רמב״ם - הלכות שביתת יום טוב · פרק ז׳

ספר זמנים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שביתת יום טוב · פרק ז׳

הלכה א׳

חֻלוֹ שֶׁל מוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כג כד) (ויקרא כג לט) "שַׁבָּתוֹן" הוֹאִיל וְנִקְרָא (ויקרא כג ז) "מִקְרָא קֹדֶשׁ" וַהֲרֵי הוּא זְמַן חֲגִיגָה בַּמִּקְדָּשׁ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כִּשְׁאָר יְמֵי הַחל שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְהָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה הָאֲסוּרָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְלֹא כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה אֲסוּרָה בּוֹ כְּיוֹם טוֹב שֶׁסּוֹף הָעִנְיָן בַּדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶסְרוּ בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ יֵשׁ מְלָאכוֹת אֲסוּרוֹת בּוֹ וְיֵשׁ מְלָאכוֹת מֻתָּרוֹת בּוֹ:

הלכה ב׳

וְאֵלּוּ הֵן. כָּל מְלָאכָה שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בַּמּוֹעֵד יִהְיֶה שָׁם הֶפְסֵד הַרְבֵּה עוֹשִׂין אוֹתָהּ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהּ טֹרַח הַרְבֵּה. כֵּיצַד. מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד אֲבָל לֹא בֵּית הַמַּשְׁקֶה. שֶׁאִם לֹא יַשְׁקֶה בֵּית הַשְּׁלָחִין וְהִיא הָאָרֶץ הַצְּמֵאָה יִפָּסְדוּ בּוֹ הָאִילָנוֹת שֶׁבָּהּ. וּכְשֶׁהוּא מַשְׁקֶה אוֹתָהּ לֹא יִדְלֶה וְיַשְׁקֶה מִן הַבְּרֵכָה אוֹ מִמֵּי הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא טֹרַח גָּדוֹל. אֲבָל מַשְׁקֶה הוּא מִן הַמַּעְיָן בֵּין שֶׁהָיָה בֵּין שֶׁיָּצָא לְכַתְּחִלָּה מַמְשִׁיכוֹ וּמַשְׁקֶה בּוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

הוֹפֵךְ אָדָם אֶת זֵיתָיו בַּמּוֹעֵד וְטוֹחֵן אוֹתָן וְדוֹרֵךְ אוֹתָן וּמְמַלֵּא הֶחָבִיּוֹת וְגַף אוֹתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵד אִם לֹא נַעֲשָׂה עוֹשֵׂהוּ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ שִׁנּוּי. וְכֵן מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בְּצִנְעָה. וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרֶה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד. וְכֵן כֶּרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִבָּצֵר בַּמּוֹעֵד בּוֹצְרִין אוֹתוֹ:

הלכה ד׳

וְאָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּתְכַּוֵּן וִיאַחֵר מְלָאכוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְיַנִּיחֵם כְּדֵי לַעֲשׂוֹתָן בַּמּוֹעֵד מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּנוּי. וְכָל הַמְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ וְהִנִּיחָהּ לַמּוֹעֵד וַעֲשָׂאָהּ בַּמּוֹעֵד בֵּית דִּין מְאַבְּדִין אוֹתָהּ וּמַפְקִירִין אוֹתָהּ לַכּל. וְאִם כִּוֵּן מְלַאכְתּוֹ וּמֵת אֵין קוֹנְסִין בְּנוֹ אַחֲרָיו וְאֵין מְאַבְּדִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ. וְאֵין מוֹנְעִין הַבֵּן מִלַּעֲשׂוֹת אוֹתָהּ מְלָאכָה בַּמּוֹעֵד כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאבַד:

הלכה ה׳

מִי שֶׁצָּרַךְ לִתְפֹּר לוֹ בֶּגֶד אוֹ לִבְנוֹת לוֹ מָקוֹם בַּמּוֹעֵד. אִם הָיָה הֶדְיוֹט וְאֵינוֹ מָהִיר בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּדַרְכּוֹ. וְאִם הָיָה אֻמָּן מָהִיר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט. כֵּיצַד. בִּתְפִירָה מַכְלִיב וּבְבִנְיָן מַנִּיחַ אֲבָנִים וְאֵינוֹ טָח בְּטִיט עֲלֵיהֶן וְשָׁף סִדְקֵי הַקַּרְקַע וּמַעֲגִילָהּ בַּיָּד וּבָרֶגֶל כְּעֵין שֶׁמַּעֲגִילִים בְּמַחְלָצַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ו׳

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ תְּבוּאָה מְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע וְאֵין לוֹ מַה שֶּׁיֹּאכַל בַּמּוֹעֵד אֶלָּא מִמֶּנָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּאן הֶפְסֵד אֵין מַצְרִיכִין אוֹתוֹ לִקְנוֹת מַה שֶּׁיֹּאכַל מִן הַשּׁוּק עַד שֶׁיִּקְצֹר אַחַר הַמּוֹעֵד אֶלָּא קוֹצֵר וּמְעַמֵּר וְדָשׁ וְזוֹרֶה וּבוֹרֵר וְטוֹחֵן מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָדוּשׁ בְּפָרוֹת. שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ז׳

כְּבָשִׁים שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד כּוֹבְשָׁן. וְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין אֶלָּא לְאַחַר הַמּוֹעֵד אָסוּר לְכָבְשָׁן. וְצָד אָדָם דָּגִים כָּל שֶׁיָּכוֹל לָצוּד וּמוֹלֵחַ הַכּל בַּמּוֹעֵד שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאכַל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד אִם יִסְחֹט אוֹתָן בְּיָדוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת עַד שֶׁיִּתְרַכְּכוּ:

הלכה ח׳

מְטִילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אָסוּר. אֶחָד שֵׁכָר תְּמָרִים וְאֶחָד שֵׁכָר שְׂעוֹרִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָשָׁן מַעֲרִים וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ שֶׁאֵין הַעֲרָמָה זוֹ נִכֶּרֶת לָרוֹאֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט׳

כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד כְּשֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן אֻמָּנֵיהֶן עוֹשִׂין בְּצִנְעָה. כֵּיצַד. הַצַּיָּדִים וְהַטּוֹחֲנִין וְהַבּוֹצְרִין לִמְכֹּר בַּשּׁוּק הֲרֵי אֵלּוּ עוֹשִׂין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וְאִם עָשָׂה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד וְהוֹתִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה י׳

עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים בַּמּוֹעֵד. כֵּיצַד. מְתַקְּנִים קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת. וְחוֹפְרִים לָרַבִּים בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. וְכוֹרִין לָהֶן נְהָרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוּ מֵימֵיהֶן וְכוֹנְסִים מַיִם לְבוֹרוֹת וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים וּמְתַקְּנִין אֶת סִדְקֵיהֶן. וּמְסִירִין אֶת הַקּוֹצִין מִן הַדְּרָכִים. וּמוֹדְדִין אֶת הַמִּקְוָאוֹת וְכָל מִקְוֶה שֶׁנִּמְצָא חָסֵר מַרְגִּילִין לוֹ מַיִם וּמַשְׁלִימִין לוֹ שִׁעוּרוֹ:

הלכה י״א

וְיוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין לְהַפְקִיר אֶת הַכִּלְאַיִם. וּפוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִים וְאֶת הָעֶרְכִין וְאֶת הַחֲרָמִים וְאֶת הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וּמַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת. וְשׂוֹרְפִין אֶת הַפָּרָה. וְעוֹרְפִין אֶת הָעֶגְלָה. וְרוֹצְעִין עֶבֶד עִבְרִי. וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצֹרָע. וּמְצַיְּנִין עַל הַקְּבָרוֹת שֶׁמִּחוּ גְּשָׁמִים אֶת צִיּוּנָן כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ מֵהֶן הַכֹּהֲנִים. שֶׁכָּל אֵלּוּ צָרְכֵי רַבִּים הֵן:

הלכה י״ב

וְדָנִים דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַדִּין מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד. וּכְשֵׁם שֶׁדָּנִין בַּמּוֹעֵד כָּךְ כּוֹתְבִין מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין וְכָל הַדּוֹמֶה לוֹ. כֵּיצַד. כּוֹתְבִין הַדַּיָּנִין אִגְּרוֹת שׁוּם שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב וְאִגְּרוֹת שֶׁמָּכְרוּ בָּהֶן לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת. וְשִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין. וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִים הַדַּיָּנִין לְכָתְבָם כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּם. כְּגוֹן טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין אוֹ דְּבָרִים שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן כְּגוֹן אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן עָלַי. אוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי יָדוּן לִי. מִי שֶׁצָּרִיךְ לִלְווֹת בַּמּוֹעֵד וְלֹא הֶאֱמִינוֹ הַמַּלְוֶה בְּעַל פֶּה הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב שְׁטַר חוֹב. וְכֵן כּוֹתְבִין גִּטִּין וְקִדּוּשֵׁי נָשִׁים וְשׁוֹבְרִין וּמַתָּנוֹת. שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּצָרְכֵי רַבִּים הֵן:

הלכה י״ג

וְאָסוּר לִכְתֹּב בַּמּוֹעֵד אֲפִלּוּ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת. וְאֵין מַגִּיהִין אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בְּסֵפֶר הָעֲזָרָה מִפְּנֵי שֶׁזּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזָה לְעַצְמוֹ וְטוֹוֶה תְּכֵלֶת לְבִגְדוֹ. וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל כּוֹתֵב וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ:

הלכה י״ד

וּמֻתָּר לִכְתֹּב אִגְּרוֹת שֶׁל שְׁאֵלַת שָׁלוֹם בַּמּוֹעֵד. וְכוֹתֵב חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו וּמְחַשֵּׁב יְצִיאוֹתָיו. שֶׁכְּתִיבוֹת אֵלּוּ אֵין אָדָם נִזְהָר בְּתִקּוּנָן מְאֹד וְנִמְצְאוּ כְּמַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט בִּמְלָאכוֹת:

הלכה ט״ו

עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת בַּמּוֹעֵד. גּוֹזְזִין שְׂעָרוֹ וּמְכַבְּסִין כְּסוּתוֹ וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן. וְאִם לֹא הָיוּ לָהֶם נְסָרִים מְבִיאִין קוֹרוֹת וְנוֹסְרִין מֵהֶם נְסָרִים בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת. וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם עוֹשִׂין אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵין כּוֹרְתִין עֵץ מִן הַיַּעַר לִנְסֹר מִמֶּנּוּ לוּחוֹת לָאָרוֹן. וְאֵין חוֹצְבִין אֲבָנִים לִבְנוֹת בָּהֶן קֶבֶר:

הלכה ט״ז

אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּמּוֹעֵד שֶׁמָּא יִמָּצֵא טָמֵא וְנִמְצָא חַגּוֹ נֶהֱפָךְ לְאֵבֶל. וְאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים וְלֹא מְיַבְּמִין בַּמּוֹעֵד כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכֵּחַ שִׂמְחַת הֶחָג בְּשִׂמְחַת הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל מַחֲזִיר אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וּמְאָרְסִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סְעֻדַּת אֵרוּסִין וְלֹא סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין. שֶׁלֹּא יְעָרֵב שִׂמְחָה אַחֶרֶת בְּשִׂמְחַת הֶחָג:

הלכה י״ז

אֵין מְגַלְּחִין וְאֵין מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁהֶה אָדָם עַצְמוֹ לְתוֹךְ הַמּוֹעֵד וְיָבוֹא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהוּא מְנֻוָּל. לְפִיכָךְ כָּל מִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ וּלְכַבֵּס בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְכַבֵּס וּלְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד:

הלכה י״ח

כֵּיצַד. אָבֵל שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּיוֹם טוֹב אוֹ שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב וַהֲרֵי הוּא שַׁבָּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלֵּחַ. וְהַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא לְהִטַיֵּיל אֶלָּא לִסְחוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַשִּׁבְיָה וּמִבֵּית הָאֲסוּרִים. וּמִי שֶׁהָיָה מְנֻדֶּה וְלֹא הִתִּירוּהוּ אֶלָּא בַּמּוֹעֵד. וּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לְגַלֵּחַ וְשֶׁלֹּא לְכַבֵּס וְלֹא נִשְׁאָל לְחָכָם לְהַתִּיר נִדְרוֹ אֶלָּא בַּמּוֹעֵד הֲרֵי אֵלּוּ מְגַלְּחִין וּמְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד:

הלכה י״ט

וְכֻלָּן שֶׁהָיָה לָהֶן פְּנַאי לְגַלֵּחַ קֹדֶם הָרֶגֶל וְלֹא גִּלְּחוּ אֲסוּרִין. אֲבָל הַנָּזִיר וְהַמְצֹרָע שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תִּגְלַחְתָּן בֵּין בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד בֵּין קֹדֶם הָרֶגֶל אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי מֻתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד שֶׁלֹּא יַשְׁהוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ מֻתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד. וְקָטָן שֶׁנּוֹלַד בֵּין בַּמּוֹעֵד בֵּין לִפְנֵי הַמּוֹעֵד מֻתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד. וְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר שֶׁשָּׁלְמָה מִשְׁמַרְתָּן בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד מֻתָּרִין לְגַלֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁאַנְשֵׁי מִשְׁמָר אֲסוּרִין לְגַלֵּחַ בְּשַׁבָּת שֶׁלָּהֶן:

הלכה כ׳

מֻתָּר לִטּל שָׂפָה בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְלִטּל צִפָּרְנַיִם וַאֲפִלּוּ בִּכְלִי. וּמַעֲבֶרֶת הָאִשָּׁה שֵׂעָר מִבֵּית הַשֶּׁחִי וּמִבֵּית הָעֶרְוָה בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי. וְעוֹשָׂה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת וּמַעֲבֶרֶת סְרָק עַל פָּנֶיהָ וְטוֹפֶלֶת עַצְמָהּ בְּסִיד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְהוּא שֶׁתּוּכַל לְקַפְּלוֹ בַּמּוֹעֵד:

הלכה כ״א

הַזָּבִים וְהַזָּבוֹת וְהַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת וְכָל הָעוֹלִים מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכַבֵּס. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד הֲרֵי זֶה מְכַבְּסוֹ בַּמּוֹעֵד. מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים וּמִטְפְּחוֹת הַסְפָג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכַבֵּס בַּמּוֹעֵד. וְכֵן כְּלֵי פִּשְׁתָּן מֻתָּר לְכַבְּסָן בַּמּוֹעֵד מִפְּנֵי שֶׁצְּרִיכִין כִּבּוּס תָּמִיד אֲפִלּוּ נִתְכַּבְּסוּ עֶרֶב יוֹם טוֹב:

הלכה כ״ב

אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בַּמּוֹעֵד בֵּין לִמְכֹּר בֵּין לִקְנוֹת. וְאִם הָיָה דָּבָר הָאָבֵד שֶׁאֵינוֹ מָצוּי תָּמִיד לְאַחַר הַמּוֹעֵד כְּגוֹן סְפִינוֹת אוֹ שַׁיָּרוֹת שֶׁבָּאוּ אוֹ שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לָצֵאת וּמָכְרוּ בְּזוֹל אוֹ לָקְחוּ בְּיֹקֶר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְנוֹת אוֹ לִמְכֹּר. וְאֵין לוֹקְחִין בָּתִּים וַעֲבָדִים וּבְהֵמָה אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד:

הלכה כ״ג

מוֹכְרֵי פֵּרוֹת כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. כֵּיצַד. אִם הָיְתָה הַחֲנוּת פְּתוּחָה לְזָוִית אוֹ לְמָבוֹי פּוֹתֵחַ כְּדַרְכּוֹ. וְאִם הָיְתָה פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים פּוֹתֵחַ אַחַת וְנוֹעֵל אַחַת. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת מוֹצִיא וּמְעַטֵּר אֶת הַשּׁוּק בְּפֵרוֹת בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יוֹם טוֹב. מוֹכְרֵי תַּבְלִין מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן בְּפַרְהֶסְיָא:

הלכה כ״ד

כָּל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד אֵינוֹ אוֹמֵר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ. וְכָל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד אִם אֵין לוֹ מַה שֶּׁיֹּאכַל הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ. וְכֵן עוֹשֶׂה סְחוֹרָה כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ. וּמֻתָּר לֶעָשִׁיר לִשְׂכֹּר פּוֹעֵל עָנִי שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּמּוֹעֵד כְּדֵי שֶׁיִּטּל שְׂכָרוֹ לְהִתְפַּרְנֵס בּוֹ. וְכֵן לוֹקְחִין דְּבָרִים שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַמּוֹכֵר שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל:

הלכה כ״ה

שׂוֹכְרִין הַשָּׂכִיר עַל הַמְּלָאכָה בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁקל וְשֶׁלֹּא יִמְדֹּד וְלֹא יִמְנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. נָכְרִי שֶׁקִּבֵּל קִבּלֶת מִיִּשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הָיָה חוּץ לַתְּחוּם אֵינוֹ מַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד. שֶׁהַכּל יוֹדְעִין שֶׁמְּלָאכָה זוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיַחְשְׁדוּ אוֹתוֹ שֶׁהוּא שָׂכַר אֶת הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּמּוֹעֵד. שֶׁאֵין הַכּל יוֹדְעִין הַהֶפְרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַשָּׂכִיר וּבֵין הַקַּבְּלָן וּלְפִיכָךְ אָסוּר:

דברי ירמיהו · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 23,280 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

א׳

חולו של מועד אע״פ שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה וכו'. לפי מה שכתב הרמב״ן שכל מלאכה שאינה לצורך וכו' קשה דאיך יתרץ הברייתא שאמר פרק אין דורשין (חגיגה דף י"ח) מה שביעי וכו' עד ואיזו מלאכה מותרת ע״כ. הרי מבואר שם דכל מה שאסרו חכמים הוא דין תורה שהכתוב מסר הדבר לחכמים. ונ״ל דהכי קאמר הכתוב מסר לחכמים שהם יאמרו לך הדברים שהם אסורים מדין תורה שהוא היכא שאינו לצורך מועד ואינו דבר האבד. אבל אין הכונה לומר שכל מה שאסרו חכמים הוא אסור מדין תורה. אבל מ״מ קשה דכיון דבתחילה הקשו אימא שביעי מצוה בכל מלאכה משמע דרוצה להעמיד ההקש לחומרא בכל מה שאפשר משום דלחומרא מקשינן ומשום דאמר קרא וביום השביעי לא העמידו לגמרי וא״כ קשה דסוף סוף נעמידהו בכל מה שאפשר ונאמר הכתוב מסר לחכמים וכל מה שאמרו חכמים יהיה אסור מן התורה כמו בימים טובים שמסרם לחכמים והשתא הוי טפי לחומרא כלומר דדוקא דבר שלא לצורך המועד ואינו דבר האבד שיהא אסור לבד ואם כן כיון דאיכא לאוקומי קרא לחומרא טפי מוקמינן ליה. וי״ל בדוחק שלא רצו חכמים להחמיר כל כך שאינו נראה להם סברא כלל להחמיר כל כך מדין תורה אלא דוקא דבר שאינו אבד ושלא לצורך המועד. וגם צריך לומר [כן] לפי הרמב״ן ז״ל במה שאמר בריש פרק מי שהפך (מועד קטן דף י"א:) אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא:

ד׳

וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד וכו'. הא שלא גזרו שלא יעשנה במועד משום דילמא ישהה לעשותו במועד כמו שגזרו בגילוח שמא ישהה עד חוה״מ התם לאו טעמא משום דכי ישהה יעשה מלאכה במועד דהאי לא איכפת לן כיון דמותר מן הדין אם כן אין לגזור בשביל כך אלא הטעם שלא יכנס מנוול כמ״ש לקמן רבינו ז״ל משום הכי גזרו. ובגמ' מי שהפך (י"ב:) שאלו כיון מלאכתו במועד וכו' את״ל צרם אזן בכור קנסו וכו' את״ל מכר עבדו לעכו״ם וכו'. ובפ' פסולי המוקדשין (ל"ד:) אסיקו בגמ' בבכור דלא קנסו לבנו ודמכר עבדו לעכו״ם אסיקו בפ' השולח (גיטין מ"ד:) דלא קנסו וא״כ היה נראה קשה לשיטת רבינו ז״ל דס״ל דכל את״ל פשיטותא הוא כמו שנראה מדברי ה״ה ז״ל פרק י״ב מהלכות מכירה אלא דשאני הכא דהגמ' גלי לן בהפך היכא דלא גלי לן ודאי פשיטותא כיון שהגמרא תפס הצד האחד באחד מאלו:

ו׳

מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו' קוצר ומעמר וכו' מה שהוא צריך ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד וכו'. הנראה אלי בדעת רבינו ז״ל שהוא סבור דמדאמר רב יוסף (דף י"ב) דהלכה [כר' יוסי] דכל דבר האבד אינו צריך שינוי משמע דאם אינו דבר האבד צריך שינוי ומפני כן פסק דכל דבר שאינו אבוד צריך שינוי. וה״פ דשמעתא פרק מי שהפך (מועד קטן דף י"ב:) אי ר' יוסי ידוש נמי בפרות כלומר דמשמע דמאי דקאמר ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר קאי ארישא דקאמר ואפילו כלו אבוד אסור ואהא קאמר דאם כלו אבוד ואם אין לו מה יאכל קוצר ומשום הכי הקשו דבדבר אבוד למה לי שינוי לר' יוסי ותירצו דלאו טעמא משום שינוי אלא דאוושא מילתא ורבינו פסק כר' יוסי בדבר האבוד ודלא כוותיה במאי דקאמר במחובר כולו אסור דבהא פליגי עליה רבנן וכדמשמע מההוא עובדא דרב כדכתב ה״ה ז״ל. וכתב רבינו ז״ל דצריך שינוי מפני שאין בו הפסד כלומר שאינו דבר האבוד וע״כ לא קאמר ר' יוסי דאינו צריך שינוי אלא בדבר האבוד אבל דבר שאינו אבוד צריך. וא״ת א״כ איך קאמר רבינו ז״ל ובלבד שלא ידוש בפרות דמשמע דכשלא ידוש בפרות בלבד סגי הא אפילו אי לא ידוש בפרות מ״מ לא סגי בהכי דאין זה שינוי כדאמרו בגמרא. ונ״ל דהכי קאמר ובלבד שלא ידוש בפרות משום דכל דבר שאינו אבוד צריך שינוי ואם ידוש בפרות לא מבעיא דאינו שינוי אלא אדרבא אוושא מילתא טפי. אי נמי דרבינו לא איירי אלא בזמן הזה שהכל דשין בפרות ומשום הכי הוה שינוי דאין דרכנו כמו בזמן הגמרא לדוש במקלות. וא״ת בטוה שכתב רבינו ז״ל לקמן וטוה תכלת לבגדו בלא שינוי אמאי לא ישנה כיון שהוא דבר שאינו אבוד. וי״ל דשאני התם משום דטוה צמר לציציותיו והוא מצוה התירו. כך נראה לישב דברי רבינו ז״ל. וב״י ז״ל בסי' תקל״ז תמה על דברי רבינו ז״ל ונראה שהוא מפרש דבריו דמאי דקאמר שאין בו הפסד ר״ל שאין לו הפסד כלל אם יעשנו על ידי שינוי ומשום הכי צריך שינוי וע״כ לא התיר רבי יוסי בדבר האבוד בלי שינוי אלא כשמפסיד ע״י שינוי אבל כשאינו מפסיד לא ודין זה של ובלבד שכתב רבינו ז״ל הוא אפילו לכל דבר האבוד ובהכי יתרץ ההיא דטוה במפסיד שם על ידי שינוי דאינו טוה יפה לפי סוגיית הגמ' פירש כן דמשתמע לתרי אנפי כוותיה דמר או כמו שכתבתי למעלה:

י׳

עושין כל צרכי הרבים במועד וכו'. אפשר שדעת הראב"ד ז"ל דמדאמרו בגמרא (דף ה') ואין צריך לומר בשל רבים בשרבים צריכים להם משמע דתרתי בעינן שיהיו הבורות של רבים וגם שרבים צריכים להם אבל אם הבורות של יחיד אפילו שהרבים צריכין להם אין כורין והוא הבין מדברי רבינו ז"ל דלא בעי אלא חד והוא שרבים צריכים להם אף שיהיה של יחיד שהרי לא הזכיר שיהא של רבים אלא וכורין להם כלומר לצרכיהם ומפני כן השיג עליו ואמר אבל של יחיד וצריך להם אע"פ שבור זה צריך לרבים אין כורין כיון שהוא של יחיד ולשון צריך קשה דהיל"ל נצרך אבל זה נ"ל לתת לו קצת סברא:

י״ג

ואסור לכתוב במועד וכו'. כתב ה"ה בשם הרא"ה דכשם שמותר לכתוב תפילין ומזוזה לעצמו כך מותר להגיה בספרי תורה וכו' שמשנתנו אינה אלא בעושה לאחרים כדאיתא (מ"ק י"ח:). וקשה דאיך אמר דמשנתנו שאמרה ואין מגיהין אפילו אות אחת היא בעושה לאחרים הא ע"כ ת"ק סבירא ליה דאפילו לעצמו אינו כותב מדפליג עליה ר' יהודה ואמר כותב לעצמו. ומדאשמעינן דבתפילין ומזוזות אינו כותב לעצמו א"כ אין מגיהין אות אחת נמי הוא אפילו לעצמו דהא לית ליה שיהא מותר להגיה לעצמו אלא משום דמותר לכתוב תפילין לעצמו משמע דלרבנן דאסור לכתוב לעצמו הוא הדין ההגהה. ועוד קשה במה שהביא ראיה לדבריו ה"ה ז"ל ואמר דמדספרים ע"כ אסור לכתוב משום דהא לא תנינהו בברייתא אם כן הוא הדין ההגהה ואמאי לא הכריח ה"ה ז"ל הגהה מקושיא שהכריח הספרים ולימא דע"כ ההגהה אסורה מדלא תני בברייתא היתר בהגהה כמו בכתיבת תפילין דהיה לו לומר ומגיה לעצמו ואמאי הכריח הדבר ה"ה ז"ל בספרים ואח"כ אמר שיש לו ג"כ הדין זה בהגהה הא יש לו להכריח ההגהה מן הקושיא שהכריח הספרים. ואם תאמר שהיה יכול לומר דלא תני בברייתא ההגהה משום דהוי כ"ש דכיון דכתיבת תפילין מותרת כ"ש ההגהה אבל בספרים ל"ל דשביק להו בכ"ש דהא איכא סברא לאסור טפי בספרים א"כ איך כתב אחר שהכריח הספרים ואמר שאף בהגהה כן הא יש חילוק בין ההגהה לספרים אלא ודאי דס"ל דתרווייהו שוים ואילו לא היה כותב ה"ה ז"ל או מטעם אחר היינו אומרים שרצה להכריח הדבר בספרים דמלבד שיש לו הכרח דאמאי לא תנינהו בברייתא יש לו הכרח מענין הטעם הנזכר. אבל בההגהה אין כאן הכרח דודאי יכול להגיה ספר אחד בחוה"מ אבל מאחר שכתב הוא או מטעם אחר משמע דכל עצמו וראייתו לא הוי אלא מדלא תני בברייתא ולא קפיד בטעם וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. ויש לומר לקושיא ראשונה שמה שאמר שמשנתנו אינה ר"ל דברי תנא קמא דודאי ת"ק איירי אפילו כותב לעצמו אלא הכי קאמר הדין שיצא לנו מדברי ר"י במשנתנו בענין ההגהה הוא דין דומה לתפילין דדוקא לאחרים אסור אבל לעצמו כותב וזה פשוט. ולקושיא שנית י"ל דמה שהכריח ה"ה הוא דכיון דהברייתא הזכיר דין הכתיבה אמאי לא הזכיר אותה כוללת שהוא אפילו בשאר הספרים אבל להכריח דאמאי לא הזכיר דין ההגהה זה אינו הכרח דזה דין אחר בפני עצמו אבל השתא לא הכריח אלא הדין של כתיבה עצמו שאמר מדלא אמרו כלל מ"מ בשאר ספרים אסור וזה הכרח אמיתי ונכון:

ט״ז

ואין נושאים נשים ואין מייבמין במועד וכו'. קשה דכאן נראה דפסק כרבה בר הונא דאמר (דף ח') מפני שמניח שמחת הרגל ולקמן נראה דפסק כרב חנינא דאמר לפי שאין וכו' שכתב שלא יערב וכו'. ויש לתרץ זה דמאי דקאמר שלא יערב רוצה לומר שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחה אחרת והיינו הך ואין הלשון מדוקדק. אבל מ"מ יש תימה דבפרק י' מהלכות אישות כתב רבינו ז"ל ואין נושאין נשים במועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת ע"כ והיינו כדברי ר' חנינא דאמר לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ואע"ג דבגמרא דידן מפיק לה מקראי אחריני הרי כתבו התוס' דבירושלמי מפיק לה מדכתיב מלא שבוע זאת וא"כ קשה דהרי ה"ה כתב כאן דרצה לפסוק כרבה בר (רב) הונא משום דרב סבר הכין והרי בפרק י' בהלכות אישות לא פסק כן ויש להגדיל עוד התימה עם מה שכתב בלשון רש"י ז"ל בספרי האלפסי ז"ל דאיכא בין רבה בר (רב) הונא דאמר משום שמניח וכו' לרב חנינא דאמר משום דאין מערבין שמחה בשמחה הפרש גדול בענין הדין דלמ"ד אין מערבין הוא כל שמחה שבעולם שהרי למד משלמה המלך ע"ה שלא רצה לערב שמחת חנוכת הבית עם שמחת הרגל אבל לרבה בר (רב) הונא לא הוי אלא שמחת אשתו דמתוך שחביבה עליו מניח שמחת הרגל בעבורה אבל שאר שמחות לא וקאמר גמרא דהיינו דרב משום דרב נמי לא הזכיר אלא שמחת אשה דהיינו בחגך ולא באשתך אבל שאר שמחות לא כך מפורש שם בדברי רש"י ז"ל ומוכרח הוא דאם אין ביניהם חילוק אמאי מהדר גמרא למילף דאין מערבין שמחה בשמחה משלמה המלך ע"ה הוה ליה למילף מושמחת בחגך כדיליף רב. והשתא קשה בדברי רבינו ז"ל דאיך פסק כאן כטעם זה ושם בהלכות אישות פסק הטעם האחר כיון דאיכא נפקותא בינייהו לענין דינא. ויש לומר דודאי דרבינו ז"ל פסק כמאן דאמר אין מערבין אבל מ"מ מאן דאמר אין מערבין אינו מכחיש למ"ד משום שמניח שמחת הרגל אלא מוסיף עליו דאפילו שאר שמחות נמי לכך לא חש רבינו ז"ל לכתוב כאן טעם זה דמניח שמחת יו"ט וכו' כיון שהוא מוסכם אבל מ"מ כתב בפ' י' מהלכות אישות טעמא דאין מערבין להודיענו שם הדין דאפילו בשאר שמחות וכאן לא הוצרך לפרש שסמך על מה שכתב שם. וגם אפשר להוסיף עוד ולומר כפי דרך זה דמה שכתב כאן רבינו ז"ל שלא יערב שמחה בשמחה לשונו מדוקדק יפה ופסק כמאן דאמר אין מערבין וכמו שפסק בפ' י' מהל' אישות וטעמו שכתב כאן שלא יערב שמחה בשמחה. ולעיל מיניה כתב שלא תשתכח וכו' הוא משום דלעיל כתב הטעם מוסכם שהוא הטעם שמניח וכו' אבל כאן שכתב שלא יעשה סעודת ארוסין ועוד אמר ולא יעשה סעודת נישואין דהיינו סעודת מחזיר גרושתו דאין זו שמחה וליכא למגזור משום שלא תשתכח שמחת החג כיון דאין כאן שמחה גדולה דהיא שמחה מועטת ולכך לא ישתכח שמחת החג בעבורה אלא ודאי דטעם הוא משום דשלא יערב שמחה בשמחה אע"ג דתנא דבי שמואל סבר בסוף פרקין דלא יעשה סעודת אירוסין אפשר דמ"ד טעמא שלא תשתכח פליג עליה ומפני כך כתב רבינו ז"ל כאן בדין זה טעם דאין מערבין וכדכתב בפ' י' מהלכות אישות משום דס"ל הכי ופעם אחר הזכיר כאן טעם דשלא ישתכח מפני שהוא מוסכם וכל זה איננו שוה וצ"ע:

י״ט

וכל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד כו'. מה שכתב רש"י ז"ל (דף י"ז ע"ב) x ולא גזרינן שמא ישהה קרבנותיו וכו' כלומר ולא גזרינן כשחל שביעי במועד שיהא אסור לגלח משום דדילמא יהא לו פנאי לגלח קודם המועד וישהה עד המועד דלהא ודאי לא גזרינן משום דשמא ישהה קרבנותיו. זה נראה לי ליישב הלשון ומ"מ אינו נאות ואינו מיושב. ומה שכתב ה"ה ז"ל נראה מדבריו וכו' אע"ג דבכיבוס גריס והעולין מטומאה לטהרה יש לומר דגם שם ס"ל לרש"י ז"ל דהיינו דוקא במצורע כמו שכתבו שם התוס' ז"ל: ואנשי משמר ששלמה משמרתן בתוך המועד מותרין לגלח וכו'. כתב ה"ה ופסק רבינו ז"ל כתנא ברא שהלכה כמותו באבל וכו'. כונתו לומר שמטעם שאמרנו למעלה שהלכה כמותו באבל משום דהוי דבר של דבריהם מהך טעמא הלכה כמותו בכהן. זה נראה לי כונתו ז"ל דאם לא תאמר כן קשה אמאי לא הכריח הדבר בכהן משום דהוי דבר של דבריהם כמו שהכריח באבד:

כ׳

ועושה אשה כל תכשיטיה וכו'. כתב ה״ה ז״ל וראיתי מי שכתב דת״ק דמתני' ור״י לא פליגי במועד קטן (דף ט') ע״כ. וקשה דא״כ איך אמר בברייתא ומודה רבי יהודה דלמאן מודה כיון דליכא מאן דפליג עליה כמו שהקשו בגמרא בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף ט"ז) גבי ומודה ר' יהושע. ואפשר לומר דמאי דקאמר ה״ה ז״ל דלא פליגי הוא ת״ק דמתני' ור' יהודה אבל ודאי דאיכא תנא אחר בעלמא דפליג עליה דר' יהודה ומשום הכי קאמר ומודה. עוד כתב ואולי פסק וכו' מפני שלא מנו וכו' וכי תימא השתא נמי דאית לן כר״י אמאי לא מנו בברייתא לסוד בסיד שיכול לקפלו דמודה רבי יהודה. וי״ל דלא רצה למנות אלא מילתא פסיקתא כוחלת ופוקסת וכו' דהוא בכל ענין אבל לסוד בסיד דאינו פקוס אלא דוקא היכא דיכול לקפלו לא תני:

כ״ב

אין עושין סחורה במועד וכו' ואין לוקחין וכו'. כתב ה"ה ז"ל ופי' אין זה בלוקח וכו'. ופשט הלשון משמע דר"ל דלא איירי בלוקח מן השיירא דבלוקח מן השיירא ודאי דאפילו עבדים ובהמה לוקחין ואם זאת היתה כונתו קשה דלמטה כתב ולפיכך במועד וכו' או להשתכר שמוצאו בזול לפי דעת רבינו ז"ל נראה דהיינו ודאי קונה דשיירא כמ"ש למעלה בשם רבינו והראב"ד ז"ל ועל זה אמר אבל בתים ועבדים כיון דאוושו וכו' משמע דבתים ועבדים אפילו קנייה בשיירא לא מהני וא"כ קשה מדידיה אדידיה דהוא לא רצה להעמיד המשנה בכך משום דס"ל דבשיירא לוקחים אפילו עבדים כמ"ש בתחלת הלשון. לכך יש לומר דמאי דכתב ופי' וכו' ר"ל דלא נטעה דמאי דכתב לצורך המועד הוא בלוקח מן השיירא כלומר דבעינן תרתי שיהא לוקח מן השיירא ולצורך המועד אבל בשאר דברים בשיירא לבד סגי דהא ליתא אלא דלצורך המועד סגי אפילו בבהמה ועבדים ובשאר דברים דצריך לו שלא לצורך המועד אפילו לוקח כדרכו או להשתכר סגי. וכל זה הוא שלא כדעת הרמב"ן ז"ל דלדבריו לא סגי שום חד מהני אלא תרתי בעינן שיהא צריך לו ושיקנה מן השיירא כמ"ש ה"ה ז"ל לדעתו לעיל. וא"ת לדעת ה"ה ז"ל איך אמרו מוכרי פירות מוכרים לצורך המועד בצנעה אפילו שלא לצורך המועד כיון דצריך לו סגי כמו שהקשו התוס' ז"ל. וי"ל דרבותא אשמעינן דאפילו לצורך המועד צריך בצנעה וא"כ האי דנקט לצורך המועד לרבותא נקטיה זו היתה כונת ה"ה ז"ל ומ"מ אינו מחוור דמנין לו דבלוקח מן השיירא אינו מותר לקנות עבדים ובהמה כיון דסוף סוף מתניתין לא משמע ליה אלא בלוקח כדרכו. עוד כתב ולא מנה מה שצריכין לעשות בו מלאכה וכו' כוונתו דאפילו תאמר דלקח כרם לבצור או שדה לקצור דכבר אהני ליה לצורך המועד מ"מ נ"ל דלא רצה התנא להשמיענו בדבר שצריך לעשות בו מלאכה קודם שיקנה ממנו:

נחלת הכלל · ToratEmet

כסף משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

ב׳

וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה וכו'. נראה מדברי רבינו לכאורה שכל שהוא צריך לדלות ולהשקות מיקרי טירחא יתירא ואסור אבל אם אינו צריך אלא להמשיך ולהשקות ולא לדלות כלל משמע דשרי אפילו במי בריכה או מי גשמים ויש לתמוה שכפי מה שאמרו בגמרא (מ"ק דף ד'.) במי גשמים אפילו ממשיך אסור או גזירה אטו מי קילון או משום דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ולפיכך צריך לפרש דה"ק לא ידלה וישקה מן הבריכה וכן לא ישקה ממי הגשמים אע"פ שאינו דולה אלא ממשיך ברגלו. ומ"ש מפני שהוא טורח גדול. אדולה ומשקה מן הבריכה כפשטיה קאי שטורח גדול הוא ואמשקה ממי גשמים ה"ק לפי שאפשר לבא לידי טורח גדול כלומר כשיתחיל להמשיך ולהשקות יחסרו המים ויצטרך לדלות ולהשקות דהוי טורח גדול, וסוף דבריו דייקי הכי גבי מעין ממשיכו ומשקה בו משמע דלא שרי אפילו ממשיך אלא במעין דוקא אבל לא בבריכה ולא במי גשמים וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה:

ו׳

מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע וכו'. ואם אין לו מה יאכל אע"פ שמוצא בשוק לקנות אין מצריכין אותו ליקח מן השוק וכו'. נ"ל שלמד כן מדאמרינן (מ"ק י"ב:) גבי עובדא דרב אין לו מה יאכל הוה ואפ"ה איקפד שמואל משום דאדם חשוב הוה ואם איתא שלא היה מוצא לקנות אסור משום דאדם חשוב הוא ימות ברעב אלא כשמוצא לקנות מיירי ואפ"ה מותר לקצור אם אינו אדם חשוב. ומ"מ יש לתמוה עליו במ"ש שהטעם שלא ידוש בפרות הוא מפני שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות דהא אסיקנא דטעמא דלא ידוש בפרות לאו משום שינוי הוא. ואפשר שרבינו ז"ל מפרש כיון דכל יומא לאו בפרות דיישי כלומר דלפעמים דיישי בלא פרות אשתכח דכי דיישי בלא פרות ליכא הפסד וכיון שכן לאו שינוי הוא כלומר אינו בכלל מה שאמרו מאן תנא שינוי בדבר האבד דלא כר' יוסי דע"כ לא אמר ר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר האבד אלא היכא דאי משנה איכא הפסד אבל היכא דאי משנה ליכא הפסד מודה ר"י דצריך לשנות. ונראה דהא דאמרינן שלא ידוש בפרות ה"ה לשאר בע"ח דלא אלא במקלות וכיוצא בהם דבשאר בע"ח נמי אוושא מילתא ומיהו לרבינו שנתן טעם משום שינוי אפשר דבשאר ב"ח שרי שהרי שינוי הוא. ואיכא למידק למה לא כתבו הפוסקים דאדם חשוב אפילו אין לו מה יאכל אסור ואפשר דכיון דרב חצדו ליה אע"ג דאדם חשוב הוה כוותיה נקטינן דהלכה כרב באיסורי, ועוד דהא ללישנא דקאמר לא סיימוה קמיה לשמואל נמי אי הוה ידע דאין לו מה יאכל לא הוה מקפיד עליה אע"ג דאדם חשוב הוה וכיון דאיסור מלאכה בחוה"מ דרבנן הוא נקטינן כלישנא דמיקל, וכתב הרא"ש והא דשרינן הכא לצורך המועד אפילו כיון מלאכתו במועד דבצורך אוכל לא גזרו כיון מלאכתו:

י׳

עושים כל צרכי הרבים במועד וכו' וחופרים לרבים וכו'. מדכתב גבי חפירת בורות וכריית נהרות כדי שישתו מימיהם דמשמע כדי שישתו אותם במועד וגבי מתקנים קלקולי המים לא כתב כן משמע דרבינו אפילו שלא לצורך המועד שרי וכדברי הראב"ד:

י״ג

ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה מפני שאינה לצורך המועד. מדיהיב רבינו האי טעמא משמע שאם היתה לצורך המועד כגון שלא היה להם ס"ת אחר לקרות בו במועד מגיהין: ואם אין לו מה יאכל כותב וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא סובר שאין מניחין תפילין בחוה"מ דבכלל יו"ט הוא וא"כ אין להתיר בכתיבת תפילין יותר מבמלאכה אחרת. ולפי דברי רבינו נראה דר' יוסי לאחמורי מכלהו אתא דלאחרים בטובה או להערים ולמכור את שלו אסור ולא שרי אם אין לו מה יאכל:

י״ח

כיצד אבל שחל שביעי שלו ביו"ט וכו'. כתב ה"ה מה שנמצא בספרי רבינו שאם חל שביעי שלו להיות ביו"ט שהוא מגלח במועד הוא טעות סופרים או אגב שיטפא וכו'. המהרי"ק בשורש קנ"ב כתב שבספר הנקרא בית מועד כתב להעמיד הנוסחא שבספרי רבינו מטעם דאין אבל נוהג אבילותו ברגל והואיל והגילוח והכיבוס הוא מכלל האבילות כשאינו נוהג אבילותו מותר לגלח ולכבס הואיל ולא יכול לגלח ולכבס קודם הרגל ואם יש לבעל דין לחלוק היאך יגלח ברגל שלא שלמה אבילותו נשיבנו כי הוא מגלח מפני כבוד הרגל ולאחר הרגל ישלים אבילותו. ומ"ש הרמב"ם שחל שביעי שלו. ה"ה לשאר הימים של שבעה ולא כתב שביעי אלא למעט אם חל שביעי שלו עיו"ט שאינו אנוס שהרי יכול לספר במועד עכ"ל. וכתב עליו מהרי"ק חס ליה לרבינו משה דלימא הכי שהרי הוא שלא כשיטת הגמרא בהדיא וכו' ע"כ נראה ודאי דיפה כיוונו התולים הענין בטעות סופר עכ"ל מהרי"ק. ולע"ד נראה דאפשר ליישב הנוסחא כשנאמר במאי דנקט רבינו חל שביעי שלו להיות ביו"ט לאו משום היתרא דלגלח נקטיה דודאי גילוח אסור עד תשלום שלשים דכל שקבר את מתו פחות משבעה ימים לפני הרגל לא בטלה ממנו גזירת שלשים אלא משום היתרא דלכבס שהזכיר קודם לכן בסמוך נקטיה ולצדדין קתני וה"ק כל מי שא"א לו לכבס ולגלח מבעיו"ט ה"ז מותר לכבס ולגלח במועד כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו"ט ה"ז מותר לכבס במועד ואם חל להיות בעיו"ט והוא שבת שאי אפשר לגלח בו ביום מפני שהוא שבת מגלח במועד, ואע"פ שבסוף דבריו כתב הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד אבא ממדינת הים ויוצא מבית השביה וכו' קאי תגלחת וכיבוס ואחל שביעי שלו להיות ביו"ט לא קאי אלא מכבסין דאילו תגלחת אסור עד תשלום שלשים יום כמו שנתבאר ודבר פשוט הוא בשחל שביעי שלו להיות בעיו"ט נמי הואיל והיה שבת שלא היה אפשר לכבס קודם מועד הילכך מותר לכבס במועד: בגמרא (דף י"ד.) בעי אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו כיון דאומן הוא מוכחא מילתא או דלמא כיון דלא מוכחא מלתא כי הנך לא תיקו. ופירש"י אומן ספר שהכל אצלו ערב הרגל ורואים שאבדה לו אבידה ואנוס הוא. כי הנך דמתני' דקתני מגלחין דידוע לכל. ומדהשמיטוה רבינו והרי"ף והרא"ש משמע דנקטי לה לחומרא ויש לתמוה על רבינו והרא"ש דסברי דמלאכת חוה"מ דרבנן למה לא פסקוה לקולא: מי שהיה וכו'. גרסינן בירושלמי עלה דמתני' דאלו מגלחין המנודה שהתירו לו חכמים אי בשהתירו לו קודם הרגל יגלח ואי בשלא התירו לו קודם לרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס הוא אלא במה אנן קיימין בשהתירו לו קודם הרגל וחל שלשים שלו ברגל שאין נידוי פחות משלשים יום. מדברי רבינו משמע דלית ליה האי ירושלמי שהתירו לו קודם הרגל משום דבגמרא דידן (מ"ק י"ד:) משמע דכשהתירו לו במועד עסקינן דאמתניתין דקתני שהתירו לו חכמים קאמר אזל ופייסיה לבעל דיניה ואתא קמי רבנן ושרו ליה. ונראה דטעמא דכיון שלא היה בדעתו לפייס לבעל דינו חשיב אנוס וזה דעתו של הרי"ף שהשמיט גם הוא הירושלמי הזה:

כ׳

מותר ליטול שפה בחולו של מועד. מדלא כתבו הרי"ף והרא"ש ורבינו הנחה כל שמעכבת נראה שאינם גורסים בגמרא בדאביטול ספרא אלא שפה מזוית לזוית בלבד וכך הוא בנוסחא דידן בגמרא וסברי דהלכתא כוותיה ומשמע שהם סוברים שאף מן הצדדין מותר לגלח אף על פי שאינו מעכב וכן כתב רבינו ירוחם שנראה מדבריהם:

כ״א

ומי שאין לו וכו'. דע דבר״פ אלו מגלחין (מועד קטן דף י״ד.) גבי מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל אסור לספר ברגל אע״פ דאנוס הוא משום דלא ידעי כ״ע דאנוס היה פריך ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר לכבסו אע״ג דלא ידעי כ״ע ומשני הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי אזורו מוכיח עליו, ומשמע דהיינו לומר שאזורו הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוק ולובש חלוק אחר נוטל האזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו והרואה כשהוא מכבסו ואזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר. וכן פירש״י בפ' כל הבשר (חולין ק״ח.) ולפי זה יש לתמוה על רבינו והרי״ף והרא״ש למה השמיטו הא דאזורו מוכיח עליו. וי״ל שהם מפרשים אזורו מוכיח עליו כדפירש״י כאן דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו וחוגרו באזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד וכן פירש הערוך דלפי זה הא דאמרינן אזורו מוכיח עליו לאו תנאה הוא לומר שאם אין אזורו מוכיח עליו אסור לכבס אלא היינו לומר שכל שאין לו אלא חלוק אחד ומכבסו אזורו מוכיח עליו שאין לו חלוק אחר שהרי הוא חגור בלא חלוק דמאי דאמרינן הא אתמר עלה אמר מר בר רב אשי וכו' לאו למימרא שמר בר רב אשי אתא לפרושי דר״י לא התיר אא״כ אזורו מוכיח עליו דוקא דא״כ ה״ל לגמרא לאיתויי הא דמר בר רב אשי אצל מימרא דר״י בסמוך אלא היינו לומר דכי אקשו בני הישיבה על ר״י אמאי שרי לכבס מי שאין לו אלא חלוק אחד דהא איכא לאסור מפני הרואים שאינם יודעים שאין לו חלוק אחר שני מר רב אשי דכל שאין לו אלא חלוק אחד כל הרואים שמכבסו יודעים שאין לו חלוק אחר שהרי רואים אותו מעוטף במקטרינו וחגור באזורו והשתא ניחא שלא הוצרכו הפוסקים להביא דברי מר בר רב אשי. אלא דאכתי איכא למידק דא״כ לא שרי ר״י אלא לכבסו ע״י עצמו דאז אזורו מוכיח עליו אבל לכבסו ע״י אחר ואפילו ע״י אשתו לא שהרי הרואים כביסת החלוק אינם רואים את בעליו חגור בלא חלוק. ואפשר לומר דאה״נ דלא שרי ר״י לכבסו אלא ע״י עצמו ולישנא דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו ע״י עצמו משמע. ועי״ל דמי שאין לו אלא חלוק אחד מסתמא אין לו מי שישמשנו והוא מכבסו ע״י עצמו ואז אזורו מוכיח עליו ולפיכך התירו לכבסו ולא נתנו דבריהם לשיעורים לחלק בין מכבסו ע״י עצמו למכבסו ע״י אחר:

כ״ג

וערב יו"ט האחרון של וכו'. כתב הרב המגיד דאתא לאפוקי ערב יום טוב האחרון של פסח. נראה דהיינו לענין עיטור השוק בפירות אבל לענין למכור בפרהסיא ולפתוח כדרכו אפילו פתוחה לרה"ר גם בערב יו"ט אחרון של פסח מותר:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

צפנת פענח · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

ד׳

וכל המכוין מלאכתו כו' מאבדים אותה כו'. ס"ל כפירוש רש"י שם ד"ה מהו דמיירי שכוון מלאכתו ועשאה במועד וא"ש מה שהקשה התוס' ד"ה אם תמצי לומר דמיירי דעבד איסורא ועי' בכורות ד' ל"ד ע"ב:

ח׳

שאין הערמה זו ניכרת כו'. כן מבואר שבת דף קל"ט ע"ב ולכך פסק כן וע"ש ד' קי"ז ע"ב וד' ס"ה ע"ב ע"ש:

י״ג

ואין מגיהין אפילו אות אחת בספר עזרה. הנה רבינו ז"ל היפך הגירסא וכתב אפילו אות אחת משום דס"ל דוקא כך חדא משום הך דכתובות ד' י"ט ע"ב אסור שיהיה ספר שאינו מוגה וע"ש ד' ק"ה ע"א ברש"י ועי' במו"ק ד' ו' ע"א בתוס' ובירושלמי פ"א דכלאים ע"ש ובדברי רבינו פ"ה מהל' כלאים וס"ל לרבינו דרק גבי יחיד אסור חיישינן לתקלה ורבים מדכרי עי' עירובין ד' ג' וד' נ"ט וד' ק"ג ע"ש וכ"מ בזה או די"ל דבספר של יחיד מותר משום דהוה צורך המועד ובשל עזרה אין קורין בו עי' ב"ב ד' י"ד ע"ש, וגם י"ל דלגבי כהנים אין חשש תקלה משום דכהנים זריזין הן עי' שבת ד' כ' וד' קי"ד ע"ב ועיין זבחים דף פ"ה ע"ב וכ"מ:

י״ח

כיצד כו' הרי אלו מגלחין כו'. עי' בתוס' שם ד' י"ד, אך באמת הא דאמר הטעם משום שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים הוא רק על המתגלח אבל המגלח הוא אסור משום מלאכה כמו גבי אבל דאחד המתגלח ואחד המגלח אסור כמבואר בירושלמי פ"א דשבת והך בעיא דקטן ר"ל או לגלחו ע"י עכו"ם או פועל שאין לו מה יאכל אבל בלא זה אסור לבד מנזיר ומצורע דהוה תגלחת מצוה וה"כ נשמט [השמטה ולכך גבי שפה מותר משום דעיקר המלאכה מה שנוטלין ע"ז שכר כמ"ש רש"י במו"ק ד' י"ב ע"א וד' י"ח ע"ב במשנה ע"ש דהשכר מחשיב שיהא מלאכה ואסור בחוה"מ. והנה מבואר בשבת דף קכ"ט ע"ב בתוס' דעל תגלחת שפה לא היו מקבלין שכר וא"כ אין זה מלאכה וא"ש והך דמעכב את האכילה הוא דין אחר כמש"כ רש"י מחמת זקן וכבר הביאו רבינו בהל' ע"ז פי"ב ה"ח וכרש"י ולאו דוקא בחוה"מ ועיין בירושלמי כאן ע”כ השמטה]:

כ׳

מותר ליטול כו'. עי' בהה"מ אך באמת רבינו ז"ל מפרש כפרש"י שם ומשום זקן וכבר הביא זה בהל' עכו"ם פי"ב ה"ח ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

א׳

חש"מ וכו' מפני שאיסור מד"ס וכו'. עי' הה"מ ועי' בפ"א מהל' חגיגה הל' י' מ"ש רבינו אלה תעשו לה' במועדיכם מכלל שקריבין ברגל והוא מהגמ' רפ"ב דתמורה ומשמע מזה מדאצטריך קרא להתיר להקריב בחה"מ דמלאכת חה"מ מה"ת ועי' בצל"ח ביצה דף כ' ועמ"ש בס"ד שם:

ב׳

לא ידלה וישקה וכו'. עמ"ש בזה בש"י רמ"ק ד"ה וחכמים מתירין באריכות:

ג׳

הופך אדם את זיתיו וכו'. באתרא דמרן אפשר שגם הפוכו הוא דבר אבוד והכל לפי המקום והזמן ועי' ריטב"א שכתב על רבינו שמא הוא מדבר בהפוכות שניות ועי' בש"ע או"ח סי' תקל"ח:

י״ג

מטווה תכלת לבגדו. עי' שו"ת מנחם עזריה סי' ק"ח:

ט״ז

אבל מחזיר את גרושתו. אמרינן בירושלמי פ"ק דמ"ק אבל מן האירוסין אסור. ועי' ב"י א"ח סי' תקמ"ו ויש מי שכתב דתלמודא דידן חולק וסובר אף מן האירוסין מחזיר ועי' ברכי יוסף שם ומ"ש בש"י שם:

כ׳

מותר ליטול שפה. בירושלמי ריש א"מ גרסי' שפה כנטילת צפרנים לכל דבר. ובק"ע הקשה על הרמ"א או"ח סי' תקל"ב דבשפה מתיר ובצפרנים אוסר ע"ש. ומ"ש הה"מ דבמועד מקילין בכל גוונא והרב הגאון מהר"א ווילנא תמה עליו דהרי כתב רבינו פ"ו מהל' אבל דאסור בשפה וא"כ ס"ל ע"כ דבחה"מ בעינן מעכב אכילה ע"ש. ולי נראה דהא בגמ' אמרינן דף ח"י ואם בקשו ממנו שפה התיר להם ושמואל אמר אף בקשו ממנו שפה והתיר להם אמר ר"א ובשפה המעכבת, ויל"ד איך אמר אילו בקשו שפה התיר להם מנא ידעו וע"כ דסברא פשוטה היא דמותר אפילו בתוך ז' והיינו בשפה המעכבת דאס"ד דבתוך ז' אסור גם בשפתו המעכבת אזי יש מקום עוד לספק דלמא החמירו ועי' בתוס' שם ד"ה בקשו דוקא תוך ז' ומדברי הריטב"א לא משמע הכי דמתיר בצפרנים תוך ז' וע"ש בתוספות ד"ה בגנוסטרא וא"כ רב דאמר שפה כנטילת צפרנים כמ"ד דלא שאלו וידעו דהיתר להם היינו משום דסברא פשוטה היא דבשפה המעכבת לא אסרו אפילו תוך ז' ולמ"ד דשאלו והתיר י"ל דס"ל דאחר ז' סברא חיצונה ותוך ז' אפשר דאסור ורבינו אע"ג דכתב באבל דאסור בשפה היינו באין מעכבת אבל במעכב לא צריך לאשמועינן כמ"ד דלא שאלו וממילא נשמע מה דכתב בהה"מ דמותר ע"כ מיירי אפילו באינו מעכב ולפי"ז מיושב דעת הה"מ ולא נעלם ממנו דברי רבינו המפורשים ועי' בש"י:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

ח׳

שאין הערמה זו ניכרת כו'. נ"ב דלא הוי הערמה דמוכחא כמבואר שבת קל"ט וכן היתה דעת רב אלפסי שסמך על מה שמביא בשבת דמותר יעו"ש ודלא כההמ"ג. וכן במ"א ומה שאינו ניכר הוא כמו דאמרו סוף הספינה כל מילי עתיקא וכו' ושיכרא א"כ אימור רוצה בחדש יותר ובזה מיושב מה דבע"ז דף ל"ה פריך גבי גבינות עו"ג ישן נשתרי ותמהו בתו' דלישני כמו גבי שיכרא לעיל גזרו ישן משום חדש ולפ"ז א"ש דשיכרא חדש מעליא טפי וגזרינן ישן אטו חדש אבל בגבינה אמרו שבת קל"ד דגבינה דמאתמול מעליא טפי לכן לית' למיגזר אטו חדש.

י׳

עושין כל צרכי הרבים. בהשגות שהרבים צריכין להם. פירש כיון שהוא מעשה אומן חפירת בורות צריכין להיות לצורך המועד דוקא [לא כשאר צרכי הרבים] וכמו חטיטה דהויא מעשה הדיוט דשרי ביחיד הוא דוקא לצורך המועד כן כי שריא בחפירה בצרכי רבים הוא דוקא לצורך מועד ודבריו בארוכה הביא הרא"ש ולזה נתכוון בהשגה ודו"ק.

י״ג

ואין מגיהין אפילו אות אחת כו' מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד. דייק מרן מלשון רבינו שאם לא היה להן ס"ת אחר לקרוא במועד מגיהין וכן סתם בשו"ע ולדעתי אדרבא לשון רבינו דייקא דאפילו אם ההגהה היא לצורך המועד ג"כ אסורה מפני שהמלאכה בעצמותה אינה מהמלאכות שהן לצורך המועד ופוק חזי לקמן פרק ח' הלכה ט"ז אין מפנין מחצר לחצר במועד כו' ומביאין כלים שהן לצורך המועד מבית האומן כגון כרים כו' הרי דייק אע"פ שאינו צריך לה לצורך המועד רק הנך כלים מאותן שהן צריכין למועד אעפ"י שהאיש הזה אינו צריך להן למועד ובכלים שאינן לצורך המועד הוא שאין מין הכלי עשוי לצורך המועד כגון מחרישה וכי"ב אסור הרי דבלשון זה נכלל מה שאין אותו המין עשוי לצורך המועד שמלאכתן אינה מהמלאכות הנעשות במועד כן הכא נמי כיון שאותה המלאכה אינה מהמלאכות שהן לצורך המועד שמלאכת כתיבה אינה לצורך המועד להכי אף אם צריכין לה במועד אסור ודו"ק.

ט״ז

עיין במשנה למלך שכתב וז"ל אך התוספות הקשו על רש"י קושיות חזקות אם במה שפירש דמוסגר אסור בתשמיש ומוחלט מותר דזו מנ"ל וכו' אין סברא לחלק כו' ואחר התמיה נראה ראיה לשיטת רש"י ז"ל מהך דאמרינן סוף פרק שלוח הקן אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח כו' ותו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע וכו' אמר מר בר"א כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו הוא דליכא הא עשה איכא. וליתי עשה ולידחי עשה מאי אולמי' דהאי עשה מה"ע. סד"א הואיל ואמר מר גדול השלום כו' והאי מצורע כיון דלא מטהר אסור בתה"מ דכתיב וישב מחוץ לאהלו כו' והוא תמוה לר' יהודה תקשי דר"י סבר בימי חלוטו מותר במוע"ק ואם לא נעשה לו תגלחת בצפרים הלא הוא מותר בתשמיש וא"כ ליכא גדול השלום ולמאי מיבעי לן קרא וכבר תמהו בזה ולפי שהשמיענו רש"י ז"ל דבימי הסגרו אסור לכו"ע בתה"מ א"ש דבירושלמי מגילה פ"ק אמר ר' יוחנן פרחה בכולו מתוך הסגר טעון צפרים א"כ מיבעי לן קרא לפרחה בכלו מתוך הסגר שהוא טעון צפרים והו"א דעשה דידי' דחי לעשה דשילוח הקן דאיכא משום גדול השלום שיהא מותר בתה"מ שהוא אסור בו בימי הסגרו ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

א׳

הואיל ונקרא מ"ק וה"ה זמן חגיגה במקדש [אסור] בעשיית מלאכה כו'. לפ"ז הוא מ"ע שלא לעשות מלאכה בחוה"מ לפי שיטת רבינו דבכל יו"ט העשה הוא מדכתיב מקרא קודש והוא כשי' ר' יונתן בחגיגה י"ח א' דמשום שקרוי מ"ק אסור בע"מ ע"ש ונ"ל דמזה היא שלמד רבינו למנות העשה דיו"ט מדכ' מקרא קודש ועמשכ"ל פכ"ט משבת ה' בס"ד ועי' פ"ו הט"ז ותקשה דא"כ כל ימות חוה"מ יהא הדין כביו"ט לחייב בכו"ע וזה לא שמענו ואולי משום דבכל יו"ט איכא עשה מיוחדת לכ"א ובחוה"מ הוא עשה כוללת לכולם א"כ הזהירה תורה על יו"ט יותר מחוה"מ ולכן אף דבר האבוד אסור וע"כ הם לבד נקראים קדוש ד' ודע דהוא מבואר מדברי רבינו דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא משום הקרבת הקרבנות ועי' ירושלמי חגיגה שם ובמגילה פ"א ה"ו ובתוס' חגיגה י"ז ב' ופסחים נ' א' וצ"ל דאף דגם בע"פ אסור מה"ט במלאכה מ"מ קיל מחוה"מ דלא נקרא מקרא קודש ויעוי' בט"א למגילה כ"ב ב' שדעתו שגם ר"ח אסור במלאכה מה"ת מה"ט דהוא זמן הקרבת המוספים ולדברינו יש לגמגם קצת מדלא נקרא מקרא קודש ובחידושי הקשתי עליו בס"ד משבת כ"ד א' ע"ש ואכמ"ל:

י״א

ועורפין את העגלה. מ' דהמדידה הוא תיכף ואין ממתינין על חוה"מ רק בעריפתה ועי' פ"ט מרוצח ה"ב שדעת רבינו דאחר המדידה הוא שקוברים את ההרוג והוא תמוה מאד נגד תלמוד ערוך בירושלמי פ"ט דסוטה ה' וכמו שתמהו שם הק"ע והפ"מ ואולי מקורו מהך דהכא מדל"א נמי ומודדים מכלל דהמדידה הוא תיכף בכדי שיוכלו לקוברו ורק העריפה אחרו עד חוה"מ אלא דג"ז א"א דהרי המדידה הי' עם ב"ד הגדול שבירושלים כמבואר ריש סנהדרין והעריפה עם זקני ב"ד שבאותה עיר וא"כ אחר שכבר נזדקקו ב"ד הגדול לבא מירושלים למדוד למה יניחו ב"ד שבעיר העריפה עד חוה"מ ובע"כ דעריפה דנקט הכא הוא כעריפת עגלה דבריש סנהדרין דכל מעשה העגלה קאמר וא"כ תמוהים ביותר דברי רבינו בה' רוצח שזכרנו ועמש"ש בס"ד:

י״ב

מי שנצרך ללות. דבר נפלא שהשמיט רבינו "פרוסבולין" הנזכר במשנה שם להדיא בכלל כל המותרים לכותבן בחוה"מ וכמו שהעתיק גם המ"מ ושום א' מנו"כ לא העיר בזה ובאמת הקשה לשאול כ"א הרב הג' מ' צבי יהודה ז"ל דמה דבר האבוד הוא שנתיר לכתוב בחוה"מ מה"ט והרי שביעית אינה משמטת אלא בסופה וכערכין כ"ח ב' ושביעית פ"י וא"כ הרבה ריוח והצלה לפנינו אף מחוה"מ פסח עד סוף השנה והוא דבר רחוק מאוד שלא ישיג ע"י מי למסור דבריו ושטרותיו ואף שצריך לילך למה"י ואולי לא ישיג שם עדים הרי די כשימסור בע"פ והם יכתבו ויחתמו ועי' היטב בחו"מ סי' ס"ז ואולי אפ"ל דלא מהני משום דחיישינן שמא ימותו העדים עד אחר עבור ימות החג ועי' שבועות ל"ז ב' כה"ג א"כ י"ל דלפ"מ דקיי"ל דלמיתה דתרי ל"ח וגם למיתה דזמן מועט ל"ח עי' יומא י"ג א' וסוכה כ"ג ב' א"כ ליתא להיתר זה לכתוב בחוה"מ ומשנתינו כר"י אתיא ועמש"ל פ"ד מסוכה הט"ז בס"ד ועדיין צריך תלמוד בזה לעה"פ:

י״ח

[בכ"מ שהרי יכול לספר במועד צ"ל לספר קודם המועד אסור לספר במועד וכ"א שם במהרי"ק]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

משנה למלך על הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 47,036 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳

א׳

חולו של מועד כו' אסור בעשיית מלאכה כו' מפני שאיסורו מדברי סופרים. בס' צרור החיים הקשה לדעת רבינו וסייעתו דחולו של מועד מותר לגמרי מן התורה בכל מלאכה דאם כן למה לי דכתב מלאכת עבודה גבי יום טוב לומר דאף מלאכה של דבר אבד אסור דסתמא הו"ל לכתוב כל מלאכה לא תעשה דמהי תיתי לחלק בין מלאכת דבר אבד לשאר מלאכות כיון דלא מצינו חילוק בזה בשום מקום. וי"ל על פי מ"ש תוס' בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ז ע"ב) בשם רשב"א גבי הא דתנא דבי ר' ישמעאל יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינו מלאכה. דממעט להו מדכתיב גבי יו"ט מלאכת עבודה ושבת ילפינן מיו"ט דאין בין יו"ט לשבת כו'. ולפ"ז היינו דאיצטריך למכתב גבי יו"ט מלאכת עבודה למעט תקיעת שופר ורדיית פת: ועוד י"ל על פי דברי התוס' שכתבו בסנהדרין (דף ס"ג) גבי הא דאמר דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות וז"ל והא דגבי יום טוב כתיב כל מלאכת עבודה ולא חשיב לאו שבכללות היינו משום דפרט ביה עבודה ע"כ. וא"כ היינו דאיצטריך למכתב גבי יו"ט מלאכת עבודה דאי הוי כתיב מלאכה סתם הוי לאו שבכללות ואינו חייב עליה. אמנם זה אינו לפי מ"ש תוספות במכות (דף י"ח סע"א) דבאיסור של שם אחד לא הוי לאו שבכללות והכי נמי שם מלאכה אחת היא [וכן משמע בהדיא בריטב"א שבועות דף י"ח]. ולפי דברי הרמב"ן בפירוש החומש אתא מלאכת עבודה להתיר מלאכת אוכל נפש גם בשאר ימים טובים דלא כתב בהדיא רק בפסח: ומה שהקשה בספר הנזכר מדאיתא בתמורה והעתיקו ג"כ רבינו בהלכות חגיגה דדרשינן קרא דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחולו של מועד ומזה מוכח דיש מלאכה האסורה מן התורה בחולו של מועד דאל"כ למה לי קרא להתיר הקרבת נדרים ונדבות בו דמהי תיתי לאוסרן וגם בס' דרישת הזאב הקשה כן והניח בצ"ע. וגם בספר טורי אבן כתב דמזה ראיה לדעת הפוסקים דמלאכת חולו של מועד הוא מדאורייתא אלא דשם כתב דגם לכולי עלמא קשה הגמרא דתמורה דאפילו נימא שיש איסור תורה במלאכת חולו של מועד לא איצטריך להתיר בו הקרבת נדרים ונדבות דמסברא ידעינן דהשתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא וכדאמר רבי זירא בביצה (דף י"ט ע"ב). ומיהו באמת להאוסרים לא קשה די"ל כמ"ש בשיטה מקובצת דאתא קרא להתיר להקריב בחולו של מועד אף אותן נדרים ונדבות שאינם צורך מועד דאילו מלאכת הדיוט כהאי גוונא שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה אבל להמתירים מן התורה מלאכה בחולו של מועד בכל עניין ודאי קשה: ונראה ליישב ע"פ מ"ש הצל"ח דטעמא דכתב קרא בהדיא להתיר נדרים ונדבות בחולו של מועד לומר דאף החכמים אין להם כח בזה לגזור ולאסור להקריב נדרים ונדבות בחולו של מועד משום שמא ישהה וכדבעי למימר בביצה (דף כ' ע"ב). והטעם הוא משום שכתב הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור עכ"ד. ואע"פ שיש חולקין על סברת הט"ז היינו בדבר רשות שהתירה תורה אבל בדבר מצוה שבתורה ודאי לכולי עלמא אין כח בחכמים לאסור וכמ"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה ושארי מחברים. והכא נמי כיון דאיכא קיום מצוה בהקרבת נדרים ונדבות והתורה התירה בפירוש בחולו של מועד אין כח ביד חכמים לאסור. וכן הוא דעת רבינו וכדמוכח ממ"ש הכס"מ בפ"ג דהלכות מלכים גבי מלכי בית דוד שלא גזרו עליהן שלא יהיו דנין משום דבהדיא קרא כתיב בהו דינו לבוקר משפט וכוונתו כמ"ש דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בקרא שהוא מצוה ועל פי זה נסתלק מה שהקשה שם הלח"מ וע"ש. ועל פי זה אתי שפיר ג"כ כאן כמו שביארנו. וכהאי גוונא ראיתי שכתב לתרץ בסוף שו"ת חוות יאיר לדעת רבינו בכמה דוכתין דכל ספק איסור מותר מן התורה ובקידושין אמרינן גבי ערלה בחוצה לארץ דנאמר הלכה למשה מסיני ודאה אסורה וספיקה מותרת. דמשום הכי איצטריך הלכה למשה מסיני להתיר ספקה כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרה ע"כ. והכא נמי דכוותה דאיצטריך קרא להתיר נדרים ונדבות כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרו: ואין להקשות לדעת רבינו וסייעתו מסוגיא דערכין (דף י') דקאמר התם דשמונת ימי החג גומרים את ההלל ולא בראש חדש משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג המקודש לחג בעשית מלאכה טעון שירה וכו' וראש חודש לא איקדש בעשית מלאכה וא"כ משמע דשמונת ימי החג איקדוש בעשית מלאכה. די"ל דכיון דאיקדוש מיהא בעשית מלאכה מדרבנן קרינן ביה המקודש לחג דקרא סתמא כתיב. ולא מבעיא למאן דאמר בסוכה דממעט מקרא דאורייתא גם מילתא דרבנן ודאי דה"נ מקודש דרבנן הוי בכלל התקדש דקרא דדברי קבלה אלא דאפילו למאן דאמר דלא ממעט דרבנן מקרא של תורה י"ל דמקרא דדברי קבלה מודה דאיכא למימר דהויא בכלליה נמי דרבנן שהרי אפשר דבימי הנביא כבר תיקנו רבנן מילתייהו: [ומה שהקשה עוד הטורי אבן בחידושיו לחגיגה על מ"ש התוס' שם דחולו של מועד אינו מן התורה רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא והא דפריך שם ר' יוחנן אקרא דחג האסיף אסיפה בחולו של מועד מי שרי היינו משום דכיון דאקראי סמכינן ליה לאסור לא מסתבר ליה לאוקמא לקרא דשרי בהדיא בהכי והרי בפ"ק דסנהדרין מוקי כולהו תנאי לאסיף ממש ואחולו של מועד. ובשלמא אי חולו של מועד מן התורה אסור י"ל דקרי ליה חג האסיף ממש משום דאית להו דאמר הואיל ואי מקלעי ליה אורחים הרבה שאין להם מה יאכל שרי לקצור ולאסוף א"כ כל מלאכות הללו מותרים בחולו של מועד נהי דמדרבנן אסור בדבר שאינו אבוד לא איכפת להו לאוקמא קרא בדבר דשרי מן התורה אע"פ שאסור מדרבנן. והא דלא בעיא רבי יוחנן לאוקמא קרא הכי הוא משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלית ליה הואיל בפסחים (דף מ"ח). אבל אי איתא דחולו של מועד אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא בעא ר"י לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבו תוס' א"כ תקשי לכל הנך תנאי דסנהדרין דנהי דאית להו הואיל מ"מ מדרבנן לא מהני הואיל להתיר ואיך מוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. ובאבני מילואים כתב דראיה גדולה היא דהוה מן התורה מדלא קשיא לרבי יוחנן אתנאי דסנהדרין. ואין דבריו מחוורים כלל דכבר הוכחתי בחידושי דגם ר' יוחנן אית ליה הואיל דהרי מתוך דגרע אית ליה בביצה (דף י"ב) ואפילו הכי לא בעא לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבתי שם. וא"כ על כרחך גם הני תנאי דסנהדרין לאו מטעם הואיל מוקי קרא בהכי אלא מטעם אחר והוא על פי מ"ש תוס' שם בשם ה"ר אלחנן ע"ש דאיתא בראש השנה דאסיף היינו קצירה דקרא יתירא הוא ודוק. ובזה נסתלק קושית הטורי אבן על דברי התוס' ורבינו. גם מ"ש הטורי אבן באבני מלואים להביא ראיה מפ"ב דכריתות לדעת הסוברים דחולו של מועד מן התורה דאל"כ איך ס"ל לת"ק התם דגר תושב דאסר רחמנא בשבת הוא כישראל [בחולו של מועד] כיון שלא מצינו דוגמתה בתורה. לדידי אינו ראיה כלל דחולו של מועד נמי מצינו מפורש בתורה לשום מאן דאמר רק דמאן דאמר מן התורה ס"ל שמסרו הכתוב לחכמים והכי נמי י"ל לתנא קמא גבי גר תושב בשבת דס"ל שמסרו לחכמים ונראה להם לחלק בו בין דבר אבד לשאינו אבד כמו שחילקו גבי חולו של מועד: [אמר נפתלי [בן המחבר] פה איזה שורות אכל הזמן מן הקדשים. ואוי לנו כי אין משיב את בלעו מבין שניו] ובירושלמי דפרק הערל איתא סברת הת"ק בשם ר' יוסי וא"כ אפשר דאזיל לשיטתיה דאית ליה במועד קטן דף י"ב דמחובר אף בדבר האבוד אסור ומשמע דסבר דזה הוי מן התורה. והיינו דמוקי שביתה דגר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד דאסור רק במחובר מן התורה ולא קיי"ל הכי]:

ח׳

מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש. ובהשגות א"א הא דלא כהילכתא דר' יוסי בר' יהודה [הוא] דאמר הכי ופליגי רבנן. והרב המגיד תירץ דרבינו פסק להקל בשל דבריהם. ובאמת אין זה מוסכם דהא כתבו התוס' בר"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' סע"א) דהא דאמרינן בפ"ק דעבודה זרה דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשוין דוקא ולא (כיחיד) [ביחיד] המיקל נגד רבים ורצונם לומר דקיי"ל בזה כת"ק דקאמר התם דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמניין. ואפשר דאף רבי יהושע בן קרחה דקאמר בש"ס הלך אחר המיקל לא פליג רק בשוין ומודה דאי אחד מהן גדול הולכין אחריו אפילו להחמיר בשל סופרים. ועיין בלח"מ בריש הלכות ממרים שכתב דכן מסתבר אלא שלא הביא ראיה לזה וכבר נתבאר דכך היא דעת התוס': ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דעירובין (דף מ"ו) דמסיק שם בהדיא דאף בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים. והכי איתא בירושלמי פ"א בגיטין גבי תקנת חכמים בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא דביצה (דף י"א) גבי הא דפליגי ר' יהושע ורבנן בשטוח חלבים ביו"ט דאמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע דמתיר ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים והרי רבנן דאוסרים ודאי דאינו רק מדברי סופרים ואפילו הכי פשיטא לתלמודא דהלכה כרבים המחמירין ולא כיחיד המיקל: ויותר קשה לי על דברי הרה"מ כאן דלכאורה הוא סותר דברי עצמו שכתב בהלכות שבת פרק י"ד דין ה' דטעמו של רבינו דפסק דכרמלית דים חשבינן כל העומק המלאה מים כקרקע והוא כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום דהו"ל תרי לגבי רב הונא דפליג עלייהו וסבר דכרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ואף המים. ולפי מ"ש כאן הרה"מ לדעת רבינו אין זה טעם כלל לומר דפסק כרב חסדא ורבה דהוו רבים. דמ"מ היה לו לפסוק כרב הונא אע"ג דיחידאה הוא כיון שהוא מיקל ובדרבנן פסק להקל אפילו כיחיד נגד רבים. ואין לומר דסבר הרה"מ דדוקא במילתא דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וכמו חולו של מועד דקיימינן כאן הוא שפסק רבינו להקל כיחיד נגד רבים משא"כ בההיא דכרמלית שיש לו עיקר בדאורייתא דבכהאי גוונא פסק להחמיר כרבים נגד יחיד. ועל פי זה אפשר ליישב דלא תקשי על דבריו דכאן מהירושלמי דגיטין ומפ"ק דביצה שזכרתי דהנהו דהתם אפשר דחשיבי יש לו עיקר בדאורייתא. זה אינו דהא כתבו התוס' בעבודה זרה (דף כ"א) דגם חולו של מועד יש לו עיקר בתורה דגזר אטו יו"ט. ומההיא דערובין (דף מ"ו) ודאי יש ללמוד דגם בשאין לו עיקר וכההיא דערובין ואבל דאיירי התם לא פסקינן כיחיד להקל נגד רבים. וא"כ נדחה תירוץ הרה"מ כאן: אלא י"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו כאן להקל בעניין הערמה בחולו של מועד משום דהכי מוכח בסוגיא דשבת (דף קי"ז ודף קל"ט ע"ב). ושוב מצאתי שכ"כ המג"א בסי' תקל"ג. ועיין מ"ש המג"א בסי' של"ה. ומ"ש הרה"מ דבהלכות לא נזכר כלל מדין הערמה וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סי' תקל"ג דרבינו יחיד הוא בדין היתר הערמה וזה אינו דהא כבר נזכר בהלכות פ' תולין וע"ש דמבואר מדבריו ג"כ דקיי"ל כהמתיר. וכך מצאתי שהשיגו להב"י בס' אליה זוטא: ומ"ש רבינו מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה. הנה הכי איתא בשבת פרק תולין (שבת דף קל"ט) אההיא הערמה דגבי שכר דהתם לא מוכחא מילתא ופירש רש"י דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן ע"כ. אך הטור סי' תקל"ג פירש דמשום הכי אין הערמה ניכרת משום שהרואה אומר שהחדש טוב לו. וקשה לי על פירושו דעל כרחך לא מהני הערמה כזו דהא תניא בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ז) גבי הצלת דליקה שמציל מזון שלש סעודות אם הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה ופירש רש"י הדראה פת קיבר לפי שאין זו הערמה כשירה לומר פת הדראה נוחה לי ע"כ. וא"כ הכא נמי אין זו הערמה כשירה לומר דנוח לי שכר חדש טפי מן הישן כיון דבאמת אינו כן דהרי תניא בעירובין (דף נ"ה ונ"ו) דפת קיבר ושכר חדש מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו וכיון דמשוה שכר חדש לפת קיבר לריעותא א"כ כי היכי דאין הערמה כשירה בפת קיבר הכי נמי אינה כשירה בשכר חדש. ודוחק לומר דשאני פת קיבר דניכר ריעותא שלו שהוא קיבר ורע גם כן בטעמו אבל שכר חדש אין ניכר לכל ריעותא שלו. דמ"מ לא הוה לן להתיר הערמה בכהאי גוונא דאפשר דחזי אינש דידע דחדש גרע. לכך נראה דהעיקר כפירוש רש"י שאין הכל יודעין שיש לו ישן. ונראה דלזה נתכוון ג"כ רבינו שכתב שאין ניכרת לרואה דהיינו שאין יודעים שיש לו ישן ודלא כבעל מרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש כהטור ולא הרגיש במ"ש שאין פירושו מרווח ועל כן אין לתלותו ברבינו. [וראיתי למהר"מ מרוטנבורג סי' כ' שכתב דאף למאן דאמר אין מערימין הני מילי בשכר חדש דישן גרע משא"כ בפת דחמה עדיף מצוננת לכו"ע מותר להערים ובודאי טעות הדפוס הוא וצ"ל (דשכר ישן גרע מחדש) [בשכר ישן דחדש גרע] והיינו כמ"ש]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ז׳, מתוך הלכות שביתת יום טוב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שביתת יום טוב כל הרמב״ם