הלכות שבועות · פרק ד׳
הלכה א׳
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם כְּלוּם וְאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת פָּטוּר. שֶׁאֵין אֲכִילָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת. וַהֲרֵי הוּא כְּאוֹכֵל חֲצִי שִׁעוּר מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל דָּבָר זֶה וַאֲכָלוֹ חַיָּב. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו זֶרַע חַרְדָּל אֶחָד אוֹ פָּחוֹת מִמֶּנּוּ:
הלכה ב׳
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִטְעֹם כְּלוּם וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא חַיָּב:
הלכה ג׳
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם וְשָׁתָה חַיָּב שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. לְפִיכָךְ אִם אָכַל וְשָׁתָה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מַלְקוֹת אַחַת אִם הָיָה מֵזִיד אוֹ חַטָּאת אַחַת אִם הָיָה שׁוֹגֵג:
הלכה ד׳
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל. שֶׁאֵין אֲכִילָה בִּכְלַל שְׁתִיָּה. וְכַמָּה יִשְׁתֶּה וִיהֵא חַיָּב. נִרְאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית כִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין:
הלכה ה׳
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְאָכַל מִינִין הַרְבֵּה. אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם וְשָׁתָה מִינֵי מַשְׁקִין הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם בָּשָׂר וּפַת וְקִטְנִית וְאָכַל הַכּל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֻלָּן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת:
הלכה ו׳
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה חַיָּב שְׁתַּיִם שֶׁהַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה. וְהוֹאִיל וּפֵרֵט וְאָמַר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא כָּלַל הַשְּׁתִיָּה בִּכְלַל הָאֲכִילָה וְנִמְצָא כְּנִשְׁבָּע עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְפִיכָךְ חַיָּב שְׁתַּיִם:
הלכה ז׳
וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין וַאֲכָלָן חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת שֶׁלֹּא אָמַר פַּת וּפַת וּפַת אֶלָּא לְחַלֵּק וּלְחַיֵּב עַל כָּל אַחַת:
הלכה ח׳
הָיָה חֲבֵרוֹ מְסַרְהֵב בּוֹ לֶאֱכל אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ. וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה יַיִן וְחָלָב וּדְבַשׁ וְשָׁתָה מֵהֶן חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה כְּלוּם אוֹ מַה שֶּׁאָמַרְתָּ וּמִשֶּׁחָזַר וּפֵרֵט גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה עַל כָּל מִין וּמִין בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְפִיכָךְ אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כַּשִּׁעוּר מִמִּין אֶחָד. הוֹאִיל וְהֵן חֲלוּקִין לְחַטָּאוֹת הֲרֵי הֵן כְּחֵלֶב וְדָם שֶׁאֵינָן מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:
הלכה ט׳
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹתָהּ כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת חַיָּב. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כֻּלָּהּ. אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:
הלכה י׳
וְכֵן אִם אָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכָלֶנָּה וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע עַל הַכִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכָלֶנָּה וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם. אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כִּכָּר זוֹ וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ חַיָּב שְׁתַּיִם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּע בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנָּה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ. וּכְשֶׁחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל [כְּלוּם] אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל אוֹתָהּ מִשֶּׁיֹּאכַל מִמֶּנָּה כְּזַיִת יִתְחַיֵּב וּכְשֶׁיֹּאכַל כֻּלָּהּ יִתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה:
הלכה י״א
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים. וְחָזַר וְנִשְׁבַּע עַל הַתְּאֵנִים וְעַל הָעֲנָבִים. חַיָּב עַל הַתְּאֵנִים שְׁתַּיִם שֶׁהֲרֵי כָּלַל הַתְּאֵנִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בִּשְׁבוּעָה רִאשׁוֹנָה עִם הָעֲנָבִים שֶׁהָיוּ מֻתָּרִין וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה עַל הָעֲנָבִים חָלָה עַל הַתְּאֵנִים וְנִתְחַיֵּב בִּשְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:
הלכה י״ב
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנֶה. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר. בֵּין שֶׁאָכַל שְׁמוֹנֶה בֵּין שֶׁאָכַל תֵּשַׁע בֵּין שֶׁאָכַל עֶשֶׂר אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:
הלכה י״ג
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עֶשֶׂר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תֵּשַׁע. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל שְׁמוֹנֶה. אִם אָכַל עֶשֶׂר חַיָּב שָׁלֹשׁ עַל כָּל שְׁבוּעָה וּשְׁבוּעָה אַחַת. וְכֵן אִם אָכַל תֵּשַׁע חַיָּב שְׁתַּיִם. אָכַל שְׁמוֹנֶה חַיָּב אַחַת:
הלכה י״ד
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּאֵנִים וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים כְּאַחַת. וְשָׁגַג וְאָכַל תְּאֵנִים וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן. וְאַחַר כָּךְ שָׁגַג וְאָכַל עֲנָבִים אֵינוֹ חַיָּב עַל הָעֲנָבִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּחֲצִי שִׁעוּר וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר:
הלכה ט״ו
וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְחָזַר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶשֶׂר וְתֵשַׁע וְאָכַל עֶשֶׂר וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְחָזַר וְשָׁגַג וְאָכַל תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה כַּחֲצִי שִׁעוּר. וְאֵין מְבִיאִין קָרְבָּן עַל חֲצִי שִׁעוּר. שֶׁעִנְיַן שְׁבוּעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלֹּא יֹאכַל תֵּשַׁע וְעֶשֶׂר:
הלכה ט״ז
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ הַגְּדוֹלָה אִם אֹכַל כִּכָּר זוֹ הַקְּטַנָּה וְשָׁכַח תְּנַאי זֶה בְּעֵת שֶׁאָכַל הַקְּטַנָּה וְאָכַל אַחַר כָּךְ הַגְּדוֹלָה בְּמֵזִיד חַיָּב:
הלכה י״ז
אָכַל אֶת הַקְּטַנָּה וְהוּא זוֹכֵר הַתְּנַאי וְיוֹדֵעַ שֶׁבַּאֲכִילָתָהּ תֵּאָסֵר הַגְּדוֹלָה וְשָׁכַח וְאָכַל אֶת הַגְּדוֹלָה וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֶסְרָה פָּטוּר. אָכַל שְׁתֵּיהֶן בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד בֵּין שֶׁאָכַל הַגְּדוֹלָה בַּתְּחִלָּה אוֹ בָּאַחֲרוֹנָה חַיָּב:
הלכה י״ח
וְכֵן אִם תְּלָאָן זוֹ בָּזוֹ וְנִשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל אַחַת מֵהֶם אִם אָכַלְתִּי הָאַחֶרֶת וְשָׁכַח הַתְּנַאי וְאָכַל אַחַת מֵהֶן וְאָכַל הַשְּׁנִיָּה בְּזָדוֹן חַיָּב:
הלכה י״ט
אָכַל הָרִאשׁוֹנָה בְּזָדוֹן וְהַשְּׁנִיָּה בִּשְׁגָגָה פָּטוּר. שְׁתֵּיהֶן בְּזָדוֹן חַיָּב:
הלכה כ׳
שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. בְּמֵזִיד אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר עַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר:
הלכה כ״א
וּמִפְּנֵי מָה לוֹקֶה אִם נִשְׁבַּע שֶׁאָכַל וְהוּא לֹא אָכַל אוֹ שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא אָכַל וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שְׁבוּעָתוֹ לַשֶּׁקֶר נִשְׁבַּע. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה וְהוּא לֹא עָשָׂה אֵינָהּ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מִשְּׁעַת שְׁבוּעָה:
הלכה כ״ב
מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ אוֹ שֶׁהָיָה מְסַרְהֵב בּוֹ לֶאֱכל אֶצְלוֹ וְהוּא נִמְנַע וְנִשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לְךָ. וְכֵן הָאוֹמֵר לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לְךָ. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין וַהֲרֵי נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֶצְלוֹ. וְאִם אָמַר כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָאֵלּוּ וְעָבַר וְאָכַל אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת:
קרית ספר · הלכות שבועות פרק ד׳
א׳
אין חייב קרבן באכילה במה שנשבע שלא לאכול דבר פלוני בפחות מכזית אלא הוי כחצי שיעור דשאר איסורין דאסור מדאוריתא מדכתיב כל חלב לרבות חצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ולהשלים לכזית ובשבועה נמי הא חזי לאיצטרופי להשלים לכזית ולכך איסו' מדאורית' כדאמ' ואית דאמרי דאפילו איסורא נמי ליכא ואם פירש שלא לאכול דבר זה אפילו היא פחות מחרדל חייב דאף על גב דלא הויא אכילה פחות מכזית איהו אחשבה עליה דאסרה עליה בשבועה. נשבע שלא יטעום ואכל כל שהו חייב דכל שהוא נמי טעימה הוי והא אחשבי' לאוסרו עליו.
ג׳
נשבע שלא לאכול ושתה חייב דשתיה בכלל אכילה היא דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר גו' ואכלת שם יין חמרא הוא וכתיב ואכלת ובנדרים ושבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם הכי נמי קרי אינשי לשתיה אכילה דאמר ליה אינש לחבריה תא ונטעם מידי ועיילי ואכלי ושתו לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת דהוי כמי שאוכל כמה שיעורין בהעלם אחת דלא מיחייב אלא אחת ואין אכילה בכלל שתיה ושיעור שתיה כשאר איסורין דרביעית דהוי הלכתא.
ה׳
שבועה שלא אוכל דבר פלוני ופלוני או משקה פלוני ופלוני ואכלן או שתאן אינו חייב אלא אחת דהא כלל הכל בשבועה אחת דשבועה אחת נשבע אכולהו וכולן מצטרפין לכזית כיון דהם נכללים בשבועה אחת. נשבע שלא אוכל ושלא אשתה היום ואכל ושתה חייב שתים דגלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין וה"ל כמי שנשבע על שני דברים חלוקים דהוו להו ב' שבועות. וכן אמר שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ואכלן חייב דלא אמר פת ופת אלא לחלק ולחייב וכן בכל מה שגלה דעתו שחייב עצמו לשבועה על כל מין ומין דכתיב לאחת בשבועה לחייב על כל אחת ואחת והואיל והן חלוקין בשבועה לקרבן הרי הם כחלב ודם דאין מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית.
ט׳
שבועה שלא אוכל ככר זה בכזית חייב דאכל אכילה שיש בה נשבע אבל אמר שלא אוכלנה כיון דהזכיר כינויה של ככר כולה משמע ולא מקצתה. ואין שבועה חלה על שבועה דהא בלאו האי שבועה קאי בשבועתה קמייתא וקרא הכי משמע להרע או להיטיב במה שהוא ברשותו אי נמי דלא משכחת ביה הן ולאו וקרא כתיב להרע או להיטיב דמשמע אוכל או לא אוכל ואם נשבע מעיקרא הא לא הוי מילתא דרשות. ואם אסר על עצמו יותר בשבועה שנייה מן הראשונה ועבר על מה שנשבע בראשונה חייב שתיים דהא שנייה בדבר הרשות הוה.
י״א
נשבע שלא יאכל דבר פלוני וחזר ונשבע עליו וכללו עם דבר שלא נשבע עליו קודם מגו דחיילא שבועה אמה שלא נשבע חיילה נמי אמה שנשבע מעיקרא דבאיסור הבא מעצמו נמי אמרינן איסור כולל כדאמרינן בעלמא בשאר איסורין איסור כולל. נשבע שלא יאכל מנין ידוע מדבר פלוני וחזר ונשבע על מנין יותר ממנין הראשון ואכל במנין האחרון אינו חייב אלא אחת דאין שבועה חלה על שבועה כדאמרינן ובכלל שבועה ראשונה הויא שבועה שנייה אבל איפכא חייב שתים אם אכל במנין הראשון.
י״ד
אין מביאין קרבן על חצי שיעור אף על גב דהוה נשלם לשיעור אחר כיון דהפריש כבר קרבן על שיעור האחת תו לא מצטרף חצי שיעור בהדי שיעור וה"ל חצי שיעור ואין מביאין עליו קרבן כדאמרינן.
ט״ז
שבועה שלא אוכל ככר זו גדולה אם אוכל ככר זו קטנה לפירוש גרסת הרב ז"ל לא חיילא שבועה אלא במזיד דאחרונה דאיסורא בין אכל ראשונה דתנאה בשוגג בין במזיד דאי אכל אחרונה דאיסורא בשוגג דחשוב דעדין לא נאסרה לא קרינא ביה האדם בשבועה. וכן אם תלאן זו בזו בעי' מזיד דהאחרונה.
כ׳
נשבע לאכול ולא אכל בשוגג מביא קרבן דלא בעינן מעשה אלא לענין מלקות בלאו כדגמרינן מלאו דחסימה אבל לקרבן לא ובמזיד כיון דליכא מעשה לא לקי אף על גב דעבר על השבועה ונשבע שאכל לשעבר ולא אכל אף על גב דליכא מעש' לקי על שבועתו דהא משעתא דנשבע לשקר נשבע מה שאינו כן בנשבע לעשות ולא עשה דאינה שבועת שקר משעת שבועתו אלא אחר שלא עשה ועבר הזמן ובפירש רבתה תורה לשוא לשוא לרבויי שבועת שקר כיון שאינו ענין לגופה והיכי דומיא דשבועת שוא דלהכי אפקה בלשון שוא לומר מה שבועת שוא לשעבר דנשבע לשנות את הידוע עבר את שבועתו משעה שיצאת מפיו אף שבועת שקר לשעבר עבר את שבועתו משעה שיצאת שבועה מפיו מה שאין כן בלהבא דאינה שבועת שקר משעה שנשבע כדאמ'.
כ״ב
לא אוכל לך אינו אוכל לך שאוכל לך על שהיו מסרהבין בו לאכול לא שבועה לא אוכל לך כלן אסורין דהוי נשבע שלא יאכל אצלו ואם אמרן כולן ועבר ואכל לא מיחייב אלא חדא דאין שבוע' חל על שבועה כדאמרינן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבועות פרק ד׳
א׳
מי שנשבע שלא כו'. והנה אם נשבע שלא יהנה אם הוה כמו בכל הנאות שיהיה בגדר ש"פ. עיין מש"כ בתוס' ישנים דף ל"ד. ועיין בהך דגיטין דף ל"ה ע"א גבי הך דדינר זהב דנענשה אף שלא נהנית ש"פ מן הדינר. עיין מש"כ ה"ג בהלכו' שבועות ראיה מכאן. אך יש לחלק בין להבא לכשעבר כמו גבי נבילות וטריפות ודברים שאינן ראוין לאכילה. עיין לקמן פ"ה ה"ו. אך יש לדחות. אך לשיטת רבינו דס"ל דגם בזה שייך דין של חצי שיעור אין ראיה. ועיין בירושלמי כאן פ"ג סה"ה לא סוף דבר ר"ע אלא אפילו רבנן כצ"ל ור"ל כה"ג דלשעבר גם בכ"ש גם לרבנן חייב ובמה דס"ל לרבינו דכאן ג"כ שייך חצי שיעור כבר הארכתי בזה בהלכות מאכלות אסורות דזה תליא אם חצי שיעור הוה איסור בפ"ע או כל איסור יש בו דין דשיעור שלם למלקות וחצי שיעור לאיסור ע"ש:
ה׳
חייב שתים כו'. והיינו לקרבן אבל למלקות אף דזה הוה כגופין מחולקין מ"מ הא בעי קבלת התראה. עיין תוס' מכות דף כ' ע"ב ד"ה לא צריכא ועיין תוס' זבחים דף ע"ח ע"א גבי פיגול ונותר ובהך דקדושין דף ע"ז גבי אלמנות. אך נ"מ כך דכל היכא דהוה גופין מחולקין אז די אם מתרה קודם אבל אם לא הוה מחולקין אז צריך התראה בין כל אחד ואחד כדי לחלקם ועיין מש"כ רבינו בפיהמש"נ מכות פ"ג ובירושלמי נזיר פ"ו ע"ש ובתוס' מנחות דף נ"ה ע"ב גבי לישה ועריכה ע"ש בד"ה אף. ועיין בהך דחולין דף פ"ב ע"ב גבי ג"ה משתי בהמות ומדברי רבינו שם. אך כאן משום קרא דלאחת מאלה כמבואר כאן דף כ"ב ע"א ע"ש. אך מ"מ זה רק אם פרטן בפ"ע היכא דא"צ לפורטן. והנה באמת הטעם דאם אמר שבועה שלא אוכל כו' דאינו חייב אלא אחת אם משום דכללן בב"א או משום דלא פרטן. ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"ח גבי הך דר"י בעי שבועה שבועה כו' אם חייב על כל אחת ואחת דהא דלא חל שבועה אחר שבועה זה רק משום שכבר נאסרה אבל כל זמן שלא נאסרה שפיר חל כמה שבועות. ואף דהא הוה רק איסור אחד מ"מ חייב שתים. וע' ברא"ש נדרים דף י"ז ע"ב ד"ה כגון והטעם ע"כ משום הך דלאחת מאלה. אך זה נ"ל דזה רק לענין קרבן ולא לענין מלקות דמ"מ הוא חד איסור וע' מש"כ הר"ן ז"ל נדרים דף י"ז ע"א ד"ה כיון ובירוש' פ"ה דשבועות גבי שבועת הפקדון ע"ש: וכולן. מצטרפין כו'. עיין דף כ"ב ע"א דאם חלוקים הם אם מצטרפים ועיין בהך דשבת דף ע"א ע"א גבי שני תמחויין אם מחלקין לקולא. ועיין מש"כ בזה לקמן בהל' נדרים פ"א:
י׳
וכן אם אמר כו'. עיין בהשגות וטעם רבינו משום דס"ל כמבואר בירושלמי כאן ספ"ג דכוונתו רק לזרז מן האיסורין וט"ס שם וע"ש בירושלמי פ"ה ה"ג ובתוספתא שם פ"ב מבואר ג"כ כן ולכך ס"ל לרבינו לקמן בפ"ה ה"ט דגבי נזיר ודאי אם נשבע אין כוונתו רק על כזית והוא מחמת זה דכוונתו רק לזרז וכמש"כ:
י״ז
אכל את הקטנה כו'. עיין מש"כ רבינו לקמן בהל' ק"פ פ"ה בהך דאף לדידן דקי"ל כר' מ"מ הוה השני תיקון אבל לר"נ מוכח שם דהחיוב הוא תליא בשני ולא בראשון והכא נמי כן:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שבועות פרק ד׳
ט׳
או שלא אוכל אותה כיון שאכל [ממנה] כזית חייב. נ"ב עיין בהלכות ספר תורה שבארתי שגירסת רבינו בפרק כסוי הדם היתה ומ"ש מהחזקת עני כו' והחזקת בו אפילו מאה פעמים ומשני שאני הכא דאמר קרא וכסהו, דאילו הוי כתוב והחזקתו היה משמע רק פעם אחד אבל והחזקת בו משמע אף מאה פעמים, כן גם הכא אם אומר שלא אוכל אותה משמע דהרבה פעמים גדר שלא לאוכלה וזה בחלקים ממנה שעל כל חלק שיהי' שיעור אכילה יתחייב ויתחייב כמה פעמים, אבל שלא אוכלנה משמע דרק פעם אחד גדר בעדו וזהו שלא יאכל את כולה שאינו עובר רק בפעם אחד, ולכן אם אכל כולה ונשתייר פחות מזית כיון שאינו יכול להתחייב עוד פעם שני חייב על שבועתו דהוי כמו דאכל את כולה ויעוין בתוס' ומה שכתבנו מרווח טובא:
י׳
וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום. פירוש שהיום לא אוכל שום דבר והוי כאיסור יום הכפורים שאסור בכל מאכל, ונשבע על הככר שלא יאכלנה, פירוש והוי לעולם כנבילה, והנה בכל זה סבר רבינו דאין זה כולל ומוסיף אף דיכול לבא להתחייב על שני השבועות בשני פעולות אם תאמר דחלין שניהם דאם יאכל ככר אחר ביום זה, ויאכל את הככר ביום אחר יתחייב שתים וא"כ הוי כולל, וסבר רבינו דכיון דדין שבועה חלוק משאר איסורים דבשאר איסורים אם פקע איסור קמא חייל השני כמו דאמרו באשת אח ואחות אשה בפרק ד' אחין (דף ל"ב) ובשבועות כיון דמושבע ועומד מה"ס כיון דלא חיילא השתא תו לא חיילא להבא כיון שבשעה שהוציא השבועה מפיו לא חיילא דאינה דבר רשות תו לא חיילא, לכן לא שייך לומר כיון דאסור בזה הככר למחר תו חיילא נמי השתא דאדרבא אמור כיון דלא חיילא השתא דאין איסור שבועה במושבע ועומד תו לא חיילא נמי למחר, וקרוב הדבר למש"כ רבינו בפירוש המשנה בנקודה הנפלאה דאם תאמר דאיסור בב"ח אינו חל לענין אכילה תו לא מיתסר גם בהנאה עיי"ש, משא"כ באיסורים דאף אם תאמר דהשתא ביוהכ"פ לא חל איסור נבילה מכל מקום למחר לא פקע שם נבילה מינה ולכן הוי כולל. והא דאמרו בסוף מכות ולחשוב שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט פירוש דנשבע בחול שכבר חלה השבועה בחול לכן חיילא גם על יו"ט שלמחרתו ודוק, ויעוין שו"ת אבני מלואים:
כ׳
במשל"מ. מדקדוק דברי הרא"ש כו': נ"ב זה הדין בשו"ע סימן רכ"ח סעיף מ"א ובטורי זהב שם ובמש"כ בפ"ז מהלכות אישות הי"א בהג"ה שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות שבועות ד׳, מתוך הלכות שבועות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
