ועדין מפרק יום טוב של ראש השנה. כתב הרב כמה תקיעות כו'. אמר המפרש דשלש תרועות הנאמרות ביובל ובראש השנה הן אלה. ביובל כתוב והעברת שופר תרועה. ובראש השנה כתוב זכרון תרועה מקרא קדש ויום תרועה יהיה לכם וכל תרועה פשוטה לפניה כו' כדיליף בגמרא דאמרינן התם מנין שפשוטה לפניה ת"ל והעברת ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו הרי שתי פשוטות תחלה וסוף ותרועה באמצע והעברת קול הוא דכתיב ויעבירו קול במחנה. ותקיעה קול משוך הוא ומפי השמועה כו' דבגמרא ילפינן לה בגזרה שוה וגזרה שוה קבלה היא רב מפי רב כדאמרינן אין אדם דן גזירה שוה אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני. ומה שכתב הרב שמייללין הנשים ביניהם ר"ל בעת שקרה להן מקרה שנושאות קול נהי עליו והנהי היא תכיפת היללה:
ב׳
כתב הרב כמה תקיעות כו'. אמר המפרש דשלש תרועות הנאמרות ביובל ובראש השנה הן אלה. ביובל כתוב והעברת שופר תרועה. ובראש השנה כתוב זכרון תרועה מקרא קדש ויום תרועה יהיה לכם וכל תרועה פשוטה לפניה כו' כדיליף בגמרא דאמרינן התם מנין שפשוטה לפניה ת"ל והעברת ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל תעבירו הרי שתי פשוטות תחלה וסוף ותרועה באמצע והעברת קול הוא דכתיב ויעבירו קול במחנה. ותקיעה קול משוך הוא ומפי השמועה כו' דבגמרא ילפינן לה בגזרה שוה וגזרה שוה קבלה היא רב מפי רב כדאמרינן אין אדם דן גזירה שוה אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני. ומה שכתב הרב שמייללין הנשים ביניהם ר"ל בעת שקרה להן מקרה שנושאות קול נהי עליו והנהי היא תכיפת היללה:
ד׳
כתב הרב שיעור תרועה כשתי תקיעות שיעור ג' שברים כתרועה. אמר המפרש אע"ג דאמרינן בגמרא שיעור תקיעה כתרועה ובמתניתין תנינן שיעור תקיעה כשלש תרועות ור"מ כתב שיעור תרועה כשתי תקיעות אפ"ה לא קשיא מידי למאן דידע פירושא דההיא דאמרינן בגמרא שיעור תקיעה כתרועה תנא דידן קחשיב תקיעות דכלהו בבי ותנא ברא חשיב חד בבא ולא פליגי כלומר דתנא דמתניתין קחשיב תקיעות דכלהו בבי כתרועות דכלהו בבי וכמה הוו להו שית כתרועות דכלהו בבי דהוו תלת כדכתבינן דכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ואשתכח דשיעור תרועה כשתי תקיעות. ותנא ברא דקאמר שיעור תקיעה כתרועה קא חשיב חד סימן דהוי תרועה אחת ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וקאמר שיעור תקיעה דחד בבא דהוו להו תרי כשיעור תרועה דההיא בבא ונמצא דכלהו תנאי ס"ל דשיעור תרועה כשתי תקיעות והכי מסתבר לפרש דברי הרב: כתב הרב הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשתים בראשונה. אמר המפרש כלומר שמשך באותה תקיעה כשתים ממה שמשך בראשונה אין אומרים כו'. וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים והאי שלשה פעמים דקאמר ר"מ לאו למימרא שיחזור הסי' שלשה פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר אתקיעה ותרועה ותקיעה וכל זה כתב הרב לבאר שלא עלתה בידו אלא אחת דסוף סימן כדאיתא בגמרא דידן שלא כדברי הירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו וכן דעת רש"י ועל כל זה לא היה צריך לרב לכתוב שלשה פעמים מיהו אית רבוותא אמרי דלא פליגא גמרא דידן אגמרא דבני מערבא דמפרשי הא אין בידו אלא אחת בתקיעה הראשונה לסימן. והא דירושלמי דאפילו אחת אין בידו בשניה של סימן ראשון שהיא סמוכה לראשונה של סימן שני ואמרינן התם טעמא דלא סיפא אית לה רישא ולא רישא אית לה סיפא ע"כ ואשתכח לפום פירושא דהני רבוותא דחוזר ותוקע להשלים הסימן ואחר כך תוקע ומריע ותוקע כמשפטו ושמעינן השתא דאי שמע תחלת תקיעה בלא סופה או סוף התקיעה בלא תחלתה לא יצא ואי קשיא לך לסברא דרבוותא דמפרשי האי אין בידו אלא אחת בתקיעה הראשון לסימן מאי קמ"ל. והיכי תיסק אדעתין דלא עלתה לו הרי עשאה כתקנה תריץ דהא קמ"ל דסלקא דעתיך דליהוי הך תקיעה שמשך בה הפסק וליהדר ולתקע מתחלת הסימן כדאמרינן בגמרא אתקין ר' אבהו בקסרי תקיעת שלשה שברים תרועה ותקיעה מה נפשך אי ילולי הוא תרועה נעביד שברים לא נעביד כו' אי נמי כו'. מתקיף לה רב עוירא ודלמא גנוחי הוא ואתיא תרועה ומפסקא בין תקיעה לשלשה שברים כו' הכא נמי נימא דלהוי ההיא תקיעה שמשך בה הפסק וליהדר מרישא דסימנא קמ"ל כן נראה לפי סברתם ואע"פ כן כדברי הרב משמע לשון התלמוד שלנו ובאמת חולק עם הירושלמי דאי לאו הכי הוה ליה למי' אפילו אחת אין בידו אלא ודאי מדאמר אין בידו אלא אחת ר"ל מאותם שתים שחשב לעשות אין בידו אלא האחת מהם והכי מסתבר:
ה׳
כתב הרב שמע תקיעה אחת בשעה זו כו'. אמר המפרש והיינו דאמרינן בגמרא שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא מ"ש הרב והוא ששמע כל בבא מהן על סדרה איתא בירושלמי:
ו׳
שמע תשע תקיעות מט' בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחת. פירוש משום דלא משתמע שהרי הקולות מתבלבלים יחד ומש"ה לא יצא ואפילו ידי אחת משום דלא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא משא"כ במשך בה דאית לה רישא וסיפא ומש"ה עלתה בידו אחת ועוד יש טעם שהרי לא שמען על הסדר והוא חייב לשמען על סדרן תקיעה ואחריה תרועה כמו שתקנו חכמים פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וכתב רש"י דהא דאמר שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא וליתא דהא אוקימנא בפרק ראוהו בית דין דתרי קלי מתרי גברי משתמעי דאיידי דחביב להו יהבי דעתייהו כדאמרינן במגלה והכי גרסינן בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא ע"כ. מיהו ר"מ הוה גריס לא יצא והכי אשכחן בכל נסחי ספרינו ואין למחוק ולשבש גירסת הספרים מפני התוספתא ועוד יש טעם נכון בדבר שאינו שומען על סדר חכמים כדכתבינן. תקיעה מזה ותרועה כו' ואם תאמר היינו הך דשמע תקיעה אחת בשעה זו ושניה בשעה שניה ותרתי למה לי יש לומר דההיא דלעיל מיירי ששמען מאדם אחד ובההיא אמרינן דיצא אפילו שהה כל היום כלו אבל הא דשמען מהרבה אנשים אימא דלא יצא כיון דשהה טובא קמ"ל דיצא כן נראה לי שלא כדעת רש"י שכתב בפירושו דלא גרסינן לההיא דשמע תקיעה ותרועה מזה:
ח׳
כתב הרב שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ויום הכפורים של יובל כו'. אמר המפרש ראש השנה ויום הכפורים של יובל היו שוים לתקיעה ולברכות כדאמרינן שוה היובל לראש השנה כו' ופירוש מעכבות זו את זו שצריך לשמען כלן על הסדר כמו שנתקנו מלכיות זכרונות ושופרות כסדר מעכב כדאמרינן מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ויעלה זכרונכם לפני ובמה בשופר. מן התורה ג' פסוקים וג' פסוקים מספר תהלים ואם תאמר היכי מקדמינן כתובים קודם נביאים והא קי"ל לא יניח כתובים על גבי נביאים ויש לומר דכיון דקי"ל ואם השלים בנביא יצא כמ"ש הרב זמנין דמשתלי ולא ישלים בתורה ואם יאמרו נביאים ואחר כך כתובים נמצא משלים בכתובים ולא יצא אבל עכשו שאומר נביאים אחר כתובים אע"ג דמשתלי ולא ישלים לומר ובתורתך כתוב לאמר יצא דהא השלים בנביאים ואי נמי משום דדוד קודם נביאים הוה והקודם בזמן דין היא שיהיה קודם בקריאה. ואפילו אמר ובתורתך כתוב לאמר כו'. כלומר אם אמר שלש מכלן ובמקום פסוק מלכיות של תורה אמר שמע ישראל וגו' שוב אינו צריך כלום לשל תורה ואע"פ שאינו מלכות בהדיא כמ"ש הרב בסמוך ואפ"ה דיו וקי"ל כר' יוסי דאמר דמלכות הוא ותדע דהכי הוא שהרי זה הלשון אנו אומרים גבי שמע ישראל וגו' כמו שכתב הרב בסדר התפלות וכתוב ובתורתך כתוב לאמר. ומה שכתב ואמר פסוק של תורה ליתא בגמרא אלא כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך ומפרשא לה שלא הזכיר הפסוק והכריחם לפרש כן מפני שלא מצאו בספרים אלא ובתורתך כתוב מיהו ר"מ נראה דהוה גריס כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר ולא שייך לומר לאמר אי לאו דבעי למימר פסוקא כל דהו ור"ש פירשה להא בקראי דמוספין וליתא דאם כן הול"ל כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך שזהו המטבע שלהם כן נראה לי לפי מ"ש ר"מ:
ט׳
כתב הרב אין מזכירין מלכיות זכרונות כו'. אמר המפרש אמרינן בגמרא ואע"ג דאמרינן כל כי האי ריתחא לרתח רחמנא עלן ולפרוקינן כיון דבריתחא אמרה הדכורי ריתחא בריש שתא לאו אורח ארעא כלומר ריתחא דישראל הא ריתחא דאומות העולם מזכיר כמו שכתב הרב:
י׳
כתב הרב המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא אחר שקורין בתורה ומחזירין הספר יושבין כל העם ואחד עומד ומברך כו'. אמר המפרש בגמרא לא חזינן דתקיעות מעומד אלא מש"ה עומד דלאו אורח ארעא למיתב כדאמרינן לעולם תהא אימת צבור עליך כו' כדאיתא התם בפרק ואלו נאמרין ואמרינן נמי גבי מלך בענין פרשת הקהל עומד וקורא והטעם משום כבוד צבור דאע"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני שאין לנהוג הדור בעצמו לפני מלך מלכי המלכים ככתוב אל תתהדר לפני מלך כ"ש הכא דיש כאן הערה גדולה למלכות שמים ואין כאן לא מלך ולא נשיא שצריך לעמוד מיהו אם רוצה לתקוע מיושב יצא אי נמי אפשר לומר שהרב לא כתב עומד אלא משום הברכה דהא קי"ל דכל ברכת המצות מעומד כדכתיב בעזרא ויעמד ויברך. ותקנו לומר לשמוע קול שופר אבל לא לתקוע מפני שהשמיעה היא העיקר:
י״א
מה שכתב הרב זה שתוקע כשהן יושבים הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדין לאו למימרא דלא סגיא בלאו הכי דהא אמרינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא וכ"ש אם שמע תקיעות דמיושב מאדם אחד ותקיעות דמעומד מאדם אחר דיצא אלא לכתחלה הדור מצוה הכי איתא דכיון דכלהו תקיעות בין דעומד בין דיושב חדא מצוה נינהו ותדע דהא לא מברכינן עלייהו ואסור גם כן נמצא ששירי מצוה נינהו והכי שנינו המתחיל במצוה אומרים לו גמור והכל הולך אחר הגומר ומש"ה לכתחלה בעינן שהתוקע יהיה אחד מיהו עכובא ליכא. ורבינו האיי דייק מדקאמרינן בגמרא השני מתקיע ולא אמר תוקע דש"צ אין לו לתקוע אלא יאמר לאחרים שיתקעו אבל הוא אינו תוקע דשמא לא ידע לחזור לתפלתו כדאמרינן בפרק אין עומדין גבי נשיאות כפים לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף כו'. ואמרינן התם ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והכי נמי הכא אם הבטחתו שתוקע וחוזר לתפלתו רשאי ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שעל הסדר כו' פירוש ולאו דוקא הוא לבדו אלא אפילו כל הקהל צריכין להזהר שלא לדבר שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע ואם שח ביניהם אע"פ שעבר אינו חוזר ומברך פירוש ואם בירך נמצאת ברכה שאינה צריכה ועובר על לא תשא ולא דמיא לתפלין דאמרינן סח מברך ב' כלומר שחוזר ומברך אותה דהתם הויא כל חדא מצוה מוטלת עליו ולא נפטר מצוה של ראש במצוה של יד אבל הכא כבר נפטר והשלים כל המצות אלא כדי לערבב את השטן חוזר ותוקע ולפיכך אין צריך לחזור ולברך ונראה דה"ה אם שח אחר שהתחיל בתקיעות דמיושב בין סימן לסימן שאינו חוזר ומברך וכן אתה דן לכל המצות כלן ואע"פ שלא השלים אותן עדיין אחר שהתחיל אותן אבל אם שח אחר שבירך קודם שהתחיל המצוה חוזר ומברך ודוקא שלא מענין המצוה אבל מענין המצוה כגון הביאו לי שופר אחר שזה השופר פסול הוא או איני יכול לתקוע בו וכיוצא בזה אינו חוזר ומברך דומיא דברכת הנאה דטעמא דטול ברוך אינו צריך לברך הא מילי אחריני דלאו צרכי סעודה צריך לחזור ולברך:
י״ג
כתב הרב התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות. אמר המפרש שאם שמע התקיעה ולא שמע הברכות או הברכות ולא התקיעות יצא י"ח ממה ששמע דלאו הכי בהני תלו שתי עיירות באחת יודע בודאי כו' כלומר לא מיבעיא אם שתיהן ודאי דטפי עדיף ודאי דאורייתא מודאי דדבריהם אלא אפילו האי דאורייתא ספק והאי דרבנן ודאי ספק דאורייתא עדיף טפי ומשום הכי הולך לשניה ע"כ, ור"מ לא הזכיר הא דכל היום כשר לתקיעת שופר בהדיא מיהו כיון שכתב דשמע תקיעה אחת בשעה זו כו' אפילו שהה כל היום כלו יצא כו'. ממילא שמעת מינה דכל היום כשר לתקיעת שופר כן נראה לי. מיהו יש לתת טעם איך הניח הרב מלכתוב דשמע מקצת תקיעה קודם עמוד השחר ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג׳
ב׳
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק וכו' לכך אנו עושין הכל וכו'. כתב ה"ה ולזה נתכוון רבינו שכתב למטה והוא וכו'. קשה דאיך כתב זה בכוונת רבינו דלכאורה א"א ליישב כן בדבריו דשם כתב לא שישמע תרועה ואחריה ב' תקיעות או ב' תקיעות ואחריהן תרועה ע"כ. דמשמע דכוונתו דכששומע תר"ת לא ישמע התרועה ואח"כ שתי תקיעות או אפכא אלא הכל על הסדר. ובתר"ת קא עסיק רבינו ואם כמו שפירש בו ה"ה שהכוונה לומר שכששומע תר"ת לא ישמע בין תקיעה והתרועה תקיעה אחרת אע"פ שאחר כך שומע התרועה. ונדחוק ונפרש מ"ש או ב' תקיעות ואחריהן תרועה כלומר אע"פ שאח"כ ישמע תקיעה אחרת, וכן מ"ש לא שישמע תרועה ואחריה ב' תקיעות רוצה לשמוע תרועה ותקיעה ושמע התרועה של תר"ת ואח"כ שתי תקיעות קשה דמאי איכפת לן אם שמע שתי תקיעות ואח"כ התרועה כיון ששומע התקיעה אחרונה לבסוף נימא שהתקיעה השנייה מהשתי תקיעות ששמע ראשונה הוא שעולה והוי הכל על הסדר. וי"ל דכיון דכוונתו לצאת בתקיעה הראשונה ששמע אינו עולה לו השנייה כלל דתקיעת שופר צריך כוונה א"כ אפשר דמשמע ליה הכי מיתורא דלשון רבינו שאחר שכתב על סדרה למה כתב אח"כ לא שישמע וכו' אלא שבתחלה אמר דין אחד ואח"כ דין אחר וגם זה דוחק. והיותר נכון שרצה ה"ה לכלול כך בלשון רבינו אע"פ שאינו מבואר בדבריו יפה. וע"ק בדברי ה"ה למה לא הביא ראיה מן הגמרא שאמרו שם בסוף ר"ה (דף ל"ד:) בברייתא וכשהוא שומען שומען על הסדר. וע"ק לקמן שהביא ראיה מן הירושלמי למה לא הביא ראיה מגמרא דידן מהברייתא. וי"ל דאי מהברייתא ה"א לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא לכן הביא מהירושלמי דקאמר על מימרא דר' יוחנן דאמר יצא והוא ששמען על הסדר אבל אם לא שמען על הסדר משמע דלא יצא וכונת ה"ה כאן להביא ראיה דלא יצא ולכך הביא ראיה (מהירושלמי) מדברי רבינו ולא מן הגמרא והוא נכון:
ד׳
שיעור תרועה כשתי תקיעות. כתב ה"ה ורבינו לא הזכיר שיעור כו'. מהא דכתב ה"ה נראה לו שרבינו מפרש כפי' בעל העטור שכתב בעל הטורים ז"ל דתנא דידן ותנא ברא לא פליגי בענין השיעור דכ"ע סברי דשיעורא חדא הוא אלא דמ"ד שיעור תרועה כג' יבבות ר"ל שצריך לעשות התרועה כעין ג' יבבות במהירות שהם ט' כחות שכל יבבא הם ג' כחות אבל מ"ד כשלשה שברים הוא בקולות מופסקים שאין כאן בכל שבר שלשה כחות כמו בכל יבבא נמצא השברים הם ג' והג' יבבות הם ט' כלומר הם תשעה כחות אבל שיעורן שוה וז"ש ה"ה שהשברים הם ג' והיבבות הם תשע. ומה שכתב הרב המגיד בשיעור תרועה פליגי ר"ל באיזה אופן יעשה אותה. וכן נראה שפירשה הרב"י ז"ל בא"ח. וקשה לי טובא על פירוש זה, חדא דה"ה כתב דהג' יבבות נקראים טרימוטין והוא כתב למטה דג' שברים הוי ט' טרימוטין א"כ איך נאמר לשיעור ג' יבבות שהם ג' טרימוטין הוי כשיעור ג' שברים. ועוד קשה מהו זה שאמר ורבינו לא הזכיר שיעור אם כונתו לומר באיזה אופן יעשה הרי כבר ביאר לעיל שיעשה הכל מספק וכ"ת היינו מה שתירץ ה"ה מ"מ לאו אורחיה לומר לא ביאר כן מפני שכבר ביארו היל"ל ורבינו כבר ביארו. וע"ק מלת שיעור שלא היה לומר שיעור כיון דהשיעור הוא אחד. וע"ק מ"ש והיבבות ט' דמשמע ט' יבבות דומיא דמאי דקאמר השברים הם שלשה, ועוד דקאמר ששיעור היבבות והשבר אחד. לכך היה נ"ל לפרש דה"ה סובר במאי דקאמר רבינו שיעור ג' שברים כתרועה היינו כל אחד מהם הוא כתרועה (ומאי דקאמר) ר"ל השיעור שיש בג' שברים הוא דכל אחד מהם הוי כתרועה והוא תרועה [של] שלש יבבות וכו' דלזה אנו קוראים תרועה זה שהוא יללה כתנא דידן. ולזה כתב ה"ה שהדין עמו שהיבבות כלומר הג' יבבות והשבר שיעור אחד דלרבינו שבר אחד ושלש יבבות הם שיעור אחד שהשברים הם שלשה והיבבות ט' יבבות כלומר ט' יבבות הם ג' שברים. ומפני שלשון רבינו הוא דחוק במ"ש שיעור שלשה שברים דמשמע כל הג' לכך קאמר לא נתבאר זה בדברי רבינו יפה. ומ"ש ורבינו לא הזכיר שיעור ה"ק היל"ל שיעור תרועה ג' יבבות לזה תירץ שכוונתו לתת שיעור לתרועה של תורה וכיון דתרועה של תורה כתב למעלה שיש לנו בה ספק איך יאמר שיעור תרועה כג' יבבות וכי תימא נתן שיעור למה שאנו קוראים תרועה שהיא יללה יש לומר דרבינו אינו בא אלא ליתן שיעור לתרועה של תורה וכמ"ש שיעור תרועה כשתי תקיעות דהיינו בין שתהיה אנחה בין שתהיה יללה הוי כשתי תקיעות דכ"ע מודו בהא תנא דידן ותנא ברא. וכי תימא השתא דאמר שלשה שברים כתרועה לא הוי כתרועה של תורה אלא כמו שאנו קוראים אותו תרועה כיון דכפי שלשה שברים הוי כל אחד מהם. וי"ל דמ"מ אינו מפרש התרועה של תורה אלא בא לפרש השברים ואע"פ שיפרש אותם בתרועה שלנו אינו דוחק אבל כשבא לפרש אינו מפרש אלא התרועה של תורה וכל זה הוא דוחק בפירוש דברי רבינו ועדיין צ"ע: הרי שתקע וכו'. מ"ש ה"ה פירוש רבינו בה ברור ונכון משום דיש פירוש אחר שפירש דאין בידו אלא אחת רוצה לומר התקיעה הראשונה קודם התרועה אבל זו אפילו באחת אינו עולה לו. ועיין בטור ובב"י ז"ל:
ו׳
שמע תשע תקיעות וכו'. נראה דרבינו גורס בגמרא (דף ל"ד:) שמע תשע תקיעות מט' בני אדם לא יצא ואע"ג דהקשה רש"י ז"ל דהא אסיקנא לעיל תרי קלי בתרי גברי משתמעי כתב הר"ן דליתא להך טעמא דהכא משום הכי לא יצא לפי שצריך לשמוע על סדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא דאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. אבל מ"מ קשה לי אם דעת רבינו כן למה לא יצא אף ידי אחת כיון דתרי קלי משתמעי יצא ידי תקיעה אחת לבד ולזה היה נראה לתת טעם אחר לדברי רבינו משום דאית ליה דאע"ג דאסיקנא בגמרא גבי חצוצרות ושופר דמשתמעי בתרי גברי היינו מפני שהן שתי קולות משונים מחצוצרות ושופר אבל הכא שהכל הוא קול שופר לא משתמעי אע"פ שזה תרועה וזה תקיעה ומש"ה אפילו ידי אחת לא יצא וכי פריך בגמרא לעיל משנים קורין ושנים מתרגמין הוה מצי לשנויי הכי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה אבל חצוצרות ושופר שהם קולות משונים אלא דעדיפא מיניה קא משני דלא דמיא אלא לסיפא אבל לפי הטעם שנתבאר בדברי הר"ן ק"ל מה שכתבתי בדברי רבינו אם הוא סובר הטעם ההוא:
ז׳
אבות וגבורות וקדושת ה' וכו'. בהלכות תפלה ביאר רבינו כוללה עם המלכיות וכאן לא ביאר שאין זה מקומו:
ח׳
וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים כו'. כתב ה"ה ומדברי רבינו נראה וכו' נ"ל לפי פירושו דר"ח וכו'. וקשה טובא לפירוש ה"ה דא"כ דר"ח קאי אמלכיות זכרונות ושופרות מאי פריך בגמרא בסוף ר"ה (דף ל"ה) מאי שנא הני אילימא משום דנפישי וכו' והאמר רב חננאל וכו' הא ר"ח לא קאמר אלא בדיעבד דבאחד של תורה די דהא רבי יוחנן בן נורי לא פליג אלא בדיעבד כדקאמר יצא וכדכתב הר"ן ז"ל וכן נראה מדברי רבינו שכתב דלכתחלה בעינן שיאמר העשרה פסוקים ואע"ג דפסק כריב"ן ואם כן לא פריך כלל דאע"ג דבדיעבד יצא מ"מ כיון דלכתחלה בעינן כולהו להכי בעינן ששליח צבור יוציאם. ויש לומר דהכי פריך דמאי חיישת דאמרת דמוציא את הבקי משום דילמא יטעה אפילו הבקי הא הוי ספק דדילמא הבקי לא יטעה ואפילו יטעה הא בדיעבד יצא וכיון דהוי ספק בדבר דבדיעבד יצא לא הוה ליה למימר דיוציא את הבקי. ואכתי קשיא איך יפרש ר"ח המשנה (דף ל"ב) דתנן ריב"ן [אומר אם] אמר שלשה שלשה מכולן יצא דלפיכך לא הוה ליה למימר אלא שלשה לבד דחד אמלכיות וחד אזכרונות וחד אשופרות וזו סייעתא להרב הטור שמפרש דברי ר' יוחנן אפילו לכתחלה מדקאמר אנן עבדינן כרבנן ודלא כריב"ן ותפס עליו הרב ב"י וזה ודאי סיוע לדבריו וגם הוא סיוע לשון דקאמר שוב אינו צריך דאתי כריב"ן וזה הלשון משמע אפילו לכתחלה אבל לדברי רבינו קשה. וי"ל דה"ק אם אמר שלשה פסוקים לכל אחד ואחד כלומר שלשה למלכיות ושלשה לזכרונות ושלשה לשופרות כלומר לכל אחד אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים או אפילו שאמר שלשה מכולן כלומר אפילו שיאמר בזכרונות ומלכיות ובשופרות שלשה כלומר שלשה של תורה יצא ולפי זה מה שאמר שלשה ומה שאמר שלשה מכולן הוא שתי חלוקות זו אף זו. וא"ת איך יתרץ הברייתא דאין פוחתין וכו' דהביאו בגמרא לפשוט הבעיא דר' יוחנן בן נורי. וי"ל דכ"ש דאתי ליה שפיר טפי דהפשיטות לא הוי אלא אי אמרת שלשה מן התורה ושלשה מן הנביאים ושלשה מן הכתובים וכו' שבעה נמי הוי כדי הג' והוה ליה ריב"ן מוסיף אבל לפירוש רב חננאל ודאי דאתי שפיר טפי דשבעה רוצה לומר מכלן ממלכיות וזכרונות ושופרות וא"ש דפוחת טפי: וצריך לומר בכל ברכה וכו'. למה שהקשיתי לעיל איך יתרץ ר"ח המשנה נ"ל פירוש אחר הגון ויפה דהוא גורס המשנה אם אמר שלשה שלשה יצא ולא גריס שלשה שלשה מכלן כדפרישית. וכגירסתנו בגמ' וכן הוא בגירסא שהביא ה"ה והרי"ף והרא"ש ז"ל והכי קאמר ריב"ן אומר אם אמר שלש ברכות דהיינו מלכיות וזכרונות ושופרות ובשלשתם שלשה פסוקים יצא ולה"ק שלשה שלשה דאם יאמר שלשה דוקא הוה משמע אף שלשה פסוקים בחד ברכה לכך קאמר שלשה שלשה ובא ר"ח ואמר דהני שלשה הוי של תורה ובגירסא זו דלא גריס בגמרא מכלן אתי שפיר הבעיא דבעי בגמרא היכי קתני שלשה מן הנביאים וכו' דאם איתא במשנה מכלן פשיטא דאמלכיות וזכרונות ושופרות קאי דהיכן הוזכר במשנה תורה נביאים וכתובים שיפול על זה מלת מכלן. והשתא אתי הפשטות דת"ש כפשטו דפשיט מהברייתא וקאמר ואם אמר שלשה מכלן דכיון דברייתא קאמרה מכולן משמע דקאי אמלכיות וזכרונות ושופרות אבל רש"י שגורס במשנה מכלן ואפילו הכי קא בעי לא מצי למימר דפשיט מדקאמר בברייתא מכלן דעל הא קא בעי לכך הוצרך לדחוק ולומר דפשיט דא"כ ר' יוחנן דקאמר לא יפחות משבעה הוי מוסיף אבל לפירוש רבינו אתי שפיר. והוצרך לומר רבינו דרב חננאל מפרש כן כריב"ן כדי שלא יחלוק עליו ונמצא דאתי דלא כמ"ד ואע"ג דצדדי הברייתא דבעי בגמרא לא משמע דבעי אלא אי בעינן ט' דמלכיות וט' דזכרונות וט' דשופרות או שלשה דמלכיות וג' דזכרונות וג' דשופרות אבל שלשה בין כלן לא משמע הכי אפשר לומר דמאי דקאמר בגמרא או דלמא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים דהוה להו שלשה הוי בכלהו במלכיות וזכרונות שופרות. אי נמי אע"ג דרב חננאל מפרש פירוש שלישי בדברי ריב"ן אין זה דוחק וכוותיה נקטינן וזה עיקר דאם צדדי הבעיא לא הוי אלא אי תשעה דמלכיות ותשעה דזכרונות ותשעה דשופרות או שלשה בשלשתן אם כן למה הזכיר רבינו שלשה במלכיות אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים וכן בזכרונות וכן בשופרות כיון שלא הוזכרו בגמרא א"ו עיקר הפירוש כן ופסק כרב חננאל. ויש נוסחאות בדברי ה"ה תוספת בלשון וז"ל וכי קאמר במשנה שלשה ה"ק שלשה מן התורה בין כל הברכות או שלשה מן הנביאים או שלשה מן הכתובים ובא רב חננאל וכו' ובשאר הספרים ליתא וכן עיקר. וכבר אפשר ליישב זאת הנוסחא וכוונתו לומר דמתניתין הוה משמע הכי ג' ג' דמשמע בשלש ברכות שלשה ולא ידענו מה הן אותם השלשה והוה משמע בין מתורה בין מנביאים בין מכתובים עד שבא רב חננאל ופירש. אבל עיקר הדבר דלא גרסינן הא בדברי ה"ה. אבל אכתי קשיא לי טובא דבסוף סדר אהבה בנוסח התפלות שכתב רבינו כתב שם נהגו העם בכל תפלות המוספין כשהוא אומר כמו שכתבת עלינו וכו' מזכיר קרבנות היום כמו שהם כתובים בתורה וקורא אותם הפסוקים וכו' ואם לא הזכיר כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך ע"כ. הרי מבואר שם דמפרש הא דרב חננאל כפירוש רש"י ז"ל דקאי אמוספין וקאמר דאין צריך להזכיר הפסוקים וכן כתב הרב"י ז"ל באורח חיים בהלכות יום הכפורים שמפרש רבינו כפירוש רש"י ז"ל ואם כן הוא תימה גדול על ה"ה שכתב שהוא מפרש פירוש רב חננאל כפירוש זה ואולי נאמר דמסברא ידע ליה רבינו הא דמוספין דכיון דלא הוזכרו פסוקים אלו בגמרא לא איכפת לן אי אמר להו וכדהקשה הרא"ש בפסקיו על ר"ת יע"ש ועדיין צ"ע:
ט׳
שמע ישראל וכו'. עוד יש פסוקים בגמרא דפליגי ר' יוסי ור' יהודה במלכיות דהוזכר בהם פעמים מלכיות דהוי כשתים ולא הביאם רבינו וכן תרועה בלא זכרון ועוד אחרים. והטעם כמו שכתב הרב"י ז"ל דכיון דמצא פסוקים רצה לצאת מן המחלוקת אבל בשמע ישראל ה' וכו' והני ד' הביאן משום דלא מצא פסוק אחר ממלכיות דאנן בעינן עשרה וארבעה מלכיות של תורה ולית כאן אלא שלשה כדפריך בגמרא לכך הוצרך לפסוק שם כר' יוסי:
י״ב
בדין היה שיתקעו וכו' כל בבא מהם שלש פעמים. א"ל כדמשמע הלשון דר"ל בדין היה שיתקעו במלכיות ג"פ תשר"ת ושלש פעמים תש"ת וג"פ תר"ת וכן בזכרונות וכן בשופרות דזה אין לו מובן כלל דרחמנא בעי שלש תרועות כדכתב רבינו בריש פרקין ורבנן תיקנו חד למלכיות וחד לזכרונות וחד לשופרות ותקנו תשר"ת תש"ת תר"ת מן הספק וא"כ כשיתקע פעם אחת תשר"ת ואחד תש"ת ואחד תר"ת במלכיות וכן בכלם יצאנו מידי כל הספיקות ולמה לן ג' פעמים כל סימן מהם במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות. ואם הפירוש הוא דכוונתו לומר במ"ש כל בבא מהם ר"ל במלכיות שלש פעמים תשר"ת ובזכרונות שלש פעמים תש"ת ובשופרות שלש פעמים תר"ת כמו שנהגו העולם זה א"א לפרש עם מ"ש אח"כ בסוף הלשון אלא די להן בבא אחת על כל ברכה וברכה ולא היל"ל אלא די להן פעם אחת על כל ברכה וברכה דבבא אחת למה היינו אומרים שיתקעו מן הדין לא היה אלא בבא אחת (על כולן). ואם נפרש דה"ק בדין היה שיתקעו תשר"ת ותש"ת ותר"ת פעם אחת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות. ויהיה פירוש דבריו כך שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן כלומר כל הבבות באופן שיהיה ג' פעמים נעשית כל בבא ובבא בזה האופן פעם אחת במלכיות ופעם אחת בזכרונות ופעם אחת בשופרות ואינו ר"ל שלש פעמים בכל ברכה וברכה אלא בכל הברכות שלשתן יהיה שלש פעמים. ובזה היה מתיישב סוף הלשון שכתב אלא די להן בבא אחת וכו'. אבל זה הוא דוחק גדול בלשון. ולכך היה עיקר הפירוש השני שכתבנו עם היות שסוף הלשון קצת [דחוק] כדפרישית אבל מ"מ מדברי הטור משמע הפירוש אחרון ועיקר:
י״ג
התקיעות אינן מעכבות את הברכות וכו'. מצאתי בקצת ספרים השגה כתובה כאן. א"א אבל של ר"ה מעכבות זו את זו. ונראה טעמו משום דמפרש כפירוש רש"י הברייתא דקאמרה תקיעות וברכות מעכבות הברכות לתקיעות והתקיעות לברכות. וכבר הקשה על פירוש זה הרא"ש ז"ל בפסקיו וכן הר"ן ז"ל דוחקו ע"ש. ולכך אמרו דעיקר הפירוש בדברי רבינו דהתקיעות מעכבות זו את זו וברכות זו את זו אבל ברכות לתקיעות לא:
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג׳
ג׳
הרי שתקע וכו' וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. לאו למימרא שיחזיר הסימן ג' פעמים דהא מיירי שתקע והריע ותקע אלא ג' פעמים חוזר לתקיעה ותרועה ותקיעה וזה לאפוקי מהירושלמי דאמר אפילו אחת אין בידו. רש"י גורס כתוספתא שמע ט' תקיעות יצא ורבינו גרס לא יצא וכן גירסת הספרים ואין למחוק הספרים מפני התוספתא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג׳
ב׳
תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין האיך הוא אם היא היללה שמיללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין או האנחה כדי שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבוא אחריה הן הנקראים תרועה שכך דרך הדואג מתאנח תחילה ואח"כ מילל לכך אנו עושין הכל. ועי' ברא"ש ובר"ן שהביאו דברי רבינו האי גאון ז"ל שכתב בתשובה שאל נחשוב כי נפלה ספק כזה בימי ר' אבהו שהרי משניות קדומות אחת אמרה ג' יבבות ואחת אמרה ג' שברים וקאמר אביי בהא פליגי וכך היה מעולם מנהג ישראל אלו עושין כן ואלו כן ושניהם יוצאין יד"ח ומה שאמר אביי פליגי לא שהיו מטעים אלו לאלו אלא כל מקום לפי מנהגו כשבא ר' אבהו ראה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהיה נראה כחלוקה עיי"ש וביתר ביאור בס' תמים דעים בסי' קי"ט עיי"ש. והנה זה מסכים לדעת רבינו שכתב בהקדמתו לש"ס דדברי קבלה לא שייך שכחה ומחלוקת ועי' בזה בהל' ממרים פ"א ה"ג ובפי' למס' עדיות עיי"ש וכאן לא כתב כדעת הגאון הנ"ל אלא כתב שנשתכח מרוב הגלות ונסתפקו בזה: והנה יש להבין לדעת הגאון ז"ל בהאי דמקשינן ר"ה ל"ד ע"א אלא ר' אבהו מאי אתקין אי גנוחי גנח הא עבדינן אי ילולי יליל הא עבדינן מספקא ליה דילמא גנח וילל וכו' וא"כ אף דנפרש לשון מספקא דלא כפשטיה מ"מ האי דאתקין תרוייהו על כרחך משום ספק דלקיום מנהגם היה די בכל אחד בפ"ע כקושית הגמ'. ונראה דהנה זה דלא שייך שכחה בדבר הנעשה תמיד מימות עולם זה אם לעשות דבר בדרך הזה או בדרך אחר דהאיך שייך ספק בהנעשה תמיד ונודע באיזה הדרך נעשה ולא שייך שעשהו פעם אחת בדרך אחר בלי שיהיה נשמע שהיה מהחולקים על הקבלה כצדוקין וקראים אמנם זה ימצא שיקילו ברוב ימים וימעטו במצוה מהמצות לעשותו בפחות מעט כאשר רואין להקל בכמה ענינים ואח"ז נעשה כהתר ועל שמא פחתו מזמנים יש להסתפק וא"כ י"ל דבגמ' מפרשינן לבסוף דמאי דאיתא דר"א מספקא ליה ולפי פי' ר' האי גאון לא היה ספק דפי' דבזה היה מסופק שמא שניהם כאחד ופחתו אחד וע"ז שייך שכחה אבל לעשות דבר שלא היה כלל לא שייך שכחה אבל בדעת רבינו נראה דהוי ספק ממש לר' אבהו וכמ"ש פשטיה דגמ' וגם מדתיקן לשניהם ביחד ג"כ נראה כן ודעתו בכה"ג דגוף הדבר נשמר ובשנוי הקולות דשניהם דומות ושנוי קל לדאגה או לבכי שייך שכחה ברוב הימים ולכן פי' רבינו הספק לברר האיך יעלה שכחה וספק בהנעשה מדור לדור ועי' בה"ג שכתב רבינו ג"כ לצאת מידי ספק שלא כהגאון הנ"ל:
ג׳
היללה היא שאנו קורין תרועה וכו' נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק. ועי' במ"מ מלשון זה למידק ההפסק בין שברים ותרועה עיי"ש. ובפר"ח כתב זה בלתי מכריע דשנוי קולות שלשים המה אלא מדכתב רבינו ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ולא כתב שלשה שברים ותרועה נראה יותר דבהפסק לעשותם עיי"ש: ובמ"ש לעיל בפ"א ה"א בפי' כמה דכייף וכו' וכמה דפשיט וכו' י"ל הספק אם גנוחי גנח או ילולי ילל לפי פי' רבינו זה לדאגה וזה לבכיה דיש מקום לומר לבכות על חטאים ביום הדין וגם לומר הנראה בעזרא שאמר אכלו וכו' שאמר להם שלא ירבו בבכיה ויבטחו בה' הסולח אבל לא מנע מהם הדאגה ורעדה מיום הדין ושמא שניהם יחד דמספקי לר' אבהו דידאג מהדין ויבכה על חטאיו:
ו׳
שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפי' ידי אחת וכו'. עי' בלח"מ לטעמו דר"ן דצריך פשוטה לפניה ותרועה לאחריה למה אינו יוצא ידי אחת ועי' מ"ש ע"ז ובפר"ח בסי' תקפ"ח השיג על פי' וכמו כן בכפות תמרים ר"ה כ"ז השיג על הלח"מ וכתב בדעת רבינו כיון דלא כיון בשמיעת התקיעה שתהיה לפני התרועה אלא שתהיה תקיעה ותרועה יחד אפי' ידי תקיעה לא יצא דבעינן שיכוין בתקיעה לעשותה לפני התרועה עיי"ש ובקל לחלק בהאי דהל' ד' במשך התקיעה דלא אמרינן דהוי כב' תקיעות דדעת רבינו דלא כירושלמי דאמר אפי' אחת אין בידו עי' בכ"מ שם דשם בתחילת התקיעה דעתו על הראשונה בלבד וסוף התקיעה במה שהאריך היה דעתו על התקיעה לאח"ז ותחילת התקיעה בכונה הראויה משא"כ כאן ועיי"ש בכפות תמרים דף ל"ד ע"ב בתוס' בד"ה מט' בני אדם מ"ש בטעם מחלוקת רש"י עם תוס' ורבינו אם צריך שלא יהיה כנגד הסדר שישמע תרועה אחר התקיעה או שיהיה כסדר זה אחר זה דוקא ואפילו בפעם אחת לא עיי"ש:
ח׳
ג' ברכות אמצעות של ר"ה ויו"כ של יובל שהן מלכיות וזכרונות ושופרות מעכבות זו את זו וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה וכו'. במסכת ר"ה ל"ב ע"א הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר רבי כנגד עשרה הילולים שאמר דוד בספר תהילים הילולים טובא הוו הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר (תהילים ק״נ:ג׳) ר' יוסף אמר כנגד עשרה דיברות שנאמרו לו למשה מסיני ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם: הנה י"ל דלא פליגי ולכל הכונות תיקנו עשרה וכדאיתא בפ"ק דמגילה ככולהו תנאי וככולי אמוראי דכמה טעמים בדבר אחד. וי"ל נגד י' מאמרות שנברא בהן העולם אשר ע"י בריאות העולם נתגלה כבוד ה' לעין כל מעשיו וא"כ כנגד י' אלו אשר בהן הכרת ה' ית' ע"י הבריאה ונגד י' דברות וכמ"ש ברש"י בשם ר' סעדיה גאון ז"ל שנכלל בהם כל התורה וזה כנגד קבלת מלכות שמים לקבל עליה רצון ה' ית"ש להיות מושל ברוחינו כמו שגילה רצונו בהתורה ולהדמות אליו כאשר נגלה לנו בי"ג מדותיו וכמ"ש רז"ל מה הוא רחום וכו' ובכלל העבודה השלימה לנו בראשונה הכרת אחדות ה' ואח"ז קבלת מ"ש ונגד י' הלולים בס' תהילים הנאמרין על מעשי ה' ית"ש אחרי הבריאה והשגחתו ורחמיו על כל מעשיו אחרי הבראם. והנה בגמ' הני י' מלכיות כנגד מי יש לפרש כנגד הנאמרים עם מ"ש גם נגד זכרונות ושופרות ועי' בפי"ב מהל' תפילה ה"ג ומ"ש שם עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג׳
א׳
כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע. לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה ג' פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דכתיב והעברת שופר תרועה הרי פשוטה לפניה תעבירו שופר הרי פשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועה של חדש השביעי אחד הן בין בראש השנה בין ביובל של יום הכיפורים שאין ת"ל בחדש השביעי דהא ידענא דיום כיפור בחדש השביעי הוא אלא אתא לאשמועינן דכל תרועות של חדש השביעי זה כזה. ומנין לג' של שלש שלש דכתיב תרועה ג' פעמים בר"ה וביובל ומנין ליתן האמור של זה בזה ת"ל שביעי שביעי לג"ש נאמר בראש השנה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי הא כיצד ג' שהן תשע והשתא דאתי בג"ש הקשה דלעיל לתקיעה לפניה ולאחריה לא צריך. תרועה האמורה בתורה מספקא לן אם היא היללה או האנחה או שניהן כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה ולכך אנו עושים הכל לצאת מידי ספק תרועה דמתרגמא יבבא ובאימיה דסיסרא כתיב נשקפה ותיבב והיינו או גנוחי גנחה או ילולי יללה. נמצא מנין התקיעות ל' כדי לצאת מכל ספק ובסימן תשר"ת היה נראה לומר שהיה יוצא ידי ספק מדאוריתא דההפסקה נראה דהוי דרבנן אלא דאפשר דאהפסקה נמי חיישינן מדאוריתא ולא נפיק ידי חובתיה דכתיב והעברת ותעבירו דמינייהו ילפינן פשוטה לפניה ולאחריה ומשמע לפניה דוקא ולאחריה דוקא בלא הפסק שום תקיעה בנתים והכא דאיכא הפסק בין תקיעה ראשונה ליבבא אי תרועה דקרא הוי יבבות לא נפיק ידי חובתיה מדאוריתא דהא דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא שאני הכא דהפסיק בתקיעה אחרת לשם מצוה כדכתב הרמב"ן ז"ל. שיעור תרועה כשתי תקיעות למאן דסבירא להו שיעור תקיעה אחד כתרועה אפשר דילפינן ליה מדכתיב והעברת שופר תרועה דמשמע שתהא העברה כשיעור התרועה ולפי' הרב ז"ל נראה דהכי קים להו דשיעור תרועה כשתי תקיעות והוי בכלל שיעורין הל"מ והכי נמי שיעור ג' שברים כתרועה ואף על גב דתקיעה אית לה שיעור כדאמר אם האריך בה כשתים לא עלתה לו אלא אחת דלמעלה לית בה שיעור דפסוקי תקיעתה בעינן דבכל תרועה בעינן העברה חדא בתחלה וחדא בסוף כדילפינן והאי כולה חדא היא. שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא כיון ששמען כסדרן אבל שמען מט' בני אדם כאחד לא יצא דבעינן תקיעה לפני התרועה ואחריה והכא כולהו הוו בבת אחת ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל הט' תקיעות כדילפינן דכולהו חדא מצוה נינהו ואית דאמר בגמרא דחד מדאוריתא ותרי מדברי סופרים דקראי דוהעברת שופר תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא כדאיתא התם. ויש במצוה זו ציוויין ואזהרות מדרבנן סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי ורובן יש להן סמך מן המקרא בברכות של ראש השנה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג׳
י״ב
התקיעות אין מעכבות כו'. עי' בהשגות דס"ל דמעכבות בר"ה זו את זו ועי' תוס' כאן ד' ל"ג ע"ב דהביאו ראיה דאינו מעכב ועי' בתוספתא מנחות פ"ו מבואר להדיא כשיטת הראב"ד ז"ל דמעכב ע"ש וכן משמע בתוספתא כאן פ"ב דאמר רק אם הקדים זה לזה אז יצא ע"ש וראיית התוס' מהך דתקיעות אינן מעכבות את הברכות הנה בירושלמי מוקי לה דמיירי כגון שחל להיות בשבת ובמקום אחד יש ב"ד ובמקום אחר אין ב"ד וכעין דאמרינן במנחות ד' מ"ה ע"א גבי מוספין ע"ש ועי' בירושלמי נזיר פ"ו ה"י גבי תנופה כה"ג דבזמן שיש לו ידים מעכב ובזמן שאין לו אינו מעכב. ובזה א"ש מה דמבואר בתוספתא דמנחות שם גבי פר דאינו מעכב את השעיר ועי' יומא ד' מ' ועי' מנחות ד' מ"ו ע"ב גבי כבשים והך דברכות ותקיעות י"ל דמה"ת מ"מ יצא רק דמדרבנן לא יצא גם התקיעות ונ"מ דאם אח"כ נזדמן לו מי שיכול לברך ברכות שיתקע עוד הפעם על סדר הברכות ועי' פסחים ד' קט"ו ע"א ע"ש ומ"מ אם חל להיות בשבת מקום שיש ב"ד ואין יכול לברך מ"מ התקיעה דוחה שבת ועי' בתוס' סוכה ד' ג' אם זה מקרי לא יצא ידי חובתו מה שאינו מקיים גזירה דרבנן ועי' מש"כ בהל' א"ב פ' י"ט ה"י אם חלל של דבריהם נטמא לטומאה מה"ת אם לוקה וע"ש פ"כ הי"ג דמבואר שם דלוקה ועי' בירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ח מוכח דאם נטמא בולד הטומאה דרבנן ופדאו ואח"כ נטמא באב הטומאה דאורייתא אין לוקין על מעות השניות אף דמה"ת פדיון הראשון לא הוה פדיון כלל ועי' תוס' ברכות ד' ט"ו ע"א ד"ה אי ר"י מה שכתבו דעל דאורייתא אין יכולים חכמים לתקן ע"ש ועי' חולין ד' כ' ע"ב גבי עיקור סימנין דעוף דיש שם ב' לשונות, ושם ד' פ"ה ע"ב גבי עוף בעזרה ע"ש ברש"י ותוס' ועי' מש"כ בה"ג ז"ל בהל' פאה ובהל' חלה דעל חלה ופאה של תורה לא תיקנו חכמים שיעור וגרס להיפך מגירסא דילן בחולין ד' קל"ז ע"ב ע"ש וזה ר"ל דאיבעי' דשבת ד' כ"ד ע"א אם מזכירין של חנוכה בבהמ"ז ע"ש דכיון דבהמ"ז מה"ת לא תיקנו חכמים בזה תקנה ועי' מש"כ התוס' חולין ד' י"ג ע"ב גבי הך דטומאה דתקרובת ע"ז ע"ש ועי' מש"כ בזה במס' כלים פכ"ה מ"ח לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמשקין מטמא כלי חרס מגבו אם רוק של זב אם ג"כ מטמא מדרבנן דלא גרע עכ"פ ממשקין טמאין וזהו כונת הירושלמי ספ"ג דעירובין מה דאמר שם על ב' ימים טובים ועל ב' חלות סבורה אני שאני מקבל שכר כו' והטעם באמת דר"ל דע"י דרבנן נתגרע הדאורייתא ולא קיים עדיין המצוה בשלימות ונמצא השניה משלמת לראשונה ועיין סוכה ד' כ"ג וכ"מ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג׳
ב׳
בההמ"ג. אבל הרמב"ן כו' ויש לחוש לדבריו. נ"ב וכן כתבו תוספות ערכין י' ע"א תד"ה אין בין כו'.
ח׳
ואחד מן התורה משלים בו ואם השלים בנביא יצא. כן הגירסא בגמרא ובהלכות. ובאמת פלא להגיה במשנה כן. ויעוי' רמב"ן וצ"ב מדוע מהדר הגמ' לא ה"ק מתחיל בתורה ומשלים בנביא וכו' ל"ל לאהדורי אדברי ת"ק לכן נראה להגיה בגמ' כך. ר"י אומר משלים בתורה ואם השלים בתורה יצא ופי' משלים פסוק אחד בתורה, ואם השלים עם כל הפסוקים של תורה, וזה על משקל לשון הת"ק ומשלים בנביא שפי' כל הפסוקים כן באופן זה אם השלים בתורה יצא. כן נראה. ודין של רבינו אמת מדאמר ותיקין היו משלימין בתורה מוכח דזה רק לכתחלה ולותיקין. ואם שגיתי ה' יכפר בעדי. ועיין בירושלמי.
ט׳
ולא זכרון יחיד אפילו לטובה כגון זכרני ה' ברצון עמך כו'. וזכרונות של רבים מזכירין אפילו בגדר תפלה לכן אמרו בתוספתא זכרונות האמורות בענין בקשה וזה זכור לאברהם ליצחק וכו' שבקש בכי תשא ר' יוסי אומר כולן כאחד היינו הנאמרין בכי תשא ובפ' עקב אומרן כלן כאחת משום דמשה מספר מה שהתפלל כבר ור' יהודא פליג דשתים הן ולכן אמר ראשונים בפני עצמן ושניים בפני עצמן. ופקדונות אינן כזכרונות. ובהלכות אע"ג דקיי"ל דר"י ור' יהודא הלכה כר' יוסי, הכא נהוג עלמא כר' יהודא מנהג ישראל תורה כו'. נראה דר' יוסי לטעמיה אזיל בפ"ק דף י"ח אמר דר' יוסי סבר אדם נידון בכל יום ואמר מ"ט דר' יוסי שנאמר ותפקדנו לבקרים. מ"ט לא אמר כר' נתן. בחינה עיוני בעלמא פקידה נמי עיוני בעלמא הוא אלא אר"ח טעמיה דר' יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. והנה לבתר דיליף מהך קרא דנידון בכל יום חזינא דהא דקאמר קרא ותפקדנו לבקרים כוונתו ע"י משפט שנידון בכל יום וא"כ קרי למשפט פקידה ולכן מדכרינן פקידה במקום זכירה דחזינא דלאו עיונא בעלמא הוא. אבל לדידן דקיי"ל דאינו נידון אלא בד' פרקים א"כ ע"כ הא דאמר ותפקדנו לבקרים הוא עיונא בעלמא ולכך לא הויא פקידה בכלל זכירה ולכן קיי"ל הכא כר' יהודא דאינו במקום זכירה. ולדידן הא דאמר קרא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו על מלך וציבור קאי דהם נידונין בכל יום וכמו דאמר בירושלמי שם. ר' יצחק בשם רבי מלך וציבור נידונין בכל יום מ"ט לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ועיי"ש. אבל יחיד אינו נידון בד' פרקים ופקידה עיונא בעלמא הוא. לכן נהגו כו"ע כר' יהודא.
[זה] שתוקע וכו'. ועיין מה שהביא הרב המגיד שאמר רבינו האי יעו"ש וכ"כ המרדכי הביאו ב"י סי' תקפ"ה וכתב מרן עליהם וז"ל ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה וכו' יעו"ש ועי' בשיירי כנה"ג מה שצדד בדברים אלו ובסוף דבריו עיין מה שנסתפק שם וז"ל וצריך לחקור אם יתברר לנו וכו' יעו"ש ולענ"ד נראה דבנדון זה לא יתחיל מתחילת התקיעות אלא ממקום שפסק הראשון ויש לדקדק בדבריו במה שצדד הספק בסוף דבריו דכיון דהברכה לא אהניא גם התקיעות לא מהנו מהיכן בא לו דהברכה לא אהניא אימא דמהניא לאותם התקיעות שתקע דהגע עצמך דאדם אחד שמע מקצת תקיעות ממקום אחד ושוב שמע מקצת תקיעות ממקום אחר מי לא צריך הב' ברכה אחרת היכא דסח בנתיים דע"כ לא כתבו רבינו ומרן שמע תקיעה אחת בשעה אחת ושניה בשעה שניה הרי אלו מצטרף וכו' ומשמע בלא ברכה אלא היכא דליכא היסח הדעת אבל כל דאיכא היסח הדעת (א"צ) [צריך] אשארה או אפשר לומר דאיירי בהיסח הדעת וחידוש אשמועינן דמצטרפין וא"צ להתחיל מתחילת התקיעות ולעולם בברכה שניה ונראה להביא ראיה דצריך לברך ממ"ש רבינו בהלכה זאת זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לדמעומד ואם סח ביניהם אינו חוזר ומברך עכ"ל משמע בין דמעומד לדמיושב לפי דהא מיהא יצא י"ח באותם דמיושב הא לא יצא עדיין י"ח והסיח דעתו צריך לברך ב' ועדיין יש לעיין בזה וא"כ בנידון דידן דלצורך הצבור צריך ברכה אחרת לשאר התקיעות משום שלא שמע התוקע הב' הברכה יברך ויתחיל ממקום שפסק והברכה הא' לא אזלא לאיבוד כי נצרכה לתחילת התקיעות.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב ג׳, מתוך הלכות שופר וסוכה ולולב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
