רמב״ם - הלכות שבועות · פרק א׳

ספר הפלאה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שבועות · פרק א׳

הלכה א׳

אַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. שְׁבוּעַת בִּטּוּי וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שְׁבוּעַת בִּטּוּי הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ה ד) "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב". וְהִיא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים. שְׁתַּיִם לְהַבָּא. וּשְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁעָבַר שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה. וְעַל דָּבָר שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת שֶׁיֵּעָשֶׂה וְשֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה:

הלכה ב׳

וְאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָן בֵּין לְהַבָּא בֵּין לְשֶׁעָבַר. כֵּיצַד לְשֶׁעָבַר. שֶׁאָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁזָּרַקְתִּי אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁלֹּא דִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. כֵּיצַד לְהַבָּא. שֶׁאֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל. אוֹ שֶׁאֶזְרֹק אוֹ שֶׁלֹּא אֶזְרֹק אֶבֶן לַיָּם. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר וּשְׁתַּיִם לְהַבָּא:

הלכה ג׳

נִשְׁבַּע אַחַת מֵאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת אֵלּוּ וְהֶחְלִיף כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְאָכַל אוֹ שֶׁיֹּאכַל וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַלְתִּי וְהוּא לֹא אָכַל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי וְאָכַל הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (ויקרא יט יב) "לֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר". וְאִם נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר בְּמֵזִיד לוֹקֶה. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם" וְגוֹ':

הלכה ד׳

שְׁבוּעַת שָׁוְא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת. הָאַחַת שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר הַיָּדוּעַ שֶׁאֵין כֵּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה. וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהוּא אִישׁ. וְעַל עַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ה׳

הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שֶׁהוּא כֵּן. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁהוּא שָׁמַיִם. וְעַל הָאֶבֶן זוֹ שֶׁהִיא אֶבֶן. וְעַל הַשְּׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁזֶּה הַדָּבָר אֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שָׁלֵם כְּדֵי לְצַדֵּק הַדָּבָר בִּשְׁבוּעָה:

הלכה ו׳

שְׁלִישִׁית שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין. וְשֶׁלֹּא יֵשֵׁב בַּסֻּכָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אוֹ שֶׁיִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ז׳

רְבִיעִית שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵין כֹּחַ בּוֹ לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים לַיְלָה וָיוֹם רְצוּפִים. אוֹ שֶׁלֹּא יִטְעוֹם כְּלוּם שִׁבְעָה יָמִים רְצוּפִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת שָׁוְא מֵאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ז) (דברים ה יא) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". וְאִם הָיָה מֵזִיד לוֹקֶה וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִכְּלוּם:

הלכה ח׳

שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ בֵּין פִּקָּדוֹן בֵּין מִלְוֶה אוֹ שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ מָצָא לוֹ אֲבֵדָה וְלֹא הֶחֱזִירָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְתָבַע מִמֶּנּוּ מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְכָפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יא) "לֹא תְכַחֲשׁוּ" זוֹ אַזְהָרָה לִכְפִירַת מָמוֹן. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה. וְאִם נִשְׁבַּע לוֹ עַל שֶׁקֶר עַל מָמוֹן שֶׁכָּפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלָאו אַחֵר וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט יא) "לֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" זוֹ אַזְהָרָה לְנִשְׁבַּע עַל כְּפִירַת מָמוֹן. וּשְׁבוּעָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:

הלכה ט׳

וּמַה הוּא חַיָּב עַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁשִּׁקֵּר בָּהּ. מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן שֶׁכָּפַר בּוֹ עִם תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמַקְרִיב אָשָׁם וַדַּאי בֵּין שֶׁהָיָה מֵזִיד בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כא) "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל" וְגוֹ' (ויקרא ה כג) "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם". וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, לְחַיֵּב מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג:

