הלכות שבועות · פרק ב׳
הלכה א׳
אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ. וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ"ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו. וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן אוֹ הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע לְכָל דָּבָר בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן:
הלכה ב׳
אֶחָד הַנִּשְׁבָּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה גְּמוּרָה. וְכֵן אָלָה וְאָרוּר הֲרֵי הֵן שְׁבוּעָה. וְהוּא שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר בְּאָלָה אוֹ אָרוּר לַה'. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם. מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:
הלכה ג׳
וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה בַּה' אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל. שֶׁזּוֹ אִשָּׁה וְהוּא אִישׁ. שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְיֵשׁ לוֹ. שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת וְהוּא יוֹדֵעַ. הֲרֵי זֶה חַיָּב:
הלכה ד׳
אָמַר אָלָה אוֹ אָרוּר אוֹ שְׁבוּעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּן אִם עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ה׳
וְלֹא הַשְּׁבוּעָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל כִּנּוּיֵי שְׁבוּעָה כִּשְׁבוּעָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם עִלְּגִים וְהָיוּ קוֹרְאִים לִשְׁבוּעָה שְׁבוּתָהּ אוֹ שְׁקוּקָה. אוֹ שֶׁהָיוּ אֲרַמִּיִּים שֶׁלְּשׁוֹן שְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹנָם מוֹמְתָא. וְהָעִלְּגִים מְכַנִּין אוֹתָהּ וְאוֹמְרִים מוֹהָא. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ וְעִנְיָנוֹ שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמִי שֶׁהוֹצִיא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה:
הלכה ו׳
וְכֵן הָאוֹמֵר לָאו לָאו שְׁתֵּי פְּעָמִים דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אוֹ הֵן הֵן וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע. וְכֵן יָמִין שְׁבוּעָה. וּשְׂמֹאל שְׁבוּעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב ח) "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ". וְכֵן הָאוֹמֵר מִבְטָא שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה:
הלכה ז׳
אָמַר אִסָּר לַה' אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֶעֱשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה הֲרֵי הִיא כִּשְׁבוּעָה:
הלכה ח׳
שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְזֶהוּ מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה שֶׁהוּא פָּטוּר:
הלכה ט׳
וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אֹכַל בָּשָׂר זֶה. וְחָזַר וְאָמַר וַהֲרֵי הַפַּת זוֹ כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הוּא פָּטוּר עַל הַפַּת. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו עָלֶיהָ אֶלָּא הִתְפִּיסָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת אוֹ מִן הַקָּרְבָּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה:
הלכה י׳
מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) "לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם". אֵין הַנִּשְׁבָּע חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עִנְיַן שְׁבוּעָה בִּשְׂפָתָיו:
הלכה י״א
וְכֵן אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהִשָּׁבַע וְטָעָה וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו. וְעִם שִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן בְּלִבּוֹ:
הלכה י״ב
וְכֵן שְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. לְפִיכָךְ אִם נִשְׁבַּע אֶחָד בְּפָנֵינוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם וְאָכַל. וְהִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר אֲנִי לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא אֵצֵא הַיּוֹם וְטָעָה לְשׁוֹנִי וְהוֹצִיא אֲכִילָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה. עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁעַל אֲכִילָה נִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה וְלֹא טָעַן שֶׁטָּעָה בְּעֵת הַתְרָאָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן אַחַר כָּךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם הִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּעְתִּי אוֹ לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא עַל דָּבָר זֶה וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר אָמַר כֵּן הָיָה אֲבָל לֹא הָיָה פִּי וְלִבִּי שָׁוִין אוֹ תְּנַאי הָיָה בְּלִבִּי עַל הַנֵּדֶר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְלוֹקֶה:
