ספר המנוחה על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳ ארוך במיוחד (16 קטעים, 20,951 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת ספר המנוחה על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳ במלואו
רמב״ם - הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ד׳
ספר זמנים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ד׳
הלכה א׳
שִׁעוּר הַסֻּכָּה גָּבְהָהּ אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יָתֵר עַל עֶשְׂרִים אַמָּה. וְרָחְבָּהּ אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים. וְיֵשׁ לוֹ לְהוֹסִיף בְּרָחְבָּהּ אֲפִלּוּ כַּמָּה מִילִין. הָיְתָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה אוֹ מִשִּׁבְעָה עַל שִׁבְעָה אוֹ גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:
הלכה ב׳
סֻכָּה שֶׁאֵין לָהּ שָׁלֹשׁ דְּפָנוֹת פְּסוּלָה. הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי דְּפָנוֹת גְּמוּרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ כְּמִין גַּ"ם עוֹשֶׂה דֹּפֶן שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ יֶתֶר עַל טֶפַח וּמַעֲמִידוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְאֶחָד מִשְּׁתֵּי הַדְּפָנוֹת וְדַיּוֹ. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ צוּרַת פֶּתַח מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ שָׁלֹשׁ דָּפְנוֹת גְּמוּרוֹת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת שֶׁצּוּרַת פֶּתַח הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם אֲפִלּוּ קָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה מִכָּאן וְקָנֶה עַל גַּבֵּיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לָהֶן:
הלכה ג׳
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי דְּפָנוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ וּבֵינֵיהֶן מְפֻלָּשׁ. עוֹשֶׂה דֹּפֶן שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמַשֶּׁהוּ וּמַעֲמִידוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְאַחַת מִשְּׁתֵּי הַדְּפָנוֹת וּכְשֵׁרָה. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ צוּרַת פֶּתַח. קָנִים הַיּוֹצְאִים מִסְּכַךְ הַסֻּכָּה לִפְנֵי הַסֻּכָּה וְדֹפֶן אַחַת נִמְשֶׁכֶת עִמָּהֶן הֲרֵי הֵן כְּסֻכָּה:
הלכה ד׳
דְּפָנוֹת שֶׁהָיוּ דְּבוּקוֹת בְּגַג הַסֻּכָּה וְלֹא הָיוּ מַגִּיעוֹת לָאָרֶץ אִם הָיוּ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים פְּסוּלָה. פָּחוֹת מִכֵּן כְּשֵׁרָה. הָיוּ הַדְּפָנוֹת דְּבוּקוֹת לָאָרֶץ וְלֹא הָיוּ מַגִּיעוֹת לַסְּכָךְ אִם גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְחוֹקִין מִן הַגַּג כַּמָּה אַמּוֹת כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ הַדְּפָנוֹת מְכֻוָּנוֹת תַּחַת שְׂפַת הַגַּג. הִרְחִיק אֶת הַגַּג מִן הַדֹּפֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים פְּסוּלָה. פָּחוֹת מִכֵּן כְּשֵׁרָה. תָּלָה מְחִצָּה שֶׁגְּבוֹהָה אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ בְּאֶמְצַע בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ וּבְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַגַּג הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ה׳
הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ. אִם הָיוּ חֲזָקִים אוֹ שֶׁקָּשַׁר אוֹתָם וְחִזֵּק אוֹתָם עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָרוּחַ הַמְּצוּיָה מְנִידָה אוֹתָם תָּמִיד וּמִלֵּא בֵּין הָאֲמִירִים בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּנִיד אוֹתָם הָרוּחַ וְקָשַׁר אוֹתָם הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. שֶׁכָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה שֶׁל יַבָּשָׁה אֵינָהּ מְחִצָּה:
הלכה ו׳
הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה כְּשֵׁרָה וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ עַל גַּבֵּי הַגָּמָל כְּשֵׁרָה וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. לְפִי שֶׁאָסוּר לַעֲלוֹת בְּיוֹם טוֹב בָּאִילָן אוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. הָיוּ מִקְצָת הַדְּפָנוֹת עֲשׂוּיוֹת בִּידֵי אָדָם וּמִקְצָתָן אִילָנוֹת רוֹאִין כָּל שֶׁאִלּוּ נִטְּלוּ הָאִילָנוֹת הִיא יְכוֹלָה לַעֲמֹד בַּדְּפָנוֹת שֶׁבִּידֵי אָדָם עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב:
הלכה ז׳
סֻכָּה שֶׁאֵין לָהּ גַּג פְּסוּלָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ רָאשֵׁי הַדְּפָנוֹת דְּבוּקוֹת זוֹ בָּזוֹ כְּמִין צְרִיף. אוֹ שֶׁסָּמַךְ רֹאשׁ הַדֹּפֶן שֶׁל סֻכָּה לַכֹּתֶל. אִם הָיָה לָהּ גַּג אֲפִלּוּ טֶפַח. אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הַדֹּפֶן הַסָּמוּךְ לַכֹּתֶל מִן הַקַּרְקַע טֶפַח הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. סֻכָּה עֲגֻלָּה אִם יֵשׁ בְּהֶקֵּפָהּ כְּדֵי לְרַבֵּעַ בָּהּ שִׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ זָוִיּוֹת הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה:
הלכה ח׳
סִכֵּךְ עַל גַּבֵּי אַכְסַדְרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּצִימִין בֵּין שֶׁהָיוּ נִרְאִין מִבִּפְנִים וְאֵין נִרְאִין מִבַּחוּץ בֵּין שֶׁהָיוּ נִרְאִין מִבַּחוּץ וְאֵין נִרְאִין מִבִּפְנִים כְּשֵׁרָה:
הלכה ט׳
לֹא הָיוּ לָהּ פְּצִימִין פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא סֻכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּמָבוֹי שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ אֶלָּא שְׁנֵי צִדֵּי הָאַכְסַדְרָה וְאֶמְצַע הָאַכְסַדְרָה אֵין בּוֹ כֹּתֶל וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ אֵין בּוֹ פְּצִימִין:
הלכה י׳
סִכֵּךְ עַל גַּבֵּי מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי אוֹ עַל גַּבֵּי בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ פַּסִּין הֲרֵי זוֹ סֻכָּה כְּשֵׁרָה לְאוֹתָהּ שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג בִּלְבַד. מִתּוֹךְ שֶׁלֶּחִי זֶה וּפַסִּין אֵלּוּ מְחִצּוֹת לְעִנְיַן שַׁבָּת נַחְשֹׁב אוֹתָן כִּמְחִצּוֹת לְעִנְיַן סֻכָּה:
הלכה י״א
נָעַץ אַרְבָּעָה קֻנְדִּיסִין עַל אַרְבַּע זָוִיּוֹת הַגַּג וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן הוֹאִיל וְהַסִּכּוּךְ עַל שְׂפַת הַגַּג כָּשֵׁר וְרוֹאִין אֶת הַמְּחִצּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת כְּאִלּוּ הֵן עוֹלוֹת לְמַעְלָה עַל שְׂפַת הַסִּכּוּךְ:
הלכה י״ב
סֻכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּתָחִים רַבִּים וְיֵשׁ בִּכְתָלֶיהָ חַלּוֹנוֹת הַרְבֵּה הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם פֶּתַח יֶתֶר עַל עֶשֶׂר. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם פֶּתַח יֶתֶר עַל עֶשֶׂר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ צוּרַת פֶּתַח צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד:
הלכה י״ג
סֻכָּה שֶׁאֲוִירָהּ גָּבוֹהַּ מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וּמִעֲטָהּ בְּכָרִים וּכְסָתוֹת אֵינוֹ מִעוּט וַאֲפִלּוּ בִּטְּלָם. מִעֲטָהּ בְּתֶבֶן וּבִטְּלוֹ הֲרֵי זֶה מִעוּט. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עָפָר וּבִטְּלוֹ. אֲבָל בֶּעָפָר סְתָם אֵינוֹ מִעוּט. הָיְתָה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה וְהוּצִין יוֹרְדִין לְתוֹךְ עֶשְׂרִים אִם הָיְתָה צִלָּתָן מְרֻבָּה מֵחֲמָתָן יֵחָשְׁבוּ כְּגַג עָבֶה וּכְשֵׁרָה:
הלכה י״ד
בָּנָה אִצְטַבָּה בָּהּ כְּנֶגֶד דֹּפֶן הָאֶמְצָעִית עַל פְּנֵי כֻּלָּהּ אִם יֵשׁ בָּאִצְטַבָּה שִׁעוּר רֹחַב הַסֻּכָּה כְּשֵׁרָה. בָּנָה אִצְטַבָּה כְּנֶגֶד דֹּפֶן הָאֶמְצָעִית מִן הַצַּד אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת אִצְטַבָּה וְלַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת פְּסוּלָה פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת כְּשֵׁרָה. בָּנָה אִצְטַבָּה בְּאֶמְצָעָהּ אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת אִצְטַבָּה וְלַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת לְכָל רוּחַ פְּסוּלָה. פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת כְּשֵׁרָה. וּכְאִלּוּ הַמְּחִצּוֹת נוֹגְעוֹת בָּאִצְטַבָּה וַהֲרֵי מִן הָאִצְטַבָּה וְעַד הַסִּכּוּךְ פָּחוֹת מֵעֶשְׂרִים אַמָּה. בָּנָה בָּהּ עַמּוּד וְיֵשׁ בּוֹ הֶכְשֵׁר סֻכָּה פְּסוּלָה. שֶׁאֵין אֵלּוּ מְחִצּוֹת הַנִּכָּרוֹת וְנִמְצָא עַל גַּב הָעַמּוּד סְכָךְ כָּשֵׁר בְּלֹא דְּפָנוֹת:
הלכה ט״ו
הָיְתָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה וְחָקַק בָּהּ לְהַשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה. אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת חֲקָק וְלַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים פְּסוּלָה. פָּחוֹת מִכֵּן כְּשֵׁרָה. שֶׁכָּל פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי הוּא כְּדָבוּק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת:
הלכה ט״ז
דָּפְנֵי סֻכָּה כְּשֵׁרִין מִן הַכּל שֶׁאֵין אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא מְחִצָּה מִכָּל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ מִבַּעֲלֵי חַיִּים. וְעוֹשֶׂה אָדָם אֶת חֲבֵרוֹ דֹּפֶן בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה וְיִישַׁן בְּסֻכָּה כְּשֵׁרָה שֶׁחֲבֵרוֹ דֹּפֶן לָהּ. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לְדַעַת זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה דֹּפֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂהוּ לְדַעַת אָסוּר בְּיוֹם טוֹב וּמֻתָּר בִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּכֵלִים דֹּפֶן רְבִיעִית בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל דֹּפֶן שְׁלִישִׁית לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּכֵלִים בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁהוּא מַכְשִׁיר הַסֻּכָּה וְאֵין עוֹשִׂין אֹהֶל עֲרַאי בְּיוֹם טוֹב:
לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
ד׳
תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו וכו'. כתב ה"ה ופירש בהלכות הרב רבי יצחק ן' גיאת עד סוף הלשון וכו'. ולכאורה נראה כוונת רבי יצחק ן' גיאת דס"ל דאשמעינן הכא דלא כת"ק אלא כר' יוסי דאמר משלשלין דפנות מלמטה למעלה ואי ממתניתין הוה אמינא דאפילו לר"י דוקא בדיעבד אין אבל לכתחלה לא קמ"ל, כך נראה פשוטן של דברים וכ"כ הרא"ש (דף ס"ב:) בפסקיו וז"ל ופי' הא קמ"ל דמשלשלין ממעלה למטה אפילו לכתחלה כר"י דאי ממתניתין ה"א דוקא בדיעבד אין אבל לכתחלה לא ע"כ. ולכאורה נראה פירוש זה מוכרח בדברי הר"י ן' גיאת דאם נפרש דס"ל דתירוץ הגמרא אליבא דרבנן ואי ממתניתין ה"א אפילו כשהוא לבוד למטה ואנו משלשלין מלמעלה למטה ה"א בדיעבד מותר אבל לכתחלה לא קמ"ל קשה דא"כ היכי קאמר גמרא משלשלין מלמעלה למטה דהא הכא לא הוי מלמעלה למטה דע"כ איירי בגבוהה י"ג וקאי פס ז' ומשהו במיצעי א"כ אמאי קרי ליה מלמעלה למטה יותר מלמטה למעלה. לכך היה נראה לפרש דפי' הראשון מוכרח ועל זה הפירוש הקשה הרב מוהריב"ל ז"ל בפסקיו הראשונים (דף קכ"ו) כמה קושיות. חדא דלמאי אצטריך להרב ן' גיאת לומר דאי ממתניתין וכו' דלפי זה חידושא רבה אתא לאשמועינן דהלכה כר"י. ועוד דנימא דאצטריך ברייתא לאשמועינן דאע"ג דאיכא לבוד למעלה מלבד מה שהוא פרוץ למטה דאיכא תרתי לריעותא דה"א דבכי הא הוה מודה ר"י קא משמע דלר"י כשרה. וע"ק דאם פי' ר"י ן' גיאת כן הוא אין מובן למ"ש ה"ה ופירוש לדבריו כגון שאין הסוכה וכו' דלכאורה נראה דהאי ופירוש לדבריו אתא לפרושי דברי הרב ר' יצחק ן' גיאת. לכ"נ ודאי כפירוש השני שפירשנו דהוא אליבא דרבנן. ומ"מ קשה הקושיא שהקשינו דהכי קאמר משלשלין מלמעלה למטה. וע"ק לכל הפירושים במאי דקאמר ופירוש לדבריו וכו' דרוצה ליישב תירוץ הגמרא אליבא דרבנן וא"כ היכי קאמר כגון שאין הסוכה גבוהה י"ג טפחים דאפילו שתהיה גבוהה מי"ג מה לנו בזה כיון שמשלשל מלמטה למעלה ר"ל דהוי לבוד למטה ומוקי לה להך פס ז' ומשהו תוך ג' למטה אפילו שיהיה פרוץ למעלה הרבה אין חשש בכך וכמו שהקשו מוהר"י ן' לב שם. וע"ק הקושיא אחרת שהקשה שם לכל הפירושים דלמאי אצטריך להרב המגיד לאוקמיה שאין הסוכה גבוהה י"ג הא אפילו שתהיה גבוהה י"ג יכול להיות בשנשים המחיצה גבוהה שבעה באמצע ויבא לבוד למעלה ולבוד למטה. ומיהו הא ודאי נראה דטעות נפל בספרים וצריך להגיה בדברי ה"ה לומר שאין הסוכה גבוהה אלא י"ג, ויש שמגיה שאין הסוכה גבוהה יותר מי"ג והיא היא והשתא קאי במיצעי, וע"ק אמאי לא קא משני גמרא לפי זה שפירש ה"ה דהמחיצה קאי במיצעי דאי ממתניתין חד לבוד אמרינן ותרי לא אמרינן ואשמועינן ברייתא דהיכא דקאי במיצעי אמרינן לבוד למטה ולבוד למעלה דהכי שנינן לעיל. מיהו הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא לעיל שנינן הכי משום דהוי פס ד' ומשהו ואנו צריכין לבוד למעלה ולבוד למטה להכשר סוכה אבל הכא דהוי פס ז' ומשהו אין אנו צריכין להכשר סוכה אלא ללבוד דלמטה אבל למעלה אפילו שהיה פרוץ מאי איכפת לן דאליבא דכולי עלמא משלשלין מלמטה למעלה. וע"ק לפי מה שפירשנו דברי הר"י ן' גיאת דהוא כרבנן ואשמעינן ברייתא דמשלשלין לכתחלה ביש חד לבוד למטה דלא נימא דמתניתין בדיעבד קאמר אבל לכתחלה אפילו חד לבוד לא א"כ אמאי לא שנינן לעיל הכי דאקשינן פשיטא כל פחות משלשה כלבוד דמי נימא דאשמעינן דאפילו לכתחלה עבדינן חד לבוד כי הא דשנינן הכא, מיהו יש לתרץ דרצה הגמרא לומר דרב חסדא הודיענו חידוש אחר חוץ מחידוש הברייתא. וע"ק דמאי משני הגמ' קמ"ל דמשלשלין דפנות וכו' דמ"מ עדיין הקושיא במקומה דאמאי נקט פס ז' ומשהו פחות מג' למטה לאשמועינן דאמרינן חד לבוד לכתחלה ואי איתא כרב חסדא אמאי לא נקט בפס ד' ומשהו והיה מודיע לנו דאפילו תרי לבוד אמרינן לכתחלה, וזו הקושיא בעצמה הקשה מוהר"י ן' לב שם למ"ש ה"ה למטה דמאחר שרבינו הזכיר בפס ארבעה ומשהו שאומרים שני לבודים כ"ש היכא דאיכא חד לבוד למטה ופרוץ למעלה דא"כ הדרא קושיא לדוכתא ואי איתא כדרב חסדא אמאי לא השמיענו הברייתא היכא דאיכא שני לבודים דהוי רבותא טפי. ומיהו הך קושיא לאו קושיא היא כלל לא במ"ש כאן הר"י ן' גיאת ולא למטה במ"ש הרב המגיד ז"ל דמאי דפריך גמרא ואי איתא כדרב חסדא ליתני פס ד' ומשהו הוה משום דקס"ד דברייתא איירי בגבוהה י' ולהכי קשה כיון דרוצה לתקן בגבוהה עשרה יתקן בפס ד' ומשהו כרב חסדא והיה מודיענו דאמרינן תרי לבוד אבל השתא דברייתא איירי בגבוהה יותר מעשרה והברייתא רוצה לתקן סוכה שהיא גבוהה יותר מעשרה להכי נקט פס ז' ומשהו דא"א לתקנה בפס ד' ומשהו, ואין ראוי להקשות אמאי לא הודיענו בסוכה גבוהה עשרה שתיקונה בפס ארבעה ומשהו דהברייתא לא רצה להודיענו דין זה אלא בסוכה גבוהה יותר מעשרה ואיך נאמר לישמעינן רבותא בנושא אחר כשהיא גבוהה עשרה זה אינו דרך כלל דבשלמא לאקשויי לישמעינן רבותא באותו נושא עצמו שהיא גבוהה עשרה כדהוה אמרינן מעיקרא שפיר וזה נראה פשוט באמת. ולשאר הקושיות יש לתרץ דה"ה ראה לפרש דברי הר"י ן' גיאת אליבא דרבנן כמו שכתבנו ולא ראה לפרשם בענין אחר דאיהו סבירא ליה כר' יוסי מחמת השתי קושיות שכתבנו על פירוש זה. ועוד ראה לפרש דסבירא ליה להר"י ן' גיאת ז"ל דכשיש לבוד למטה ופרוץ למעלה דאיכא תרתי לריעותא אליבא דרבנן שהיא פסולה דאל"כ אמאי לא משני הגמ' לדבריו דאשמעינן ברייתא דפס ז' ומשהו דהוא תוך שלשה למטה ופרוץ למעלה הרבה שהיא גבוהה יותר מי"ג דכשרה ואשמעינן דאמרינן לבוד אע"פ שהוא פרוץ למעלה א"ו ממאי דמשני הגמרא דאי ממתניתין ה"א בדיעבד אבל לכתחלה לא משמע דסברה דכשאיכא תרתי לריעותא לבוד למטה ופרוץ למעלה דפסולה והוא ז"ל מפרש דברי הר"י ן' גיאת אליבא דרבנן ואשמעינן ברייתא דמשלשלין דפנות מלמעלה למטה כלומר כשיש לבוד למטה לכתחלה ולא נימא דאפילו בפחות מג' למטה לא אמרה מתניתין אלא בדיעבד דהמשלשל קתני אבל לכתחלה לא. ועוד פירש דע"כ לדבריו איירי כגון שאין הסוכה גבוהה יותר מי"ג דאי גבוהה יותר מי"ג והוי לבוד למעלה ופרוץ למטה אתיא כר' יוסי ואין הלכה כמותו וא"א לומר ג"כ דאפילו שיהיה יותר מי"ג והוי לבוד למטה ופרוץ למעלה אליבא דרבנן דר"י ן' גיאת ז"ל ס"ל דבכי הא כיון דאיכא תרתי לריעותא פסולה כמו שכתבתי והדבר מוכרח בדבריו ז"ל כמו שפירשתי. ואין להקשות לפירוש זה דכיון דקאי במיצעי והוי לבוד למעלה ואם היה פרוץ למעלה פסולה משום דהוה תרתי לריעותא אמאי לא מתרץ בגמרא דאמרינן לבוד למטה ע"כ לבוד למעלה ולא הוי כפרוץ (דהוי תרתי לריעותא). די"ל דאין כאן חדוש מאחר דאפילו שיהיה פרוץ לא מיפסל אלא משום דאיכא תרתי לריעותא דשיעור הסוכה כבר היה שלם א"כ פשיטא דכשהוא לבוד דכשר. ודע דמ"ש ה"ה ז"ל פי' גבוהה טפי וכו' היינו לפי' רש"י אבל לפי' הר"י ן' גיאת אין מקום לזה כלל ומ"ש בגמרא קמ"ל דמשלשלין מלמעלה למטה לדבריו ז"ל ה"פ דברייתא אשמועינן דאע"ג דאיכא לבוד למטה וגם למעלה הוא לבוד כגון הכא (דאיכא) [דאי קאי] במיצעי משלשלין לכתחלה אע"ג דהוא לבוד למטה א"כ יצא לנו מכאן דמה שאמרו במשנה המשלשל דפנות מלמעלה למטה דפחות מג' כשרה דלאו דוקא המשלשל אלא אפילו לכתחלה עבדינן וזה שאמרו בגמרא וקמ"ל כלומר מדין זה האמור בברייתא זו יצא לנו דין אחר דמה שאמרו במתניתין בכשהוא דבוק למעלה ומשלשל מלמעלה למטה דבפחות משלשה כשרה אפילו לכתחלה עבדינן הכי והשתא דקאמר דמשלשלין מלמעלה למטה אינו כדין הברייתא דהברייתא איירי בדקאי במיצעי אלא שמדין הברייתא דהוא בדקאי במיצעי יצא לנו דין אחר דנפרש מתניתין דקאמר דכשהוא דבוק למעלה משלשלין מלמעלה למטה לכתחלה. ובדברי הגמרא שהקשה פשיטא ואח"כ הקשה מיתיבי מחצלת ז' ומשהו וכו' דמשמע חד לבוד אמרינן תרי לא אמרינן הקשה מוהר"י בן לב שם דאיך הקשה פשיטא ולמה. ויש לתרץ דמעיקרא כשהקשה פשיטא היה סבור דמה לי חד לבוד מה לי תרי לבוד ומש"ה לא הוה קשה ליה למה דברייתא אע"ג דנקט חד לבוד הוא הדין תרי לבוד אבל השתא דאמר דתרי לבוד הוי רבותא טפי אקשי ליה מברייתא דמדנקט חד לבוד ולא נקט תרי לבוד דהוי רבותא טפי משמע דלית ליה תרי לבוד ומשום הכי אקשי למה ומעיקרא דהוה ס"ל דמה לי חד לבוד מה לי תרי לבוד הוא הדין דהוה מצי לאקשויי לברייתא פשיטא אלא דאקשי ליה וה"ה לברייתא:
ו׳
היו מקצת הדפנות עשויות בידי אדם וכו'. כתב ה"ה ומפרש רבינו ז"ל ששתים ושלש דפנות הן וכו'. נשמר מפירוש הר"ן ז"ל שפירש שתים ברוחות כלומר דקאי אקרקעית הסוכה ור"ל רוח צפונית ומערבית של קרקעיתה על האילן והשאר בידי אדם או איפכא. ומ"ש ה"ה עוד כתב א"נ כשתחתית הסכך נסמכת על האילן וכו' נ"ל דיש להגיה כשתחתית הסוכה והיינו בקרקעית הסוכה שהוא נסמך באילנות כמו שפירש רש"י כן בפרק הישן. עוד כתב ה"ה אבל אם לא היה נסמך הסכך באילן ואינו משתמש כלומר מלמעלה דאיסור הסוכה שהיא נסמכת באילן הוא מפני שמשתמש בסכך לכך כתב שאפילו שיהיה נסמך אם אינו משתמש על הסכך כשר:
ז׳
סוכה שאין לה גג וכו'. אעפ"י שזה נראה בפרקין (דף ז') דהוי כמאן דאמר דירת קבע בעינן ואנן קי"ל דדירת עראי בעינן עיין בהרי"ף ז"ל פרק קמא דסוכה דתירץ זה:
י״ב
סוכה שיש לה פתחים רבים וכו'. ברייתא שם (דף ז') דופן סוכה וכו'. כתב ה"ה ז"ל פי' ברוח שלישית דדי בסוכה במחיצת טפח וכו' ולזה כתב רבינו ז"ל דין זה. פירוש לענין זה של כותל שלישית כתב רבינו פרוץ מרובה על העומד אבל לא לענין שאר הכותלים אע"פ שהוא התחיל ויש בכותלים דמשמע דאיירי על כל הכותלים לא קאמר כן אלא לשאר הדינים אשר כאן אבל דין זה אינו אלא לרוח שלישי לבד. ויש לתמוה על ה"ה ז"ל לפי פירוש זה איך אמרו יתירה שבת על הסוכה דאפילו בשבת נמי ברוח שלישי בצורת פתח סגי וכדכתב ה"ה ז"ל פרק ט"ז מהלכות שבת בלשון ואם היה לפרצה זו וכו' שכתב שם ודע שאף לדעת רבינו יש צורת פתח מועילה אפילו בפרוץ מרובה על העומד כמבואר פי"ז בדין מבוי מפולש וכו' וא"כ כיון דאיתא בסוכה רוח שלישית בטפח או בפס ד' לא הוי אלא עם צורת פתח כדכתב רבינו בריש פרק זה א"כ ה"ה בשבת שיועיל אפילו בצורת פתח לחודא וכ"ת אין דין זה אלא במבוי מפולש אבל מבוי שיש לו שתי דפנות כמין ג"ם לא הא ליתא דטפי עדיף כמין ג"ם ממפולש כדכתב רבינו בריש פרק זה דכמין ג"ם די בטפח שוחק ובמפולש בעינן פס ד' ומשהו וכן מבואר בגמרא. ואם נאמר בחצר ברוח שלישי לא סגי בהא משום דמצינו חומרא בחצר מבמבוי דכשהוא יותר על עשר בעינן פס ארבעה ומשהו ובמבוי די בלחי וקורה הוה א"ש וצ"ע. והקושיא בעצמה תפול לרבא דאמר בגמרא וכן לשבת דמגו דמשתריא לענין סוכה משתריא לענין שבת כיון דע"כ איכא צורת פתח דבלא"ה לא משתריא סוכה. א"כ למה לי מגו בשבת בלאו הכי שרי. עוד כתב הרב המגיד שם בפרק ט"ז דכשיש צורת פתח ופרצה עשר אפשר שרבינו ז"ל יודה דאפילו פרוץ מרובה על העומד כשר וכן הכשיר וכו'. וקשה לזה דא"כ איך יפרש הברייתא שאמרו יתירה שבת על סוכה וכו' דאי בדליכא צ"פ אפילו בסוכה לא מהני כדכתב רבינו ואי בפרצה יתר על עשר לא מהני אפילו בצ"פ כדכתב רבינו כשפרוץ מרובה על העומד א"ו בפרצה עשר וצ"פ א"כ הדין שוה ג"כ בשבת. וי"ל דיפרש הברייתא כך דבשבת פרוץ מרובה על העומד בלא צ"פ לא מהני אבל בסוכה כשיש ברוח שיעור דופן שהוא ז' טפחים אע"פ שיהיה פרוץ משם ואילך הרבה הוי סוכה כמו קנים היוצאים בדופן אחת נמשכת עמהם משא"כ בשבת דלא סגי אלא כנגד הצד הקצר לבד וכיוצא בזה כתב הר"ן בפירוש ההלכות בפ"ק דסוכה. עוד כתב ה"ה וכן מבואר בעירובין פרק ראשון אם אמר כן על מ"ש שם (דף ט"ו:) למ"ד פרוץ כעומד אסור גבי שבת מההיא ברייתא דסוכה דהמקרה סוכתו בשפודין וכו' דמתניי' גבי סוכה ואי איתא דגבי פרוץ מרובה על העומד מחולקים סוכה ושבת אין זו ראיה דדוקא בסוכה מותר א"ו דשוים ודוקא לענין רוח ג' מחולקים כדפרישית סוגיא זו איתא נמי בפרקא קמא דסוכה (דף ט"ו):