הלכה י׳

וְהוּא שֶׁיָּזִיד בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּמָמוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ וְיָדַע בּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם שָׁגַג וְשָׁכַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ יָדַע הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר מִכְּלוּם. וְכֵן אִם לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר עַל כְּפִירַת מָמוֹן הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר:

הלכה י״א

אִם כֵּן הֵיאַךְ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ אִם חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אִם לָאו וְיָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן זוֹ הִיא שִׁגְגָתָהּ. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:

הלכה י״ב

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. הָעֵדִים שֶׁיָּדְעוּ עֵדוּת מָמוֹן וּתְבָעָם בַּעַל הָעֵדוּת לְהָעִיד לוֹ וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְלֹא הֵעִידוּ וְנִשְׁבְּעוּ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת זוֹ הִיא נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. וְחַיָּבִין עַל שְׁבוּעָה זוֹ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בֵּין שֶׁהָיוּ מְזִידִין בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹגְגִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה א) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" וְלֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְנֶעְלַם, לְחַיֵּב עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:

הלכה י״ג

כֵּיצַד שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן וְיָדַע שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁהִיא שֶׁקֶר. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. אֲבָל אִם לֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה אוֹ שֶׁשָּׁכְחוּ הָעֵדוּת וְנִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לָהֶם שֶׁהֵן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת וְשֶׁנִּשְׁבְּעוּ עַל שֶׁקֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲנוּסִין וּפְטוּרִין אַף מִן הַקָּרְבָּן:

קרית ספר · הלכות שבועות פרק א׳

א׳

אזהרת קמו שלא לישבע בשמו לשקר דכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר. ולמדנו מכאן אזהרה לשבועת ביטוי האמורה בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב כלומר אוכל ולא אוכל או אזרוק ולא אזרוק דאף ע"ג דלא הוי ביה הטבה והרעה איתרבי מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים מכל מקום בין שיש בו הטבה והרעה או לא ומריבוי לכל אשר יבטא איתרבי לשעבר דומיא דלהבא. נשבע על אחת מאלו ושקר בין להבא בין לשעבר הרי זו שבועת שקר ועל כיוצא בזה נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר ואם נשבע לשקר במזיד לוקה אפילו לא עשה מעשה דכתיב בשבועת שוא לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר דלוקה כשבועת שוא דכתיב לא ינקה ה' כדבסמוך. בשוגג מביא קרבן עולה ויורד דכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם והיה כי יאשם והביא את אשמו וגו' ואם לא תגיע ידו די שה ומפני זה נקרא עולה ויורד כי לא יעמוד במין א' אלא הכל לפי השגת יד החוטא שחייב להביא קרבן: אזהרת קמז שלא לישא שמו לשוא דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא דהיינו בחנם כדמתרגמינן למגנא וכולהו ד' חילוקן הוו בכלל שבועת שוא שעניינה הוא שלא ישבע על דבר הידוע בלי ספק מה שהוא שאינו כך או שהוא כך או על דבר שאי אפשר לעשותו שהרי אין שבועתו מועילה דבר והיא אחנם ואם היה מזיד לוקה דכתיב כי לא ינקה ה' השם דהוא ב"ד של מעלה הוא דאין מנקה אותו אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו ואם היה שוגג פטור מכלום דלית קרבן אלא בשבועת שקר: אזהרת קמח שלא לכפור בממון חבירו ואם כפר ממנו כשתבעו הרי זה עובר בלא תעשה דכתיב לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה דהא ניתק לעשה דהשבון: אזהרת קמט שלא לישבע על כפירת ממון ואם נשבע על שקר בממון שכפר בו עובר בלאו זה דכתיב לא תשקרו כלומר לא תשבעו לשקר בממון שיש לחבירך בידך וזו היא שבועת הפקדון כדכתיב בעמיתו וכתיב נמי גבי פקדון וכחש בעמיתו ואם שקר בה משלם את הקרן שכפר בו עם תוספת חומש ומקריב אשם ודאי בין מזיד בין שוגג דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו' והיה כי יחטא ואשם וגו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו לחייב שוגג כמזיד והוא שידע בו בשעת שבועה כדכתיב וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה אבל שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע ואחר כך ידע הרי זה אנוס ופטור מכלום וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון הרי זה אנוס ופטור דכתיב אשר יעשה האדם לחטוא דמשמע לחטוא ולהשבע לשקר לכפירת ממון א"כ היאך היא שבועת שגגת הפקדון כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו וידע שהי' אסורה ושיש לו אצלו ממון זו היא שגגתה וזדונה שחייבים עליה קרבן דהא ידע דעשה חטא כדכתיב אשר יעשה האדם לחטוא.

