הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות שביתת יום טוב · פרק ו׳

ספר זמנים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שביתת יום טוב · פרק ו׳
הלכה א׳
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל לְמָחָר בְּשַׁבָּת. וְאִסּוּר זֶה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְחל. שֶׁקַּל וָחֹמֶר הוּא לְשַׁבָּת אֵינוֹ מְבַשֵּׁל כָּל שֶׁכֵּן לְחל. לְפִיכָךְ אִם עָשָׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב שֶׁיִּהְיֶה סוֹמֵךְ עָלָיו וּמְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב לְשַׁבָּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְתַבְשִׁיל שֶׁסּוֹמֵךְ עָלָיו הוּא הַנִּקְרָא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין:
הלכה ב׳
וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עֵרוּב. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂין בַּחֲצֵרוֹת וּמְבוֹאוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִשּׁוּם הֶכֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם שֶׁמֻּתָּר לְהוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת בְּשַׁבָּת. כָּךְ זֶה הַתַּבְשִׁיל מִשּׁוּם הֶכֵּר וְזִכָּרוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְדַמּוּ וְיַחְשְׁבוּ שֶׁמֻּתָּר לֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בּוֹ בַּיּוֹם. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא תַּבְשִׁיל זֶה עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין:
הלכה ג׳
עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין שִׁעוּרוֹ אֵין פָּחוֹת מִכְּזַיִת בֵּין לְאֶחָד בֵּין לַאֲלָפִים. וְאֵין עוֹשִׂין עֵרוּב זֶה לֹא בְּפַת וְלֹא בְּרִיפוֱֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֶלָּא בְּתַבְשִׁיל שֶׁהוּא פַּרְפֶּרֶת כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָגִים וּבֵיצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וַאֲפִלּוּ עֲדָשִׁים שֶׁבְּשׁוּלֵי קְדֵרָה וַאֲפִלּוּ שַׁמְנוּנִית שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין שֶׁחוֹתְכִין בָּהּ הַצָּלִי גּוֹרְדוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת סוֹמֵךְ עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין:
הלכה ד׳
תַּבְשִׁיל שֶׁאָמְרוּ לְעִנְיַן עֵרוּב זֶה אֲפִלּוּ צָלִי אֲפִלּוּ שָׁלוּק אֲפִלּוּ כָּבוּשׁ אוֹ מְעֵשָּׁן אֲפִלּוּ דָּגִים קְטַנִּים שֶׁהֵדִיחָן בְּמַיִם חַמִּין וַהֲדָחָתָן הִיא בִּשּׁוּלָן לַאֲכִילָה הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן:
הלכה ה׳
וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עֵרוּב זֶה מָצוּי עַד שֶׁיֹּאפֶה כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבַשֵּׁל. וְיָחֵם חַמִּין כָּל שֶׁהוּא צָרִיךְ. וְאִם נֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיְּבַשֵּׁל אוֹ יֹאפֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל אוֹ לְהָחֵם אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל בְּיוֹם טוֹב בִּלְבַד. הִתְחִיל בְּעִסָּתוֹ אוֹ בְּתַבְשִׁילוֹ וְנֶאֱכַל הָעֵרוּב אוֹ אָבַד הֲרֵי זֶה גּוֹמֵר:
הלכה ו׳
הַמֵּנִיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עֲלֵיהֶם הוּא וַאֲחֵרִים צָרִיךְ לְזַכּוֹת לָהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּזַכֶּה בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת. וְכָל שֶׁזּוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי שַׁבָּת זוֹכֶה בְּעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. וְכָל שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בְּאוֹתוֹ עֵרוּב אֵינוֹ זוֹכֶה בָּזֶה:
הלכה ז׳
וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאֵלּוּ שֶׁזִּכָּה לָהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֲבָל הֵן צְרִיכִין לֵידַע שֶׁכְּבָר זִכָּה לָהֶן אַחֵר וְעֵרֵב לָהֶן וְאַחַר כָּךְ יִסְמְכוּ עָלָיו וִיבַשְּׁלוּ וְיֹאפוּ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְיֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְעָרֵב עַל כָּל הָעִיר וְעַל כָּל הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וּלְמָחָר מַכְרִיז וְאוֹמֵר כָּל מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין יִסְמֹךְ עַל עֵרוּבִי:
הלכה ח׳
הַמַּנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין חַיָּב לְבָרֵךְ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב. וְאוֹמֵר בְּעֵרוּב זֶה יֻתַּר לִי לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב שֶׁלְּמָחָר לְשַׁבָּת. וְאִם זָכָה בּוֹ לַאֲחֵרִים יֹאמַר לִי וְלִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי אוֹ לְאַנְשֵׁי הָעִיר כֻּלָּם לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:
הלכה ט׳
מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ אֲחֵרִים. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת כָּךְ קִמְחוֹ וּמַאֲכָלוֹ אָסוּר. וְאָסוּר לְאַחֵר שֶׁהִנִּיחַ לְעַצְמוֹ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת לָזֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עַד שֶׁיַּקְנֶה לוֹ שֶׁנִּמְצָא זֶה מְבַשֵּׁל וְאוֹפֶה שֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי קָנָהוּ. וְאִם רָצָה יִתֵּן אַחַר כָּךְ לָזֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בְּמַתָּנָה:
הלכה י׳
מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וּבִשֵּׁל וְאָפָה לֶאֱכל בַּיּוֹם וְהוֹתִיר אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים וְלֹא בָּאוּ הֲרֵי זֶה אוֹכֵל הַמּוֹתָר לְמָחָר. וְאִם הֶעֱרִים הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ. עָבַר וְאָפָה וּבִשֵּׁל לְשַׁבָּת אֵין אוֹסְרִין עָלָיו. וְלָמָּה הֶחְמִירוּ וְאָסְרוּ עַל הַמַּעֲרִים וְלֹא אָסְרוּ עַל הַמֵּזִיד שֶׁאִם תַּתִּיר לַמַּעֲרִים נִמְצְאוּ הַכּל מַעֲרִימִין וְיִשְׁתַּקֵּעַ שֵׁם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אֲבָל הַמֵּזִיד אֵינוֹ מָצוּי וְאִם עָבַר הַיּוֹם לֹא יַעֲבֹר פַּעַם אַחֶרֶת:
הלכה י״א
שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁחָלוּ לִהְיוֹת בַּחֲמִישִׁי וְעֶרֶב שַׁבָּת עוֹשֶׂה עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִיּוֹם רְבִיעִי שֶׁהוּא עֶרֶב יוֹם טוֹב. שָׁכַח וְלֹא הִנִּיחַ מַנִּיחוֹ בָּרִאשׁוֹן וּמַתְנֶה. כֵּיצַד. מַנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין בְּיוֹם חֲמִישִׁי וְאוֹמֵר אִם הַיּוֹם יוֹם טוֹב וּלְמָחָר חֹל לְמָחָר אֲבַשֵּׁל וְאוֹפֶה לְשַׁבָּת וְאֵינִי צָרִיךְ כְּלוּם וְאִם הַיּוֹם חֹל וּלְמָחָר יוֹם טוֹב בָּעֵרוּב זֶה יֵתַּר לִי לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל לְמָחָר מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:
הלכה י״ב
כַּיּוֹצֵא בּוֹ הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי כַּלְכָּלוֹת שֶׁל טֶבֶל בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אוֹמֵר אִם הַיּוֹם חֹל תִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ וְאִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם. וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ. וּלְמָחָר בַּשֵּׁנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר אִם הַיּוֹם קֹדֶשׁ אֵין בִּדְבָרַי כְּלוּם וְאִם הַיּוֹם חֹל תִּהְיֶה זוֹ תְּרוּמָה עַל זוֹ וְקוֹרֵא עָלֶיהָ שֵׁם וּמַנִּיחָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ בָּרִאשׁוֹן. וּמַנִּיחַ אֶת זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ שֵׁם תְּרוּמָה וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁנִיָּה:
הלכה י״ג
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם שָׁכַח וְלֹא הִנִּיחַ בְּיוֹם רְבִיעִי שׁוּב אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶלָּא סוֹמֵךְ עַל אֲחֵרִים אִם עֵרְבוּ עָלָיו אוֹ מַקְנֶה קִמְחוֹ לְמִי שֶׁעֵרֵב אוֹ יִהְיֶה אָסוּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל לְשַׁבָּת. וְכֵן אִם שָׁכַח וְלֹא הִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִיּוֹם רְבִיעִי שׁוּב אֵינוֹ מַפְרִישׁ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת:
הלכה י״ד
כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ הָיוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין עַל פִּי הָרְאִיָּה וְהָיוּ בְּנֵי הַגָּלֻיּוֹת עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים כְּדֵי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִין יוֹם שֶׁקִּדְּשׁוּ בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הַיּוֹם שֶׁבְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין עַל הַחֶשְׁבּוֹן וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו אֵין יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק אֶלָּא מִנְהָג בִּלְבַד:
הלכה ט״ו
וּלְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין מְעָרֵב אָדָם וּמַתְנֶה בַּזְּמַן הַזֶּה לֹא עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין וְלֹא עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת וְלֹא שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת וְאֵינוֹ מְעַשֵּׂר הַטֶּבֶל עַל תְּנַאי אֶלָּא הַכּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בִּלְבַד:
הלכה ט״ז
כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְכַבֵּד שַׁבָּת וּלְעַנְּגָהּ כָּךְ כָּל יָמִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" וְכָל יָמִים טוֹבִים נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כג ז) "מִקְרָא קֹדֶשׁ". וּכְבָר בֵּאַרְנוּ הַכִּבּוּד וְהָעִנּוּג בְּהִלְכוֹת שַׁבָּת. וְכֵן רָאוּי לְאָדָם שֶׁלֹּא יִסְעֹד בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה כְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁדָּבָר זֶה בִּכְלַל הַכָּבוֹד. וְכָל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ נִטְפָּל לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:
הלכה י״ז
שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח וּשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג עִם שְׁאָר יָמִים טוֹבִים כֻּלָּם אֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. וְחַיָּב אָדָם לִהְיוֹת בָּהֶן שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וְכָל הַנִּלְוִים עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" וְגוֹ'. אַף עַל פִּי שֶׁהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא קָרְבַּן שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָאֲרִין בְּהִלְכוֹת חֲגִיגָה יֵשׁ בִּכְלַל אוֹתָהּ שִׂמְחָה לִשְׂמֹחַ הוּא וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ כָּל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ:
הלכה י״ח
כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם":
הלכה י״ט
אַף עַל פִּי שֶׁאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּמּוֹעֲדוֹת בִּכְלַל מִצְוַת עֲשֵׂה. לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אֶלָּא כָּךְ הִיא הַדָּת. בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימִין כָּל הָעָם לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמִתְפַּלְּלִין וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַיּוֹם וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶם וְאוֹכְלִין. וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת קוֹרִין וְשׁוֹנִין עַד חֲצִי הַיּוֹם. וְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶן לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם עַד הַלַּיְלָה:
הלכה כ׳
כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל לֹא יִמָּשֵׁךְ בְּיַיִן וּבִשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ וְיֹאמַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹסִיף בָּזֶה יַרְבֶּה בְּמִצְוַת שִׂמְחָה. שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הָרַבָּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ אֵינָהּ שִׂמְחָה אֶלָּא הוֹלְלוּת וְסִכְלוּת וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלְלוּת וְהַסִּכְלוּת אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכּל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כּל". הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָעֲבוֹדָה בְּשִׂמְחָה. וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת:
הלכה כ״א
חַיָּבִין בֵּית דִּין לְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִים בָּרְגָלִים שֶׁיִּהְיוּ מְסַבְּבִין וּמְחַפְּשִׂין בַּגַּנּוֹת וּבַפַּרְדֵּסִים וְעַל הַנְּהָרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַבְּצוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת שָׁם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְיָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה. וְכֵן יַזְהִירוּ בְּדָבָר זֶה לְכָל הָעָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם לְשִׂמְחָה. וְלֹא יִמָּשְׁכוּ בַּיַּיִן שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי עֲבֵרָה:
הלכה כ״ב
יָמִים שֶׁבֵּין רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת וְהֵן בַּגּוֹלָה אַרְבָּעָה בְּתוֹךְ הַפֶּסַח וַחֲמִשָּׁה בְּתוֹךְ הֶחָג הֵם הַנִּקְרָאִין חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְנִקְרָאִין מוֹעֵד. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם חַיָּבִין בְּשִׂמְחָה וַאֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית מֻתָּר לִסְפֹּד בָּהֶן תַּלְמִיד חָכָם בְּפָנָיו. אֲבָל לְאַחַר שֶׁיִּקָּבֵר אָסוּר לְסָפְדוֹ בָּהֶן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים שֶׁסּוֹפְדִין בָּהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּפָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁיָּמִים אֵלּוּ אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית. אֲבָל לְאַחַר הַקְּבוּרָה אָסוּר לִסְפֹּד בָּהֶן:
הלכה כ״ג
אֵין מַנִּיחִין מִטַּת הַמֵּת בָּרְחוֹב בַּמּוֹעֵד שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד אֶלָּא מִבֵּיתוֹ לְקִבְרוֹ. וְאֵין מִתְאַבְּלִין בַּמּוֹעֵד. וְכֵן אֵין קוֹרְעִין וְלֹא מַבְרִין וְלֹא חוֹלְצִין הַכָּתֵף בַּמּוֹעֵד עַל הַמֵּת אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁהֵן חַיָּבִין לְהִתְאַבֵּל עָלָיו. וְאִם הָיָה חָכָם אוֹ אָדָם כָּשֵׁר אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עָלָיו בִּשְׁעַת נְטִילַת נְשָׁמָה הֲרֵי זֶה קוֹרֵעַ עָלָיו בַּמּוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קְרוֹבוֹ. וְאֵין קוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי כְּלָל וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת:
הלכה כ״ד
נָשִׁים בַּמּוֹעֵד בִּפְנֵי הַמֵּת מְעַנּוֹת אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת וְלֹא מְקוֹנְנוֹת. נִקְבַּר הַמֵּת אֵינָן מְעַנּוֹת. בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים בִּפְנֵי הַמֵּת מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת. אֵי זֶהוּ עִנּוּי שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת. קִינָה אַחַת אוֹמֶרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּעוֹרֵר עַל מֵתוֹ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא הָרֶגֶל וְהוּא נֶעֱצָב וְלִבּוֹ דּוֹאֵג וְכוֹאֵב מִזִּכְרוֹן הַצַּעַר אֶלָּא יָסִיר הַדְּאָגָה מִלִּבּוֹ וִיכַוֵּן דַּעְתּוֹ לְשִׂמְחָה:

דברי ירמיהו · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

ב׳
ולמה נקרא שמו עירוב שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ומבואות מערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום. ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין. כתב ה"ה דלפי דעת רבינו ז"ל דעיקר מילת עירוב בעירובי חצרות אבל כאן נקרא עירוב מפני שהוא נעשה באוכל. וא"ת הא מ"מ לא דמי לעירוב דעירוב אינו נעשה אלא בפת ולא בדבר אחר וזה ממ"ש בהפך שנעשה בדבר אחר ולא בפת. וא"כ טפי היה ראוי לקרותו שיתוף דדמי לו קצת דנעשה גם בשאר דברים מלבד הפת כמו שנעשה זה בשאר דברים. וי"ל דמשום דמה שתקנו תחלה היה עירובי חצרות וקראו שמו עירוב רצו לקרות לכל השאר עירוב כמוהו כיון דיש שום צד דמיון שהוא באוכל ולא רצו לדמותו לשיתוף שנעשה אחר כך:
ה׳
וצריך שיהא עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא וכו'. כתב הראב"ד ז"ל נראה לי שאם אפה ולא בישל וכו'. אין לשון הראב"ד ז"ל מדוקדק כלל דהוה ליה למימר כשלא אפה ולא בישל לצורך שבת שמה שעשה לצורך יו"ט בעוד העירוב קיים מהני ולמה נקט שאפה ולא בישל או שבישל ולא אפה אין לדבר זה טעם. וגם נראה שהוא השיג על רבינו ז"ל מפני שמלשונו נראה שמכחיש לו דין זה שכתב ולבשל כל שהוא צריך לבשל דמשמע מה שצריך לבשל בין לשבת בין ליו"ט. ואפשר ליישב דברי רבינו ז"ל דרוצה לומר דלא אפה כלל דצריך שיהא עירובו קיים עד שיעשה כל מה שצריך לשבת אע"פ שעשאו לצורך יו"ט וכן הבין דבריו ה"ה ז"ל:
ו׳
המניח עירובי תבשילין. כתב הרב המגיד ז"ל ושם מבואר שדינו כעירוב שבת ע"כ. לא ידעתי היכא נתבאר זה בגמרא אבל בהלכות ביאר אותו:
ח׳
ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיו"ט של מחר לשבת. מ"ש של מחר אין הכונה לומר שאם עומד בעיו"ט שהוא יום ד' ולמחר הוא יום ה' ויום ו' שהם שני ימים טובים שיהא מותר לבשל מיום ה' לשבת דהרי כתב ה"ה למטה בשם בעל העיטור בשבת קרובה התירו ולא רחוקה ולא כתב שם ה"ה ז"ל שרבינו חולק משמע דהכי ס"ל אלא הכוונה כשחל יו"ט ביום ו' ויום שבת והוא עומד בעיו"ט שהוא יום ה' או שהוא בא"י דאין להם אלא יום אחד שהוא יום ו':
ט׳
מי שלא הניח וכו'. מה שדחו הא דרבינו מהלכה עיין הטעם בב"י סימן תקכ"ז:
י׳
עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו וכו'. רבינו ז"ל פסק הבעיא להיתר וקשה דהרי בגמ' אתו למפשטה לאיסורא מהא דאמרינן (דף י"ח:) המעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דמשמע דמזיד אסור ותירצו דאיירי דאית ליה פירי אחריני ע"כ משמע דלרבינו דפשיט הך בעיא להיתרא מוקי הך ברייתא דאית ליה פירי אחריני וא"כ קשה שהרי בפ' כ"ג מהל' שבת כתב המגביה תרומות ומעשרות בין בשבת בין ביו"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולא כתב שם שצריך שיהיה לו פירות אחרים משמע דבכל גוונא אסור. וליכא למימר דלפי המסקנא לא צריכנא להאי תירוצא דאית ליה פירי דהא אמרו שם איסורא דשבת שאני דהא הוא ז"ל כתב דבין בשבת בין ביו"ט לא יאכל במזיד. וצריך לומר דהוא ז"ל מפרש כשחזרו ופשטו הך בעיא לאיסורא מהא דהמטביל וכו' ותירצו אי נמי אפשר בשאלה וכו' דהך אי נמי קאי אכולהו אפילו לפשיטות קמא כלומר אי נמי בין הכא ובין התם אפילו דלית ליה פירי ואפילו דלית ליה מאני והטעם דאפשר בשאלה כלומר בפירות אפשר לשאול מחבירו וכן בכלים והוא ז"ל פסק כאי נמי ובזה דבריו מיושבים:
י״ד
כל הדברים האלה שאמרנו וכו'. יש בכאן מקום שאלה דבפ"ק דביצה (דף ד') גבי שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה רב אמר נולדה בזה אסורה בזה אמרו שם בגמ' דקסבר רב שתי קדושות הן ומ"מ מתסר משום הכנה דרבה ופסק רבינו ז"ל הלכה כרב בסוף פרק ב' וכהכנה דרבה פוסק ג"כ בראש הפרק א"כ כפי סברתו של רבינו כאן דל"ל בשני שהוא ספק חול דידעינן ודאי שהוא חול ומ"מ חכמים גזרו מדרך הודאי ועשאוהו קדש א"כ בשני ימים טובים של גליות עתה בזמן הזה דהם שתי קדושות דהרי אין לומר כאן דהוא ספק דחכמים עשאוהו קדש למה לא יהא אסור ביצה שנולדה בראשון ביום ב' כמו שבת ויו"ט שאע"פ שהם שתי קדושות מ"מ אסור משום הכנה דרבה הכא נמי נימא הכי וזה לא משמע מדברי רבינו ז"ל דהוא לא חלק מזמן הקדום לזמן הזה אלא לענין הדברים שהזכיר אבל לא לענין ביצה. ולכאורה נראה דלענין ביצה נמי יש לחלק דאין להתירו ביו"ט שני ממה נפשך אם הראשון קדש וכו' כמ"ש רש"י ז"ל בפרק אין צדין דהא ידעינן ודאי דהשני הוא חול ומ"מ עשאוהו קדש. וי"ל דבשלמא התם בענין הביצה אינו מתנה כלל אלא ממילא כיון דהשני הוא חול הוא מותר אבל הכא שעל כל פנים צריך להתנות כמו שהיו עושים מקודם כשהיה להם ספק שהיו מתנים וע"כ צריך לעשות עתה כל מה שהיו עושים בראשונה כשהיה להם ספק משום הזהרו במנהג אבותיכם א"כ כשהיה מתנה ואמר אם היום קדש ואתמול חול או אם היום חול ולמחר קדש התנאי שמוציא מפיו הוא דבר שקר דהרי ודאי היום חול וכי תימא יעשה הדבר בלא תנאי זה אי אפשר דצריך לעשות כמו שהיו עושים בראשונה כמו שפירשתי:
י״ח
כיצד הקטנים נותנים להם קליות. עיין בבית יוסף ז"ל סוף הלכות יו"ט: שאין שמחה אלא בבשר. עיין שם:
כ״ג
ואין קורעים ביו"ט שני וכו'. על מה שתירץ ה"ה ז"ל דאיכא למפרך מה לחוה"מ שאינו אסור במלאכת הקריעה מדבריהם תאמר ביו"ט שאסור מדבריהם וכו'. יש להקשות דכיון דאין איסור מלאכה ביו"ט שני אלא מדבריהם נעביד הכנסת פירכא (בק"ו) כיון דאיכא כתובה בתורה ונעביד הכי ומה חוה"מ שאע"פ שאינו אסור בעשיית מלאכה לא הועילה לו קולתו זו אלא אינו נוהג בו אבילות ומ"מ חייב לקרוע יו"ט האחרון שאע"פ שהוא אסור בעשיית מלאכה נוהג בו אבילות אינו דין שיהא חייב לקרוע. וי"ל דלתרץ זה כתב ה"ה ואם אמרו שנוהג אבילות כלומר ליכא כאן הכנסת פירכא דאם נוהג אבילות אין ראוי מן הדין שיהא היתר עשיית מלאכה מה שאין כן בחוה"מ. אבל מ"מ קשה דמדכתב רבינו ז"ל ההבראה בחוה"מ משמע דאסורה ביו"ט שני וכן הספד של תלמיד חכם וכן כתב רבינו ז"ל פרק י"א מהלכות אבלות וא"כ תפול שם קושיא זו של ק"ו זה ונאמר ויהיו מספידין ביו"ט האחרון של פסח מק"ו ומה חוה"מ שאינו נוהג אבילות מברין ומספידין יו"ט שנוהג אבילות אינו דין שמברין ומספידין מה לחוה"מ וכו' נעביד הכנסת פירכא דהשתא ליכא למימר ואם אמרו שנוהג אבילות וכו' כמ"ש ה"ה ז"ל דאין הספד והבראה חילול ביו"ט מבחוה"מ. וכי תימא שמה שכתב רבינו ז"ל בפרק י"א מהלכות אבל ביו"ט שני לא הוי יו"ט האחרון אלא יו"ט שני של פסח האחרון מב' ימים הראשונים זה אי אפשר שהרי משמע יו"ט שני כל יו"ט שני שבעולם דהא קאמר ואין קורעים ואין מברין וכי היכי דקריעה הוי בכל יו"ט שני ה"נ הבראה וה"ה הספד ת"ח ועוד דאם לא תאמר כן מה הקשו כאן על רבינו ז"ל נימא דמאי דכתב רבינו ז"ל כאן לא הוי יו"ט האחרון דאין סברא לומר דמשום דקאמר רבינו ז"ל כלל משמע הכי דמאי דקאמר כלל הוא לאפוקי קרוביו של מת כמו שביאר בסוף דבריו אלא ודאי דכל יו"ט במשמע וצ"ע:
נחלת הכלל · ToratEmet

בינה לעתים · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

א׳
יו"ט שחל להיות בערב שבת אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבוא לבשל מיו"ט לחול שקל וחומר הוא, לשבת אינו מבשל כ"ש לחול, לפיכך אם עשה תבשיל מעיו"ט וכו'. אף דקיי"ל הכנה דרבה, מ"מ כיון דקיי"ל הואיל, אין כאן איסור דאורייתא כלל ואף חכמים לא היו אסרו כלל כיון דיש כאן צורך שבת רק הוא מטעם שכתב רבינו ז"ל כדי שלא יבואו לבשל מיו"ט לחול וכמ"ש הרז"ה עיי"ש. ועיי' ריש סימן תקכ"ו ובמג"א שם שכתב דדברי תוס' ריש ביצה ד"ה והיה ביום הששי הם תמוהים וצריכין ישוב עם הש"ס דפסחים עיי"ש ולהבין דבריהם צ"ל דתוס' פסקו כרב חסדא דלית ליה הואיל, אמנם בהאי דס"ל לר"ח דמן התורה צרכי שבת נעשים ביו"ט לא קיי"ל כוותיה, דהא קיי"ל הכנה דרבה מוהיה ביום הששי וכו' דאין יו"ט מכין לשבת, וא"כ שפיר הקשו איך אופין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין דהא הואיל לא אמרינן וצרכי שבת נעשין ביו"ט נמי לא אמרינן מטעם הכנה דרבה, ולזאת כתב התוס' דבדבר האפוי ומבושל לא שייך הכנה וא"כ הדרא לכללא דר"ח דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ מדין תורה מותר לבשל מיו"ט לשבת רק דחז"ל אסרוהו כדי שלא יאמרו וכו' וע"י עירובי תבשילין התירוהו ודברי תוס' נכונים.
ג׳
עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים ואין עושין עירוב זה לא בפת וכו' אלא בתבשיל שהוא פרפראות כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן. ועיין בהגהת מיימוני שהביא בשם הירושלמי דיש ליקח פת כביצה וכתב הרמ"א בהג"ה סי' תקכ"ז דכך יש לנהוג, ובירושלמי לא מצאתי דבר מה שהעתיק בשמו ואדרבה מבואר שם כמו בתלמודא דידן דדי בכזית, ואפשר לומר דבירושלמי דס"ל דמערבין ליו"ט ראשון וליו"ט אחרון כמו בחג הסוכות בעירוב אחד וכמ"ש המג"א ומרדכי וא"כ כיון דבעי תבשיל לסמוך עליו ליו"ט ראשון ואחרון לכך בעי שני זתים אחד ליו"ט ראשון ואחד ליו"ט אחרון ולכך מצריך דוקא פת כביצה דהוא שני זיתים וס"ל דבדיעבד בפת לחודא סגיא ולכך מערב בפת כביצה ותבשיל סגי בכזית כיון דהוא רק לתוספת מצוה בעלמא, כי בלא"ה צ"ל בירושלמי דתבשיל הוא רק לתוספת מצוה בעלמא כיון דהוא מצריך לפת כביצה ותבשיל סגי בכזית ש"מ דס"ל דפת עיקר ותבשיל הוא רק תוספת בעלמא וצ"ע. ודע כי בין השמשות מותר להניח עירוב תבשילין הואיל היותו רק מלתא דרבנן, וכתב הט"ז (סימן הנ"ל ס"ק ג') בשם הראב"ן דאפילו אם כבר התחילו הקהל ברכו כל זמן שלא התפללו תפילת יו"ט לא הוי קבלה ליו"ט ומותר להניח עירוב תבשילין ולא ידעתי מה ראה על ככה להעתיק דברי הראב"ן דהראב"ן ס"ל דאף בשבת נמי דינא הכי דבאמירת ברכו לא נתקדש שבת כלל ולא הוי קבלה לשבת עד שיתפלל הקהל תפילת שבת וכמבואר בראב"ן סימן תקס"ח דבשבת חד דינא אית ליה עם יו"ט, וא"כ לדידן דקיי"ל דעניית ברכו הוי קבלת שבת ה"ה ליו"ט וא"כ אסור ג"כ להניח עירובי תבשילין ולא קיימ"ל כהראב"ן כלל בזה.
ה׳
התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או אבד הרי זה גומר. עיין במג"א ס"ק ט"ז שכתב דאפילו לא הניח הקדירה אצל האש רק התחיל בתיקונה, כגון חיתוך הלפתות וכדומה מותר לבשלן, דהא עיסה שהתחיל ללוש מותר אחר כך לאפות וכו' עיי"ש, וצ"ל דבהאי תיקונה עביד מלאכה דבחיתוך הלפתות לחתיכות קטנות הוי טוחן, דאם לא כן אינו ראייה כלל מלישה, דהא התם כבר עשה מלאכה ואם אתה תאסור עליו האפיה א"כ עשה ביו"ט מלאכה גמורה שלא לצורך, וחומרא זו קולא היא משא"כ בשעדיין לא עשה מלאכה גמורה אין להתיר אחר כך לגמור ולעשות מלאכה גמורה.
ז׳
ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל הקרוב אליה בתוך התחום ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי. ועיין במ"מ שכתב שאין ראיה לדברי התוס' והרא"ש דס"ל דלא מהני למי שיכול לבוא אליו ע"י עירובי תחומין עיי"ש והיינו דס"ל בהא דשאל עד כמה דאמרינן עד תחום שבת, אין כוונת הש"ס בזה למאי דבחוץ לתחום לא מהני דהוא פשיטא כמ"ש היש"ש עיי"ש דמהיכי תיתי יכול לערב לאנשים אשר אינם עמו במחיצה אחת, רק דהש"ס שאל עד כמה דהו"א דלא סמיך דעת המניח רק אדרים בעיר ממש אבל חוץ לעיר ושבעים אמה עבורה של עיר לא יהיה דעתו עליהם קמ"ל הואיל והם בתוך התחום יכולים להיות בכלל עירובו וא"כ אין כאן ראייה כלל ולק"מ קושית היש"ש הנ"ל וק"ל.
ח׳
המניח עירוב תבשילין וכו' ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיו"ט של מחר לשבת. כתב המגיד משנה יש מי שאומר להוסיף בנוסח הברכה ולהדליק את הנר וכו' ונראה דרבינו לשיטתו אזיל דס"ל בהבערה מותר אפילו שלא לצורך כלל דאמרינן ביה מתוך [ועיין ריש פרק א'] ואף בלא צורך קצת כמו נר של בטלה מותר להדליקה ביו"ט ומכ"ש לצורך שבת, ורב הונא דאמר מי שלא הניח עירובי תבשילין מדליקין לו נר אחד, דרב הונא לטעמיה אזיל דס"ל (דף כ"ב) בעישון דמוגמר אסור בהבערה דמבעיר אסור עיי"ש בתוס' ומהרש"א כתב להדיא דר"ה ס"ל דלא אמרינן מתוך, ולכך ס"ל דמדליקין רק נר אחד משא"כ לדידן דקיי"ל בהבערה מתוך וכו' מותר להדליקו, וכן השו"ע אף דהוא פוסק [בסימן תקי"ד סעיף ה'] נר של בטלה אסור להדליק לכתחילה היינו לפי דאמרינן בירושלמי לא תאסור ולא תשתרי, וא"כ לצורך שבת וכדומה ודאי מותר כיון דמדינא מותר, רק הירושלמי החמיר בו ומכ"ש להרמב"ם דמותר לגמרי, ומה שהקשה המג"א בסי' (תקכ"ז) ס"ק ח"י על השו"ע מהאי דר"ה הנ"ל לק"מ דלפי מ"ש על כרחך הברייתא כר"ע אתיא או כב"ש דס"ל דלא אמרינן כלל מתוך, דכלהון בחדא שיטתא קיימי עם ר"ה משא"כ למסקנא דקיימ"ל מתוך, ודאי דמותר ודו"ק.
ט׳
מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו לו אחרים כשם שאסור לו לבשל ולאפות כך קמחו ומאכלו אסור ואסור לאחר שהניח לעצמו לאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו. בגמרא מבואר בהאי ברייתא דלא יבשל לא לו ולא לאחרים ורבינו השמיט האי דינא דאסור לבשל לאחרים, ונראה דס"ל לרבינו דהא דאסור לבשל לאחרים היינו דוקא משלו דקמחו נאסר אבל מן האחרים מקמחא שלהם כיון דהם הניחו עירובי תבשילין אין איסור בדבר זה דשליחותייהו קעביד ועיין בשו"ע סי' הנ"ל סעיף כ' מה שחדש הרמ"א בהאי דינא דיושב בתענית אסור לעשות מלאכה לצורך אחר וצ"ע [ועיין ריש פרק א' מ"ש לחדש בדברי הרמ"א הזה]. והנה הרי"ף והרמב"ם השמיטו האי מימרא דרב הונא וברייתא מי שלא הניח עירוב תבשילין דאופין לו פתו וטומנין לו קדירה אחת ומדליקין לו נר אחד ואף צולין לו דג קטן והיינו כדי צרכו בצמצום וכו', ונראה דס"ל דהא איבעיא להו בש"ס עבר ואפה מאי ופשטינן מהאי דמעשר בשבת במזיד לא יאכל וכו' ודחי, דהתם אית ליה פירי אחריני, וקשה הא גם כן מאי דצריך לו הוא מותר, וכל השאלה היה אי מותר לו לאכול אף בהרוחה, וזאת הוי כמו פירי אחריני דודאי אף במעשר אי אית ליה פירי אחריני לא שרי ליה לאכול מהאי דעשר בשבת, וא"כ על כרחך סתמא דהש"ס לא ס"ל כלל האי סברא הנ"ל וא"כ אם אין אתה מתיר לו האי דאפה באיסור אין לו כלל דבר לאכול דאין לחלק כלל בעירוב תבשילין, או להתיר את הכל כיון דכבר אפה או לאסור הכל וישב ויתענה ודו"ק.
ט״ו
לפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב יו"ט בלבד. עיין בלח"מ שהקשה מהא דקיי"ל בביצה בשני יו"ט של גליות נולדה בראשון מותרת בשני אף דיו"ט ראשון לדידן יו"ט ודאי מ"מ כיון דגם יו"ט שני גזרוהו חכמים לעשות א"כ הוי יו"ט שני כשני קדושות ונולדה בזה יהיה אסורה בזה דאין יו"ט מכין לחבירו וכו', עיי"ש מלבד דיפה תירץ בעל הלח"מ אף גם דהכנה דנולד הוא רק מדרבנן דאתמול גמרה לה כמ"ש הר"ן ויתר פוסקים וא"כ בהאי ביו"ט שני לא גזרו כלל חכמים ולא אסרוהו אלא מיו"ט לשבת ולא מיו"ט לחבירו. איברא מה שהקשה הר"ן דהא רבא דאמר מניח אדם עירוב תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה ובזמן רבא היו הכל בקיאין בקביעא דירחא, ונ"ל דרבא לטעמיה אזיל דהוא ס"ל בריש פרק שני [דביצה] דטעם דעירוב תבשילין הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ופרכינן יו"ט נמי ופירש"י היינו קודם סעודה, ומשני שמא יפשע ופירש"י שמא ישכח משום דטריד בסעודה, ומעתה ס"ל להרמב"ם דהא דחוששין שמא ישכח היינו קודם סעודה דאז הוא טריד בסעודת יו"ט, ואם אתה אומר להניח קודם סעודה חיישינן שמא יפשע ויניח לאחריה, דקודם סעודה הוא טריד כמ"ש רש"י ואח"כ אי אפשר לברור מנה יפה לשבת דאז הוא אכיל ליה לכולא, משא"כ בשחל יו"ט ביום ה' וביום ו' דס"ל לרבא דיניח מיו"ט לחברו ומתנה דאף ביום עירוב יכול להתנות וצ"ל כיון דיום ו' פנוי לפניו עדיין צריך לברור מנה יפה ליו"ט, ומעתה אף דהם שני קדושות מ"מ מה בכך סוף סוף בכל יום אין כאן כלל חששא דפשיעה, רק דחששא הוא מקודם סעודה לאחריה, אבל באותו יום לאחר הסעודה, דלא טריד הוא וודאי דיניח כיון דיום ו' פנוי הוא להניח ולברור לו מנה יפה לשבת, וא"כ מותר להניח עירוב תבשילין, דלרבא אף ביו"ט היה מותר רק דחששא דפשיעה מעכבו, ובשני ימים ליכא כלל האי חששא דפשיעה כנ"ל, ועיין בים של שלמה (פרק שני דין י"ד) שהביא דאיכא מרבוותא דס"ל לרבא אף ביו"ט שני יכול להתנות בשכח להניח קודם סעודה, ואף להחולקים עליו, כו"ע מודים להניח ביום ראשון ושני כיון דוודאי יברור מנה יפה, וא"כ שפיר קאמר רבא הרי זה מניח ומתנה, זולת בשני י"ט של ר"ה דהוי יומא אריכתא וקבעו חז"ל כאלו הוא יום ארוך לכל דבר וא"כ הרי הוא כמו דאין לערב ביום אחד קודם הסעודה, משום חששא דיערב לאחריה, וה"ה ביו"ט של ר"ה דהוי נמי כמו יום אחד וביום אחד אין השעות מתחלקות ולומר דשעה אחת מותרת ושעה אחת אסורה, וכל זה הוא לרבא אבל למסקנא דאמרינן דטעם דעירוב תבשילין כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת, ומכ"ש מיו"ט לחול ולדידן לא קשה כלל אי הכי יו"ט נמי וא"כ הואיל לדידן שני קדושות הן ותרווייהו יו"ט גמור הם, לכך אסור להניח בהו עירוב תבשילין ולק"מ קושית הלח"מ הנ"ל ודו"ק. והא דהקשה היש"ש (ביצה דף ו') מהאי דרב אשי דאמר לרבינא על הא דהקשה ליה ולותיב מר האידנא כרבא והשיב לו אימר דאמר רבא בשני יו"ט של גליות בב' י"ט של ר"ה מי אמר וכו' אף דבימי רב אשי היו בקיאין בקביעא דירחא עיי"ש, י"ל דקושטא דמלתא קאמר כיון דהאי עובדא היה בר"ה, אין להתיר אפילו לרבא ולזמן קודם שלא היו בקיאין בקביעא דירחא, נמי בשני י"ט של ר"ה אסור, ועדיפא מיניה משני ומה לו להכניס את עצמו בפלוגתא במילתא דידיה ובמלתא דרבא כיון דמילתא דידיה לכו"ע אסורה דהיה בר"ה, ולכך הר"ן דהקשה להרמב"ם לא הקשה אלא ממילתא דרבא דאמר מניח אדם ומתנה דבזמנו קאמר ולא הקשה ממילתא דרב אשי דהיה מעשה בזמנו, משום דזאת יש לדחות דעדיפא מיניה משני ולק"מ קושית היש"ש ודו"ק.
ט״ז
כשם שמצוה לכבד וכו'. עיין במג"א שכתב דאם לא אכל ביו"ט בערב, שיאכל ב' סעודות ביום, ולא ידעתי מנ"ל זאת בשלמא בשבת סומכין אקרא מנין הסעודות דיהיו שלשה דוקא ולכך אם לא אכל בלילה יאכל ביום להשלמת מנין הרמז בקרא, משא"כ ביו"ט דלא מצינו כלל רמז למנין סעודות רק ערב ובוקר, ואי עבר ולא אכל הרי הוא מעות שלא יוכל לתקן ומה יועיל שיאכל ביום וזה פשוט.
י״ח
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים. ועיין בב"י שהקשה מנ"ל זאת להרמב"ם, והיש"ש כתב דכך מפורש בש"ס קטנים בראוי להם והיינו אגוזים וקליות, ובירושלמי פרק ערבי פסחים מבואר להדיא דבראוי להם והיינו אגוזים ולוזים ועיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

א׳
ואיסור זה מד"ס כו'. הנה באמת הך אם צרכי שבת נעשים ביו"ט זה תליא אם מכשירי אוכל נפש דוחין יו"ט דהוא בעצם אינו אוכל נפש של יו"ט רק הוה לצורך של צורך אוכל נפש ובאמת גם נדרים ונדבות ג"כ הוה גדר מכשירי אוכל נפש דהוא רק גורם דהא משולחן גבוה קזכו כדאמרינן ביצה דכ"א ועי' חולין ד' פ' ע"ב דקרי ליה לשחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה וגם צורך גבוה הוה ג"כ רק כמו מכשיר ובזה א"ש הך דפסחים ד' מ"ז וכ"ש אפיית לחם הפנים דהוה רק מכשיר ועי' תוס' פסחים דף מ"ו ע"ב וביצה ד' כ"ז ע"ב גבי שריפת קדשים וזהו מה דקבעי ליה לרב חסדא בסנהדרין ד' קי"ב אם מהניא שחיטה בבהמה של עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה ע"ש והטעם משום דהשחיטה הוא רק משום דין לא משום פעולה וע' תוס' פסחים דמ"ו ד"ה ואי אמרת ע"ש:
ג׳
והעירוב תבשילין כו'. עיין בהשגות אבל לא יגמור כל צרכו, עי' בר"ן ורא"ש אך יש לומר דרק אפייה ובישול דהוה שני דברים וכמ"ש התוס' כאן די"ז ע"ב ובע"ז דל"ז:
ט׳
ואסור לאחר כו' עד שיקנה לו כו'. עי' בתוס' ור"ן כאן ועי' בירושלמי פ"ז דדמאי ה"א דמי שיש לו תנאי ודאי בסתם אם אחר מזכה לו המאכל שלא עישר יכול הוא לעשרו וכעין הסברת הר"ן ז"ל כאן ועי' מה שכתבתי בזה בהל' אבילות אם גם שם מוטל רק על האבל או גם על כלים שלו ע"ש ברש"י מו"ק ד' י"א ע"ב ד"ה פסקא:
י״ד
אבל היום שבני א"י כו'. עיין בהשגות ועי' בהה"מ והנה עי' זבחים ד' ע"ג ע"ב דאמר שם רבא השתא דאמור רבנן כו' אי אקריב לא מרצי ר"ל ג"כ כן דמתחלה דס"ל דטעמא משום דהאיסור לא בטיל ודאי אם הוכר האיסור ודאי דיכול להקריב השאר כיון דאין האיסור מצד עצמן ועי' בכורות ד' כ"ה ע"ב יבקר ע"ש אך שם מיירי בבע"ח דאינם נדחים אך מ"מ זה הוי כעין הך דגיטין ד' מ"ב ע"ב אי אתי אליהו ע"ש אבל השתא דבאמת צריך שיהיה בטל רק מטעם גזירה נאסר הכל והוי דיחוי ועי' בירוש' חלה פ"ג ה"ז דמקשה שם גבי מנחה שנתערב בחולין היאך מועיל הקומץ להתיר שיריים באכילה הא הם לא הוי עליהם דין מנחה והוי רק איסור ולאיסור לא מהני הקומץ ועי' בפסקי תוס' מנחות סימן קצ"ז גבי עיסה שהחמיצה ע"ש והוה כעין הך דאמרינן בשבת דקט"ז דלגבי גליונים אף אם הלך הכתב מ"מ הקדושה עדיין במקומה ע"ש ועי' זבחים דמ"ט ע"א גבי טפל חמור מן העיקר ותוס' ב"ק דק"א ע"א גבי משקה טפל לפרי ע"ש, ולענין פסח עי' פסחים ד"ל ע"א גבי הך דר"נ דאמר בתר ז' יומי דפיסחא ע"ש ועי' מנחות ד' ס"ח ע"ב גבי חדש ובפסקי תוס' שם ועיין תענית ד' ה' ע"א:
י״ז
יש בכלל אותה השמחה כו. וזה שייך אף בלילה כמבואר פסחים דף ק"ח ע"ב:
י״ח
ואנשים אוכלים כו'. הנה בגמ' פסחים ד' ק"ט ע"א משמע דלא בעי תרווייהו רק משום דהנה מבואר בגמ' מו"ק ד' ט' ע"א דאין שמחה בלא אכילה ושתיה ועי' סוכה ד' כ"ה ע"ב אין שמחה אלא במקום סעודה רק לזה לא בעי בשר ויין רק אכילה ושתיה ועי' מו"ק ד' י"ד ע"ב דאמר שם דעיילי ואכלי ושתו כו' וסנהדרין ביום שדנין ד"נ אסורין לשתות יין כמבואר בסנהדרין ד' מ' וד' מ"ב ע"ש ועי' תוס' מו"ק ד' כ"ב ע"ב ד"ה ולשמחות ע"ש וגם אכילה יוצא בבשר עוף. ובאמת בזה פליגי ר"א ור"י אם שמחת יו"ט רשות או חובה דלר"א ג"כ מודה דבעי לאכול ביו"ט רק לא משום שמחה וזהו דאמר בירושלמי פ"ו דפסחים ה"ב דלר"א רשות ר"ל דיכול לאכול שאינו מבושל אף דבחי ליכא שמחה [השמטה ועי' בירושלמי בחגיגה פ"א דס"ל דגם בחי יוצא בשמחת יו"ט ע"ש בסוף ה"ד דהכהנים יוצאים בשעיר ודלא כבבלי פסחים דף ע"א ע"א וזהו ג"כ כונת הירושלמי שם בה"ב דשמחה יוצאין ג"כ בדבר שאין דרכו לכן ר"ל חי ועי' תוס' מנחות ד' מ"ח ע"א דס"ל דאכילת חי לא הוה קיום מצות אכילת קדשים ע"ש בד"ה חטא ושם ד' ק' ע"א בתוס' ד"ה ששונאין דרק הוה מה שלא נשאר עי"ז נותר לא מצות אכילה ועי' בירושלמי פ"ג דעירובין ה"א דיליף מכאן דמערבין בבשר חי אף בלא מלח ועי' בהך דביצה ד' כ"ה ע"א גבי כזית חי לגבי יו"ט וע"ש ברש"י ד' ל"ג ע"א גבי בני מעים דהוי מוקצה ביו"ט אך י"ל דקדשים שאני משום דבעינן למשחה כמבואר בזבחים ד' כ"ח ע"א גבי עור האליה ועיין בירושלמי פסחים פ"ו ה"ב רצה בישל רצה לא בישל ע"ש ע”כ השמטה] ולכך ס"ל לר"א בסוכה ד' כ"ז דשייך השלמה גם ביו"ט ראשון משום דלא הוה גדר שמחה רק משום גדר דין ועי' תוס' חגיגה ד' ו' ע"ב ד"ה יש בו שמחה ועי' רשב"ם ב"ב ד' צ"א ע"א דכל ז' ימי המשתה הוה יום אחד וכן גבי יו"ט הוי ג"כ כן עי' זבחים ד' צ"ז ע"א. הכתוב עשאה לכולם לינה אחת. והנה באמת נ"ל כך דיש חילוק בין שבת ליו"ט כך דהשבת הוא בעצם נקרא עונג וכיון שנקרא עונג ממילא צריך לאכול כדי לענגו ועי' בספרי על וביום שמחתכם ע"ש ועי' ברכות ד' מ"ט ע"א דמספקא ליה על ר"ח אם בעיא שמחה ועי' שבת ד' כ"ד ע"א ואין בהם קדושה על הכוס ועי' סנהדרין ד' ע' ע"ב אטו בבשר ויין ועי' במס' סופרים דבר"ח היו מברכין על היין ע"ש ועי' ברכות ד' מ"ב ע"ב. ועי' תוס' מו"ק ד' כ"ג ע"ב גבי אבילות בשבת כו' ולכך ס"ל בירושלמי דמעשרות פ"ג כר"י דהיום קובע למעשרות בשבת ואף שלא הזמינו לצורך סעודת שבת וזהו מה דאמר בפסחים ד' ק"ה ע"א כשם שהשבת כו' אבל יו"ט אף דמוכח בכ"מ דקבע למעשר זה רק הסעודה עיין בירושלמי פ"ד דדמאי ה"א ונזיר פ"ה גבי מנחות ע"ש ולכך צריך לאכול ולשתות ועי' ביבמות ד' מ"ג ומו"ק ד' י"ח ע"ב דלגבי נשואין בלא סעודה איכא ג"כ שמחה אבל ביו"ט אינו כן ועי' בסוכה ד' כ"ה ע"ב ועי' בירושלמי דסוטה פ"ח גבי יין קוסס ע"ש דאמר דמקדשין בו האשה ועי' פסחים ד' מ"ט וכ"מ בזה ועי' במנחות ד' כ' ע"א אם הנסכים הוא משום שמחה או משום שתיה ונ"מ ליין מגתו דשמחה ליכא ושתיה איכא ועי' ב"ב ד' צ"ז ע"ב ומנחות ד' פ"ז מה דפליגי בזה רש"י ותוס' ונדה ד' ח' ע"א ע"ש ברש"י ותוס' ועי' סנהדרין ד' ע' ע"א גבי בן סו"מ ועי' זבחים ד' צ"א ע"ב וסוכה ד' מ"ט ע"ב דיש שני מיני נסכים אחד משום שתיה ואחד משום אשה ע"ש ובזה א"ש ואכמ"ל:
י״ט
בכלל מ"ע כו'. עי' מו"ק ד' י"ד ע"ב:
כ״א
חייבין ב"ד כו'. עי' מו"ק ד' ו' ע"א דדבר שב"ד עושין עושין זה במועד משום דמוזלי אגרא ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

א׳
כדי שלא יבא לבשל. רבינו פסק כר"א ורבא אמר הטעם כדי שיברור עי' הה"מ ועי' בהרא"ש שכתב נפ"מ לערב קודם עיו"ט ויו"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבא ובכלבו כ' דלשון משנתנו לא משמע הכי ואפשר למצוא נפקותא אחרינא ע"פ מ"ש רבינו בפרקין הט"ו שאין אדם מערב ומתנה בזה"ז לא ע"ת ולא ע"ח ולא ש"מ ע"ש הטעם. והר"ן והראב"ד חלקו עליו ובהר"ן ביאר הטעם שאין לנו להחמיר יותר בזה"ז כיון דאינהו הוו מצו מתנו אנן נמי מתנינן ע"ש בפ"ק דיו"ט. והנה סברת הר"ן נכונה מאוד לטעם דרבא כדי שיברור ואמרינן בגמרא דאפילו ביו"ט נמי אלא כדי שלא יפשע גזרו והיכא דשכח מלערב ואתני ביו"ט ודאי דרשאי דאין שייך כאן סברת רבינו דלדידן היום ודאי יו"ט מה"ת דמאי הוי משא"כ לטעמא דר"א מסתבר יותר סברת רבינו וא"כ רבא ור"א בהא פליגי מש"ה נאיד ר"א מטעמיה דרבא משום דקשה לי' דלמה לא רמז לנו המתני' דיש אופן ותקנה להניח ע"ת מיו"ט לחבירו א"ו דהטעם הוא שלא יאמרו וכו' א"כ סברת רבינו א"ש. ובזה מיושב קושית הר"ן על רבינו שכתב ואין דברי רבינו מחוורין דרבא דאמר להך דינא מסתברא דלדידיה הוא דאמר ואע"ג דבקי בקביעא דירחא, ומן האמור מיושב דודאי לשיטת רבא מודה רבינו דאין לנו להחמיר ורבינו פסק כר"א. ונראה לי ראיה לדברי רבינו מהך דרבא גופא דקשה מפני מה נקיט רבא דינו בעירובי תבשילין ולא נקט עירובי חצירות ושת"מ א"ו הן הן הדברים שכתבתי דרבא גופא לא קאמר דינו אלא בע"ת משום דלדידיה גם ביו"ט יכול להניח מצד הדין וכמ"ש ועמ"ש בזה בש"י ר"פ יו"ט ד"ה אינו:
י״ב
כיוצא בו וכו'. עמ"ש הה"מ בשם בעל העיטור ומסתבר טעמיה לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא ויום הראשון הוא מה"ת משא"כ בזמן שהיו ב"ד מקדשין ע"פ הראייה ואפשר דהכא כ"ע מודו אפילו להראב"ד שבהל' י"ד משום סברת שבות קרובה ועי' ברכי יוסף א"ח סי' תקכ"ב שכתב בשם הרדב"ז בתשובה סי' תקצ"ד מיני עופות ומיני בשר שאם יבשלום ביום שחיטתם אינם יפים לאכילה כמו הנשחטים מאתמול מותר לשוחטן ביום ראשון ע"ש וכל כיוצא בזה. ועי' שו"ת רשב"א ח"ג סי' רע"ד:
ט״ו
ולפיכך אני אומר וכו'. עי' מה שהקשה הר"ן על דברי רבינו מביאו הב"י סי' תקכ"ז מה שהקשה מרבא ועי' בס' ברכי יוסף או"ח סי' קכ"ד שתמה על הר"ן דמבואר בדברי רבינו דרבא היה סומך על קביעת א"י בזמנו ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

י״ד
אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון כו' אין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. הנני לכתוב פה מה שנשאלתי במה שהורה חכם מפורסם להתיר לישראל לנגן בכלי שיר ביו"ט שני ביום גנוסיא של מלך לכבוד המלך. אם יפה הורה והשבתי לכאורה הלא גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה מאן ל"ת לא תסור ורב אשי איפסוק לי' קרנא דחוטי בכרמלית ולא שדי לי' בכרמלית בסוף הקומץ רבה אולם זה דוקא במידי דבזיונא הוא לבריות, אבל במידי דאין בו משום בזיון אלא ענין של כבוד שצריך לנהוג למלכים צ"ב מי שרי. והנה אשכחן בפרק מי שמתו דמוקי הך דמדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים כו' דרוב ארונות יש בהן פותח טפח כו' ומשום כבוד מלכים לא גזרו רבנן. הרי דמשום כבוד מלכים מותר במידי דהוי טומאה מדברי סופרים ובמסקנא דסוגיין מסיק לחד גירסא שהובא' בתוספות דלאו שאינו שוה בכל דחי לי' מידי דכבוד הבריות ולפ"ז הא תו מצי למימר דמדלגין בטומאה דבר תורה ומשום דהוי לאו דטומאת כהנים אינו שוה בכל וצ"ל דמה דלא הוי בזיון אלא משום כבוד מלכים שזה אינו בכל אדם רק במלך לא אלים למדחי דבר תורה אף שאינו שוה בכל. ונראה לי דעד כאן לא אשכחן דמידי דכבוד מלכים לא גזרו רבנן דוקא היכא דאשכחן דהתורה לא גזרה על טומאתו במקום בזיון גדול כמו קבורת מת מצוה אבל במקום שהתורה לא חילקה ולא מחלה על מצותה משום כבוד הבריות תו גם חכמים לא הקילו על מצותן משום כבוד מלכים אף בדבריהם. ומה"ט נ"ל איסור להוציא ס"ת לכרמלית בשבת משום כבוד מלכים [אשר מצאנו כזה ירושלמי יומא פרק בא לו והא תמן מובלין אורייתא גבי ריש גלותא אר' יוסי בר"ב כו'] דכיון דלא שריא רחמנא משום כבוד הבריות תו לא הקילו חכמים משום כבוד מלכים ולפ"ז ביו"ט ש"ג דהותרה אפילו מלאכה גמורה לגבי מת דכחול שויוהו רבנן הוה"ד דשבות דידי' כמו לנגן בכלי שיר שריא משום כבוד מלכים אע"ג דעיקר' דהך דרבנן הוא יו"ט ראשון לא אשכחן דניהוי שרי מלאכה גמורה משום כבוד הבריות מ"מ מסתברא כדאמרן ויפה הורה. וראיתי בשו"ת ריב"ש סי' רכ"ו שנשאל בתינוק שמילה שלו בחול המועד אם מותר לעשות לו מלבושין בחוהמ"ע משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה יעו"ש מה שאסר ולדעתי נראה דעד כאן לא שריא משום כבוד הבריות אלא היכא דבעידנא דעוקר אתה את המצוה בזה מצילו מבזיונא וכמו מדלגין היינו לקראת מלכים וכמו בא בטמאה באין עמו בטמאה וכמו קבורת מת מצוה וכי"ב. אבל תמן הלא בשעה שתופר הבגדים לתינוק בזה אינו מציל את אבי התינוק מבזיון ולא הוי בעידנא אפשר דלא מידחי משום דבשעה שמצילו מן הבזיון אין שום דחי' לאיסור וכה"ג לא אשכחן דשרי ודו"ק. והנה רבותינו בתוס' ב"ק דף פ"א העירו דנוכיח להתיר ביום טוב שני אף של רה"ש לכרות עצים לעשות ברזל לצורך מילה ע"י ישראל מקו"ח ממת דלא שרי לקבור ע"י עו"ג בשבת אפילו הכי ביו"ט שני של רה"ש אפילו ישראל יתעסקו בו. כש"כ מילה דשריא ע"י עו"ג איסורא דאוריתא בשבת [לשיטת בה"ג ורבים מקדמונים בפרק הדר] לצורך מילה לאתויי חמין דרך רה"ר בודאי שרי מלאכה גמורה ע"י ישראל ביו"ט שני של רה"ש ג"כ יעו"ש. והנה באמת הנם שני סוגים, דמכשירי מילה הם מכשירין מדבר הדוחה שבת עצמה במלאכה גמורה ע"י ישראל זה המילה בעצמה, אבל נגד זה הלא אפשר לקיימן קודם השבת שהזמן ידוע שצריך למולו בשבת ויכול להכין מע"ש, לא כן קבורת מת היא בעצמה אינה דוחה שבת ואין לקיימה קודם כי אין ידוע אם יהי' מת למחר נמצא דשבות דשבת ע"י עממין חמיר לענין דאין תכליתו דוחה שבת ע"י ישראל כמו לקבור מת ע"י עממין וקיל לענין מכשירי מילה דמילה בעצמותה נדחית בישראל במלאכת חובל דלא ליתי לאקולי במלאכת שבת דלא ילמדו ממילה שכן בעצמה דוחה שבת אבל יו"ט שני דדבריהם להקל במלאכה גמורה לישראל לא עשו רק בדבר שלא יתכן לקיימו מערב יו"ט ולכן אף למיגד לי' גלימא ולמיגז לי' אסא התירו דזה לא יתכן לקיים מערב יו"ט דמי יודע מי ימות למחר ביו"ט, אבל בדבר שיכול לקיימו מערב יו"ט הלא הוי כמבטל יו"ט דדבריהם במכוון גזרו טפי אף לצורך מילה. ולכן לדון כיון דבמת שריא מכשירין דיליה למיגז לי' אסא כו' ביו"ט ב' כ"ש דשרו מכשירי מילה זהו ק"ו של שטות דהא מכשירי מת לא שייך להכין מעיו"ט ודלא כמחבר אחד שטעה בזה. וזה ברור ובתשב"ץ ח"ג סי' ש"ד יעוי"ש שלקיים ענה כסיל אמר מכשירי קבורה יעוי"ש. אולם נראה גדר יותר מדוקדק דבשבת חזינן דהותרה לצורך גבוה לגמרי ולצורך הדיוט לא אשתראי כלל [אם לא בפקוח נפש שדוחה כל התורה כלה וחי בהם ולא שימות בהם אפילו מספיקא דילי'] לא כן יו"ט לצורך הדיוט הותרה לגמרי ולצורך גבוה לא הותרה לכם ולא לגבוה, ונדרים ונדבות עולות אין קרבין ביו"ט וא"כ רבנן ג"כ בדבריהם תקנו כעין של תורה שבשבת התירו מכשירי מילה ע"י עו"ג שזה צורך גבוה וכמו דאמרו בפ"ק דמנחות דף ה' מה לשבת שכן הותרה במלאכה אצל הדיוט במילה, אטו מילה צורך הדיוט הוא, מילה מצוה היא אבל לא קבורת מת שזה צורך הדיוט הוא דלא ליתבזי או דליהוי לי' כפר' ע"י עו"ג ג"כ, אמנם ביו"ט ב' של דבריהם עשו כיו"ט ראשון לגבי חי כן עשו יו"ט שני לגבי מת דהוא צורך הדיוט אבל במכשירי מילה ע"י ישראל החמירו דזה צורך מצוה הוא ולא לצורך הדיוט. וזה נכון. ומסייע לסברתנו הקודמת דמשו"ה התירו לכבוד מלכים בטומאה דמשום כבוד הבריות שריא רחמנא להטמא לקרובים אבל בשבת להוציא ס"ת לכרמלית נ"ל דאסור דלא הותרה שבת לא צורך ולא לכבוד הדיוט ודו"ק.
י״ז
שבעת ימי הפסח וכו' וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב כו'. הארי החי בסימן ק"ב שאוג ישאג על נוי והדרת החג יום תרועה אשר רבים הקילו במעלתו ואמרו כי אין בו שמחת יו"ט יעו"ש ומה שהעיר מהך דעושין ע"ת בר"ה שחל סמוך לשבת לרב אשי דאמר כדי שיברור מנה יפה ליו"ט אינה ראי' כלל דאטו יחלוקו חכמים לומר דיו"ט של רה"ש א"צ עירובי תבשילין זה בוודאי הי' קלקול גדול ולומר כמו שאופין מיו"ט זה לשבת בלא עירוב כן אופין לחול ויו"ט זה שני משאר יו"ט ונהי דלית לי' טעמא דרבא מ"מ קלקול גדול יצא מזה. ומה שהאריך בראיתו מפסחים והניח בצ"ע מה דקשה דהא לילה ראשונה דסכות דשמחה אינה נוהגת בו מן התורה ובכ"ז התירה התורה אוכל נפש אלמא דהיתר של אוכל נפש אינו משום מצוה דשמחת יו"ט לק"מ דהא קאמר בירושלמי במסכת רה"ש סוף פ"ק דדבר שמצוותו לבוא ביום מכשיריו דוחה השבת בלילה יעו"ש א"כ הכא אף אם לא הותרה אוכל נפש רק משום מצוה דשמחה הנוהגת ביום הלא שרי לעשות כל המלאכות בלילה לצורך מחר ושוב אפילו כי אופה ומבשל לצורך לילה ג"כ ליכא איסורא הואיל וחזי למחר דהואיל כזה סברו כו"ע כיון דלא מיחסרא מעשה היינו שלא יעשה בה שום חידוש רק שיניח למחר. ודו"ק. ואפשר שלזה כיון הגאון שכתב תירוץ לזה תמצא כו' והבן. [ומהא שהקשו תוספות כתובות דף מ"ז דמסר בשבתות ויו"ט הלא אין מערבין כו' יש להעיר קצת דילמא איירי ברה"ש].
נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

א׳
ואיסור זה מד"ס. עי' באחרונים ר"ס תקכ"ז בדעת רבינו ובצל"ח פסחים מ"ה א':
ג׳
[השגת הראב"ד שייכה להלכה ה' ע' מ"מ]:
י״ד
[השגת הראב"ד]. שהרי אדר ואייר. צל"ע למה נקט אייר דהא עצרת אינו חל באייר רק נ' יום לספירה וכמ"ש בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ד וע"ש בתוס' י"ח א' ועי' שו"ת ח"ס חא"ח ס"ס קמ"ה ובחיו"ד סי' ר"נ וכבר כ"כ המפרש לקה"ח פ"ג הי"ב]:
ט״ו
ולפיכך א"א. בס' ת' אוח' בשם הגר"ז ז"ל מווילנא הקשה מביצה ו' א' והרי רב אשי נולד ביום שמת רבא כמ"ש בקדושין ע"ב ב' וא"כ אז כבר לא קידשו ע"פ הראיה ומ"מ עירב ע"ת ולא תי' כלום וכ"ה בצל"ח ע"ש ולפלא שלא העירו מגי' הבה"ג בפ"ג דסוכה שגם רבינו ז"ל נראה שהיה גורס כן כמש"ל בהקדמת החיבור בס"ד ואולי רחוק בעיניהם לומר שכבר הי' גדול בתורה בימי רבא דהא רבינא קרי ליה מר ועי' היטב ערובין ס"ג א' ונדרים ח' ב' ובק"נ שם ודו"ק ובחידושי לביצה כ' ליישב בא"א בשם אאמו"ר הגז"ל:
ט״ז
כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך כל יו"ט שנאמר לקדוש ד' מכובד. הרי לנו תלמוד ערוך בפי רבינו דגם ביו"ט איכא מצות עונג כמו בשבת והאחרונים האריכו בזה עי' פנ"י וצל"ח ספ"ד דביצה ובשעה"מ ה' מעשרות ומדוע לא הביאו דעת רבינו וכ"א הרה"ג מ' צבי יהודה תאומים ז"ל האבד"ק ראגאלי הביא ראיה מהימנא דליכא מצות עונג מהא דפסחים ס"ח ב' דאר"א הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכ' וקראת לשבת עונג מ' דביו"ט ליכא כלל מצות עונג ודפח"ח. אבל בתשובתי אליו כ' בס"ד דבר נכון לקיים דברי רבינו דבאמת צדקו דבריהם דאין יו"ט בכלל מצות עונג דכ' וקראת לשבת עונג ולא ליו"ט אבל באמת הוא שייך לפ' ב"ש וב"ה בביצה י"ב א' וע"ש ב' ב' דמבואר דלב"ה דס"ל איסור הכנה גם ביו"ט מיקרי שבת וא"כ שפיר הוה בכלל עונג ושם בפסחים דאמר הכל מודים קאי על ר"א דס"ל דשיו"ט רשות דמ"מ בשבת מודה ור"א הרי ס"ל בכ"מ כשיטת ב"ש כמ"ש בירושלמי פ"ה דתרומות וספ"ד דביצה ובשבת ק"ל ב' ע"ש בתוס' ובכ"מ א"כ ס"ל דיו"ט אינו בכלל שבת א"כ מה"ט שפיר לשיטתי' אין חיוב עונג ביו"ט כלל ובזה א"ש משנה דספ"ד דביצה וא"ש מה שגמגמו בה המפרשים ע"ד רבינו פ"ב ה"ט מה שנקט יו"ט ובמשנה קתני שבת דר"א לשיטתי' רק שבת קובע למעשר ולדידן אף יו"ט וכמוש"ל בפ"ה ממעשר ה"כ בס"ד אבל לדידן ודאי יו"ט בכלל אולם דברי רבינו עומדים לנגד זה דהא יליף מקרא דלקדוש ד' מכובד ולא מרישא דקרא מ' דלס"ל דיו"ט בכלל שבת אבל נ"ל האמת יורה דרכו דחסר כאן בדברי רבינו דהרי מתחיל ממצות כיבוד ועונג ומסיים רק מקרא דכיבוד א"ו דאה"נ דצ"ל שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ד' מכובד ומש"כ שכל יו"ט קרוי מ"ק הוא לראיה על שחייבין בכיבוד יו"ט כמו בשבת וכך הסברא נותנת ומחייבת לקרות קדוש ד' לשבת לבד וע"ז הוסיף דלכל יו"ט הוא קורא קדוש ד' כמו לשבת וא"ש הכל בס"ד. אך קשה לי ע"ד רבינו משבת קי"ט א' דא"ל ר"ג לר"ה מ"ד ולקדוש ד' מכובד וא"ל זה יוה"כ שא"ב אכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה וא"כ נדרש קרא ליוה"כ ולא ליו"ט כלל וצ"ל דאה"נ דקאי גם על יוה"כ אבל הוא מיתורא דקרא דהל"ל וקראת לשבת ולקדוש ד' עונג ומכובד א"ו דאיכא יום א' שאין בו עונג אלא כיבוד ולז"א שהוא יוה"כ ועדיין צ"ע וגם מה שהשמיט רבינו בה' יוה"כ הא דכבדהו בכ"נ. ועמש"כ בחבורי סדרי מועדות בס"ד ועי' שו"ת ח"ס חא"ח סקס"ח [ועי' מה שנדפס בשמי בקובץ יג"ת באריכות בס"ד]: וכל המבזה אה"מ. לפי הענין פירשה רבינו ז"ל הך בזיון שאינו מכבדו בשמחת יו"ט וע' פ"ג דאבות מי"א שי"מ לעניין עשיית מלאכה וערשב"ם פסחים קי"ח א' וראיה ברורה לרבינו ז"ל מירושלמי פסחים פ"ו סוף ה"ב עש"ה שמבואר להדיא דלענין שמחה מיירי ולפמש"ל פ"א ה"ה בס"ד י"ל דהכל ענין א' הוא: [כאילו נטפל לע"ז. צע"ק שלא כ' רבינו כאן הא דאבות פ"ג שאלחעה"ב ועי' פ"ג מתשובה הי"ד]:
י״ז
ז' ימי הפסח כו' אע"פ שהשמחה כו'. מל' זה הוא סתירה להסוברים דגם בר"ה איכא מצות שמחה וע"ל פ"ד הכ"ה הלואת יו"ט כו' ובסוגיא דשבת קמ"ח ב' מאי דפריך ממשנה דשביעית דמבואר להדיא דאף בר"ה שייך מצות שמחה והיא ראיה נפלאה וכמש"כ בס"ד בחיבורי שו"ת אה"ד ח"ב. ובכ"ז דברי רבינו בכאן מוקשים ועמש"ל פ"א ה"ה בס"ד ואם כי הדברים נכונים מכ"ז הוא רק לחומרא דלקולא מנ"ל לחדש לדרוש טעד"ק אחרי דקיי"ל דל"ד טעד"ק ובזה י"ל הרבה ומבואר בס"ד אצלינו שם:
י״ח
כיצד הקטנים כו'. ירושלמי פסחים פ"י ה"א וגם בתוספתא שם פ"י וע"ש בע"ב והאנשים אוכלים בשר ושותים יין למעט "נשים" משתיית יין כמ"ש בכתובות ס"ה א': ושמחה כזו כו' שנאמר פרש חגיכם ר"ל מדל"כ חגי ד' וכמבואר בדחז"ל ע"פ חדשיכם ומועדיכם ועי' רפ"ה מדעות ודא ודא א' היא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

ט״ז
כל המבזה את המועדות כאלו נטפל לע"ז שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור וגו' יום טוב אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. ואף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא במצות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו ואע"פ שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה זאת לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו אלא חציו לה' וחציו לכם דכתיב עצרת לה' אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ויש במצות ימים טובים ציוויים ואזהרות מדברי סופרים ואנו חייבים מן התורה לקיים גזרתם דכתיב לא תסור וכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכל הני חולו של מועד מדברי סופרים לפי' הרב ז"ל ויש אסמכתא מן הכתוב דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי אסור בכל מלאכה אף ששי אסור בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששי אסור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים. ואין נושאים נשים במועד מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וכתבו בתוספות דהוי דרשא גמורה ועיקר חולו של מועד וודאי דבר תורה הוא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

כ״ג
וכן אין קורעין במועד אלא קרוביו של מת. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פרק י"א מה' אבל):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

