הלכות שבועות · פרק ה׳
הלכה א׳
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁזָּרַק אִישׁ פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם וְהוּא לֹא זָרַק. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק וְהוּא זָרַק. הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּלְהַבָּא שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע שֶׁיִּזְרֹק וְשֶׁלֹּא יִזְרֹק אִישׁ פְּלוֹנִי. וְכָל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל אֲחֵרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ אוֹ לֹא יַעֲשׂוּ אֲפִלּוּ הָיוּ בָּנָיו אוֹ אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לֹא לְקַיֵּם וְלֹא לְבַטֵּל. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת שֶׁהֲרֵי אֵין בְּיָדוֹ לְקַיֵּם שְׁבוּעָה זוֹ וְנִמְצָא גּוֹרֵם לִשְׁבוּעַת שָׁוְא:
הלכה ב׳
וְלָמָּה אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְאוֹתָן אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִמֶּנּוּ וְתִתְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. וְנִמְצָא כְּשֶׁמַּתְרִים בּוֹ בְּעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַתְרָאַת סָפֵק שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לָאו שֶׁבּוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. וְאֵין אוֹתָן אֲחֵרִים נִזְקָקִין לְקַיֵּם דִּבְרֵי זֶה הַנִּשְׁבָּע אֶלָּא אִם כֵּן עָנוּ אָמֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ג׳
וְאִם קִיְּמוּ דְּבָרָיו הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין שֶׁלֹּא הִרְגִּילוּ לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא:
הלכה ד׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בִּסְחוֹרָה אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲבָל אִם נִשְׁבַּע רְאוּבֵן שֶׁלֹּא יִכָּנֵס שִׁמְעוֹן בְּבֵיתוֹ וְשֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִנְּכָסָיו וְעָבַר שִׁמְעוֹן וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְנֶהֱנָה מִנְּכָסָיו שֶׁלֹּא מִדַּעַת רְאוּבֵן רְאוּבֵן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס וְשִׁמְעוֹן חַיָּב שֶׁעָבַר עַל דָּבָר הָאָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ה׳
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה פָּטוּר. אָכַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה בַּאֲכִילָה כְּגוֹן שֶׁאָכַל כְּזַיִת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִים לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה אוֹ שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי יָצָא יְדֵי אֲכִילָה מֵאַחַר שֶׁהֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ אֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה:
הלכה ו׳
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי וְהוּא אָכַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת חַיָּב שֶׁאֲכִילָתָן שְׁמָהּ אֲכִילָה שֶׁכְּבָר הֵן חֲשׁוּבִין אֶצְלוֹ שֶׁהֲרֵי אֲכָלָן. אֲבָל לְהַבָּא שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְנִקְרָה מִקְרֶה וַאֲכָלָן אֵינָהּ אֲכִילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ז׳
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כָּל שֶׁהוּא מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְאָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת חַיָּב בִּשְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מֻשְׁבָּע עַל חֲצִי שִׁעוּר מֵהַר סִינַי:
הלכה ח׳
שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת נְבֵלָה וּטְרֵפָה חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל עָפָר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה אִם אָכַל כְּזַיִת חַיָּב. אָכַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בְּכָל שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה דַּרְכּוֹ לַאֲכִילָה כְּדֵי לְהַצְרִיכוֹ שִׁעוּר:
הלכה ט׳
וְכֵן הַנִּשְׁבָּע שֶׁלֹּא לֶאֱכל חַרְצָן וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכְּזַיִת הֲרֵי זֶה סָפֵק. הָיָה הַנִּשְׁבָּע נָזִיר שֶׁהוּא אָסוּר בְּחַרְצָן בִּכְזַיִת וְאָכַל מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכְּזַיִת אֵינוֹ חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁהֲרֵי אֵין דַּעְתּוֹ בִּשְׁבוּעָתוֹ אֶלָּא עַל (כָּל) כְּזַיִת שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלָיו וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. לְפִיכָךְ אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל חַרְצָן אֶחָד וַאֲכָלוֹ חַיָּב:
הלכה י׳
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל תְּמָרִים וּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְאָכַל כְּזַיִת נְבֵלָה אוֹ טְרֵפָה חַיָּב אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁהֲרֵי כָּלַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין עִם דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין. וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל הַתְּמָרִים חָלָה עַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״א
אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל אֵין כָּאן חִיּוּב שְׁבוּעָה כְּלָל לֹא שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְלֹא שְׁבוּעַת שָׁוְא:
הלכה י״ב
נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵאִסּוּרֵי תּוֹרָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל:
הלכה י״ג
שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכָלֶנָּה הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָלָיו לְאָכְלָהּ וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל. וְאִם לֹא אֲכָלָהּ חַיָּב אַף בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי:
הלכה י״ד
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֹכָלֶנָּה. הַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו לְאָכְלָהּ וְלוֹקֶה עַל שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה זוֹ בֵּין אֲכָלָהּ בֵּין לֹא אֲכָלָהּ. וְאִם אֲכָלָהּ לוֹקֶה אַף מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְכֵן כָּל הַנִּשְׁבָּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִּטֵּל פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי וְלוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטְּלָהּ:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סֻכָּה וְשֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין וְשֶׁלֹּא יִתֵּן צְדָקָה. וְכֵן הַנִּשְׁבָּע לַחֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ עֵדוּת זוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדְעָהּ אוֹ שֶׁלֹּא אָעִיד לְךָ אִם אֵדַע לְךָ עֵדוּת הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לְהָעִיד. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֵדַע לְךָ עֵדוּת הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁאֵין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יֵדַע לוֹ עֵדוּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט״ז
נִשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא קִיֵּם פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּעֲשֶׂה לוּלָב אוֹ סֻכָּה אוֹ שֶׁיִּתֵּן צְדָקָה לְעָנִי אוֹ שֶׁיָּעִיד לוֹ אִם יֵדַע לוֹ עֵדוּת וְלֹא עָשָׂה וְלֹא נָתַן וְלֹא הֵעִיד הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. שֶׁאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה אֶלָּא עַל דִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁאִם רָצָה עוֹשֶׂה וְאִם לֹא רָצָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) "לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב". לְפִיכָךְ כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָרַע לַאֲחֵרִים פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת בִּטּוּי כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּכֶּה אֶת פְּלוֹנִי אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ אוֹ יִגְזל מָמוֹנוֹ אוֹ יִמְסְרֶנּוּ בְּיַד אַנָּס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא:
הלכה י״ז
נִשְׁבַּע לְהָרַע לְעַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיַּחֲבל בְּעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. וְאִם לֹא הֵרַע לְעַצְמוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. נִשְׁבַּע לְהֵיטִיב לַאֲחֵרִים הֲטָבָה שֶׁבְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עָלָיו לַשִּׁלְטוֹן אוֹ יְכַבְּדֶנּוּ שְׁבוּעָה חָלָה עָלָיו. וְאִם עָבַר וְלֹא עָשָׂה חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי:
הלכה י״ח
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם. הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח וְאִם אָכַל חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְאֵין זֶה שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח אֶלָּא כָּלַל עִתִּים שֶׁאֲכִילַת מַצָּה בָּהֶם רְשׁוּת עִם עֵת שֶׁאֲכִילָתָהּ בּוֹ מִצְוָה וּמִתּוֹךְ שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁאָר הַיָּמִים חָלָה עַל לֵיל הַפֶּסַח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּצֵל סֻכָּה לְעוֹלָם אוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו בֶּגֶד שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם:
הלכה י״ט
נִשְׁבַּע שֶׁהֵנִיחַ תְּפִלִּין הַיּוֹם אוֹ לֹא הֵנִיחַ. שֶׁנִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית אוֹ לֹא נִתְעַטֵּף. הֲרֵי זֶה שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר. שֶׁזֶּה מַגִּיד דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה וְלֹא נִשְׁבַּע עַל הַמִּצְוָה לֹא לְקַיְּמָהּ וְלֹא לְבַטְּלָהּ:
הלכה כ׳
נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שִׁבְעַת יָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֵין אוֹמְרִין יֵעוֹר זֶה עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְיָצוּם עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ כֹּחַ לִסְבּל וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל אוֹ יִישַׁן. אֶלָּא מַלְקִין אוֹתוֹ מִיָּד מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא וְיִישַׁן וְיֹאכַל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:
הלכה כ״א
נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה גָּמָל פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. אָמְרוּ לוֹ הֵיאַךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַשָּׁוְא וְאָמַר עוֹף גָּדוֹל רָאִיתִי וּמִגָּדְלוֹ קְרָאתִיו גָּמָל וְכָךְ הָיָה בְּדַעְתִּי אֵין זֶה כְּלוּם. שֶׁאֵין כָּל אָדָם קוֹרְאִין גָּמָל אֶלָּא לְגָמָל וּבָטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם וְלוֹקֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ב