י״ב

שבועת העדות אזהרתה בכלל ולא תשבעו בשמי לשקר וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שוגגין בין מזידים דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה שנעלם שחייבים עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהיא שקר וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן אבל לא ידעו שאסור או שכחו העדות ואחר השבועה נודע להם שנשבעו לשקר פטורין אף מן הקרבן דאנוסין נינהו ולא חייבם הכתוב אלא כשידע העדות כדכתיב והוא עד וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שבועות פרק א׳

ב׳

ואין שבועות כו'. הנה מלשון רבינו משמע דאף דאנן קיי"ל כרב גבי להבא דלא בעי אך זה הוי דבר שאפשר שיהיה רק אינו בידו או מחמת איסור ובאמת הירוש' שם פ"ג ה"ו ס"ל דע"י איסור הוי כמו בידו ומקרי איתא בלהבא ואף דאז לא הוי שבועת ביטוי רק שבועת שוא וע"ש בירושלמי בסוף ה"ט גבי עדות ועיין בהך דגיטין דף פ"ד ע"א בהך מחלוקת דאביי ורבא גבי אפשר דלקיא ואכלה אך הגמ' דילן לא ס"ל כן. והנה בגמ' דילן גבי לא הנחתי תפילין נקט למלקות וגבי על עמוד של אבן כו' נקט לא ניכר כו' שקר ומשמע כך דהנה עיין לקמן בפ"ב ה"ב דהוה מחלוקת בין רבינו והראב"ד אם גבי מלקות בעי שם דוקא ע"ש בהשגות מחמת הך דלא תשא. ועיין בתו"כ פ' קדושים פ"ב דמרבה שם גבי כינוים ע"ש ובר"ן ובתוס' ישנים ריש פ"א דנדרים. אך באמת כך דהיכא דהלאו הוא משום הך דלא תשא או לא תשבע אז בעי דוקא שם אבל בלאו דלא יחל אז די אף בכינוי. או י"ל כשיטת הראשונים דאף בלא כינוי ג"כ. וא"כ כך דמלתא דשייך בה גדר קיום דעכ"פ השבועה מיהא חל יש בו מלקות אף בלא שם וכינוי אף לשמואל. אבל דבר שא"א שיהיה זה או אינו כלל בגדר שבועה ואינו חייב רק אם הזכיר שם לכו"ע. וכה"ג סבירא ליה לרבינו בהלכות יסודי התורה גבי נביא השקר וכמש"כ שם. ומה דאמר בגמ' גבי שבועות העדות עיין מש"כ בזה לקמן פ"ט ה' י"ד ועיין רש"י פסחים דף ס"ג ע"ב ד"ה פטור וסנהדרין כ"ז ע"א ד"ה שבועת שוא מה דמחלק שם בין שוא לשקר דאם אמר על עמוד של אבן שהוא זהב דזה הוה שקר וצ"ל כך דעיין לקמן בהל' ד' מה שהשיג הר"א ז"ל על רבינו מה שלא הביא הך דניכר לג' בני אדם דהוה רבים כמבואר בגטין דף מ"ו ע"א ובירושלמי דגטין פ"ה על משנה דחטאת הגזולה כו' ע"ש. ועיין בירושלמי כאן פ"ג דהוה מחלוקת דר"י ור"א אם צריך דוקא ג' בני אדם או אחד בסוף העולם ג"כ וגם נ"מ אם הוא עצמו ג"כ מצטרף להידיעה שיהיה ידוע לג' בני אדם ע"ש בירושלמי. ועיין בהך דפסחים דף פ"א ע"ב גבי טומאת התהום ובהך דשבת ק"ל ע"א דדי שהוא עצמו יצטרף עם אחר לדבר דלא בעי רק גילוי מלתא ע"ש וא"כ לפ"ז גבי עדות היכא דאמר דאינו יודע וע"כ יש עוד שנים שיודעים דבר זה כמו הלוה והמלוה ועד הב' וא"כ הוה בגדר שוא וזהו כוונת אביי בהך דשבועות דף כ"ה ע"ב דליתא בכלל שאינו יודע וע"ש בבהמ"א ובמ"ה ובזה א"ש. אך כל זה אם נימא דידיעת הבעל דבר ג"כ מקרי ידיעה. ועי' בהך דכריתות דף כ"ו ע"א גבי הרוג וסוטה דהוה מחלוקת דאביי ורבא אם ידיעת הבעל דבר הוה בגדר ידיעה ואזלי לשיטתייהו מכות דף ו' ע"א גבי הרוג מציל ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' נזירות פ"ו הי"ח גבי טומאת התהום אם שייך גבי הרוג ע"ש ולכך ס"ל לאביי ג"כ דגבי שבועת העדות לא שייך אינו יודע. אך כל זה אם נימא דלא בעי שיהא ניכר בגוף הדבר שזה שוא וכדעת הראב"ד אבל רבינו ז"ל לא סבירא ליה כן רק דצריך שיהא ניכר בגוף הדבר שאינו כך ועיין בתוספתא כאן פ"ד דשבועת שוא אינו נוהג רק בדבר שיש בו ממש ע"ש. והוא ג"כ משום זה וא"כ מה דאמר על האבן שהוא זהב ר"ל שאומר כך בשבועתו שהאבן הוא זהב. ולכך לא הוצרך רבינו להביא הך דניכר. ורש"י בסנהדרין ר"ל כגון שאומר על דבר זה והשליכי לים וכעין דאמר בירוש' הנ"ל:

ז׳

או שלא יטעם כו'. עי' יבמות דף קכ"א ע"ב דג' ימים יוכל להיות דלא יאכל ועי' בר"ן סוף פ"א דראש השנה דלא סבירא ליה כן. ועי' ביבמות דף ע"א ע"ב דמוכח שם דז' ימים אי אפשר שלא יאכל ע"ש בתוס':

ח׳

ואם נשבע כו'. ועל זה נאמר כו'. עיין בהך דב"ק דף ק"ה ע"ב דגם הך לאו דלא תכחשו קאי אנשבע ע"ש והנה בזה י"ל דלכך נקט הגמ' כאן דף ל"ז הזיד בשבועת הפקדון ולא קאמר בשבועת העדות ע"ש ברש"י ותוס'. משום דאף דבמכות דף י"ג ע"ב הוה מחלוקת אם קרבן בעי אזהרה. ועיין בתוס' דף ק"ה ע"ב בב"ק ושבועות דף י"ח ע"ב ד"ה ל"ת ובהך דסנהדרין דף ס"ה ע"א גבי הך דר"י ור"ל ותוס' זבחים דף ק"ו ע"א וכ"מ. מ"מ גבי שבועה דליכא כרת בעי אזהרה לקרבן כעין דס"ל לאביי בשבת דף ס"ט. א"כ א"א לחייב מאזהרה אחת קרבן ומלקות וכעין דמבואר בכ"מ. אך גבי שבועת הפקדון יש גם הך לאו דלא תשקרו ולכך ס"ד דחייב גם מלקות ויהיה נ"מ למושבע מפי אחרים דאז לא שייך הך לאו. ועיין תוס' שבועות דף כ"ה ע"ב ד"ה לחייבו ושם דף ל"ד ע"ב בתוס' ד"ה פקדון. ועיין בירושלמי כאן פ"ה ה"ג מה דאמר שם יכול אף בשבועת הפקדון לא נעשה כו'. ובתוספתא כאן פ"ד ור"ל דיהיה נ"מ להך לאו דלא תשבעו ולענין מלקות:

ט׳

ומה הוא כו'. לחייב שוגג כמזיד. ועי' בהל' י"ב. אך באמת כך דהנה לפי המבו' בהך דמנחות דע"ד ע"א מוכח דבשבוע' העדות גם במזיד מביא קרבן מדצריך קרא דוהיתה לכהן כו' דקמ"ל דכהן ג"כ יכול להקריב הקרבן אף שהוא מזיד. והא דבשבועות דף ל"ד ע"ב פריך מ"ש עדות מפקדון. משום דקאי שם לר"ש ור"ש לשיטתיה במנחות שם דמצריך לקרא למנחת כהנים נקמצת ע"ש וא"ש. ועיין מש"כ רבינו לקמן פ"ט הי"ד דאינו חייב מלקות בשבועת העדות ג"כ מהך מיעוט דלאחת ואף דבאמת הוא אזהרה אחת מהך דלא תשבעו. ועיין מש"כ בפ"ז ה"ח דבשבועת הפקדון אינו לוקה והוא מהך דדף ל"ז ע"א. אף דיש בו עוד לאו כמש"כ. ונ"מ לענין קרקע וקנס גבי שבועת הפקדון אם חייב מלקות עיין בירושלמי ולגבי שבועת העדות חייב כמש"כ רבינו שם. ועיין בירושלמי דבעי גבי קרוב אם יש בו לאו גבי שבועת העדות:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות שבועות פרק א׳

ג׳

בכס"מ. כ"ז כתב הריב"ש בתשובה. הוא באורך סימן שפ"ז. ובדבריו שם והי' מיחד לא יחל לקונמות לא לשבועה. נ"ב זה אינו דבלא יחל כתיב גם שבועה בפירוש בקרא והפירוש דעובר גם משום לא תשבעו בשמי לשקר ובקונמות ליכא רק משום לא יחל כמו שפירשו בתוס' ובריטב"א יעו"ש: ושם [בריב"ש] שאי אפשר שאמר רבין שאוכל ולא אוכל הוא בל יחל לבד ולא שקר שהרי שבועת בטוי היא מפורשת בפשט הכתוב כו' וכתיב בה ונשבע על שקר: נ"ב זה אינו דבשבועת בטוי לא כתיב ונשבע על שקר רק הכי כתיבא בשבועת הפקדון וכחש בה ונשבע על שקר והאזהרה בה משום לא תשקרו איש בעמיתו והוא ענין שלעבר יעו"ש. ועיין חובת הלבבות שער אהבת ד' פ"ו בזה:

ח׳

ואם נשבע לו על שקר כו' וע"ז נאמר לא תשקרו איש בעמיתו כו'. נ"ב בפרק הגוזל (דף ק"ה) וכרב ששת דהך דלא אישתבע הוא בלא תכחשו והיכי דאישתבע הוא בלא תשקרו ואזהרה הוא להיענש בממון הוא חיוב חומש דתשלומי דידיה במקום קרבן קאי כדאמר בריש כלל גדול. ולפ"ז נראה דלשיטת רש"י ז"ל בהך דאמר רבא דשבועת העדות הוי דבר שהיה בכלל ויצא מכללו לידון בדבר החדש, דאין לך בו אלא חידושו בלבד, וזה דדוקא בראוין להעיד ובב"ד אבל בפסולים ושלא בפני ב"ד אין כאן משום בטוי ופטורים לגמרי, דקשה טובא מדוע בפקדון אמרו כל היכי דפטורין משום פקדון חייבין משום בטוי ויעוין תוספות סוף מסכת, ולפ"ז א"ש דשבועת העדות הלאו הוא מלאו דלא תשבעו בשמי לשקר וזה הלאו הוא אזהרה לשבועת בטוי לכן כי יצא לידון בדבר חדש תו אין לך בו אלא חידושו ואי אתה מחזירו לכללו ואין בלאו זה בעדות כלל רק היכי דחייב משום שבועת העדות, אבל פקדון דהלאו דידיה הוא מלאו דלא תשקרו איש בעמיתו וכי יצא בדבר החדש הוא על דברים הנכללים בלאו הזה, אבל כי כחש מפטור לפטור ומחובה לחובה או מפטור לחיוב דזה אינו בכלל לאו דלא תשקרו איש בעמיתו דלחבירו לא נפקא מיניה דבין כך אינו חייב לו ממון דאו מודה לו בממון או דמתחייב בשקר לו ממון וא"כ אין זה שקור איש בעמיתו רק אזהרה דיליה מלא תשבעו בשמי לשקר וזה הוי בטוי ולאו זה לא יצא לפקדון בדבר החדש ולכן חייבין משום בטוי: ולפ"ז יצא לנו דלרבא בשבועת הפקדון בקרקעות ועבדים ושטרות דאיתמעיט מקרא דמכל אשר ישבע עליו לשקר דאינו חייב בקרבן דאינן נגזלים אבל ודאי אזהרה דלא תשקרו איש בעמיתו איכא דהא מפסיד לחבירו בשקר דיליה ממון, וכמו דלאו דלא תגזול איכא בקרקע ג"כ אע"ג דאינה נגזלת ואף דאיתמעיט מקרבן אשם וחומש, אבל משום בטוי לא מחייב דכיון דעל לאו דלא תשקרו איש בעמיתו יצא בעונש דחומש וקרבן אין לך בו אלא חידושו ובקרקעות ועבדים הוי כמו אינן ראוי, להעיד בשבועת העדות דפטורין משום בטוי ועדיפא מיניה, וזה דלא כמוש"פ רבינו בפרק ז' ה"ג, ורבינו לטעמיה דפוסק גם בעדות דכל מקום שפטורין מקרבן עו"י חייבין משום בטוי יעו"ש פ"ט הי"ד ודוק: ולפ"ז נתפרש לן שמועה דטרחו בה קמאי בהא דבעי רב כהנא הזיד בשבועת הפקדון כו' והתרו בו אי לקי ומביא קרבן כו' דמפני מה לא בעי בשבועת העדות אם התרו בהם אם לוקין ומביאין קרבן. ולפ"ז א"ש דבשבועת העדות דאזהרה דידהו משום לא תשבעו בשמי לשקר ויצא לכלל קרבן תו ליכא מלקות משום לאו זה דעיקרו של לאו זה לא ניתן ללקות במקום שיש קרבן כמו בשבועת בטוי דבמזיד לקי ובשוגג מביא קרבן כן בעדים לא לקו משום לאו זה כיון דבמזיד מביאין קרבן אבל בשבועת הפקדון בעי ועל אזהרה דלא תשבעו בשמי לשקר דאינו רק במושבע מפי עצמו ע"ז לא בעי דיתחייב מלקות וקרבן כיון דעיקר הלאו אינו ללקות במקום שיש קרבן כמו בבטוי רק בעי על לאו דלא תשקרו איש בעמיתו דהוא אזהרה גם במושבע מפי אחר ע"ז בעי מי לקי ומביא קרבן ולא הוי לאו שניתן לתשלומין דחומש במקום קרבן קאי ולכפרה אתי ולא פטור משום לאו שאין בו מעשה דנשבע בשם חייב אף בלית ביה מעשה כמו מקלל חבירו בשם [ויעוין לשון רבינו לקמן פ"ט הי"ד ושם פירשתי בחידושי באורך עפ"י שיטת ריב"ן מיג"ש] לכן בשבועת הפקדון על לאו דל"ת איש בעמיתו בעי שפיר ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שבועות פרק א׳

שורשי הים על הלכות שבועות פרק א׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 48,081 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות שבועות פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שבועות פרק א׳

ו׳

נשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית כו' ושלא ישב בסוכה כו'. עיין מ"ש בזה הלח"מ לקמן בפ"ה ובפ"ג מהל' נדרים: שם נשבע שיתענה בשבתות ויו"ט הוי שבועת שוא. הכס"מ לא הראה מקורו. ונראה שיש ללמוד מהתוספתא דפ"ב דתענית הובאה במרדכי שם. ובשו"ת הרשב"א סי' תרי"ד כתב דהכי איתא במגילת תענית. וכתב שם הטעם דס"ל דאיסור תענית הוי דאורייתא בשבת ויו"ט:

ח׳

לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון לא תשקרו איש בעמיתו זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון. כתב הכס"מ שהוא בספרא וכחש בה עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תכחשו, לא תשקרו מה ת"ל לפי שנאמר ונשבע על שקר עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל ולא תשקרו. ובספר פרשת דרכים בדרך מצותיך האריך להקשות על הספרא דמאי איצטריך ליה אזהרה דלא תשקרו תיפוק ליה מדכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר. ונעלמו מעיניו הסוגיא דב"ק (דף ק"ה) ודברי רש"י ותוס' שם דברייתא זו הובאה שם בגמ' ופירש"י בד"ה ת"ל ולא תשקרו דהיינו אזהרת שבועת שקר דסמיך ליה ולא תשבעו בשמי לשקר ומלא תשקרו נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי כדכתיב איש בעמיתו כמו וכחש בעמיתו בפקדון ע"כ. וכוונתו מובנת שבא ליישב אותה קושיא דמאי איצטריך כלל ולא תשקרו לאזהרת כפירה על שקר הא כתיב ולא תשבעו בשמי לשקר. לזה אמר דמולא תשקרו איש בעמיתו נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי. וכוונתו לומר דמולא תשבעו בשמי לשקר לא הוה סגי לאזהרת שבועת כפירת ממון דהא ס"ל דעונש ממון בעי אזהרה כמ"ש התוס'. וטעמא משום דאיכא חומש ול"ד לתשלומין דעלמא דלא בעי אזהרה כמ"ש התוס' בכתובות (דף ל"ב) ובפ"ק דמכות. ומש"ה לא סגי לא תשבעו דהוי אזהרה לשבועת בטוי שאין עונשה בממון לאזהרת שבועת כפירת ממון שעונשה נמי בממון. להכי איצטריך לא תשקרו לאזהרת עונש כפירת ממון דחמור דמשלם קרן וחומש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות שבועות פרק א׳