י״ג
סוכה שאוירה גבוה וכו'. כתב ה"ה ודעת רבינו כדעת ההלכות דבעינן בטול גמור כלומר דלא די בעפר שאין עתיד לפנות אלא צריך שיבטל ובזה מסכימים ההלכות אבל לענין הבטול במאי יהיה אם בפיו או שיהיה דעתו להניחו זה לא נתפרש בדבריהם ז"ל אלא ה"ה כתב מסברתו: ואפילו בטלם וכו'. בהא תימה מהרב"י ז"ל שתמה בסימן תרל"ג על ה"ה דפירש על רבינו וההלכות דענין בטול הוא שיהיה בדעתו להניחם שם לעולם דהיכן ראה הוא כן בדברי ה"ה אם מפני מ"ש ודעת רבינו כדעת ההלכות וכו' לא לענין זה נאמר כדכתיבנא:
י״ד
בנה בה עמוד וכו'. כתב ה"ה וזהו דעת רבינו ז"ל ולזה לא הזכיר גבוה עשרה וכו'. קשה קצת דלפירוש הראשון איירי אע"פ שהוא בתוך ארבע אמות ובגבוה עשרה ולהך פירושא איירי רחוק מד' אמות אפילו אינו גבוה עשרה א"כ מנ"ל לה"ה לומר דדעת רבינו כפי' בתרא מדלא חילק בין גבוה עשרה לאינו גבוה אדרבה דעת רבינו בפ' קמא מדלא חילק בין רחוק מד' לתוך ד'. וי"ל דודאי כפירוש בתרא מסתברא דעת רבינו מאחר שלא חילק בין גבוה לעמוק והא דלא חילק בין רחוק ד' לפחות מד' אינו כלום דסמך על דין האיצטבא שחילק בכך וה"ה בזה אבל בין גבוה לנמוך שלא חילק בדין האיצטבא היה לו לחלק כאן. וקשה כיון שרבינו לא הזכיר עשרה למה הזכיר דין העמוד דדין העמוד ואיצטבא שוה לפירוש ה"ה ז"ל בדברי רבינו וכ"ת כיון שהזכיר שאין אלו מחיצות ניכרות הרי השמיענו בגבוה עשרה דפחות מעשרה לא הוי מחיצה וא"כ טובא אשמועינן דאפילו י' לא אמרינן גוד אסיק וא"כ איך כתב ה"ה שרבינו לא הזכיר עשרה והרי הזכירם. וי"ל דה"ק אם רבינו היה מזכיר עשרה משמע עשרה דוקא אבל השתא קאמר שאין שם מחיצות ניכרות משמע בכל גוונא בין שיהיה עשרה בין שלא יהיה מדתלי טעמא משום דאינה ניכרת משמע בכל אופן שיהיה:
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
ג׳
קנים היוצאים מסכך הסוכה וכו'. סוף פ"ק דסוכה (דף י"ט) תניא פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה מאי פסל היוצא מן הסוכה אמר עולא קנים היוצאים מאחורי הסוכה כלומר חוץ לדופן האמצעית שהיא אחריה של סוכה יוצאים קנים מן הסכך ואוקמוה התם כגון דאית בה ז' על ז' ושלש דפנות וצלתה מרובה מחמתה ורבה ורב יוסף אוקמוה בקנים היוצאים לפני הסוכה כלומר ברוח רביעית הפתוח ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו ואפ"ה כשרה דמן הסוכה היא והויא כשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח אע"ג דלא ממשכא באידך גיסא כשרה והיינו חידושא דסד"א כיון שמתחלה לא נתכוון לעשות הסוכה אלא כנגד דופן הקצר או משוך ממנו מעט הנהו קנים דנפקי ליגרעו מסוכת גנב"ך כיון שלא נעשו במתכוון קמ"ל ורבב"ח אמר ר' יוחנן מוקי לה בסוכה שרובה צלתה מרובה מחמתה ומיעוטה חמתה מרובה מצלתה דכיון דבכללה צלתה מרובה מחמתה כשרה אפילו תחת אותו סכך שחמתו מרובה מצלתו ורבי אושעיא מוקי לה כגון דאיכא סכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה דכיון דבציר משלשה נדון כסוכה. ורבינו כתב כאן אוקימתא דרבה ורב יוסף דשייכא בהאי פרקא ולא כתב אוקימתא דעולא דכ"ש היא ובפרק שאחר זה כתב אוקימתא דר' יוחנן ומתוך דבריו באותו פרק נתבארה אוקימתא דר' אושעיא:
ו׳
העושה סוכתו בין האילנות וכו'. נראה לי שחיזוק זה צריך עד גובה עשרה לבד:
ז׳
סוכה שאין לה גג וכו'. כתב ה"ה שנראה מדברי רבינו שאין צריך להחמיר כדברי האחרונים שכתבו שצריך שיעשה הדפנות מדבר שמסככין בו ושיהיה בדפנות ט"ז טפחים עשרה לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ואיני רואה מדברי רבינו הכרח לחלוק עליהם ודבריהם הוו טעמא דמסתבר דהיאך אפשר שנקל בסוכה זו לפחות משיעור הראוי לסוכה ולדפנות:
כתב מהרא"ם דמדברי התוס' נראה שיהיה השיפוע הנשאר לסכך יותר מז' טפחים בתוספת האלכסון על הצלע לא ז' טפחים בלבד כדברי הר"ן אבל הרמב"ם כתב בפ"ה וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י' טפחים אין ישנים בה בסוכה ונראה שהוא סובר דלא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי הוא משתפע ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה רק י' ואפ"ה אין ישנים בה מטעם סוכה שתחת סוכה והוא תמוה מאד דא"כ הא דבעינן משך ז' על ז' אינו אלא בחלל שבקרקע הסוכה אבל לא בחלל שבגובה י' וא"כ למה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה עכ"ל. ול"נ דמההיא דכילה אין ראיה להכשיר סוכה דהתם משום דמחזי כסוכה בתוך סוכה אסרינן לה וכל שיש לה גג טפח שהוא שיעור אהל לטומאה אתו למיטעי ולאכשורי סוכה בתוך סוכה. א"נ מפני שכל שיש לה גג טפח חשיבא אהל ולא בטלה לגבי סוכה וכיון דכילה פסולה לסכך הוי כישן תחת סוכה פסולה שהיא תחת סוכה כשרה דהא ודאי לא יצא ולעולם בסוכה העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל והגביהה מהקרקע או הרחיקה מהכותל טפח בעינן שיהא בה ז' על ז' בגובה עשרה וכדברי המפרשים. אבל אי קשיא הא קשיא שכתב ה"ה ראיתי מהאחרונים מי שפירש ואמר דדוקא בשעשה הדפנות בדבר שמסככין בו ויש בדפנות אלו כדי ט"ז טפחים י' לדפנות וששה לסכך חוץ מטפח זה שעומד לגג פחות מכאן פסולה ויש לחוש להם אע"פ שאינם נראים מחוורים עכ"ל. הרי כתב בהדיא שלא נתחוורו לו דברי המצריכים שיהו בדפנות אלו ט"ז טפחים וא"כ הוא סובר שאע"פ שאינה גבוהה אלא י' טפחים כשרה וא"כ לא בעינן ז' על ז' בגובה י' שהרי לא משפעת ועולה וכלה בגג טפח ואין בכל גובהה אלא י' טפחים ואפ"ה מכשרינן לה וא"כ תפול עליו קושית הרא"מ דלמה קראו לסוכה שסככה ז' על ז' סוכה קטנה ששיעורה מצומצם שאין פחות ממנה הא בטפח אחד נמי כשרה. ואפשר לידחק ולומר דהא דבעינן שבעה על שבעה בסוכה היינו בקרקעיתה אבל הסכך נהי שאם רחבו שבעה על שבעה אויר או סכך פסול פוסלים בו אפילו בג' מ"מ גג ז' על ז' אינו עיכוב בסוכה וכל שאין לה גג אלא טפח והוא מסוכך בסכך כשר כשרה כיון דגג טפח חשוב אהל לטומאה חשוב נמי אהל לסוכה והרי כל אהל סוכה זו מסוכך בסכך כשר והיא גבוהה י' ויש בחלל קרקעיתה ז' על ז' הילכך כשרה לדעת הסוברים כן:
ח׳
סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'. כתב ה"ה וזהו פירושה אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה וכו' וכן פי' הר"ן לדעת הרי"ף דכי אמרינן יש לה פצימין לאו בסמוכים פחות מג' עסקינן כדברי רש"י אלא בשיש לה פצימין באותה רוח שלישית אחד מכאן ואחד מכאן דכיון שיש לה פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע"י הפצימין. ולפי שטה זו הא דאחוי ליה רב אשי נראה מבחוץ ושוה מבפנים אתיא כפשטה שע"י אותם השני פצימין היו אומרים פי תקרה יורד וסותם ואין צריך לידחק במה שנדחק בו רש"י. ונראה מדברי רבינו דאפילו בדאית לה פצימין לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם על ידי הפצימין אלא מרוח אחת בלבד וכ"נ גם מדברי הר"ן:
י״ב
סוכה שיש לה פתחים הרבה וכו'. כתב הרב המגיד שדעת רבינו דהא דתניא יתירה שבת על הסוכה וכו' היינו דוקא ברוח שלישית וכו'. וק"ל דא"כ לא היה צריך רבינו לכתבה שהרי כבר כתב דיני דופן שלישית בזה הפרק. ונראה דהכי קאמר הרב המגיד שלא הכשירו בפרוץ מרובה על העומד אלא בדופן שלישית דוקא שכן מצינו שהקלו בה ואמרו דסגי בה בטפח שוחק או בפס ד' והילכך הקילו בה נמי היכא שדופן שלישית היא על פני כולה אלא שפרוץ מרובה על העומד אבל בשתי דפנות הנשארות דינה כדין שבת:
י״ד
בנה איצטבה באמצעה וכו'. כתב הרב המגיד ופירש רבינו שרואין כאילו המחיצות נוגעות באיצטבה וכן פירשו הגאונים ז"ל ומדבריהם למדנו שהם מכשירים הסוכה על ידי כך ע"כ. וכתב כן לפי שיש מפרשים דדופן עקומה היינו שרואים כאילו הסכך כולו שמן הדופן עד האיצטבה הוא הדופן אלא שנתעקם שכן דרכן של כותלים להתעקם ולפי דעתם הדבר ברור שאותו שיעור שבין הדופן לאיצטבה אינו כשר כיון שאנו דנין סכך שעליו כאילו הוא דופן. וא"ת הרי דעת רבינו בפרק ה' כדעת אותם המפרשים שכך כתב שם רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. ואפשר לומר דשאני לרבינו בין היכא שפסול הסכך מחמת עצמו כי התם דאז ודאי לא מכשרינן לאכול תחתיו אלא רואין כאילו הכותל נעקם וכו' להיכא שפסולו מחמת גובהו כי הכא דכיון דאיכא שיעור הכשר סוכה באיצטבה ואידך הוי נמי סכך כשר אע"פ שהוא גבוה עשרים לא גרע מפסל היוצא מן הסוכה דנדון כסוכה וזה דוחק דנימא דשאני פירוש דופן עקומה מהכא להתם ואם כך היתה כוונת רבינו הרבה סתם הדברים ועוד דאפילו נימא דסובר רבינו דרואין כאלו המחיצות נוגעות באיצטבה מאן לימא לן שסובר שאוכלין תחת אותו סכך שחוץ לאיצטבה דילמא ס"ל כהר"ן שחלק על רש"י וכתב דלית לן לאכשורי משום פסל היוצא אלא בהנהו גווני דאמרינן בגמ' לא בגוונא אחרינא דאיכא למימר דלא עדיף כהנהו אלא דוקא במקום איצטבה כשר. לכך נ"ל שדעת רבינו שלא להכשיר אלא תחת סכך האצטבה וטובא קמ"ל דסד"א דניגזור דילמא אתי למיכל באידך גיסא קמ"ל. ומ"ש כאן וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה לא נתכוון לומר שהמחיצות דוקא נוגעות והסכך כשר אלא לומר כאילו המחיצות נוגעות לאיצטבה ואינן מרוחקות כלומר דרואין כאילו נעקם הכותל ויחשב אותו סכך מגוף הכותל וכמו שביאר בפרק שאחר זה ואם דעת רבינו כמו שכתבתי בעינן שיהיו הדפנות מגיעות לסכך כדי שנאמר רואין כאילו נתעקם הכותל וכאילו הסכך מן הדופן שכן דרכן של כותלים להתעקם אבל אם אין הדפנות מגיעות ליכא למימר דופן עקומה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