נחל איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

י״ז
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כו' חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו וכל הנלוים אליו שנאמר ושמחת בחגך. אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו כו' אע"פ שהאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה. והנה השאגת אריה בסי' ס"ה הוכיח מדברי רבינו הללו דיוצא ידי חובת מצות ושמחת בחגך מן התורה בכל מיני שמחה וא"כ אף בזמן הזה דליכא קרבן הוי מצות שמחה ביו"ט מן התורה בשאר שמחות ודלא כמ"ש התוספות בריש פ"ג דמועד קטן דשמחת הרגל בזמן הזה דרבנן דושמחת היינו בשלמי שמחה דוקא. והביא ראיה לדחות דברי התוס' מפסחים (דף פ') וגם הוכיח שכן הוא דעת הרי"ף והגאונים בפרק אלו מגלחין. וכבר נתבאר אצלי בספרי באר אברהם בחידושי לברכות שאין ראיה כלל מדברי הרי"ף והגאונים ע"ש. וגם מסוגיא דפסחים דחה באור חדש דהתם קאי אליבא דעולא דבעי זביחה בשעת שמחה ולדידיה צריך לומר דסגי בשאר דברים ולא קיי"ל כוותיה. וגם בלאו הכי אין דברי השאג"א מוכרחים שכתב דשמחה חייב בכל יום ומשום הכי עדיפא היה לו לומר שם בסוגיא בפסחים דאי נטמא ערב פסח במת מבטל מצות שמחה. והיינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בטורי אבן דאין תשלומין לשמחה. אך לפי מ"ש התוס' דיש תשלומין וכ"כ הלח"מ לדעת רבינו פ"א דחגיגה א"כ מהאי טעמא לא קאמר שמחה בסוגיא דפסחים דכל מאי דאיתא בחגיגה איתא בשמחה ונקט חגיגה והוא הדין שמחה ומשכחת לה תשלומין בשמחה כמ"ש בחידושי. ותדע דעל כרחך בפסחים משום תשלומין לא קאמר שמחה דאי לא מהני תשלומין לשמחה אלא צריך לשמוח בכל יום תקשי דאפי' נימא דסגי בשאר דברים מ"מ כשמשלחין אותו לדרך רחוקה הרי מבטל מצות שמחה מביתו אלא שמע מינה דיש לו תשלומין: ונראה דגם מדברי רבינו כאן אין ראיה כלל דסבר דמן התורה הוי מצות שמחה בכל דבר די"ל דמה שכתב דיש בכלל ושמחת לשמוח כל אחד בראוי לו היינו דרבנן אסמכוה לשאר שמחות בכלל אותה שמחה דבקרא אבל מן התורה אפשר שאין שאר שמחות בכלל ושמחת בחגך רק בשלמים. וכן מ"ש בסוף דבריו שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה היינו נמי מדרבנן. ועוד י"ל בכוונת רבינו שכתב דאכילה ושתיה מצות עשה קאי על מ"ש לעיל בסמוך דמקרא קודש שנאמר גבי יו"ט פירושו כיבוד ועונג אבל מ"מ אינו בכלל שמחה. ותדע שהרי לא מנה רבינו בהלכות אלו מצות שמחה ברגלים רק בהלכות חגיגה גבי שלמים ושמע מינה דאינו בזמן הזה: ועוד יש לי להביא ראיה דעל כרחך כן הוא דעת רבינו דלפי מ"ש השאג"א תקשי לדידיה קושיית הגמרא על רב אשי בחגיגה (דף ח') דקאמר התם דמושמחת נפקא שאין יוצאין ישראל ידי חובת שמחה ביו"ט בעופות ומנחות שאין בהן שמחה ולא כתנא דברייתא דמפיק מבחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן ופריך ורב אשי האי בחגך מאי עביד ליה ומשני דמבעי ליה לכדניאל בר רב קטינא דדרש בחגך ולא באשתך לומר שאין נושאין נשים במועד. ורבינו לקמן בהלכות אלו ובהלכות אישות כתב שאין נושאין נשים במועד מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. ובהלכות חגיגה כתב להא דרב אשי. וא"כ לא דריש בחגך כלל לא כתנא דברייתא ולא כדרב אשי. והשתא תקשי קושית הגמרא דמאי דריש ביה בקרא דבחגך. אמנם אי אמרינן דשמחת הרגל בזמן הזה אינו מן התורה י"ל דקושטא דרבינו נמי איצטריך ליה דרשא דבחגך לדרב אשי שאין נושאין נשים במועד. דאי משום דאין מערבין שמחה בשמחה זה אינו מן התורה. ואף דבירושלמי יליף לה מקרא דכתיב מלא שבוע זאת והעתיקו רבינו בהלכות אישות אפשר דאינו אלא אסמכתא בעלמא. וכן נראה דהא אין למידין מקודם מתן תורה וכדאיתא בירושלמי גופיה הביאו התוס' במועד קטן (דף כ'). וא"כ איצטריך קרא דבחגך לאסור לישא בחג מן התורה. והא דאיצטריך לסמוך אקרא דמלא שבוע זאת הוא משום דמקרא דושמחת בחגך לא שמעינן רק בזמן המקדש דבהכי איירי אבל משום דאין מערבין שמחה בשמחה אסור נמי בזמן הזה דשמחה דרבנן: ואחר שביררתי שדעת רבינו הוא כמ"ש התוס' במועד קטן ומעתה אביא ראיות לדעתם ז"ל דעיקר שמחת הרגל מן התורה רק בשלמים אבל בשאר דברים ואפילו שמחה דאכילה ושתיה אינו מן התורה בכלל מצות שמחה כלל והוא מדתניא בפסחים (דף ס"ח ע"ב) ובריש פ"ב דביצה רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור"י סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ומסוגיא זו מוכח דמן התורה ליכא באכילה ושתיה ביו"ט משום מצות שמחה. ולא מבעיא לר"א דסבר רשות ואי בעי לא אכיל כלל דלדידיה ודאי ושמחת אינו אלא בשלמים ובזמן הבית. אלא דאף לר"י דסבר דלא סגי דלא אכיל היינו מקרא דלכם. [ואפילו בשבת דלא כתיב שמחה מ"מ בעינן לכם לכולי עלמא]. ושמע מינה דאילו מקרא דושמחת לא שמעינן שאר שמחות מן התורה. [ועוד דמדאיצטריך ליה לרבי יהושע למילף ביו"ט מלכם ורבי אליעזר סבירא ליה דלא בעינן לכם דוקא אלא או יושב ושונה כל היום אם רוצה שמע מינה על כרחך דאין אכילה ושתיה ביו"ט מן התורה בכלל ושמחת דזה אינו רק בשלמים דאי איתא דהוי נמי בזמן הזה קשה דאיך אמר ר"א דאם רוצה יושב ושונה ור"י נמי לא צריך למילף מלכם דתיפוק ליה מושמחת]: ועוד יש לי להביא ראיה מדתניא בפ"ק דמועד קטן (דף ז' ע"ב) גבי נגעים דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ואיכא למידק דמאי וכן ברגל דנקט דמשמע דרגל גריע מחתן הא אדרבא רגל עדיף דשמחה שלו הוא מן התורה ומסתבר טפי דנותנין לו משבעת ימי המשתה דחתן שאינו מפורש בתורה וכל עיקרו אינו אלא תקנת משה וכמ"ש רבינו בריש הלכות אבל. וכן הוא בירושלמי פ"א דכתובות וכמו שיתבאר שם. וא"כ קשה דכיון דקתני ברישא דנותנין לחתן אין צריך לומר דנותנין לכל אדם ברגל דמצות שמחה שלו מפורש בתורה אבל אי אמרינן כמ"ש תוס' במועד קטן דבזמן הזה הוי שמחת הרגל מדרבנן אתי שפיר לשון וכן ברגל לומר דאף בזמן הזה נותנין. ואל תתמה דהיאך התירו להמתין ראיית נגע מחמת מצוה דרבנן. דאטו דבר מצוה כתיב בקרא הא סתמא כתיב ומסרה הדבר לחכמים דיש יום שאי אתה רואה בו והם אמרו דגם בשביל מצות שמחה דרבנן אי אתה רואה. וגדולה מזו איכא [מאן] דס"ל התם דאף לדבר הרשות ממתינין. וא"כ אף למאן דאמר דבעי דבר מצוה מודה דסגי בדרבנן. ובמ"ש נדחין דברי ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש כתובות וכמו שיתבאר בהלכות אישות בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

י״ד
כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו ב"ד של א"י מקדשין ע"פ הראיה כו'. ומהרש"ל ביש"ש תמה על זה שהרי רבא הוא דקאמר מניח אדם ע"ת ביו"ט ראשון ומתנה אע"ג דבימיו היו מקדשין על פי חשבון. ואישתמיטתיה מ"ש רבינו בפ"ה מהל' קה"ח דבימי רבא עדיין היו מקדשין ע"פ ראיה. אך אי קשיא הא קשיא דכתב שם עד ימי אביי ורבא ובגמ' איתא ג"כ רבינא ורב אשי ובימיהם כבר פסקו לקדש ע"פ ראיה, ומצאתי שכ"ה בס' עצי אלמוגים. ומיהו י"ל דרבינו ס"ל דרב אשי היה בימי רבא שהרי כתב בהקדמתו ומכלל החכמים שקבלו מרבא רב אשי ורבינא, והא דאיתא בפ"ד דקידושין דביום שמת רב יהודה נולד רבא וביום שמת רבא נולד רב אשי, רבינו לא היה גירסתו כן, ועי' מ"ש לעיל בהקדמה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות שביתת יום טוב פרק ו׳

י״ד
שאלה אמר ז"ל אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. אע"פ שיש להקשות על סברא זו מכמה אנפי רואה אני עתה דקשיא דידיה אדידיה דהא איהו ז"ל סבר שקריאת ההלל בראשי חדשים מנהג ולאו חיובא דרבנן וקאמר שאין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ואם כן אמאי קא מחייב לברוכי על יום טוב שני והוא אינו אלא מנהג ואי יליף לה מהא דאמר אביי התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הא אביי לא אמרה אלא כיון דעיקר תקנתו משום ספק היא שכך אמר למעלה ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ואקשינן ליה והא יום טוב שני דספק דדבריהם הוא ובעי ברכה ופרק התם כי היכי דלא לזלזלי ביה הלכך לא אמר אביי דבר זה אלא בזמן שהיה ספק לפי סברתו ז"ל אבל בזמן הזה דקאמר דלאו ספק הוא לא קאמר שהרי מנהגא הוא ולא עוד אלא הוא ניהו ז"ל פסק שהוא ספק שהרי אמר אם שכח ולא עירב מערב יום טוב שחל להיות בחמישי מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת ומתנה כיצד מתנה אומר בחמישי אם היום יום טוב אין בדברי כלום ואם לאו הרי זה עירוב ולמחר חוזר ומערב ואומר אם היום יום טוב כבר עירבתי מאמש ואין בדברי כלום ואם אמש היה יום טוב הרי זה עירוב מכלל דקא סבר שהוא משום ספק ואם כן על איזה מהם נסמוך אם לסמוך שהוא מנהג יש להקשות ואם נסמוך על דבר האחרון שהוא ספק ליכא לאקשויי... תשובה כמה ראוי לתמוה על קושיא זו וכי יש מי שעלה על לבו שיש אצלינו היום ספק לא ביום טוב ולא בשאר עניני הקביעה ואם יום טוב שני אצלך היום מפני הספק למה תעשה יום הכפורים יום אחד והלא ספיקא דאורייתא לחומרא דבר שראוי לישראל להסתפק בו ובחסדך אל תתן פתחון פה למינים עלינו כי אין ספק במועדות אצלנו והלא בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים עושין יום טוב אחד אפילו בימים אלו ודקא קשיא לך לענין הברכה שאותו הטעם שאמר אביי כי היכי דלא לזלזלו ביה בזמן הספק הוא אדרבה אם כשהוא ספק חישינן דילמא אתי לזלזולי בה ולפיכך תקנו בו ברכה כל שכן בזמן שהוא מנהג דחישינן דילמא אתו לזלזולי ביה ולפיכך מברכין עליו כדאמר ז"ל ושקשה עליך בדבריו שאמר שכח ולא עירב מניח עירוב בשני הימים ומתנה ליכא בה קושיא דאותן הדברים בזמן הראיה אמורים דאיכא שני ימים טובים מפני הספק וכי יראה לך שחבורו לאלו הימים בלבד אילו היה כן לא היה מביא בו דין הקרבנות והטמאות והטהרות וכיוצא בהם אלא ודאי אותן הדברים בזמן הראיה אמורים כששמענו מפיו ז"ל בבית המדרש בפירוש ואין בדבריו ספק ולא עליו קושיא שאין הקושיא והשבוש אלא למי שאומר שיום טוב שני באלו הימים מפני הספק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שביתת יום טוב ו׳, מתוך הלכות שביתת יום טוב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות שביתת יום טובכל הרמב״ם