רמב״ם - הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ב׳

ספר זמנים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שופר וסוכה ולולב · פרק ב׳

הלכה א׳

הַכּל חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. אֲבָל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין וְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס חַיָּבִין:

הלכה ב׳

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הַחַיָּב יְדֵי חוֹבָתוֹ. לְפִיכָךְ אִשָּׁה אוֹ קָטָן שֶׁתָּקְעוּ בַּשּׁוֹפָר הַשּׁוֹמֵעַ מֵהֶן לֹא יָצָא. אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ וְאֵינוֹ מוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. טֻמְטוּם אֵינוֹ מוֹצִיא לֹא אֶת מִינוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. שֶׁהַטֻּמְטוּם שֶׁנִּקְרַע אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא זָכָר וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא נְקֵבָה:

הלכה ג׳

וְכֵן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אֵינוֹ מוֹצִיא אֲפִלּוּ עַצְמוֹ שֶׁאֵין צַד עַבְדוּת שֶׁבּוֹ מוֹצִיא צַד חֵרוּת שֶׁבּוֹ. אֶלָּא כֵּיצַד יֵצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. שֶׁיִּשְׁמַע מִבֶּן חוֹרִין שֶׁיִּתְקַע לוֹ:

הלכה ד׳

הַמִּתְעַסֵּק בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר לְהִתְלַמֵּד לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא. נִתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ:

הלכה ה׳

מִי שֶׁתָּקַע וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ תְּקִיעָתוֹ וְשָׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתּוֹקֵעַ מִתְכַּוֵּן לְזֶה פְּלוֹנִי שֶׁשָּׁמַע תְּקִיעָתוֹ וְאֵינוֹ יוֹדְעוֹ יָצָא. שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְכָל מִי שֶׁיִּשְׁמָעֶנּוּ. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְשָׁמַע הַתְּקִיעוֹת מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר יָצָא אִם נִתְכַּוֵּן לָצֵאת. שֶׁהֲרֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר מִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:

הלכה ו׳

יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אֵין תּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר בְּכָל מָקוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקִיעָה מִשּׁוּם שְׁבוּת וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁתּוֹקְעִין יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה וְיִדְחֶה שְׁבוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְלָמָּה אֵין תּוֹקְעִין גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיוֹלִיכֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּתְקַע לוֹ וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אוֹ יוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְיָבוֹא לִידֵי אִסּוּר סְקִילָה. שֶׁהַכּל חַיָּבִים בִּתְקִיעָה וְאֵין הַכּל בְּקִיאִין לִתְקֹעַ:

הלכה ז׳

הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ אֵין מְעַכְּבִין אוֹתָן מִלִּתְקֹעַ בְּשַׁבָּת שֶׁאֵינָהּ יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ. וּמֻתָּר לְגָדוֹל שֶׁיִּתְעַסֵּק עִמָּהֶן כְּדֵי לְלַמְּדָן בְּיוֹם טוֹב. בֵּין קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ בֵּין קָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ. שֶׁהַתְּקִיעָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:

הלכה ח׳

כְּשֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִתְקֹעַ בְּשַׁבָּת לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ בֵּית דִּין. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהָיָה הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהָיָה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ הַכּל תּוֹקְעִין בִּירוּשָׁלַיִם בְּשַׁבָּת כָּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין. וְלֹא אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם בִּלְבַד אֶלָּא כָּל עִיר שֶׁהָיְתָה בְּתוֹךְ תְּחוּם יְרוּשָׁלַיִם וְהָיְתָה רוֹאָה יְרוּשָׁלַיִם לֹא שֶׁתִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַנַּחַל. וְהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹל תְּקִיעַת יְרוּשָׁלַיִם לֹא שֶׁתִּהְיֶה בְּרֹאשׁ הָהָר. וְהָיְתָה יְכוֹלָה לָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם לֹא שֶׁיִּהְיֶה נָהָר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם. אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר הָיוּ תּוֹקְעִים בְּשַׁבָּת כִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל בִּשְׁאָר עָרֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין:

הלכה ט׳

וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁחָרַב הַמִּקְדָּשׁ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין קָבוּעַ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹקְעִין בּוֹ בְּשַׁבָּת. וְאֵין תּוֹקְעִין בְּשַׁבָּת אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ אֲבָל שְׁאָר בָּתֵּי דִּינִין אֵין תּוֹקְעִין בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן סְמוּכִין. וְאֵין תּוֹקְעִין אֶלָּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין גָּדוֹל בִּלְבַד כָּל זְמַן שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וַאֲפִלּוּ נִנְעֲרוּ לַעֲמֹד וְלֹא עָמְדוּ תּוֹקְעִין בִּפְנֵיהֶם. אֲבָל חוּץ לְבֵית דִּין אֵין תּוֹקְעִין. וְלָמָּה תּוֹקְעִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין זְרִיזִין הֵן וְלֹא יָבוֹאוּ הַתּוֹקְעִין לְהַעֲבִיר הַשּׁוֹפָר בִּפְנֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁבֵּית דִּין מַזְהִירִין אֶת הָעָם וּמוֹדִיעִין אוֹתָן:

הלכה י׳

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים בַּגָּלוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁתּוֹקְעִין בְּרִאשׁוֹן תּוֹקְעִין בְּשֵׁנִי. וְאִם חָל יוֹם רִאשׁוֹן לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְלֹא הָיָה בַּמָּקוֹם בֵּית דִּין הָרְאוּיִין לִתְקֹעַ תּוֹקְעִין בְּשֵׁנִי בִּלְבַד:

ספר המנוחה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳

א׳

ועדיין מפרק ראוהו בית דין. כתב הרב הכל חייבין לשמוע קול השופר כהנים לוים וישראלים כו'. אמר המפרש בגמרא בעי פשיטא אי הני לא מחייב מאן מחייב ומהדרינן אצטריך סד"א הואיל ותנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה מאן דאיתיה במצות יובל איתיה במצות דראש השנה ומאן דליתיה במצות יובל ליתיה במצות ראש השנה והני כהנים הואיל וליתנהו במצות דיובל דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם אימא במצוה דראש השנה נמי לא ליחייבו קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ובשילוח עבדים מיהא איתנהו. אבל נשים כו' נשים ועבדים דהא מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וקטנים דלאו בני דעה נינהו וכ"ש חרש שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה המקרע את כסותו ועביד דרך שטות כדמפרש התם בחגיגה דלא מיחייבו אבל המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהם לשאר מצות אבל מדבר ואינו שומע פטור משופר ומשום דכל שכן הוא לא הוצרך הרב להזכירם ועוד שהרי ביאר דינם בכמה מקומות. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבין. מי שחציו עבד כו' משום צד חירות שבו טומטום שמא זכר הוא ואנדרוגינוס מפני צד הזכרות. וכתב רש"י כי אנדרוגינוס בגימטריא זכר ונקבה:

ב׳

כתב הרב מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא לפיכך אשה או קטן כו'. אמר המפרש אשה או קטן והדומה להם שכתבנו למעלה השומע מהם לא יצא אבל זכר דבר חיובא הוא אע"פ שיצא ידי תקיעה יכול להוציא אחרים שלא יצאו דהא מחוייב בדבר היה ועוד דכל ישראל ערבים זה בזה לענין חיוב המצות ושמעינן מינה דאי בעו נשים תתקעו בלא ברכה ומי שתוקע בשבילן אינו מברך והן אינן רשאות לברך לא על התקיעה ולא על הסוכה ולא על הלולב דלענין נטילה הוא דאי בעו עבדי כשאר יומי דומיא דמיכל בת כושי שהיתה מנחת תפילין וכאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל כדאיתא בפרק המוציא תפלין אבל לענין ברכה לבטלה לא אמרינן ודעת חכמי צרפת דמברכי נשים אכלהו מצות ולא מסתבר שהרי אפילו קי"ל כר' יוסי ור' שמעון שאין מעכבין את הנשים מלתקוע ה"מ לענין תקיעה בשבת דליתא אלא משום גזרה דרבנן אבל לענין ברכה לבטלה דאיכא איסורא דאורייתא דכתיב לא תשא ליכא ספיקא דאסרי והלכך נטלי לולב בלא ברכה וכן בכל המצות כלן שהנשים פטורות מהם אי בעו עבדי להו בלא ברכה כמיכל בת כושי שהיתה מנחת תפלין בלא ברכה ולא מיחו בידה ואע"ג דדמי לחוכא וטלולא מיהו לא מצו מברכי אשר קדשנו דהא שקרא הוא וברכה לבטלה הוא ואין מקבלות שכר אלא כשאינו מצווה ועושה אבל לתינוקות מלמדין כדי שידעו לכשיגיעו לזמן חובה וזהו האמת שראוי להשען עליו וזו היתה כונת ר"מ כשלא הזכיר הא דאין מעכבין את הנשים מלתקוע משום דס"ל דאע"ג דר"י ור"ש פליגי עליה דר"י הלכה כסתם משנה דמחלוקת דברייתא וסתם מתניתין הלכה כסתם כו' ועוד דהא מיתניא גבי הלכתא פסיקתא וכ"כ בביאור בהלכות ציצית פ' אחרון והלכך לדעת הרב מעכבין אותן מלתקוע בי"ט של ר"ה והלכך לא מברכי ולא מברכינן עלייהו ומשום ה"ט נמי לא הזכירה הרי"ף וכן נראה וכן דעת אדני מורי יצ"ו: כתב הרב אנדרוגינוס מוציא את מינו. ממה נפשך אי בתר זכרות אזלת שניהם חייבים ואי בתר נקבות אזלת שניהם פטורים וזהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא אבל לדעת מי שאומר חציו זכר וחציו נקבה אינו מוציא אף מינו כמי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אינו מוציא לא את מינו דשמא התוקע הוא נקבה גמורה והשומע שמא זכר הוא אבל לעצמו מפיק דאי זכר הוא שפיר קא מפיק ואי נקבה הוא נקבה לאו בת חיובא היא:

ג׳

ומי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'. מבואר הוא אך צ"ע מפני מה כתב הרב גבי מי שחציו כו' וכן דהא לא דמי לא לאדרוגינוס ולא לטומטום ואפשר דמשום דדמי לטומטום שאינו מוציא את מינו ולא את שאינו מינו ומוסיף עליו מי שחציו עבד כו' דאינו מוציא אפילו לעצמו מש"ה כתב הרב וכן. ופשיטא לי בודאי לדעת הרב דאנדרוגינוס וטומטום תוקעין בלא ברכה דהא לא מיחייב בתקיעה אלא משום ספק וכן בכל המצות שהזמן גרמא מיהו במי שחציו עבד וחציו בן חורין מספקא לי אם התוקע מברך בשבילן או לא שהרי יש בו צד חיוב ודאי אבל אנדרוגינוס ספק כדאמרינן התם אנדרוגינוס לא הכירו בו חכמים אם זכר הוא ואם נקבה הוא הלכך לא מברך כ"ש טומטום דהוא כמו ספק וקי"ל דכל ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וכי היכי דעל ספיקא דרבנן לא מברכינן ה"נ ספיקא דרבנן אינו מברך מיהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין מספקא לן ונראה שמברך דהרי ודאי מחוייב מצד אחד ושאלתי את פי מורי יצ"ו והודה לדברי. ע"כ מפרק ראוהו בית דין:

ד׳

כתב הרב המתעסק בתקיעת שופר להתלמד כו' עד מן המתעסק לא יצא. אמר המפרש המתעסק מש"ה לא יצא כיון שאין כונתו לתקיעה גמורה וכן השומע ממנו לא יצא ול"מ אם השומע אינו מתכוין דלא יצא אלא אפילו מתכוין לא יצא דכ"ש הוא שהרי אפילו נתכוון התוקע לתקיעה גמורה להוציא עצמו לא יצא דבעיא שיתכוין משמיע להוציא את השומע כ"ש הכא דלא נתכוון התוקע לתקיעה כלל. ע"כ מפרק י"ט של ר"ה: כתב הרב נתכון שומע כו' עד שיתכוין שומע ומשמיע. אמר המפרש הרב פסק כר' יוסי דסבירא ליה דמצות צריכות כונה וכר' זירא דאמר ליה לשמעיה איכוון ותקע לי וכפשוטה דמתניתין דקתני היה עובר אחורי בית הכנסת כו' אם כיון לבו יצא, ואע"ג דרבה משני ליה לצאת לא בעי כונה לא שבקינן פשוטה דמתניתין ומעשה דר' זירא משום שנויי דגמרא דסברא נינהו וכ"ש היכא דהוו שנויי דחיקי כי הנהו דרבה ותו נמי הך ברייתא שהביא הכא דנתכוון שומע כו' לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע דאזלא אליבא דר' יוסי דנמוקו עמו והלכתא כותיה וכן נראה דעת הרי"ף מאחר שהביא הא דר' יוסי התם בפרק ערבי פסחים ואע"ג דפרישו רבוותא דהלכתא כרבא דאמר מצות אינן צריכות כונה לשם מצוה אבל הלכה היא שיתכוין שומע ומשמיע לשם תקיעה כי היכי דאמר ליה ר' זירא לשמעיה כו' אנן מאי דכתבינן משמע לן. ואע"ג דמצינו לתרוצי להא דהרי"ף ז"ל לסברא דרבוותא ומש"ה אייתי מלתא דר' יוסי התם ומה שכתבנו היא הנכון וכן דעת הר"ם:

ה׳

כתב הרב מי שתקע ונתכוון להוציא כו' עד להוציא את הרבים ידי חובתן. אמר המפרש כל זה אינו צריך ביאור. ע"כ מפרק ראוהו בית דין:

ו׳

כתב הרב י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת כו' עד ואין הכל בקיאין לתקוע. אמר המפרש מה שכתב הרב או מוציאו מרשות לרשות כי לא תמצא בתלמוד אלא ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים כו' הוא הדין דאיכא משום הוצאה אלא תלמודא רבותא נקט שאפילו יהיה השופר ברשות הרבים אתי למיעבד איסורא א"נ מש"ה נקט העברה משום דאשכחן בה קולא כגון פחות פחות מד' אמות והרב השלם לא הפיל דבר מהענין הצריך לכתוב מרוב שלמותו הגדולה שהכל חייבים בתקיעה כלומר בין חכמים בין עמי הארץ ואין הכל בקיאין לתקוע שאין הכל יודעין סדר התקיעות היאך הם וכמה שיעורם וגם נוסח הברכות ושמא ילכו אצל בקי ללמדם ויעבירנו או יוציאנו:

ז׳

כתב הרב התינוקות שלא הגיעו כו' עד אינה אסורה אלא משום שבות. אמר המפרש תינוקות שלא הגיעו לחינוך המצות הם כגון בני שש ושבע ואין מעכבין אותם בשבת שאינה יום טוב כגון שבת שאינה י"ט ולפני דלפני כדי שידעו לתקוע בי"ט וה"ה נמי בשבת שחל ראש השנה להיות בו דהא כ"ש הוא. מיהו נראה דהא מיירי בזמן שתקיעת שופר דוחה את השבת אבל בזמן הזה לא ודוקא בשלא הגיעו לחנוך אבל הגיעו לחנוך מעכבין דלמא מפקי לרשות הרבים ואפשר דמיירי בזמן הזה ואפ"ה אין מעכבין כיון שלא הגיעו לחינוך מצוה דלא איכפת לן אי מעברי ליה לשופר ארבע אמות ברשות הרבים וכן נראה דעת הרי"ף. ומותר לגדול להתעסק כו' כלומר לתקוע עמהם כדי שיראו וילמדו לתקוע ויש לעיין מי שאינו צריך למוד אם אסור לתקוע אפילו בי"ט מאחר שתקע תקיעה של מצוה שהרי ממ"ש ר"ש גבי הא דמתעסקין עמהם כו' יש ראיה לאסור שהרי כתב לא שגדול תוקע אלא מראה פנים לקטן שהוא רוצה שיתקע ואע"פ שלא מצינו מתעסק בכל התלמוד אלא בעושה מעשה:

ח׳

כתב הרב כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו כו' והיה ב"ד הגדול בירושלם כו' עד לא היו תוקעין. אמר המפרש נראה לדעת הרב דמקדש הרי כל ירושלים ומדינה הרי שאר גבולין והשתא דאתית להכי לא קשיא מידי מאי דמקשו קדמאי דקשיא להו מאי שנא שופר מלולב שבראשונה היה ניטל בכל מקום. והכא גבי שופר אמרינן במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ורבו התירוצין מיהו מאן דדייק לשון הרב מעיקרא פירכא ליתא דלולב ושופר אחד הוא שהרי בשאר מקומות חוץ מירושלים ועיר הסמוכה לה חוץ לתחום אין יודעין בקדוש החדש עדין שלא יצאו שלוחין עד למחר לפיכך אין תוקעין בהם. ולולב כשדוחה שבת בראשונה ה"מ במקומות היודעים על פי שלוחים מתי נתקדש החדש. ודעת הראב"ד דמקדש קרי מקדש ממש ומדינה קרי ירושלים עם הגבולים וטרח עצמו להשיג בזה להרב ר' משה וכבודו יהא מונח במקומו דליתא לההוא סברא דיליה כלל אך באמת כדעת הרב כן הוא שהרי בלולב מצינו ג"כ בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו' ועל כרחין מכל ירושלם קאמרינן ואעפ"י שלא מצינו מי שפירש כן שהרי בלולב כתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים וכשמדקדק כל הכתוב לפני ה' בכל ירושלם הוא אא"כ פירש הכתוב קדש קדשים או בחצר אהל מועד שהרי גבי מעשר וגבי בכור וגבי שלמים כתוב לפני ה' כל ירושלם משתמע במקדש נמי דתנינן גבי שופר כל ירושלם משתמע אלא משום דבסתמא כל בני ירושלם היו עולים למקדש לתקוע שופר וליטול לולב נקט מקדש וכן מצינו בירושלמי פרק ראוהו בית דין ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים בירושלם הלכך בשופר נמי גם כן ותו לא קשיא מידי. מיהו סוגית הירושלמי אינו נראה כן דמקשי מאי שנא מקדש מגבולין ולא שני ליה הכי ושמא משום דתקיעת שופר לאו מלאכה לא שני ליה בירושלמי כן אבל גמרא דידן דטעמא משום גזירה דרבה איכא למימר דהיינו טעמא דבמקדש תוקעין דהיינו בירושלים כיון שיודעין אימתי נתקדש החדש בבירור לא גזרו אבל בשאר מקומות גזרו אע"ג דלאו מלאכה הוא. אלא שעדין צ"ע לדעת הרב למה אין תוקעין בירושלם אלא בזמן שב"ד יושבין ובלולב לא שנינו כן נראה שניטל בכל שעה. ואיכא למימר דשופר הואיל ואחד יכול להוציא את הרבים וכולן יכולין להתקבץ בשעה שב"ד יושבין גדרו בו גדר אבל בלולב שצריך כל אחד ליטלו לא היו יכולין לגדור גדר זה שמא לא יהיה שהות לכולם ליטול ובית דין הגדול הוא הנקרא סנהדרי גדולה בכל מקום ומספרם אחד ושבעים כדמוכח התם מקראי והיו יושבים בדין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית ללמד לישראל חק ומשפט. וסנהדרי קטנה וב"ד של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד שש שעות ביום ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלם והיתה רואה ירושלם. לא שתהיה בתוך הנחל פירוש בעמק דהתם לא מציא למחזיא, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלם לא שתהיה בראש ההר דהתם אינה יכולה לשמוע קול תקיעת ירושלים כשיושבת בראש ההר וירושלם במקום נמוך בערך העיר ואע"פ שרואה אותה כיון שאינה שומעת קול השופר הנתקע בירושלם לא שרינן בה לתקוע והיתה יכולה לבא לירושלם לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם דהתם אינו יכול לעבור מזה לזה בכל עת שירצה עד שתבא ע"י (דוגות) שם. אנשי אותה העיר כו' דכל הני בעיא קרובה ורואה ושומעת ויכולה לבא ואז תוקעין בה בשבת אבל אם חסרה אחת מאלו המדות מהן לא שרינן ליה למתקע בשבת. ולשון הגמרא הרי הוא רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר קרובה פרט ליושבת חוץ לתחום ויכולה לבא פרט למפסקא ליה מברא:

ט׳

כתב הרב ובזמן שחרב בית המקדש כו'. אמר המפרש דוקא כשהוא קבוע שמנוהו כל ישראל להיות דן את דיניהם כגון סנהדרין גדולה וקטנה וב"ד של שלשה אבל אם היה בי דינא דאקראי כלומר שלא מנוהו אלא לצורך שעה אין תוקעין בו ודוקא כשתוקעין בבית דין קבוע הוא שיהיה סמוך בארץ וענין הסמיכה ידוע הוא שהיו קורין אותו רבי ויש לו רשות אחר כן לדון אפילו דיני קנסות והסמיכה לא היתה נעשית כי אם בארץ ישראל. אלא בב"ד שקדשו את החדש כו' ואפילו ננערו לעמוד ולילך אפ"ה תוקעין בפניהם דב"ד יושבין בעינן והא איכא והא מלתא דננערו סלקא בתיקו בגמרא ולקולא אמר המפרש לא אשכחן דוכתא בעולם דתוקעין בה בי"ט של ראש השנה בשבת מיהו מדינא דגמרא הכי משמע כמ"ש הרב וכן הסכים הרי"ף וכ"כ הרב בעל העזר שהוא ראה חכם שבא מדמשק שראה שהיו תוקעין ביום טוב של ראש השנה בשבת:

י׳

כתב הרב ואם חל יום ראשון להיות בשבת כו' תוקעים בשני בלבד. אמר המפרש ואין בזה משום מריעין לה בסופה דהא גרסינן בירושלמי כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה לא שחל ראש השנה להיות בשבת אלא שארעו אונס פירוש כגון שאין שם בית דין הראויין לתקוע אי נמי שנתרשלו במצוה ולא לקחו שופר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳

ב׳

אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו. כתב ה״ה שרבינו פסק כדברי האומר בריה בפני עצמה כלומר שהוא ספק וכ״כ פ״א מהל' א״ב. וא״ת אם דעתו כך אם כתב שם אנדרוגינוס מותר לישא אשה הא בפ' הערל (יבמות פ"ב:) הקשו לר״ל דאמר דהוי ספק ממתניתין דקאמר אנדרוגינוס נושא כלומר דמשמע לכתחלה, ותירץ כר״ל אם נשא אבל לכתחלה אסור לישא משום ספק. וי״ל שרבינו מפרש שם כפי' התוספות שמקשה מדקאמר נושא דמשמע דחייב במצות פריה ורביה אבל לא שיהא אסור לישא לכתחלה לדעת ר״ל וכמבואר שם בתוספות. ובהל' תרומה פ״ז בפירוש כ״מ הביא דברי רשב״א שהקשה כן (בס"פ הערל) ע״ש:

ד׳

וכן השומע מן המתעסק. בגמ' (דף ל"ג:) הקשו אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תיהוי תיובתא דרבי זירא לא וכו' וכיון דרבינו פסק כר' זירא לא היה לו לכתוב מן המתעסק אלא שנמשך אחר לשון המשנה: נתכוון שומע וכו'. כתב ה"ה ואולי שהוא סבור וכו' ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבא וכו'. ולכאורה קשה על זה דשם בגמרא (דף כ"ח) אמרו שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא והקשו פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל. וקשה דאם הגמרא סברה דיש לחלק בין דין השופר לדין מצה כדכתב ה"ה ז"ל איך הקשה פשיטא אדרבה הוה ליה לאקשויי ה"ק זאת אומרת. וע"ק למה לא כתב ה"ה החילוק שאמרו בגמ' מהו דתימא התם אכול מצה וכו' ולמה הניח החילוק האמור בגמ' וחילק חילוק אחר ונראה לתרץ דהוא הוא החילוק האמור בגמ' אלא שה"ה ביארו יותר. והשתא א"ש דאע"ג דהגמרא מתחלה היה משוה אותם כשתירץ לו המתרץ מה דתימא תפס לו אותה סברא עיקר ולה"ק אלמא קסבר רבא כלומר רבא הוא דסובר ולא אבוה דשמואל שאמר הדין במצה. זה נראה לדעת ה"ה עם שמ"מ ק"ל קצת איך לא הזכיר ה"ה בדבריו שזהו החילוק האמור בגמרא אלא שאמרו מדעתו כאילו אין רמז לו כלל בגמ'. ולכך היה נ"ל לומר דלא היה בגירסת ה"ה פשיטא כו' אלא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא קסבר רבא מצות אינן צריכות כונה ע"כ וכן מצאתי הגירסא בגמ' כתיבת יד: נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון התוקע להוציאו וכו'. קשה על דברי רבינו דבהלכות ק״ש פ' ב' כתב דאפילו היה מגיה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון א״כ משמע דמצות אינן צריכות כוונה דאע״ג דפסק דבעי כוונה בפסוק ראשון הרי כתב הרב״י ז״ל בשם הרשב״א ז״ל סי' ס״ג דלכ״ע פסוק ראשון צריך כוונה אפילו למ״ד מצות אינן צריכות כוונה דכי קאמר מצות אינן צריכות כוונה היינו כוונה לצאת אבל הך כוונה לא הוי כוונה לצאת אלא כונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים א״כ מ״ש בגמרא שמצות צריכות כוונה הוי דלכל הפרשה בעי כוונה לצאת דלפסוק ראשון כ״ע מודו וא״כ רבינו דפסק שם דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון הוי כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה וכאן פסק בהפך ואפילו תאמר דבמ״ש ה״ה שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעה וכו' יספיק לתרץ זה ונימא דהכא הוי השמיעה עיקר ולכך בעי כוונה אבל התם האמירה היא העיקר דהוי כמעשה ולכך לא בעי כוונה מה שזה אינו לפי האמת דאין כוונת ה״ה לחלק אלא בין מעשה לשמיעה ואמירה וכיון דאינו מעשה ממש הכל שוה ובעי כוונה וכדכתב רבינו יונה בפ״ק דברכות ומגיה יוכיח שהוא אמירה ופסק רבינו דלא בעי כוונה. ואפילו יהבינן ליה כל טעותיה למי שיפרש כן מ״מ תקשי ליה למ״ש ה״ה שהוא חושב שנוסחת רבינו בהלכות חמץ ומצה שהוא לא יצא ולפי זה נסתלק החילוק של ה״ה אם כן תקשי לך ק״ש כדכתיבנא. ונראה דדעת רבינו כמ״ש הרמב״ן בספר המלחמות בפרק ראוהו ב״ד שכתב שם דבהא פליגי מ״ד מצוות צריכות כוונה או אינן צריכות אי בעי כוונה בפסוק ראשון או לא וכל הני תנאי דאית להו דבעי כוונה בק״ש אית להו דמצות צריכות כוונה אבל למ״ד דמצות אינן צריכות כוונה אפילו בפסוק ראשון לא בעי כוונה ואין לחלק בין כוונת הענין לכוונה לצאת דהכל אחד. וראיה לדבריו דאם תחלק בכך מאי הקשה הגמ' ממתניתין ש״מ דמצות צריכות כוונה נימא דמתני' דקאמר אם כיון לבו היינו כוונת הענין בפסוק ראשון א״ו אין לחלק בין כוונה לכוונה ושם האריך ע״ש. ולכך סובר רבינו דדוקא בפסוק ראשון בעי כוונה דפסק כמ״ד מצות צריכות כוונה אבל למ״ד אינן צריכות אפילו בפסוק ראשון לא. וא״ת לפי זה קשיא דרבא ארבא דהוא פסק כר״מ בברכות דבפסוק ראשון בעי כוונה בר״ה בפרק ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ"ח) אמר רבא דמצות לא בעו כוונה דהכי אמר התם רבא אמר לצאת לא בעי כוונה וכו'. וי״ל דרבא לדבריו דרבה קאמר ולתרץ אליביה וליה לא ס״ל וכדכתב שם דרבא לא מכרעה. וכ״ת איך כתב שם דרבא לא מכרעה דמשמע דמסופק לו אם אליבא דנפשיה קאמר או אליבא דרבה הא מוכרח הוא לפמ״ש דלא אמרו אליבא דידיה. וי״ל דאמר כן הרמב״ן לרבא דעליה קא מהדר דלא מכרעה אבל לדידיה ודאי דמוכרח הכי כדכתיבנא. אבל ה״ה כתב ועכ״ז אני מסתפק שלא תהיה נוסחת רבינו לא יצא. וא״ת אם נסתפק רבינו גבי מצה לא יצא איך כתב אח״כ לתת טעם כל מי שאכל בשעת חוליו והיה נכפה ונתרפא מפני שאכל בשעה שהיה פטור מן המצות לימא מפני שאכל בלא כוונה. ויש לומר דכי מצריכינן כוונה למאן דמצי לכוון דעתו אבל השוטה שאינו יכול לכוון ודאי שהיה יוצא בכך לכך הוכרח לתת טעם שבאותה שעה היה פטור מן המצות והוא פשוט. והטור כתב בא״ח סימן תע״ה שנסתפק במ״ש רבינו בהל' חמץ ומצה אי ס״ל דבעי כוונה או לא. ולא ידעתי איך נסתפק בכך דאם גורס בדברי רבינו יצא אם כן ודאי דלא בעי כוונה ואם גורס לא יצא ודאי דבעי כוונה. ועל מה שתמה ה״ה דמאין מצא רבינו חילוק זה. נראה לי טעם נכון בסוגיא דפסחים (דף קי"ד) דמשמע מהתם גבי טבול דלא בעי כוונה והכא משמע דבעי כוונה וכתבו שם התוספות דיש לחלק בין מצה לשופר ולכך לא הביאו שם לראיה דמצות צריכות כוונה מהא דאמר ר' יוסי גבי שופר וכיון דסוגיא דהתם מוכרחת דלא בעי כוונה והכא משמע דבעי כוונה מש״ה הוצרך רבינו לחלק החילוק שחלק ה״ה והוא נכון ע״ש:

ו׳

יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ומן הדין היה וכו' יבא עשה וכו' וידחה שבות. קשה דאיך כתב דמן הדין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם הא מצות עשה ול"ת הוא כדכתב הוא ז"ל בריש הלכות שבת והוא ז"ל כתב לעיל בפרק ראשון בשופר של ר"ה אין מחללין עליו את יו"ט וכו' ואפילו בדבר שאיסורו משום שבות משום דיו"ט עשה ול"ת וכיון דיו"ט עשה ולא תעשה לא דחי תקיעה שהיא מ"ע השבות שלה בקום עשה דרבנן העמידו דבריהם נגד של תורה בשב ואל תעשה א"כ היכי קאמר הכא דהיה ראוי שידחה התקיעה השבות של שבת דהוא עשה וכ"ת שאני אותו שבות דהיא גזרה שמא יתלוש וכו' הא ליתא דהך שבות דתקיעה נמי היא גזרה שמא יתקן כלי שיר. וי"ל דשאני הך שבות דתקיעה שהוא קל שהא התורה התירה לגבי יו"ט דהא התקיעה ביו"ט שבות הוא והתורה התירה אותו דאל"כ לא משכח תקיעת שופר וא"כ ראוי היה ג"כ להתירו בשבת. ועי"ל דשאני התם שאין ראוי שידחה מפני שהוא דבר שאפשר לעשותו מבערב שיכול להכין השופר מאתמול אבל הכא דא"א לעשות התקיעה מאתמול דהיום היא נעשית עכ"פ. א"נ הכא שאני דהתקיעה שהיא המצוה דוחה השבות א"כ נמצא שבשעת עשיית המצוה נדחה השבות אבל התם קודם עשיית המצוה נדחה השבות. וא"ת מה תירץ רבינו גזרה שמא יעבירנו הא התקיעה נמי גזרה שמא יתקן כלי שיר והיה ראוי לדחות השבות ומה לי הך גזרה או הך גזרה. וי"ל דמ"מ הך גזרה דיעבירנו קרובה ביותר והוא בשופר עצמו:

ז׳

התינוקות שלא הגיעו לחינוך וכו'. בפ' יו"ט של ר"ה (דף ל"ב:) אמרו במשנה אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין עמהם עד שילמדו ובגמ' (דף ל"ג) אמר רבי אלעזר אפילו בשבת תניא נמי הכי מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת ואצ"ל ביו"ט. הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא לכתחלה אמרינן תקעו והדר תנא אין מעכבין עיכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן תקעו ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ע"כ בגמרא. ויש כאן שני פירושים האחד קטן שהגיע לחינוך מתעסקין בו שילמוד קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין וזהו פירוש רש"י ז"ל ופירוש הראב"ד בהשגות ופי' הרי"ף ז"ל. ויש פירוש אחר בהפך והוא שהוזכר בדברי הרי"ף ואית דאמרי אפכא והוא פירוש התוספות הוזכרה שם בתוספות גרסא אחרת ומצאתיה בגמרא כתיבת יד תנ"ה מתעסקין בהן עד שילמדו אפילו בשבת ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו"ט הא בשבת מעכבין הא אמרת רישא אפילו בשבת אין מעכבין ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. והרב המגיד נראה שסובר כדברי רבינו דהוא מפרש כאית דאמרי בהרי"ף ז"ל דטפי יש להתיר כשלא הגיע לחינוך מהיכא דהגיע ופשוט הוא שכך דעתו של רבינו ז"ל דאי דעתו להחמיר בלא הגיע לחינוך טפי וכוונתו לומר דהיכא דלא הגיעו אין מעכבין בשבת אבל אין מתעסקין אבל היכא דהגיעו לחינוך יש שם קולא יותר דאפילו להתעסק עמהם בשבת מותר ולזה כתב התינוקות שלא הגיעו לחינוך אין מעכבין אבל הגיעו אפילו מתעסקין בשבת אבל ביו"ט אפילו שלא הגיעו לחינוך מותר להתעסק וז"א ומותר לגדול להתעסק וכו' כלומר דאפילו לא הגיע לחינוך מתעסק עמהם מפני שלא אמרו בברייתא אלא אין מעכבין בשבת כלומר בשבת אין מעכבין אבל ביו"ט אפילו מתעסקין. א"א לפרש כן בדברי רבינו ז"ל דאם כן לא היה לו לומר בין קטן שהגיע לחינוך וכו' דקטן שהגיע לחינוך מאן דכר שמיה פשיטא דאפי' ההתעסקות בשבת מותר בו ובשלמא לפירוש ה"ה הוצרך להזכירו משום דבשבת אין מתעסקין בקטן שהגיע לחינוך ולכך הוצרך לומר דביום טוב מתעסקין אפילו בו אבל למאי דפרישית מאן דכר שמיה בקטן שהגיע לחינוך דעד השתא בקטן שלא הגיע קא עסיק ובקטן שהגיע לא הוצרך לומר דין זה דפשיטא דאפילו בשבת מתעסקין א"ו דמה שפירש ה"ה עיקר. ועוד דבשלמא השתא הזכיר היתר ההתעסקות בשבת כדכתב ה"ה דפסיק לחלוקה בתרתי וקאמר מותר להתעסק בהן כדי שילמדו והיינו אפילו בשבת ואח"כ אמר ביו"ט והוי כאילו אמר וביו"ט והוי חלוקה אחרת דקאמר דביו"ט בכל הקטנים מותרים. אבל אם נפרש בהפך נמצא היתר ההתעסקות בקטן שהגיע לחינוך בא מן הדיוק ואין לו שחר. אלא שקשה למה שפירש ה"ה דלמה כתב דבלא הגיע לחינוך מותר ביו"ט אפילו בשבת מותר נמי להתעסק לזה תירץ הוא ז"ל דלא נקט ביו"ט אלא משום קטן שהגיע לחינוך. וקשה טובא דכמאן גריס רבינו ז"ל בגמרא אי גריס כגירסתנו קשה טובא דלגרסתנו אין מעכבין בשבת בכל הקטנים ורבינו כתב דמעכבין בקטן שהגיע לחינוך שכן כתב התינוקות שלא הגיעו וכו' אין מעכבין משמע הא הגיעו מעכבין וכן כתב ה"ה בדברי רבינו ועוד דמותר להתעסק ביו"ט לא הוזכר לגירסא זאת דלא אמרו אלא אין מעכבין בשבת ואין צ"ל ביו"ט אבל להתעסק ביו"ט לא הוזכר כלל היתר בגמרא. ואי הוא גריס כגירסא שנזכרה בדברי התוספות מ"מ קשה דמאין מצא היתר לקטן שהגיע לחינוך ביו"ט דשם לא אמרו אלא אין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו"ט אע"ג שיש לדחות ולומר דמאי דנקט אין מעכבין הוא לומר דבשבת לא מבעיא דאין מתעסקין אלא אפילו עכובא מעכבין מ"מ לא ידענא מנא ליה הא לרבינו דאמאי לא קאמר דברייתא בדיוקא נקט אין מעכבין לומר ביו"ט אבל אין מתעסקין. ונראה לתרץ דודאי דהוא גרס כגירסת התוס' ומ"מ יצא לו לרבינו היתר זה דסובר רבינו דפשטא דמתניתין ביו"ט איירי ובכל גוונא איירי בין בקטן שהגיע ובין בקטן שלא הגיע וכי תירצו בגמרא כאן בקטן וכו' לא תירצו אלא לברייתא משום דכבר שנה ההתעסקות כל שכן חילוקא בתרא אבל מתני' זו אף זו קתני וכיון דמתניתין בסתמא איירי א"כ אפילו בקטן שהגיע מותר ההתעסקות ביו"ט אבל מדברי התוס' דריש ערכין (דף ב') משמע דתירוצא דקאמר כאן בקטן כו' אמתניתין נמי קאי ומ"מ דעת רבינו כך כמ"ש:

ח׳

כשגזרו שלא לתקוע בשבת וכו'. לפירוש רבינו קשה קצת דמקדש משמע מקדש דוקא ולדידיה הוי אפילו כל ירושלים. אבל לשון המשנה (דף כ"ט:) דועוד זאת היתה ירושלים יתירה לשון היתה הוא מרווח יותר לפירושו דר"ל ירושלים מקודם כשהיתה בבניינה שהיו תוקעין בה היה לה מעלה גדולה ממה שיש ליבנה עתה אחר התקנה וביאר שכל עוד וכו'. ורש"י ז"ל בפירוש המשנה פי' אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולין ע"כ. וזה שלא כדברי רבינו ז"ל. וא"כ פירש ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה עד כאן. וזהו כפירוש רבינו ז"ל דלפירוש שאר המפרשים בעודה בבניינה היתה ירושלים ככל המדינות ולכך לדברי רש"י ז"ל שהם סותרים זה לזה צ"ע: עוד זאת ראיתי ונתון אל לבי על כל הכתוב לעיל על הלכות שופר. .

ט׳

ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקדשו את החדש וכו'. אע"ג דרש"י ז"ל כתב בגמרא (דף ל') דהיינו כר' אלעזר דאמר במשנה לא התקין ר"י ב"ז אלא ביבנה בלבד רבינו אינו סובר כן דודאי לא פסק כר' אלעזר דאין ראוי לפסוק כמותו במקום ת"ק ובהדיא כתב בפירוש המשנה דאין הלכה כמותו אלא סובר דת"ק אית ליה דבעינן בית דין שקדשו את החדש וסגי בכל בית דין של שלשה דלקדוש החדש בג' סגי ואם כן תימה על רש"י שכתב סנהדרי גדולה המקדשין את החדש ור' אלעזר היא דסבר דבעינן סנהדרי גדולה ובמה שאמרו בגמרא א"ב בי דינא דאקראי סובר ג"כ דלא כפירוש רש"י ז"ל דלרש"י ז"ל לסברת אמרו לו בעי ב"ד קבוע ולת"ק בבי דינא דאקראי סגי. ורבינו סובר דאדרבא מה שאמר אמרו אחד יבנה ואחד כ"מ שיש בו ב"ד משמע לאוסופי כל ב"ד דאקראי וכן פירש הוא ז"ל בפירוש המשנה ולת"ק בעינן ב"ד קבוע והוא פסק כת"ק:

י׳

בזמן הזה וכו'. כתב ה"ה ולא כתב יום שני כלומר היה לו לכתוב אחד מימי ר"ה ולמה פרט יום ראשון דוקא:

נחלת הכלל · ToratEmet

כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳

א׳

הכל חייבים וכו'. ברייתא בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כ"ט) וקאמר בגמרא דכהנים איצטריכא ליה דליתנהו ביובל כדתנן כהנים ולויים מוכרים לעולם וגואלים בין לפני היובל בין לאחר היובל סד"א הואיל וליתנהו ביובל ליתנהו בר"ה קמ"ל. ובריש ערכין (דף ב':) קאמר דהכל לאיתויי קטן שהגיע לחינוך:

ד׳

נתכוון שומע לצאת ידי חובתו וכו'. הרב בעל מגיד משנה ז"ל הביא ההיא דר' זירא בפרק ראוהו ב"ד דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי ומסקנא עד שיתכוין שומע ומשמיע ותמה על דברי רבינו ז"ל שפסק פ' ו' מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם יצא וזה נראה בגמרא שהוא כדעת מי שאומר מצות אין צריכות כוונה והצריך כאן כוונת שומע ומשמיע ונסתפק בנוסחת רבינו ז"ל גבי מצה אם היא אמיתית ועם כל זה יישב הנוסחא. והר"ן ז"ל כתב וז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא אלא שבפ"ו מהל' חמץ ומצה כתב דכפאוהו ואכל מצה יצא ולא פליגא דידיה אדידיה דס"ל דבתקיעת שופר כיון דחזינן דרבי זירא אמר לשמעיה איכוין ותקע לי נקטינן דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר הילכך אע"ג דשופר מידחיא דקי"ל צריך כוונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא עכ"ל. ומ"ש הר"ן ז"ל ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר משום דבגמ' (ר"ה כ"ח) אמרינן שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאוהו ואכל מצה יצא וגרסינן עלה אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל:

ז׳

התינוקות וכו' בשבת שאינה יו"ט. כלומר שאינו ר"ה וכ"ש בשבת שחל ר"ה בו מיהו ה"מ בזמן שתקיעת שופר דוחה שבת ואפשר דאפילו בזמן הזה דכיון שלא הגיע לחינוך לא איכפת לן אי לא מעכב ליה בר"ה. ומדברי רש"י שכתב מתעסק עמהם לא שהגדול תוקע וכו' משמע שמי שאינו צריך ללמוד אסור לתקוע ביו"ט אחר שתקע תקיעה של מצוה. וא"ת מ"ט שופר אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין ובלולב לא מצינו כן. ונ"ל בשופר אחד יכול להוציא את הכל י"ח ויכול להיות בעוד בית דין יושבין משא"כ בלולב שכל אחד צריך ליטלו ושמא לא יהא שהות:

ח׳

כשגזרו שלא לתקוע וכו' ולא אנשי ירושלים בלבד וכו'. פרק יו"ט של ר"ה (ר"ה כ"ט:) משנה ועוד זאת היתה ירושלים וכו' (עיין במ"מ) ומייתי בגמ' (דף ל') אהא מתני' ת"ר רואה פרט ליושבת בנחל שומעת פרט ליושבת בראש ההר וקרובה פרט ליושבת חוץ לתחום והיא יכולה לבא פרט לדמפסיק לה מברא. ורבינו כלל לשון המשנה ולשון הברייתא בלשונו הטהור וכתב אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר והיא יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם:

ט׳

ובזמן הזה שחרב בית המקדש. משנה שם (דף כ"ט:) משחרב ב"ה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד. ופי' רבינו ב"ד קבוע וסמוך: ואין תוקעין בשבת אלא בב"ד שקידשו וכו'. ברייתא שם (דף ל'): ומ"ש ואין תוקעין אלא בפני ב"ד גדול בלבד וכו'. ברייתא פירשוה כן בגמ' אתמר נמי א"ר חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין ולפי שהדינין האלו יוצאים כל אחד ממקומו כתבה רבינו כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד: ומ"ש ואין תוקעין אלא בפני ב"ד גדול. פירוש קבוע וסמוך שקדשו החדש:

י׳

בזמן הזה שאנו וכו'. קשיא לי שנראה מלשון רבינו שאפילו עתה שאין אנו מקדשין ע"פ הראייה תוקעין בב"ד קבוע שאמר ולא היה במקום ב"ד הראויים לתקוע משמע שאפשר להמצא עתה ב"ד הראויים לתקוע. ולמעלה פסק שאין תוקעין אלא בב"ד שקדשו את החדש. ונ"ל שהטעם שאמרו שאין תוקעין אלא בב"ד שקדשו את החדש הוא לפי שאם היינו מתירין לתקוע בכל ב"ד אע"פ שלא קדשו את החדש באותו ב"ד היו באים לתקוע אף בב"ד של עיר אחרת שלא קדשו החדש באותה העיר והם לא ידעו אם היום קדש או למחר ואותו היום אינו ר"ה ותוקעין בשבת דלאו יו"ט וא"כ עכשיו שהכל עושין ע"פ חשבון ועושין שני ימים הרי הדבר אצלנו ודאי וליכא למיחש לההיא דב"ד שקדשו את החדש ולפיכך כל ב"ד קבוע וסמוך תוקעין והרי הוא כב"ד שקדשו את החדש: ומ"ש כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני וכו'. שלא תאמר הואיל ובקיאינן בקביעא דירחא יום ראשון עיקר ואין צריך לתקוע בשני או אם ת"ל שצריך ה"מ בשתקעו בראשון שהוא העיקר אבל אחר שלא תקעו בראשון מה מועיל תקיעת השני קמ"ל תוקעין בשני בלבד. ויותר נכון לומר שרבינו כתב הדין לזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה כמו שכתב דיני טומאה וטהרה ודיני הקרבנות אע"פ שאין נוהגין עכשיו וזה עיקר:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳

דברי ירמיהו על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 28,899 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳

א׳

הכל חייבים לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים. דלא תימא כהנים לוים דליתנהו במצות יובל דמוכרים לעולם וגואלים לעולם ליתנהו נמי בתקיעת שופר קמ"ל דנהי דליתנהו בכל דין השמטת קרקע אבל בהשמטת כספים ושילוח עבדים איתנהו ולהכי איתנהו נמי בתקיעת שופר. וגרים ועבדים משוחררים נמי דחייבים בכל המצות אבל נשים ועבדים וקטנים פטורים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמה וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. כדילפינן מתפילין דכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה לתפילין מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמה דכתיב מימים ימימה ונשים פטורות דאיתקוש תפילין לתלמוד תורה דכתיב ושננתם וקשרתם ונשים פטורות מתלמוד תורה דכתיב לבניך הכי נמי דתפילין ואיתקש כל התורה כולה במצות עשה שהזמן גרמה לתפילין כדאמר. ועבדים אתקשו לאשה בגזירה שוה דלה לה כתיב באשה וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה חרופה או חפשה לא ניתן לה מה אשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמה אף עבדים וקטנים דלאו בני חיוב מצוה נינהו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבים טומטום שמא זכר הוא ואנדרוגינוס נמי דבריה בפני עצמה היא ולאו אשה הוא. השומע תקיעת שופר ממי שאינו חייב לא יצא דתוקע ושומע כולהו מחד קרא נפקין וכי היכי דשומע בר חיוב הכי נמי תוקע. אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא שאינו מינו דאף על גב דהוי חייב לא מפיק לאנשים דהוו ודאי בני חיובא. טומטום אפילו מינו אינו מוציא דשמא השומע זכר והיא נקבה לכשקרע ומי שחציו עבד אפילו עצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו וכיצד יצא ידי חובתו שישמע מבן חורין שיתקע לו דבין בתקיעה בין בשמיעה נפיק איניש ידי חובתיה דקרא קאמר יום תרועה ולא קפיד אתוקע או אשומע אלא בחד מתרי גווני נפיק.

ד׳

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו ונראה דכוונת שומע ומשמיע דבעינן למאן דאמר מצות צריכות כוונה היינו מדרבנן.

ו׳

י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת תוקעין מדאוריתא אלא שחכמים העמידו דבריהם לעשות גדר שלא יבא לידי איסור סקילה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב׳

ב׳

אנדרוגינוס כו'. עיין בהשגות ועיין מש"כ התוס' יבמות ד' פ"ג ע"א דהוא כלול משניהם ומש"כ רבינו ז"ל בהלכות איסורי מזבח פ"ג ה"ג דכיון דיש שינוי בעצם הבריאה הרי הוא כמין אחר ועיין ירושלמי פ"ג דתרומות גבי המפריש מקצת תרומה ומעשרות דממנו עליו שפיר יכול להפריש ושם גבי שני כריים דהפריש מזה מקצת ומזה מקצת אינו יכול להפריש מזה על זה ועיין מש"כ רבינו ז"ל בה' תרומות פ"ז הי"ו ע"ש ובדברי הירושלמי שם אם מנחה של אנדרוגינוס קריבה כליל ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' מטמא מו"מ פ"א ה"ז דלגבי עצמו הוה אם נגע בשלו חייב על ביאת מקדש ע"ש הרי חזינן דדבר הפורש ממנו לגבי עצמו הוה דבר ודאי ועיין בירושלמי פ"ג דקדושין ופ"ב דיבמות וכי יש ממ"נ בעריות ועיין מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"א דבכורים מ"ה דנמעטו בגדר ודאי ולא בגדר ספק ועיין בנזיר ד' י"ג ע"א ובירושלמי שם ותוס' ב"ב ד' קמ"א ונדרים ד' י"ז ע"ב גבי כוי ומש"כ רבינו ז"ל בהל' עדות פ"ט ה"ג ולא כתב כמו בה' איסורי מזבח ועיין בכורות דף נ"ז ע"א גבי מעשר בהמה וביבמות ד' ק' ע"ש דקרא ליה בריה ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורות הלכה ה' פרק ב' מש"כ בזה:

ג׳

אינו מוציא את עצמו. והא דגבי לולב לא אמרינן כן דלא הוה נטילתו נטילה דזה הטעם לא שייך רק בדבר דהוא דבר נפרד ממנו כמו בהתקיעה דהוא עצמו אינו יוצא בתקיעתו רק בשמיעתו והוה רק בגדר מוציא ולכך כיון שמעורב בו צד פטור אינו יוצא משא"כ בדבר שאין החיוב עליו שיוצא בזה רק שיעשה הדבר והרי עשה דאל"כ האיך יוצא בשומע מאחר הא בהשמיעה גופא מעורב כח פטור וזה ר"ל ג"כ הירושלמי ריש פ"א דתרומות דאמר שם תמן זה כותב וזה מגרש ר"ל דאף הבעל בעצמו כותב הגט מ"מ בהכתיבה גופא לא נגמר הגירושין רק צריך ליתן לה הגט אח"כ וא"כ מגרש בגט שכתבו חרש ולא מהני משא"כ בתרומה שבמה שכתב שזה יהיה תרומה בזה נתרם ונגמר הדבר ועיין מש"כ התוס' קדושין ד' נ"ט ע"ב ד"ה מידי מחשבה ע"ש מה שהקשה אמאי לא פריך מתרומה ע"ש אך בעצם לא דמי דהביטול לא הויא רק מכאן ולהבא וא"כ ממילא כבר נתרם ואינו מועיל לתרום דבר שכבר תרם משא"כ מחשבה שיהיה כלי לקבל טומאה ועיין שם דף ע"ח ע"ב ברש"י ד"ה אם שלו קדמו שכתב הטעם משום דבטלו ומה שייך בטלו הא מקודשת לראשון ולא דמי להך דפסחים ד' צ"ח ע"ב דשם בידו למשוך עצמו מן הפסח וצ"ל דנ"מ אם מת הראשון ועיין בירושלמי ריש פ"ג דקדושין ובמרדכי פ' השולח ועיין מש"כ הר"ן נדרים ד' ע"ג ע"א גבי הפרה ע"ש:

ו׳

אעפ"י שהתקיעה משום שבות כו'. כן מבואר בשבת ד' קי"ד ע"ב ועיין בתוס' שם ד' קי"ז ע"ב וחולין דף פ"ד ע"ב וצ"ל הטעם משום שמא יתקן כלי שיר ועיין במגילה ד' ד' ע"ב בתוס' ד"ה ורב יוסף ע"ש ובאמת הוא כך דעיקר האיסור הויא משום שבות דלולב משום טלטול ודשופר משום שיר ודהזיה משום תיקון כמבואר בפסחים ד' ס"ט ע"א רק דהאיך יכולים ב"ד לעקור מצוה אף דהוה שב וא"ת כמבואר ביבמות ד' צ' ע"ב מ"מ הא אין עוברין על לאו דלא תגרע כיון דהם פסקו לעקור את המצוה וע"ז צריך טעם משום גזירה שמא יעבירנו כו' ועיין עירובין ד' ק"ה ע"א ובמה שכ' הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' ק"פ פ"ו ה"ו ע"ש ומה דאמר בגמ' שם ביבמות כבשי עצרת ע"ש ברש"י ונ"ל דזה קאי על הך דמנחות ד' מ"ו ע"ב גבי שתי הלחם הבא בפ"ע דישרוף ואמר שם רבה הטעם משום גזירה ע"ש. ובזה יש ליישב דברי הרי"ף ז"ל פ"ד דסוכה ועיין תענית ד' י"ד ע"א שופרות בשבת מי שרי ועיין תוס' סוכה ד' נ' ע"ב דמשמע שבשופר לא שייך שמא יתקן כלי שיר ע"ש ועיין בר"ה ד' ל' דאמר שם גבי יובל לענין דדחי שבת ומה נ"מ דבלא זה הוי יוהכ"פ ועיין כריתות ד' י"ד ע"א ע"ש ונ"מ בין הני טעמים:

ז׳

התינוקת כו' שאינה יו"ט של ר"ה. עיין בהה"מ וזה תליא אם שייך חינוך בדבר שכשיהיה גדול יהיה אסור לעשותו ונ"מ אם הגיע לחינוך למצות שופר ולא הגיע לחינוך למצות שבת עיין תוס' ערכין ד' ג' ע"א דכתבו להיפך ועיין פסחים דף קט"ז ע"א גבי חיובי לדרדקי ועיין חגיגה ד' ו' ע"א גבי חיגר קטן וגם נ"מ לקטן שיודע להתעטף בציצית אם הולך בטלית שבגדול בכה"ג פטור מן הציצית כגון שאינו יכול להלוך בשוק לבדו דטלית זה פטור מן הציצית אם אנו מחוייבים לחנך הקטן הזה ובזה א"ש מה שהקשה התוס' ערכין ד' ב' ע"ב ד"ה היודע ועיין בהך דפסחים ד' ק"ח ע"א ד"ה נימא מש"כ שם דכיון דדיעבד כשר אסור כל היום לאכול ע"ש ואף דהיכא דלכתחלה אסור לא שייך גזירה עיין גיטין ד' ס"ז ע"א כשר ולא תעשה ועיין שבת ד' מ"ה ע"א גבי מניחין נר ע"ג דקל ועי' מנחות ד' מ"א ע"ב ש"מ מתירין מבגד לבגד ושם ד' נ"ב ע"א ד"ה דקא עבדי וכ"מ אך י"ל כיון שבזה"ז ליכא קרבן גזרו אף קודם חצות ועיין בתענית ד' י"ז ע"א גבי כמאן שתו כהני חמרא ותוס' עירובין ד' מ"ג ע"ב ועי' שבת ד' קט"ז ע"א דלגבי גליון לא שייך אזלא כתב אזלא קדושתיה וירושלמי פ"א דמגילה גבי סמוך לכרך וגם אם נחרב הכרך ונעשה של עכו"ם בסמוך לכרך קורין בט"ו. ובזה יש ליישב מה שהקשה התוס' במנחות ד' ס"ח ע"א דממקום שאין מביאין עומר לכתחלה מותר לקצור ע"ש דזה רק גבי שעורים אבל גבי חטים דאין מביאין ממנו עומר שוב אין נ"מ באיזה מקום שיהא אסור לקצור ע"ש במה שכתבתי ובתוס' פסחים ד' י"א:

ח׳

והיתה רואה ירושלים כו'. עיין בהשגות וגם רש"י ס"ל כן כדברי רבינו ומה שכתב רש"י אבל לא במדינה לא בירושלים עיין בתוס' ר"ל כגון שכבר תקעו בביהמ"ק ומ"מ לראות די שיראה ירושלים עי' זבחים ד' קי"ח ע"ב גבי שילה שאוכל בכל הרואה ובירושלמי במגילה פ"א דדי במה שרואה שילה ולא צריך לראות המשכן ועי' בתוספתא פי"ג דקרבנות דר"י ור"ש ס"ל דגם כשהיה בנוב וגבעון אז נאכל קדשים קלים בכל הרואה ושם ע"כ קאי אמשכן ועי' תמורה ד' כ"א ע"ב ע"ש דמשמע דקאי אמשכן וכן כתב רבינו בפיהמ"ש בפ' בתרא דזבחים ועי' תוס' סנהדרין ד' פ"ז ע"א ומש"כ רבינו ז"ל בהל' תענית לקמן ע"ה הל' י"ו ע"ש ועי' בירושלמי מגילה פ"א ה"א ובירושלמי חגיגה פ"א ה"א גבי קטן דמבעי שם מהיכן הוא מודד מן חומה או מן הבתים ע"ש וה"נ כן וגם נ"מ למאי דבעי בירושלמי כאן אם היה יכול לבא בעירוב אם מקרי בתחומה ע"ש וא"כ נ"מ לעיר העשויה כקשת. ובזה א"ש הך דמגילה ד' ג' דנקט שם מן חמת לטבריא ועי' בעירובין ד' ס"א דהוה עיר העשויה כקשת ובירושלמי בעירובין פ"ה ה"ז ובתוספתא שם דבני חמתא ובני טבריא ע"י ערוב נעשה עיר אחת ובני מגדל הוה מצד אחר לטבריא וזהו הך דפסחים ד' מ"ו ע"א גבי חימוץ ע"ש ובירושלמי במגילה שם ועי' בירושלמי פ"ה דמעש"ש ה"ב דגבי תקנה אין רואין מה שיכול לילך ע"י מערות ע"ש ועי' פסחים ד' צ"ג ע"ב בתוס' גבי דרך רחוקה ע"ש ועי' ירושלמי פ"ח דתרומות ה"א גבי שנתגרשה דמוקי כגון שאמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני והיה דרכו להביא לה בעשרה ימים כו' חזינן דלא אמרינן מסתמא כוונה כמו שרגילה שישתהה וא"כ הוה כמו שאומרת לאחר י' ימים רק כוונה המקום ועי' גיטין ד' ס"ה ע"א ועי' בנדרים ד' ס"א ע"ב בר"ן בשם ירושלמי גבי קבע זמן למשתה בנו ושם ד' ס"ב ע"ב גבי עד הגשמים בר"ן שם ועי' מש"כ הרא"ש ז"ל בנדרים ד' ע"ה ע"ב ד"ה דאתפיס אחריני דנהי דבטיל הנדר מיד מ"מ זמן כדי דיבור שמופר ליכי לא בטל אף דכעת א"צ לומר זה ועי' בירושלמי פ"א דחלה ה"א דנהי דקיי"ל האיר המזרח מתיר מ"מ זמן שצריך לשהות הבאת העומר עדיין אינו מותר ובזה א"ש מה דרש"י ז"ל במנחות ד' ס"ח ע"א פירש על האיר המזרח עד הנץ החמה ואף דבכמה מקומות מבואר להיפך עי' מש"כ בהל' תמידין ומוספין רק כאן משום זמן הבאת העומר וגם משום דלכתחלה זמן הבאת הקרבן מנץ החמה כמבואר במגילה דף כ' וכ"מ וגם שיקדים התמיד קודם: