רמב״ם - הלכות שבועות · פרק ג׳

ספר הפלאה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבועות · פרק ג׳

הלכה א׳

כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה מֵאַרְבַּע מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ בְּאֹנֶס הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִכְּלוּם. וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִתְּחִלָּתוֹ בְּאֹנֶס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע וְנֶאֱנַס וְלֹא הִנִּיחוּהוּ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַנָּס. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּעִין לַחֲרָמִין וּלְהוֹרְגִין וּלְמוֹכְסִין:

הלכה ב׳

בְּאֵי זֶה מוֹכֵס אָמְרוּ. בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו שֶׁלּוֹקֵחַ מָמוֹן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֶלֶךְ הַמְּדִינָה. אוֹ שֶׁלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲבָל מוֹסִיף לְעַצְמוֹ עַל הַדָּבָר הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה:

הלכה ג׳

וְצָרִיךְ הַנִּשְׁבָּע בְּאֹנֶס לִהְיוֹת כַּוָּנָתוֹ בְּלִבּוֹ בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה לְדָבָר הַפּוֹטְרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו מִפְּנֵי הָאֹנֶס. הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ:

הלכה ד׳

כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לְאַנָּס שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר סְתָם. וּבְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ה׳

וְכֵן שְׁבוּעַת הֲבַאי וְשֶׁל שְׁגָגוֹת פָּטוּר עֲלֵיהֶן. שְׁבוּעַת (שֶׁל) הֲבַאי כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה חֵילוֹת גְּדוֹלוֹת וְחוֹמָה גְּבוֹהָה וְנִשְׁבַּע שֶׁרָאִיתִי חֵיל פְּלוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְהֵם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְשֶׁרָאִיתִי חוֹמַת עִיר פְּלוֹנִית גְּבוֹהָה עַד לָרָקִיעַ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. שֶׁזֶּה לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר כָּךְ בְּלֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת גֹּבַהּ הַחוֹמָה אוֹ רֹב הָעָם:

הלכה ו׳

שְׁבוּעָה שֶׁל שְׁגָגוֹת כֵּיצַד. אִם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ הַפִּקָּדוֹן הִיא כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בְּפִקָּדוֹן וּבְעֵדוּת שֶׁהוּא פָּטוּר מִכְּלוּם כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם שְׁבוּעַת שָׁוְא הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין וְלֹא יָדַע שֶׁהַתְּפִלִּין מִצְוָה. וְאִם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְשָׁכַח וְאָכַל. אוֹ שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּנְבָה כִּיסוֹ אוֹ שֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ז׳

אִם כֵּן אֵי זֶהוּ שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָכַל. וְשֶׁשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר זוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע אֲסוּרָה אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. זוֹ הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר:

הלכה ח׳

וְכֵיצַד הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן לְהַבָּא. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְשָׁגַג וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וַאֲכָלָהּ שֶׁזֶּה נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַשְּׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וַהֲרֵי הוּא זוֹכֵר אֶת הַחֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. זוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְהַבָּא שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:

הלכה ט׳

אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר. שֶׁהֲרֵי לֹא נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה וְלֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו:

הלכה י׳

נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּים וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה כְּאָנוּס וּפָטוּר:

הלכה י״א

נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ וְנִצְטַעֵר עָלָיו וַאֲכָלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר וְהוּא שׁוֹגֵג שֶׁהֲרֵי דִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְאָכְלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן לְפִי שֶׁאֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ אֶלָּא יָדַע שֶׁאֲסוּרָה הִיא וַאֲכָלָהּ בְּטָעוּת:

קרית ספר · הלכות שבועות פרק ג׳

א׳

כל שבועה באונס פטור עליה בין תחלתו באונס בין שנשבע ונאנס שלא הניחוהו לקיים דכתיב האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה פרט לאונס דאנסיה לביה דאנוס רחמנה פטריה. ומשביעו אנס צריך להיות כוונת בעת השבועה לדבר הפוטרו שהרי אין פיו ולבו שוים.

ה׳

וכן שבועה של הבאי ושל שגגות פטור עליהם שבועת הבאי שלא גמר בלבו שהגוזמא ושגגות נמי דלביה אנסיה דסבור שבאמת נשבע ולהבא נמי סבור שלא ישכח והיכי משכחת לה שוגג לשעבר אי דידע בשעת שבועה דנשבע לשקר מזיד הוא וקרא כתיב ונעלם ואי לא ידע אנוס הוה אלא שידע שנשבע לשקר ואסור אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן דשגגת קרבן שמה שגגה דחדוש הוא מה דמחייב קרבן אלאו בלא כרת והכי נמי אע"ג דבעלמא לא הויא שגגה שגגת קרבן הכא הויא שגגה כדאמר. ושגגה להבא היינו העלם השבועה היאך היתה וזכירת החפץ שנשבע עליו אבל העלם החפץ שנשבע עליו אנוס הוא דכתיב בשבועה ונעלם ממנו כשנעלמה ממנו שבועה על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ.

י׳

נעלם ממנו שבועה היך היתה ונעלם חפץ שנשבע עליו פטור דהרי זה כאנוס הואיל ונעלם ממנו חפץ. אכל ככר שנשבע עליו מפני הצער ודימה שמותר לאוכלו הרי זה פטור מקרבן דבעינן שב מידיעתו כדכתי' אשר לא תעשינה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו והכא אינו שב מידיעתו דאפילו דידע דאסורה היא היה אוכלה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבועות פרק ג׳

ה׳

וכן שבועות הבאי כו'. עיין בהשגות ועיין בירושל' דס"ל דללקות שפיר לוקה רק דנכסיו מותרין וט"ס שם ונחלף ומיירי כגון דנשבע בשם והוה כשבועת שוא. ועיין בתוס' שבועות דף כ"ט ע"א ע"ש:

ו׳

שבועות של שגגות כו'. הנה רבינו ז"ל סובר דלא כשיטת רש"י רק דאם בשעה שעבר על השבועה שכח את השבועה פטור וזה הוה כאונס. וכן מבואר בירושלמי כאן רפ"ג רק אם זוכר את השבועה אך דהטעות הוא בדבר אחר דהיינו העלם בשבועה אז חייב. ועיין מ"ש התוס' כאן דף כ"ו ע"ב ד"ה אפילו בשם הרב ר"א מה דמקשה ולא לדידן אליבא דר"ע. אך באמת לדידן משכחת לה כגון שנשבע שלא אכל פת חטים והוא זכור שאכל רק שסבר שהיה שעורים דלדידן פטור דהוה ליה העלם חפץ ולאביי שפיר חייב דס"ל דהוה כמו העלם שבועה ואביי לשיטתיה. וא"ש שיטת רש"י. ובאמת זה תליא בהך דכריתות י"ט ע"ב גבי כוונתו ומחשבתו ונ"מ במה הטעות אם הטעות הוא בדבר שאוכל או בדבר שנשבע ועיין בירוש' פסחים פ"ו ה"ו ובהך דמנחות דף מ"ט ע"א גבי עקירה בטעות דנ"מ במה הוא הטעות ועיין במש"כ רבינו בפ"ה מהל' רוצח הי"א דיצא חוץ לתחום בשגגה וגואל הדם סבר שיצא במזיד דגולה. אף דהא לפי מה דסבר גואל הדם הוא אומר מותר ופטור מגלות. זה רק היכא דטעה בדין או שסבר שהוא עכו"ם אבל היכא דטעה מחמת סבה לא נקרא אומר מותר. וה"נ כן דרק אם ההעלם בחפץ זה אז פטור. אבל אם ההעלם בההשבעה כיצד נשבע אז חייב לדידן. ועיין בתוספתא דנזיר פ"ג שבועה לבית שאיני נכנסת ושגגה ונכנסה כו'. ולשיטת רבינו ר"ל דלא עברה על שבועתה אף בשוגג. ולשיטת רש"י צ"ל דתלתה בדבר אחר וע' כאן דף כ"ח ע"ב ובהך דתמורה דף י"ז ע"א בתוס' גבי אכנס לבית זה כו' ע"ש וכאן דף כ"ח ע"א אם הוה השגגה בהשבועה או בהתנאי וגבי תמורה אם מיקרי הטעות בתמורה או בדבר אחר. ועיין תוס' שבת דף ס"ט ע"א דהיכא ששגג ששכח שנשבע לא הוה שגג בלאו. אך י"ל דזה רק לאביי. ועיין תוס' שבועות דף ל"א ע"ב גבי שבועת העדות דאם שכחו העדות לא הוה כלל גדר שגגה ור"ל דשוב אין עליהם שם עד כלל רק י"ל דשוב שייך עליהם גדר ביטוי כיון דאין ראויין לעדות:

ז׳

אם כן כו'. והנה בירושלמי כאן מבואר דאף אם התרו בו וחייב מלקות מ"מ חייב ג"כ קרבן. ולא דמי להך דדף ל"ז דשם גם על מזיד יש חיוב קרבן ולכך ליכא מלקות משא"כ בביטוי. ועיין בירוש' תרומות פ"ו ה"א ע"ש. אך י"ל דכיון דמבואר בחולין דף מ"א דהיכא דקיבל עליו התראה אין לך מומר גדול מזה ע"ש ה"נ כאן אף דהוה שב מידיעתו מחמת הקרבן מ"מ הוה בגדר מומר. ועיין רש"י כאן דף כ"ח ע"א ד"ה אכל ותוס' שם וי"ל דר"ל כגון מזיד במלקות ושוגג בקרבן וא"ש מ"ש התוס'. ועיין תוס' שם די"ז ד"ה טימא וע"ב ד"ה אי:

י״א

נשבע על ככר וכו'. עיין מש"כ רבינו לקמן בהלכות נזירות ספ"א גבי סבור אני דמיקרי נדרי שגגות ע"ש והוה כעין העלם חפץ וכמש"כ רבינו לעיל. ועיין מש"כ רבינו לקמן פ"ד הי"ז גבי גדולה דסבר שעדיין לא נאסר בה דפטור וג"כ משום הך טעם דהוה כמו העלם חפץ. ועיין בהך דב"ב דף נ"ו ע"ב גבי בין חטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי. ועיין בירושל' נזיר פ"ה ה"ג גבי נתכוון לתרום חטין ותרם שעורים ביום מה שעשה עשוי דודאי לא טעה וא"כ נתכוון לזה. וצריכין לחלק בין פת לכרי. ועיין ב"ב דף ק"ו גבי הך דר"פ דזבין ארעא כו'. וכ"כ בזה בהלכות ברכות על הך דברכות דף י"ב. ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' מעילה פ"ז ה"ב ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבועות ג׳, מתוך הלכות שבועות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבועות כל הרמב״ם