כתב הרב מצות עשה מן התורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם. והפסוק הזה הוא בסדר פנחס ככתוב ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן כבשים הכפוף. אמר המפרש ביום הצום של שנת היובל היו תוקעין לסימן שילוח עבדים והשמטת מכירת שדות כדאמרינן כיון שהגיעו יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו השדות לבעליהן ומצותו בכפופין בראש השנה כדאמרינן בגמרא שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. וגמרינן להא מלתא בפרק בתרא דראש השנה בגזרה שוה מבחדש השביעי משמע שהיו כל תקיעות של חדש השביעי זו כזו כדאמרינן בירושלמי למה בכפופין כדי שיכפפו לבן בתפלה והכי נמי אמרינן בגמרא דילן וטעמא מעליא היא. וההיא דאמרינן בגמרא מצוה בכפופין פליגא אההיא דאם תקע בשל יעל יצא וכיון דפסקינן בתרי תלמודי הלכתא דכפוף בעינן ממילא ליתא לההיא בשל יעלים יצא והיינו שכתב הרב ברישא דבעינן כפוף והדר כתב ההיא דכל השפרות פסולים, והראב"ד השיג כחפצו. ע"כ מפרק ראוהו בית דין: כתב הרב ואעפ"י שלא נתפרש בתורה כו' הרי הוא אומר ביובל והעברת כו' וחד פסוק הוא בסדר בהר סיני ככה והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם ומפי השמועה למדו כו' פי' כדילפינן מבחדש השביעי בגזרה שוה כדכתבינן לעיל. ע"כ מפ' בתרא דראש השנה:
ב׳
כתב הרב במקדש היו תוקעין כו' השופר מאריך כו'. אמר המפרש מאחר שהחצוצרות פוסקין קול תקיעתן נשמע קול השופר שמצות היום בשופר משא"כ בתעניות דהתם היה השופר מקצר וחצוצרות מאריכות דמצות היום בחצוצרות כדכתיב על הצר הצרר אתכם והרעותם בחצוצרות. אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד פירוש שאר מקומות של ארץ ישראל זולתי ירושלם. ודייקינן לה בגמרא מהאי קרא לפני המלך ה' דהיינו במקדש כלומר תוך ירושלים בעינן חצוצרות וקול שופר כאחד אבל בעלמא כגון בכל ארץ ישראל אין תוקעין אלא בשופר בלבד בלא חצוצרות אפילו בזמן שבהמ"ק קיים והפסוק הוא בתהלים במזמור צ"ט:
ג׳
כתב הרב שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע כו' בשל ע"ז יצא ושל עיר הנדחת לא יצא. אמר המפרש שופר של ע"ז אסור בהנייה דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ושופרות תשמישי ע"ז הן ולכתחלה לא יתקע דהא מאיס אבל דיעבד יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ומשום איכתותי ליכא למפסל דהא יש לו תקנה בביטול של גוי מה שאין כן בשופר של עיר הנדחת לפי שהיא תשמישי ע"ז של ישראל שאין לה בטלה עולמית וההיא דגרסינן במסכת חולין פרק כסוי הדם ואם תקע לא יצא מוקמינן לא באשירה דמשה דמיכתת שיעורא דומיא דעיר הנדחת דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר בעי שיעור כדלקמן ונפקא מינה דאלו היה ע"ז ביד ישראל דאינה בטלה עולמית ולשרוף קיימא דהויא ליה כאשרה דמשה לא יצא דומיא דעיר הנדחת אבל ע"ז ביד גוי דבטלה משנתנה לו או שמכרה לישראל אם תקע יצא ודאי ישראל לא נתכוון לזכות כדי שיהא ע"ז ביד ישראל והלכך יצא. ע"כ מפרק ראוהו בית דין: כתב הרב שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול. אמר המפרש ומאחר שאין המצוה אלא בשמיעת הקול הנהיגו והתקינו הגאונים לברך לשמוע קול שופר לא לתקוע מפני שהשמיעה היא העיקר. ומה שכתב הרב שאין בקול דין גזל הטעם שהרי קול ודבור דבר שאין בו ממש הוא כדאמרינן בשלהי פרק קמא דנדרים ובפרק שני שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש כגון מי שאומר דבורי אסור עליך שאינו אסור בשביל זה מדבר עמו לפי שהדבור אין בו ממש ומאחר שאין בו ממש היכי שייך ביה דין גזלה כלל מיהו שרש דבר זה הוציא הרב מהירושלמי דאמרינן התם פרק לולב הגזול הכל מודים בלולב הגזול שהוא פסול ומה בין שופר ללולב אמר רבי יוסי בלולב כתוב ולקחתם לכם משלכם לא משל איסורי הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום אמר רבי אלעזר חמץ בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה מה פליגי בשגזלו משופה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו פירוש שהרי קנאו בשינוי מעשה. ע"כ מהירושלמי משמע מהכא דשופר גזול כשר מתרי טעמי חדא מיום תרועה וגומר ותו שאין בקול דין גזל ומאחר שאין בקול דין גזל אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה ואם כן לא קשיא ליה לר"ם מה שכתב בהלכות חמץ ומצה פרק ששי שפסק דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ומפני זה הניח הרב הטעם וכתב הא דאין בקול דין גזל כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה והראב"ד השיג ללא צורך: כתב הרב וכן שופר של עולה כו' אם תקע יצא כו'. אמר המפרש הא מיירי בשתלשו מחיים אי נמי לאחר מיתה וקודם זריקה דאלו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן במסכת מנחות וזבחים נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לא יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין והא דשופר של שלמים לא הוצרך הרב לכתוב מאחר שכתב דין שופר של עולה דהא כל שכן הוא ובתרווייהו לכתחלה לא הא דיעבד יצא והכי מסיק בגמרא: כתב הרב לפיכך המודר הנאה משופר כו' תקיעה של מצוה. אמר המפרש אבל תקיעה בעלמא כגון תקיעת שיר אסור דלמא אית ליה הנאה מיניה והכי נמי למגמע ביה מיא אסור אבל תקיעות של מצוה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו כלומר לא ניתנו לישראל להיות קיומן הנייה להם אלא עול בצואריהן. ואי נמי המודר הנאה מחברו מותר לתקוע בשופר שלו בראש השנה דהא אמרינן ויש קול אסור בהנאה בתמיהא כדכתבינן לעיל א"נ מותר לתקוע להוציאו ידי חובתו לאו ליהנות ניתנו אבל בלולב לא אמרינן כן כדבעי' למימר קמן. ע"כ מפרק ראוהו ב"ד:
ד׳
כתב הרב שופר של ראש השנה כו' אינו עולה באילן ולא שט על פני המים כו'. אמר המפרש כל הני איסורין משום שבות לא עולה באילן דגזרינן שמא יתלוש ולא שט על פני המים שמא יעשה חבית של שייטין ואין צריך לומר שאין חותכין אותו פירוש כדי לתקנו לא בדבר שהוא משום שבות כגון בסכינא של בעלי בתים העומד לחתוך לחם ובשר שבכלי כזה שאינו מעשה ידי אומן אין בו אלא משום שבות. ומה שכתב הרב ואין צריך לומר שאין חותכין כו' משום דהא מיחזי מלאכה טפי מהנהו דלעיל ואין עושין בו מלאכה כגון בכלי אומן שהוא מלאכה גמורה ואסור לעשות משום לא תעשה כל מלאכה. מפני שתקיעת שופר כו' ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה עשה דשבתון שבות ולא תעשה דלא תעשה כל מלאכה. ומותר ליתן לתוכו מים או יין כו'. ולא אמרינן קא מתקן מנא ומותר ולא גזרינן תיקון זה אטו הא דלעיל. ע"כ מפרק יום טוב של ראש השנה:
ה׳
כתב הרב שיעור השופר כדי שיאחזנו. אמר המפרש והיינו טפח שוחק דהא קא חשיב ליה התם במסכת נדה מהנהו דהוי שיעורייהו טפח שוחק: כתב הרב נסדק לארכו פסול לרחבו כשר. אמר המפרש לא מיבעיא נסדק כל ארכו ממקום הנאת הפה עד ראשו או אם הוא ארוך יותר מכשיעור ונסדק כשיעור דפסול אלא אפילו לא נסדק אלא כשיעור אצבע או פחות פסול לפי שכל עוד שתוקע בו מתבקע ואפילו אם לא יתבקע אי אפשר שלא יהיה הסדק מעכב את התקיעה ואפילו יש שם שיעור תקיעה בלא שום סדק שאם ניטל כשר כל זמן שמחובל בו פסול מפני שאין יכול לעמוד עם תקיעתו והולך ונסדק כלו ואית דאמרי דדוקא כלו פסול דלא שייר ביה שיעור תקיעה אבל אם נסדק מארכו מעט, אם נשתייר כשיעור כשר. ואנו לא כך קבלנו. אבל אם נסדק לרחבו כלו בהקיפו כשר ודוקא בשנשתייר שיעור שלם בלא סדק לפי שרואין אותו כאלו נכרת ממקום הסדק. והסדק הזה אינו מוסיף ואינו מזיק לשיעור השופר שנשתייר בין שיהיה למעלה או למטה ונראה בודאי מאחר שהרב סתם דבריו שדעתו שאם נשתייר כשיעור בין למעלה מן הסדק בין למטה כלפי פיו כשר דכיון דאית ביה שיעורא כל היכא דאיתיה הך כמאן דליתיה חשיב. וכן הסכים הריא"ג ור"ש: כתב הרב ניקב וסתמו שלא במינו פסול סתמו במינו אם נשתייר כו'. אמר המפרש כשנסתם שלא במינו פסול ואפילו לא היה מעכב התקיעה ואפילו נשתייר רוב אבל סתמו במינו אם נשתייר רובו ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה כשר. ומ"ש הרב ולא עכבו דמשמע מקודם הסתימה הוא בירושלמי ומפרש התם שאם היה מעכב את התקיעה קודם הסתימה ואע"פ שסתמו במינו ואינו מעכב פסול ותו אמרינן התם דדוקא כשסתמו אבל אם לא סתמו כשר שכל הקולות כשרין בשופר ונראה מזה כי העכוב שאמרו לא מפני שאינו יכול לתקוע אלא שנתקלקל קולו מפני הנקב הלכך אם לא סתמו כשר. אבל כשסתמו ונתקן אותו הקלקול ע"י הסתימה פסול מפני שהיא קול הסתימה ואינו קול השופר. וכ"ש אם היה מעכב לגמרי וסתמו שהוא פסול בין בתחלה בין בסוף כן נראה דעת הרב שהלך בשטת הרב רבו שפסק כלישנא קמא דר' יוחנן ואליבא דר' נתן דאפילו במינו בעינן שישתייר רובו וכן פסקו רובא דרבוותא ואע"פ שתמהו עליהם הרבה מן הגאונים ואמרו דכל היכא דאיכא תרי לישני הלכתא כלישנא בתראה ואין ספק דהלכה כלישנא קמא דמדלא קבעינן בגמרא אליבא דר' יוחנן אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא אזלינן לחומרא משום דתקיעת שופר לזכרון אתי ועבדינן כלישנא קמא דר' יוחנן ואליבא דר' נתן דר' יוחנן קאי כותיה ושמעת מינה דסתם מתניתין דקתני ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר ואליבא דר' נתן ובמינו. והלכך קי"ל כר' נתן דמתניתין כותיה וכר' יוחנן דמפרש טעמא ואית דמפרשי האי מעכב את התקיעה ואינו מעכב לאחר הסתימה ואנו לא כך קבלנו: כתב הרב קדחו בזכרותו כשר כו'. אמר המפרש דרך השופר להיות בתוכם שופרות הרבה זה בתוך זה ומוציאין אותם מתוכן ונשאר העליון חלול זה לא הוציא אותו הזכרות אלא קדחו במקדח ונשאר בתוך השופר ואפ"ה כשר ולא הוי כשופר בתוך שופר ויהא חוצץ שהרי מין במינו אינו חוצץ וגם הקול נשמע כלו יוצא שלם מקום אחד ואינו נפסק איש באחיהו ידובקו ורוח לא יבא ביניהם: כתב הרב דבק שברי שופרות הוסיף עליו כל שהוא כו'. אמר המפרש לא תימא שברי דפנות אלא אפילו דבק שתי חליות של שופר שלמות בעיגולן אלא שאין בארכן שיעור שופר ודבק עד שהיו בהן כשיעור פסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה כלומר שיעור השופר בעינן שיהא שלם בלא שום דבק וראיה לפירוש זה מ"ש הרב עד שהשלימו לאחד כלומר לשיעור אחד ולא תימא כמו שדבק שני חצאי שיעור אלא אפילו רובו של שיעור יש לו והשלים עליו מיעוטו פסול והיינו דקאמר הוסיף עליו כו' ומסתברא שאם היה בשבר אחד מהם שיעור שלם אע"פ שדבק בו שבר אחר והוסיף עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו. ואע"ג דאשכחן מאן דפליג בהא הכי מסתבר וכן דעת מורי יצ"ו:
ו׳