דָּבָר יָדוּעַ אֵצֶל הַחֲכָמִים בַּעֲלֵי שֵׂכֶל וּמַדָּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ מֵאָה וְשִׁבְעִים פְּעָמִים. נִשְׁבַּע אֶחָד מִן הָעָם שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר כֵּן הוּא אֵין דָּבָר זֶה גָּלוּי וְיָדוּעַ לְכָל הָעָם אֶלָּא לִגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים בִּלְבַד. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם מִשְּׁאָר הָעָם כְּגוֹן אִישׁ שֶׁהוּא אִישׁ וְאֶבֶן שֶׁהוּא אֶבֶן. וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ קְטַנָּה מִן הָאָרֶץ אֵינוֹ לוֹקֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה יָדוּעַ לְכָל אָדָם וְאֵינוֹ כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁבַּע אֶלָּא עַל רְאִיַּת עֵינָיו שֶׁהֲרֵי הוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ קְטַנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדִּבְרֵי חֶשְׁבּוֹן תְּקוּפוֹת מַזָּלוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁאֵין נִכָּרִין אֶלָּא לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים:
צפנת פענח · הלכות שבועות פרק ה׳
א׳
וכל מי שנשבע כו'. עיין בכ"מ. ועיין בהך דגיטין דף פ"ד ע"א דמשמע דזה הוי גדר בידו ע"ש. ועיין מש"כ רבינו בהל' מלוה ולוה פ"ד ה"ג דגבי ריבית גם הלוה אינו לוקה מפני שניתן להישבון אף דהוא אין בידו וצ"ל ג"כ כה"ג. אך שם י"ל דגם קבלת הלוה פועלת לזה ועיין בירושלמי ביכורים פ"ב גבי וידוי דאחד הנוטלה ואחד הנותנה שייך בו הך לידו. אך זה תליא אם כאן הוה נתינה בע"כ שמיה נתינה עיין בהך דגטין דף ע"ה ע"א ושם דף ל' ע"א גבי אטו תרקבי דדינרא. ועיין כאן דף כ"ה ע"א גבי הך דשאתן ומש"כ הר"ן שם אם הוי קיום אם רוצה ליתן והוא לא קיבל. ועיין בירושלמי נזיר פ"ב גבי ע"מ שתפרחי באויר ע"ש דלבן תימא הטעם דהוי כקיום ור"ל דהיכא דאין החסרון מה שאינו מקיים רק מה שמבטל זה לא מקרי ביטול. אך אם צריך לקיים אז לא מקרי קיום. ועיין בהך דעירובין דף ל"ז ע"ב גבי ע"מ שירדו גשמים אף דאינו בידו ובירושלמי פ"ג דקדושין אמר ג"כ כן גבי קדושין. ועיין תוס' כתובות דף מ"ב ע"א אם זה הוי גדר תנאי. אך נ"מ כך בין אם מתנה על עצמו דבר שא"א לקיימו בין אם מתנה על אחרים דאז הוי תנאי אף שאין בידו. ובזה יש ליישב דברי הגמ' דב"מ דף צ"ד ע"ש. ועיין מש"כ רש"י נזיר דף ד' ע"א ד"ה אלא דאמר שם דהשבועה השניה ישנה ור"ל דנ"מ אם נשאל על הראשונה אז גם כאן השניה חלה עליו. וזה תליא בשתי הגירסות דנדרים דף י"ח ע"א אם רק היכא דהשבועה ישנה אז חלה או אף אם אינה עדיין מ"מ לכי משכחת רווחא חיילא. ואף דפסק רבינו לקמן בהל' י"ד דלוקה ולא פסק דאומרים לו שישאל על הראשונה צ"ל כאן כהך טעם שכ' רבינו בה"ב דלאו שבו מפורש בתורה ור"ל כמו גבי נזיר וכה"ג דאף דישנו בשאלה וכמש"כ התוס' בגיטין דף ל"ג מ"מ כיון שהלאו הוא כן לוקה וה"נ כאן. ועיין בירושלמי יבמות ס"פ י"א מה דמחלק כה"ג בין ג"ה לשאר ספיקות ע"ש. ועיין מש"כ רבינו במס' דמאי פ"ד ובהל' מעשרות פי"ב ה"ג גבי הנשבע על חבירו ור"ל כמש"כ כאן דהרי אילו משובחין:
ד׳
אבל אם נשבע כו' שלא מדעת כו'. עיין ירושלמי נדרים פ"ח הי"ג ההן אוכל כו' ושם ר"ל כגון שנכנס מדעת ור"ל כך. דהנה לכאורה קשה היאך מתחייב במה שחבירו נהנה הא מבואר בקדושין דף מ"ג וכי זה נהנה כו'. ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' נדרים פ"א ה"א ע"ש ופ"י ה' י"ב ובר"ן שם דף י"ד ודף ל"ה ע"ש ולכך קאמר הירושלמי דאין האיסור מתחיל בשעת אכילה רק תיכף בשעת הכנסה לבית וזהו שדייק הירושלמי מדקתני מותר ליכנס לביתו כו' לשום אכילה וכעין מש"כ הרא"ש נדרים דף ל"ד ע"ב ד"ה אמר לו דתיכף משעת הזמנה עובר. ע"ש וע' בע"ז דף ח' ע"א וקרא לך משעת קריאה. ולכך שפיר אם נכנס מדעת ראובן ראובן חייב. ועיין בתוספתא כאן פ"ב גבי מודר הנאה מחבירו ומת דנותן לו תכריכין משום דאין הנאה למתים. ועיין בהך מחלוקת דירושלמי דנדרים פ"א בהך מחלוקת דר"י ור"א אם לוקין על האיסרות ובשבועות ס"ל דלוקה ור"ל כה"ג דגבי מודר הנאה דהיינו שחבירו הדירו פסק רבינו לקמן בהל' נדרים פ"ה ה"א דאינו לוקה מחמת דלא שייך הך דלא יחל דברו שהרי הוא לא דיבר ומ"מ בשבועה כה"ג חייב אך מלשון הירושלמי פי"ג דיבמות לא משמע כן. ועיין בירושלמי דנדרים פ"א ה"א דהוה מחלוקת דאמוראי בזה אם בשבועה לאסור על חבירו חל ע"ש. וא"כ נמצא דס"ל לרבינו דהיכא דגרם שיעבור חבירו על שבועה חייב הגורם היכא דחבירו אנוס ועיין מש"כ רבינו בסוף הלכות כלאים גבי המלביש את חבירו כלאים דאם חבירו שוגג הוא חייב וכן בהל' אבילות גבי המטמא את הכהן דאם הכהן שוגג הוא חייב ועיין בהך דנדה דף ס"א ע"ב מה דאמר שם זאת אומרת מצוות בטלות ע"ש ור"ל דאף דהאיסור הוא על המלביש מ"מ כאן לא והוה כעין הך דתוספתא דנדרים הנ"ל ולכך פסק רבינו בסוף הל' כלאים בהלכה כ"ט דהרואה את חבירו לבוש כלאים דקופץ עליו וקורע והוא מהך עובדא דברכות דף כ' גבי הך דרב אדא בר אהבה ומבואר בתשובות הגאונים דהוה שעטנז. והטעם דהוא עובר על זה דכיון דעל ידו מהלך חבירו בכלאים הוה כמו מלביש את חבירו. ועיין בהך דחולין דף פ"ג ע"ב גבי אותו ואת בנו דיליף מקרא דגם גרם איסור ע"ש ברש"י ולא משום לפני עור כמש"כ התוס' בכורות דף כ"א ע"ב ע"ש ועיין בהך דנדרים דף ל"ג מה דאמר שם מקום שנוטלין עליה שכר ע"ש בדף ל"ד ולכאורה קשה היאך מותר זה הא עובר בבל יחל וע"כ צ"ל דמיירי שהוא אסר הנאתו על בעל האבידה ולכך אין שייך בזה הך לאו דלא יחל וכן דייק רבינו בפ"ו מהל' נדרים ה"ד ראובן שנאסרה עליו כו' דהיינו ר"ל ששמעון אסר הנאתו עליו אבל אם הוא אסר הנאת שמעון עליו אז גם זה אסור. ועיין מש"כ רבינו בפ"ד הי"ג ובפ"ז ה"ט דגם גרם הנאה אסור אך זה רק אם הוא אסר על עצמו. ועיין בתוספתא דמותר להעידו עדות ממון ושם מיירי שחבירו אסר עליו הנאתו וכן הך דשם ל"ח ע"ב גבי משיאו בתו בוגרת ומיירי ג"כ כה"ג וע"ש דף מ"א ע"ב גבי אומר לו סם פלוני ע"ש בר"ן וברא"ש. ועיין בירושלמי פ"ב דנדרים ה"א בהך מחלוקת גבי הך דלאסור איסר על נפשו אם גם בנכסי אחרים כן ושם י"ל דר"ל אם יש בכה"ג מעילה דאף דאסור מ"מ לא שייך בו גדר הקדש ובזה א"ש מה דבהך דדף ל"ח ע"ב לא נקט תיפול הנאה להקדש:
ט׳
היה הנשבע כו'. עי' בכ"מ. וכ"כ בזה דטעם רבינו משום דלא נתכוון אלא לזרז מן האיסורין:
ט״ו