הלכה י״ג
כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ לוֹ אִשְׁתְּךָ נָדְרָה. וְאָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר לָהּ וְהֵפַרְתִּי שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמְרוּ לוֹ נָדְרָה וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָדְרָה וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הֵעִידוּ עָלָיו אָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:
הלכה י״ד
גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ:
הלכה ט״ו
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה עַל דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת אֲחֵרִים וְכֵיוָן שֶׁהָיָה פִּיו וְלִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעְתָּם שָׁוִים חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּם שֶׁל אֵלּוּ בִּמְקוֹם לִבּוֹ קָם. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:
הלכה ט״ז
לְפִיכָךְ כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין אֶת הַנִּשְׁבָּע אוֹמְרִים לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִים אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ:
הלכה י״ז
מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְהָיָה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין בִּשְׁבוּעָה. וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאָמַר אֵין זוֹ שְׁבוּעָה אוֹ נִחַמְתִּי אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁעִנְיָנָם שֶׁהִתִּיר מַה שֶּׁאָסַר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְנֶעֶקְרָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְטוֹעֶה:
הלכה י״ח
וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְקִבֵּל מֵהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר הֵן אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:
הלכה י״ט
נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ אוֹ מָחוּל לְךָ וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם בְּלִבּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵין זֶה כְּלוּם עַד שֶׁיּוֹצִיא הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּמוֹ הַשְּׁבוּעָה:
קרית ספר · הלכות שבועות פרק ב׳
א׳
אחד הנשבע א' מד' מיני שבועות אלו שהם שבועת שקר ושבועת שוא ושבועת הפקדון ושבועת העדות מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן או מה שענינו אמן הרי זה כנשבע לכל דבר כדאשכחן גבי סוטה דמשביע לה כהן והיא עונה אמן כדכתיב ואמרה האשה אמן ואי לאו דדמיא כמוציאה שבועה מפיה אמאי מבדקת אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן.
ב׳
ואחד בשם המיוחד ואחד בכל כינויים כגון במי ששמו רחום וכיוצא בו הרי זו שבועה גמורה דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול אין חייבים אלא על שם מיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי וחללת את שם אלהיך אני ה' מלמד ששבועת שוא חילול. וכן אלה וארור הרי הן שבועה בשם או בכינוי דאין אלה אלא בשבועה כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואלה בלא שבועה ושבועה בלא אלה נפקא לן מדכתיב ושמעה קול אלה מדהוה ליה למיכתב ושמעה אלה ושמעת מינה דהיא שבועה כל שיש בה אלה וכתב קול יתיר' למדרשיה לחייבה באחת משתי הקולות וגלי קרא הכא וה"ה בשאר שבועות דילפינן מינה.
ד׳
לא הזכיר שם ולא כינוי לא הוי שבועה למלקות דשם כתיב בקרא ובסוטה נמי באלה כתיב יתן השם אבל אסור בדבר שנשבע עליו דהא לישנא דארור דאמרינן דהוי כשבועה ומפקי' לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם משמע דארור בו שבועה והתם לא שם ולא כינוי אדכר ואם בארור אמרינן הכי מפני לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה שלא הזכיר בה שם דאסיר מיהא אף על גב דלא לקי ונראה דאע"ג דילפינן מדברי קבלה אסיר מדאוריתא והלכתא גמירי לה ואסמכי אקרא כדאמרינן בכמה דוכתי דהא כד אדכר שם בלשון ארור דאמרינן דלקי מהכא ילפינן דארור הוי לישנא דשבועה ולקי הכי נמי ילפי' דאף על גב דלא אדכר שם אסיר מיהא מדאורית' כדאמרינן ואיפשר לומר דלאו ילפותא הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דארור איקרי שבועה.