כתב הרב צפהו זהב מבפנים כו' עד ואם לא נשתנה קולו כשר. אמר המפרש כשצפהו מבפנים פסול מפני שאין השומע שומע אלא קול הזהב. או במקום הנחת פה פסול מפני שהזהב חוצץ. א"נ משום דבעינן קול שופר והכא ליכא קול שופר אלא קול זהב וזה עיקר. ויש נסחאות שכתוב בהן צפהו זהב מבפנים במקום הנחת פה פסול צפהו בחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול לפי שאין זה קול שופר לבד אלא קול דבר אחר מעורב בו ואנן בעינן קול שופר לבד. ואם לא נשתנה וניכר וידוע לכל שקולו עכשו כמבראשונה כשר. ובעבור זה יש לדקדק בשופרות המצויירים ולבדוק אם נשתנה קולו מפני הציור שהרי דרכן של ציירין לתת בגד תחת הציור דהוי כזהב דהכא וראוי להרחיק שלא יצייר אדם שום דבר על השופר תדע דלא חזינן בגמרא ומתניתין שום נוי נזכר בלכתחלה גבי שופר אלא פיו מצופה זהב דהיינו פיו הרחב כדמוקי לה בגמרא והתם ליכא למיחש למידי אבל על גבי השופר לא אשכחן דלשתרי לכתחלה דצפהו זהב קא אמרינן דיעבד אין לכתחלה לא ודין הוא משום דלמא איכא שינוי קול דלא מינכר להדיא ואין אדם יכול לעמוד עליו: כתב הרב נתן שופר בתוך שופר כו'. אמר המפרש כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא דבשופר אחד הוא תוקע והקול כלו יוצא משופר אחד ואם קול חיצון שמע לא יצא כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו ותקע בחיצון לא יצא לפי שהקול נכנס בין הפנימי והחיצון ובפנימי גם כן ונמצא שהוא מפסיק התקיעה לשני חצאין ותוקע בשני שופרות ורחמנא אמר שופר אחד: כתב הרב הרחיב את הקצר כו' פסול. אמר המפרש הקצר הוא העולה למעלה והרחב הוא ראש הקרן הדבוק לעצם הראש ופסול משום דכתיב והעברת שופר תרועה כו' דהו"ל למימר ותקעת כדכתיב תקעו בחדש שופר ויתקעו בשופרות אמאי שני קרא בדבוריה וכתב והעברתה אלא בא ללמד שיהא השופר מתוקן כדרך שמסירין אותו מעל ראש הבהמה ולא הזכיר הרב הא דהפכו ותקע בו כלומר דהפכיה ככתונא אם יצא אם לא יצא וגם מדבריו אין לנו הכרח בזה. ובספרים שלנו מצאנו הגירסא לשני פנים וכן בהלכות הגאון אלפסי ז"ל אית ספרים דכתוב בהו לא תימא דהפכיה ככיתונא אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב ואפשר שזה היה דעת הרב שכתב הא דהרחיב את הקצר כו' והניח הא דהפכו ומשמע דהכי הוה גריס. ואי דגרסי לא תימא דהפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו יהיה החיצון חיצון והפנימי פנימי פסול כיון ששינה תולדת השופר שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב וכל שכן הפכיה ככיתונא דמפסיל וכן נראה דעת הירושלמי ודעת הריא"ג וכן מצאנו בהלכות הרי"ף המדויקות וגם בזה נוכל להכריע דעת ר' משה שהזכיר הא דהרחיב את הקצר וקצר את הרחב וכל שכן אידך דהפכיה ככיתונא ואע"פ שזה ההכרח רחוק יותר מן הראשון לחומרא נקטינן ואי הפכיה ככיתונא פסול ונמצא שלום בין שני התלמודים. ירושלמי צריך לתקוע מצד הקצר שנאמר מן המצר קראתי יה:
ז׳
כתב הרב היה ארוך וקצרו כשר. אמר המפרש אע"פ שקצרו מחמת פסול כגון שנסדק לארכו דס"ד אמינא הואיל וחל עליו שם פסול כגון שנסדק לארכו שוב לא יהא כשר קמ"ל. א"נ אתא לאשמועינן דלא בעינן כל הקרן כמות שהוא בראש הבהמה משום והעברת אלא כיון שנשתייר בו כשיעור כשר: כתב הרב גרדו כו' שכל הקולות כשרין בשופר. אמר המפרש גלדו ר"ל עורו כמו עלי גלדי כלומר ואע"פ שגרדו כל כך עד שנשאר דק מאד מאחר שאין הרוח יוצא מחמת דקותו כשר. וקמ"ל דלא תימא שלא יגרוד אותו אלא כדרך העברתו מבהמה בענין צריכא דאפילו גרדו כל כך עד שמעמידו על גלדו כשר כיון שלא ביטל חללו ולא קפדינן אוהעברת אלא כשהפכו או שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב. או צרור כלומר יבש כמו צריר של מנחות וכדאמרינן בריש עדיות שמאי אומר יאכלו צריר פירוש מנחה יבשה שאינה בלולה. והכי נמי האי צרור פירוש יבש כדרך רוב השופרות המתחממין ומתיבשין מהתמדת התקיעה ואין קולן צלול וצריכין ללחלח במים וכיוצא בו וכשר שכל הקולות כשרין בשופר לפי שאין הכונה בשמיעת קול עצום צלול יוצא מתוקע בעל כח כמו שדמו רבים שלא תעלה להם שנתם אם לא ישמעו התקיעות מאיש חזק ואמיץ תוקע בכח גדול וזה הבל כי לא בחיל ולא בכח ירצה השם יתברך רק בהעיר הלב מתרדמת הטפשות והיותו חרד לעזוב הבלי זמנו כענין שנאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ויתכוין לערבב השטן העומד על ימינו לשטנו וייטיב דרכיו ומעלליו ושב ורפא לו כמו שכתב הרב בהלכות תשובה:
ח׳
כתב הרב התוקע בתוך הבור כו' ואם קול הברה שמע לא יצא. אמר המפרש בור הוא בחפירה והוא עגול ומערה הוא מקורה בקירוי ומרובעת כדמפרש התם בבבא קמא. ודרך אלה המקומות כשאדם צועק ומדבר או תוקע בהן שמתבלבל הקול ונראה כאלו אחר מדבר כנגדו ואותן העומדים בבור או בתוך המערה יצאו לפי שהקול אין מתבלבל להם ושומעין קול שופר גמור אבל העומדים בחוץ שמתבלבל להם הקול יותר מאשר בבור אם שמעו קול שופר שלא נתבלבל להם הקול יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו ומיירי שאותו התוקע בבור מתכוין לאותו שבחוץ להוציאם ידי חובתם וכן התוקע לתוך החבית הגדולה וזהו פיטם הנזכר במשנה. אם קול שופר שמע כו' והא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצאו ראשו והשופר מן הבור שלא נתבלבל לו הקול כלל שכל זמן שהיו שניהם בבור לא נתבלבל הקול ומבחוץ נמי לא נתבלבל נמצא ששמע מתחלת התקיעה עד סופה בלא שום בלבול ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מן הבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל לו קול השופר והכי מוקי לה בגמרא ומהאי טעמא לא הזכיר ר"מ הא דרבה דאמר שמע מקצת התקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור יצא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
א׳
מצות עשה של תורה וכו'. הטור כתב דהטעם הוא דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה והביא ראיה דהא אמרינן התוקע לתוך הבור או העומד על שפת הבור לא יצא ואפילו התוקע עצמו לא יצא היכא דעומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור. וא"ת אמאי לא מייתי ראיה דהא השומע אע"פ שלא תקע יצא אם כן משמע דבשמיעה תליא מילתא וכן הביא הרמב"ם בתשובה וראיה זו הוזכרה בתשובת הרב מהרא"ם ז"ל סימן מ"ז ע"ש. וכ"ת דהתוקע הוי שליח השומע והוי כאילו תקע הוא בעצמו א"כ השתא נמי לא מייתי ראיה כלל דנימא דבתרוייהו תליא מילתא בתקיעה ובשמיעה והתוקע לתוך הבור לא יצא דאין שם שמיעה וה"ה אם היה שם שמיעה בלי תקיעה שאינו שלוחו לתקוע דודאי לא יצא ומה שיצא הוא מפני שיש כאן שמיעה ותקיעה שהוא שלוחו לתקוע. וי"ל על דא סמיך הטור דמהניא שמיעה אע"פ שלא תקע א"נ ודאי דהשמיעה מהניא אבל הראיה שהביא הוא ז"ל הוא כדי דלא נימא דתרוייהו מהני שמיעה בלא תקיעה ותקיעה בלא שמיעה לכך הביא ראיה שתקיעה בלא שמיעה לא מהניא וכיון דידעינן דשמיעה בלא תקיעה מהניא ממילא דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה. והרא"ם הקשה על טעם זה דא"כ למה בהלכות שמיטה ויובל כתב רבינו מצוה לתקוע דהתם נמי תוקע לתוך הבור לא יצא דהרי כתב שם רבינו דשוה יובל לר"ה לתקיעות והכל דין א' וא"כ מהך טעמא נמי התם תליא בשמיעה ואמאי לא כתב שם רבינו מצוה לשמוע כמו הכא. והיה נראה ליישב קושיא זו עם מ"ש דהתם כתב רבינו כל יחיד ויחיד חייב לתקוע וא"כ אמרינן התם דתרוייהו בעינן תקיעה ושמיעה אבל הכא דאחד תוקע ואחד שומע ויוצא משמע דבשמיעה תליא ולא בתקיעה, ולאו מילתא היא דהתם נמי אם אחד תקע ואחד שמע יצא ולא אמרינן כל יחיד ויחיד חייב לתקוע אלא לאפוקי שאינה מצוה מסורה לב"ד ודוקא כמו ספירה וקדוש שכתב שם רבינו בראש הפרק שהם מסורים לב"ד בלבד אבל לעולם דאם אחד תוקע ואחד שומע יצא תדע לך דבגמרא בריש פרק יו"ט של ר"ה (דף ל"ח) אמרו שם על ברייתא דקאמרה שוה היובל וכו' אלא שביובל תוקעים וכו' וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובר"ה לא היו תוקעים וכו' ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע וכו' מאי אין כל יחיד ויחיד וכו' ואילימא דביובל תוקעין יחידין ובר"ה אין תוקעים ומוקי לה דהכי קאמר ביובל בין בפני ב"ד בין שלא בפני ב"ד ור"ה בפני ב"ד דוקא ואי איתא שיש חילוק בין יובל לר"ה דביובל בעינן שיתקע הוא בעצמו ובר"ה אחד תוקע וחבירו שומע ויוצא לימא דהיינו פשטא דברייתא א"ו דהכל שוים. ונ"ל לקושית הרב ז"ל דמ"מ כיון דאמרינן בדיובל דמצוה זו מסורה לבית דין תחילה כדכתב שם רבינו א"כ משמע דב"ד מצווין לתקוע והתקיעה היא עיקר המצוה משא"כ בר"ה שלא נמסרה התקיעה לב"ד: וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות הקשה לפי' רבינו שמפרש דמתניתין (דף כ"ו:) דשופר של ר"ה של יעל וכו' פליגא אמתני' קמא דא"כ לא ה"ל למיתני מחלוקת שני בסתמא היל"ל ואחרים אומרים שופר של ר"ה וכו'. וכן הקשה על שכתב רבינו חוץ מקרן הכבש דמשמע דמפרש זכרים דקאמר ר' יהודה כבשים דוקא והוא תימה דכיון דטעמא הוא משום דבר"ה כמה דכייף איניש טפי מעלי מה לי של כבשים מה לי של שאר בהמות כיון שהם כפופים סגי דבכפופים תליא מילתא. ועוד קשה דלפי דברי רבינו שמפרש דמתניתין כבשים דוקא אמאי קאמר טעמא בגמרא משום דמיכף כייף לימא משום טעמא דר' אבהו דאמר למה תוקעים בשופר של איל כדי שיזכור להם עקידת יצחק ולכך פי' הר"ן ז"ל פי' אחר דזכרים דמתניתין הוא בין כבשים בין שאר בהמות דכיון דבכפיפה תליא מלתא כל כמה דכייף טפי מעלי וכו' ור' אבהו דאמר למה תוקעים בשופר של איל למצוה מן המובחר אמרו ור' יהודה איירי להכשיר לכתחילה דבהא פליגי במתניתין בתרא ובמתניתין קמא הוי פלוגתא להכשיר בדיעבד זהו תורף פירושו ז"ל. ואני אומר שרבינו נראה לו לפרש דזכרים דר"י הוי כבשים דוקא והטעם דבעינן כבשים דוקא משום טעמא דר' אבהו דלמה תוקעים וכו' כדי שיזכור עקידתו של יצחק תדע לך דהכי היא דאל"כ היכי קאמר ר' אבהו למה תוקעים בשופר של איל והיכן מצא ר' אבהו דליהוי הדין כך אדרבה זכרים דמתני' משמע כולל כל כמה דכפוף מהני ואי מאי דאמר ר' אבהו הוי למצוה מן המובחר לא היה לו לסדר דבריו בלשון שאלה למה שנראה שהבין הוא כך אלא היה לו לחדש לנו הדין מדעתו א"ו שנראה לו לר' אבהו דזכרים דמתני' היינו כבשים דוקא אע"פ שהר"ן יכול לדחות זה לומר דשאלה דלמה תוקעים הוא מנהג שנוהגים לתקוע בשל איל מ"מ לא נראה לו לרבינו כן וכתב ל"ל למיתלי טעמא משום דכייף איניש לימא מטעמא דר' אבהו. י"ל דאה"נ דהכי הוי טעמא אלא מאי דרצה לתת טעם זה הוא מפני שהברייתא הזכירה כפופים משמע דהא מלתא דכפיפה צריך עכ"פ וה"ק מ"ט בעי כפיפה דאי מטעמא דר' אבהו לחוד לא היל"ל [אלא] של אילים לבד מדהזכיר כפופים משמע דטעמא משום דכייף איניש. ועוד יש לי סיוע לדעת רבינו שהוא סובר במה שהזכיר ר"י זכרים דהוי דוקא דאל"כ כשהקשו בגמ' על ר' לוי דאמר מצוה בכפופים לימא הלכה כר"י אמאי לא תירצו אי כר"י ה"א זכרים דוקא ואשמעינן ר' לוי דכל כפוף אע"פ שאינו זכר א"ו במ"ש ר' לוי כפוף הוי זכר דוקא שלא כדברי המפרשים שפירשו דהוי כל כפוף אע"פ שאינו זכר והמפרשים יתרצו לקושיא זאת ויאמרו דהכי פריך לימא הלכה כר"י ויפרש דבריו דמאי דקאמר ר"י זכרים ל"ד אלא כל כפופים וגנובא גנובי למה לך. ועל הקושיא האחרת שלמה הזכיר המחלוקת ב' סתם ודאי דהוא דוחק לפירוש רבינו אבל כבר כתב הרב ב"י ז"ל בסי' תקפ"ו ההכרח שהכריחו לרבינו לפרש כן והיא קושית התוס' ז"ל. עוד אני אומר דאפשר לפרש פירוש אחר בדברי רבינו שלא כדרך ה"ה ז"ל שיתרץ זה דס"ל דמתני' קמא איירי לענין דין תורה אם הם כשרים מדין תורה או לא דת"ק סבר דכשרים ור' יוסי אית ליה דפסולים ומחלוקת שניה אע"ג דמדין תורה כשרים כדברי ת"ק מ"מ רבנן פסלוהו אפילו בדיעבד משום טעמא דכל כמה דפשיט איניש