וכן האומר כו'. והנה כאן לא אמר לוקה משום שבועת כו' כמו ברישא. עיין דף כ"ה ע"ב ובירוש' שם דאמר שם דהוה רק שבועת ביטוי והטעם די"ל דנשבע שלא יתכוון לעדות כמו דאמרינן בהך דכריתות דף י"ב ע"ב ע"ש ובזה א"ש ג"כ מש"כ רש"י בשבועות דף ל"ז ע"א דאמאי נקט הזיד בשבועת הפקדון ולא שבועת העדות די"ל ג"כ דמשום שמא לא נתכוון לעדות. ועי' במש"כ רבינו לעיל שלא אתן צדקה ובגמ' דילן דף כ"ה ע"א ובתו"י נדרים דף ח' ד"ה האומר דגרסי שם כגרסת רבינו והקשה דאינו מושבע ליתן לכאו"א ע"ש ור"ל דאף אם העני מבקש ממנו צריך ליתן אך זה אינו ברור שיבקש ממנו. אך רבינו כתב שלא אתן צדקה ור"ל המחויב וא"כ נשבע לעקור המצוה אף דאינו ברור לו שיתחייב וכן ר"ל בהך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי יעוד דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה וע"ש בירוש' דאמר דאין עליו החובה לייעד. רק דר"ל דאם מתנה שלא יהא בדין ייעוד וא"כ עוקר ודאי. ועיין מש"כ התוס' מכות דף ג' ע"ב ע"ש גבי אונאה ותוס' ב"מ דף נ"א ע"ב ד"ה ע"מ ועיין מש"כ רבינו בפהמש"נ פאה ספ"ו ע"ש ותוס' חולין דף קל"ד ע"א ד"ה חוץ ועיין בהך דגיטין דף פ"ד ע"ב מה דהקשה שם ותיפוק ליה דמתנה כו' ובאמת תמוה לכאורה הא אינו מתנה שיהיה הדין שתאכל רק שאם תרצה שיהיה גט תאכל וצ"ל דזהו כוונת התירוץ בגמ' דשם לא סגיא כו' ועי' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד ובהך דזבחים דף ע"ה ע"ב רחמנא אמר לא תפדה ועיין בהך דב"ב דף קל"ג רחמנא לא אפסקיה. ובמנחות דף פ"ד רחמנא אמר כו' וכ"מ. ועיין בירושלמי פ"ה דיומא גבי הכניסן בזה אחר זה על איזה מהן מתחייב כו' ואמר שם כיון דאנו אומרים לו שיכנס א"א שיתחייב על זה ועיין בהך דסוטה דף ו' ע"א מי קרמינין עליה כו' ור"ל כך דא"א שנגרום ע"י דין שיהא מוכרח שמתבטל דין. ואף שאפשר שלא יבוא הדבר לידי חיוב מ"מ אז אין שם מצוה עליו משא"כ אם יש מציאות שגם המצוה או העבירה ומ"מ יהי יכול לעשותה או לבטלה שפיר חל השבועה עליו אף שעכשיו אסור ולכך פסק רבינו כשנשבע להרע לעצמו ששפיר חל משום דיש מציאות שחל עליו אף שאסור כגון להתענות ולהיות נזיר ולכך חל. ועיין בהך דנדרים דף ס"ד ע"ב גבי בשר עוף. ע"ש ושם דף ט' גבי כנדבת כשרים ע"ש בר"ן וברא"ש. והנה רבינו ז"ל מחלק דגבי סוכה כתב אם נשבע שלא יעשה סוכה אז לא חל' השבועה ושלא לישב בצל סוכה לעולם שפיר חל וגבי מצה מחלק בין שנה בין פסח וכן גבי בגד והטעם כך דהנה בירוש' פ"ג דשבועות אמר שם דאדרבא י"ל דמתוך שלא חל על המצוה לא חל ג"כ על הרשות ונימא בזה דהוה כמו בטלה מקצתה בטלה כולה ולכך לא אמרינן בנזיר דף ד' דנזיר הוה איסור כולל משום דכיון דאין נזירות לחצאין ואם לא יחול זה לא יחול זה לא מקרי כולל ועי' תוס' שבועות דף כ"ה ע"א וה"נ גבי כולל ס"ל כה"ג להירוש'. אך כל זה במפרש. עי' במש"כ רבינו בה' נדרים פ"ח ה"ו ופ"ד הי"א ומש"כ התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב ד"ה הכי בסוף הדבור ובירוש' נזיר פ"ג ה"ב מה דמחלק בין אמר הריני נזיר שתים כו' ועי' בירושל' פ"ה דנדרים ה"ד ובתוספתא פ"ה דנדרים ע"ש. והנה באמת יש נ"מ בין מ"ע. שיש מ"ע שהחיוב חל עליו רק בזמנו אבל קודם לכן אין עליו חיוב כלל שיעשה המצוה בזמנו ויש שאף קודם לזה מחויב לראות שכשיבוא הזמן יקיים המצוה. ובזה א"ש מ"ש התוס' קדושין דף כ"ט ע"א גבי מ"ע שהזמן גרמא דאמאי מילה לא הוה מ"ע שהז"ג דהא אינו נימול בלילה וע' תוס' שם דף ל"ד ע"א ודף ל"ו ע"א ועיין בתוספתא שבת פט"ז שכל היום בקום מול ע"ש ועי' בירושלמי ראש השנה ספ"א גבי מכשירין של קרבן אם דוחה בלילה ע"ש ר"ל אם אין החיוב עליו כלל בשעה שאינו יכול לעשות או שיש חיוב עליו רק דהדין אינו מניח לו לעשות ובמה שיכול לעשות עושה אף בלילה. ועיין פסחים דף ס"ט ע"א גבי קטן חולה ע"ש במסקנא ועיין בכ"מ בהך דלילה או מחוסר זמן. ובירושלמי דפסחים שם פ"ט גבי טמא שנכנס קודם חצות בעזרה בע"פ ועיין בזבחים דף י"ב וכ"מ בזה. וס"ל לרבינו דגבי סוכה כיון דצריך שלא יהא מן העשוי והוה העשיה ג"כ מן ההכשר שפיר י"ל דיש עליו חיוב כל השנה שיהא לו סוכה בזמנה ועיין ב"ב דף ו' ע"ב גבי האי כשורא כו' ע"ש ברשב"ם מש"כ בשם תוס' ור"ל דזה הוה כמו לכל השנה ולכך הוה חזקה. משא"כ במצה. ועיין סוכה דף ט' ודף מ"ו ע"א וע"ש בתוס' ודף נ"ה ע"א גבי זמן ע"ש ולכך לא חלה השבועה על זה אף בסתם ואדרבא מתוך שבטלה על המצוה בטלה גם ברשות משא"כ במצה דאין עליו חיוב כלל קודם הזמן שיאכל בזמנו ולכך שפיר חל וגבי ישיבת סוכה שפיר חל בכולל אך באופן אם אמר לעולם דאז יש מציאות דאף בזמן החיוב יהא פטור כגון מפני הגשמים וכדומה ועי' מש"כ בזה בהל' סוכה. לפמש"כ שם דבזמן גשמים אז בטל מהסוכה שם סוכה שוב לא שייך בזה כולל. דאין סוכה אלא בזמן החיוב ועי' מש"כ הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג ע"ד הירושלמי הנ"ל דאין סוכה רק סוכת מצוה. ולכך מחלק בין אמר סוכה לאמר צל סתם. אך רבינו לא ס"ל כן. ובאמת זהו גם כן החילוק בהך דחולין דף קל"ד הנ"ל גבי חוץ מן המתנות ועל מנת ומהך דב"ב דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשרות שלי כו'. אך באמת כך דגבי מתנות אם הם שייכות לכהן שוב אין בהם שם מתנות כלל משא"כ במעשרות דשפיר שם מעשרות עליהן רק דהלוי נוטלן לעצמו וזהו ג"כ הוה בגדר מתנה וכבר הארכתי בזה במקום אחר. ועי' ברש"י חולין שם ד"ה חוץ ובתוס' שם דף קל"ג ע"ב ד"ה או מש"כ שם משום שהמתנות נשארו ביד כהן. אך באמת הא נפקא מינא אם יש שם מתנה עליהם כלל או רק משום דנפטר. אך נראה לי דהא דמבואר בגמ' דחולין שם דאזלינן בתר חיובא לא ר"ל המתנות. רק ר"ל מהראש. אבל אם אמר דרק הלחי יהיה שייך לישראל אז פטור מן המתנות וכן להיפך אם הלחי שייך לכהן אז הוה בגדר מתנה ולא בגדר פטור רק אם יש לו חלק בראש אז פטור וכן מבואר בדברי רבינו בה' בכורים פ"ט ע"ש:
י״ט
נשבע כו'. שנתעטף כו'. וכאן נקט רבינו על אחר משום דעליו לכ"ע חייב אף לשמואל דאין זה מצוה המחויבת ועיין כאן דף כ"ה ע"א:
כ׳
