּלָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג אֲפִלּוּ טֶפַח אִם גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין יְשֵׁנִין בָּהּ בַּסֻּכָּה. וְכֵן הַמַּעֲמִיד אַרְבָּעָה עַמּוּדִים וּפָרַשׂ סָדִין עֲלֵיהֶן אִם גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה הֲרֵי זוֹ כְּסֻכָּה בְּתוֹךְ סֻכָּה:
הלכה כ״ד
אֲבָל שְׁנֵי עַמּוּדִים שֶׁפָּרַשׂ עֲלֵיהֶן סָדִין וְכֵן כִּלָּה שֶׁאֵין בְּגַגָּהּ טֶפַח אֲפִלּוּ גְּבוֹהִין כָּל שֶׁהֵן מֻתָּר לִישֹׁן תַּחְתֵּיהֶם בְּסֻכָּה. שֶׁאֵינָן כְּסֻכָּה בְּתוֹךְ סֻכָּה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג:
הלכה כ״ה
סֻכָּה שְׁאוּלָה כְּשֵׁרָה וְכֵן הַגְּזוּלָה כְּשֵׁרָה. כֵּיצַד. אִם תָּקַף עַל חֲבֵרוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִסֻּכָּתוֹ וּגְזָלָהּ וְיָשַׁב בָּהּ יָצָא שֶׁאֵין הַקַּרְקַע נִגְזֶלֶת. וְאִם גָּזַל עֵצִים וְעָשָׂה מֵהֶן סֻכָּה יָצָא. שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁאֵין לְבַעַל הָעֵצִים אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים בִּלְבַד. וַאֲפִלּוּ גָּזַל נְסָרִים וְהִנִּיחָן וְלֹא חִבְּרָן וְלֹא שָׁנָה בָּהֶן כְּלוּם יָצָא. הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:

ספר המנוחה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

נחלת הכלל · ToratEmet

כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

ב׳
אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה. הר"ן כתב גבי שווצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד:
ג׳
סיכך בירקות וכו'. ואם תאמר הרי כתב בראש פרק זה דבדבר הנובל כשר בדיעבד. וי"ל דהתם היינו בדבר שדרכו ליבול קצת עליו אבל מכל מקום אפילו אחר נפילת עליו צלתו מרובה מחמתו ולכתחלה לא דילמא מתוך נשירת העלין שביק לה ונפיק וזהו מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (דף י"ג) בהיגי לא מסככין דכיון דנתרי טרפייהו שביק לה ונפיק. ומה שכתב סיכך בירקות וכו'. היינו בדבר שאחר שיבולו או ייבשו עליו ישאר חמתו מרובה מצלתו:
ז׳
נתן עליה נסר וכו'. כתב הרב המגיד וה"מ שנתנו מן הצד אבל באמצעה הא אמרינן דפוסל בד' טפחים. ול"נ דאפשר נמי כגון שנתנו באמצע לרוחב הסוכה ונשאר ממנו עד דופן אמצעי שיעור סוכה והנסר אינו מבריח מן הקצה אל הקצה ואשמעינן שאותו צד שאצל הפתח אע"פ שהנסר מפסיק נדון כפסל היוצא מן הסוכה:
ח׳
תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'. פי' דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה ושיטת רבינו כשיטת הרי"ף שכתב הר"ן פ"ק דסוכה:
ט׳
וכן החוטט בגדיש וכו'. נראה מפירוש רש"י (סוכה ט"ז) דדוקא כי חטיט מלמעלה למטה כשרה דמשייר לסכך כמו שהוא אבל אם חטט למעלה פסולה דסכך דמעיקרא ליתיה בעולם וסכך דהשתא אית ביה משום תעשה ולא מן העשוי ואחרים אומרים דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סכך הוי אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הילכך שפיר דמי (עכ"ל הר"ן):
י״א
חבילות קטנות שאגדו אותם למנין. ק"ל למה כתב קטנות דאי פחות מכ"ה אפי' לא היו אגודים למנין אלא לשם אגד מסככין בהם:
י״ב
העושה סוכתו תחת האילן וכו'. כתב ה"ה שם משנה כלשונה וכו' עד שהפרידן זה מזה. אבל בפירוש המשנה לרבינו נראה שהוא ז"ל מפרש דחבטן היינו שקצצן שכתב אמתניתין דהדלה עליה וכו' אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה, עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותם ואז תהיה כשרה וכן נראה מדברי רבינו גם פה שכתב הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואח"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותם אחר קציצתן כדי שתהא עשויה לשם סוכה ולפי זה מתניתין דהדלה עליה הכי מיפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא נענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן פירוש או שקצצן כמשפט דהיינו קצצן ונענען אע"פ שאין הסיכוך הרבה מהם כשרה דאפילו כל הסיכוך מהם כשרה כיון שקצצן ונענען ומתני' דהעושה סוכתו תחת האילן ודאתמר עלה בגמרא הכי נמי מיפרשא דכל שהאילן חמתו מרובה מצלתו מסתמא הסכך פסול מועט מהכשר הילכך אם חבטן דהיינו שקצצן אע"פ שלא נענעם כשרה וכשהאילן צלתו מרובה מחמתו מסתמא הסכך הפסול רבה על הכשר הילכך אפילו חבטן דהיינו שקצצן פסולה משום תעשה ולא מן העשוי עד שינענענו אע"פ שכשקוצצן הם מתנענעים ונופלים על הסכך לא מהני משום דבעינן נענוע בידים והשתא נתבארו דברי רבינו שכתב עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה בדבר שאין מסככין בו בלא קצצן ודאי מיירי והכי נמי בגמרא על חמתו מרובה מצלתו דמשמע דסכך פסול מועט מן הכשר אקשינן הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ואיצטריך לאוקמה בשחבטן דהיינו קצצן הא אם לא קצצן פסולה ואפילו שכשר יתר על הפסול:
י״ד
כיצד בית שנפחת וכו' וכן חצר המוקף וכו' וכן סוכה גדולה וכו'. הכל משנה פ"ק דסוכה (דף י"ז) ואמרו שם צריכה דאי אשמעינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצות לאו לאכסדרה עבידן אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר ופסולן משום העשוי אבל סוכה גדולה דסככה סכך פסול הוא אימא לא צריכא:
ט״ו
ואי זו היא סוכה קטנה וכו' וגדולה כל שישאר בה יתר על הסכך הפסול ז' על ז' סכך כשר. יש להסתפק בלשון זה אי ס"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעית וסכך שאצל הפתח על ידי הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו ז' על ז' ונכשיר או נימא דאין מצטרפין וצ"ע:
ט״ז
סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'. כתב ה"ה משנה המקרה סוכתו וכו' וזה תימה אצלי שהרי בפירוש נפסקה הלכה פ"ק דעירובין כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וכו'. ואני אומר שאין כאן תימה כלל שרבינו גורס כגירסת ר"ת שכתבו התוספות (עירובין ט"ו:) והא א"א לצמצם א"ר אמי במעדיף רבא אמר אפילו בשאין מעדיף אם היו שתי נותנן ערב ערב נותנן שתי והוי האי פירכא בין לר"פ בין לרב הונא בריה דרב יהושע וא"כ כי שני ר' אמי במעדיף הוי אפילו לרב פפא. אך יש לדקדק למה לא כתב רבינו שאם היו שתי נותנן ערב כשינויא דרבא דבתרא הוא ונראה שבכלל מה שכתב אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשרה הוי דכל שהם שתי ונותן הסכך הכשר ערב או אפכא הרי הוא מעדיף וכמו שפירש רש"י דע"כ אם אינו נותן ראשי הקנים על השפודים הרי הם נופלים לארץ והילכך ה"ל כשר מרובה על הפרוץ ומבטלו. ואל יקשה עליך מה שכתב רבינו מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ותאמר א"כ אע"פ שלא ירבה הכשר על הפסול ליתכשר וכדקי"ל דפרוץ כעומד מותר. די"ל דשאני הכא שא"א לצמצם ולמלאות כל הריוח שלא יהא בו אויר כלל וא"כ כל שהוא פרוץ כעומד בענין זה הוי פרוץ מרובה על העומד הילכך בעינן שירבה הסכך הכשר. ואכתי קשיא שרבינו כתב לקמן גבי סכך שיש בו חלונות שאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך פסולה מפני שחמתה מרובה מצלתה והוא מה שאמרו בגמרא (דף כ"ב:) כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת כלומר בנקב קטן החמה הנכנסת בו גדולה יותר ממנו והרי שם פרוץ כעומד ופסל רבינו ואין לחלק בין סכך פסול לאויר כמו שחילק הר"ן בפרק הישן שהרי כתב כאן רבינו שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב וצ"ל דה"ק שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב ומצטרף מקום סכך הפסול עם מה שנשאר מאויר שלא נתמלא בסכך הכשר משום דא"א לצמצם וה"ל פרוץ מרובה על העומד מש"ה פסול עד שירבה סכך כשר על הפסול ומהאי טעמא בדין סכך שהיו בו חלונות כשיש בכל האויר ככל מקום המסוכך פסולה משום דכשנצרף האויר שיש במקום הסכך הכשר שא"א לצמצם עם החלונות הוי פרוץ מרובה על העומד ומש"ה בעינן שיהא הסכך רב על האויר דאז יהיה פרוץ כעומד, ולפי זה צ"ל דכי אמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת משום דגם מבין הסכך הכשר נכנס השמש משום דא"א לצמצם כנ"ל:
י״ח
נויי סוכה אין ממעטין בגובהה. פירש בגבוהה מעשרים להכשירה דלאו מין סכך הן דא"כ הוו פוסלים משום מקבל טומאה ולא לפוסלה בפחות מי' ולא דמיא להוצין יורדין לתוך עשרה שפוסל משום דירה סרוחה וכמו שנתבאר בפרק ד' דשאני הני דלנוי עשויין:
כ׳
במה דברים אמורים בשלא היה במקום אחד אויר ג' טפחים וכו'. הא דמשמע דבסוכה גדולה אויר מן הצד פוסל היינו כגון שהוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד דופן האמצעית שיעור סוכה אבל אם נשאר ממנו לצד דופן אמצעית שיעור סוכה פשיטא דאותו צד כיון שיש לו ג' דפנות דלא מיפסיל ואם מתחיל מצד זה ואינו מגיע לדופן שכנגדו יש להסתפק וכמ"ש למעלה:
כ״א
דרך הסיכוך להיות קל. פרק הישן (סוכה דף כ״ב) תנן המעובה כמין בית אע״פ שאין הכוכבים נראים מתוכה כשר ואמרו בירושלמי הדא אמרה צריכין הכוכבים להיות נראים מתוכה ואמר רבי לוי בשם רבי חמא כוכבי חמה שנו. ומפרש רבינו כוכבי חמה כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה לפי שמתוך גודלם נראים ביום: היה הסכך מדובלל וכו' והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד. למד הר"ן בחדושיו מדברי הגמרא דתנן אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח וכו' דדילמא רבא סובר אבל יש בגגה טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי ה"ה דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי. ויש מי שאומר דכיון דכי יש בגגה טפח לא סגי לן עד שיהא באויר שבין התחתונות טפח ה"ה נמי שאם יש בגגן של עליונות יותר מטפח שצריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור. ואע"פ שהעלה הר"ן שאינן נראין בעיניו דברי י"א מ"מ רבינו נראה שסובר כן ולפיכך כתב והוא שיהיה חובטן כנגד שפת היורד. ואפשר שרבינו בא למעט ג"כ היכא שיש ברוחב הקנה העולה טפח או יותר ובן התחתונות יש יותר מרוחב הקנה העולה דלא אמרינן חבוט רמי אלא כשיבא הקנה העליון ליכנס בין התחתונות בצמצום הא לאו הכי לא: ואם היה ברוחב זה העולה טפח וכו'. כתב הר"ן דמוכח בגמ' דבעינן נמי שיהא באויר שבין התחתונות טפח דאי לא אע"פ שיש בגגה טפח לא אמרינן חבוט רמי וכן נראה דעת רבינו שכתב והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד:
כ״ב
העושה סוכה על גבי סוכה וכו'. בנוסחאות שלנו כתוב או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו ע"י הדחק אף התחתונה כשרה. ותמהני דמשמע ששתיהם כשרות ובגמרא משמע שכשאמרו שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות ע"י הדחק להכשיר התחתונה לבד אמרו כן. ועוד דאמתניתין דתנן התם סוכה ע"ג סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה ואוקמוה ביכולה לקבל כרים וכסתות ע"י הדחק ומסתמא משמע דבאינה יכולה לקבל הוי איפכא דתחתונה כשרה ועליונה פסולה. ועוד שאחר שכתב למעלה דרבא מיירי באינה יכולה לקבל ואינה גבוהה י' היאך אפשר להכשירה ועוד שאין מציאות לישב בה שאינה יכולה לקבל אפילו ע"י הדחק, לכך נ"ל דל"ג אף אלא ה"ג התחתונה כשרה וגורס רבינו כגירסת רש"י פעמים שהתחתונה כשירה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה מצלתה וקיימן תרוייהו בתוך עשרים כלומר דאי עליונה למעלה מעשרים תחתונה נמי פסולה משום דמצטרף סכך פסול דהיינו שלמעלה מעשרים בהדי סכך כשר ואע"ג דבמקצת סכך למעלה מעשרים ובהוצין יורדין בתוך עשרים לא אמרינן דליצטרף סכך פסול בהדי כשר התם היינו טעמא משום דהוי חד סכך אבל הכא דהוו תרי סככי מצטרף ופסול תדע דבמקצת סוכה בתוך עשרים מכשרינן אפילו אם כשתטול כל מה שלמעלה מעשרים פש ליה מה שבתוך עשרים חמתו מרובה מצלתו ובהוצין לא מכשרינן אלא דצלתן מרובה מחמתן וטעמא לפי שמופלגין קצת מהסוכה בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן ולפי שמחוברים לסכך לא מצטרף בהדייהו לפסול אלא אדרבה הוא בטל לגבייהו. וזהו שכתב רבינו והוא שלא יהיה גובה שתיהם יותר על עשרים אמה. ומה שכתב שהתחתונה בסכך העליונה נתרת ה"פ אף בסכך העליונה נתרת כלומר שאם סכך העליונה גבוה עשרים אף התחתונה פסולה וזה דוחק. לכך נראה שרבינו מפרש הגמרא כמו שכתב רבינו ירוחם דהב"ע כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה כשיצטרף סככה עם סכך העליונה ולהכי בעינן שתהיה עליונה בתוך עשרים ושיעור לשון רבינו כך הוא התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יתר על עשרים אמה והיינו כשהתחתונה בסכך העליונה נתרת וכמו שכתבתי, ומינה דאם אינה נתרת בסכך העליונה וכגון שצלתה מרובה מחמתה מחמת עצמה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה כשרה:
כ״ה
וכן הגזולה כשרה וכו'. פי' דכשהוציא את חבירו מסוכתו יצא מדין תורה דקרקע אינה נגזלת וכשגזל עצים ועשה מהם סוכה לא יצא מדין תורה אבל אחר התקנה יצא דהפקר בית דין הפקר. ומיהו משכחת סוכה גזולה אפילו אחר התקנה כגון סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה דכיון שהיתה מטולטלת נגזלת:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

ב׳
סיכך בדבר שאין גדוליו מן הארץ או במחובר לארץ או בדבר שמקבל טומאה פסולה אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשירה שלא אמרו אין מסככין באילו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא וכו'. ובכ"מ הר"ן כתב גבי שוצרי דסני ריחייהו דפסולין אף לדפנות ומשמע אפילו בדיעבד עכ"ל. ונראה דדייק מלישנא דפסולין שכתב דמשמע דיעבד ועיין בר"ן סוכה כ"ח אמר לו א"כ לא קיימת מצות סוכה מימיך שלא כראוי וכרצון החכמים וכדתנן מי שלא אמר ג' דברים בפסח וכו' שלא יצא כראוי עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בפ"ד ה"א וצריכין לפרש פסולין לענין דרבנן ובאמת מצינו פסול על לכתחילה וכמ"ש ברשב"א במסכת גיטין וביותר בלשון המפורשים ופוסקים ונראה דהכ"מ מפרש כמ"ש המג"א בסי' תרכ"ט ס"ק י"ד דמותר לישב בה לדעת רבינו ונגד זה נראה מלשון הר"ן דכתב פסולין דמשמע דאין לישב לכתחילה בה ואף דבדיעבד י"ל דס"ל דיוצא אפילו מדרבנן ורבינו מפרש שלא אמרו וכו' יניח הסוכה ויצא נראה דדעתו כיון שאינו מהכשר הסוכה לא שייך לפסלה שאין נוגע כלל לענין מצות סוכה דמשו"ה לא יאכל חוץ לסוכה ונראה יותר משום ביטול עונג יו"ט והוי ביותר עצה טובה מגזירה ועי' מ"ש אח"ז: [סיככה במיני מתכות או בעצמות ועורות פסולים מפני שאינם גדולי קרקע וכו' פסולה וכו'. עי' מ"ש בפ"ח ה"ז ופי"א ה"א מהל' שבת עיי"ש:] וצריך להזהר שלא יהיו הוצין ועלין של סכך יורדין לתוך י' טפחים כדי שלא יצר לו בישיבתו וכו'. וכתב ע"ז ברמ"ך שנראה מדברי רבינו דלא מפסלא בדיעבד דטעמא כדאיתא בגמרא שאין אדם דר בדירה סרוחה אבל במצי לדייר לא מפסלא בהכי ולכתחילה למזהר דילמא שביק ונפיק אבל בדיעבד יצא עיי"ש. ומסכים למ"ש רבינו לעיל בריח רע ועליו נושרים ועי' בשו"ע או"ח בסי' תרל"ג סעיף ט' דאינה פסולה עיי"ש וצריכין לחלק להאי דלעיל: הדלה עלי' גפנים וכיו"ב עד שנעשו סוכה פסולה שהרי לא נעקרו וכו'. ברמ"ך בשם ירושלמי ספ"ז דמסכת כלאים בעי הדלה דלעת בעציץ שאינו נקוב וסיכך על גבה אם כשירה לסוכה ולא אפשטא וכתב דנראה כמו לענין שבת כמ"ש רבינו בפ"ח מהל' שבת וכ"כ לענין גט כתלוש דמי כמו כן לענין סוכה ומחלק בין עץ וחרס כמ"ש ברש"י גיטין דף ז' ע"ב בשל חרס א"צ לנקוב עיי"ש:
ג׳
סיככה וכו' סיכך בירקות שאם יבשו יבולו ולא ישאר בהן ממש אע"פ שהן עתה לחים הרי מקומן נחשב כאלו הוא אויר וכאילו אינם. ועי' בכ"מ וברשב"א במסכת סוכה י"ג ע"ב שפי' כרש"י משום גזירה מדרבנן שמא יבשו ולפי גירסתו ומביאין את הטומאה וכתב די"מ דגורסין ואין מביאין ומדינא כן דלא בני קיימא נינהו לז' ימים מהשתא הוי כליתנייהו וכתב והראשון יותר נכון עיי"ש ונראה דיותר נכון לפי הסוגיא לאוקמי כשאין עומדין לנפול בימי חג רק הגזירה שיסכך בהנופלין בימי החג דודאי באלה הנופלין בימי החג מדאורייתא פסולין דכל סוכה שאינה לכל שבעה לא הוי סוכה כדאיתא במסכת סוכה כ"ג גבי בהמה:
ה׳
סיככה בחצים בזכרים כשירה בנקיבות פסולים אע"פ שהוא עשוי להתמלאות בברזל בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול. מה שיש מהסתירה ממ"ש רבינו בפ"ב מהל' כלים ה"ג עיין בשו"ת הרשב"א בסי' קצ"ה ובשו"ת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן בסי' רט"ו ובשו"ת שבות יעקב ח"א בסי' ל"ג עיי"ש. ועי' ברמ"ך בזכרים שהיו תחובים מקודם פסולה דהוי כבלאי כלים ודוקא בחדשים מיירי:
ח׳
תקרה שאין עליה מעזיבה וכו' ה"ז פסולה שהרי לא נעשו לשם סוכה וכו' לפיכך אם פקפק וכו' הרי זה כשירה ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר ארבע טפחים וכו'. עי' ברא"ש סוכה ט"ו שהקשה על רבינו ועי' ברשב"א שם ובמג"א בסי' תרל"א ס"ק ח' ליישב דעת רבינו עיי"ש:
י׳
חבילי קש וכו' ואין חבילה פחותה מכ"ה בדים. ועי' בראב"ד וברמ"ך כתב דשאני חבילה מאגודה עיי"ש:
י״ב
העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית הדלה עליה האילנות ובדיהן וסכך ע"ג ואח"כ קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשירה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחילתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה. ועי' בהמ"מ וכ"מ ובגמ' לא שנו אלא באילן שצלתה מרובה מחמתה אבל חמתה מרובה מצלתה כשירה וכי חמתה מרובה מצלתה מאי הוי הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר א"ר פפא כשחבטן וכו': ובפי' כשחבטן ארבעה פירושים רש"י פי' השפיל ענפיו למטה מעורבין על סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלה דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא וכדתנן במשנה י"א אם היה סיכוך מרובה מהן כשירה וכו' עכ"ל וע"ע מ"ש על המפרשים כשחבטן בדרך אחר עיי"ש ובהמ"מ לדעת רבינו פי' הפרידן ובכ"מ למ"ש רבינו בפי' במשנה קצצן ובבעה"מ פי' חבטן שחבט ענפי האילן עד שנשרו כל העלין ממנו דגליא דעתיה דלא ניח"ל בצילו של האילן כלל ונעשה האילן כעומד בפ"ע עיי"ש וכולמו שלא כפי' רש"י ובמרכבת המשנה דרבינו ממאן בפי' רש"י דלא שייך ביטול בניכר האיסור עיי"ש: ובמשנה ושחמתה מרובה מצלתה פסולה ברש"י המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ועל שם הסכך קרויה סוכה עכ"ל: ועי' בטו"ז בסי' תרל"א ס"ק ג' מ"ש על הלבוש שכתב מהתורה אפי' בניכר האיסור שייך ביטול עיי"ש ובספר יד המלך כתב דבהצל בלתי ניכר אם הוא מהכשר או מהפסול ועי' בר"ן בפי' רש"י הנ"ל במשנה שכתב כמו כן דבהצל הוי מעוטא כמאן דליתא דמי עיי"ש ופי' בפנ"י שם ועוד יקשה דאף דבלתי ניכר בהצל מ"מ כיון דיוכל להפריש הפסול לא שייך ביטול ולא נראה דזה הוי מדרבנן וגם אם נאמר דאזלינן בתר הצל בלבד ולא בתר הסכך הנה לענין איסורא בכה"ג תליא בזה וזה גורם ולענין מצוה למ"ש זה וזה גורם משום ביטול וכמ"ש ברא"ש בהל' חלה שייך במצוה גם כן נהפך וי"ל ועי' בר"ן שכתב דהרי מחצה על מחצה די אלא משום בתערובת גרע וצריך רובא ואף דניכר מ"מ לא יגרע מחצה על מחצה עיי"ש. אבל כל זה לפי' דמיירי כשהסוכה צלתה מרובה מחמתה ואפ"ה מקשינן והא קמצטרף אבל ברש"י שכתב בד"ה הא וכו' ומהני צל האילן לצל הסכך להשלים צלתה של סוכה עכ"ל נראה שדעתו כמ"ש בתוס' בד"ה הא כשצילתה של סוכה מרובה בלעדי האילן לא שייך לפסלה וא"כ בכה"ג שצריכין צלו של האילן להשלים השיעור לא שייך סברת הר"ן ועי' במג"א בסי' תרכ"ג ס"ק ו' ובס' מחצית השקל שם עיי"ש ועי' בהגהות מיימוני שכתב דרש"י חזר כנראה מפי' בסוגין עיי"ש: והנה באופן שכתב בר"ן י"ל בלא"ה דאין דומה לעירוב איסור בהתר דהאיסור העיכוב על שאסור עלינו משא"כ במצוה דאין הסכך הפסול בגדר איסור אלא דאינו מועיל ושייך רובו ככולו דאמרינן בכ"מ ואין חוששין על המיעוט דהתורה לא חששה אלא על הרוב שיהיה מסוכך כהלכתו ובכה"ג פרוץ כעומד אבל לפי פי' רש"י לא שייך לומר כן ונראה דרבינו מיירי ג"כ בכה"ג כדעת התוס' ורש"י משו"ה מיאן לפרש כמוהו ועי' בשו"ת שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל בח"ב בסי' י"א עיי"ש: אמנם בסי' תרל"א סעיף ב' בנפחת פחות מג' דאיתא וישנים תחתיו ומצטרף להשלים לכשיעור י"ל דשייך רובו ככולו וכמ"ש לעיל: ומ"ש בר"ן לחלק במחצה על מחצה לבעין לע"י תערובת מצינו לענין איסור כיו"ב עי' פסחים מ"ד ע"ב וכיו"ב בכמה דוכתי וטעם כעיקר בבעין לכו"ע מדאורייתא ובתערובת פליגי:
כ״ה
סוכה שאולה כשירה וכן הגזולה כשירה כיצד אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה יצא שאין הקרקע נגזלת וכו'. ובהגהות מיימוני בשם ירושלמי דמפרש גזולה דלמעוטי בכה"ג דנכנס בסוכה של חברו שלא מדעתו נגד הבבלי עיי"ש ובשו"ע בסי' תרל"ז דלכתחילה לא ישב ובדיעבד יצא. ועי' ברשב"א ור"ן דלא הוי בכלל מצוה הבאה בעבירה משום דאין קונה אותה והנה למאן דס"ל מהב"ב מדרבנן יש להבין אבל למאן דס"ל מדאורייתא יש לעיין בהאי חלוקא משום דאין קונה דמ"מ בעבירה עשה ורק במדרבנן י"ל בכה"ג לא החמירו שלא עשה עבירה קיימת וא"צ לקנין בהמצוה שימצא בה ובכפות תמרים הקשה דשואל שלא מדעת גזלן וראוי לומר תפסת מועט תפסת דרק שאלה (נתמעטה מלך) [נתרבה מכל האזרח] משא"כ בשואל שלא מדעת עיי"ש. ונראה כיון דא"צ דוקא לכם לא הוי אלא משום מהב"ב אלא דלפ"ז אפי' בגוזל סוכה המטלטלת לא יהיה אלא משום מהב"ב ויהיה מוכח מהב"ב דאורייתא ולפ"ז כיון דלא שייך בשאינה נגזלת מהב"ב גם שואל שלא מדעת יוצא אלא דלפ"ז יש להבין כמ"ש אם מהב"ב מנ"ל לחלק בין עשה דבר שקונה אותו או לא וצ"ע בכל זה: וברש"י סוכה כ"ז ע"ב בד"ה כל אזרח בישראל ישבו בסוכת כתיב דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בזה אחר זה ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה עכ"ל. ועי' בתוס' שם הנה פי' שלא נאמר דקרא מיירי בשותפות דלא שייך שותפות לכל ישראל ועי' בריב"ש בסי' שמ"ז עיי"ש: והנה לכאורה בשאין לשום אדם שוה פרוטה וא"כ לא הוי לשום אדם וכל המחזיק בראשונה זכה בה אלא למ"ש דבחצי פרוטה איסור דאורייתא משום חצי שיעור למאן דס"ל דאורייתא ולמאן דס"ל בכל דבריו חצי שיעור מתורה אבל למאן דלא ס"ל כן א"כ לכל המחזיק שלו אלא דמכל זה מוכח ביותר דאם המחזיק בראשונה זכה הבאים אח"ז על כרחך משום שאלה יצאו ואם אסור מטעם חצי שיעור מהאי טעמא צריך לומר שאלה ואם דילמא במתנה ע"מ להחזיר נראה דע"ז א"צ לקרא דכל האזרח ועל כרחך לשאלה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

א׳
אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ שנעקר מן הארץ ואינו מקבל טומאה. למאן דסבר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו סוכות שהושיבן במדבר בסוכות הושבתי מתרגמינן במטלות ענני יליף לה מדכתיב ואיד יעלה מן הארץ והשקה וגו' מה איד דבר שאינו מקבל טומאה דלא נאמרה טומאה אלא בכלים ואוכלים ומשקין ואדם וזה אינו אחד מאלה אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה ומה איד גידולו מן הארץ ונעקר ממנה כדכתיב ואיד יעלה מן הארץ. ואמרו בבראשית רבה על דעתיה דר"ל דיליף מואיד יעלה מן הארץ דמי לאדם אחד שאמר לחברו תן לי סאה חטין אמר לו הבא קופתך וטול כך אמר הקב"ה לארץ אייתי עננים וקביל מטרא. ולמאן דאמ' סוכות ממש מפני החמה בשעת חנייתן עשו להם יליף לה להא מילתא מדכתיב חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך בפיסולת גורן ויקב הכתוב מדבר פסולת גורן קשי תבואה פסולת יקב זמורות ואשכולות ריקנין דכתיב מגרנך ומיקבך ולא גורן ויקב עצמו דמשמע מה שאתה אוספו וניטלו מן הגורן וגורן הוא האוכל ומה שאתה אוסף ובורר מתוכו הוא הפיסולת והני לאו לקבלי טומאה וגידולם מן הארץ ונעקרים ממנה. סיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ כגון מיני מתכות ועצמות ועורות או במחובר לארץ כגון שהדלה עליה גפנים וכיוצא בהם או בדבר המקבל טומאה כגון מחצלאות העשויות לשכיב' וכיוצא בהן פסולה כדילפינן מקראי כדכתיב.