כו' ור' יהודה סבר איפכא והשתא רבינו דקאמר כל השופרות פסולים ר"ל מדרבנן שהם פסולים בדיעבד וכמתני' בתרא והשתא לא פליגי מתניתין קמא לבתרא. אבל זה הפירוש דחוק דכשרים דמתניתין קמא משמע כשרים בדיעבד דאורייתא ודרבנן דאי הוו פסולים דרבנן לא הוה ליה למיתני כשרים: כתב הרב ב"י בספרו סימן תקפ"ו בא"ח דאף על גב דרבינו כתב חוץ מקרן הכבש אין לפרש דבריו דלא קפיד אלא שיהיה קרן הכבש אבל לא איכפת ליה בכפוף דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא הוה ליה למישבק וכו'. נראה שדעתו לומר דזכרים דקאמר ר"י ע"כ הם כפופים דלא משכחת לה בלא כפופים דאל"כ אלא דמשכחת לה זכרים בלא כפופים מנין לו לר' לוי לתלות הדבר בכפופים. ולא הבינותי זה אדרבה מוכרח בגמ' דמשכחת לה זכרים בלא כפופים דאל"כ תקשי למה אמר הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' לימא כר' יהודה דמתניתין שהזכיר זכרים. א"ו משום דבמתני' אפשר לומר אע"פ שאינם כפופים לכך הביא הברייתא שהזכירה כפופים לומר שמהברייתא יצא לו לר' לוי כן. ומה מאד קשה מ"ש והכי אמרינן בגמרא בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא וכו' דאדרבה משם משמע דזכרים אפשר בלא כפופים מדהוצרך להזכיר כפוף משמע משום דאפשר לזכרים בלא כפופים לכך הזכיר דבעינן תרתי זכרים וכפופים אבל כפופים בלא זכרים לא מהני משום דבעינן איל זכר לעקידת יצחק וכן זכרים בלא כפופים לא מהני וע"כ נראה זה מוכרח מדלא הביא ראיה מדר' יהודה דמתניתין. וע"ק דאע"ג דכל זכר כפוף לדעתו אינו מוכרח שיהיה מתהפך ונאמר כל כפוף זכר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא הזכיר ר' לוי זכר שהוא העיקר דאע"ג שהזכיר כפוף אינו מוכרח שכל כפוף יהיה זכר אע"פ שכל זכר יהיה כפוף. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו כלל:
ג׳
שופר של עכו״ם אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע יצא. ראיתי להאריך קצת בלשון זה ולהוכיח הסוגיא שבראש השנה בפרק ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ"ח) והסוגיא שבסוכה פרק לולב הגזול והסוגיא שבסוף פרק כיסוי הדם ולבאר מ״ש רבינו בפרק שמיני מהלכות סוכה. בפרק ראוהו ב״ד אמרו אמר רב יהודה בשופר של ע״ז לא יתקע ואם תקע יצא של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מאי טעמא עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה ובפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"א:) על מתני' דשל אשרה ושל עיר הנדחת פסול. הקשו בגמ' והא אמר רבא לולב של עכו״ם לא יטול ואם נטל כשרה הכא באשרה דמשה עסקינן דכתותי מיכתת שעוריה דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש״מ. ובסוף פרק כיסוי הדם (דף פ"ט) הקשו על רב דאמר דמכסין בעפר של עיר הנדחת משום דמצות לאו ליהנות ניתנו מברייתא דקאמר שופר של עכו״ם לא יתקע בו ולולב של עכו״ם לא יטול וכו' והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא ותירצו אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועכו״ם כתותי מיכתת שיעורה הכא כל מה דמיכתת [טפי] מעלי לכסוי ע״כ. ופי' המפרש דבאשרה דמשה דתירצו בפרק לולב הגזול רצה לומר אשרה דישראל דאין לה ביטול ולהכי כתותי מיכתת שעורה. וכן מה שתירצו בפרק כסוי הדם הכי השתא התם שיעורה בעינן וכו' הוא משום דאיירי בעכו״ם דישראל דאין לה בטול כדתירץ בפרק לולב הגזול אבל של עכו״ם אע״פ שלא בטלה על דא קאמר רבא לולב של עכו״ם לא יטול ואם נטל יצא. ולדעת רבינו תם כתבו התוס' דאפילו בעכו״ם בעינן בטול. ורבינו ז״ל אינו מפרש כן כדכתב ה״ה בפרק ח' מדלא חילק שם בין עכו״ם לישראל ולכך הוא ז״ל מפרש דברי רבינו באשרה דמשה רוצה לומר אילן שנטעו מתחלה לכך לשם עכו״ם והוא דעכו״ם דבטלה וגורס בגמ' בפרק לולב הגזול הב״ע באשרה דמשה ומשום מצוה הבאה בעבירה כלומר אע״פ שבטלה הרי היא מצוה הבאה בעבירה אבל שופר של משמשי עכו״ם או שהוא עבודת כוכבים עצמו של עכו״ם ובטלו לא מיפסל משום מצוה הבאה בעבירה. ומ״מ נראה ודאי לפי פירוש זה דאפילו בעבודת כוכבים של עכו״ם כל כמה דלא בטלו אסור דכ״ש דהוי מה״ב טפי. וקשה על זה הפירוש שפירש ה״ה דסוגיא דבפ' כסוי הדם דמתרץ כתותי מיכתת שעוריה ע״כ מוקי לה בעכו״ם של ישראל וא״כ סוף סוף קשה למה לא הזכיר רבינו בעכו״ם של ישראל שאם נטלו לא יצא והיה לו לחלק בין עכו״ם לישראל ועוד בעכו״ם עצמו היה לו לחלק בין בטלו ללא בטלו. וע״ק דלמה לא תירץ הגמ' בפרק לולב הגזול דאיירי מתני' דשל אשרה פסול בעבודת כוכבים דישראל כמו שתירץ בפ' כסוי הדם ואמאי מהדר לתרץ דאיירי באשרה דמשה. ונ״ל דה״ה יפרש דבכסוי הדם מוקי לה בשל עכו״ם ובלא בטלה ופירש טעמא משום כתותי מיכתת שיעוריה אבל הכא בפרק לולב הגזול לא מצי לאוקמי מתניתין בשלא בטלה כדאוקי התם דאשרה ודאי דאיירי לאחר בטול כדכתבו התוספות לפירוש ר״ת משום דמשנקצץ הלולב מן האילן נתבטל ולכך לא מצי לשנויי כדשני התם ותירץ באשרה דמשה. וכ״ת אכתי קשה אמאי לא קאמר דעכו״ם היכא דלא בטלו אסור וה״ה בישראל היכא דבטלו. וי״ל דזה הוי מכ״ש דאשרה שנתבטלה דהשתא אשרה שנתבטלה פסול משום מה״ב כ״ש עכו״ם ושלא נתבטלה דאיכא תרתי כתותי מיכתת שיעורא ומה״ב ולכך לא הוצרך לפרש. זה נ״ל ליישב פי' ה״ה ז״ל בדברי רבינו וזה עם שנוי הגירסא בגמרא דגריס משום מה״ב וגם צ״ל ע״כ לפי זה דלא גריס דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנידחת דכיון דמוקי לה באשרה שבטלה לא הוי דומיא דעיר הנידחת דנשרפת בשלמא לפירוש שאר המפרשים דהוי עבודת כוכבים של ישראל הוי דומיא דעיר הנידחת דאין לה תקנה ונשרפת אבל לפירוש רבינו לא הוי הכי לכ״נ ודאי דלא גריס ליה. ועוד אני אומר ליישב דברי רבינו שלא כדברי ה״ה ז״ל שהוא גורס כגירסתנו בגמ' ומכח הקושיא שהקשו התוס' מההיא דפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ז) דבעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו וכו' דלכל הפירושים קשה למה שפירש ר״ת צ״ל דמ״ש אם נטל יצא איירי לאחר בטול קשה דמשמע דהוי בעיא דלא איפשיטא והכא אמר רבא דאם נטל יצא משמע דיש דחוי לקולא ולפירוש האחר שפירש נטל בלא בטול ג״כ קשה כדכתבו שם התוספות לכך הוא מפרש כפירוש התוס' דגמ' ה״ק הכא מתניתין איירי באשרה דמשה כלומר עכו״ם של ישראל שנטעו מתחלה לכך זה נקראת אשרה כדכתב רבינו ולכך פסול דכתותי מיכתת שעוריה ורבא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו כרבנן דשרו ומ״מ לכתחלה לא יטול והך אשרה בשלא בטלה אבל באשרה של עכו״ם שנטעה מתחלה לכך ובטלה זו היא הבעיא של פרק כל הצלמים ולא איפשיטא אם יש דחוי או לא כלומר אי אמרינן כיון שנידחית שעה אחת ממצוה קודם בטול תו לא אתכשר א״ד אין דחוי וכיון דסלקא בתיקו פסק רבינו ז״ל לחומרא ולכך כתב דאשרה שבטלה אם נטל לא יצא כלומר מכח ההיא בעיא דהתם דסלקא בתיקו וא״כ אמרינן יש דחוי. וא״ת הא בעיא דהתם כבר איפשיטא בפרק לולב הגזול שאמרו שם דחוי מעיקרא לא הוי דחוי תפשוט מינה וכמ״ש הר״ן בפ' כל הצלמים, י״ל דרבינו סבור כפירוש התוס' דפירשו בפרק כל הצלמים וכן בפרק לולב הגזול דבעיין דכל הצלמים לא איפשיטא דשאני התם בהדס דכיון דהוי בידו למעט לכך לא הוי דחוי אבל הכא גבי אשרה אין בידו לבטלה אם לא על ידי עכו״ם דישראל אין מבטל עבודת כוכבים כלל דא״כ לא איפשיטא בעיין, ואם תאמר מכ״מ היה לו לרבינו לחלק דאשרה שבטלה דוקא שבטלה ביו״ט דזה נקרא דחוי מעיקרו אבל אם בטלה מעי״ט לא הוי דחוי כלל וכמ״ש התוס' בפרק לולב הגזול ונראה מוכרח ממאי דבעי ר' ירמיה (דף ל"ג) נקטם ראשו מעיו״ט ועלתה בו תמרה ביו״ט אבל עלתה בו תמרה בעיו״ט לא חשיב דחוי והכא נמי כשבטלה מעיו״ט דכוותה היא. ויש לומר דרבינו יתרץ דכיון דבפ' כל הצלמים אמרו סתם אשרה שבטלה ולא אמרו שבטלה מערב יו״ט כמו שאמרו בפרק לולב הגזול גבי הדס ע״כ שבטלה דקאמר גבי אשרה הוי בכל גוונא. ויש לחלק בין אשרה להדס דבאשרה כיון שהתיקון לא אתי ממילא אלא צריך לעשותו בידים לכך ודאי דחויו שנדחה מקודם הוי דחוי אבל גבי הדס כיון דהתיקון אתי ממילא נסתלקה דחויו כאילו אינו וחזר הדבר לכמו שהיה קודם שנקטם. והשתא לפי פירוש זה שפיר' בדברי רבינו יהיה גירסתו כגירסתנו והתירוץ שתירצו בפרק כיסוי הדם הוא התירוץ שתירצו בפרק לולב הגזול דבכסוי הדם מוקי לה דלולב ושופר של עבודת כוכבים של ישראל אין לו בטול וכ״ת למה לא נתבאר דין זה בדברי רבינו כאן בשופר וכאן בלולב דעכו״ם של ישראל דפסול. ויש לומר דכ״ש הוא דהשתא עבודת כוכבים דעכו״ם שבטלה קאמר דפסול כל שכן עבודת כוכבים של ישראל שאין לה בטול ולא קתני אלא לולב של עבודת כוכבים כלומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו שמותר ובשופר קאמר שופר של עכו״ם ר״ל שופר של עבודת כוכבים של עכו״ם כלומר שלא נאסר מפני שהשתחוה לבהמה ובעלי חיים אינם נאסרים ומ״מ לא יטול לכתחלה אבל כל דבר של עבודת כוכבים שנאסר אע״פ שבטלו אח״כ לדעת רבינו אם נטל לא יצא משום דיש דחוי: שופר הגזול וכו'. יראה דלרבינו הוקשה לו בכאן שני דברים ותירץ לשניהם. האחד דאפילו תאמר דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום קשה מאי שנא הכא מלולב ומצה שאמרו בגמרא שאינו יוצא ואע״ג דמצות לא ליהנות ניתנו וכו' והטעם נתבאר בריש פרק לולב הגזול (סוכה דף ל') משום שהיא מה״ב הכא נמי היא מה״ב ותיתסר לזה תירץ שאין בקול דין גזל ולכך לא מיתסר מה״ט. ועוד הוקשה לו דהרי נהנה מגזל לזה תירץ דמצות לאו ליהנות נתנו, ומ״ש שם טעמא דמה״ב יותר משאר דברים ע״ש בתוספות: שופר של עולה וכו'. וא״ת דהכא משמע מדבריו דתוקע לא עביד מעשה והוי קול והוא ז״ל כתב בסוף פ' ה' מהלכות מעילה קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין וא״כ כיון דהוי קול ואין בו דין מעילה איך אמרו בגמ' פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ"ח) מ״ט עולה בת מעילה היא כיון דמעל בה נפקא לחולין הא כיון דהוי קול לאו בת מעילה היא ורבה נמי דאתקיף לא קאמר אלא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע משמע דמודה ליה דמעל. וי״ל דרבינו סובר דכי פריך ליה הוי לפי סברתו אבל לפי האמת אין בו מעילה דהא אמרינן פרק ה' שלשה דברים אין בהן מעילה קול ומראה וריח וזה דוחק. ויש לדקדק מה הקשה רבינו וא״ת הלא נהנה הא אין בו דין מעילה. וי״ל דמ״מ הרי כתב רבינו דאין נהנין ולא מועלין ואע״פ דאי איסור הנאה לא הוי אלא איסור דרבנן מ״מ מקשה רבינו אמאי יצא בדיעבד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וה״ל למימר דאפילו בדיעבד לא יצא. ואם תאמר דכיון דהוצרך רבינו לתת טעם זה בקול לתרץ קושיא דלולב ומצה כדכתב ה״ה למה לא הקשה ג״כ גבי שופר של עכו״ם ולישני נמי התם דשאני משום דהוי קול. וי״ל הא לאו מילתא היא דבלולב נמי של עכו״ם אם נטל יצא כמ״ש בריש פ״ח ואע״ג דבלולב הגזול לא יצא משום מה״ב ואע״ג דמצות לאו ליהנות נתנו (בגמרא) [בלולב] דעכו״ם לא אמרינן הכי אלא יצא. וא״ת למה לא כתב רבינו דין שלמים וי״ל משום דהוה ס״ד בגמרא דגרע שלמים משום דלית בהו מעילה אבל כיון דפי' רבינו דבעולה ג״כ אין בה מעילה משום דהוא קול א״כ כ״ש שלמים שהם קדשים: מצות לאו ליהנות ניתנו וכו'. כתב ה"ה ורבינו ז"ל הזכיר החלוק השני וכ"ש החלוק הראשון ע"כ. טעמו נתבאר בהר"ן ז"ל שכתב בפירוש ההל' ואצטריך לאשמועינן במודר הנאה דס"ד מודר הנאה מחבירו ה"ט דשרי לפי שאין דעתו של נודר דבר מצוה כיון שלא פירש אבל הנודר משופר דפרה ליתסר קמ"ל:
ה׳
ניקב אם סתמו שלא במינו פסול וכו'. כבר כתב ה"ה ז"ל שדעתו כדעת ההלכות שהוא ז"ל מפרש המחלוקת שבברייתא ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול רבי נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול דאיירי בשאינו מעכב את התקיעה אבל מעכב את התקיעה דברי הכל בין במינו בין שלא במינו פסול ופסק כרבי נתן מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה ולהכי בעינן תלתא במינו ואינו מעכב ונשתייר רובו, והכריח הר"י פירוש זה דאלת"ה קשה דר' יוחנן לר' יוחנן דהא איהו פסק כרבי נתן ואי אמרת דר' נתן איירי אפילו במעכב ומכשיר במינו א"כ סתם מתני' דלא כותיה דקאמרה דבמעכב אפילו במינו דהא מתניתין אם מעכב את התקיעה סתמא קאמרה אפילו במינו ור' יוחנן א"ל בעלמא דהלכה כסתם משנה וא"כ קשיא. וא"ת אם נפרש דברי ר' נתן באינו מעכב ואז ודאי מכשיר במינו כפירוש הר"ן ז"ל א"כ ואם לאו כשר שאמר במתניתין איירי דוקא במינו ועל הא קאמרה מתניתין דכשר בשאינו מעכב דאם לא נפרש כן פליגא אדרבי נתן וא"כ הא ע"כ השתא נמי לא איירי מתניתין בסתמא אלא במינו דוקא א"כ איך סתר הר"ן דהמחלוקת לא הוי במעכב דא"כ מתניתין דאם מעכב איירי בשאינו מינו ומתניתין סתמא קאמרה נימא דרישא דמתני' איירי פרטית בשלא במינו דוקא וסיפא כולל כמו שאנו אומרים השתא דסיפא פרטית דאיירי במינו דוקא ורישא כולל. ויש לומר דטפי מסתבר לאוקמי רישא כולל מסיפא והשתא רישא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו אבל לפירוש דסתר הר"ן רישא הוי פרטית וזה דוחק וסיפא אע"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דא"ל לומר אגב רישא נקטיה ועם זה נתבאר פירוש רבינו ז"ל וטעמו. ועוד י"ל דהרמב"ן כתב בס' המלחמות דסתמא דמילתא הוי הדיבוק במינו ואורחא הוי הכי ע"ש. וצ"ל לפי זה דמפרש מעכב את התקיעה שר"ל מעכב אחר שנסתם וזהו שאמר הנקבים שנסתמו את התקיעה כלומר אחר הסתימה דאי מפרש מעכב קודם הסתימה היכי מצי למימר דמחלוקת דברייתא איירי כשאינו מעכב קודם הסתימה וכי אפשר שנפחת רובו ולא יעכב התקיעה וכמו שהקשו התוס' ז"ל אלא ודאי ע"כ פירוש שמעכב אחר הסתימה קאמר ולא כמו שהבין בעל ההגהה בדברי רבינו ז"ל שכונתו לומר קודם הסתימה דאי אפשר לומר כן כדפרישית. ועל מה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות לא הסכים לירושלמי דגרסינן התם כיני מתני' היה מעכב וכו', כונתו להשיג על רבינו דאין כמ"ש שהסתימה מעכב אלא קודם הסתימה היה מעכב וזהו שאמרו היה מעכב התקיעה דמהלשון היה משמע קודם. ועוד השיגו דבמינו לבד סגי אע"פ שהוא מעכב את התקיעה והך נמי משמע מן הירושלמי כפי מה שמפרשו בעל המאור ע"ש. ויתר הדברים מבוארים הם:
ו׳
צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת פה פסול. פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ"ז) ת״ר וכו' צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים וכו'. ויש בפירוש הנחת פה פירושים שונים. הפירוש האחד דכל מה שבתוך השופר מראשו לסופו הוא קרוי בפנים ועל השפה במקום הנחת פה הוא מקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה ר״ל סמוך לשפה נטוי לצדו. וזהו הפירוש הראשון שכתבו התוס' ז״ל נראה לפרש דעובי השופר וכו' ודחו פירוש זה דא״כ שלא במקום הנחת פה היינו מבחוץ והרא״ש ז״ל קיימו בפסקיו. עוד יש לדחות פירוש זה דא״כ מקום הנחת פה היינו הוסיף עליו דהוספה מיקרי באורך השופר וצפוי מיקרי על גב השופר או תוכו והיינו החילוק שבין הוספה לצפוי ואי מקום הנחה ר״ל על השפה במקום שמניח הפה א״כ היינו הוסיף וא״כ אמאי נקט במקום הנחת פה אפילו בצד הרחב מהשופר שאינו הנחת פה אם הצפוי על השפה של צד הרחב פסול מטעם הוספה. ונראה לתרץ לזה דלרבותא נקט מקום הנחת פה דאע״ג דאין יוצא הקול מכאן עד שתי אצבעות משופר וכדכתב הרא״ש ז״ל בשם ה״ר יונה וה״א דלא איכפת לן בכאן הוספה אלא במקום שהקול יוצא שהוא בצד הרחב קמ״ל. הפירוש השני במקום הנחת פה ר״ל השפה במקום שמניח הפה כדפירש רש״י ושלא במקום הנחת פה היינו על השפה של צד הרחב. והתוספות דחו שם ג״כ פירוש זה ואמרו דהא אמרינן בסמוך הוסיף וכו' פסול וא״כ שלא במקום הנחת פה אמאי כשר. הפי' השלישי פי' הר״ן ז״ל במקום הנחת פה ושלא במקום הנחת פה הכל הוא על השפה של המקום שמניח פיו שעוביו של שופר דרך משל הוא רחב שליש אצבע או רביע אצבע ועובי שפתו במקום שמניח פיו הוא רחב כל כך ומקום הנחת פה קרי למה שהוא לצד חלל השופר כלומר זה העובי חלקנו אותו לשני חלקים אחד לצד חלל השופר ואחד לצד חוץ אם צפה בחלק אשר לצד החלל נקרא במקום הנחת פה ואם צפה בחלק אשר לצד חוץ נקרא שלא במקום הנחת פה. ולפי' זה קשה דשלא במקום הנחת פה אמאי כשר היינו הוסיף עליו כל שהוא. וי״ל דכי פסלינן בהוסיף היינו שההוספה באורך השופר הוא כעוביו של שופר כלומר שעורו של שופר הוא רחב רביע אצבע וגם ההוספה שיוסיף הוא רחב כ״כ. אבל השתא פחות מעוביו של שופר שהעובי הוא רחב רביע אצבע וזהו פחות ודאי שאינו נקרא מוסיף באורך השופר שודאי הוא נראה שהוא נוי בעלמא ולא מיקרי הוספה ומ״מ במקום הנחת פה פסול מטעם הפסקה דאיכא הפסק בין פיו לשופר. ואולי שכן היה מפרש הרמב״ן ז״ל שהביא ה״ה שכתב טעם האיסור משום הפסק ולא כתב משום הוספה. ורבינו ז״ל לא ביאר דעתו בזה: נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא וכו'. כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון ולא נכנס קולו בין שני השופרות. אם קול החיצון שמע לא יצא פירוש אף קול החיצון דא"א לשמוע קול חיצון בלא קול פנימי:
ח׳
התוקע בתוך הבור וכו'. רבינו מפרש כפי' רש"י (דף כ"ז:) במה שאמר רב הונא לא שנו וכו' וה"ק מתניתין בעומדים על שפת הבור איירי ומש"ה חילקה בין קול הברה לקול שופר אבל עומדים בבור אין חלוק דלעולם קול [שופר] שמעו אבל הרא"ש מפרש דל"ש דקאמר רב הונא הוי פירוש דמתני' כלומר מאי דקאמר מתניתין אם קול הברה שמעו היינו העומדים על שפת הבור דודאי קול הברה שמעו ומ"ש אם קול שופר שמעו הוא שעומד בתוך הבור דודאי קול שופר שמעו, וקשיא לפירוש זה אם כן היכי קאמר תניא נמי הכי התוקע לתוך הבור או לתוך הדות והא לא מייתי ראיה כלל דעיקר ראיית הגמרא היא מדלא חילקה הברייתא בין קול הברה לקול שופר דאי לא לימא דמאי דקאמרה הברייתא הוי דשמע קול שופר דוקא ולכך יצא א"ו דהראיה היא דאם כן היה לה לברייתא לחלק ומדלא חילקה משמע דבכל גוונא יצא ובשלמא לפירוש רבינו ורש"י אתי שפיר דברייתא איירי בעומדים בבור ושם אין חילוק ולכך לא יצא ומתניתין איירי בעומדים בחוץ ולכך חלקה אלא להרא"ש מה לי ברייתא מה לי מתני' למה חילקה מתניתין בין עומד בחוץ לעומד בפנים וברייתא לא חילקה. וי"ל דמ"מ הראיה דמייתי הוא דודאי כדאמר רב הונא דפי' מתניתין היא דמ"ש אם קול הברה שמעו הוי העומד בחוץ ואם קול השופר הוי העומד בפנים דאי כמשמעו דבין בפנים בין בחוץ יש לחלק בכך קשה טובא למה לא חילקה הברייתא כיון דבין בחוץ בין בפנים איכא הך חילוקא אבל אי בפנים קול שופר שמע ודאי ברייתא איירי בפנים דוקא אע"ג דלא חילקה בין עומד בחוץ לעומד בפנים כמו שחילקה (הברייתא) [המתניתין] אינה קושיא כנ"ל וק"ל ומ"מ הוי קצת דוחק לפירוש הרא"ש וסיעתא לפירוש רבינו ורש"י ז"ל:
נחלת הכלל · ToratEmet
כסף משנה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
א׳
ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה כ"ו:) תנן שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות ר' יהודה אומר בר"ה תוקעים בשל זכרים וביובל בשל יעלים ואיפסיקא הלכתא כר' יהודה וכדא"ר לוי שופר של ר"ה ושל יוה"כ מצוה בכפופים וסובר רבינו דת"ק ור"י לעיכובא פליגי וכיון דקי"ל כר"י נמצא דאין יוצאין אלא בשל איל בלבד. ואע"ג דלכאורה נראה מדברי רבינו דלא קפיד אלא שיהא קרן כבש אבל לא אכפוף א"א לומר כן דהא ר' לוי דאמר מצוה בכפופים אוקימנא כר"י ואם איתא דמשכחת לה של זכרים שאינם כפופים לא ה"ל למישבק לישנא דזכרים דקאמר ר"י דכל עיקר מילתא תלי בזכרים אלא ודאי של זכרים כפופים הם והכי אמרינן בגמ' בהדיא גבי ר' לוי הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר"י אומר בר"ה תוקעים בשל זכרים כפופים אלמא סתם של זכרים כפופים הן. וכן כתב בסמ"ג וכן כתב הר"ן שהוא דעת רבינו אלא שתמה עליו. ולפי זה מ"ש ושופר שתוקעים בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף לאו למימרא דאיכא קרן כבשים שאינו כפוף אלא ה"ק שופר שתוקעים בו הוא קרן הכבשים שסתם קרן זה הוא כפוף ומפני כך כתב וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש ולא כתב חוץ מקרן הכבש הכפוף דסתם קרן כבש הוא כפוף וסתמו כפירושו. אבל הרא"ש כתב לכאורה נראה דל"פ ת"ק ור"י אלא למצוה אבל כולהו מודו דיוצא בדיעבד בין בשל איל בין בשל יעל כדקתני רישא כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ואם לא מצא של איל יוצא בשל יעל או בשל עזים ותדע דלמצוה פליגי דהא ר' לוי מצוה קאמר ועוד אטו פשוט וכפוף בקרא כתיבי תעבירו שופר כתיב ביובל וילפינן ר"ה מיניה וכיון דכולהו איקרי שופר חוץ משל פרה אמאי לא יצא ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור"י מחלוקת בפני עצמה וכו' אלא ודאי ר"י ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי וכן כתב הרמב"ן שלש מדות (כשרות) בשופר וכו' והתוס' חזרו והקשו דהא ר' לוי דאמר מצוה של ר"ה ויוה"כ בכפופים היינו משום דיליף ר"ה ויוה"כ מהדדי בג"ש דשביעי כדאמר לקמן בברייתא וכדתנן שוה היובל לר"ה וכו' אי הוי משום מצוה בעלמא כדקאמר כמה דכייף אינש טפי עדיף האי טעמא שייך דוקא בר"ה שהתקיעה לתפלה ולזכרון ולא ביובל שאין התקיעה אלא לסימן שלוח עבדים ולהשמטת קרקעות ומתוך זה היה נראה שאין יוצא בר"ה אלא בכפוף. ונ"ל דקושיא חלושה היא זאת לדחות כל הראיות חזקות שכתבתי ויש לדחות קושיא זו דר' לוי סבר כיון דבג"ש ילפי מהדדי ויש טעם לומר בר"ה כפופים למצוה מעתה כדי להשוותם יחד ראוי גם ביוה"כ להצריך כפופים למצוה ואע"ג דלא שייך ביה האי טעמא עכ"ל הרא"ש. וגם ה"ה הזכיר דעת זה שכתב על דברי רבינו שיטה אחרת יש דמתניתין דשופר של ר"ה למצוה היא בדוקא וזו היא שיטת ההשגות. וכ"כ שם א"א הפריז על מדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא ע"כ. ולא ידעתי למה כתב בשל יעל דלפי שיטה זו כל השופרות החלולים כשרים בדיעבד וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ועיקר עכ"ל המגיד. ומה שתמה על הראב"ד אין לו מקום דודאי פשיטא דיעל דנקט הראב"ד לאו דוקא אלא משום דכל של יעל סתמו הוא פשוט וכדתנן שופר של ר"ה של יעל פשוט נקט יעל וה"ה לשאר מינין דאע"ג דפשוטים הם אם תקע בהם יצא לדעת הראב"ד. והכלבו כתב אפשר שדעת הרמב"ם אינו אלא למעט של פרה אבל של עז ושל תיש כולהו בכלל כבש הן וכן של יעלים ובלבד שיהיו כפופים והוא מדברי אורחות חיים ואין זה במשמע דברי רבינו אלא כמו שכתבתי:
ואע"פ שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר וכו'. ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר וכו'. קשיא לי למה אמר ומפי השמועה למדו הא בגמ' (ר"ה ל"ג ל"ד) מייתינן לה בהיקשא א"נ בג"ש. ונ"ל שלפי שבגמ' מייתי ברישא דברייתא מהיקשא דבר"ה בעינן שופר ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובתר הכי קאמר ומנין לג' של שלש שלש ת"ל והעברת וכו' ומנין ליתן את האמור של זה בזה וכו' ת"ל שביעי שביעי לג"ש ומקשי גמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקשא ולבסוף מייתי לה בג"ש ה"ק אי לאו ג"ש הוה מייתינן ליה בהיקשא השתא דאתיא ליה בג"ש לא צריך היקשא ופירש"י ותנא מעיקרא מייתי בהיקשא ללמוד זה מזה מנין שבשופר ופשוטה לפניה ולאחריה גמר ר"ה מיובל בהיקשא דאין ת"ל בחדש השביעי אלא להקיש כל תקיעות של חדש השביעי שהן שוות ולבסוף גמר בג"ש ליתן את האמור של זה בזה הא נמי תיתי בהיקשא דאי כדכתיבי שיהו שתים בר"ה ואחת ביובל אין תרועות של חדש השביעי שוות. ה"ק אי לאו ג"ש אילו לא נאמרה ג"ש זו למשה מסיני לדונה הייתי מביא הכל בהיקשא השתא דאיתמר ג"ש זו למשה מסיני איני צריך להביא עוד בהיקשא מעצמי ע"כ. הנה שעכשיו שנאמרה ג"ש למשה משם אנו לומדין הכל ולכן כתב רבינו ומפי השמועה למדו מה תרועת שופר ביובל וכו'. ובראש פ"ג כתב כמה תקיעות חייב אדם לתקוע וכו' ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש הזה אחד הן וכו' כיון גם כן לג"ש הנזכרת כאן שהיא הלכה למשה מסיני שכך אמרו השתא דאתמר ג"ש ור"ל השתא דאתמר ג"ש זו למשה מסיני. כתב הר' מנוח שאין בקול דין גזל כלומר שקול אין בו ממש כדתנן פ' שני דנדרים (דף ט"ו) קונם שאיני מדבר וכו' ובירושלמי פרק לולב הגזול איכא תרי טעמי ורבינו פסק כר"י ממיץ דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ולפיכך כתב שאין בקול דין גזל ולא כתב משום יום תרועה יהיה לכם:
ג׳
וכן שופר של וכו' יצא. היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרניה שהכל לכהנים כדאמרי' בזבחים ומנחות ולא הוצרך רבינו לכתוב דין שופר של שלמים מאחר שכתב דין שופר של עולה דיצא כל שכן לשל שלמים:
ד׳
שופר של ר"ה אין מחללין עליו את יו"ט וכו'. ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. פי' וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה:
ה׳
שיעור השופר וכו'. נתבאר בהמפלת (נדה כ"ו) דהיינו טפח שוחק:
נסדק לאורכו פסול לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק. פירוש דוקא שישתייר שיעור תקיעה לצד הפה הוא דמכשרינן משום דחזינן כל מה שלמעלה ממנו כאילו ניטל משם וזה רמז רבינו באומרו וכאילו נכרת מקום הסדק לאפוקי מבעל העיטור ומר"י ן' גיאת שמכשירים אפילו לא נשתייר לצד הפה:
סתמו במינו וכו' ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר. כוונת רבינו ז"ל שאם סתמו במינו ואינו מעכב התקיעה עתה אע"פ שקודם שנסתם היה מעכב את התקיעה כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר, וכן נראה מלשונו ז"ל ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה דמשמע אחר הסתימה לא עכבו הנקבים דאי קודם הסתימה הוה ליה למימר ולא היו מעכבים ולא שנסתמו וכן כתב הר"ן ז"ל שזהו דעת רבינו. וההגהות שכתבו מתוך לשון העמוד נראה שר"ל כדמוכח בירושלמי דאמר אם היה מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב פסול נראה שהיה להם גירסא אחרת בדברי רבינו כמו שכתוב בספרים אבל הנוסחא האמיתית היא זאת שכתבתי וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה ז"ל ועדותו של הר"ן תכריע:
דבק שברי שופרות. מסתברא שאם היה השבר אחד מהם שיעור שלם אע"פ שדבק שבר אחר והוסיפו עליו כשר דומיא דנסדק לרחבו ויש פוסלים:
ו׳
צפהו זהב מבפנים וכו'. ברייתא פרק ראוהו ב"ד (ר"ה כ"ז:) צפהו זהב במקום הנחת פה פסול שלא במקום הנחת פה כשר צפהו זהב מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר ע"כ. ונראה שרבינו שלא תפס שלא במקום הנחת פה כשם שהוא בברייתא סובר שהברייתא הכי מיפרשא שלא במקום הנחת פה כשר ולא תימא דבכל מקום דלאו הנחת פה כשר דאי מבפנים אי נמי מבחוץ אם נשתנה קולו פסול אלא הא דכשר שלא במקום הנחת פה היכא דצפהו מבחוץ ולא נשתנה קולו כדאמרינן בכמה דוכתי תנא והדר מפרש וא"כ אינה חלוקה בפני עצמה:
נתן שופר לתוך שופר כגון שהיה ראש הפנימי משוך מבחוץ ותקע בו יצא. ואם קול חיצון וכו' כגון שראש החיצון משוך חוץ לפנימי ואין הפנימי נוגע בפיו לא יצא לפי שהקול נכנס בפנימי ונכנס גם כן בין הפנימי והחיצון ונמצא תוקע בשני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא, לא הזכיר הא דאפכיה ככיתונא וי"ג לא תימא דהפכיה ככיתונא דמותר לתקוע בו אלא הרחיב וכו' ורבינו כתב הא דהרחיב ולא כתב הא דהפכו. ויש גורסין לא תימא אפכיה ככיתונא והתם הוא דפסול אלא אפילו לא הפכו אלא שהרחיב וכו' פסול וכ"ש הפכיה ככיתונא ורבינו כתב הא דהרחיב וכו' פסול וכ"ש הפכיה ככיתונא:
ח׳
(ז-ח) היה ארוך וקצרו כשר. אע"פ שקצרו משום אי זה פסול חוזר להכשרו א"נ אשמעינן דלא בעינן כל הקרן כמו שהוא בראש הבהמה:
או צרור כלומר יבש כי דרך השופרות שמתחממים ומתיבשים מחמת התקיעה ואין קולו צלול וצריך ללחלחו במים:
התוקע לתוך וכו' וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכו'. כתב הר"ן שדעת רבינו לחלק בין העומדין בתוך הבור או בתוך המערה לעומדין חוץ ולא לחלק בין העומדים בתוך החבית לעומדים חוץ לפי שמאמר רב הונא בגמרא (דף כ"ז:) אינו אלא בבור דאמרינן התם אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדין על שפת הבור אבל אותם העומדים בתוך הבור יצאו ולא אמר העומדים על שפת הבור והפיטס אלמא דלא איירי אלא בבור וה"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבנין, וכתב שאפשר שדעתו ז"ל שמפני שחבית הברתו גדולה אפילו העומדין בתוכו אם קול הברה שמעו לא יצאו ואע"פ שיש לדחות ולומר דה"ה לפיטס ורב הונא רישא דמילתא נקט לא נראה לרבינו לדחות כן:
מ"כ ראיה לדברי הר"ם דפיטס מתוך שאינו כ"כ עמוק כבור ודות אפילו העומדים בתוכו אפשר שישמעו קול הברה דקתני בברייתא התוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא משמע שהעומדים בבור לא שמעו אלא קול שופר אבל פיטס לא נזכר בברייתא משמע שהעומדים לתוך הפיטס אפשר שישמעו קול שופר או קול הברה ע"כ. ורבינו טודרוס הלוי כתב יש שסוברים לומר דפיטס הברה שלה מרובה וכו' ואני אומר שלא היה כן דעת הרמב"ם שלא נזכר זה החילוק כלל ואילו היה כן לא הוה שתיק גמרא מיניה אלא שהרב דקדק בלשונו ודבר בהוה ובמה שהוא אורחא דמילתא שבור ודות הם גדולים ופיהם רחב ודרך התוקע ליכנס בתוכה ולפיכך חילק בין העומדים בתוכה לעומדים בחוץ אבל פיטס אע"פ שהיא חבית גדולה אין דרך התוקע ליכנס בתוכה שפיה אינו רחב כ"כ אלא עומד מבחוץ ומכניס ראש השופר ותוקע דלפי שהוא בחוץ ודאי ה"ל ליתן לו דין העומדים בחוץ ואם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, ותדע שכן הוא דעת הרב דגבי בור ודות כתב התוקע בתוך הבור או בתוך הדות ומדקאמר בתוך בבי"ת משמע שהתוקע נכנס בתוכם ובתוקע בפיטס התוקע לתוך החבית הגדולה ומדקאמר לתוך בלמ"ד משמע ודאי שהתוקע בחוץ ותוקע לתוכה כגון שמכניס ראש השופר לתוכה כן נראה ויפה דקדק עכ"ל:
כתב הר' מנוח הא מיירי שהתוקע והשופר מבפנים והוא תוקע ועולה וקמ"ל אם שמע קול שופר כלומר שביחד יצא ראשו והשופר מהבור נמצא שלא נתבלבל הקול יצא ואם קול הברה שמע שהוציא ראשו מהבור ופי השופר עדיין בתוך הבור לא יצא שנתבלבל הקול ומהאי טעמא לא הזכיר הר"ם ההיא דשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה על שפת הבור:
מצוה מא לשמוע תרועת השופר בראש השנה. שנאמר יום תרועה יהיה לכם ומנין שבשופר תלמוד לומר והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת"ל בחדש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי דהא כתב לן בכמה דוכתי דיום הכיפורים בחדש השביעי והכא יום הכיפורים כתיב ביום הכיפורים תעבירו אלא מה ת"ל בחדש השביעי שיהיו כל התרועות של חודש השביעי כזה. ובספרי איתא כתיב תרועה בראש השנה וביובל מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר. וכל השופרות כשרים מדאוריתא דפשוט וכפוף לא כתיב בתורה אלא תעבירו שופר כתיב ביובל וגמרה ר"ה מיניה חוץ ממה שלא נקרא שופר אלא קרן דפסול מדאוריתא דשופר כתיב. ולמצוה הוא דבעו של איל כדאמר תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק.
ג׳
שופר של ע"ג כשר מדאוריתא דאע"ג דנשתמשו בו לע"ג ונאסר בהנאה כדכתיב אבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר אפילו הכי מצות לאו ליהנות נתנו אין קיומם הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו ואם של ע"ז של ישראל הוא לא יצא דאין לה בטלה עולמית כדילפינן מושם בסתר וכתותי מכתת שיעורה וה"ה תקרובת ע"ז שמסרוה לפניו לשם דורון דקי"ל דאין לה בטלה עולמית דאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה אף תקרובת ע"ז אסור בהנאה. ושל עיר הנדחת נמי לא יצא דכתותי מיכתת שיעוריה דהא לשריפה קאי כדכתיב ושרפת וגו' וכשרוף דמי כדילפינן דכל העומד לישרף או לינתץ כשרוף או כנתוץ דמי מבית המוחלטת דלא הוה מטמאת בביאה משום דעומדת לינתץ אי לאו דאמר קרא ונתץ את הבית דאפילו בשעת נתינה קרוי בית הא לאו הכי לא דכל העומד לינתץ כנתוץ דמי ובשופר בעינן שיעור כדלקמן. אבל בשופר הגזול ושל עולה יצא דאין בקול גזל ומעילה וגם אינו נהנה דמצות לאו ליהנות נתנו וגו'. והראב"ד כתב בירושלמי דאע"ג דיש בקול דין גזל יום תרועה יהיה לכם כתיב דמשמע לכם מכל מקום. והמודר הנאה מחברו או משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו כדאמר ולאו הנאה הוא.
ד׳
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו י"ט לא בדבר שהוא משום שבות ואין צריך לומר בדבר שהוא משום מלאכה. משום דשופר עשה ויו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. דכיון דגלי קרא בציצית דאתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דכלאים משמע דעשה ולא תעשה לא דחי. והכא אפילו לא תעשה גרידה לא הוה דחי משום דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה. ומאי דקאמר עשה ולא תעשה קושטא דמילתא קאמר אבל לא צריך. ומשום הכי נמי עשו חיזוק חכמים לדבריהם כשל תורה דלא דחי שבות דידהו משום דהוו מכשירין דהא גופא דתקיעה שבות היא ודחיה לה עשה דשופר משום דבעידנא דמעקר לשבות מקיים ליה לעשה אבל מכשירים דמעקר ליה לשבות ואכתי לא מקיים עשה לא דכיון דנתנה תורה מקום לחכמים לאסור מה שאסרו משום שבות העמידו דבריהם אפילו היכא דאתי לידי דחיית עשה כיון דבההיא עידנא לא מקיים ליה לעשה כדאמר והוה איפשר לעשות מכשיר דמצוה מבעוד יום. ומים או יין כדי לצחצחו מותר ליתן בתוכו ביו"ט ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם שלא יהו מצות בזויות עליו כדילפינן מושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו.