נשבע שלא יישן כו'. עי' בכ"מ בשם הר"ן. ובאמת הנ"מ דבין שינה לאכילה הוא משום דכ"כ דסכנה אינה מבטלת האיסור רק גם איסור אנו מתירין לו שיעשה א"כ לא הויא שבועת שוא אך זה שייך רק בדבר שאנו צריכין להתיר לו לעשות אבל דבר דבא ממילא זה לא שייך להיתר שהיתרנו לו רק דא"צ לאנוס עצמו כמו הך דגיטין פ"ד ע"א מבריז נפשיה ע"ש ועיין בסוכה דף נ"ג ע"א מנמנמו אכתפי וזהו כוונת הירוש' ספ"י דעירובין מה דמחלק שם בין היכא דמותר ע"י קום ועשה בין ע"י שוא"ת דזה לא הוי בגדר היתר כלל כיון דהוא ממילא ולכך שפיר מקרי שבועת שוא. אך רבינו ז"ל לא סבירא ליה כן רק דס"ל דע"י סכנה פקע האיסור לגמרי ולכך הוה שבועת שוא וכ"כ בזה. ועי' בהך דשבועות דף כ"ו ע"ב גבי מסתכן לישרי ליה ע"ש וכ"כ בזה בח"א:
כ״ב
דבר ידוע כו'. והנה אם יש כאן גדר שבועת בטוי עכ"פ כיון דדבר ברור לנו עפ"י חשבון שהשמש גדולה ומשמע מדברי רבינו שפטור לגמרי על זה וע' בירושלמי שבועות פ"ח דבעי שם אם שייך גבי סוטה שבועת ביטוי למ"ד דלא בעי להבא וכן לר"מ דס"ל דמשביעה על העתיד ג"כ שלא תטמא ע"ש. וע' בתוספתא כאן פ"ד דשוא לא הוה רק בדבר שיש בו ממש וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות שבועות פרק ה׳
ב׳
עיין מה שביארתי דברי רבינו בהלכות אישות פ"ו הי"א:
ד׳
בד"א כשנשבע על דבר שאינו ברשותו כו' אבל אם נשבע ראובן שלא יכנס שמעון בביתו כו' ושמעון חייב שעבר על דבר האסור לו לעשותו כו'. עיין כס"מ ולח"מ ומשל"מ, ולדעתי נראה כי הוא מחלוקת מפורש לפי גירסתינו בירושלמי פ"ק דנדרים ה"א, ז"ל, ר' יוסי פתר לאסור איסר הרי הוא עלי אסור [פירוש שאוסר על עצמו] אסור, הרי עליו אסור [שאוסר על חבירו] אסור, שבועה הרי עלי [שנשבע שלא יאכל ככרו או שלא יתכסה בבגד זה וכיו"ב] אסור, הרי עליו בשבועה [שאם משביע את חבירו שלא יהנה בנכסיו] אסור, [ר"ל חבירו אסור] א"ר יודן בנדרים אסור [כשאוסר על חבירו] ובשבועות מותר [כשמשביע את חבירו] אמר [כצ"ל] הרי עלי איסר הרי עליו איסור אסור [בין כשאוסר על עצמו בין כשאוסר על חבירו בנדרים אסור] שבועה הרי הוא עלי אסור שבועה הרי עליו מותר [שאיך יכול להשביע את חבירו דשבועה איסור גברא ואיך יכול להתפיס איסור שבועה עליו], נמצא דפליגי בזה ר' יודן ור' יוסי ופסק רבינו להחמיר כר' יוסי, וגירסת רמב"ן בהלכותיו ובמלחמות באופן אחר דפליגי אם יש שבועה בלשון נדר, וגירסתו שאומר הרי עלי איסור איסור הוא עלי אסור מאי זה נפ"מ ומה זה חידוש, והעיקר כפי גירסתינו המאושרה ומיושרה, והטורי זהב שיכל לאמר כי כוונת רבינו משום יד דנדר שאמרו בלשון שבועה הוי והוי כאוסר נכסיו על חבירו בתורת יד לנדר ומוזר זה בדעת רבינו שלא הזכיר כלל הך דשבועה שאמרו בלשון נדר ובדברי הירושלמי א"א כלל לאומרו, והעיקר נראה דכיון שהוא ברשותו של הנשבע חלה השבועה ואם מכניסו לביתו מדעתו הוי נשבע לשקר ושלא מדעתו נמצא דנשבר לשקר בתורת אונס והוי שמעון הנכנס כמאכיל איסור לראובן באונס או שוגג שנמצא עובר ראובן על שבועתו באונס, ואף כשנשבע שחבירו יעשה דבר שאינו ברשותו סובר רבינו דאינו שוא רק תלוי אם יקיים לא יצאתה לשוא, ומלשון הירושלמי מורה כפי מה שפירש המל"מ מסוגיא דנדה דחבירו נאסר בזה ומקריא זדון שבועה, ויעוין ברבינו נסים הלכות שבועות שדעתו דאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה דבכה"ג גם השבועה חלה על החפץ יעו"ש שלפי סברתו אינו מוזר שיטת רבינו בכאן דיכול לחול על חבירו איסור שבועה יעו"ש היטב: והנה בירושלמי פ"ב ה"א לאסור איסר על נפשו כו' הוון בעי מימר מ"ד על נפשו לא על אחרים שלא לוסר נכסיו על אחרים. ואישתביש ספרי דצ"ל שלא לאסור נכסי אחרים על אחרים. ומ"ד אף על אחרים לאסור נכסיו על אחרים כצ"ל, ומה שבדברים שאינו ברשותו ליתא חיוב מפורש בגמרא שבועה שזרק כו' פטור דליתא בלהבא יעו"ש. אבל מ"מ סובר רבינו שאם יזרוק פלוני לים נתקיימה שבועתו ולכן מהראוי לקיים דבריו שלא יהיה שבועתו לשקר אע"ג דאיהו בדידיה עביד ולאו בדחבריה ואינו בסוג מאכיל איסור לחבירו. ויצא לו לרבינו זה מהא ששנינו בדמאי פ"ד המדיר את חבירו שיאכל אצלו כו' אוכל עמו בשבת ראשונה ובשבת שניה אעפ"י שנדר הימנו הנאה לא יאכל כו' ומדקתני בסיפא אעפ"י שנדר הימנו הנאה א"כ ברישא לא הדירו אם לא יאכל ורק המדיר הוא הנשבע שיאכל חבירו אצלו, ונתבונן דמה זו שבועה, ואם לפרש דענה אמן כמש"כ התוי"ט ז"ל ז"א דא"כ הוי ככל נשבע על איסור דדבריהם ומדוע שבקי ליה חכמים שבת הראשונה, ועוד כמה פוסקים דסברי דיאכל ועיין ש"ך סימן רל"ט סק"כ בזה אם כופין להיות נשאל שלא לאכול איסור דדבריהם ובפרט דבירושלמי אמר התירו טבלים מפני דרכי שלום ואי משום השבועה אין זה מפני דרכי שלום, אבל רבינו מפרש שבת הראשונה לאו בשל נשואין רק בשבת הראשונה שבקש ממנו משום החברה לחזק ולהרחיק האיבה, וז"ל רבינו בהלכות מעשר פי"ב הנשבע על חבירו שיאכל עמו בשבת כו', ולזה דייק רבינו דאם קיים שבועה נמצא דלא היתה השבועה לשקר, והוי בגדר הא דאמר בעירובין (דל"ב) התירו לחבר דליעבד איסור קליל כי היכי דלא נעביד ע"ה איסור חמור יעו"ש, וזה מפני דרכי שלום שלא יהא שבועת חבירו לריק ולבטלה, וזה מורה דאין זה שבועת שוא אם נתקיימה דא"כ הלא אידך עביד איסורא במה שנשבע וכבר יצאת מפיו לשוא, וז"ב בכוונת רבינו ז"ל: ולפי מה שביאר רבינו שיטתו דבדבר שברשותו אוסר על אחרים בשבועה לזה כתב לקמן הלכות נדרים פ"ה הי"ו האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה, וזה כשיטתו דמצי להשביע לחבירו, ובנדר שאמרו בלשון שבועה נראה דלהירושלמי הוי כנדר שאמרו בלשון נזירות דלשיטת ירושלמי בפרק ב' דנזיר ה"ג ר' ירמיה בשם ר"ז אפילו לשון קרבן אינו (ואינו אסור לשתות הכוס) למה שאינו קובע עליו לא נזירות בלשון קרבן ולא קרבן בלשון נזירות, ואין לפרש הירושלמי משום נדר שאמרו בלשון שבועה דמאי שנא מאמרו בלשון נזירות, והדבר ברור דהפירוש בירושלמי כפי מה שבארנו דפליגי אם אוסר על חבירו בשבועה ודו"ק, וזה מה שרצינו לבאר:
ה׳