ו׳

שלישית שנשבע לבטל וכו' או שיתענה בשבתות וימים טובים וכו'. וקשה לי טובא דלמה לא יהא חייל שבועה בנשבע שיתענה בשבתות וי"ט כיון דאינו מפורש בתורה איסור זה דהא בפ' (ר"ע) [כל כתבי] נפקא ליה מאכלוהו היום ג' זמני לג' סעודות ואף אם נדחה דמהיום שלושה נפקא ג' סעודות אבל שלא להתענות נפקא מפשטיה דקרא דאכלוהו היום משמע ציווי שלא להתענות הא ליתא דהא פשטיה דקרא הוא כמו שפי' רש"י בחומש והוא מהמכילתא יעו"ש וברא"ם דהכי ס"ל לרבינו דכל שאין האיסור מפורש בתורה חייל עליה שבועה כמ"ש בפ"ה הל' ז' שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלה וטריפה חייב בשבועה שהרי אינו מושבע עליו והיינו טעמא דאינו מפורש בתורה וכ"כ הרדב"ז בחדשות ח"ב בנימוקיו על רבינו דף ס"ו סוף ע"א בטעמו של רבינו דכיון דאינו מפורש בתורה אינו מושבע מהר סיני וכן מתבאר בהל' י"ז נשבע להרע לעצמו כגון שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי חלה שבועה ואם לא הרע חייב משום שבועת ביטוי וכן פסק פ"ה דחובל ומזיק דאינו רשאי לחבול בעצמו ומפיק לה בש"ס [בבא] קמא דף צ"א מוכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' יעו"ש והיינו טעמא דחייל שבועת ביטוי כיון דאינו מפורש בתורה וזו היא דעת התוס' בשבועות דף כ"א ע"ב וכ"ג ע"ב והר"ן שם בחי' על הש"ס ובנימוקיו על הרי"ף ובחי' נדרים דף ח' ותוס' ישנים דיומא ריש פ' יום הכפורים יעו"ש וא"כ איך כתב כאן דהוי שבועת שוא. וע"פ סברא הלזו נ"ל לתרץ מה ששמעתי מקשים באותה אגדה ששנינו בנדה דף ל"א שאלו תלמידיו לרבי שמעון בר יוחאי מפני מה יולדת מביאה קרבן אמר להם מפני שכשכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה וכו' דזה ניחא למ"ד דדוקא הזכר מצווה על פריה ורביה ולא הנקבה אבל למ"ד אחד האיש ואחד האשה מצווים על פריה ורביה דעל שניהם נאמר פריה ורביה יעו"ש במתני' ביבמות הוי שבועת שוא ואמאי לא אתקיף ליה רב יוסף גם זאת דכיון דהוא דבר שאינו מפורש בתורה דאיכא מ"ד דאין זה כוונת הכתוב דלא על שניהם קא מזהר פריה ורביה לא הוי שבועת שוא. אך קשה ממ"ש בנדרים דף ט"ו דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודא משעבדת ליה ופי' רש"י דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לו להנאתו וא"כ קשה איך חלה שבועה דהוי שבועת שוא וי"ל דכשנשבעת האשה הנאת תשמישו עליה וכדאמרינן שם הנאת תשמישך עלי אסור וק"ל. ודרך אגב לא תעזוב נפשי לשאו"ל מאי דקשה מהאי ש"ס דנידה לש"ס דכריתות דף כ"ו דקאמר התם ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ לא תייתי דהא כיפר עליה יוה"כ דחטא שאין מכיר אלא ה' הוא אמר ר' אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולרבי שמעון בר יוחאי דאמר יולדת חוטאת היא מאי איכא למימר יולדת כי קא מייתי קרבן לאישתרויי באכילת קדשים ולא לכפרה ע"כ. וקשה טובא היכי קאמר לדעת רשב"י דקרבן יולדת היא לאישתרויי בקדשים ולא לכפרה והא רב יוסף מקשה לרשב"י שם בנידה והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי אתויי ואם איתא דלאישתרויי בקדשים הוא דאתא מאי מקשה ליה רב יוסף ועוד מלשון עצמו דרשב"י דאמר קופצת ונשבעת לפיכך אמרה תורה תביא קרבן מורה בפירוש דהקרבן מפני השבועה ומה גם למ"ש רש"י דאיסור השבועה מתכפר בצער לידה קשה טובא מההיא דרשב"י וש"ס דנידה וכן קשה להתוס' בשבועות דף ח' ע"א ד"ה ואימא וכו' וז"ל אפי' לר' שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מ"מ עיקרו אינו בא אלא להכשיר בקדשים וכו' עכ"ל, וכ"כ הר"ן בפי' נדרים דף ד' סוף ע"א וכל מה שנאמר בזה הוא דוחק גדול והוא פליא. וראיתי לרש"י שם בנידה דף ה' ועוד קרבן שבועה בעי אתויי כשבה או שעירה והאי עוף הוא עכ"ל. פי' דבריו דבקרבן שבועה החטאת היא כשבה או שעירה והעולה היא עוף אלא דאם לא תשיג ידו מביא גם החטאת מעוף משא"כ ביולדת דהחטאת היא מעוף והעולה היא מבהמה ואם לא תשיג ידו מביא גם העולה מעוף ומ"מ העיקר דהוא החטאת היא מעוף וק"ל, וכן קשה בההיא סוגיא במ"ש עוד אלא מעתה ספק נזיר וכו' נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא לאישתרויי בקדשים עכ"ל, ואתמהא דהא אליבא דר' אלעזר הקפר קאי ולדידיה אף בנזיר טהור קרי ליה חוטא משום שציער עצמו מן היין וכתב הכתוב ביה כפרה בקרבן כדאיתא בנדרים דף י' ונזיר דף י"ט וא"כ איך קאמר דקרבן נזיר לאו לכפרה קא אתי ומה גם לרש"י שכתב דמה שנצטער מן היין מתכפר לו בניוול דגידול שער ודברי ר"א הקפר צווחי דכפרת הקרבן הוא משום שנצטער מן היין וצריך לידחק הרבה יותר מדאי בזה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שבועות א׳, מתוך הלכות שבועות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שבועות כל הרמב״ם