ה׳
ושיעור דשופר נראה דהוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דשיעור שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח הוי דהוא ד' אצבעות בגודל. נסדק לארכו פסול אי משום שתי שופרות כדפרש"י ז"ל ואנן חד שופר בעינן. אי משום דלאו שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה. נסדק לרחבו אם נשתייר כשיעור לצד הפה כשר דהוה ליה כאלו ניטל כל מה שלמעלה ואע"ג דלאו שופר שלם הוא לא איכפת לן בהכי אלא אשיעורא דאי הוה קפדינן אשלם לא הוה ביה שיעורא. ניקב אם סתמו שלא במינו פסול ואפילו נשתייר רובו שלם ואפילו לא היה מעכב עכשיו סתימת הנקבים את התקיעה פסול כיון דבסתימת שלא במינו חזרה התקיעה לכמו שהיתה קודם שניקב הרי קול שופר ודבר אחר אף ע"ג דהשתא לא מעכב סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר דאי מעכבי הנקבים שנסתמו אף ע"ג דנשתייר רוב שלם הוי פסול דהוי שופר ודבר אחר ואי לא נשתייר רובו שלם אף ע"ג דלא מעכב השתא את התקיעה נמי פסול דהוה כדבק שברי שופרות דפסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' או ג'. קדחו בזכרותו שהוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו והוא לא הוציאו אלא נקב את הזכרות כשר שמין במינו אינו חוצץ והוי הקול מן השופר. והא דמין במינו אינו חוצץ ילפי' מדבעינן בכלי שרת לקיחה ממש דכתיב ולקח והיינו המזרק שבו הדם ואי הוי מזרק תוך מזרק לא הוי חציצה דהוי דרך שירות כדנילף במצות לולב. דבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד פסול דהוה ליה ב' או ג' שופרות וקרא שופר קאמר. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול דהוה ליה שני שופרות. צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת פיו פסול ואם מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה נמי פסול טעמא דכולם לפי שאין הקול קול שופר אלא קול זהב ואם לא נשתנה קולו כשצפהו מבחוץ כשר דקול שופר הוי. וטעמא דפסול כשצפהו במקום הנחת פה דאינו מגיע פיו לשופר וכתיב והעברת דמשמע דהוא עצמו מעביר הקול בשופר והיינו כשמגיע לשופר. נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא דחיצון כמאן דליתיה אבל אם שמע קול חיצון לא יצא שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות. הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול דכתיב והעברת ובעינן דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים היה ארוך וקצרו כשר דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת שופר אלא כיון דאית ביה שיעור כשר. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ אפילו העמידו על גלדו כשר דאכתי שופר הוי. וכל הקולות כשר בשופר והעברת קול שופר הוא דבעינן לא שנא דק או עבה או צח כשר. התוקע לתוך הבור או המערה או חבית גדולה העומדים בפנים יצאו דשמעו קול שופר אבל עומדים בחוץ לא יצאו אי דשמעו קול הברה ואנן בעינן קול שופר לחוד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
ב׳
במקדש היו תוקעין כו'. הנה באמת הא מבואר בסנהדרין ד' מ"א ע"ב ובנדה ד' ל"ח ע"א דבר"ח היו תוקעין בשופר וזהו מה דאמר בירושלמי בר"ה פ"ג סוף ה"ו שופר קדוח מהו אמר ליה כזה תוקעין בעין טב ר"ל דשם היו מקדשין החודש כמבואר כאן ד' כ"ה ע"א ובירושלמי ברכות פ"ד וסוכה פ"ב ועי' בירו' ר"ה פ"ד ה"ח ותקעתם ועשיתם ע"ש: שופר של עכו"ם אין תוקעין בו כו'. הנה כאן אין הטעם משום הנאה דגבי דבר שאין בו ממש בשל ע"ז מותר אף לכתחלה כמבואר ביצה ד' ל"ט ע"א דע"ז בדיל מיניה עי' ברכות דנ"ג ע"א רק הטעם משום דמאיס לכתחלה למצוה עיין ע"ז ד' מ"ז ע"א ובירו' פ"א דבכורים. והנה רבינו לא הביא כאן הך דחולין ד' פ"ט ע"א דשופר של ע"ז גם בדיעבד לא יצא ע"ש ועיין בירושלמי פ"א דערלה ופ"ג דסוכה ופי"ב דיבמות דס"ל שם דלחליצה לכו"ע של עיר הנדחת כשר אף למאן דפסל בשופר אך הגמ' דידן לא ס"ל כן ורבינו לא פסק כך והטעם כך דהנה מבואר בר"ה ד' כ"ו ע"א דשופר הוה גדר כפרה ועיין תמורה ד' כ' ע"ב אין מתכפרין בדבר הבא בעבירה ועיין תוספתא סוף מס' חולין גבי לא יטול אם על הבנים מפני שנעבדה בהם עבירה ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ה ה"ט ע"ש אך זה רק היכא דהוא גוף הדבר והנה מגמ' דר"ה דף * כ"ט ע"ב וד' ל' ע"א מוכח כך דביובל ותקיעת שופר במקדש הוה התקיעה מצוה ובגבולין הוה רק השמיעה מצוה והוה רק בגדר מכשיר ובזה לא איכפת לן מצוה הבא בעבירה. ועיין בשבועות דף י"ד ע"א דבעי גבי כפרה מחסר ממוניה ועיין תמורה ד' י' ע"א וזהו דר"ל בירושלמי דערלה פ"א ולקחתם לכם ולא מן המצוה ועיין רש"י סוכה ד' ל"ה ע"א ד"ה לפי שאין בה וזהו מה דאמרינן בכ"מ כל דבר שהוא חובה אין בא אלא מן החולין אך זה רק בדבר שהוא גוף הקרבן ועיין מה דפליגי בתוספתא דמנחות פ"י אם מותר להביא מנחה מן הטבל ועיין פסחים ד' מ"ח ע"ש ועיין במנחות ד' פ"א גבי לחמי תודה ועיין ב"ק ד' י"ג ע"ב דלחמי תודה הוה רק מכשירי קרבן ולא עצם הקרבן וזהו הך מחלוקת דמנחות שם אם מותר להביא ממעש"ש אם מחיטי הלקוח בכסף מעש"ש ע"ש ברש"י דדחק שם אך ר"ל כך דהנה בירושלמי פ"א דמעשר שני מבואר דכיון שלקח שלמים בכסף מעשר פקע קדושת מעשר ע"ש ובפ"ג וכן גם גבי תודה כן דיליף משלמים כמבואר שם ובזבחים ד' נ' אך זה רק אם לקח לשם תודה אבל אם לקחן סתם דאז חל על החטים קדושת מעשר אסור להביא מהם לחמי תודה ואידך ס"ל דכיון דאינו מביא מגוף המעשר לא איכפת לן אך זה רק בלחמי תודה דלא הוו רק מכשיר אבל שלמים גופא אם לקח בהמה בכסף מעש"ש סתם אסור אח"כ להקדישה לשם שלמים כדמוכח בירושלמי שם וגבי שופר של ר"ה במקדש לא יצא בשל ע"ז והיינו הך דחולין ד' פ"ט או י"ל דקאי אשל יובל כמ"ש וגם באמת בשל יובל יש ג"כ ב' מיני תקיעות אחד דהא קיי"ל בר"ה ד' ט' ע"ב דכ"ז שלא תקעו ב"ד אין עליו שם יובל כלל וכשתקעו ב"ד אז מוטל החיוב על כל יחיד ויחיד לתקוע נמצא דתקיעת ב"ד הוה רק מכשיר ותקיעת כל יחיד ויחיד הוה עצם המצוה ועיין בשבת ד' קל"א ע"ב דלר"א דוחה שבת תקון השופר וי"ל דרק לאחר שתקעו ב"ד משא"כ קודם שתקעו ב"ד אין מחללין לעשות שופר כעין הך דפסחים ד' ס"ט ע"א גבי קטן ובזה יש ליישב דברי התו"כ ועיין ר"ה ד' כ"א ע"ב דילפינן דעדי החודש דוחין את השבת ע"ש אף דזה ג"כ רק גדר מכשיר אך י"ל דכיון דקיי"ל דאם קידשו שלא בעדים הוה מקודשת כמבואר בירושלמי דר"ה פ"ב ועיין שם ד' כ' ע"א הוה זה כמו מצוה בפ"ע וכעין דאמרינן במנחות ד' ט"ז ע"ב גבי הולכה דכל עבודה שאינה מתרת הויא עבודה בפ"ע ע"ש ועיין רש"י עירובין דף ק"ב ע"ב ד"ה קרבן ציבור גם שיר דפי' שם משום דשיר הוה מכשיר ולא פירש משום דלתקן הכינור זה הוה הכשר ועיין בתענית ד' כ"ז דכלי שיר מעכבין הקרבן לא השירה וכן הוא בירושלמי דעירובין שם ועיין ברש"י שם בעירובין ד' ק"ג ד"ה אף היא מש"כ ולא נקיים בה שום מצוה כו' וא"כ למאי קושרין כלל אך זה באה לשיהיה הכלי במקדש ורש"י שם ר"ל לענין לשורר בו ועיין שם ד' ק"ה ע"א דהקשירה של הכינור לא הוה קשר של קיימא ועיין שבת ד' ע"ד ע"ב השתא לפני מלך ב"ו כו' ובירושלמי שם שלא היה שום קשר במקדש ועיין זבחים דף פ"ח ע"א ועיין בתו"כ פ' אחרי דמרבה מקרא שחייב ביוהכ"פ אם תיקן מכנסיים של בגדי כהונה אף דהוו מכשיר קרבן ע"ש, והא דכאן של עיר הנדחת פסול וכן גבי מנעל של חליצה ובירושלמי ביבמות מכשיר הנה מדברי רבינו בהל' יבום פ"ד נראה דהטעם משום דלאו להילוכא הוא ויש נ"מ בין אם הסנדל גופא היתה של עיר הנדחת או שנעשה מעור בהמה של עיר הנדחת דשם לא הויא רק איסורי הנאה וכמו של ע"ז וכן נ"מ אם של רשעים או משל צדיקים ועיקר הטעם דזה הויא חסרון בעצם הדבר ולכך מיקריא לאו להילוכא עביד וזה רק איסור דבר אחר גרם לו ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהלכות שקלים פ"ג הי"א ובהל' פרה אדומה פי"א ה"ו ע"ש: [השמטה למ"ש לחלק בין דבר המכפר גבי מהב"ע ובזה א"ש הך דמנחות דף נ"ג ע"א דאמר דאף דגברא לקי מכל מקום לא מיפסל ושם דף נ"ט ע"ב צריך קרא להכשיר גבי לבונה משום דשם קאי אמנחת חוטא ועיין בר"ה דף ה' ע"ב דמצריכין קרא גבי שאר קדשים דלא מפסל בב"ת משום רבה ועיין סוטה דף מ"ו ותוספות חולין דף קט"ו ע"א ותמורה דף כ"ח ע"ב גבי חורש וחוסם ובזבחים דף ה' ע"א גבי שלא לשמה: ע"כ השמטה]
ג׳
מצות לאו ליהנות כו'. וגם י"ל דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוין אך כיון דע"כ צריך שישמע קול שופר הוה מכוין ועיין תוס' פסחים ד' כ"ב ע"ב ותוס' מנחות ד' מ"א ע"א ע"ש גבי בגדי כהונה וא"כ י"ל דזה תליא אם דבר שאין מתכוין מותר אם אסור כמבואר בהך דפסחים ד' כ"ה ע"ב ועיין בכריתות ד' כ' ע"ב היכי ס"ל לראב"צ ע"ש ועיין במעילה ד' י"ג ע"ב גבי ערבה ועיין שם בפיהמ"ש ועיין עירובין ד' ל' ע"א בהך דר"א גבי אוכל הנאסר לו לאדם ובתוס' כאן ד"ה המודר הנאה ועיין בה"ג בהל' שופר דפסק דאסור במודר הנאה משופר עצמו ע"ש גם י"ל דר"ל דאסור לתקוע והגמ' דילן ר"ל שאחר יתקע והוא ישמע:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
ד׳
ואצ"ל שאין חותכין אותו או עושין בו מלאכה וכו' ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. בגמרא ר' אליעזר אומר דכתיב שבתון כו' שבתון זה קדושת היום. תרועה אלו שופרות מקרא קדש קדשיהו בעשיית מלאכה. א"ל ר"ע מפני מה לא נאמר שבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה נראה דר' אליעזר לטעמיה דאית ליה בפרק ר"א דמילה דשופר ומכשיריו דוחין את השבת כ"ש דדוחין יו"ט לכן כל זמן דליכא שופר מותר לתולשו מן האיל ולתקנו לשופר וא"כ לא אסור בעשיית מלאכה שלצורך שופר ורק אם יש לך שופר אז קדשיהו בעשיית מלאכה לא כן רע"ק לטעמיה דמכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת אין דוחין שבת ולדידי' אמר בגמרא דאין דוחין יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ולכן קדוש בעשיית מלאכה אף למלאכת שופר ולהכי דריש שבתון שבות ממלאכה ברישא ופשוט.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
א׳
עיין בהגהות מיימוני מה שהאריך אם מותר להתענות בר"ה או אסור ועיין להרב ט"ז סי' תקצ"ז שכתב דאי אפשר לומר מצוה להתענות דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום היה ר"ה כדאיתא במדרש אלו דבריו וראיתי בספר מגיני ארץ בגליון הג"ה בשם צ"ש כתב עליו דבמחילה מכבודו אינו דבמלכים ב' פ' ד' כתיב ויעבור אלישע וכו' ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכול לחם עד ויסר אל העליה וישכב שמה ואיתא בזוהר ריש סדר בשלח אשה גדולה בעובדהא וכו' עד ויהי היום עכ"ל פי' דבריו דלא דריש בזהר שהיה ר"ה בויהי היום הא' דכתיב שם אכילה אלא בויהי היום הב' דלא כתיב שם אכילה וק"ל.
ג׳
ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול וכו'. פי' דבשמיעת הקול נהנה דקיים המצוה ויש לו שכר מצוה ואהא תירץ דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיב זה הנאה אלא כשנהנה הגוף מעצמו של דבר ומיהו קשיא לי דהא נהנה הגוף מעצמו של דבר דשופר יש בה קול ערב ככלי זמר והרי זה דומה למודר הנאה ממעיין דאינו טובל טבילת מצוה בימות החמה משום דקא מתהני גופא ואולי דאין קול זה חשיב הנאת הגוף ואפי' למאן דסבר דאיכא הנאה התוקע הוא דנהנה בתקיעתו יעו"ש בב"ח סי' תקפ"ו סק"ו והנראה יותר דלא דמי דבמעיין מיד שטבל נעשה המצוה ונשאר אח"כ הנאה לחודה משא"כ בשופר דאחר המצוה ליכא הנאה לחודה. וכן שופר של עולה וכו'. וכתב מרן היינו כשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה וכו' עכ"ל וכתב עליו הרב אור יקרות וז"ל הרב העתיק לשון רש"י על דברי רבנו והוא תמוה לפי מה שפסק רבינו פ"ב מהלכות מעילה וז"ל עצמות העולה שפירשו קודם זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שהזריקה מתרת אותם ואם פירשו לאחר זריקה מועלים בהם לעולם ע"כ ואם כן אדרבא אי מיירי לאחר זריקה אתי שפיר טפי דיש מעילה לעולם אבל קודם זריקה אין מעילה אלא אם תקע קודם זריקה וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד י"ל דכונת מרן הכי היינו כשתלשו קודם זריקה ותקע בו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה תקע אין מעילה כדאמרינן בזבחים ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל נאמר לו יהיה וכו' אף עולה עצמותיו מותרין ואוקמוה בפירש קודם זריקה דיכול ליהנות לאחר זריקה יעו"ש וה"ה דהוה מצי לאוקומיה בתלשו לאחר זריקה ולא אתא למעוטי אלא כשתלשו קודם זריקה ותקע בו לאחר זריקה דליכא מעילה דודאי מותר לתקוע בו ומאי אתא לאשמועינן דאין בקול דין גזל וגם מצות לאו ליהנות ניתנו מאחר דמותר לעשות אפי' קתא דסכינא ואפרש גם זה בכונת רש"י. לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו וכו'. ועיין מ"ש הרב המגיד והלח"מ ז"ל ויפה תירץ הבן יקיר לי פחד יצחק יהי' בעזרתו ע"פ המחלוקת דאיכא בין רבינו וסייעתיה להחולקים עמו דרבינו ס"ל דאפי' הוא בעצמו יכול לתקוע ולא חשיב הנאה מה שנהנה בתקיעתו והחולקים סבירא להו דהוא בעצמו לא יתקע אלא אחר יתקע לו ועיין בב"י וב"ח סימן תקפ"ו וא"כ כיון דרבינו פסק מותר לתקוע בו ולא חשיב הנאה מה שמתפאר בתקיעתו כ"ש כשנדר הנאה מחבירו דיכול לתקוע לו וק"ל.
ד׳
ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. כן הוא בגמ' וכתב הר"ן קושטא דמילתה קאמר ומיהו לא צריכינן להכי דאפי' דהוי יו"ט ל"ת גרידא לא אתו מכשירי שופר ודחו לה דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ וקשה דהר"ן סותר עצמו דידיה אדידיה דכתב הנמוקי יוסף בפרק אלו מציאות וז"ל ועל הא דאמר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק ליה דאפי' ליכא (בהאי טעמא) [גבי טומאה] אלא לאו גרידא לא דחי ליה דהא בעידנא דקא מעקר לאו דטומאה לא מקיים עשה דאבידה ותירצו דלרוחא דמילתא אקשו הכי והר"ן תירץ דהכא נמי בשעה שעבר הלאו מקיים העשה וכו' אבל הרב יהוסף בלשונו כתב דשאר מפרשים לא סברי הכי אלא דהכל אחד עכ"ל הנך רואה דמכח הקושיא נדחק עצמו נגד המפרשים ולחלק יצא בין ההיא דאבדה לשאר נדונות ולפי מ"ש בראש השנה נמצא דאזיל ומודה שכן דרך הש"ס לומר כן לרווחא דמילתא ויש לדוחה לדחות בקל ועיין להמל"מ ומ"ש בספרי אגורה באהלך דף ט'.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
ג׳
שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא, שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצוות לאו ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. השגת הראב"ד א"א ואפי' יהי' בו דין גזל יום תרועה יהי' לכם מ"מ והכי איתא בירושלמי. נ. ב. עיין בירושלמי סוכה פ"ג הל' א' דא"ר יוסה וכו' ברם הכא יום תרועה יהי' לכם מכל מקום א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא, ונראה דהרמב"ם מפרש דהך מ"ד דיום תרועה יהי' לכם אינו חולק עם הך מ"ד דמתרץ תמן בגופו הוא יוצא דהדרשא דיום תרועה יהיה לכם הוא נמי בזה דכיון שלא כתוב יום תרועה בשופר דמגלה לנו דאין תקיעת שופר מצוה על עצם התקיעה בשופר דאז הי' עצם מעשה התקיעה בשופר מצוה ואז הי' שייך השופר לעצם המצוה, אבל באמת אין מעשה התקיעה עיקר המצוה אלא שמיעת קול השופר בין תקיעה בין תרועה זהו המצוה רק שזהו תנאי שיהי' קול התקיעה או התרועה משופר וזה נלמד מיום תרועה יהיה לכם שאין עיקר המצוה שכל אחד יתקע בשופר ולכן אינו שייך הלכם שכתוב גבי תרועה לדין השופר בעצמו ואינו שייך לומר שהשופר לא יהיה גזול, ונ"מ לכאורה לדין שופר של יובל דשם לא נאמר קרא דיום תרועה יהיה לכם, אבל לדברי הרמב"ם שכתב אע"פ שלא נגע בו א"כ גם בשופר של יובל כן, אבל יש לומר דבזה באמת יהיה נ"מ בין מ"ד תמן בגופו הוא יוצא, ובין מ"ד יום תרועה יהיה לכם דלהך מ"ד אין דרשא זו אלא בשופר של ר"ה, ויש לומר עוד לפימש"כ דבשופר של ר"ה אין המצוה אלא על השמיעה, אבל ביובל דכתוב תעבירו שופר א"כ התקיעה הוא העיקר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
ג׳
לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה כו'. ובאומר תקיעת שופר עלי נסתפקו התוספות בפרק ראוהו בית דין דף כ"ח ע"ב דבור המתחיל המודר וזה לשונו ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה וכמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה כו' וראיתי להרב מחנה אפרים הל' נדרים סימן כ"ה שהקשה דאם כדבריהם דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אם כן מאי קא מותיב רבא לאביי בפרק ב' דנדרים די"ז וכי מצות להנות ניתנו ומאי קו' הא כיון דמטי ליה הנאת הגוף בישיבה לא שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים דט"ו ע"ב גבי האומר קונם הנאת תשמישך וז"ל וכי אמר הנאת תשמישך מאי הוי מצות לאו ליהנות ניתנו י"ל דכי אמרי' הכי ה"מ לו' דאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל אי מתהני גופיה בהדי דמתקיים מצוה אסור כו' ע"כ ובפרק אין בין המודר הנאה שנינו המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמ' אם בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא ופירש הר"ן שם דהיינו דנהנה מדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא יע"ש ודוק: ולע"ד נראה דלק"מ כפי מה שכתבתי בהלכות לולב פ"ח שדעת הרשב"א שלא כדעת הר"ן אלא דאפי' איכא הנאת הגוף בהדי מצוה אפ"ה שרי ממה שהק' שם כקושית הר"ן וז"ל ומיהו אכתי ק"ל דהא מצווה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו וי"ל דמצוה זו אינו אלא מחמתה ולא מחמתו כו' ועדיין ק"ל דהא איכא מצות פ"ו דרמיא עליה וי"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי כו' יע"ש ומדלא תי' כתירץ הר"ן דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף משמע בהדיא דס"ל דאפילו בדאיכא הנאת הגוף אפילו הכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וההיא דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בה בימו"ה כבר כתבנו שם משם המאירי ז"ל דה"ט מפני שהוא נהנה ממנו אחר המצוה דהיינו אחר שנטהר ובהכי יש ליישב ההיא דפרק אין בין המודר דפריך אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא דהיינו מפני שהוא נהנה מדריסת הרגל אחר עשיית המצוה דהיינו בשעה שיוצא משם וא"כ מעתה איכא למי' שדעת התו' בפ' ראב"ד כדעת הרשב"א ויתרצו לקו' הר"ן כתי' הרשב"א הן אמת שלתירץ הרשב"א ז"ל שכתב דה"ט דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזו דאפשר לו באשה אחריתי קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דסבירא ליה דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה מותר לתקוע לו טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש אלא ס"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' ז"ל בד"ה המודר הנאה ממעיין ואף שהתוס' ז"ל לא כתבו כן אלא לס"ד בעלמא אפ"ה הרשב"א ז"ל ס"ל דקושטא דמילתא הכי הוי ובהכי ניחא לי מאי דק"ל טובא בפשטא דשמעתתא דרב יהודא דס"ל דשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דס"ל מצות ליהנות ניתנו תקשי ליה מתני' דפ' אין בין המודר דל"ה דתנן התם גבי המודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר"ן ז"ל דה"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב בדל"ז ע"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דגבי המודר הנאה מחבירו אפי' רב יהודה מודה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דאין דעתו על דבר מצוה וה"ט דמלמדו מקרא הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל בשמעתין משמע שלא כ"כ אלא לס"ד בעלמא וכמ"ש התוס' אבל לפום קושטא דעתו של נודר אפי' לדבר מצוה אלא דאפ"ה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפשר שלא כתבו כן אלא לדעת רבא דמדכייל ותני להו בהדי הדדי משמע דטעמיה דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אמנם רב יאודה דסבירא ליה דגבי מודר הנאה מחבירו אפי' אם מצות ליהנות ניתנו אפי"ה שרי מטעמא דאין דעתו על דבר מצוה כנ"ל ודעת הר"ן זכרונו לברכה דתקיעת שופר עלי דינו כאומר ישיבת סוכה עלי שכתב וזה לשונו וכי אמרינן דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אפי' לתקיעה של מצוה כו' יע"ש ויש לדקדק דמשמע מדבריו ז"ל דדוקא באומר קונם שופר לתקיעתו אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי מותר דתקיעה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש ואמאי הא אע"ג דאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש אפ"ה בל יחל מדרבנן מיהא איכא כדקאמר רבינא בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"א ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל וכן קשה לכאורה על מה שהק' הר"ן ז"ל שם בנדרים די"ו וז"ל וא"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא ומאי קושיא הא מדרבנן מיהא אסור ולהא ודאי יש ליישב בבירור דהתם בסוגיא אקרא קאי דפריך מ"ש נדר דכתיב לה' שבועה נמי הא כתיב לה' ולהא משני הא דאמר ישיבת סוכה כו' והיינו דק"ל דמדאורייתא היכי מתסר מיהו מ"ש הכא בשמעתין ק' גם ליכא למימר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למדחי מצוה של תורה וכמו שכן ראיתי להרנב"י ז"ל בשיטה כ"י בפירוש להלכות הרמב"ם ז"ל שכתב כן שהרי כתב בדט"ו ע"ב ד"ה והא וז"ל וא"ת האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית ביה ממש וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא לאפקועי מצות עונה יש לומר כיון דנדרא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה יעיין שם ומהתימא על הפר"ח ז"ל שכתב בסי' תקפ"ו סק"ה וז"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית ביה ממש ואין הנדר חל אלא בדבר שיש בו ממש והוא תימא שהרי לדעת הר"ן ז"ל מדרבנן מיהא חל אפילו למדחי מצוה של תורה גם לדעת התוספות ז"ל שכתבו הר"ן והרשב"א ז"ל שם דכל שמזכיר החפץ אע"פ שאינו מזכיר בפיו האסור אלא על הנאתו הרי הוא כאילו אסר החפץ עליו וכן נראה ג"כ דעת הטור ז"ל ומרן בשולחנו הטהור י"ד סי' רל"ד ס"ז שכתבו דאומר הנאת תשמישך עלי אסור אע"ג דאין בו ממש משום דמתרצינן לדבוריה כאילו אמר גופך לתשמישך עלי וכמ"ש הש"ך והט"ז שם ועיין בסי' רי"ג ובסי' רט"ו ורל"ט וא"כ ה"נ באומר קונם קול שופר עלי נמי מתרצינן לדיבוריה כאלו אמר שופר לקולו וכן נראה ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' תקפ"ט דהאומר קונם תקיעתו עלי דאסור בכל ענין וע"כ דהיינו משום דמתרצינן לדיבוריה כאלו אמר גופך לתקיעותיו וא"כ מדרבנן מיהא אסור וא"כ איך כתב בפשיטות מסברא דנפשיה דלא הוי כלום מאחר שלהקת הנביאים כולם שכתבנו מבואר דס"ל דאסור ודוק עוד כתב הר"ן ז"ל ומיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה אבל כל שאמר ליה המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותו קא עביד וראיה לדבר מדאמרי' בפרק אין בין המודר כו' ואמרינן נמי אלא לדעתיה דבעל הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא דעביד שליחותיה אסור כו' יע"ש והביא דבריו מרן הב"י ז"ל סימן תקפ"ט בלי חולק: ולע"ד דבר זה נראה שבמחלוקת הוא שנוי והוא שהטור ז"ל חי"ד סימן רכ"ח גבי ההיא דקי"ל המודר הנאה מחבירו מלמדו מקרא מדרש כתב וז"ל הילכך אפילו אם הנאסר אומר לו שילמדנו מותר והרמב"ן ז"ל כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אלא אם כן ילמדנו הוא עצמו וא"א הרא"ש כתב כסברה הראשונה עכ"ד ומבואר מדברי מרן ז"ל דה"ט דהרא"ש ז"ל דע"כ לא אמרינן בגמרא דלמעבד שליחותיה אסור היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מדרש כיון דאין צריך דעת ושליחות אפי' אם מצוה לעשות מותר כו' יע"ש ואם כן מינה נשמע גבי שופר כיון דאין צריך דעת ושליחות אפילו באומר לו תקע והוציאני מותר לדעת הרא"ש ז"ל ויש לי מן התימה קצת על מור"ם ז"ל בהג"ה דבי"ד סי' הנז' ס"ב על מה שפסק מרן שם כדעת הרמב"ן כתב ויש חולקים ומתירין אפילו אומר לו שילמדנו כו' יע"ש ואילו כאן בסי' תקפ"ט פסק מרן דברי הר"ן ז"ל ולא הגיה עליו כלום וצ"ע ודע דמימרא דרבא דהמודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימו"הג אבל לא בימות החמה וכן המודר הנאה ממעיין השמיטו רבינו ז"ל וכבר תמהו עליו בזה הפר"ח ז"ל סי' תקפ"ו ומוהר"ם בן חביב בקונט' יום תרועה דף ז' ע"ב וכתב שכנראה שדחה אותו מהלכה מפני שהיא הנאה מועטת דטיפה זו מה תהא עליה וכההיא דמותר להשקותו כוס של תנחומין ושל בית המרחץ ופסקו רבינו ז"ל הלכות נדרים פ"ו ודבריו תמוהים שהרי מעולם לא התיר רבינו ז"ל אלא בכוס של מודר וכמבואר שם ולא שרי אלא השימוש וכבר תמה עליו בזה מו"ה הי"ו בחי"ד ה' נדרים סימן ק"ך יע"ש ואפשר ליישב דבריו דסבירא ליה לרבינו דהא דקאמר מזה עליו מי חטאת בימו"ה כו' מיירי נמי במי הזאה של המודר אבל במי הזאה של המדיר אפי' בימוה"ג אסור דכיון דמותר ליקח שכר הבאה כדאיתא בסוף פרק האיש מקדש נמצא דקא מהני ליה שו"פ ומאי דאסר רבא בימו"ה היינו משום הנאת שימוש דנהנה גופו במה ששימשו והילכך דחאו להא דרבא מהלכה מכח ההיא דנדרים ומ"מ אכתי אין תי' זה עולה יפה למה שהשמיט ההיא דהמודר הנאה ממעיין ולכן נראה דרבי' סמך למה שפסק בספ"א מה"נ דהאומר הנאת תשמישך אסורה עלי אסורה עליו וכבר כתבנו משם הר"ן דאע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי"ה כיון דאיכא הנאת הגוף אסור דומיא דהמודר הנאה ממעיין וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק לההיא דהנאת תשמישך עלי מינה נשמע להא דהמודר הנאה ממעיין דאסור מה"ט כיון דאיכא הנאת הגוף כנ"ל ולפי זה צ"ל דהנאת השמיעה והתקיעה לא חשיבא כולי האי כהנאת המעיין וכמ"ש לעיל משם הפר"ח ודוק: מעשה חושב (קסח) וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לי' באשה אחריתי כו'. תמהני דהא הנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ ואמאי לא נימא דמותר ליבמה משום דמצות לאו להנות ניתנו כמו בהא דהנאת תשמישך ובזה לא שייך תירוץ הרשב"א דהא א"א לו באשה אחריתי אי דליכא אלא יבמה זו מבית הזה והרי ס"ל להרשב"א דיבמה שנדרה הנאה מן היבם דמדאורייתא אינה עולה ליבום כמ"ש בחידושיו בריש מסכת יבמות באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונפלה ליבום לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בזה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כו' והרי זו הויא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש דכופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה ע"ש והשתא אי נימא דלא כהר"ן אלא דאפילו במקום שנהנה בגופו נמי אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו א"כ תתייבם מדאורייתא ואיך קאמר הרשב"א דמן התורה אינה עולה ליבום וכן משמע להדיא ביבמות דף ק' ע"א דאלמנה לכ"ג מן הנשואין מדאורייתא אינה עולה ליבום ואמאי הא מצות לאו להנות ניתנו אע"כ דאא"ל כן. וכן בריש יבמות בסוגיא דעליה נמי מוכח דא"א לומר כן משום דאי נימא דמצות לאו להנות ניתנו אפי' במקום הנאת הגוף א"כ הרי צריך האי קרא דעליה גבי אחות אשה לאשמעינן דאסורה להתייבם אע"פ דמצות לאו להנות ניתנו ולא כמו דקאמר התם מטעם דעשה דוחה לל"ת דדחי לי' הש"ס התם משום דל"ת שיש בו כרת לא דחי לה העשה אלא דהי"ל למימר דסד"א דמשום דמצות לאו להנות ניתנו יהי' מותר לו ליבם אחות אשה היכא דליכא אחרת להתייבם וע"ש: אך דבהא ובהך דאלמנה לכ"ג י"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דהיבמה אינה עושה מצוה בהייבום וא"כ ניהו דכל היכא דהוא אינו מוזהר היא נמי אינה מוזהרת דמה"ט באלמנה מן האירוסין לכ"ג אמרינן דמדאורייתא העשה דוחה לל"ת מ"מ היינו דוקא מטעם דחיה אבל מטעם מצות לאו להנות ניתנו אמרינן דכיון שהיא אינה עושה מצוה בהייבום הרי נהנית היא מן העבירה שלא במקום מצוה (אע"פ שדוחק לחלק בין הפרקים). אבל בהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם שלה בחיי בעלה אי נימא דאסרה עצמה איבם שלה (וכמו דאיבעיא להו ביבמות דף קי"ב סוף ע"א באומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם וע"ש בתוס' ד"ה איבעיא להו כו') דהיא לא עבדה איסורא כמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"א בד"ה הלכה כו' וכמו שהוכיח שם מהא דאמרינן לקמן דף ל"ה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' אלמא דאין האוסר עובר וע"ש ואמאי לא תתייבם. ואפי' אם נפרש הא דהנודרת מיבמה דהיינו שאסרה על עצמה הנאת יבמה ומש"ה אסורה להתייבם מ"מ בהך בעיא דנטולה אני מן היהודים דמסיק התם רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה והיינו דדינה ממש כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה, תתייבם דהא מצות לאו להנות ניתנו והיא הא לא עבדה איסורא באומרת נטולה אני מן היהודים משום דאסרה נפשה אכ"ע ולא שאסרה כ"ע עליה (מנ"ה: עיין לקמן בהגה"ה לאות קצ"ד): [הן אמת דקשה עוד דניהו דהמודר לוקה אלאו דלא יחל וכמ"ש הר"ן שם דלא יחל אדבר קאי מ"מ הא בפשיטות דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא שייך גבי מודר וא"כ הרי גם להר"ן קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה תתייבם ותיתי עשה דיבום ותדחי לל"ת דלא יחל (אי נימא דהר"ן מודה לי' להרשב"א בזה דיבמה שנדרה הנאה מן היבם אינה עולה ליבום מדאורייתא) אלא די"ל בזה דכי היכי דלא יחל קאי אדבר ה"נ האי עשה דכל היוצא מפיו יעשה קאי על היוצא מפיו של המדיר והמודר עובר בלאו ועשה ולק"מ על הר"ן כ"א על הרשב"א] (מנ"ה: המעיין ברשב"א נדרים ט"ו ד"ה והא, יראה דחולק על הרמב"ם): אכן י"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דהמדיר לוקה (ואין הזמן גורם לחפש דעת הרשב"א בזה) והרב בעל מחנה אפרים ז"ל כבר יישב האי דנדרים דף ל"ה אליבא דהרמב"ם ז"ל והביא ראי' מהנודר הנאה מחתנו לדעת הרמב"ם ז"ל. ועוד יש להעיר בזה אהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם עד שכופין אותו לחלוץ נכוף אותה להתייבם שהרי יבמה נקנית בעל כרחה ובכה"ג הא היא אינה עוברת משום דקרקע עולם היא וא"כ הרי תיהדר הקושיא להרשב"א ז"ל גם מאחות אשה ומאלמנה מן הנשואין לכ"ג וכנ"ל ואפשר דאין דרכי' דרכי נועם לכוף אותה ודוק: (קסט) וההוא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בו בימוה"ח כו'. לא ידעתי מה יענה אהא דאמר רבא דבימות החמה אין מזה מי חטאת על המודר הנאה ממנו והרי בהזאה מועטת כזו ודאי לא שייך דנהנה מזה אח"כ גם מ"ש הרב המחבר בדעת הרשב"א דס"ל דה"ט דמותר לתקוע לו משום דאין דעתו על דבר מצוה א"כ מ"ט אינו מזה עליו בימות החמה: (קע) י"ל כיון דנדרא חייל כו' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה. זה תמוה לכאורה דהא זה שייך היכא דרצו לעקור אבל בנ"ד שאמרו דגם באין בו ממש אסור והעובר על דבריהן הוא בלאו דלא תסור מ"מ עשה דשופר דחי ללאו זה שהרי אפילו ביש בו ממש נתחבטו הראשונים אמאי אין עשה דוחה לל"ת דבל יחל ותירצו דנדרים הוי נמי עשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה ומכ"ש דלא תסור איתא בשאלה ועשה דשלום הבית לא עדיף יותר מעשה דאורייתא לגבי לאו דרבנן ואפשר לומר דרבנן באין בו ממש כיש בו ממש עבדי ליה דדמי לידות נדרים דלא גמר להזכיר הגוף בין בתשמיש ובין בסוכה וצ"ע:
ד׳
שופר של ר"ה אין מחללין עליו את י"ט כו'. עיין מ"ש בזה באורך בפ"ב מה' יו"ט הל' י"ח ודוק:
שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע בו יצא כו'. וכתב הכס"מ דהא דלא יתקע בו משום איסור מעילה היינו בשתלשו קודם זריקה דאילו לאחר זריקה אין מועלין בעורה וקרניה שהכל לכהנים כדאמרינן בזבחים. וכיוצא בזה כתב הרדב"ז בתשובה סי' ב' אלפים קצ"א דאיירי בשתלשו מחיים אבל לאחר הקרבה אין איסור כלל בהנאת עצמות העולה. ויש לתמוה הא לדעת רבינו איכא מעילה בעצמות עולה אף כשתלשן לאחר זריקה כמ"ש בפ"ב דהלכות מעילה ואינו מתיר אלא א"כ שתלשן קודם זריקה ואח"כ נזרק הדם דאז הוא דאתאי זריקה ושריתינהו וכן מוכח בפ"י דהלכות מעשה הקרבנות דין י'. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בס' שמות בארץ. ובס' פני יהושע כתב דהא דאיכא איסור בתקיעה איירי בעניין שלא מעל התולש כגון במזיד או שנתלש מאיליו דאל"כ כיון שמעל התולש יצא הקרן לחולין דלא שייך קדושת הגוף: ומה שהקשה בס' טעם המלך דאמאי לא יתקע בשופר של עולה לכתחילה כשאין לו אחר דנימא דתיתי עשה דתקיעה ותדחה לא תעשה דמעילה. ותירץ דכיון דאפשר שישאל על הקדשו הו"ל כאילו אפשר לקיים מצות עשה דתקיעה בלא דחיית לא תעשה דמעילה ובכהאי גוונא קיי"ל דלא דחי עשה ללא תעשה. ולכאורה הוא נגד הסוגיא דפ"ק דיבמות דמשמע אדרבא דלאו שאפשר לו היתר ע"י שאלה לא מקרי אפשר לקיים שניהם כיון שרוצה לקיים נדרו ואינו רוצה לישאל עליו. ועוד דקיי"ל שאין נשאלין על נדרי הקדש אלא מדוחק וכמ"ש רבינו בסוף הלכות נדרים. [וי"ל דשאני הכא דאיכא נמי לא תעשה דבל יחל ואין עשה דוחה שני לא תעשה כמ"ש בספר כריתות ומהאי טעמא נמי תנן בפסחים דאין יוצאין ידי חובת מצה בהקדש שלא נפדה ולא אמר עשה דוחה לא תעשה וכמ"ש בהל' חמץ ומצה. ודברי המל"מ בסמוך צ"ע. ומיהו לפי הסוגיא דפ"ק דיבמות (דף ה') משמע דעשה דוחה אף לא תעשה ועשה שישנו בשאלה. ולפ"ז אכתי תקשי דלדחי עשה דשופר לאו דמעילה ובל יחל דאיתנהו בשאלה בקדשים מחיים ואף לאחר שחיטה מהני שאלה קודם זריקה לפי מ"ש רשב"ם בב"ב (דף ק"כ) ותוס' בכריתות (דף י"ג)]. ולי אפשר דלאו דמעילה הוי לאו שבמקדש ואין עשה דוחה אותו וכדאיתא בזבחים (דף צ"ז ע"ב) גבי לאו דשבירת עצם בפסח ולאו דאכילת קדשים שנפסלו. ובס' טורי אבן בחגיגה (דף ט"ז) כתב דהוא הדין לאו דעבודה בקדשים חשיב לאו דמקדש אע"ג דנוהג בכל מקום. וא"כ הוא הדין לאו דמעילה בקודש חשיב דלא גרע מלאו דאיסור עבודה בקדשים דהוי לאו שבמקדש דלא דחי ליה עשה:
ד׳
שופר של ר"ה אין מחללין עליו את יו"ט כו' מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועיין במל"מ באם עבר ודחה אי היה חייב על הלא תעשה ומסיק בשם תוס' שלהי חולין דלא חייב. ונראה שכן הוא דעת רבינו ויש להוכיח כן ממ"ש בהלכות נזירות סוף פ"ז דמבואר שם דאי בטל העשה לא נשאר אלא לא תעשה וכו' ושמע מינה דלא אמרינן דהלאו שלו אלים משאר לא תעשה. ומ"ש בפ"ג מהלכות נדרים דהיה חייב היינו משום דהתם גלי קרא דחייב. וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה במהדורא תניינא: ומ"ש בהג"ה שם להוכיח דהיה חייב מהא דאמר בשבת (דף כ"ה) גבי שריפת קדשים ביו"ט דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ואמאי צריך לומר כן דתיפוק ליה דאף עשה גרידא אינה נדחית מפני עשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וא"כ כי אמר דהוי לא תעשה ועשה נפקא מינה דמשום הכי היה חייב כשעבר. ואינו מוכרח דיש לדחות על פי מ"ש מהרש"א בפ"ב דבבא מציעא דעשה השוה בכל מצי דחי לעשה שאינה שוה בכל. וכבר כתב כן בחידושי הריטב"א. וא"כ על כרחך הוצרך לומר בשבת דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דהוי עשה ולא תעשה דאי הוה יו"ט רק עשה לחוד הוה מצי עשה דשריפת קדשים לדחות עשה דיו"ט דעשה דשריפת קדשים שוה בכל דנוהג בנשים ואילו עשה דיו"ט אינו נוהג בנשים דהוי זמן גרמא וכמו שמבואר מדברי תוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א). ולדעת רבינו בספר המצוות דסבר דנשים מצוות בעשה דיו"ט כמו שהן מצוות על הלא תעשה י"ל בענין אחר לפי שיטתו דס"ל דעשה שהיא בקום ועשה דוחה לעשה שהיא בשב ואל תעשה וכמ"ש השאגת אריה סי' ל"ג. והכא נמי עשה דשריפת קדשים הוי בקום ועשה, ועשה דיו"ט הוי בשב ואל תעשה ומשום הכי הוי מצי דחי לה אי לאו טעמא דיש בה ג"כ ל"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. [וחכם אחד הקשה דא"כ לידחי נמי ללא תעשה ועשה כיון דס"ל דהלאו כמאן דליתא וגם העשה גריע מעשה הדוחה. ולק"מ דמכל מקום לא התירה תורה לכתחילה לדחות ולעבור על עשה ול"ת בהצטרפם יחד דלא דמי לכלאים בציצית דליכא רק ל"ת גרידא]: אך שהקשה על זה [השאגת אריה] מהא דאמר בפסחים (דף נ"ט) גבי עשה דאכילת קדשים דלא אולמא מעשה דהשלמה. והרי עשה דאכילה היא בקום ועשה ודהשלמה היא בשב ואל תעשה ואפילו הכי קאמר דלא אולמא. ועיין בס' נר תמיד שכתב ליישב דעיקר כוונת הגמ' שם דלא אולמא עשה דאכילה שתדחה עשה דהשלמה משום דהתם לא הוי בעידנא דבשעת בטול עשה דהשלמה לא קמקיים לעשה דאכילה ולפ"ז גבי שריפת קדשים ביו"ט דהוי בעידנא אולמא שפיר. והא דאיצטריך כאן גבי שופר לומר דלא דחי יו"ט משום דהוי עשה ולא תעשה משמע דאילו לא הוה יו"ט רק עשה הוה אולמא עשה דשופר ואע"ג דלא הוה בעידנא. י"ל דגבי שופר היינו טעמא דהוי עשה דרבים ופירושו דאחד יכול להוציא רבים ידי חובתן וכמ"ש המג"א בסי' תמ"ו. משא"כ עשה דשביתת יו"ט דלא הוי עשה דרבים כמו שופר: ומיהו אם עבר ודחה עשה לעשה ולא תעשה שיש בו כרת נראה דחייב. דגבי עשה ולא תעשה טעמא דלא היה חייב הוא משום דאמרינן דהלאו לא אלים משאר לא תעשה שנדחה מפני עשה ולא נשאר רק עשה, וגבי לא תעשה שיש בה כרת הרי הלאו גופיה אלים וקאי. וכן יש ללמוד ממ"ש רבינו בהלכות שבת פרק י"ט גבי עשה דציצית עיין שם. וכהאי גוונה מצינו גבי עשה דמילה שלא בזמנה דקיי"ל שאינה דוחה שבת ואם עבר ומל חייב וכדמוכח בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף ק"ל). וכן קרבן יחיד שעבר והקריב בשבת חייב וכדאיתא בסוף פ"ו דפסחים (דף ע"ג) ובפ"ב דחולין (דף מ'). [ומיהו בס' אור חדש הוכיח מתוס' פסחים פ"ה דלא חייב וכן הוכיח בס' שושנת העמקים כלל ג' מפסחים (דף מ"ז ע"ב) ועיין בס' קרבן עדה בירושלמי פ"ז דשבת שכתב דחייב]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מלאכת שלמה · הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א׳
ג׳
לפיכך המודר הנאה משופר וכו'. עיין מ"ש הרב שער המלך בדין שלפנינו ע"ד הרשב"א ז"ל הן אמת שלתירוץ הרשב"א שכתב דהיינו טעמא דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצוות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזאת האשה דאפשר לו באשה אחרת קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דס"ל דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצוות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש רש"י אלא דס"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' ד"ה המודר הנאה וכו' יעו"ש. ואנכי הרואה דהרשב"א גופיה בח"ד הנדפס מחדש סי' פ"ב דס"ל דטעמא הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו וכדברי רש"י ז"ל (אמר הבן ועיין בתשובת הרשב"א חלק א' סי' תשמ"ו שנשאל במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו אי שייך בכי הא מצוות לאו ליהנות נתנו והשיב דביום שני ודאי יוצא דמצוות לאו ליהנות נתנו אבל ביום ראשון לא יצא דהא בעי ולקחתם לכם משלכם ולא בשל איסורי הנאה וכו' יעו"ש הרי דקא סבר הרשב"א דהטעם הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו ולא מטעם דסתם מודר הנאה אין דעתו על דבר מצוה דאי אמרת הכי לאו הוה ליה למינקט משום מצוות לאו ליהנות נתנו כי אם משום דאין דעתו אלא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה. ומהתימה להרב שער המלך איך לא הביט בתשובות הלזו דמתבאר שלא כדבריו וק"ל).
ה׳
סתמו במינו אם נשתייר רובו [שלם] ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר. כתב הרב המגיד ז"ל דדעת רבינו הוא דג' בעינן וכו' והר"ן בפ' ראוהו בי"ד הוכיח סברא זאת מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן לומר והוא שנשתייר רובו והוא דנפחת רובו וכו' אלמא כוותיה ס"ל דמכשר במינו ואילו ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסולה ולא חילק בין מינו לשאינו מינו אלמא בכל גוונא פסל מתניתין אלא ודאי דכי פליגי ר"נ ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא יעו"ש. וראיתי להרב פרי חדש בסי' תקפ"ו סק"ו שכתב ע"ד הר"ן וז"ל ויש לתמוה על הר"ן ז"ל דהיכי מתוקמא מתניתין כר"נ משום דסתמא קתני ותקשה ליה סיפא דמתני' ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה כשר והא מתני' סתמא קתני ומשמע אפי' בשאינו מינו ולדידיה בעינן ג' למעליותא ע"כ. ואשתמיטיתיה ליה דברי הרב לח"מ ז"ל שהקשה מעין זה ע"ד הר"ן ז"ל דנימא דרישא דמתניתין איירי בפרטות בשלא במינו דוקא וסיפא כולל ותירץ דטפי מסתבר לאוקומי רישא כולל מסיפא והשתא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו וכו' וסיפא אע"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דאית לן למימר אגב רישא נקטיה ע"כ. ועיין בס' מקרא קודש דף ע"א ע"ב יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שופר וסוכה ולולב א׳, מתוך הלכות שופר וסוכה ולולב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