להבין שיטת רבינו אעתיק מש"כ בחידושי לגמרא וז"ל, בתוס' ד"ה אלא כדרבא כו' כדתניא בתוספתא דשבועות כו' ור"ש מחייב יעו"ש. אם כוונו דשבועה חלה בביטול מצוה היינו לאכול איסורין וכיו"ב ולפיכך פוטרים רבנן על מה שאכל איסור פיגול וכיו"ב, ולפ"ז ע"כ מיירי באומר שבועה שאוכל בשר שור פלוני דאל"ה סגי באוכל כזית ובדבר מותר, ובאמת הוא זרות גדולה שיאכל נבילות בשביל שבועה ונקל לפ"ז לאדם להתיר עצמו כל איסורין שבתורה ולסלק מעליו כל המלקות וכיו"ב, עוד אינו מונח כלל בפשטות התוספתא שחסר דברים כמו"ש, עוד לשון מחייב קאי על קרבן שבועה דביה עסיק בהאי מסכתא טובא, אבל האמת יורה דרכו דהפירוש דפליגי אם אכילת פיגול ונותר מקרי אכילה והוא נשבע שיאכל סתם [ואכילה בכזית] ואכל פיגול ונותר פליגי אם מקרי אכילה או לא, וכיו"ב פירשו רבותינו הגאונים ור"י בן מיגש הובאו ברשב"א ור"ן בכולה סוגיין היינו דאיתנהו בהן שאם אמר שבועה שאוכל ואכל איסורים מיקרי אכילה ובשלא אוכל לא מיקרי אכילה עיי"ש טעם נכון, וכן פסק רבינו כשיטת רבו ז"ל ולכך רבנן פוטרים דסברי דחשיבא אכילה ור"ש סבר דלא מיקרי אכילה ולא קיים שבועתו ודוק: והנה לפי שיטתם עפר דומה לנבילות במסקנא, ובאמת צ"ע מנא ליה להגמרא דילמא עפר שניא מנבילה דראויה היא לאכילה רק ארי' הוא דרביע עלה [כמו דמסיק לעיל כ"ב במפרש] ושלא אוכל ואכל דברים שאינן ראוין לא הוה אכילה כלל, ובאיסורים פליגי אם הוה אכילה, וכמו דפליגי בתוספתא ר"ש ורבנן כן פליגי ג"כ במשנה לענין שלא אוכל ולכך רבנן מחייבים ור"ש פוטר משום דלא חשיבא אכילה ולאו משום כולל, וזה לכאורה לפלא דהוה א"ש כפשוטו. אמנם ניחא דהגמרא מוכרחת לזה דאל"ה הוה ליה למיתני שבועה שלא אוכל אכל דברים שאינן ראוין לאכילה פטור אכל נבילות וטריפות כו' חייב והיה החילוק רק בין דבר שאינו ראוי בעצמותו לדבר האסור ומדנקט עוד שבועה שלא אוכל מכלל דהחידוש בשבועה דנשבע באופן אחר, אבל אה"נ דבכלל דברים שאינן ראוין הוה דברים האסורים ג"כ, רק דתמן בסתם והכא במפרש. [ולפ"ז מוכרח סתירת רש"י ז"ל דלפירושו דהדר ביה הגמרא, א"כ יקשה תו אמאי בעי הך שבועה שלא אוכל בנתיים, דאם נאמר בהא טעמא או דלפעמים דרך המשניות בכך, א"כ הוה ליה להגמרא לפרש דר"ש פוטר בפשוטו דלטעמיה אזיל בתוספתא ויש לדחות ודוק]: ונראה דהתוספתא נקטה רק פיגול נותר וטמא ושבקה מה דאיתא במשנה דילן נבילות וטריפות כו', לכן אמינא דר"ש ורבנן לטעמייהו אזלי, דר"ש סבר דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא הוה אוכל כלל [בחולין קכ"ט ומנחות ק"א] וסובר דאינו מטמא טומאת אוכלין, ואף דהיכי דהי' לו שעת הכושר מודה ר"ש כמפורש במנחות והכא היה לנותר וטמא שעת הכושר אפשר לפרש בהנך דלא היה שעת הכושר. אך בכ"ז נראה דניחא שפיר דלענין טומאה הוה לר"ש כמו לדידן דקיי"ל דאם נפסלה מתורת אוכל אדם אינו אוכל לקבל טומאה אבל באופן דהיה ראוי לאכילת אדם [והיה ראוי לקבל טומאה] שוב מטמא אף אם נפסל אח"כ מאכילת אדם, כן סבר ר"ש דאע"ג דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאו אוכל הוה בכ"ז אם חל עליו שם אוכל שוב לא נחית מיניה תורת טומאה [וזה כשיטת ראב"ד בהשגות הלכות טומאת אוכלין פ"ב הי"ד] אבל לענין שבועה בודאי מה שהוא אוכל עכשיו בעינן לא מה שהיה אוכל קודם ופשוט, ועיין מש"כ בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות בזה. ולפ"ז מוכח דאף רבנן באוכל שאינו ראוי כלל מצד עצמותו כמו עפר ונפסל מאכילת אדם ג"כ מודו דלא הוה אכילה וחייב, וזה מתנגד להך שיטה דסברי דאף אם אכל עפר ג"כ קיים שבועתו וצ"ע, וע"כ דרבנן סברי דאף בעפר פטור, רק ר"ש פליג וקמ"ל רבותא אף באוכל שראוי רק אינו ראוי מצד איסורו ג"כ לאו אכילה הוי ודחוק: ודע דלשיטה זו מקיימינין דבורו אם אמר שלא אוכל אם אכל דברים האסורים אמרינן דאינה אכילה, ואם אמר שאוכל ואכל אמרינן דאכילה היא, וכן הוה מייתי רב מרי סייעתא מהך סיפא דאם אמר קונם אשתי כו' אם אכלתי ואכל נבילות דמקיימינין לדיבורו וקא דחי דלעבר שאני דכבר אחשביה [ואף אם נימא דלהבא לא חשיבא אכילה לקיים דיבורו ג"כ] וכן פסק רבינו שבועה שלא אכלתי ואכל נבילות חייב דאחשביה לאכילה כיון דהיה קודם שבועתו וכדחויא דגמרא אף דזה מבטל דיבורו וסותר אותו, דלא ככס"מ ולח"מ שלא עמדו דהך דרב מרי מיירי לקיים דיבורו ורבינו מיירי לבטל דיבורו. רק רבינו יליף מסוגיין דדחי לדרב מרי דאף לבטל דיבורו ג"כ חשיבא אכילה אם אכל קודם שנשבע וראוין הדברים למי שאמרן. [אך משמע ברבינו דקונם אשתי אם אכלתי הוא כבא לאמת שלא אכל שאם אכל תיאסר אשתו עליו וכוונתו שלא אכל והוה כנשבע שלא אכלתי יעו"ש] ואחרי כותבי כ"ז זכיתי לחידושי ר"י אבן מיגש וראיתי כי דברי רבינו המה דברי רבו ושם מפורש כמעט כמש"כ וחדאי נפשאי: ונבאר לפ"ז דברי הירושלמי לא סוף דבר סתם אלא אפילו פלוני לא סוף דבר כולל אלא אפילו פרט, לס"ד לבא אלא לשעבר לס"ד רבנן אלא רע"ק לס"ד נבילות כו' אלא אף עפר, ורמב"ן פירש כמו שהביא הפ"מ, ויתכן דקאי על מתניתין דקתני ר' שמעון פוטר והוא משום תרי טעמי חדא משום דסובר דלא מקריא אכילה, וחדא משום דלית ליה כולל וסבר כ"ש למכות, ע"ז קאמר לס"ד סתם אלא אפילו פלוני [וצ"ל פירש] או כפירוש הפ"מ משום דקאמר לעיל משחיטת פלוני, דאפילו פירש שלא אוכל נבילות פוטר משום דאין שבועה חלה על האיסורין [והחילוקים לפ"ז בין בבלי לירושלמי מובן לפי מש"כ ודוק] לס"ד פרט אלא אפילו כולל [כצ"ל], פירוש דכולל שחוטות ונבילות פוטר משום דלית ליה כולל, לס"ד לבא אלא אפילו לשעבר, דאם אמר שבועה שלא אכלתי סתם פוטר אם אכל נבילות, דר"ש לטעמיה בתוספתא דאכילת איסורין לא מיקרי אכילה וכמש"כ בס"ד, לס"ד רבנן דנשבע שלא אוכל כוונתו רק בכזית אלא אפילו רע"ק דסבר דחל על חצי שיעור ג"כ פוטר ר"ש משום דסבר כ"ש למכות ולא חלה על האיסורין, לס"ד נבילות דפוטר משום דאינו חל על איסורין אף בכולל אלא אפילו עפר דליכא איסורין בכ"ז פוטר משום דלא הוה אכילה אם אמר שלא אוכל סתם ודוק היטב בזה:
ו׳