ה׳
וידות שבועה הוו כשבועה דאיתקוש לנדר כדכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה וגו' ונדר יליף מדהקישו לנזיר דכתיב נדר נזיר להזיר וגו' ובנזיר דרשינן ידות מדכתיב להזיר. ולא שבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבוע' הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבוע' דכינוי שבועה כשבועה דכת' או השבע וגו' ככל היוצא מפיו יעשה ולא היה צריך אלא לומר דכינוי נדר כנדר ונראה דאיצטריך האי קרא לומר דבטל מקצתו בטל כולו וכינויין לא צריכי קרא. וכן האומר לאו לאו או הן הן ב' פעמים דרך שבועה והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע מאחר שהחזיר דבריו וילפינן לה מדכתיב ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא אשכחן שבועה אלא הני תרי זמני לאו ומדלאו תרי זימני הויא שבועה סברא היא דהן הן תרי זימני הויא שבועה ובלא שם או כינוי נמי אסור כיון שמכוין לשבועה אלא שאינו לוקה כדאמ' לעיל. וכן ימין שבועה ושמאל שבועה דכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו מדבימינו הוי ימין שמאל הוי זרוע וקרי לה שבועה וכן מבטא הוי שבועה דכתיב לבטא בשפתים. וכן איסר לה' בלשון שבועה שאעשה או שלא אעשה הוי כשבועה דאיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתי' ואם בית אישה נדרה הרי נדר או אסרה איסר הרי איסר על נפשה בשבועה הרי שבוע' ואיסור אם הוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי הוי נדר ופטור מקרבן ואם בלשון שבועה הוי כשבועה וחייב בקרבן עולה ויורד.
ח׳
מתפיס בשבועה בין התפסה דגברא אגברא בין התפסה דחפצה אחפצה פטור ממלקות וקרבן דלא איתרבאי התפסה אלא בנדרים כדכתיב כי ידור נדר וגו' ואף על פי כן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה נראה דלרב ז"ל הוי איסורא דאוריתא אף על גב דפטור מקרבן משום דכתי' או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס וריב' אותו לבל יחל אבל לא לקרבן כדאמרינן.
י׳
גמר בלבו על דבר פלוני שיהא אסור עליו בשבועה אינו אסור עד שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים ואף על פי שהוציא בשפתיו אם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר זה הרי זה מותר דלאו מבטא שפתים מיקרי כיון שלא הוציא אלא בטעות ובעינן פיו ולבו שוים כדאמר דמבטא נראה דמשמע שהוא בוטה מה שהוא נסתר בלבו ומוציאו בפה לפיכך אם אמר כשהותרו אותו על מה שנשבע שלא היו פיו ולבו שוים במה שנשבע אינו לוקה אלא א"כ נודע שהוא משקר בין בנדרים או שבועות עצמו בין הפרת בנדרי אשתו.
י״ד
גמר בלבו להוציא בשפתיו פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטין דכתיב לכל אשר יבטא האדם ודרשינן ליה לכל אשר יבטא האדם דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש דפת חטים פת סתם שמה והרי פיו ולבו שוים.
ט״ו
מי שנשבע על דעת אחרים אינו יכול לומר כך וכך היה בדעתי שהרי לא נשבע אלא על דעת אחרים והרי לבם של אלו ופיו שוים והוי כפיו ולבו שוים דכתיב ולא אתכם לבדכם אנכי כרת וגו' לא כשאתם במחשבה לבדכם אנכי כורת וכולה אלא על דעתי משמע דהיכא דנשבע על דעת אחרים לא מצי למימר כך וכך היה בדעתי.
י״ז
מי שחזר ממה שנשבע תוך כדי דיבור הרי זה מותר ונעקרה שבועתו דכיון דבעי' פיו ולבו שוים כיון שמיד חזר בו נראה דלא גמר בלבו ואלא דומה לטועה ואית דאמרי דתקנתא דרבנן היא ואינה חזרה עד שיוציאנה בפיו כמו בשבועה שאינה שבועה עד שיבטא אותה בשפתים כדכתיב לבטא בשפתים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שבועות פרק ב׳
א׳
שכל העונה כו' או האומר. והנה אם לא ענה רק הרכין בראשו אם זה הוה כמו הסכם או כמו קבלה. עיין בדברי הרי"ף ז"ל כאן פ"ד על הך דדף ל"ה ע"א דגרס שם לא צריכא דמחווי עלייהו ע"ש. משמע דכל היכא דלא אמר בדבור לא מהני. ועיין בהך דבכורות דף נ"ט ע"א גבי מעשר בהמה דמשמע שם דמהני זה. ועיין בהך דכתובות דף ל"ג ע"א ותוס' סנהדרין דף פ"ו ע"ב גבי רמיזה מה דמחלקו שם בין דיני ממונות לדיני נפשות. ועיין בהך דהוריות דף ג' ע"ב דמוכח שם דהרכנה הוה הסכם וכמו שגם הוא הורה. ועיין בירושלמי פ"ז דגטין דהרכנת הראש הוה כמו שמיעת קול ע"ש ובפ"ג דר"ה דאמר שם דמהני הרכנת הראש לגבי קבלת עדים ששמעו שקדשו החדש. אך מ"מ כאן י"ל דנ"מ לשיטת הראב"ד כאן וכן לשיטת רבינו דלענין מלקות או קרבן בעי שם או כינוי. דמ"מ בהך הרכנה לא הוציא מפיו זה. וזהו מה דרוצה לומר שמואל כמוציא שבועה מפיו דמי ר"ל כמו שהוא אמר. לא כמו שהסכים. ועיין בהך דסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי התרה בו והרכין ראשו דמ"מ לא הוה כמו התיר עצמו למיתה ע"ש ברש"י. ועיין רש"י כאן דף ל"ו ע"א ד"ה ואמרה ודברי הירוש' סוטה פ"ז ה"א בהך מחלוקת דר"י דאם אינה מבינה לא מהני אמן ע"ש. ועיין בירוש' נזיר פ"ד ה"ב מה דבעי גבי הסכם דואני אם הוה כמו שרוצה זה או רק כמסכים לזה ע"ש:
ב׳
כיצד כגון שאמר באלה כו'. עיין בהך דגטין דף ל"ה ע"א גבי יהנה סם המות. ועיין בדברי התוס' כאן דף ל"ו ע"א בד"ה יככה ובע"ב בד"ה ה"ג מבואר שם דמפרשי דהך דפליגי במשנה גבי המקלל בכולם קאי אשבועת העדות. דבאלה דוקא צריך שם ולא די בכינוי. וכן מוכרח בירוש' דס"ל דזה קאי אשבועת העדות. ועיין בתוספתא פ"ג דהוה מחלוקת דר"י ור"ש אם אלה הוה קללה או שבועה ע"ש. אך רבינו ס"ל בפ' כ"ו מהל' סנהדרין ה"ד דזה קאי על מקלל חבירו ע"ש וע"ש בהשגות דס"ל דאינו לוקה רק בשם המיוחד והוא מהך דאמר בירוש' בסוף פ"ג דכאן דהוא חד לאו עם נשבע לשקר והר"א ז"ל לשיטתיה דכמו דס"ל כאן דעל מלקות צריך שם המיוחד ה"נ גבי מקלל חבירו. ועיין בהך דתמורה דף ג' ע"ב דמוכח שם דהוה גם מוציא ש"ש לבטלה וכשיטת הראב"ד ע"ש. ועיין במה דפליגי בהל' ע"ז פ"ב גבי מגדף ובמש"כ רבינו בהל' ממרים פ"ה ה"ב דאם קללם בכינוי לוקה ור"ל הני כינויים כעין רחום וחנון ע"ש ומשום דמפרש להמשנה דשבועות דהמקלל עצמו כו' ר"ל ללקות. ורישא דר"מ ורבנן קאי על מגדף ועל שם שבו גידף. וכן הדין לגבי מקלל אביו ואמו. דכינוי שאינו נמחק חייב סקילה וכינוי הנמחק חייב מלקות. ועיין מש"כ התוס' שבועות דף מ"ו ע"ב ד"ה אבל דגרסי גבי שבועת ביטוי מפקי ש"ש לבטלה ע"ש:
ה׳
כגון שהיו כו'. מוכח מדברי רבינו דלא כמש"כ התו"י נדרים דאף אם אינו מבין הלשון מ"מ הוה נדר כיון שהחכמים אמרו זה. ועיין תוס' ב"ב דף קס"ד ע"ב גבי דיגון ע"ש דכתבו ג"כ כן. ועיין בירוש' רפ"א דנזיר ונדרים דמבואר שם להיפך משיטת רבינו דאף במקומות אחרים הוה נזיר. אך י"ל דזה הוה כמ"ד לשון שבדו וגם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דידים שאינם מוכיחות ועיין תוס' קידושין דף ו' ע"א ד"ה לא יהא דגבי הני לשונות אף אם אינו מבין מ"מ כיון שמכוין לקדושין הוה קידושין ע"ש ועיין בהך דזבחים דף מ"ו ע"ב גבי הך דר"י משום תנאי ב"ד ע"ש ובמס' טבול יום סוף פ"ד ובירוש' פ"ה דדמאי ה"ב בסומך על תנאי ב"ד וכו' אך כאן כיון דכתיב כי יפליא לא מהני זה. ועי' בהך דנזיר דף ס"ב ע"א מה דמחלק שם בין ישראל לב"נ גבי מופלא דאם אינו יודע להפלות גבי עכו"ם לא הוה נדר וגבי ישראל הוה נדר כיון דגדול הוא וכמש"כ רש"י בנדה דף מ"ה ע"ב. אך זה רק בלשון תורה אבל לא בלשון אחר. ועיין לקמן בהל' נזירות פ"א ה"ה דבנזירות לא בעי דבר שמשמעו אצל כל העולם ומחלק בין נזירות לשאר נדרים משום דהוה גדר נדרי הקדש. וכן מבואר בירוש' שם דנזירות שאני וזה ג"כ מה דר"ל הגמ' בנזיר דף ס"ב גבי כי יפליא לאתויי ידים שאינם מוכיחות ור"ל כה"ג וגרס שם הניחא למ"ד לא הוי ידים בכ"מ ולכך גבי נזירות צריך קרא יתירא. אך מ"מ צריך להבין מה שהוא אומר. ומה דאמר שם גבי כינוין דרק במקומות העלגים ר"ל כדאמר בירוש' שם דאומר אם הדין שזה הלשון תופס נזירות אהיה נזיר ואם לא לא. משא"כ כאן גבי שבועות ונדרים דלא מהני זה. והנה מלשון רבינו כאן משמע דרק אם משנים לשון ארמי בזה מהני ולא שאר לשונות. דשוב הוה כמו כינויי כינוין. ועיין בהך דנדרים דף כ"ב ע"ב גבי הך דאם נדרת במוהי ובהך דב"מ דף פ"ה ע"א מומא כו'. ובאמת בדברי ספר המצות לרבינו נראה דר"ל כמו דנשבע במשה. עיין במ"ע ז' ובדברי ירוש' נדרים פ"א על הך דבמוהי הובא בר"ן דף י'. אך לא ר"ל בשבועה שנשבע כו' רק בנבואת משה וכעין מ"ש רבינו לקמן פי"ב ה"ד לחלק בין תורה לכתבי הקדש. וזהו משום דשבועה הוה כנשבע במלך עצמו כמבואר בספרי פ' מטות וזהו נבואת משה. ועיין בתוספתא ספ"ב דשבועות דגבי שבועת העדות לא מהני בתורה ע"ש: [השמטה במש"כ שם גבי אם אינו מבין מה שאומר. ע' בתוספתא ספ"א דנדרים דאם אמר דאינו יודע מה זה נדר רק שראה שחביריו נודרים כך הוי נדר וצ"ל דמיירי שאמר בלשון תורה וכמש"כ שם: ע"כ השמטה]
י״ב
או שקבל עליו התראה כו'. עיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א דאמר שם תנאי היה בלבי כו' לכשאטמא. וי"ל דר"ל כמו הך דנזיר דף י"א ע"א סבור הייתי ועיין במה דפליגין לקמן רבינו והראב"ד ז"ל בפ"א מהל' נזירות הט"ו אם זה הוה כמו נדרי שגגות. ועיין בהך דנדרים דף ט' ע"ב דאמר שם כשהן מטמאין כו' מתחרטין ע"ש ברא"ש ועיין בהך דב"ק דף ק"י ע"ב דהיכא דזהו משום דין לא מחמת הנדר לא שייך אדעתא דהכי. אך עיין בכריתות דף כ"ז ע"א דאשם נזיר הוא בא לבטלה. ועיין בירוש' נזיר פ"ד ה"ד. ועיין בהך דשבועות דף ח' ע"א ודף ל"ז ע"א דעיקר הוא שתחול עליו נזירות טהרה. ואנן קי"ל דאשם בנזיר לא מעכב ועיין רש"י נזיר דף כ"ב ע"א ד"ה האשה ובהך דנדרים דף פ"ג ועיין במנחות דף ב' ע"ב ודף ג' ע"ב ודף ע"ג ובהך דכריתות דף כ"ו וכ"מ בזה. ומ"מ ס"ל לרבינו בהל' נזירות פ"ט הי"א דאף אם הפר לה מ"מ מביאה קרבן טומאה ועיין בירוש' דיליף מקרא דהפר מה שעליה ג"כ ע"ש בפ"ד דנזיר ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה. ועיין בהך דזבחים דף מ"ד ע"ב דצריך קרא שיאכל ע"ש. וי"ל ג"כ משום דבא לבטלה כמבואר בכריתות הנ"ל. ולכך ס"ל דאשם נזיר טמא הוה רק בגדר נדר ולגבי' מהני חרטה. גם י"ל דהך תנאי ר"ל כעין הך דנדרים דף כ"ג ע"א ודף ע"ה ע"ב דנקט שם מפר נדרי עצמו עד שלא ידור ע"ש. ועיין מש"כ בזה לקמן בהל' נדרים פ"ב ה"ד. והנה רבינו ז"ל דייק כאן גבי תנאי על הנדר ר"ל משום דבשבועה לא מהני תנאי כמבואר בירושלמי דנזיר שם פ"ח וכ"מ. ועיין בתוספות ישנים נדרים דף כ"ג ע"א עי' שם דלא ס"ל כן. ועיין בתוספות שבועות דף כ"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש:
י״ג
כיוצא בו כו'. בלבו היה כו'. רבינו ז"ל לשיטתיה אזיל לקמן בפ' י"ג דגבי ביטול די בלב בלבד ע"ש בהל' ז'. וכן מוכח בספרי פ' מטות פסקא קנ"ג דנקט הרי שנדרה וביטל לה בלבו כו' כצ"ל ע"ש:
י״ז
מי שנשבע כו' וכן וכו'. עיין בהשגות והנה מלשון רבינו בהלכה י"ח דגבי אחרים לא נקט רק ב' תיבות "חזור בך". משמע דהיינו שיהיה חזרה שלו בתכ"ד שלו. ובאמת לפי מה דמוכח בב"ק דף ע"ג ע"ב משמע ב' טעמים יש בתכ"ד או משום דהוה גדר חזרה ומהני או משום דנתברר דמתחילה לא היתה כוונתו לכך ועיין בהך דנזיר דף ט' ע"א ובירושלמי פ"ז דדמאי דתכ"ד הוה בגדר שאלה והיכא דלא מהני שאלה לא מהני תכ"ד ע"ש. ואף דרבינו ס"ל בהל' מעה"ק פט"ו ובפיהמש"נ למס' תמורה פ' כיצד דלא מהני בהקדש תכ"ד זה רק היכא דאינו חוזר מן ההקדש רק מתכוון להוסיף דהיינו שיהיה עולה דהוא חמור משלמים. ועיין מש"כ רבינו בהל' אבל פ"ח ה"ח דמשמע שם מלשונו דהיכא דהטעות לא היה ע"פ עצמו לא מהני אף תכ"ד. ועיין בהך דכריתות דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב גבי אשם תלוי דהיכא דהוא עצמו אין ברור לו גמר ומקדיש אף על ספק וע' בפסקי תוס' מנחות דף ס"ו גבי ספירה כה"ג ובהך דנזיר דף ל"א גבי שור שחור ע"ש וכ"מ. וזהו כוונת הירושל' דדמאי פ"ז ה"ו דהיכא דבא לפחות מהקדושה הראשונה מהני תכ"ד דהרי חוזר בו והיכא דבא להוסיף על הקדושה הראשונה נשארה הראשונה ולא מהני תכ"ד. משא"כ היכא דרוצה לחזור מן ההקדש לגמרי אז גם גבי הקדש מהני אך רק ע"י עצמו לא ע"י אחרים וגבי שבועה מהני אף על ידי אחרים. וזה תליא בהך דפותחין בחרטה עיין כאן דף כ"א ע"ב. ועיין מה דמבואר בהך דגטין דף פ"ג ע"ב דאין חכם מתיר אלא בחרטה ע"ש ומש"כ בזה לקמן בפ"ו. ועיין בתוספתא ספ"ג דנזיר גבי הריני נזיר שזה יוסף ונמצא יוסף כו':
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות שבועות ב׳, מתוך הלכות שבועות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