ג׳
סוכי תאנים ובהן תאנים וכן כל כיוצא בהן אם פסולת מרובה על האוכלים מסככין בהן דבטיל מדאוריתא דכתיב אחרי רבים להטות. ירקות שאינן מאכל אדם מסככין בהם מדאוריתא בעודם לחים וחוצצין מדאוריתא בפני הטומאה. ומסככין מדאוריתא אפילו בפשתן שרק ונפץ אותו דאכתי לא מקבל טומאה והרי הוא גידולי קרקע אף על גב שנשתנית צורתו וכן בכל חבלים אפילו בחבלי פשתן מדאוריתא דלא מקבלי טומאה. סיככה בחצים זכרים כשרה בנקבות פסולה דמקבלי טומאה ונראה דהוי דרבנן טומאת בית קיבול העשוי למלאות וצ"ע בהלכות כלים פ"ב.
ו׳
מחצלת הקטנה מאי זה דבר שתהיה סתמה לשכיבה וראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב ולכך אינה ראויה לסיכך כדילפינן לעיל למקבלי טומאה. ומה שהוא טמא מדרס הזב מטמא טמא מת וה"ה לכל הטומאות ואפילו הוא פשוטי כלי עץ דילפינן בק"ו מפץ קנים שראוי לשכיבה שיקבל טומאה מגע במת ומהפכין קטנים של חרס שטהורין בזב דלא חזו לישיבה וכתיב אשר ישב עליו הזב יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו ועוד שהן של חרס ולא מטמאו אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכו שפיהן צר ובהיסט נמי לא דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט משום דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה ואפילו הכי טמאין באוהל המת דכתיב וכל כלי פתוח מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. ומחצלת גדולה סתמה לסיכוך אלא אם כן עשאה לשכיבה דראויה לקבל טומאה. ואם יש לה קיר אפילו גדולה אין מסככין בה דהוי כלי קבול וכל שיש לו בית קבול טמאה.
ח׳
תקרה שאין עליה מעזיבה שהוא הטיט והעפר אלא נסרים תקועים פסול דכתיב חג הסוכות תעשה לך ולא מן העשוי כבר לשם בית לפיכך אם פקפק הנסרים לשם סוכה כשרה.
ט׳
סוכה העשויה כהלכתה אע"פ שלא נעשה לשם סוכת מצוה כשרה והוא שתהיה עשויה לצל דחג הסוכות תעשה לך וגו' לא דרשינן ליה לשם חג אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה שלא נעשית לצל. וכן החוטט בגדיש אינה סוכה דבעינן תעשה ולא מן העשוי ואם בתחילה עשה טפח חלל במשך שבעה לשם סוכה והשלימה אח"כ לעשרה כשרה דחלל טפח אהל הוא ויש שם סכך עליו מתחלה.
י״ב
העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית דהוי אילן סכך פסול כמחובר דכתיב באספך מגרנך ומיקבך בפיסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. הדלה עליה עלי האילנות וסיכך על גבן ואחר כן קצצן אם היא בסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלת כשר הרבה מהן צריך לעשות אותן אחר קציצתן שתהיה לסוכה דכתיב תעשה לך ולא מן העשוי והאי כיון דהשתא בקציצה הוי כשר הרי היה עשוי.
י״ג
עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה שהרי מועיל הפסול להכשר סוכה שתהא צלתה מרובה מחמתה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים בסוכת שבעה באיזה צד שיהיו פסולה שהרי אין כאן הכשר סוכה ובסוכה גדולה שישאר בה שבעה על שבעה מסכך כשר. סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ומן הצד בד' אמות דאמ' דופן עקומה הלכה למשה מסיני ושאר השיעורין בכלל שיעורין הל"מ. סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הפסול כשר דמדאורית' אזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים ואם היה זה כמו זה בצמצום פסולה שסכך פסול כפרוץ נחשב ולענין סוכה אגמרי רחמנא למשה גדור רובא משום דבעינן צילתה מרובה מחמתה והיינו לדעת הרב ז"ל.
י״ז
פירש בגד עליה או תחתיה פסולה דהוי דבר המקבל טומאה ופסול כדילפינן לעיל ואם לנאותה אין שם סכך עליו וכשר וכן בכל מה שמונח בה לנוי. ואין ממעטין בגובה הסוכה לא להכשיר ולא לפסול אבל מן הצד ממעטין דהרי אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דהוי שיעור רוחב סוכה קטנה ואם מופלגים מן הסכך ארבעה טפחים לא בטיל לגבי סוכה והוו סכך פסול.
י״ט
סוכה שיש בה מקומות מגולין אם יש בכל האויר כמקום המסוכך פסולה שהיה חמתה מרובה מצילתה ואין לה סכך ואם היה הסכך רב על האויר כשרה והוא שאין במקום אחד אויר ג"ט ואם יש אויר ג"ט בין מאמצע בין מן הצד באופן שלא נשאר הכשר סוכה ודפנות במקום אחד פסולה כולה עד שימעט האויר משלשה טפחים. מעטו בדבר הפסול לסכך בסוכה גדולה כשרה דהרי איכא הכשר סוכה כיון שמעט ובסוכה קטנה פסולה דליכא הכשר סוכה אלא באויר ובסכך פסולה שמיעט בו. היה רוב הסיכוך צלתו מרובה ומיעוטו חמתה מרובה הואיל וצילת הכל מרובה מחמתה הכל כשרה דשם סכך עליו. סוכה מעובה כמין בית כשרה דסכך קרינן ביה היה הסיכוך מדולדל מקצתו למעלה ומקצתו למטה אם אין ביניהם שלשה אמרינן לבוד ואם היה ברוחב העולה טפח או יותר אע"פ שהוא גבוה שלשה טפחים כשר דאמר חבוט רמי השפל והשלך דהוא ענין גוד אחית דהוי הל"מ אלא דלענין מחיצה שייך גוד אחית ולענין המוטל לרוחב שייך חבטה והוא שיהיה מכוון לשפת היורד.
כ״ב
סוכה על גבי סוכה התחתונה פסולה כמי שעשאה בתוך הבית דכתיב בסוכת תשבו ולא בסוכה שתחת סוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית ולא תימא דסוכות תרתי משמע דהא סכת כתיב דיש אם למקרא [למסורת] ואפי' למאן דאמר יש אם למקרא מודה דלא לחנם נכתב המסורת. והא דמיפסלה משום סוכה שתחת סוכה היינו כשהעליונה כשרה דגבוהה עשרה ויכולה לקבל כרים וכסתות אפילו על ידי הדחק אבל אי לאו הכי אף התחתונה כשרה דחשבינן לסכך עליונה כסכך תחתונה והוא שאין גובה העליונה יותר מעשרים אמה. מטה שבתוך הסוכה אם גבוהה עשרה טפחים היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה דכיון דקפיד רחמנא למיפסיל סוכה שתחת סוכה הכא נמי קפיד לפסול סוכה שיש תחתיה אהל שכיוצא בו פסול מלמעלה וכן כילה שיש לה גג טפח דלענין טומאה טפח על טפח הוי אהל אם גבוהה עשרה טפחים אין ישנין תחתיה וכן המעמיד ד' עמודים וגו' הרי זו כסוכה שתחת סוכה ומדברי התוספות נראה דלאו מדאוריתא הוו האי פיסולה.
כ״ה
סוכה שאולה כשרה דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחד וסכת כתיב דמשמע סוכה אחד שישבו בה זה אחר זה ואי איפשר שיהא לכולן דהא לא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה. וכן סוכה גזולה כשרה דקרקע אינה נגזלת והוה ליה שאולה וכשר ואם גזל עצים ועשה מהם סוכה מדאוריתא הוה פסולה דכתיב לך אלא משום תקנת מריש אינו חייב אלא דמים וכשרה מדרבנן. והמסכך ברשות הרבים נמי אע"ג דהוי גזל רבים יצא דקרקע אינה נגזלת והוה ליה שאולה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

ד׳
סככה בפשתן כו'. עיין בהשגות ועי' מש"כ בזה לעיל בהל' ציצית ועי' בתוספתא דמעש"ש פ"ב דאם עשה מזהב של מעש"ש כלים דלא מהניא להם פדיון ע"ש והטעם ג"כ כן דנשתנה הדבר דאינו זה, ועי' מש"כ הבעל המאור פ"ד דב"מ דאף דקי"ל דאם כסף לבדו יכול לחזור בו זה רק אם הדבר בעין משא"כ אם אינו יכול לחזור בו ע"ש, ובאמת הטעם גבי של פשתן משום דיש עליהם טומאת נגעים ועי' תוס' ד' י"ב ע"ב ועירובין ד' נ"ח ע"א גבי חבל של פ"א ע"ש ונדה ד' נ"ח ע"א דף ס' ע"ב שם:
ו׳
ואפילו ניטל הקיר שלה כו'. הנה רבינו ז"ל דייק וכתב ניטל משמע מאיליו אבל אם נטל בידיו אז מסככין בו דהוה כמו כלי חדש ועי' בירושלמי ספ"א ר"י בר"א הורה מדוחק להתיר כו' ע"ש דזה הוה שינוי מעשה ואין עליו שם בלאי כלים וכן ר"ל הך גמ' דילן ד' י"ג ע"ב גבי צריפא דאורבנא כיון שהתיר ראשי מעדנים ר"ל ג"כ שלא יהיה כלי וכמו הך דירושל' הנ"ל ועי' בכלים פ"כ מ"ז ע"ש ועי' ד' ט"ו ע"א ברש"י ד"ה בביטולי תקרה ובזה א"ש דברי רבינו בהל' כלים פכ"ו ה"ז גבי מטה דכתב הטעם שעדיין צורת המטה עומדת אבל נטל ארוכה טהורה ובהל' י"ג פסק דטמאה ע"ש בהשגות הראב"ד מה שהקשה ובזה א"ש דבהל' י' נקט לשון נטלה דהוא נטלה בידים לכך נטהרה משא"כ בהלכה י"ג נקט לשון נפרקה דמשמע מעצמה ולכך טמאה וע"ש בהלכה י"ד ובהך דסוכה ד' ט"ז ע"ש:
ט׳
לפי שלא נעשית לצל כו'. ר"ל לא דהפסול שנעשית שלא לשם צל רק משום דבעיא שיהא נעשית לצל ועיין בהך דסוכה דף ח' ע"ב וד' י"ב ע"א ברש"י ד"ה והתורה ע"ש ועיין בהך דזבחים ד' ט"ו ע"א גבי הולכה שלא ברגל דר"ל שם ג"כ כן אם הפסול מחמת שלא נעשית בימין או שלא נעשה בכהן או הפסול שנעשה בשמאל או שנעשה בזר וזהו מה דאמר בירושלמי דיומא פ"ה שניא היא שנעשית כו' ע"ש ועי' בהך דסנהדרין ד' קי"ב ע"א גבי הודחה מאליהן ע"ש ועי' בערכין דף כ' ע"א גבי אמדוהו מאיליו ועי' מה דס"ל לבעהמ"א ז"ל על הך דסוכה ד' י"ג גבי אגד דפרה דאגד בידי שמים הוה אגד אף דמעכב ועי' במעילה ד' כ"א ומש"כ לעיל בהל' ברכות פ"ו הי"ג ע"ש בזה:
ט״ז