להבין שיטת רבינו אעתיק מש"כ בחידושי לגמרא וז"ל, בתוס' ד"ה אלא כדרבא כו' כדתניא בתוספתא דשבועות כו' ור"ש מחייב יעו"ש. אם כוונו דשבועה חלה בביטול מצוה היינו לאכול איסורין וכיו"ב ולפיכך פוטרים רבנן על מה שאכל איסור פיגול וכיו"ב, ולפ"ז ע"כ מיירי באומר שבועה שאוכל בשר שור פלוני דאל"ה סגי באוכל כזית ובדבר מותר, ובאמת הוא זרות גדולה שיאכל נבילות בשביל שבועה ונקל לפ"ז לאדם להתיר עצמו כל איסורין שבתורה ולסלק מעליו כל המלקות וכיו"ב, עוד אינו מונח כלל בפשטות התוספתא שחסר דברים כמו"ש, עוד לשון מחייב קאי על קרבן שבועה דביה עסיק בהאי מסכתא טובא, אבל האמת יורה דרכו דהפירוש דפליגי אם אכילת פיגול ונותר מקרי אכילה והוא נשבע שיאכל סתם [ואכילה בכזית] ואכל פיגול ונותר פליגי אם מקרי אכילה או לא, וכיו"ב פירשו רבותינו הגאונים ור"י בן מיגש הובאו ברשב"א ור"ן בכולה סוגיין היינו דאיתנהו בהן שאם אמר שבועה שאוכל ואכל איסורים מיקרי אכילה ובשלא אוכל לא מיקרי אכילה עיי"ש טעם נכון, וכן פסק רבינו כשיטת רבו ז"ל ולכך רבנן פוטרים דסברי דחשיבא אכילה ור"ש סבר דלא מיקרי אכילה ולא קיים שבועתו ודוק: והנה לפי שיטתם עפר דומה לנבילות במסקנא, ובאמת צ"ע מנא ליה להגמרא דילמא עפר שניא מנבילה דראויה היא לאכילה רק ארי' הוא דרביע עלה [כמו דמסיק לעיל כ"ב במפרש] ושלא אוכל ואכל דברים שאינן ראוין לא הוה אכילה כלל, ובאיסורים פליגי אם הוה אכילה, וכמו דפליגי בתוספתא ר"ש ורבנן כן פליגי ג"כ במשנה לענין שלא אוכל ולכך רבנן מחייבים ור"ש פוטר משום דלא חשיבא אכילה ולאו משום כולל, וזה לכאורה לפלא דהוה א"ש כפשוטו. אמנם ניחא דהגמרא מוכרחת לזה דאל"ה הוה ליה למיתני שבועה שלא אוכל אכל דברים שאינן ראוין לאכילה פטור אכל נבילות וטריפות כו' חייב והיה החילוק רק בין דבר שאינו ראוי בעצמותו לדבר האסור ומדנקט עוד שבועה שלא אוכל מכלל דהחידוש בשבועה דנשבע באופן אחר, אבל אה"נ דבכלל דברים שאינן ראוין הוה דברים האסורים ג"כ, רק דתמן בסתם והכא במפרש. [ולפ"ז מוכרח סתירת רש"י ז"ל דלפירושו דהדר ביה הגמרא, א"כ יקשה תו אמאי בעי הך שבועה שלא אוכל בנתיים, דאם נאמר בהא טעמא או דלפעמים דרך המשניות בכך, א"כ הוה ליה להגמרא לפרש דר"ש פוטר בפשוטו דלטעמיה אזיל בתוספתא ויש לדחות ודוק]: ונראה דהתוספתא נקטה רק פיגול נותר וטמא ושבקה מה דאיתא במשנה דילן נבילות וטריפות כו', לכן אמינא דר"ש ורבנן לטעמייהו אזלי, דר"ש סבר דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא הוה אוכל כלל [בחולין קכ"ט ומנחות ק"א] וסובר דאינו מטמא טומאת אוכלין, ואף דהיכי דהי' לו שעת הכושר מודה ר"ש כמפורש במנחות והכא היה לנותר וטמא שעת הכושר אפשר לפרש בהנך דלא היה שעת הכושר. אך בכ"ז נראה דניחא שפיר דלענין טומאה הוה לר"ש כמו לדידן דקיי"ל דאם נפסלה מתורת אוכל אדם אינו אוכל לקבל טומאה אבל באופן דהיה ראוי לאכילת אדם [והיה ראוי לקבל טומאה] שוב מטמא אף אם נפסל אח"כ מאכילת אדם, כן סבר ר"ש דאע"ג דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאו אוכל הוה בכ"ז אם חל עליו שם אוכל שוב לא נחית מיניה תורת טומאה [וזה כשיטת ראב"ד בהשגות הלכות טומאת אוכלין פ"ב הי"ד] אבל לענין שבועה בודאי מה שהוא אוכל עכשיו בעינן לא מה שהיה אוכל קודם ופשוט, ועיין מש"כ בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות בזה. ולפ"ז מוכח דאף רבנן באוכל שאינו ראוי כלל מצד עצמותו כמו עפר ונפסל מאכילת אדם ג"כ מודו דלא הוה אכילה וחייב, וזה מתנגד להך שיטה דסברי דאף אם אכל עפר ג"כ קיים שבועתו וצ"ע, וע"כ דרבנן סברי דאף בעפר פטור, רק ר"ש פליג וקמ"ל רבותא אף באוכל שראוי רק אינו ראוי מצד איסורו ג"כ לאו אכילה הוי ודחוק: ודע דלשיטה זו מקיימינין דבורו אם אמר שלא אוכל אם אכל דברים האסורים אמרינן דאינה אכילה, ואם אמר שאוכל ואכל אמרינן דאכילה היא, וכן הוה מייתי רב מרי סייעתא מהך סיפא דאם אמר קונם אשתי כו' אם אכלתי ואכל נבילות דמקיימינין לדיבורו וקא דחי דלעבר שאני דכבר אחשביה [ואף אם נימא דלהבא לא חשיבא אכילה לקיים דיבורו ג"כ] וכן פסק רבינו שבועה שלא אכלתי ואכל נבילות חייב דאחשביה לאכילה כיון דהיה קודם שבועתו וכדחויא דגמרא אף דזה מבטל דיבורו וסותר אותו, דלא ככס"מ ולח"מ שלא עמדו דהך דרב מרי מיירי לקיים דיבורו ורבינו מיירי לבטל דיבורו. רק רבינו יליף מסוגיין דדחי לדרב מרי דאף לבטל דיבורו ג"כ חשיבא אכילה אם אכל קודם שנשבע וראוין הדברים למי שאמרן. [אך משמע ברבינו דקונם אשתי אם אכלתי הוא כבא לאמת שלא אכל שאם אכל תיאסר אשתו עליו וכוונתו שלא אכל והוה כנשבע שלא אכלתי יעו"ש] ואחרי כותבי כ"ז זכיתי לחידושי ר"י אבן מיגש וראיתי כי דברי רבינו המה דברי רבו ושם מפורש כמעט כמש"כ וחדאי נפשאי: ונבאר לפ"ז דברי הירושלמי לא סוף דבר סתם אלא אפילו פלוני לא סוף דבר כולל אלא אפילו פרט, לס"ד לבא אלא לשעבר לס"ד רבנן אלא רע"ק לס"ד נבילות כו' אלא אף עפר, ורמב"ן פירש כמו שהביא הפ"מ, ויתכן דקאי על מתניתין דקתני ר' שמעון פוטר והוא משום תרי טעמי חדא משום דסובר דלא מקריא אכילה, וחדא משום דלית ליה כולל וסבר כ"ש למכות, ע"ז קאמר לס"ד סתם אלא אפילו פלוני [וצ"ל פירש] או כפירוש הפ"מ משום דקאמר לעיל משחיטת פלוני, דאפילו פירש שלא אוכל נבילות פוטר משום דאין שבועה חלה על האיסורין [והחילוקים לפ"ז בין בבלי לירושלמי מובן לפי מש"כ ודוק] לס"ד פרט אלא אפילו כולל [כצ"ל], פירוש דכולל שחוטות ונבילות פוטר משום דלית ליה כולל, לס"ד לבא אלא אפילו לשעבר, דאם אמר שבועה שלא אכלתי סתם פוטר אם אכל נבילות, דר"ש לטעמיה בתוספתא דאכילת איסורין לא מיקרי אכילה וכמש"כ בס"ד, לס"ד רבנן דנשבע שלא אוכל כוונתו רק בכזית אלא אפילו רע"ק דסבר דחל על חצי שיעור ג"כ פוטר ר"ש משום דסבר כ"ש למכות ולא חלה על האיסורין, לס"ד נבילות דפוטר משום דאינו חל על איסורין אף בכולל אלא אפילו עפר דליכא איסורין בכ"ז פוטר משום דלא הוה אכילה אם אמר שלא אוכל סתם ודוק היטב בזה:
ט׳
היה הנשבע נזיר כו' אינו חייב בשבועת בטוי. סברת רבינו דבשאר אדם כיון דהוא נשבע על מידי דלאו אכילה שייך בזה לאמר דה"ה על פחות מכזית אסר עצמו אבל נזיר בודאי כוון על כזית מידי דאסור עליו מן התורה כדי להיות זריז בנפשו ולמידכר תורת נזירות עליו וקיים בעצמו נשבעתי ואקיימה לשמור כו' [וכן כתב הלח"מ] ורב אשי בעי באת"ל דחייב שאר אדם על פחות מכזית בדבר דלאו בר אכילה, נזיר אפשר דפטור ופשיט הגמרא ת"ש כו' וקא משני ר"ל במפרש כו' ואליבא דר' עקיבא בסתם, ופירושו דלפי סברתך דאף דבשאר אדם כוונתו על פחות מכזית ג"כ בכ"ז בנזיר דעתיה אכזית אם כן אף לר"ע דסבר דבכל אדם ואכילת היתר דעתו על כל שהוא בכ"ז בנבילות וטריפות דאיסורם בכזית מה"ת כמו חרצן בנזיר דעתו רק על כזית שאסור עליו וכדי לזרז עצמו מהאיסורים ולא הוי שבועת בטוי וזה במתקולת חדא לנזיר בחרצן, והך דמסיק וטעמא דפריש הא לא פריש כו' לא היה בגירסת רבינו רק מרע"ק מייתי, והך נגרר כאן מהא דלקמן דפשיט על עפר וא"ש מה דעמדו בתוס' מ"ט לא בעי רב אשי בשאר איסורים בכ"א:
י״א
ולא שבועת שוא. נ"ב תוספתא פרק ב' שלא נדר אלא לזרז הראשונות. וריטב"א בשילהי מכות חולק בשבועה שלא אחרוש ביו"ט ועל כרחין דמחלק דעל מצות ל"ת אז עובר משום שוא משא"כ בשבועה על שבועה שאם ישאל על הראשונה נמצאת השניה חלה למפרע לכן גם קודם שנשאל לא הוי השניה שוא, כן בירור דבריו לכאורה, אמנם בפירוש המיוחס לריטב"א בהלכות רמב"ן נראה דגם בשבועה על שבועה עובר משום שוא וזה נגד התוספתא:
ט״ו
שבועה שלא אדע לך עדות. גמרא (דף כ"ה) ידעתי ולא ידעתי מחלוקת דליתא בלהבא שלא אדע לך עדות. נשבע שהניח תפילין או לא הניח כו' ה"ז שבועת בטוי לשעבר וחייב קרבן אע"ג דליתא בלהבא כדאמר שם שלא הניח מי איתא בלא אניח כו':
ט״ז
נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת בטוי. המבי"ט בשו"ת סימן נ"ז תמה על שו"ת הר"ן סימן ע"ג שחקר בנשבע לפרוע קרן וריבית דד"ס אם חל שבועה בכולל לבטל מצוה דד"ס בקום ועשה יעו"ש, ותמה המבי"ט דהא על הקרן הוי כנשבע לקיים המצוה ולא חלה שבועה כלל. ובמחכ"ת אין זה תמיה כלל דרבינו נסים לטעמיה בפ"ק דנדרים גבי הך שמעתתא דרב גידל מנין שנשבעין לקיים את המצוה, דדוקא לקרבן איתמעט ולא איתמעט מבל יחל בנשבע לקיים את המצוה דהא דכתיב להרע או להיטיב גבי קרבן כתיבא, ודוקא בנשבע לבטל המצוה דכתיבא תרי קראי לא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים כדאמר בפרק אלו מותרין יעו"ש. אך נראה לפ"ז דאם כלל בזה לעבור על מצוה הגם דשבועה חלה בכולל והלא כלל עם מה שנשבע לקיים מצוה, כיון שלקיים מצוה אינו חל רק לעבור בל"ת ולא להתחייב בקרבן תו מה שכלל לעבור על המצוה ג"כ לא חל יותר מהחלות דלקיים, וזהו רק לעבור בל"ת, ואף להחולקים על רמב"ן [שדעתו דכל מה דאינו חל רק משום כולל אפילו נכלל עם דבר הרשות ג"כ אינו חייב קרבן] הכא כו"ע מודו. וא"כ צ"ע למה אמר הר"ן שם אם לענין חיוב קרבן שבועה אינו ענין ונידון שלפנינו תיפוק ליה דכיון דעל הקרן לא חל רק לעבור בל"ת תו גם על הריבית לא חל לענין קרבן ובאמת שכן היה אומר הר"ן אך לפי שלא היה לחקור קיצר בזה: ולפ"ז נראה בפ"ג דשבועות דמתיב רב המנונא לא הנחתי תפילין מי איתא בלא אניח, דהקשו בתוס' דלוקמא בשבת ויו"ט, וכבר פירש הבית יוסף דבשבת ויו"ט אסור להניח תפילין ואם ישבע שלא יניח הוי נשבע לקיים המצוה, אך קשה דיהא חל עליו בכולל אם נשבע שלא יניח בשבת ויו"ט וגם בחול דלעבור המצוה חל בכולל. ולפ"ז ניחא כיון דהכולל הוא רק במה שנשבע לקיים המצוה ותמן ליכא רק ל"ת לכן גם בלעבור לא חלה רק לל"ת, וזה פשוט: ראיתי למחבר אחד שכתב סעד לשיטת הרמב"ן דבכולל אם נשבע לבטל המצוה בשב ואל תעשה אינו חייב קרבן [דלא כמו שכתב רבינו לקמן הלכה י"ח חייב משום שבועת ביטוי] בזה"ל הא דאמרי בנדרים דף ט"ז ע"ב חד למפטריה מלאו וחד למיפטרי' מקרבן. והלא ישתומם כל רואה דאיך אפשר דאמרי לי' קום עבור אשבועתך ואי שגג מייתי קרבן ותו דלמה לי נילף חד מחבריה, אלא דתרי מילי נינהו וחדא לפוטרו מקרבן היכא דבאמת חייל כגון ע"י כולל כו'. ובאמת לא הרגיש דכמו דאמרו לא יחל דברו אבל אחרים מחלים לו הוא ע"י חרטה שאין אחרים מחלים לו בלא חרטה וכן הוא אומר בנדרים דף פ"א מכאן לת"ח שאינו מיפר נדרי עצמו והוא בחרטה [ויעוי' מבי"ט סי' צ"ח] לזה אמר כאן דלא יחל דברו אבל מיחל הוא לחפצי שמים ס"ד דלחפצי שמים מתיר לעצמו ע"י חרטה וכמו חכם שמתיר ע"י חרטה דמעיקרא שמתחרט על מה שנשבע שלא לעשות סוכה. אבל כי שכח משבועתו ועשה בשגגה סוכה וישב בה דלא נזכר מהשבועה ולא נתחרט הוי אמינא דחייב קרבן שבועה דהא לא נתחרט אשמע' קרא דלהרע או להיטיב דאף בלא חרטה אין חיוב על שגגתו וילפינן דלא בעי חרטה כלל אלא דהשבועה לא חלה וזה עומק הפשט הברור.
י״ח
הראני גיסי הרב ר' שמואל ליפשיץ נ"י דברי המחנה אפרים הלכות שבועות סימן ח' במי שנשבע לראובן להיות שותף עמו שנה אחת ואח"כ נשבע ללוי להיות שותף עמו לב' שנים, והאריך בזה דהא קום ועשה הוא ולבטל המצוה בקום ועשה לא חל בכולל עיי"ש, ומה דפשיטא ליה תמוה, דהא הוא רק מבטל המצוה בשב ואל תעשה שאינו עוסק עמו ומה שנשבע לעסוק עם לוי הוא מילתא בפ"ע, נמצא דביטל שבועה ראשונה בשוא"ת, ונכון דיבר, וסעד לזה מהך דאמר שבועה שלא אשב בצל סוכה, והגע בעצמך אם נשבע שאשב בבית או אוכל בבית כל השנה האם לא נקרא זה שוא"ת, ואכילת סוכה יש לדמות לכאורה לציצית שחקרו תוס' יבמות (דף צ') ד"ה כולהו נמי בשוא"ת דהכא ג"כ המצוה לאכול בסוכה מה שאוכל בבית דאם לא יאכל בבית כלל אין מצוה לאכול בסוכה בשאר ימים דומה לציצית ודוק. אולם בנידון דידיה ברור דכיון דאם לא יעסוק כלל ג"כ מבטל שבועתו הראשונה ודאי הוה שוא"ת וחל שבועתו בכולל. אולם בירושלמי פ"ג ה"ז שרפה או השליכה לים כו' הרי יש בה מעשה צ"ע שאם לא יאכל ג"כ ביטל השבועה וזה כדברי המחנה אפרים. ועיין תוס' (דף ד') בזה וצ"ע, ועיין מש"כ בהלכות מאכלות אסורות פט"ו ה"י:
כ׳
נשבע שלא יישן כו' או שלא יאכל כלום שבעת ימים כו'. צריך ביאור כיון דאמרו בגמ' אם אמר שלא אוכל ושלא אשתה גילה דעתו דהמכוון שלו היה לאסור מקודם אכילה בלא שתיה ולכן לא הוי כנשבע על מה שכבר נשבע ואם אכל ושתה חייב שתים ופסק כן לעיל בפ"ד ה"ו, אם כן כאן שאין אדם יכול להתקיים בלא אכילה ושתיה שבעה ימים נאמר דזה הוא גלוי דעתא שאינו רוצה להיאסר בשתיה רק באכילה לבד שזה יכול למנוע עצמו שבעת ימים ולא הוי שבועת שוא. אם לא דנאמר דקים ליה לרבינו דשבעת ימים אין באפשרי גם בהעדר אכילה לבד אף שישתה. וזה אינו מחוור לאמר כיון דאמר שלא יאכל כלום אין לשלול ממנו איסור השתיה, דזה אינו במשמע דתיבת כלום אינו בא רק לכלול גם כ"ש פחות מכזית אבל שתיה יתכן שלא כללה. ואף בלשון שכתב בפ"א שלא יטעום כלום לא יפלא אם נאמר דכוון רק על אכילה לבד בלא שתיה כמו שכתוב ביונה ג' אל יטעמו מאומה ומים לא ישתו וצ"ע עוד בזה. ושיעור שבעה ימים נראה רמז מיומא (דף ד' ע"ב) למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמה"ש יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