א׳
שיעור הסוכה אין פחות מי' טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבה אין פחות מז' טפחים על ז' טפחים ויש לו להוסיף אפילו כמה מילין היתה פחותה מי' או משבעה על שבעה או גבוהה מכ' אמה כל שהוא הרי זה פסולה. ועי' בהמ"מ דקיי"ל דא"צ אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו והם ז' על ז' כמבואר בירושלמי ומבואר בגמ' דמשך סוכה שבעה עיי"ש ובס' קרית ספר למבי"ט ראיתי שכתב ורחבה אין פחות מז' טפחים על ז' טפחים מדאורייתא בכלל השעורין דהוי הלמ"מ עיי"ש וכמ"ש המ"מ כנראה בגמ' דתליא אם בעינן שלחנו ג"כ דאל"כ הוי פחות טפח כמ"ש ז"ל דשולחן אינו פחות מטפח. וכנראה מדעת הרי"ף הוי משום שמא ימשך וא"כ לא הוי מהלמ"מ אמנם למ"ש במג"א בסי' תרל"ד ס"ק א' ימצא ז' על ז' בלא ראשו ורובו ושולחנו וא"כ ז' על ז' לפ"ז בלתי תליא במחלוקת דב"ש וב"ה ועי' בטו"ז שם בסי' הנ"ל אבל בירושלמי כדי שולחנו טפח במס' סוכה בפ"ב ה"ח ושיעור מקומו ששה טפחים ומזה ז' על ז' כמ"ש ברשב"א סוכה ג' בד"ה א"ד עיי"ש ואם כן אין נראה דהוי בכלל הלמ"מ בשעורין כמ"ש במבי"ט הנ"ל. והנה דעת הרי"ף דגם בראשו ורובו ושולחנו משום שמא ימשך אחרי הבית ועי' ברא"ש במס' סוכה דף ג' ובר"ן דף כ"ח שלא נראה להם כדבריו אלא אף דסוכה דירת עראי מ"מ צריכה קביעות כה"ג שלא תהיה כדירה סרוחה בפחות מראשו ורובו ושולחנו וא"כ לפ"ז הוי שולחנו להרי"ף מדרבנן ולרא"ש ור"ן מהתורה ודעת רבינו כדעת הרי"ף וא"כ יש לעיין אם בפחות מז' על ז' יצא מדאורייתא עכ"פ ועיין בר"ן דף כ"ח אמרו לו א"כ לא קיימת מצות סוכה מימיך שלא כראוי וכרצון החכמים וכדתנן מי שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא יד"ח כלומר שלא קיים מצותן כראוי עיי"ש ונראה דמדאורייתא יצא אבל דעת התוס' במס' סוכה דף ג' בד"ה דא"ל דאין יוצא אף ידי דאורייתא כיון שלא עשה המצוה כראוי מדרבנן וכיו"ב בפסקי תוס' במס' ברכות דף י"א עיי"ש וא"כ אין הכרע די"ל דאף אם פסלו מדרבנן מ"מ אינו יוצא ידי דאורייתא ג"כ. ועי' ברשב"א סוכה י"ד ובפרי מגדים בפתיחתו לאו"ח הל' ק"ש אות ד' עיי"ש:
ב׳
סוכה שאין לה ג' דפנות פסולה היו לה ב' דפנות גמורות זו בצד זו כמין גם עושה דופן שיש ברוחבו יתר על טפח ומעמידו בפחות מג' סמוך לאחד משתי הדפנות ודיו וצריך לעשות לה צורת הפתח מפני שאין לה ג' דפנות גמורות וכו'. היו לה ב' דפנות זו כנגד זו וביניהן מפולש עושה דופן שיש ברוחבו ד' טפחים ומעמידו בפחות מג' סמוך לאחת מב' הדפנות וכשירה וצריך לעשות לה צורת הפתח וכו'. ועי' בהמ"מ ודעת הסוברים דבסוכה כמבוי דבפס ד' א"צ לפתח עיי"ש. ועי' בקרית ספר להמבי"ט שכתב ונראה דמדאורייתא סגי בטפח מצומצם סמוך לאחד מהדפנות ואפי' בסוכה העשוי כמבוי דמקרי נמי כה"ג כהלכתן דהא הלכתא אוקמי אטפח בכל מקום שיהיה עכ"ל ועי' בתוס' ז' ע"ב כמבי"ט ולדעתו הוי מדרבנן בפתח וכיו"ב ועי' בר"ן שכתב לחלק בין שבת וכלאים דפתח לחודא כמחיצה דלא כן בסוכה ועי' בהגהות מיימוני כאן ולהמבי"ט יהיה לחומרא בסוכה מדרבנן ונראה כמ"ש בתוס' דתליא בהכירה ובאמת יש להבין דהלמ"מ כנראה בסתמא טפח מנ"ל לאוספי שיהיה עם לבוד וכמ"ש ברש"י ברוב מחיצה ובמבוי פס ארבעה והנה י"ל כיון דהלמ"מ בסתמא טפח ויש לומר בטפח בכמה אופנים אם שיהיה ע"י לבוד כרובא דמחיצה או ע"י פס ארבעה עם לבוד כמחיצה כולה אזלינן לחומרא וכנראה מקושיא הגמ' דף ז' שם ויעמידנו כנגד ראש תור שתיק רב הנה לאחר דאמרינן בסמוך לג' ופתח א"צ כנגד ראש תור אבל מאי מקשינן הרי הלמ"מ סתמא רק טפח מנ"ל להעמידו באופן כזה ונראה משום דנלך לחומרא מסתמא בהלמ"מ ומהאי טעמא י"ל לדעת רבינו דאפי' בכמבוי עם פס רחב ארבעה צריך פתח וכמ"ש ברש"י חצי טפח מצד אחד וחצי טפח מצד אחר וקנה עליהם עיי"ש דכיון דיש לומר דהלמ"מ בטפח בכה"ג אמרינן כן כמו בב' דפנות בהל' ב' וזה יהיה נגד דעת המבי"ט. אמנם למ"ש במקו"א דספק בכונת הלמ"מ אזלינן לקולא לדעת רבינו מסכים לדעת המבי"ט דהוי מחומרא מדרבנן ואפי' במבוי החמירו ולפ"ז צריכין לומר דמקשינן וליעבד כנגד ראש תור דמסתבר לעשות בדרך הכירה ביותר כה"ג מדרבנן עכ"פ והנה להמבי"ט א"צ לומר כמ"ש בר"ן מדאורייתא לחלק בפתח משבת וכלאים לסוכה אלא בסוכה מדרבנן לא מהני ועי' סוכה ט"ז ע"ב עד כאן לא אמר ר' יהודה התם אלא בערובי חצירות דרבנן אבל סוכה דאורייתא לא וכו' עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דמצות עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא עיי"ש וברש"י שם. גם י"ל הרי שבת חמיר מדאורייתא דצריך ג' מחיצות ובסוכה בב' וטפח ואפ"ה בשבת מהני פתח ואם מדאורייתא לחלק בזה מהלמ"מ אין להקשות אבל מדרבנן יש להבין אם לא נאמר כמ"ש בתוס' בד"ה ואינה לענין טפח בקנה דגבי סוכה החמירו דבעי' מחיצות הניכרות עיי"ש וצ"ע וצ"ל אף דלא קיי"ל בטעמא דלמעלה מעשרים משום למען ידעו וכו' כדאי' בריש פירקין דמס' סוכה זה דלא אמרינן משום דלא שלטה עינא לא הוי מנכר. אבל מנכר בעי שהיא לסוכה והוסיפו החכמים לעשות בהכירא טפי וכן צ"ל במאי דאיתא מקילתא לחמירתא דשבת להחמיר מבסוכה. ועי' ד' ע"ב רבא אמר בעינן מחיצות הניכרות ועי' ברשב"א שם ועי' בתוס' ז' ע"ב בד"ה סיכך שהוצרכו לראיה שלא לומר דטפח בסוכה מדרבנן עיי"ש וכתבו כמו כן דטפח דמעמידו בפחות משלשה מדרבנן עיי"ש וזה כדעת המבי"ט:
י׳
סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי או ע"ג באר שיש לה פסין הרי זו סוכה כשירה לאותה שבת שבתוך החג בלבד. מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לענין שבת נחשוב אותן כמחיצות לענין סוכה. עי' בפנ"י שם דף ז' שכתב דמאי דהוי מדרבנן אמרינן האי מגו ולא במאי דמדאורייתא וחולק על הר"ן שלא כתב כן עיי"ש ועי' בשעה"מ בהל' מאכלות אסורות בפ"ח ה"ו באוכל גיד הנשה של בהמה טמאה או נבילה דחייב שתים מגו דאחשבה התורה לגיד הנשה אוכל לעבור באכילה חשיבה נמי אוכל לטומאה ונבילה וכיו"ב בכרתי ופלתי בסי' ס"ה ס"ק ב' עיי"ש וצ"ע במס' חולין דף פ' ע"א וברש"י בד"ה מקטל קטליה דשחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא ונהי דלענין שחוטי חוץ להתחייב כרת הוי שחיטה דגזה"כ היא אבל לכל מילי לאו שחיטה היא כדאמרינן דף פ"ה דגמר טבוח טבח והכן וכו' עכ"ל דיקשה מנ"ל לומר דלא כר"ש דילמא לענין שחוטי חוץ נאמר מגו שהחשיבה התורה שחיטה לענין שחוטי חוץ הוי שחיטה ג"כ לאותו ואת בנו כדמצינו במסכת סוכה הנ"ל וכיו"ב יקשה בסוגיא שם דנראה כדעת הר"י ושם בחידושי כתבתי בזה עיי"ש:
י״ג
סוכה שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפילו בטלם מיעטה בתבן וביטלו הרי זה מיעוט ואצ"ל עפר ובטלו אבל בעפר סתם אינו מיעוט וכו'. ועי' בהמ"מ ולח"מ והנה בזה אם צריך ביטול לעולם דדעת הרי"ף ורבינו דצריך ביטול לעולם וברשב"א הביא ראיה דבעי ביטול לעולם מדאמרינן בכרים וכסתות דבטלה דעתו אצל כל אדם וזה דאין מדרך לבטל כלי תשמישו לעולם דאלו לשבעת ימי החג אפשר דמבטל להו עיי"ש. אמנם ברא"ש כתב על דעת הרי"ף ורבינו ונראה כפי' רש"י דביטול דהכא כל זמן מצות סוכה דומיא דמיעוט כותל וחריץ שבין ב' חצירות במסכת עירובין דף ע"ז ע"ב דלא בעיא ביטול אלא באותה שבת דקאמר התם דדבר שאינו ניטל בשבת ממעט אבל דבר הניטל אינו ממעט עכ"ל: ולדעת רבינו וסייעתו י"ל בשאינו ניטל בשבת הוי סתימה מצ"ע וא"צ דעתו לכך בביטול בפי' אבל בתבן ועפר דצריך ביטול שיהיה לבטלו לעולם משום דבלא ביטול לא הוי כסתימה מצ"ע. והנה בדבר שאינו ניטל בסוכה בשבת יש לעיין למ"ש דהוי סתימה מצ"ע ואם כן לסוכה יהני וגם אם לומר מיגו דהוי סתימה ומיעוט לענין שבת הוי גם כן לענין סוכה וצ"ע: ובענין ביטול בפיו עי' בלח"מ בדעת רבינו וברשב"א במס' סוכה כתב דמה לי אם אמר בפיו דל"ל דברים שבלב אינם דברים אלא בנדרים והקדשות ותנאים וכיו"ב אבל לענין זה ביטול גלוי דעתיה הוי כאמירה בפה עיי"ש וצ"ע ואכ"מ ועיין מ"ש בהל' י"ג:
י״ד
בנה אצטבא בה כנגד הדופן על פני כולה אם יש באצטבא שיעור רוחב הסוכה כשירה וכו'. מה שיש לעיין בזה ובהקודם בממעט הגובה משום תעשה ולא מן העשוי עי' בפנ"י סוכה ג' ע"ב בד"ה היתה גבוה וכו' עיי"ש:
ט״ז
דופני סוכה וכו' ועושה אדם את חבירו דופן ביו"ט וכו' והוא שיעשה אותו שלא לדעת זה וכו'. עי' בפ' ט"ז הכ"ג מהל' שבת ומה שכתבתי שם עיי"ש: ועמ"ש בהל' ב' כמין גאם ברמ"ך כלומר ג' יוני"ת שהיא עשויה כדל"ת שלנו ומה שאמרו רז"ל כמין גאם ולא אמרו כמין דל"ת שלא רצו לתאר לאותיות הקודש שום דבר של חול וזה מהפלגת הגדולים קדושת התורה וכבודה עכ"ל ועיין בפ"ג מ"ב דמסכת שקלים וכתוב עליהן א' ב' ר' ישמעאל אמר יונית כתיב בהן אלפא ביתא גמלא עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
א׳
מצוה מב לישב בסוכה כל ז' ימי החג דכתיב בסוכות תשבו ז' ימים. שיעור הסוכה גובהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבה אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים. גובהה אין פחות מעשרה ילפינן דעד עשרה הוא דחשיב רשות ובפחות מעשרה חלל לא חשיב סכך דכתיב בבית עולמים והבית אשר בנה שלמה שלשים אמה קומתו וכתיב קומת הכרוב האחד עשר אמות וכן הכרוב השני ותניא מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הן עומדים משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין ומשכן כמה הוי עשר אמות דכתיב עשר אמות אורך הקרש כמה הוי להו שיתין פושכיה תילתא כמה הוי עשרים פושכי נמצא גובה הכרובים של משכן כלה לסוף עשרים טפחים מן הארץ והם עומדים על הכפורת דל עשרה דארון וכפורת דארון הוי ט' דכתיב אמה וחצי קומתו וכפורת טפח דכתיב אל פני הכפורת ואין פני פחות מטפח פשו להו עשרה לכרובים וכתיב ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת אלמא מכנפיהם ולמטה עד הכפורת והוי סכך וכנפיהן למעלה לגובהן היו פרוסות אלמא תחת כנפיהם עשרה טפחים חלל וקרי ליה סוכה ולא תימא דגדנפייה להדי רישייהו דהוי ליה עשרה טפחים עם עובי הכנפים אלא עילויה רישייהו פרסי' גדנפייהו דלמעלה כתיב והוו ליה חללה עשרה אלמא דכל פחות מעשרה חלל לאו סכך הוא. ולא יתר על עשרים אמה דאמר רבה כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע שצריך לעשות יתדותיה ומחיצותיה חזקים וקבועים שלא תפול ואנן דירת עראי בעינן כדכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים עשה סוכה לשבעה והיינו עראי. ורחבה אין פחות משבעה טפחים על ז' טפחים מדאוריתא בכלל שיעורין דהוו הלכה למשה מסיני. היתה פחותה מעשרה או מז' על שבעה או יותר מעשרים אמה פסולה כדאמר.
ב׳
סוכה שאין לה שלשה דפנות פסולה היו לה שנים גמורות זו בצד זו כמין גם עושה דופן שיש ברוחבו יותר על טפח ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות. דכתיב בסכת בסכת בסוכות בסכת תשבו ישבו בסכת כי בסכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין דיש אם למסורת דמה שמסר משה בספר תורה לישראל היא האם והעיקר לא כמו שהוא נקרא הרי כאן ארבע. (כ)[ד]ל חד לגופיה דאין דורשין תחלת פסוק הנאמר ראשון אינו לדרשה אלא למשמעו אתא פשו להו תלתא שתים כהלכתן מזרחית דרומית ומערבית וצפונית כשיעור משך סוכה ז' טפחים ושלישית אפילו טפח דאתאי הלכתא דמחיצין דאמרן דהוו הלכה למשה מסיני למיגרעיה לדופן ג' של סוכה ולאוקומא אטפח. ונראה דמדאוריתא סגי בטפח מצומצם סמוך לאחד מהדפנות ואפילו בסוכה העשויה כמבוי דמיקרו נמי כי האי גונא כהלכתן דהא הלכתא אוקמיה אטפח בכל מקום שיהיה. קנים שיוצאים מסכך הסוכה לפני הסוכה ודופן אחד נמשכת עמהן כשרה דהוי מן הסוכה והוי כשתים כהלכתן וג' אפילו טפח דלא ממשכא עד הרביעית וכשרה.
ד׳
דפנות שלא היו מגיעות לארץ אם היו גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה דהוה ליה סוכה בלא דפנות אבל תוך שלשה כלבוד דמי דהוי הלכתא למשה מסיני. היו מגיעות לארץ ולא לסכך כל שהדפנות גבוהות עשרה טפחים ומכוונת נגד הסכך כשרה אע"ג דמרחקי מן הגג כמה אמות דהא הוי הני דפנות לסוכה אבל אם אינם מכוונות לסכך אלא דמרחקי שלשה טפחים מכנגד הסכך פסולה דאויר ג' פוסל בסכך ואפילו מן הצד. תלה מחיצה ד' ועשהו בפחות משלשה סמוך לארץ ולגג כשרה דתרי לבוד נמי אמרינן דהלכתא היא בין (חרבין) [חד בין] תרי. העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה ואותם הדפנות הם יכולים לעמוד ברוח מצויה כשרה אבל אינם עומדים ברוח מצויה פסולה דלא הוו מחיצה דכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה לאו שמה מחיצה דבעינן מחיצות מגיעות לתוך ג' לארץ ומכוונות לסכך והאי דפנות הואיל ונעין ונדין על ידי רוח מצויה דיבשה לאו הכי הוו.
ו׳
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה. והכי נמי בראש האילן או על גבי גמל כשרה מדאוריתא דסוכה דירת עראי בעינן כדילפינן מקרא דבסוכות תשבו שבעת ימים.
ז׳
סוכה שאין לה גג פסולה והיא העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל ואם היה לה גג טפח או שהגביה מן הקרקע טפח הרי זו כשרה דכיון דאיכא טפח דגג שוה מסיכוך כשר שאר שיפוע תשלום ז' טפחים חשיב ליה גג והכי נמי הגביה מן הקרקע טפח ההוא טפח חשיב בכותלים של סוכה בשיפוע תשלום עשרה טפחים ושאר השיפוע חשיב ליה גג ונראה דהכי גמירי לה ולמחיצה דכל שיש טפח שוה בין בגג בין במחיצה חשיב ליה לשיפוע מחיצה. סוכה עגולה שיש לרבע בה ז' על ז' טפחים כשרה דכיון דילפינן סוכה דירת עראי לא בעינן זויות.
ח׳
סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין שהם עומדים בולטים ברוח ג' אפילו אין נראין מבחוץ או מבפנים כשרה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם דהיינו גוד אחית דאמרן דאתאי הלכתא דמחיצין לגוד ולבוד ודופן עקומה ואע"ג דהאי פי תקרה לגגות הוא דעבידה ולא לאוירה כיון דאית בה הני תרי פצימי אמרינן גוד אחית אבל ליכא פצימי לא אמרינן משום דהאי תקרה לאו לאוירה עבידה וכי אגמריה רחמנא למשה גוד אחית במחיצה העשויה לחלל שלה גמירי.
י׳
סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי פסי ביראות כשרה אף על גב דלסוכה בעינן שנים כהלכתן ושלישית אפילו טפח הכא כיון דלחי ופסי ביראות הוו מחיצה לשבת מהני לכל מה שצריך מחיצה לאותה שבת דהרי מחיצה היא עכשיו.
י״א
נעץ ד' קונדסין על ד' זויות הגג וסכך על גבן על שפת הגג כשרה דאמרינן גוד אחית מחיצתה דהלכתא דמחיצה אתא לגוד בין גוד אחית בין גוד אסיק.
י״ב
פרוץ מרובה על העומד הותר בסוכה משום דסגי לה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו הוי פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצרפה להו בהדי שתי דפנות הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה ושריה מה שאין כן בשבת דבעינן שלש מחיצות שלימות.
י״ג
סוכה שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפילו בטלם שאין סוף להניחם שם כל שבעה מפני הפסד ממונו ואפילו בטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם והרי חללה יותר מעשרים. תבן ואין צריך לומר עפר ובטלם הוי מיעוט. היתה גבוהה מעשרים והוצין יורדין לתוך כ' אם צלתן מרובה מחמתן יחשבו כגג עבה וכשרה דסוכ' דמשמע סכך לא מיקרי אלא בצלתו מרובה מחמתו. בנה בה איצטבה באמצע אם יש משפת האצטבה ולכותל פחות מארבע אמות כשרה דאמר דופן עקומה דהיא בכלל מחיצין הלכה למשה מסיני דאתי לגוד וללבו' ולדופן עקומה דרואין כאלו המחיצות נוגעות באצטבה והרי נתמעט חלל מתחתיו ובשיש באצטבה שיעור סוכה בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה פסולה דלא אמרינן גוד אסיק כי האי גוונא דליכא מחיצות ניכרות ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא מחיצות.
ט״ו
היתה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים פסולה דלא הוי לבוד וליכא דפנות ואנן דפנות בעינן פחות מכאן כשרה דאמרינן לבוד דהוא הלכתא בכלל מחיצין הלכה למשה מסיני.
ט״ז
דופני סוכה כשרים מן הכל שאין אנו צריכים אלא מחיצה מכל מקום והני גמירי לה למחיצה ואפילו מבעלי חיים ועושה אדם את חברו דופן ביו"ט וכן מכלים דאהל עראי לא אסור מדאוריתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
א׳
ז' על ז' טפחים כו'. עי' ברש"י ד' ד' וד' ז' ע"ש בתוס' ודף ט"ז ע"א וע"ב וע"ש ברש"י בזה ודף י' ע"ב:
י׳
סיכך ע"ג מבוי כו'. עי' בהה"מ. והנה נראה לי דזה רק אם לא עבר שבת על הסוכה אבל אם עבר שבת אז כשרה הסוכה אף בשאר הימים ועי' ב"ב ד' קנ"ג ע"ב גבי בקעה דאם עברו עליה ימות הגשמים כו' ועי' בהך דפסחים ד' מ"ו וכ"מ ועי' בהגהות מרדכי פ"א דחולין גבי קשר של תפילין ע"ש ועי' בכורות ד' י' ע"א דאמרינן איסורו חישובו ועי' סוכה ד' ל"ג ע"ב גבי אגד ע"ש בר"ן דכיון דצריך אגד הוה קשר גמור ועי' שבת דף פ"א ע"ב גבי צרור בשבת ע"ש ועי' עירובין דף מ"ד ע"א גבי מחיצה. והנה רש"י ז"ל בסוכה שם כתב דוקא למ"ד לחי משום מחיצה וע"ש מה שהקשה התוס' בע"ב בד"ה סיכך ע"ש אך לשיטת רבינו ז"ל בפי"ז מהל' שבת ה"א וה"ט דפטור מוכח דס"ל דהלחי עושה אותה מחיצה מה"ת וכן כתב בפי"ד ה"ד ע"ש ועמ"ש התוס' סוכה ד' י"ט ע"א ד"ה אחוי ליה ע"ש ועי' בירושלמי פ"א דסוכה דטפח של סוכה רק מדבריהם ע"ש וע"ש פ"ג סה"א ע"ש ועי' בעירובין ד' כ' ע"א גבי פסי ביראות אם חייב עליו משום רה"ר ובירושלמי שם פ"ב ה"א דלא ס"ל כך ע"ש:
ט״ז
ועושה אדם את חבירו דופן כו'. ואם גם האדם שהוא במקום דופן יוצא בהך סוכה עי' בהך דמקואות ספ"ה גבי גידור בכלים ע"ש ועי' במעילה ד' י"ט ע"ב מה דאמר שם ק"ו אם אחרים מביא לידי קדושה ע"ש ושם ר"ל כך דהנה עיין תוס' מנחות ד' מ"ו ע"א וד' מ"ז ע"א מבואר שם דקדושת כלי שרת הוה כך דאם פדה הדבר הנקדש בכלי שרת הפדיון חל ונתפס בקדושה רק הדבר אין יוצא לחולין ר"ל דהדבר חוזר ונקדש כהך דנדרים ד' כ"ח ע"ב פדאן חוזרות וקדושות וע"ש בתוס"י מש"כ שם ועי' תוס' בכורות ד' ל"ב ע"א גבי חרמים כה"ג ואמר בהך דמעילה דלעצמו ג"כ מביא קדושה כה"ג ולכך יש בהם מועל אחר מועל: והוא שיעשה אותו שלא לדעת כו'. עי' בהשגות מש"כ דבתר כונה דידיה אזלינן ועי' מש"כ רבינו לעיל בהל' שבת פט"ז הכ"ג ע"ש ועי' בהך דסנהדרין ד' פ"ה ע"ב גבי גנבו ישן מהו וע"ש מש"כ רבינו בפ"ט מה' גניבה והטעם כיון שהוא אינו יודע שהוא נגנב לא מקרי גניבה כלל ועי' ב"ק ד' ס"ח ע"ב דגבי גניבה בנפש לא שייך גדר יאוש ע"ש דאדם כ"מ שהוא הוא ברשות עצמו ויאוש לא שייך רק על דבר הקנוי וזהו מה דר"ל הגמ' ב"ק דף ד' ע"א אדם שמירת גופו עליו ע"ש ועי' בע"ז ד' נ"ד ע"א לשיטת רש"י דבע"ח אין עליו דין בימוס ר"ל משמש לע"ז ועי' ב"ק דף י"ב גבי מטלטלין דניידי דלא נקנו אגב קרקע ע"ש בתוס' ודוקא באדם ועי' בהל' מכירה פ"ג הי"א ובהשגות שם ועי' ב"ב ד' ס"ח ע"א דמבואר שהם שוין:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
ד׳
אעפ"י שהן רחוקין מן הגג כמה אמות כו'. צריך באור קצת דבעירובין ע"ט קאמר ש"מ מחיצות שאינן מגיעות לתקרה שמי' מחיצות בתמיה עיי"ש ופירשו התוספות דבמחיצות עראי קאמר א"כ יקשה הא אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי א"כ כשאין מגיעות לסכך אמאי הוי מחיצה ואף כי עביד לה קבע לא מהני כדאמר רבא בריש מכילתין בטעמא דרבנן דפסלי למעלה מכ' אמה. ובאמת צ"ב דברי הש"ע סימן ש"ע סעיף ג' דסתם שאם חלוקים במחיצות שאינן מגיעות לתקרה לא אסרי אהדדי ולא פירש דדוקא במחיצות עראי כמו יריעות וכדומה כדברי התוספות וברישא כתב אפילו של יריעות ובסיפא לא פירש. ולענין קושייתנו נראה דדוקא מחיצות המפסיקות בבית בעי שיהיו מגיעות לתקרה הא לא"ה אינן מחיצות ולא חשיבי אבל מחיצות לסוכה הוה מחיצות דרק להפסיק בין דיורין אינן מחיצות ולולא דברי התוספות אפשר דאף במחיצות קבע מיירי אלא דוקא גבי עירוב לאסור אהדדי ל"ח מחיצות אף להחמיר. והנראה דבית קבוע ובתוכו מחיצות עראי שאינן מגיעות לתקרה לא הוי הפסק אם הן עראי אבל בכל הבנין עראי לא מיירי ודו"ק וזו כוונת התוספות שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
ז׳
סוכה שאין לה גג פסולה כיצד וכו'. כמין צריף או שסמך ראש הדופן לכותל וכו'. וכתב הרב המגיד וז"ל ופרש"י דכל שמגביה מן הקרקע טפח וכו' או שהרחיק מן הכותל טפח וסכך אותו טפח בסכך הסוכה כשירה דכיון דאיכא וכו' כשירה עכ"ל ועיין להתוס' כתבו משמו היפך יעו"ש ולדידי חזי לי דברי רש"י כמ"ש הרה"מ דלתוס' יש להקשות מה מצאו מקום לפרש כן בדבריו דמ"ש רש"י והיתה סמוכה על יתידות אין כאן הכרח דכתב כן למצוא אופן שיניח חלל מלמעלה וע"ז אמר ביתדות שיניח בכותל האחרת ועליהם יסמוך הכותל חדש ואה"נ שלא יניח חלל זה בלא כלום אלא יסכך אותו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
ד׳
דפנות שהיו דבוקות בגג הסוכה ולא היו מגיעות לארץ אם היו גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה פחות מיכן כשרה, היו הדפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעות לסכך אם גבוהות עשרה טפחים אף על פי שהן רחוקין מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג, הרחיק את הגג מן הדופן שלשה טפחים פסולה פחות מיכן כשרה, תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו באמצע בפחות משלשה סמוך לארץ ובפחות משלשה סמוך לגג הרי זו כשרה. הנה במה שכתב רבינו ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג מוכח דאם היו מרוחקים אפי' פחות משלשה טפחים מן הגג פסולה. וכן הביא המאירי וחולק ע"ז וז"ל יש אומרים שכל שהמחיצה רחוקה מן הסיכוך אע"פ שהיא מחיצה כשרה שהרי יש בה מחיצה עשרה צריך מ"מ שתהא מכוונת תחת שפת הסכך דתרתי לא אמרינן ר"ל שנכשיר בה הרחקה מתחתיה מתורת גוד אסיק והרחקה מצדה מתורת לבוד לא ואם הם נסעדים בה מדבריהם של גדולי המחברים שכתבו בזו של משלשל דפנות אם גבוהות מן הארץ עשרה אע"פ שהסכך גבוה מהם הרבה כשרה ובלבד שיהיו מכוונות תחת שפת הסכך ואין זה נראה שכל בתוך שלשה כיוון הוא והרי התרנו לבוד ודופן עקומה מכמה רוחות עכ"ל, ודבריו אינם מובנים במה דפשיטא ליה דאמרינן לבוד ודופן עקומה והר"ן הוכיח בסוגיא דלבוד באמצע דלא אמרינן לבוד ודופן עקומה, ונראה דכוונתו דכל סוכה שניתרת בדופן עקומה ע"כ נמצאו בה נקבים שההיתר הוא בדין לבוד, אכן יש לחלק כמו שחילק הגרעק"א בתשובה סי' י"ב בין אם אפשר לדון הלכה אחד בלא השני אז בודאי מהני להכשר סוכה ע"י שני ההלכות ורק בכאן א"א להכשיר מדין לבוד קודם שנבוא לדון גוד אסיק וכן במה דכתב הר"ן דא"א לומר דופן עקומה קודם שנאמר גוד אסיק או לבוד בזה לא אמרינן שני ההלכות. והנה זה מבואר במה שהצריך הרמב"ם מכוונות שלא יהיה הסכך קצר ואינו מגיע למקום שכנגד הדפנות, אבל אכתי אינו מבואר מה שכתב מכוונות תחת שפת הגג והו"ל לכתוב תחת הגג ומוכח מדבריו דבעינן מכוונות ממש תחת שפת הגג ואף אם עומדין תחת הגג פסולה, ונראה עפ"י מה שכתב בפ"ה הל' כ"א והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד וכתב שם הכ"מ דכוונתו שאם בגגה של עליונות יותר מטפח צריך שיהא באויר שבין התחתונות כאותו שיעור, והלח"מ שם כתב דאין כוונתו אלא שלא יהיה העליון על התחתון, ובודאי פשטות דברי הרמב"ם הוא כמש"כ הכ"מ וכן מוכח מדבריו בפי"ז מהל' שבת הל' כ"ה שהביא הלח"מ שכתב ולא יהיה ביניהן שלשה טפחים כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו, ומוכח דעכ"פ בדרך זה אמרינן חבוט רמי שיהיה באופן זה זו בצד זו. ויש להביא ראיה לזה מהשגת הראב"ד בפט"ז מטומאת מת הלכה ו' במש"כ הרמב"ם היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האויר שבין קורות התחתונות היתה הטומאה ע"ג קורה העליונה כנגד הטומאה עד לרקיע טמא וכתב הראב"ד וכן ע"ג קורה התחתונה, ועיין שם בכ"מ, ואם נימא דמה שכתב מכוונות היינו אפילו אם העליונות רחבות יותר מאויר שבין התחתונות ונמצא שהעליונות מכסות קצת את התחתונות וא"כ איך יתכן לומר דאם הטומאה על קורה התחתונה תמיד עד לרקיע טמא דהא יתכן שהקורה העליונה מכסה וחוצץ וע"כ דהקורות העליונות מכוונת ממש כנגד האויר שבין קורות התחתונות. אלא דלפי"ז היה אפשר לומר לכאורה דזהו דעת הרמב"ם ואיירי דלא היו מכוונות ממש והעליונות רחבות יותר, דבמכוונות ממש דברי הרמב"ם תמוהין וכש"כ הכ"מ דמ"ש עליונה מתחתונה, ועפי"ז יהיה ראיה להיפוך מדברי הרמב"ם. אלא דבאמת גם הרמב"ם ודאי כונתו מכוונות ממש ומה שכתב היתה הטומאה על העליונה זהו משום דמה דתנן כנגדו עד לרקיע טמא, הוא אינו דוקא כשהאהיל טהור שנטמאה אלא דגם אם האהיל דבר המאהיל על הטומאה ועל דבר טהור ג"כ טמא, ובזה לא נוכל לומר כנגדו עד לרקיע דהא אם האהיל אוהל טפח על הטומאה טמא לאו דוקא כנגדו אלא גם כנגד העליונה דהא אמרינן חבוט רמי ולכן מפרש הרמב"ם דהוא דוקא על העליונה דאז דוקא כנגדו, וחזינן מכאן דדין חבוט רמי הוא דוקא דכשעשה חבוט רמי יהי' זה בצד זה דבכהאי גוונא אמרינן חבוט רמי ומדוייקים דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' סוכה וכמש"כ הכ"מ. ובזה נראה לבאר מה שכתב הרמב"ם ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג שבאמת גם בהל' י"א גבי נעץ ארבעה קונדיסין כתב על ארבע זויות הגג וכתב הואיל והסיכוך על שפת הגג וכתב עוד כאילו הן עולות למעלה על שפת הסיכוך ונראה דהביאור הוא דמה דאמר הגמ' גבי עמוד דבעינן מחיצות הנכרות כתבו התוס' דלא דמי לגג דהמחיצות נכרות בבית אבל באמת אינו מיושב דהמחיצות לתוכן עשויות כדאמר בשבת דף ח' אבל מבחוץ אין כאן מחיצות נכרות אלא גוד אסיק לכן סובר הרמב"ם דהחילוק הוא דצריך דוקא שיהיה זה כנגד זה דאז דוקא הוי נכרות ולכן בעמוד שהוא באמצע הסוכה לא הוי נכרות ועכשיו מבואר גם כאן דאף דאמרינן גוד אסיק בעינן דוקא שיהיו תחת שפת הסכך.
י״ג
סוכה שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפילו ביטלם מיעטה בתבן וביטלו הרי זה מיעוט ואין צריך לומר עפר וביטלו אבל בעפר סתם אינו מיעוט. כתב המ"מ ויש מי שכתב דעפר לא בעי ביטול אלא כל שאינו עתיד לפנותו כל ימי החג סגי ודעת רבינו כדעת ההלכות דבעינן ביטול גמור ופירוש ביטלו שדעתו להניחם שם לעולם ופי' אין עתיד לפנותו תוך שבעת ימי החג ויש בזה פירוש אחר וזה עיקר, עכ"ל. ורש"י פירש בדף ד' ע"א תבן וביטלו בפיו לז', תבן ואין עתיד לפנותו ולא יצטרך לפנותו כל ימי החג ומיהו לא ביטלו ממש בפיו, עכ"ל, וכתב הרא"ש כל ביטול דשמעתין פירש"י לז' הימים ור"ח ורבינו אבי העזרי פירשו עד עולם, ונראה כפירש"י דביטול דהכא כל זמן מצות סוכה דומיא דכותל וחריץ שבין ב' חצרות דפרק חלון בדף ע"ח ע"ב דלא בעי ביטול אלא באותה שבת דקאמר התם דבר שאינו ניטל בשבת ממעט אבל דבר הניטל אינו ממעט, עכ"ל. והנה בזה יש לומר עפ"י דברי התוס' דכתבו בהא דאמרינן דכרים וכסתות לא הוי מיעוט אע"ג דבטלינהו משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, ולא דמי לארנקי דפרק חלון דאיכא למ"ד דאפילו ארנקי מבטל אינש, וביאר הפ"י כוונתם משום דהתם סגי בביטול לשבת אחד אבל הכא בעינן ביטול לשבעת ימי החג ואין דרך בני אדם לבטל כרים וכסתות לשבעה וכתב הפ"י דלשיטות הסוברים דבסוכה בעינן ביטול לעולם צריך לומר דסברי דלענין שבת נמי לא קיי"ל כר"ה בדר"י אלא כאינך אמוראי דסברי שם בעירובין דלא אמרינן האי סברא דהנח לאיסור שבת דאפילו ארנקי מבטל אינש, ומהאי טעמא גופה דבעינן ביטול לעולם, אכן זה לא יתכן לפי שיטת הרמב"ם דפסק דבסוכה בעינן ביטול לעולם וכמו שפי' המ"מ ובפ"ג מעירובין מוכח להדיא דפסק כר"ה דכל דבר שאינו ניטל בשבת ממעט. והנה התוס' בעירובין ע"ח ע"ב הקשו אהא דאמרינן גבי חריץ שבין ב' חצרות דאם מילאוהו בדבר הניטל בשבת אינו ממעט, הא אמרי' בשבת ק' ע"א בור ברה"ר עמוק עשרה ורחב ד' ומלא פירות וזרק לתוכו פטור דהפירות מבטלי מחיצתא, ותירצו דמדאורייתא ודאי מבטלי אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל לשאינו ניטל, והקשו דא"כ מאי מדמי לה לאהלות דהוי דאורייתא, וכן קשה מההיא דאהלות אההיא דשבת והניחו בקושיא, ועל עיקר תירוצם לחלק בין דאורייתא לדרבנן כבר הקשה הגאון יעקב דזה היה שייך אם מדרבנן יהיה לחומרא אבל הכא הא אמרינן דדבר הניטל מערבין שנים ואין אוסרין זע"ז וע"כ משום דהוי מחיצה, ומדאורייתא הא מבטלי מחיצה. ונראה דבאמת גם לענין שבת אם ימלאו בית עם פירות ויזרק לתוכו לא נימא דהוי כרמלית כמו בית שאין תוכו י', דלא דמי לבור ברה"ר, משום דדין מחיצות דצריך לענין שבת צריך שיהיה רשות בפ"ע ושיהא מובדל מרה"ר ואם יעשו הרה"י שוה לרה"ר וישתמשו בו ביחד או אפילו בדוחק קצת אבל אין בו המחיצות הגמורות של י' טפחים שמבדילו לגמרי מרה"ר אין בה דין רה"י אפי' לשעה ולכן בור שמילאוהו פירות כיון דאם ימלאוהו פירות על כל גדותיו אפי' לשעה הוי לאותה שעה כמו שסתמוהו ואינו מובדל כלל מרה"ר שיוכלו לילך דרך הפירות ולכן אף דלא בטל הפירות ונשארו המחיצות של הבור מחיצות גמורות אבל כיון שאינו מובדל מרה"ר לא מהני מחיצות ואפי' לא סתמו כל הבור אלא מיעטו מי' טפחים גם אז לא הוי רה"י דרה"י צריך שיהיה מובדל בעשרה טפחים אבל בית שמלאוהו פירות כיון דלענין מובדל הוא מובדל מרה"ר ורק דחסר אויר שיהיה לו דין רשות בזה שפיר נימא דכיון דלא נתבטלו הפירות לא בטל דין אויר ויש לו דין רשות, וכ"ז אמרינן לענין דין רה"י אבל בעירובין לענין דין דמערבין שנים דאמרינן דחריץ שבין ב' חצירות מערבין שנים ואם מלאוהו תבן אינו ממעט ואם מלאוהו עפר ממעט התם היינו טעמא דאף דנתבטל דין רה"י מן החריץ אבל כאן לא צריכנן לדין רה"י של החריץ אלא לדין מחיצה וכיון דהמחיצה לא נתבטל ורק דבשעה שמלא תבן אפשר לומר דעכ"פ אין כאן דבר החוצץ ואינו מבדיל בין חצר זה לזה מ"מ כיון דאח"כ יטלו אמרינן אין מערבין אחד כיון דלא יועיל העירוב על כל השבת ולא קשה על סברא זו מהא דאמרו בגמ' גבי מתבן שבין ב' חצירות דמערבין שנים ואין מערבין אחד ומחלק הגמ' בין לעשות מחיצה ללסתום המחיצה, דאדרבא היא הנותנת דכיון דאנו רואים דאם יש זמן בשבת דאין החצירות מחוברין אמרינן דמערבין שנים ולא אמרינן דכמו בחצר אחד אין מערבין שנים משום דכל אחד אוסר על חבירו ה"נ כאן לא יערבו שנים, ולא יערבו לא אחד ולא שנים, וע"כ כיון דאיכא עכ"פ מחיצה סגי בהך מחיצה לחלק בין החצירות דלענין דין מחיצה דעירובין סגי נמי בדין מחיצה כמו דמהני צוה"פ וגוד אחית אף דבמציאות אין הבדל, (ויש לעיין בדמיון זה דצוה"פ וגוד אחית דאפשר מהני נמי לענין מחיצה דאורייתא, והנה צוה"פ משמע דלא מהני, ויש לעיין גם בזה לשיטת הרמב"ם דשלש מחיצות אינו חייב מדין רה"י אם צוה"פ הרביעית עושה רה"י) ובמתבן דמערבין שנים אף אם יטלו המתבן יהיה מותר גם אח"כ למ"ד שבת הואיל והותרה, עיין דף י"ז ודף צ"ד. ועוד נראה דבאמת לא צריכנן לההסבר משום דעירוב צריך להיות מועיל על כל השבת, דכיון דנימא דדין מחיצה סגי לחלק בין חצר לחצר אף שאין הבדל א"כ כל זמן שלא נתבטל שם מחיצה מהני לערב שנים ואין אוסרין זע"ז ובמתבן דמערבין שנים משום דעכ"פ עכשיו איכא מחיצה דמחיצה אף דאפשר ליטלה הוי מחיצה דלא גרע ממחיצה של ב"א, ואח"כ כשיטלו המחיצה יהא תלוי במחלוקת אי אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה, ונמצא עכשיו דעיקר החילוק מפירות דמבטלי מחיצה לענין דין רה"י, משום דחלוק גדר דין מחיצה מגדר מובדל מרה"ר, דלענין דין רה"י לא סגי בדין מחיצה אלא צריך שיהיה מובדל מרה"ר וגבי עירובין סגי בדין מחיצה, וניחא עתה קושית התוס' מה דמדמה הא דאהלות לכאן משום דהכא מיירי לענין לבטל המחיצה, אלא דמ"מ אליבא דר"ה בדר"י דקיי"ל כוותיה אמרינן דדבר שאינו ניטל בשבת ממעט ועושה סתימה והיינו כיון דלדין רה"י אין שם רשות ע"ז ולא מהני המחיצה כלל, ונימא דגם לענין דין עירובין תלוי בזה כיון דאין סתימה וחציצה בין ב' החצירות לא מיקרי מחיצה, ונמצא דמשום הכי גבי עירובין תליא בדין דבר הניטל משום דכיון לענין דין רשות אזלינן בתר הבדל מרשות לרשות, ולכן אף שכתבנו דדין מחיצה לא נתבטל כיון דלא בטל הסתימה מ"מ כיון דכל השבת תהיה הסתימה ולא יהיה הבדל בין רשות זל"ז לא מהני בכאן דין מחיצה כיון דעכ"פ אפשר לילך מזה לזה לכן אוסרים הא' על חבירו אבל אם עומד ליטלו אז לא חשיב כלל והוי כמאן דליתא והמחיצה מחלקת הרשויות. ונמצא לפי דברינו דמעיקר הדין היה צריך להיות מחיצה אף אם אין דעתו ליטלו בשבת כיון דלא ביטלו לגמרי איכא עלה דין מחיצה כנ"ל אכן מדברי התוס' הנ"ל משמע להיפוך דמעיקר הדין היה מהני אפילו סתימה בפירוש דפירות נמי מבטלי מחיצתא, והיינו כיון דעכ"פ עכשיו אין הבדל בין החצרות אוסרים זע"ז וע"כ דמערבים אחד ואף דאח"כ כשיטלו הפירות יהיה מחיצה ביניהם ואיך מהני מה שיערבו בחצר אחד כיון דיהיה הפסק מחצר זל"ז בזה ג"כ נוכל לומר או דשבת כיון דהותרה הותרה או דבאמת יהיה אסור בחצר שהופסק ממנה העירוב, עכ"פ לא קשה מה דמייתי ע"ז בגמ' ממתני' דאהלות דמזה מוכיח רק לענין דינא דביטול דכיון דבמתני' מחלק בין תבן לעפר ומוכח דסתם עפר בטל ובמתני' דאהלות מוכח דסתם עפר נמי לא בטל. והנה לפי דברי התוס' דמעיקר הדין אף אם דעתו ליטלו בשבת חוצץ אלא דמדרבנן חלקו בין ביטלו ללא ביטלו, ומשמע דסוברים התוס' דהחומרא היא לחלקם ולעשותם שתי רשויות ואף דמצד אחד קולא הוא דאין אוסרים זע"ז, אבל יש בביאור דברי התוס' דבאמת כיון דלא נתבטל המחיצה ואיכא עלה שם מחיצה הוי כב' חצירות וכנ"ל אלא דבדבר שאינו ניטל בשבת ס"ל לר"ה בדר"י כיון שאינו מובדל ויכולים לילך מזה לזה הוי אחד, לכן מעיקר הדין היה צריך להיות כחלון וסולם דתליא ברצו ואף בדבר הניטל דעכשיו אינו מובדל ויכולים לילך מ"מ לא עדיף מסולם ותליא ברצו אלא דהחמירו חכמים שלא לערב אחד ומה דמערבין שנים אף שהפירות מונחים זהו משום דתליא ברצו, ולפי"ז נתברר דהוא הסבר אחד ואין חילוק בין מה שביארנו לדברי התוס', וזהו מה שכתבו התוס' בדף פ"ד ע"א ד"ה כיון ומסיק בפירות של טבל שאינן ניטלין בשבת ולא דמי לעפר כו', והיינו דעכ"פ מהני הא דאינו ניטל לעשותו כדין סולם, ולפי"ז מבואר דהתוס' בדף פ"ד אין חולקין על התוס' דדף ע"ח ולא כהגאון יעקב שעשה מחלקת ביניהם. ובזה מיושב פסקי הרמב"ם דפסק בעירובין כר"ה בדר"י דביטול לשבת הוי ביטול והכא בסוכה מצריך ביטול לעולם דבאמת לא נתבטל דין המחיצה היכא דלא ביטלו לעולם ובסוכה בודאי בעינן שיתמעט שם מחיצות הסוכה שיהיו כמו פחות מכ' אמה ולכן צריך ביטול גמור אבל לענין עירובין כיון דאינו מובדל הוי חצר אחד כנ"ל. והר"ן מביא ראיה דלא בעינן ביטול אלא לשעה מהא דאמרי' בפט"ו דאהלות דלכרי של תבואה מהני ביטול ואמאי לא אמרינן דבטלה דעתו וש"מ דלא בעי ביטול אלא לשבעה גבי סוכה והתם כ"ז שהטומאה שם ומשו"ה מהני ביטול לכרי של תבואה דמצוי שיניחם זמן מסוים אבל כרים וכסתות אין מבטלם אפילו לשבעה. ובאמת יש לעיין בסברת הר"ן הא גבי כרים וכסתות אם מבטלם לקרקעות הסוכה אסור לו ליטלם כל ימי החג כמו דפנות ועצי סוכה, וא"כ הוי כמו הא דאמרי' בעירובין הנח לאיסור שבת דאפי' ארנקי מבטל אינש ופירש"י משום דאינו ניטל בשבת וא"כ ה"נ אמאי לא יהיה אסור ליטלו כיון דמבטל בזה מצות סוכה, ואין לומר כיון דמעיקרא אמרינן דביטולו לא מהני משום דבטלו דעתו וא"כ ממילא מותר לו ליקחם ואינה מתחלת כל עיקר דין סוכה כיון דאינו עשוי לבטל כרים וכסתות, אבל באמת זה אינו סברא כלל דאטו מי לא משכחת במי שאין לו סוכה בלילה הראשונה אלא זו ומרוצה לבטל הכרים וכסתות לשבעה ימים ושלא ליקחם ומעשה בר"ג שקנה אתרוג באלף זוז, ואמאי נימא בטלה דעתו אטו לא חשיבא מצות סוכה לבטל עבורה כרים וכסתות וע"כ דטעמא דאמרינן הכי משום דאחר שכבר יצא במצות סוכה יכול עכ"פ ליקח הכרים וכסתות ולא שייך לתלות זה בגדר תנאי דאפילו נימא דמהני עכשיו ביטול מ"מ יכול לחזור אח"כ וליטלם ולא יתבטל מצות סוכה למפרע דלא שייך בזה תליא במעשה שיעשה אח"כ דדין ביטול אינו אלא לשעתה ומש"ה שפיר אמרינן דאפילו אם בדעתו עכשיו שלא ליטול ומרוצה לבטלם בטלה דעתו דבודאי אח"כ יחזור ודעתו עכשיו אינה חשובה כלל, וא"כ יקשה שפיר על דברי הפוסקים שמפרשים דביטול הוי לשבעה דהא צריך להיות מהני לשבעה בכרים וכסתות ולא נימא בטלה דעתו כיון דאח"כ יהיה אסור ליטלם כמו עצי סוכה והוי שפיר ביטול לשבעה כמו דאמרי' לענין שבת דאפילו ארנקי מבטל אינש. והנה ח"א העיר דיש לתרץ דאיברא דלא יוכלו להשתמש בכרים וכסתות אבל עכ"פ יקח אותם מהסוכה שלא לדרוס עליהם ובזה לא מהני איסור דמוקצה, אבל מדברי הר"ן שם בסוכה לא משמע כן אלא דטעמא דבטלה דעתו הוא משום דאין אדם מבטלם כל שבעה בשביל שצריך הוא להשתמש בהן ומשתמש בהן תדיר וא"כ קושיתינו במקומה עומדת. הרמב"ם בפט"ו מאהלות במשניות גורס בית שמלאוהו עפר או צרורות בטלו ופי' שבטל הבית ואין לו דין אוהל להאהיל על מה שבתוכו אלא יש לו דין טומאה רצוצה והוא דלא כגירסת הש"ס בסוכה.