סיכך בדבר פסול כו' ואם היה כו'. עיין בהשגות והנה עי' ברש"י דף ט' ע"ב ד"ה מאי אך באמת זה תליא אם סכך פסול פסול בעצם או רק מה שחוצץ ועי' ד' י"ז בהך דרבה אם שיעור משום הפלגה ע"ש ואם נימא דהוא דבר הפוסל וא"כ למ"ד פרוץ כעומד מותר פוסל דהא עביד דבר הפסול ועי' בחולין ד' כ"ט ע"א גבי מחצה ובמש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות בחולין גבי מוגרמת ועי' סוכה דף י"ד ע"ב גבי הך דנסר שהוא רחב ד' טפחים דאנחה אפומא דמטללתא וכמו דאמרינן בזבחים ד' כ"ז וכ"מ גבי פיגול ובאמת זה ר"ל מה דאמרינן בב"ב ד' קס"ב ע"ב גבי מלאוהו בקרובים ואל תתמה כו' שהרי אויר סוכה ע"ש ועי' בירוש' סוכה פ"א ה"א מפני מה אמרו סכך פסול אינו פוסל כו' שלא בא אלא להתירא של סוכה וע"ש בהל' ז' ובהל' י' ועי' בירוש' גיטין פ"א ה"ה גבי עדים פסולים כה"ג ופ"ח הל' י"ב ופ' ט' הל' ח' גבי הך דר' בא בשם רב לא הזכיר ענינו של גט עמו ומקשה שם מיחלפא שיטתיה דר' בא דעדים פסולים אינם נעשים כו' ר"ל כך דהנה יש שני דברים בענין פסול ובענין פטור אחד מה שפסול או פטור ואחד מה שפוסל או פוטר ועי' בירושלמי פ"א דמעשרות דאם הפקיר קמה ואח"כ זכה בה ואח"כ הפריש ממנה תרומה אע"ג דפטור מ"מ יש שם תרומה עלה דרק פטור לא פוטר דכיון דלא נתחייב עדיין אבל אם הפקיר שבלים אף בדיעבד אינו תרומה דזה פוטר ועי' בירושלמי חלה פ"א ה"ד מה דמחלק שם בין גדיש שנדמע בין עיסה שנדמעת כה"ג ושם פ"ג ה"ה גבי שני עכו"ם שעשו עיסה וחלקו ונתגיירו ובין שני ישראלים שעשו עיסה ועי' שם בדברי רבינו בהל' בכורים פ"ז הל' ח' ט' ע"ש ועי' בהך דמעשרות פ"ג ה"ז גבי גג דאינו פוטר עד שיהא בו ד' על ד' וכ"מ ור"ל כך דעדים פסולים אינם פוסלים רק שטר כשר וכן סכך פסול אינו פוסל רק סוכה כשירה וכיון דהשטר אינו כשר כיון דהוא רחוק שני שיטין וכן בסוכה כה"ג אז לא שייך לומר שהוא פוסל את הדבר כיון דעדיין אין שם הדבר עליו וזהו דאמר בירוש' פ"ט דגיטין הנ"ל דמבעי ליה שם אם הני פסולי דשטר כמו לא החזיר בשיטה אחרונה וכן אויר אם הפסול הוא מחמת שלא נעשה כתיקון חכמים או שהפסול הוא משום חשש זיוף עי' תוס' ב"ב ד' קס"ב ע"א וד' קס"ג ע"ב ועי' בירוש' דיבמות פ"ג ה"ט דהוה פלוגתא גבי פסול שטר אי מפני קנוניא או משום דהוא פסול ע"ש ובפ"ק דב"מ שם ה"ז ובתוספתא גיטין פ"ב לוה ממנו וכו' ע"ש, ורבי בא בשם רב הוה ס"ל הטעם משום חשש זיוף וא"כ דאם חזינן דלא זייף השטר כשר כמ"ש התוס' ב"ב הנ"ל והקשה דא"כ נמצא שיש עליו שם שטר וא"כ אם חתמו עליו עדים פסולים יהיה נפסל וע"כ דזה הוה פסול בעצם וא"כ פסול. וכן הדין גבי סכך פסול ומש"כ רבינו שסכך פסול כפרוץ לא ר"ל כאויר רק ר"ל כמו שנפרץ והוה פסול בעצם:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

י״ב
העושה סוכתו תחת האילן וכו'. הנני לבאר מעט השיטות בענינים אלו ואגב יבואר דעת רבינו. והנה שיטת התוספות [דף ט' ע"ב ד"ה הא קא מצטרף] נראה ברור, דכשהסוכה צילתה מרובה מחמתה כשירה דוקא כשהאילן חמתו מרובה מצילתו, אבל אם האילן צילתו מרובה מחמתו אז פסולה דיושב תחת צל האילן וסוכך עליו האילן. וכשהסוכה אין צילתה מרובה רק בהצטרף צל האילן אז פסולה אף אם האילן חמתו מרובה מצילתו, דצל הסוכה צל אילן הוא אלא כשחבטן מהני דבטל ברובא, אבל אם האילן צילתו מרובה מחמתו אז גם חבטה לא מהני כדאמר רבא לא שנא דלא בטיל ברוב ואיהו מיירי בחבטה כן נ"ל בדעתם. אך דא נראה לי, דאם חבטן ועירבן עד שאינו ניכר סכך האילן ומיבטל בטיל והסוכה התחתונה עשויה צילתה מרובה מחמתה אז כשירה אף אם האילן צלתו מרובה מחמתו וטעמא דמסתבר הוא, דכיון שהסוכה צלתה מרובה מחמתה הרי כשרה וחשיבה בעצמה והאילן מיבטל בטיל בסכך הסוכה תו לא אמרינן שיושב תחת צל האילן ולפי זה שוה בין כשהם שניהם חמתו מרובה מצלתו בין כששניהם צילתו מרובה מחמתו דכשרים כשחבטן ובטל הסכך פסול וזה נכון בטעמא, ומש"ה שפיר סתם התנא בהדלה עליה הדלעת דגם איהו מיירי בששניהם שוים בין שהסכך פסול צלתו מרובה מחמתו והסוכה עצמה ג"כ צלתו מרובה בין ששניהם חמתו מרובה מצלתו.- משא"כ לדעת הריב"א שאם שניהם חמתו מרובה מצלתו פסולים בחבטה וע"כ הא דאמר רבא ל"ש דבשהאילן חמתו מרובה כשירה מיירי בשהסוכה צלתה מרובה ואפ"ה אם צלתה של האילן ג"כ מרובה פסול ולא מהני בי' חבטה. וזה ברור. וכן כתב הריטב"א כשחבטן דכי איכא רובא מסכך כשר ואין האילן צלתו מרובה מחמתו עיי"ש. ולפ"ז ע"כ הא דאמר לקמן י"ג סיכי תאנים ובהן תאנים כולן פסולת מרובה על האוכלין כשרה לדעת התוספות מיירי אף בשהאוכלין צלתן מרובה מחמתן משא"כ לדעת הריטב"א שאם יש בה אוכלין צלתה מרובה מחמתה פסול וז"נ. אולם לדעת רבינו שכשמעורב הסכך פסול עם כשר אף שהם מיעוטא ואין צלתה מרובה מחמתה ג"כ פסולה מה יעשה בהך שפסולת מרובה על האוכלין. ות"ל כי בימינו זכינו לאור יקרות שו"ת רבינו אברהם בנו של רבינו וראיתי כי כן הקשה לו שם הר"י מבבל. ותירץ לו דהכא אין דעתו לסכך רק עם הקשין ולא דמיא למסכך במחובר דדעתו לסכך בהן משא"כ הכא כיון שאין דעתו עליהם ולא הוי סכך כלל. וזו סברא נפלאה ראויה למי שאמרה ודמיא שפיר לפירס עליה סדין כדי לנאותה שכיון שאין דעתו לסכך לא מיקרי מסכך בסכך פסול ואפילו אם צלתן של האוכלין מרובה מחמתן ג"כ כשרה דלא סבר כלל לסכך בהן ואין דעתו כלל עליהם ומש"ה סתמו הפוסקים. ובלא זה נראה פשוט עפ"י מה שהקשו התו"ס לקמן הא בית שסככו בזרעים טיהרן ושוב אינם מקבלין טומאה ותירצו חדא משום שבשעת הסיכוך היה פסול וסיכך בדבר המקבל טומאה שוב הוי תעשה ולא מן העשוי אף כשנגמר הסכך. א"כ לפ"ז בפסולת מרובה על האוכלין דבודאי טהורים ובטלים להיות סכך ושוב אינם מקבלין טומאה [ומרש"י חולין קכ"ט מוכח דדוקא סכך בשבלים בטלי הא אוכלים לחודיה לאו דרכא לבטלינהו לסכוך ובטלה דעתו אצל כל אדם] ופסולים משום תעשה ולא מן העשוי והוי כקצץ הדלעת בסיכוך הרבה דמהני דכיון דאין סכך פסול כלל אלא רובא סכך גמור ומיעוטא שנסכך בפסול לכן כשירה וזה נכון בס"ד. עוד ראיתי שהקשה שם לשמואל דאינו צריך לנענע איך יוקים המשנה עיי"ש ולק"מ דאיהו מוקים לה דשלפינהו מישלף דתלוש לא הוה ומ"מ מעשה ג"כ אינו כקציצה גמורה וכמו דמוקי הך ברייתא דדף י"א עיי"ש והא דלא פריך מינה לשמואל דאינו מפורש במשנה כמו בברייתא ולכן פריך ומשני וזה ברור בשיטת רבינו ודו"ק. וסוכה שתחת סוכה לפירוש התוספות הוי סכך פסול ולפי' ר"ת לא הוי לי' דין של סכך פסול. והשו"ע בסוף סימן תרל"ח פסק דאם התחתונה מסוככת כהלכתה כשירה אם אין דיורין בעליונה וזה כפי' התו' לכן השו"ע דמיירי כשעליונה צלתה מרובה מחמתה א"כ אם אין התחתונה צלתה מרובה רק ע"י צירוף הסוכה העליונה בודאי פסולה אף אם חמתה מרובה אבל כשמסוככת כהלכתה והעליונה צלתה מרובה אם כי לדעת התוספות פסולה מ"מ זה דוקא בקדם סכך הפסול משא"כ בסוכה שתחת סוכה דהכשרה קדמה וכמו שחלק הרש"א עיי"ש. אמנם הלא השו"ע גופיה בסימן תרכ"ז פוסק דאין חילוק במה שיקדם עיי"ש ובאמת השו"ע קאי בשיטת הריב"א עיי"ש ולהכי מפרש שפיר כהר"ת דסכך גבוה מעשרים אינו פוסל דלא הוי סכך פסול אלא דמ"מ אינו מצטרף וכמו"ש הריטב"א עיי"ש. ולפ"ז צ"ע טובא על ר"ת שהריטב"א מביא משמו שאינו מצטרף לסכך הגבוה מעשרים והיינו דסובר כהריב"א מהא דבעירובין מכשיר מקצת סכך למעלה אף דמשלים שיהא צלתו מרובה. דאין לפרש לר"ת שיפזר הרוח ויקלשנו אבל באמת הוא צלתו מרובה מחמתו דהא הר"ת פירש גבי סדין דכיון דהוא מעכב שלא תיבש החמה הסכך עד שיהא חמתו מרובה הוה כמצטרף עיי"ש וע"כ דהא דאינו משלים סכך גבוה למעלה מעשרים היינו בשתי סוכות אבל הכא דהוי חדא סככא אלא שמקצתו גבוה מעשרים שפיר משלים וזה ברור בדעת הר"ת. ולפ"ז גם להתוספות אפשר דאינו מצטרף להשלים הסכך שגבוה מעשרים וא"ת שיקשה מאי אמר מהו דתימא סכך פסול הוא הא אפילו סכך פסול אינו פוסל כשהסכך כשר צלתו מרובה מחמתו לפי התוספות דע דאפשר שיש נפ"מ כגון שהתחתונה רובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטא חמתה מרובה מצלתה דכשרה משום פסל היוצא מן הסוכה כמבואר דף י"ח דאם הוי סכך פסול נגד הסכך שחמתו מרובה מצטרף ופוסל דשם צל אילן היינו סכך פסול איכא. או בחבוט רמי סוכה המדובללת שג"כ כשרה אף אם חמתה מרובה אפשר דמצטרף [ובזה צ"ע דהא הכשרה מטעם חבוט רמי] ומשום סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אינה פוסלת ולהשלים א"צ וזה נכון. ובזה אפשר ליישב גם פירש"י בהא דקאמר מהו דתימא ניגזור דילמא מצטרף סכך פסול אם יעשה למעלה מעשרים ואיירי באופן דלעיל ודו"ק. ואם העליונה היא באופן שאין התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות שלה מ"מ היא סוכה כשרה כדין וכן כתב הלחם משנה ונראה סייעתא לזה מירושלמי דאמר בשאין בה דיורין ממש או בשאינה ראויה לדירה. ממה דתני חד סב אפילו התחתונה כשירה הרי בשאין בה דיורין ממש ודבר זה זר מאד שיסבור הירושלמי שאם אין דרין בה בני אדם דלא הוי סוכה תחת סוכה וכמו דמקשה בגמרא אטו דיורין קא גרמי וע"כ דמה דקרי ירושלמי דיורין ממש היינו באינה יכולה לקבל כרים וכסתות ומ"מ אדם קל ברגליו יכול לישב בה ויוצא ידי חובתו אבל אינה ראויה לדירה היינו פחות מעשרה טפחים. וזהו דאמרי בגמרא במערבא אמרי כל שאינה יכולה לקבל כרים וכו' ודו"ק. והנה הארכתי בשיטות הקדמונים ובדברי ביאור הגר"א באורך גדול אכמ"ל רק דא אמינא מה שכתב הפמ"ג להתיר לסכך באוכלין כגון שמבטל אותם לגמרי לסכך ועושה שנוי מעשה שיקלעם כעין תקרה ולאח"כ יחזור ויקחם וינענעם לשם סכך דדומה ממש למסכך ביתו בזרעים טהרו בחולין ושוב לא שייך כלל הנך תירוצי תוספות י"ג ד"ה אם פסולת עיי"ש ובמחכ"ת זה אינו דבאמת קיי"ל סככה בבלאי כלים פסולה הואיל והיו ראוים לקבל טומאה אף דהשתא אינם מקבלין טומאה וא"כ הכא נמי אף שנטהרו מחמת הסכך מ"מ כיון שמעיקרא היו ראוים לקבל טומאה פסולים לסיכוך. אכן באמת י"ל דשאני התם שטהרתם היא מחמת שנשברו ואינם עכשיו כלים ושפיר שייך ע"ז חששא דהרמב"ם שמא יסככו בכלים שלא נשברו משא"כ הכא שסיבת טהרתם היא מחמת הסיכוך ומאי איכפת לן במאי שהיו ראוים לקבל טומאה כיון דע"י סיכוך שוב אינן מקבלין טומאה ולא יבא לסכך באוכלים טמאים ותירצו שפיר דבעי שנוי מעשה או כיון דבשעת הסכוך הרי מקבלים טומאה ושוב כיון שאין הסכך גורם טהרה אף אם יעשה תקנות לאלפים לטהרן אין בזה תועלת מאומה דלא עדיפי מבלאי כלים שאין הטהרה באה עם הסכוך הנצרך להכשר סוכה אלא בענינים מקרים כמו שבירה לכלים וגזרינן דילמא יסכך באופן שעדיין מקבלין טומאה וז"ב מאד. ובהא דמהני כשדשן בשקצר לאכילה דדרך בני אדם לסכך בשבולת ולדושן כדי לברר האוכלים בפרט כשקצרן לאכילה ואם נמלך לסכוך מהני לחודי' בודאי א"ש דלא דמיא דשברי כלים דהכא הטהרה מחמת הסכך הוא דכל המסכך דעתו לסכך וז"ב. ועיי' מה שכתבתי בהל' פרה פ"ו.
י״ד
בד"א בסוכה קטנה אבל בסוכה גדולה סכך פסול באמצע פוסלה בד' טפחים כו'. הנה רבנן קדמאי נחלקו בזה דאיכא מאן דפוסק דבאמצע בד' אמות ועיין ר"ן שהביא בשם רמב"ן בספר הלקוטות שהכריח מהא דסתמא דגמרא דאמר מחיצות לר"מ לגוד ולבוד ודופן עקומה ואם נימא דסכך פסול באמצע בד' אמות למאי אגמרן הלכה לדופן עקומה ולדעתי יש לפקפק דניחזי למאן דאמר סכך פסול בד' טפחים זה דווקא אם סכך פסול מפסיק בין סכך כשר, אבל במסכך סוכתו ויש סכך פסול פחות מד' או אפילו סכך פסול פחות מג' וסכך כך כל הסוכה אם הסכך פסול יותר מסכך כשר או כסכך כשר [וכמו דפליגי ר"פ ור"ה בריה דר"י בפרוץ כעומד] אז פסולה הסוכה דדוקא פרוץ כעומד אגמרה רחמנא למשה ואף אם הסוכה גדולה כמה שהיא, ובכלל הסכך כשר יש שיעור סוכה רק הואיל ואין במקום אחד שיעור סוכה אז פסולה הסוכה אם בכללה הסכך פסול ככשר או יותר מכשר, והוה"ד למאן דסבר באמצע ד' אמות אם היה אצל דופני הסוכה סכך פסול פחות מד' אמות ואח"כ סכך סכך כשר פחות מד' טפחים או פחות מג' טפחים או אפילו פחות מז' טפחים ואח"כ סכך פסול פחות מעט וכן עוד סכך כשר ואח"כ סכך פסול דאם תאמר דופן עקומה הרי הסכך פסול פחות מד' אמות נחשבין לדופן גמור ואין זה בכלל הסכך ואח"כ בצירוף הסכך כשר הרי יש כאן סכך כשר מרובה על סכך פסול שבינתיים אבל אם לא תאמר דופן עקומה א"כ אין להסכך כשר דפנות בלא צירוף הסכך פסול ותו הוי פסול מרובה על סכך כשר בכללות הסוכה. דניחזי דהא אין בשום מקום סכך כשר בשיעור סוכה קטנה וע"כ דמצרפינן הסכך פסול המעורב בתוך כלל הסוכה א"כ גם הסכך שמן הצד אצל דפנות מצטרפות והוי סכך פסול מרובה על הכשר ופסולה כל הסוכה. אכן כי תחשוב זה לדופן תו אינה מצטרפת רק מה שמסוכך פחות פחות מד' טפחים בכלל הסוכה והוי סוכה כשירה. ודו"ק. פחות מיכן רואין כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל וכשרה. ודבר זה הלכה למשה מסיני. היכא שבין הסכך הפסול לסכך כשר פחות מג' למ"ד אין לבוד באמצע לא אמרינן תרי הלכות כהדדי נינהו דופן עקומה ולבוד. ובשו"ת רעק"א סימן י"ב ביאר, כיון דאי אפשר לומר לבוד בלא ההלכה השניה דאל"ה הוי באמצע ולא אמרינן, ולדידן דקיי"ל יש לבוד באמצע כמוש"ב לקמן הלכה כ' בזה ג"כ אמרינן לבוד ודופן עקומה. אולם באין דפנות מגיעות לסכך פחות משלשה טפחים, דליכא לומר דופן עקומה כיון דיש כאן אויר אם לא שתאמר לבוד לא גמירי שתי הלכות. עכ"ד לבאר שיטת רבינו נסים. ולדעתי הדבר תלוי בשתי גירסאות בדף ט"ז כי תניא כו' בסוכה גדולה ומאי קמ"ל דמשלשלין דפנות כו' וכר' יוסי. לפי גירסא זו דמחיצה תלויה הוי וע"כ דאמרינן גוד אחית מחיצתא לר' יוסי והא כל כמה דלא הוי דופן לא שייך לומר גוד אחית, וע"כ דאמרינן לבוד לסכך והוי מחיצה עשרה ותו אמרינן גוד אחית מחיצה א"כ מוכח דאע"ג דליכא לומר הלכה השניה בלא הראשונה ג"כ אמרינן תרי הלכות, אבל לפי מה דלא גרסי ומאי קמ"ל והפי' בסוכה גבוהה ומעמיד המחצלת פחות מג' סמוך לקרקע דאז האי דשרי אף אם אין דפנות מגיעות לסכך הוא מטעם חבוט רמי והלכה זו שייך גם בלא הלכה דלבוד [ולא מטעם גוד אסיק] ויעו"ש דכתב ראיה מהא דאמר רב אשי בפ"ק דעירובין דף ט' משוכה והיא תלויה כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג' מהד' לבוד וחבוט לא אמרינן קמ"ל דאם גבוהין יותר מג' לא אמרינן חבוט רמי כיון דליכא לומר לבוד לכתלים מן הקורה בלא חבוט לא אמרינן שתי הלכות, משא"כ השתא דמצינן לומר כל הלכה בפ"ע, ולפ"ז א"ש מה דמוקי רב אשי בדף ט' בשבת לעולם באסקופת בית עסקינן וכגון שקירה בשתי קורות כו' ואין בין זל"ז ג' כו' פתח נעול כלחוץ, דמאי רבותא דאסקופה אלא דתמן הוי שתי הלכות לבוד כשפתח פתוח והוי קורה ד' טפחים ותו אמרינן פי תקרה יורד וסותם דהוי גוד אחית יעו"ש ברש"י היטב. וליכא למימר פי תקרה בלא לבוד דכיון דאינה רחבה ארבעה הרי ליכא פי תקרה וקמ"ל דבאסקופה דאינה רחבה ארבעה מקילין לומר דהוי כלפנים ובטילה להרשות הפנימי' שעומדת בו וזה הוי עיקר חידושא דהברייתא לאוקימתא דרב אשי אע"ג דבמק"א לא אמרינן תרי הלכות היכא דאי אפשר לחדא בלא חברתה גבי איסקופה שאני וכמו דמוכח לרב אשי ממשוכה והיא תלויה דבכה"ג לא אמרינן שתי הלכות ועיין עירובין דף ל"ג רש"י ד"ה הכא לא הדרן מחיצות כו' ותרתי לא אמרינן כו' ושם לענין גוד אחית ובדף פ"ז אמר דאמרינן גוד אחית ולבוד ודו"ק. ובזה נראה לפרש דברי ירושלמי ריש סוכה דרמי על משנתינו דגבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, אילו בית שהוא גבוה כמה שמא אינו חייב במעקה, שמא אינו חייב במזוזה. אלא בית מקורה ואין סוכה מקורה. ופריך מצינו סיכוך שהוא כקירוי דתנן הרחיק הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה פירוש אלמא דפחות משלשה אמרינן לבוד ואע"ג דאיכא אויר בין סכך לדפנות לא בטלה מתורת סוכה כ"ש דאין גובה מפקיעה מתורת סוכה כו' התורה אמרה כו' מעשרים אמה ולמעלה את יושב בצילן של דפנות כו' יעו"ש דפריך דאם הסכך נתן למטה מכ' רק הדפנות גבוהין מכ' יהא פסול [ולא סבר תירוצא דגמרא דילן דל צל דפנות איכא צל סוכה כמו עשתרות קרנים דהדפנות הגבוהין מן הסכך איכא לומר בהו דל] ר' בא בשם רב בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו כו' ריב"א כו' כשאין דפנותיה עולות עמה, אבל אם היו דפנותיו עולין עמה כשירה ורחוק לומר דהירושלמי יכוין לטעמא דדריש מקראי למען ידעו דורותיכם דבעי דשלטא ביה עינא דזה לא נזכר כבתלמודין. והנראה, דהירושלמי קאי למה דאמר בתחלה דסוכה שאינה מקורה אילו גבוהה יותר מכ' אמה תו אינה דירה אלא דפריך דהא אמרינן בה לבוד ואפילו אויר לא מבטלה מתורת דירה לכן משני בשאינה מחזקת אלא כשיעור ז' טפחים דבזה אין ישינים תחת האויר ועיין תוספות י"ט ד"ה לא יהא אלא אויר בשם ירושלמי ואיהו אמר בשאין דפנותיה עולות עמה דאמרינן בכה"ג גוד אסיק או חבוט רמי ובכה"ג אי איכא אויר פחות מג' דליכא לומר לבוד בלא ההלכה דחבוט או גוד אסיק לא אמרינן שתי הלכות וכמו דאויר פחות מג' פוסלה כן גובה מבטלה מתורת דירה ודו"ק. וזה יתכן למעיין בירושלמי.
כ״ה
וכן הגזולה כשרה כו'. הנה מן התורה פסולה בגזל עצים של חבירו וע"ז אמר פ"ק דף ט' חג הסוכות תעשה לך למעוטי גזולה. אמנם אחר תקנת חכמים לא נשאר מה לפסול אם לא ע"י הציור שהביא רש"י או התוספות ע"ש. והנה התוספות בפ"ק עמדו דלמה לן קרא הא הוי מצוה הבאה בעבירה. והמחוור מה שתירץ בשאגת אריה עפ"י דברי הרמב"ן במלחמות דגזל עו"ג אם כי מותר או אפילו אסור כיון דאין מצוה בהשבה לא הוי מצוה הבאה בעבירה והוי כמו שלא באה המצוה ע"י העבירה וכמו קרבן שנעבד ולולב של אשירה וכיו"ב אבל מ"מ לכם לא הוי והוא גזול דלא יצא בו עד דאיכא יאוש וטעמא דמילתא נ"ל משום דאמרו בפ"ק דמציעא דאם נאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו אף דכל זמן דתפיס בידי' ודאי שלו הוא ואין הכהן יכול להוציא ממנו בדיינין מ"מ אינו יכול לעשרו על בהמותיו דנמצא פוטר את ממונו בממון של כהן א"כ כאן ג"כ הגם דגזל עו"ג או דמותר או דאינו מצוה להשיבו מ"מ אם חזר הגוי ותפס ממנו קודם יאוש ודאי דאין מוציאין ממנו בדיינין נמצא דלא הוי שלכם ולא הוי דומיא דשאול דאיכא בי' קנין לזמן והראיה דהשואל לזמן ובא להחזיר לבעליו תוך זמנו הלא צריך הבעלים לעשות בו קנין מחדש. ומפני זה הטעם א"ש מה דמשמע מדברי הב"ח דאבידת עו"ג קודם יאוש אע"ג דאין צריך להחזיר אבידתו מ"מ לא זכה הישראל אף שלא כיון בפירוש שלא לזכות ואם מצא עו"ג מועיל ביטול מן התורה עיין בדה"ק יורה דעה סימן קמ"ו ולפי דברינו כן הואי דודאי אם יכול העו"ג לחזור ולחטוף ממנו קודם יאוש ודאי דרשאי ואין בו משום גזל דנזהרו עליו בני נח ולכך עדיין אינו של ישראל ומועיל ביטול מן התורה. כן נ"ל פשוט. אכן מ"מ נראה דלא בעי יאוש ושנוי רשות בגזל עכו"ם, דכיון דאינו בהשבה הוי דומיא דאבידה דסגי ביאוש לחודא ולא אמרו דיאוש לא קני רק בגזל דישראל דכיון דמחויב בהשבה וחייב לשלם לא קני גם החפץ אבל בגזל עכו"ם קני ביאוש לחודיה. ולכן פירש"י גבי הושענא דאוונכרי דסתם עכו"ם גזלי ארעא דישראל, דאי משום גזל עו"ג כיון דבהיתרא אתי לידייהו דאוונכרי קנו ביאוש לחוד דומיא דאבידה ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

כ״ה
שאין הקרקע נגזלת. וכרבנן שם דף ל"א ודלא כר' אליעזר דסובר דקרקע נגזלת בב"ק דף קי"ז ואף דבסוכה אמרו ור"א לטעמיה דאמר אין אדם יוצא י"ח בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא וא"נ קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא לאו למימרא דאיכא לספוקי בר"א אלא כמ"ש רש"י דהוצרך לומר הכי ולא בפשיטות דר"א ס"ל קרקע נגזלת כדי לומר דר"א פוסל בשאולה כדאיתא בקדושין יעו"ש וזה היא דעת הריטב"א בשיטתו בהך ש"ס שכתב וז"ל ואסיקנא דפליגי בשתקף את חבירו והוציאו מסוכתו דר"א סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ואין אדם יוצא י"ח בסוכתו של חבירו וכו' כוונתו דאף דצדד הש"ס בדעת ר"א מ"מ הרצון בו דר"א סבר דאין אדם יוצא בסוכה שאולה ואף דלר"א קרקע נגזלת תפס הצד הזה של הש"ס כדי לומר דלר"א סוכה שאולה פסולה והוא פשוט לאפוקי מהרב מרכבת המשנה שהצריך עיון דברי הריטב"א אלו שכתב דלר"א קרקע אינה נגזלת וכו' יעו"ש שזה אמת ויציב ולדעת הרב המקשה אני תמיה עליו דאדמקשה ליה מהש"ס דבב"ק תיקשי ליה מש"ס דסוכה גופא דאילו הריטב"א כתב ואסיקנא וכו' ואילו בש"ס לא אסיק הכי אלא מצדד אצדודי והאמת כונתו כדכתיבנא. כתב ה"ר מנוח בפ"א וז"ל ושמעתי בשם החכם ר' שמואל ב"ר שלמה דמחיצות הסוכה והסכך כשרין מאשירה ומעיר הנדחת ע"כ ואני אומר תינח מחיצות דאע"ג דאמרינן כתותי מכתת שעוריה אפ"ה כשרות אלא סכך אמאי כשר הא בעינן לגג הסוכה שיעור טפח לפחות עיי"ש והרב יד אהרן ז"ל סי' תרכ"ט כתב עליו וז"ל קשה דדפנות נמי בעי שיעור וכיון דלשריפה עומד בצרי משיעורייהו אלו דבריו. ואני מצאתי טעם ר' שמואל הביאו המעשה רוקח בריש ספרו פי"ז מהל' שבת על מ"ש הרמב"ם דלחי של אשירה כשרה והבאתי לשונו בס' אגורה באהליך סי' נ"ט וס' מחלק או"ח וז"ל הנרצה אלינו ומזה הפי' הוציא ה"ר שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה דאע"ג דהוי הסיכוך כאילו נפרך והוו העלים דקים מ"מ צלתה מרובה מחמתה ולא משוינן חילוק אי הוי מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות כעפר הואיל וממין הראוי לסכך הוא ע"כ ונקט שם סכך והוא הדין דפנות דהוא הדין והוא הטעם להם דכיון דגבוהות י' ועבדי צל מה לי אי הוו מדבר שלם או נפרך לחתיכות דקות וא"כ יפה שמע הרב מנוח על שם הרב שמואל דבין המחיצות בין הסכך מעצי אשירה כשרין וטעמו עמו ומה שיש לעמוד בדברי הר"ש אלו עיין בספרי שם סי' נ"ט מ"ש ועל דברי מורינו הרב ר' משה גלאנטי ז"ל וכעת ראיתי להרב יד אהרן ז"ל שם מ"ש על דברי מהרמ"ג.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

י״ב
העושה סוכה תחת האילן כו' הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה כו'. וכתב הרב כ"מ שמפירוש המ' לרבינו נראה שהוא מפרש דחבטן היינו שקצצן כו' ולפי זה מתני' דהדלה עליה הכי מפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא ניענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן או שקצצן כמשפט דהיינו בנענוע כו' וכ"כ הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שדעת רבינו ז"ל שהוא מפרש חבטן היינו שקצצן כדעת המפרש שכתב רש"י ד"ט ע"ב ד"ה בשחבטן ומה שהקשה רש"י ז"ל על פי' זה דגבה הדלה עליה אמאי בעי סכוך הרבה ל"ק ליה לרבינו דכיון דרישא איירי בשלא נענען משו"ה בעי סכוך הרבה מהן ואע"ג דבסכך פסול לדעת רבינו לא מהני סיכוך הרבה מהן כל שהן מעורבין הכא שאני כיון דאין פסולו אלא משום תעשה ולא מן העשוי מהני א"ד יע"ש וק' טובא דאכתי תקשי לפי' זה מה יענה אליבא דרב דס"ל בפ"ק די"א דקצצן גרידא מהני לא הוי תעשה ולא מן העשוי משום דקציצתן זו היא עשייתן א"כ רישא אליביה במאי מיירי אי בשקצצן אמאי בעי סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדהקשו בגמ' וכן ראיתי מקשים ולזה היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר שהרי שם פרכינן אליבא דרב מבריי' דקתני תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסו' וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי ת"ל משום מחובר אלא בשקצצן וקתני פסולה אלא ש"מ לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ותיובתיה דרב ומשנינן אמר לך רב הב"ע דשלפנהו שלופי דלא מנכרה עשיה דידהו וא"כ ה"נ איכא למימר דרישא דמתני' דקתני אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה מיירי בדשלפנהו שלופי דהשתא משום מחובר ליכא וכיון דאין פסולו אלא משום תולמ"ה מש"ה סגי בסיכוך הרבה מהן ובהכי ניחא מאי דדחיק' טובא לפי' רבינו דאי רישא איירי בשקצצן אם כן מאי או שקצצן דקתני ולומר דקצצן כמשפט קאמר דהיינו בניענוע קשה דאם כן העיקר חסר והכי הו"ל למתני או שנענען אכן לפי מ"ש ניחא דתני או שקצצן לאשמועינן דדינא דרישא איירי אפי' בשלא קצצן לגמרי אלא דשלפינהו שלופי ואפ"ה מהני אלא דאכתי ק' לתירוץ זה דהניחא לפום מאי דתריץ תלמודא הב"ע דשלפי שלופי: אמנם לדעת המקשה דפריך מהך ברייתא ולא אסיק הך דשלפינהו שלופי א"כ אדק"ל מהך ברייתא תקשי ליה מתני' גופא אליבא דרב במאי איירי אי בשקצצן מאי איריא סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדפריך בגמ' ולא אשכח לה פתרי לדעת רבינו אלא לאוקמא בשחבטן דהיינו בשקצצן ואם כן אליבא דרב תיקשי וי"ל דמשו"ה לא ק"ל ממתני' אליבא דרב משום דמצי לשנויי אליבא דמתניתין דמיירי בשאינן מעורבין אלא שהפרידן זה מזה דהשתא כל שהסכך כשר רבה עליו מהני כמ"ש רבי' לקמן ומה שתי' בשחבטן היינו אליבא דהלכתא דקי"ל כשמואל דאמר דצריך לנענע דמהשתא אין צריך לידחק ולאוקמי למתני' בשהפרידן משום דפשטא דמתני' דקתני וסיכך על גבן משמע דבמעורבין מיירי כנ"ל ליישב ודו"ק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ"ש התוס' בד"ה הא קא מצטרף בתוך דבריהם וז"ל והא דאמרינן בסמוך שתחתונה כשרה ועליונה פסולה התם מיירי כשאין התחתונה צלתה מרובה כו' וא"ת כיון שאין התחתונה צלתה מרובה אלא מחמת העליונה אמאי כשרה היא הא לקמן אמרינן סוכה המדובללת כשרה ומפ' בגמ' קנה עול' וקנה יורד וקאמר אביי ל"ש אלא שאין בין זל"ז ג' אבל אם יש בין זה לזה שלשה פסולה י"ל דהא אמר רבא התם דאפי' יש בין זה לזה שלשה אם יש בגגו טפח אמרינן חבוט רמי עכ"ל: ויש לדקדק טובא דאם כן כי פריך בגמ' פשיטא אמאי אצטריך לומר תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכה ליה מ"ד נגזר כו' ואמאי אצטריך להכי הא בלא"ה אשמועינן שפיר לאפוקי מדאביי דאמר דכל שיש בין זה לזה שלשה פסולה ואפי' יש בגגו טפח דלכאורה משמע דאביי ורבא פליגי בהכי וכן ראיתי בהגהות מיי' בדין כ"א על מה שפסק רבינו כרבא כתב וז"ל כרבא ודלא כאביי דפסיל בכל ענין אם יש בין זה לזה שלשה כו' יע"ש ועוד דאפי' תימא דס"ל להתוס' דאביי ורבא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אכתי תיקשי דנימא דהא דרבא איצטריך ליה לאשמועינן וכדאשמעינן רבא ולא פריך עליה פשיטא ובדוחק יש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא בהכי משום דאם איתא דעיקר מילתיה דר' ירמיה להכי הוא דאתא לאשמועינן א"כ לא הוה לי' לאשמועי' הכא אלא אעיקר מילתי' דסוכה המדובללת הו"ל לאשמועי' כו' דאם יש בגגו טפח אמרי' חבוט רמי כנ"ל ובמ"ש עוד ור"ת מפ' דלמעלה מעשרים לא חשיב סכך פסול כו' ודוחק הוא זה דמה"ט הו"מ למימר שתיהן כשרות איצטריכא ליה כו' הק' הרב חד"ה וז"ל כפי לשון רש"י דסבר כמאן דליתיה כו' לכאורה אין זה דומה דבחמתו מרובה סבר כמאן דליתי' דלאו סכך הוא אבל בההיא דשתיהן כשרות דעליונה צלתה מרובה וסכך מיקרי אמאי לא תפסול למעלה מעשרים גם התחתונה ועוד דאם כן הוה צריך לההוא סככה דלמעלה מעשרים כיון דתחתונה חמתה מרובה וסכך דידה כמאן דליתיה ומהיכא תיתי לן למיגזר בדקיימי תרוייהו בהנך עשרים משום הך דקיימא עליונה למעלה מעשרים דאטו נפסל כל סוכה אפי' בתוך עשרים מה"ט דשמא יכשר למעלה מעשרים כו' ע"ש מה שתירץ ולע"ד נראה דאין כונת התוס' לומר דמה"ט הוה מצי למימר שתיהן כשירות איצטריך ליה היכא דקיימי תרווייהו בתוך עשרים מ"ד נגזור היכא דקיימא עליונה למעלה מעשרים וצלתו מרובה כמו שהבין הוא ז"ל דהא ודאי ליכא למיגזר דא"כ תיפסול כל סוכה כמו שהקשה הוא ז"ל אלא כונתם להקשות דכי היכי דמשני בגמרא תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכא ליה מ"ד ניגזור דילמא מצטרף סכך פסול כו' והיינו טעמא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולומר דכיון שהתירו חכמים התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה שתחת סוכה מטעמא דכיון שעליונה חמתו מרובה הו"ל כמאן דליתיה א"כ מהאי טעמא אתי למטעי ולומר דאפי' היכא דקיימא למעלה מך' נמי תחתונה כשירה דחשיב כמאן דליתיה ולא מסיק אדעתי' למיחש משום צרוף פסול כמו שכתב רש"י ג"כ מה"ט נימא דשתיהן כשרות כו' אצטריכא ליה מ"ד ניגזור כיון שאנו מתירין את התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה ע"ג סוכה דכיון דהתחתונה חמתה מרובה חשיב לההוא סכך כמאן דליתיה א"כ אתי למטעי נמי היכי דקיימא עליונה למעלה מעשרי' וחמתה מרובה מצלתה ותחתונה צלתה מרובה דסבר דחשיב לההוא סכך כמאן דליתיה כיון דחמתה מרובה כנ"ל ודו"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

ו׳
שורש דיני סכך הסוכה מחצלת קנים או כו' קטנה סתמא לשכיבה לפיכך אין מסככין בה אלא א"כ עשה אותה לסיכוך גדולה סתמא לסיכוך לפיכך מסככין בה כו'. ע"כ. בסוף פ"ק דסוכה שנינו מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ר"א אומר א' קטנה וא' גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ע"כ ופריך בגמרא בין לדברי ת"ק בין לדברי ר"א קשייא דיוקא אדיוקא ומשני רבא דתנא דמתני' ה"ק מחצלת הקנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה טעמא דעשאה לשכיבה הא סתמ' נעשה כמי שעשאה לסיכוך ומסככין בה ואתא ר"א למימר אחת קטנה ואחת גדולה סתמא כשירה לסיכוך א"ל אביי אי הכי ר"א אומר א' קטנה ואחת גדולה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה כו' ופירש רש"י ז"ל אי הכי דר"א קטנה כגדולה אתא לאשמועינן אחת גדולה ואחת קטנה בתמיהא דכי תנא הכי משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועינן כך כתוב הגירסא ולי נראה איפכא דגרס במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה וא' קטנה מיבעי ליה דאי כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי היא דאחת גדולה ואחת קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואיכא חלוקה לדין שני וכן דרכי התנאים בכל מקום דההיא דפשיטא ליה תנא ברישא ואותו השני כשבא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בר"ה אחד יבנה ואחד כל מקום ובבבא קמא אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערות ובמסכת סוטה אחד הבונה ואחד הלוקח וא' היורש וטובא תנן התם גבי מערכי מלחמה הכי עכ"ל והתוס' ז"ל הביאו דברי רש"י וכתבו דדוקא היכא דקאי אפלוגתא הוא דתני ליה קודם אבל היכא דלא קאי אפלוגתא לא קפיד תנא למתני הפשוט דוקא קודם ובזבחים בר"פ דם חטאת דצ"ב ע"ב עלה דפריך תלמודא א"ה א' הנאכלות ואחד הפנימיות אחד הפנימיות ואחד הנאכלות מב"ל הוסיפו עוד לומר דהיכ' דקאי נמי אקרא רגיל התנא למינקט הפשוט תחילה ואפילו היכא דקאי אקרא נקיט את שאינו פשוט תחילה היכא דאיירי התנא באותו הענין קודם ובהכי ניחא מה ששמעתי מקשים בימי חורפי מהחכם השלם ידידייא טאריקה ז"ל על מה ששנינו במתני' בפרק במה מדליקין נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל וכתבו התוס' שם ד"ה הכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בכמה מקומות עכ"ל. ולפי מ"ש הם עצמם שם בזבחים ובפסחים דפ"ה ד"ה עצם ובכתובות ד"ך דהיכא דקאי אקרא או אפלוגתא מזכיר הפשוט קודם הרי מתני' קתני שאינו פשוט קודם אף דקאי אפלוגתא דתנאי אמנם לפי מ"ש דהיכא דאיירי באותו ענין אף דקאי אקרא או אפלוגתא אפי"ה מזכיר את שאינו פשוט קודם ניחא דה"נ כיון דתנא קמא דהיינו נחום המדי תני מדליקין בחלב מבושל נקטו נמי חכמים לישנא דנחום המדי אע"פ שאינו פשוט ועיין בגיטין ד"ט ע"א דתני תנא אחד גיטי נשים וא' שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא וכתבו התוס' שם איפכא הול"ל ששוו שחרורי עבדים לגיטין אלא אגב דרישא איירי בגיטין נקטיה ברישא ועיין עוד ביומא ד"ג ע"ב קח לך משלך ועשה לך משלך ויקחו אליך משל ציבור דברי ר"י רי"א בין קח לך בין ויקחו אליך משל ציבור ונקט שאינו פשוט קודם משום דת"ק נקט תחי' קח לך נקט תנא בתרא נמי אע"פ שאינו פשוט קודם. ובדברי התוס' דכתובות שהוק' להם מההיא דארוסות ונשואות כו' לא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מרישא דההיא מתני' דתני היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה ג' חדשים הרי דתני חליצה קודם יבום דהוי שאינו פשוט קודם והוק' להם מההיא דארוסות ונשואות דהוי סיפא דההיא מתני'. ואפשר דמההיא לא ק"ל משום דתנא קאי קודם בענין חליצה משו"ה תני לא תחלוץ תחילה כמדובר וראיתי להתוס' בפסחים דפ"ה ע"א ד"ה אחד עצם שיש בו מוח שכתבו וז"ל הכא מזכיר את שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ והיכא דאיכא פלוגתא מזכיר הפשוט תחי' יע"ש וכת' שם הר"ב ח"ה ק"ק דלמאי דאוקי פלוגתייהו ר"ל לעיל באחד עצם שיש בו כזית כו' תני הפשוט קודם אף דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא ודוק עכ"ל ולפי דבריהם דהיכא דלא קאי לא אקרא ולא אפלוגתא לא קפיד לאיזה מהם שונה אין מקום לקושייתו ודוק. ודע שהריטב"א ז"ל בחי' לסוכה שם נחלק על כלל זה שכתבו רש"י ותוספות ז"ל דדרך התנאים למינקט ברישא הפשוט שכתב וז"ל גי' הגמרא א"ה אחד גדולה ואחד קטנה אחד קטנה ואחד גדולה מ"ל וק"ל דהא קטנה דחמירא לרבנן איבעי ליה למתני בברייתא דלא מיבעייא גדולה אלא אפי' קטנה דפסלי רבנן מכשיר איהו מן הסתם ורבינו ז"ל מפיך לה א' קטנה ואחד גדולה אחד גדולה ואחד קטנה מ"ל ואין צורך דזימנין דפריך תלמודא הכי דכיון דבקטנה פליגי ובא לומר שהקטנה כגדולה הו"ל למיתני אחד גדולה ואחד קטנה ומצינו שמדקדק כן בזבחים בפ' דם חטאת א"ה אחד הנאכלות ואחד הפנימיות א' הפנימיות ואחד הנאכלות מ"ל עכ"ל והנה זה שכתב הרב שמצינו שמדקדק כן בזבחים לפי מ"ש שם רש"י ותוס' בפי' פירכת א"ה כו' דחלוקת אחד הפנימיות היא הפשוטה דביה מיירי עיקר קרא דאשר יזה והנאכלות למדים מהפנימיות ואיבעי ליה לתנא למיתני א' הפנימיות תחילה שהיא הפשוטה א"כ לדידהו ז"ל הך דסוכה וההיא דזבחים שפה אחת היא דאיבעי ליה לתנא למיתני הפשוטה קודם ולפי דברי הריטב"א ז"ל צריך לומר דהתם נמי חלוקת הפנימיות היא החידוש דפשטיה דקרא בנאכלות כתיב וכמ"ש שם אע"פ שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש כו' ולפי תירוץ רבא אשמועינן תנא דמתני' דאע"פ דעיקר קרא כפשטיה משמע דאיירי בנאכלות בין לענין מריקה ושטיפה בין לענין כיבוס מילת יזה אפקיה לקרא מפשטיה דקאי השתא עיקר קרא בפנימיות לענין כיבוס ולמדים ממנו הנאכלות וכל כי הא הו"ל למיתני אחד הפנימיות שהוא החידוש כיון דאפקיה לקרא מפשטיה ודוק היטב.
ט״ז
סיכך בדבר פסול ודבר כשר וכו'. מצאתי כתוב להרב המובהק משה ן' אדרת ז"ל וז"ל כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה אמרו ואולי בסוכה גדולה אמרו כו' וק"ל דאיך אפשר לומר דרבינו מיירי בסוכה גדולה שהרי כתב רבינו ואין במקום אחד מסכך פסול רוחב שלשה טפחים ואם איתא דמיירי בסוכה גדולה הו"ל לרבי' לומר רוחב ד' טפחים שהרי בסוכה גדולה אינו מפסל בשלשה טפחים מסכך פסול אלא מד' כמ"ש רבינו לעיל בהל' י"ד ועוד קשה לפי מ"ש ה"ה ז"ל משמע דסכך פסול נחשב כמו אויר דאיך אפשר זה שהרי קי"ל דסכך פסול פוסל בד' טפחים ואויר בג' טפחים ואם איתא לדברי רבינו לפי פי' ה"ה למה פוסל בד' ולא בשלשה בסוכה גדולה ועוד קשה דאם איתא שהסכך פסול הוי כמו אויר א"כ למה פסולה כשאינו מעדיף והלא קי"ל בעירובין די"ו ע"א שאפי' יהיה פרוץ מרובה על העומד כשר כשהוא פחות מג' טפחים ופה בהאי דמקרה מיירי שהיה פחות משלשה ברוחב השפודין עצמם כמ"ש רבינו ועוד ק' לדברי ה"ה שמדברי רבינו מש' שאם יש כחוט השערה מסכך כשר יותר מסכך פסול כשר ואמאי שהרי כשאתה אומר שהסכך פסול הוי כמו אויר א"כ יש כזוזא מלעיל איסתירא מלתחת דנמצא שאפילו יש כחוט השערה יותר מסכך פסול אכתי בלתחת רב החמה על הצל ואכתי יש באיסתירא מלתחת האויר יותר מחוט השערה דסכך ומיהו לזה י"ל שלפי האמת מדאורייתא לא איכפת לן על מלתחת אלא דוקא על מלעיל ורבנן הוא דגזור ולא גזרו אלא דוקא כשלא יש עוד מעדיף מלעיל כחוט השערה. ולדברי הכ"מ יש לדקדק דלפי דבריו דאם היה מעובה ברוח ההוא כמין בית כשר וא"כ למה לו לרבינו לומר בפי' המשנה דמתני' דתני כשרה ביש בה יותר מרויח והיינו במעדיף לימא דכמותם דקתני מיירי בדקדוק וטעמא דכשרה דמיירי בין נתן בין שפוד לשפוד הרבה כבית שלא יש אויר כלל ועיקר ולמה הוצרך לדחוק דכמותם דקתני אינו בדקדוק וכי תימא שרבינו כתב כן משום דכן משני בגמרא במעדיף א"כ לש"ס תיקשי דמאי דוחקיה לומ' דמיירי במעדיף ופי' כמותם לאו דוקא אימא דפירוש כמותם דוקא והאי דכשר מיירי שנתן כמין בית דבדיעבד כשר ומתני' המקרה תנא דמשמע דיעבד דוקא ולא לכתחי' שהרי אותה ששנינו בפ"ק דחולין השוחט בלילה שחיטתו כשרה פריך דיעבד אין לכתחילה לא אלמא דלשון זה דיעבד ולא לכתחילה וה"נ המקרה בדיעבד דוקא דמיירי שעשה כמין בית וי"ל דאם כן למה אצטריך למיתני שם לקמן בפ"ב מ"ב המעובה כמין בית כשרה הרי כבר אשמועינן דין זה אלא ודאי דהכא לא מיירי שסיכך כמין בית ועוד יש לתמוה לדברי הכ"מ דלמה אמרו בש"ס בפ' הישן כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת הרי לפי דברי מרן אפי' שיהיה זוזא מלתחת נמי פסול משום דבסכך נמי א"א בלא אויר ומצטרף עם שאר האויר ונמצא שיש רוב אויר ותו קשה לפי' הכ"מ דמאי משני רבא שם בדט"ו ע"א דאם היו שתי נותנן ערב דאכתי יש אויר בסכך כשר נמי ונ"ל דמסתמא כשנותנה ערב מוכרח לומר שיש הרבה פה מעדיף מהסכך כשר משום שצריך שיהיו אצבע על השפוד מכאן ואצבע מכאן כדי שיתקיים דכיוצא בזה מצינו גבי שתי קורות המתאימות שאין בזה כדי לקבל אריח שצריך שלא יהיה הרחק מטפח מהאי טעמא כמ"ש הב"י בטא"ח סימן שס"ג אך מדברי התוס' לא משמע הכי שהרי כתבו שם בעירו' דט"ו ע"ב בד"ה רש"י גריס כו' וז"ל ומשני רבי אמי במעדיף דבודאי יסתום כל האויר ע"כ אלמא משמע דיסתום כל האויר וזו אינו זולת במעובה כמין בית שאז אין הכוכבים נראין מתוכה כמ"ש בפ"ב דסוכה מ"ב דמשמע דכל זמן שאין מעובה כמין בית יש אויר וכיון שיש אויר מאי משני רבא שם שאין לו' דמיירי נמי במעובה כמין בית שא"כ העיקר חסר מהספר וע"ק שאם מיירי שנסתם כל האויר ואפי"ה כשר אע"פ שאין הכוכבים נראין א"כ למה איצטריך למיתני מ"ב דאם אין הכוכבים נראין דכשר דה"ז למדנו ממשנה זו דשפודים ומיהו י"ל דאצטריך לאשמועינן שם משום דלא נימא דלעולם דאם נסתם ואין הכוכבים נראין פסולה ומשנה דשפודים מיירי במעדיף אבל עכשיו דשמענו דכשרה בשאין נראים הכוכבים מוקמינן נמי האי דשפודים אלא שהתוס' כתבו שם במעדיף היינו נמי שנסתם לגמרי וא"כ קשה כמ"ש. עוד תימא ללשון רבינו שכתב ואם היה זה כמו זה בצמצום וכו' פסולה משמע שאם מסכך כשר יותר כחוט השערה כשרה וזה באמת אינו מועיל לפי מ"ש הכ"מ דגריס והא א"א לצמצם בתר דמשני דפי' כמותם היינו בנכנס ויוצא דמשמע מזה שיש יותר כחוט השערה בסכך כשר ואפי"ה פסול והא א"א לצמצם הא קמן שאינו מועיל כחוט השערה משום דסתמא מאויר שיש בסכך יותר משני חוטי השערה וכ"כ התוס' ז"ל שם בעירובין וז"ל ונמצא שאין הכשר מרובה על האויר ועל הפסו' או כמוהו כו' ובשלמא לדברי ה"ה א"ש שפי' מעדיף היינו עצמו מ"ש בנכנס אלא שהמקשה לא הבין דברי המתרץ וכמ"ש שם רש"י ז"ל בעירובין ובסוכה וע"ק להה"מ דבפרק הישן דייק תלמודא גבי אותה ששנינו שצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ורמינהי כו' יע"ש דמשני ל"ק כאן מלמעלה כאן מלמטה ולפי מ"ש הכ"מ דפסולה היינו משום שגם בסכך יש אויר א"כ ההיא דכי הדדי דדייקי' דכשרה למה כשרה אי דמיירי שלא יש אויר בסכך אלא דמעובה כמין בית א"כ איך משני כאן מלמעלה כאן מלמטה לימא כאן כמין בית כאן כשאינו מין בית ועוד שגם לשון רבינו אינו מדוקדק כמותו שהרי כתב בהל' י"ט מפני שחמתה תהיה מרובה מצלתה וכל שהחמה מרובה על הצל פסולה כו' ולדברי הכ"מ לאו מסיבת שהחמה מרובה כו' דהיינו מלתחת דאינו אלא מפני שהסכך עצמו האויר רבה עליו גם סוף הלשון שכת' רבינו אינו מדוקדק כמ"ש הכ"מ שהרי כתב ואם היה הסכך רב על האויר כשרה ואם כדברי הכ"מ לא בעינן שם סכך רב על האויר שהרי פרוץ כעומד כשר ולא בעינן אלא שלא יהיה האויר רב וע"ק למ"ש הב"י בסימן תרכ"ה דבשפודין של עץ מיירי וכן עשה בש"ע שהזכיר תחילה דברים שאינם גדולי קרקע ואח"כ כתב וכן כל השפודים משמע כמ"ש וק' דאיך לא הביט מ"ש רבינו במשנתינו דטעם של שפודים משום שאינם גידולי קרקע אלמא דבשל מתכת איירי ולא עץ משמע דעץ כשרים וע"ק דבפי' המשנה פי' רבינו דהאי כמותם דקתני ר"ל בקרוב ולא בדיוק דאמאי לא הביא פי' של רבא שאם היה שתי נותנם ערב וכמותם היינו בדיוק דבשלמא כאן לא הביא האי דרבא כבר כתב הכ"מ דבכלל הוא אבל בפיה"מ א"א לומר כן. ולמ"ש דרבינו משמ' ליה דמיירי בשל מתכת נ"ל דיש לו ראיה מההיא דחצים של עץ שכתב הטור בסימן תרכ"ט דאם אין לו בית קיבול מסככין בו וכן מחצלת שאינה לישיבה מסככין בה אלמא דכשהוא כלי עץ פשוט אף שמקבל טומאה כמ"ש הר"ב בריש מסכת כלים מ"מ כיון דמדאורייתא לא מקבל מסככין בו אבל לדעת הטור והש"ע ק' דמ"ש זה השפוד מחץ ומחצלת דההוא לא מקבל טומאה ומסככין ומ"ש שפודים של עץ שאין מסככין אך ע"פ זה יש לי להביא ראיה להטור ולהש"ע מההיא דאמרו בחולין דט"ו ע"א דקתני שבת דומייא דיוה"ך מה יוה"ך אסור ליומו בשוגג אף שבת כן ה"נ קתני שפודים דומייא דארוכות המטה מה התם מיירי דבר שהוא עץ ופיסולו משום טומ' ה"נ בשל עץ ופיסולו משום טומאה א"ק דא"כ למה קתני ארוכות שפוד שטומאתו מדרבנן אין מסככין בו כ"ש דאין מסככין בארוכות וי"ל דלא תנא ארוכות אלא לגלות על שפוד דמיירי בשל עץ כמ"ש ע"כ מצאתי.
כ״ג
שורש דיני מיטה שבסוכה מטה שבתוך הסוכה אם גבוה י"ט היושב תחתיו לא יצא י"ח מפני שהיא כסוכה בתוך הסוכה. ע"כ. הר"ן ז"ל בפרק הישן כתב שהרז"ה ז"ל הקשה על דברי הרי"ף שתלה הטעם בסוכה ע"ג סוכה דמה ענין זה כאן דהול"ל דמשו"ה לא יצא י"ח לפי שהוא יושב תחת אהל ולא תחת סוכה. ותירץ ע"ש הרמב"ן ז"ל דהכא לא הוי פיסולא משום אהל דהא טפח על טפח חשיב אהל לענין טומאה ולא פסול הכא אלא דמדין סוכה ילפינן כיון דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה כל שיש בעליונה עשרה ה"נ במטה שיש תחתיו פוסל בעשרה ולהכי יהיב טעמא משום סוכה שתחת סוכה ודחה דבריו הר"ן ז"ל דא"כ גבי קנופות אמאי פסול בפחות מעשרה ולא ילפינן מדין סוכה שתחת סוכה יע"ש ולדידי תמיה לי עוד טובא לדבריו של הרמב"ן ז"ל דגבי קנופות כתב הרי"ף דפסולים משום דהוו כסוכה ע"ג סוכה וכתב שם הרמב"ן בס' המלחמות דמדסתם הרי"ף ולא פי' דוקא בגובה עשרה משמע דס"ל דאפילו בפחות מעשרה נמי פסול וזה תימא דאחר שכת' דהטעם דפסולים הוא משום דהוו כסוכה ע"ג סוכה מה היה לו עוד לפרש וכמ"ש כאן הוא גופיה. והרשב"א ז"ל בחידושיו בר"פ הישן דחה תירוץ הרמב"ן ז"ל מטעמא אחרינא וכתב דהכא מדין ביטול שאינו יושב תחת הסוכה ומפני שהדין נותן שלא יהא אהל התחתון מבטל העליון שהרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מסך עליהם היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בד' ובעינן אהל חשוב שיהיה בהם עשרה עכ"ל. ולכאורה איכא למידק דא"כ מאי פריך תלמוד לר"י דס"ל דכמלוא אגרוף חשיב אהל מהא דהישן תחת המטה דאיכא כמה אגרופים ולא חשיב ליה אהל ומאי קושיא הכא שאני דהדין נותן שאין התחתון מבטל העליון כי היכי דלרבנן ניחא להו דאע"ג דבעלמא ס"ל דטפח חשיב אהל לענין טומאה והכא בעו עשרה ה"נ לר"י אע"ג דלדידיה כמלוא אגרוף חשיב אהל הכא ס"ל דאין חשו' אהל לבטל את העליון דאפילו איכא כמה אגרופים משום דחשיב כבגדים וכלים שהעליון מסך עליהם ואין לומר דהיא היא מאי דמשני תלמודא דר"י לטעמיה דסוכה דירת קבע היא ולא אהל עראי ומבטל לה ומה"ט שכתב הרשב"א דחשיב כבגדים וכלים לגבי מסך העליון כיון דהעליון חשיב קבע והמקשה דלא ידע האי סברא ס"ל דלרבנן הכי נמי דבטפח חשיב אהל להפסיק אלא דבתר דמסיק דטעמא דר"י משום דלא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע אמרינן דרבנן נמי בעו עשרה דהוי אהל חשוב לבטל העליון דזה אינו דא"כ למה ליה לתלמודא למימר דר"י לטעמיה דס"ל דסוכה דירת קבע בעינן דאף אי ס"ל דהוי דירת עראי אכתי ניחא משום דאין התחתון מבטל העליון שהרי לרבנן דס"ל דסוכה דירת עראי הוא והכי קי"ל דתנאי דס"ל סוכה דירת קבע שיטה נינהו ניחא לן דבעו עשרה מה"ט דאין התחתון מבטל העליון וא"כ ה"נ נימא לר"י והיישוב לזה ברור. והתוס' ז"ל בר"פ הישן כתבו וז"ל בגמ' מוקי לה שמואל בגבוה עשרה ומצינן למי' דשמואל לטעמיה דמכשיר בפ"ק התחתונה כשאין בעליונה עשרה אבל לאידך אמוראי דפסלי אעפ"י שאינה גבוה עשרה ה"נ חשיב אהל להפסיק עכ"ל. וק"ל טובא על דבריהם דמה יענו ז"ל לקושית הר"ן שהקשה בשמעתין דהכא גבי מטה קאמר שמואל דבעי עשרה וגבי קנופות קאמר לעיל בברייתא דאפילו בפחות מעשרה חשיב אהל ומפסיק והר"ן ז"ל תירץ דשאני מטה דלגבה עשויה ולא חשיב' אהל ולהכי בעי עשרה ואם התוס' ז"ל מודים בזה למה להו מימר דהנהו אמוראי דס"ל גבי סוכה ע"ג סוכה דאע"פי שאינה גבוה עשרה דפסול ה"נ ס"ל גבי מטה דהא כי היכי דניחא להו אליבא דשמואל מההיא דקנופות משום דמטה לגבה עשויה ה"נ מצו מימר אליבא דהנהו אמוראי גם אין לומר דהתוס' ז"ל ס"ל כשיטת רבינו ז"ל דבקנופות לא פסיל עד דאיכא עשרה דה"נ ס"ל דלשמואל לא פסיל עד דאיכא עשרה שהרי עיק' טעמו של רבינו ביאר ה"ה משום דס"ל דההיא סוג' דקנופות אזלא כמ"ד דשפועי אהלים כאהלים דמו ואנן קי"ל איפכא וכמו שביאר דבריו הלח"מ אבל התוס' מיאנו בזה שם באותה סוגייא דקנופות ד"ה ובלבד כו' יע"ש. תו ק"ל במ"ש התוס' עוד וז"ל ושמא מטה שאני משום דהוי אהל עראי כדאמרינן בגמרא הילכך כולהו מודו וכו' עכ"ל. שהרי לדידן קיימא לן דסוכה נמי אהל עראי היא וקאמרי הנהו אמוראי דבטפח או בד' חשיב אהל להפסי' ואם כן מ"ש מטה מסוכה כיון דכולהו אהל עראי הוא ודוק. ודרך אגב ראיתי להרב תי"ט בר"פ הישן בהא דאמר ר"י נוהגין היינו כו' שהק' דאמאי לא פליג ר"י לעיל בפ"ק גבי קנופות ואין לומר דדוקא גבי מטה פליג משום דלגבה עשויה דהא בגמרא לעיל קאמר רבה בר רב הונא דלטעמיה דר"י לאו משום דלגבה עשויה אלא משום דלא אתי אהל עראי ומבטל דירת קבע והניחה בצ"ע: ולע"ד ל"ק כלל דאה"נ דלרבה בר רב הונא דס"ל דהלכה כר"י מה"ט סתם רבי בההיא דקנופות דלא כר"י והכא מייתי פלוגתייהו דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כמחלוקת וא"נ משום דההיא דקנופות מיירי בשאינן גבוהים עשרה כדתני בברייתא וליכא חידושא לר"י מייתי לה הכא ודוק. עוד כתב רבינו ז"ל וכן כילה כו' וכן המעמיד כו' ה"ז כסוכה בתוך סוכה וכתב ה"ה שרבי' דחה ברייתא וסוגייא זו דקנופות דאזלא כמ"ד שפועי אהלים כאהלים דמו ואנן קי"ל כמ"ד דלאו כאהלים דמו בין לקולא בין לחומרא כדמוכח סוגייא דהעושה סוכתו כמין צריף יע"ש והלח"מ הק' עליו דלפי דבריו דמדמי פיסול סוכה לשווי' אהלא מה יענה לברייתא דקנופות דפסל אפי' בפחות מעשרה אע"ג דקי"ל דסו' פחותה מעשרה דפסולה דלא חשיבא אהל וה"נ הו"ל להכשיר כיון דלא חשיב אהל לענין סוכה והוא ז"ל השיב דאותה סוגייא דצריף סברא דסוכה דמייא לכילה טפי דלא קביע כלל ולהכי הך תנא דסבר דשפועי אהלים כאהלים דמו קאמר דבקנופות אפילו פחות מעשרה כיון דקביעי טפי פסול ובסוכ' דדומה לכילה מכשיר יעש"ב. והדבר מתמיה לענ"ד דאיך יהיה הסברא לומר דסוכה קבועה בחזקה במסמרים וביתדות על גבי קרקע תחשב עראי טפי מנקליטין וקנופות דמטלטלי על גבי המטה ממקום למקום ועוד דאם כן מנין לו לה"ה לומר דהני סוגייאי פליגי אהדדי דשפיר איכא למימר דאף על גב דגבי נקליטין כל דאיכא עשרה חשיבא אהל היינו דוקא בנקליטין דקביעה אבל בסוכה העשויה כמין צריף דלא קביעה לא חשיבא אהל ופסולה דומייא דכילה אמנם לדידי קושיא מעיקרא ליתא דדמיון זה שדימה ה"ה פיסול סוכה לשווייה אהלא היינו דוקא גבי שפועי אהלים דודאי כי היכי דלא חשיב אהל גבי סוכה לא חשיב נמי לשווייה אהלא אבל בסוכה פחותה מעשרה דטעמא דפסול' משום דלא מיקרי סוכה כדאמרינן עלה בגמ' מדכתיב וסכות על הארון את הכפורת יע"ש ודאי דאין מקום לומר דכי היכי דגבי סוכה פסולה לא חשיב אהל ה"נ גבי לשווייה אהלא דאיכא למימ' דשפיר מיקרי אהל אלא דלא מיקרי סוכה וזה ברור לענ"ד. ואולם לדידי ק"ל לדברי ה"ה דמהיכא למד הרב ז"ל מאותה סוגייא דהעושה סוכה כמין צריף דלמאי דקי"ל דשפועי אהלים כאהלים דמו דהוי בין לקולא בין לחומרא דהא איכא למימר דדוקא גבי פיסול סוכה הוא דקי"ל דלאו כאהלים דמו אבל לשוויי אהלא ה"נ דחשיב ואי משום הא דא"ל אביי לר"י דגני בכילת חתנים כמאן כר"א וכמ"ש בלח"מ ז"ל הא איכא למימר דדוקא גבי כילת חתנים דלא קביע כלל ליכא לחלק בהכי וכדקאמר תלמודא בסוגייא דקנופות וי"ל דא"כ אמאי לא משני רב יוסף אנן אפי' כרבנן נמי ס"ל דע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי סוכה דקביע אבל גבי כילה דלא קביע אזלי ומודו אלא דלית ליה ההיא סוגייא הא דקביע כלל. אך קשה דלמה לו לה"ה ז"ל לומר דהך סוגייא אזלא כמ"ד דסוכה עשויה כמין צריף כשרה ומש"ה פסלי גבי נקליטין דהא אף אי ס"ל כמ"ד דפסולה ס"ל להאי סוגיא דיש לחלק בין פיסול סוכה לשוויי אהלא ולכך גבי נקליטין חשיב אהל להפסיק ומשום דקביע ומשום דסוגייא דצריף לית ליה הא דקביע פסק רבינו גבי נקליטין וקנופו' דבעי עשרה וי"ל דהא דחיקא ליה לה"ה ז"ל לו' דפליגי בהכי דא"כ לא אשכחן להו טעמא במאי דפליגי לזה כתב דדבר זה תלוי במחלוקת התנאים דמאן דסבירא ליה דשפועי אהלים כאהלים דמו היינו טעמא משום דקביע ומאן דלית ליה הכי ס"ל דאין לחלק בין קביעי ללא קביעי.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ה׳

ד׳
סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשירה. ועיין בלח"מ שתמה דמלשון זה משמע דאילו דק פסולה אע"ג דלא נפצן. וממה שפסק אח"כ ואם דק ונפץ אין מסככין בו משמע דאילו דק לחוד כשר. וכן הקשה בס' אליה זוטא. ונראה ליישב על פי מ"ש בספר ברכי יוסף בביאורו לחו"מ דגם בלשונות הפוסקים אמרינן נעשה. ולפ"ז י"ל דכוונת רבינו הוא להחמיר ולפסול בדק לחוד וכמו שיש במשמע מתחילת דבריו וכדעת הרי"ף והרא"ש. והכי קאמר דדוקא לא דק ולא נפץ כשירה הא דק ולא נפץ נעשה כמו אם דק ונפץ ואין מסככין בו וא"כ אין סתירה בלשונו כלל דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא דאמר נעשה וכמ"ש: והנה בגמרא איתא דאמר ר' יוחנן גבי דק ולא נפץ שאינו יודע ופסקוה הרי"ף והרא"ש וגם רבינו לחומרא. וכתב בס' קרבן נתנאל דטעמן דאע"ג דהוי ספק בדרבנן דאף פסול דדק ונפץ אינו מן התורה אלא מדרבנן אפילו הכי פסקו לחומרא במאי דאמר ר' יוחנן אינו יודע משום שכתב בגליון המרדכי פרק החולץ אע"ג דקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אלא לא ידעינן מה אמרי ביה קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים ע"כ. ויש לתמוה על בעל קרבן נתנאל דאישתמיט מיניה דברי הדרכי משה בטור יו"ד סי' רמ"ו שהקשה על דברי הגליון הנזכר מהא דרוב פוסקים בכל תיקו דרבנן לקולא אע"ג דאינו אלא ספק מה אמרו ביה קמאי ואינו פלוגתא דתנאי. וכ"כ בשו"ת ר' אליהו בן חיים סי' מ"א. וא"כ אי אפשר שיהא זה טעמן של הרי"ף והרא"ש ורבינו שהרי הן פוסקים לקולא באיבעיא דלא איפשטא במילתא דרבנן וכמו שהוא מבואר בכמה דוכתי. ובעל הגליון שבמרדכי על כרחך ס"ל כדעת מקצת גאונים שהביא בהגהת רבינו [מיימוני] בפ"ב דהלכות חמץ שפוסקים כל תיקו דאיסורא לחומרא ואפי' בדרבנן ולא קיי"ל כן. ומה שהביא הקרבן נתנאל ראיה מהא דאמר בפרק ערבי פסחים גבי הסיבה דד' כוסות דכולהו צריכי מספק ואע"ג דאינו אלא מדרבנן כבר כתב הר"ן שם דלא דמי לשאר ספק דרבנן: אלא נראה דטעמו של הרי"ף וסייעתו שפסקו כאן לחומרא הוא משום דלא דמי נידון דהכא לשאר איבעיות דלא נפשטו כיון דר' יוחנן אמרה בלשון אינו יודע גרע דחשבינן לה לספק חסרון ידיעה ובכהאי גוונא מחמירין אף בדרבנן כמ"ש הפוסקים. ועיין בזה בפמ"ג לאו"ח סי' קס"ב שכתב דאפילו באיבעיא דלא איפשטא איכא דחשיב לה לספק חסרון ידיעה משום דאפשר שיבוא איזה חכם ויפשטנה. ורק היכא דאמר הגמרא לשון תיקו לא הוי חסרון ידיעה כיון דאין רשות עתה לשום חכם לפושטה ואינו תלוי בחכמה עד שיבוא מורה צדק. ולפ"ז כל שכן היכא דאיתא בגמרא הספק בלשון אינו יודע דיש לחשבו בספק חסרון ידיעה כיון שתלה הדבר בפירוש בלשון המורה חסרון בידיעה. ושפיר שפסקוה לחומרא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ה׳, מתוך הלכות שופר וסוכה ולולב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שופר וסוכה ולולבכל הרמב״ם