י״ד
בנה איצטבה בה כנגד דופן האמצעית על פני כולה אם יש באיצטבה שיעור רוחב הסוכה כשרה, בנה איצטבה כנגד דופן האמצעית מן הצד אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות פסולה פחות מארבע אמות כשרה, בנה איצטבה באמצעה אם יש משפת איצטבה ולכותל ארבע אמות לכל רוח פסולה פחות מארבע אמות כשרה, וכאילו המחיצות נוגעות באיצטבה והרי מן האיצטבה ועד הסיכוך פחות מעשרים אמה, בנה בה עמוד - ויש בו הכשר סוכה פסולה שאין אלו מחיצות הנכרות ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא דפנות. בנה איצטבא באמצעה, עי' בדברי המ"מ והכ"מ האריך בזה וקוטב הדברים מה שיש להעיר על הכ"מ הוא דמה שצירף דין דפסל היוצא מן הסוכה לא משמע כלל שהמ"מ מכוין לזה דא"כ אין שום נ"מ איך לפרש דין דופן עקומה, והעיקר הוא שאין ביאור לדברי הכ"מ דאם המ"מ מכוין לפי' שסתר רש"י דלא נימא שהדופן נעקם והוא עומד תחת הסכך הכשר וא"כ כאן נמי כאילו הדופן נתעקם והוא עומד סמוך לאיצטבא וא"כ מנין פשוט לו דלפ"ז יהי' מותר לישב גם חוץ לאיצטבא דהא חוץ לאיצטבא ע"כ הוא גבוה יתר מכ' אמה. והנה מה דפשוט להכ"מ דאם נפרש כפי' הרמב"ם בפ"ה בודאי אסור לישב תחת דופן עקומה הנה כבר הארכתי דאפשר דמותר לישב תחת דופן עקומה וראי' מהעושה סוכתו כמין צריף דכתב המ"מ בהל' ז' דמותרת הסוכה אף שאין סכך אלא טפח אחד ומוכח דמותר לישב תחת הדופן וא"כ אמאי לא נימא דמותר נמי לישב תחת דופן עקומה. והנה מקודם צריך לבאר מה דסותר הרמב"ם בביאורו דבפ"ה כתב כאילו הגג הוא דופן וכאן כתב כאילו המחיצות נוגעות באיצטבא, ונראה דהוא עפ"מ שכתבו התוס' בריש שבת דגבי סוכה צריך שיהיו המחיצות סמוכות לסכך, ונוכל לומר עוד דבאמת צריך שיהיו המחיצות סמוכות לסוכה ולא רק לסכך אלא למקום הכשר הסוכה וא"כ אם נימא דהכשר הסוכה הוא רק באיצטבא א"כ מאי מהני דנימא דגג הסוכה הוא דופן והוא דופן עקומה ולמטה הוא רחוק מאיצטבא וא"כ אם האיצטבא הוא הכשר הסוכה אין המחיצות סמוכות לסוכה ואלא דנימא דכל הסוכה כשרה וזה ודאי אי אפשר דמה מהני מה שהגג עקום עכ"פ למטה מן האיצטבא הלא הוא יותר מכ' אמה, ונראה דלכן פירש הרמב"ם כאן דכאילו המחיצות נוגעות באיצטבא וא"א כאן לפרש כמו שפי' רש"י שם במתני' שסתר זה הפירוש דאם היינו אומרים דהוי כאילו הדופן נעקם כפשוטו והדופן נמשך ממקומו עד האיצטבא א"כ יקשה למה צריך לומר דופן העקומה כיון שאנו רוצין להכשיר כל הסוכה בכך אם נימא כן כמש"כ למעלה לכן ע"כ צריך לומר דרק מלמעלה נמשך הדופן אבל כאן לא צריך זה כלל ונוכל לומר שכל הדופן נמשך. והנה במה שיש להעיר על מש"כ דמותר לישן תחת דופן עקומה קשה מהא דתנן בדף י"ד ע"א נתן עליה נסר כשרה ואין ישנין תחתיו ומוקי לה בגמ' י"ז ע"ב דמיירי מן הצד, אכן כבר כתבנו לקמן בפ"ה ה"ז דהרמב"ם מפרש מתני' דמיירי באמצע וכן כתב שם הפנ"י ועיי"ש מש"כ ליישב דעת הרמב"ם דסובר דבנסר אחד לא גזרו משום גזרת תקרה ומ"מ לענין זה גזרינן שלא יישן תחתיו ונ"מ דלא מהני בסוכה קטנה, [ונראה דמשום סוכה קטנה אמרו כן דאם היו ישנים תחתיו הוי צריך להיות מהני אפי' בסוכה קטנה אלא דאין זה נכון לפמש"כ דהא בדופן עקומה ישנים תחתיו לפמש"כ ומ"מ בסוכה קטנה לא אמרינן דופן עקומה, אח"כ נתיישבתי דאפשר לומר כן ולא קשה מדופן עקומה דיש לומר דבסוכה קטנה כיון דאין הכשר סוכה בסכך כשר לא נאמרה ההלכה דדופן עקומה ודוקא אם יש סכך כשר כשיעור אז נאמרה ההלכה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
שער המלך על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳ ארוך במיוחד (1 קטעים, 21,390 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
ו׳
שורש סוכה שע"ג גמל העושה סוכתו כו' ע"ג בהמה כו'. הכי איתא בגמרא דכ"ג ע"ב מתני' מני ר"מ היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשי' ור"י פוסל מ"ט דר"י אמ' קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' לאו שמה סוכה ור"מ הא נמי מדאורייתא מחזייא חזייא ורבנן הוא דגזרו בה ע"כ ורבינו פסק כר"מ. והקשה אלי החכם השלם והכולל שליח' דרח' אברהם אלחאדיף למה פסק רבינו כר"מ מאח' דלקמן בפ' לולב הגזול דל"ה ע"ב עלה דמתני' דאתרוג של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין מ"ט דב"ה כיון דאי בעי מיפקר נכסי והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרי' ביה דתנן מאכילי' לעניי' דמאי כו' וב"ש עני לא אכיל דמאי ופסק רבינו בפ"ח מהל' לולב הי"ב כב"ה ומטעם דאפשר דיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לאכול דמאי הרי דאע"פ דאיסור דמאי אינו אלא מדרבנן אי לאו מטעמא דהואיל הוה מפסיל משום דלא קרינן ביה לכם ולא אמרינן כיון דמדאורייתא מחזייא חזי לאכילה לכם קרינן ביה וזה כר"י דפליג אר"מ גבי סוכה שע"ג גמל דלר"מ בלאו טעמא דהואיל לכם קרינן ביה את"ד נר"ו. ואני אומר דשאני ההיא דאתרוג של דמאי דאף ע"פ דאיסור אכילתו מדרבנן הוא מ"מ כיון דאיכא מידי אחרינא דאסור באכילה מדאורייתא כאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה דלא קרינן בהו לכם אף אתרוג של דמאי נמי מפסיל מהאי טעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולהכי אצטריך תלמודא לטעמא דהואיל משא"כ הכא בסוכה שעל גבי גמל דליכא מידי אחרינא דאסיר מדאורייתא למדרש קרא דחג הסוכות תעשה לך שבע' ימים לומר דסוכה הראויה לשבעה שמה סוכה ושאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה דדוקא ר"א הוא דדריש לקמן דף כ"ז דאם עשה סוכה בחה"מ שהיא פסולה מהאי טעמא דאינה ראויה לז' אבל רבנן פליגי עלי' ובד"ט ע"א אמרי' דב"ה ס"ל כרבנן דר"א דדרשי הכי עשה סוכה אפי' בחה"מ יע"ש וכיון שכן תו ליכא למידרש דראויה לשבעה בעי' לאפוקי סוכה דע"ג גמל דאסירא מדרבנן דאטו אתא קרא לדרבנן. ועיין למורי הרב בס' שע"ה ה' לולב דצ"ב ע"ד ד"ה ועוד נראה לחלק שכתב כעין זה וכנר' שלא ראה סו' זו כיע"ש. וראיתי למורי הרב שם דצ"ב רע"ג שהביא דברי הרב סם חיי בפ' אמור שהוקשה לו בסוגייא זו דודאי ר"י דדריש דסוכה הראויה לז' שמה סוכה כו' לאו לאפוקי סוכה שע"ג גמל דהא מדאורייתא מחזייא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר"א דדכ"ו דאם עשה סוכה בחה"מ פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע נמי דסוכה דע"ג גמל דלא חזייא לז' פסולה וכיון שכן קשה מאי פריך בגמ' ור"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה"ק עשה סוכה אפילו בחה"מ והניח בצ"ע. ולדידי נראה לי דתלמודא ודאי מפשט פשיטא ליה דפלוגתא דר"מ ור"י תלוי בפלוגתא דר"א וחכמים גבי אי סוכה העשויה בחה"מ אי כשרה או לא אלא דרבנן דר"א הוה ס"ד למימר דדוק' בסוכה העשויה בחג דליכא איסורא בסוכה מצד עצמה הוא דקאמר קרא דחג הסוכות תעשה לך דאפילו עשויה בחג כשרה אבל בעשויה ע"ג גמל דאיכא איסורא מצד עצמה פסולה דלא קרינן בה שבעת ימים כיון דמצד עצמה אפילו עשויה בתחילת החג אינה ראויה לשבעת ימים לזה הוצרך תלמודא לומר דלר"מ ליכא למדרש קרא דז' ימים למיפסל סוכה שע"ג גמל כיון דמדאו' מחזא חזייא ומדרבנן הוא דמיפסל' דקרא ודאי לא אתא לדרבנן לחוד וזה נר' ברור. ואי קשיא לך לר"י היכי שביק ב"ה ואזיל כב"ש כבר הוקשה להם להתוס' מעין זה בפ"ק דביצה ד"ג ע"ב ד"ה לדידי. ותירצו דר"י אמר לך לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם יע"ש. ואולם מה שקשה טובא בזה הוא מ"ש הר"ן בהלכות עלה דמתני' דסוכה שעל גבי גמל דרי"צ גיאת פסק משמייהו דרבוותא הלכתא כר"י דסוכה שע"ג גמל פסולה ודלא כסתמא דמתני' יע"ש והוא תימה דלפי האמור הא דר"י אזיל כשיטת ר"א וב"ש גבי סוכה ישנה ולפי שיטתם צריך לפסוק בההיא דסוכה של חה"מ וסוכה ישנה פסולה הפך סתמ' דמתני' וצריך ישוב דעת: ודע שע"פ מ"ש ליישב קו' החה"ש והכולל הנ"ל ממילא נדחית היא ראיית הרב מוהריט"א בס' גט מקושר סי' ט"ו דע"ז ע"ב מהך סוגייא דסוכה דכ"ז דקי"ל כר"מ יע"ש דשאני התם מידי דאורייתא למעוטי דאינה ראויה לשבעה ודרבנן לחוד לא אתא קרא למעוטי ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד׳
ט״ז
דופני הסוכה כשרים אפילו מבעלי חיים. ובפט"ז מהלכות שבת כתב בכל עושין מחיצה אפי' בבהמה חיה ועוף והוא שיהיו כפותין שלא ינודו וסמך כאן על מ"ש שם. [ועוד כתב רבינו כהאי גוונא בפט"ו מהל' טומאת מת גבי בהמה שממעטת בחלון מפני הטומאה דצריך שתהיה קשורה שלא תברח]. ובס' נשמת אדם הקשה דאמאי לא חייש רבינו כאן למיתה וכדחייש בכמה דוכתי. ואישתמיטתיה דכבר הרגיש בזה הלח"מ בריש הלכות נזיר דאמאי לא חיישינן כאן למיתה כמו בעלמא ותירץ דכאן חששא רחוקה היא וכדמוכח בגמרא דאיירי דמתוחה באשלי מלעיל כו' אלא דזימנין דמוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמיתא כווצא ולאו אדעתיה והא ודאי חששא רחוקה היא. והנה כבר הקדימו בזה הריטב"א בחידושיו. ויישב בזה הקושיא שהובא במהרש"א שמקשים דרבי יהודה אדרבי יהודה לפי מאי דמפיך בסוגיא דסוכה דר' יהודה מכשיר ולא חייש למיתה וגבי נוד חייש לבקיעה דשאני הכא דחששא רחוקה היא. ויש להביא ראיה לזה דלא חיישינן לשמא כווצא ולאו אדעתיה מהא דאמרינן בערובין (דף ע"ט) דאי איכא תקרה כי מפחית מנכרא. [אבל מה שתירץ בס' נשמת אדם דטעמא דרבינו דלא חייש הכא למיתה הוא משום דאי מייתא חזי לה אינו מחוור דהא ביו"ט אף אי חזי לה לא מצי מתקן לה ונמצא בטל ממצות סוכה]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ד׳, מתוך הלכות שופר וסוכה ולולב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל