א׳
חוש"מ אע"פ שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קודש והרי היא זמן חגיגה במקדש אסור בעשית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכות מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים ולא כל מלאכות עבודה אסורה בו ביו"ט שסוף הענין בדברים שנאסרו בו שלא יהיה כיום החול לכל דבר לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו. ובמ"מ שדעת רבינו כתוס' ושאר הראשונים ז"ל דחוה"מ מדרבנן ואח"ז כתב ואפשר שדעת רבינו שיש לו עיקר בדאורייתא מקרבן מוסף ומצות שמחה והביא דעת רמב"ן בפשר דבר מאי דהוי דאורייתא ומאי מדרבנן עיי"ש. ובגמ' במס' חגיגה י"ח ע"א כמה למודים מחג המצות תשמור שבעת ימים. ומק"ו מראשון ושביעי שאין קדושה לפניהם ופרכינן ע"ז ומסקינן מה לר"ח שאין קרוי מקרא קודש חוש"מ שקרוי מקרא קודש הואיל וקרוי מקרא קודש דין הוא שאסור במלאכה ואח"ז מאלה מועדי ה' וכו' ולבסוף תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורים בכל מלאכה ת"ל וביום השביעי עצרת וכו' ואין ששת ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת: והנה בהאי דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים למאן דס"ל דחוה"מ מדרבנן הכל מדרבנן ויש להבין מאי שנא משאר דרבנן דלא נאמר לשון זה והרי לדעת רבינו כל דרבנן מלא תסור יובן בדרבנן מסרו הכתוב לחכמים אבל א"כ בכל דרבנן כן ומאי שנא חוה"מ. וברש"י איזה יום ע"פ קידוש הראיה ואסור בכל מלאכה ואיזה חוה"מ שאין אסור בכל מלאכה ועל חוה"מ יגידו לך איזה מלאכה אסורה דבר שאינו אבד ואיזה מותרת דבר האבד עיי"ש. נראה דס"ל חוה"מ דאורייתא ואיזה יום וכו' כמו שמסרו לחכמים לקדש ע"פ הראיה וזה נמסר לבי"ד כמו כן נמסר להם חוה"מ במלאכה. ולמאן דס"ל דהוי מדרבנן צ"ל דעם כל זה גלוי מלתא בהתורה מקדושת חוה"מ וביותר בכלל נמסר לחכמים ממה שראיה מקרבן מוסף ושמחה בהתורה: אמנם לדעת הרמב"ן דמצא פשר דבר כמו שכתבו ז"ל דמה שאינו לצורך המועד ואינו הדבר אבוד הוי מדאורייתא. ולצורך המועד אף שאינו דבר האבוד ודבר האבוד שאינו לצורך המועד אף דאיכא בטירחא מותר מהתורה ומדברי החכמים לאסור בקצתם עיין בהמ"מ ובנ"י בזה: ודעת הב"י באו"ח בסי' תק"ל דהכתוב מסרה לחכמים וכל מה שאסרו הוי דאורייתא כמ"ש בר"ן גבי ענוי דיו"כ דבר מאכילה ושתיה עיי"ש והבדל בין דעת הרמב"ן דלדעתו מה שאמרו החכמים לאסור מדרבנן ויקשה עוד למה אמרו ומסרו לחכמים וביותר להרמב"ן דאין דעתו דכל דרבנן מלאו דלא תסור עי' בספר המצוות שורש א'. אבל לדעת הב"י מובן שפיר דנמסר לחכמים לאסור מהתורה והוי מה שאסרו דאורייתא: והנה מצינו כעין מ"ש הב"י בכמה דוכתין ועל כמה דרכים: בתוספות במס' עירובין ה' ע"ב בד"ה שפרצתו שכתבו וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר דגמר לה מסיני דמהני וכו' ובמהרש"ל ויש מתמיהין הלא מבוי וחצר מן התורה שריין ומדרבנן הוא דאסור וא"כ איך שייך לומר בכאן הלכה למשה מסיני וצריך לומר דהכי גמירי להו מסיני היכא שיבואו ליגזור ולאסור המבוי והחצר אזי יתקנו המבוי בלחי וקורה והחצר בעומד מרובה וכו' וכדומה לי שמצאתי כעין זה עכ"ל ועיין במהרש"א שם שכתב שאין להוכיח מתוס' כן עיי"ש. ועי' של"ה דף שע"ג כלל רבנן עיי"ש: ברא"ש במס' סוכה דף ל"ד ע"ב דדעת הראב"ד דגם בשעת הדחק אין יוצאין ביבש דפסול משמע בדיעבד דאיך יתכן שבמקום הדחק מברכין לכתחילה ושלא בדחק אפי' בדיעבד לא יצא וכתב ע"ז וז"ל כל הני פסולין מסרו הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפי' בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצות אבל במקום הדחק הכשירוהו כיון שאי אפשר בענין אחר ומברכין עליהן עכ"ל: ובר"ן שם דף ל' בפ' לולב הגזול וז"ל אמר רב זה הדר אלמא אף ביו"ט שני בעינן הדר אלא דקאמר דשפיר מקיים ביה הדר ומשמע לי דהיינו טעמא שאילו אמרה התורה בפירוש דניקב וחסר כל שהוא פסול אף בשני של דבריהן היינו פוסלין אותו דכל דתיקון החכמים כעין דאורייתא תיקון אבל הכתוב לא פרט בהדר כלל אלא סתם ואמר שתהא מצוה זו מהודרת ומסרו לחכמים בודאי שכל שהמצוה חמורה ביותר יש להחמיר בהדר ולפיכך קיימוהו החכמים בכלל בשל דבריהן כשל תורה אבל בפרטיו אינו בדין וכו' עכ"ל: במסכת שבת ס"ט ע"ב היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת מנה"מ אמר רבה בר אבהו תרי קראי כתיב ושמרו וכו' וכתיב את שבתותי וכו' שמירה אחת לשבתות הרבה וכו' וברש"י בד"ה ה"ג הא כיצד וכו' דקרא קמא חדא שבת הוא דחשיב משמע שאינו מקפיד אלא על האחת והכא כתיב את שבתותי אכולה קפיד ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברה האי בשכח עיקר שבת דחדא שגגה היא והאי בשוכח שהיום שבת אבל יודע עיקר שבת דאיכא למימר ימים שבנתים ידיעה לחלק עכ"ל: בכ"מ בפ"א מהל' ק"ש וז"ל ונ"ל טעמן של דברים שהתורה אמרה בשכבך בשעה שדרך בני אדם שוכבין מסרה הדבר לחכמים שיפרשו עד אימתי הוי זמן שכיבה והם פירשו דעיקר זמן שכיבה הוי עד שיעלה עמוד השחר וכו' עכ"ל עיי"ש: במסכת יומא ע"ט ע"ב בתוס' בד"ה לומר וכו' דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים גבי יוכ"פ בגסה משערין דבהכי מייתבי דעתיה וגבי חמץ בכותבת בינונית ולא בגסה שלא יהא מופלג יותר מדאי משאור וכו' עכ"ל ועי' בתוס' שם דף פ' ע"א ועי' בס' יד דוד בשם ס' חקרי לב בדף פ' ע"א בד"ה כל השעורין שכל השעורין נמסרו בהלמ"מ סתמא ולא על איזה דבר איסור ומסרוה לחכמים והמה ראו ארץ שרוב שעוריה כזיתים ועשו רוב השיעורין כזיתים עיי"ש ומ"ש ע"ז ועי' בירושלמי חגיגה שאכתוב אח"ז: במסכת יומא מ"ה ע"ב אש תוקד שאמרתי לך לא תהיה אלא בראשו של המזבח החיצון למדנו אש למנורה וכו' ובתוס' שם בד"ה תמיד הקשו דנבעי מערכה למנורה בפני עצמה ותירצו וז"ל כיון דלא היה צריך ליקח שום גחלים למנורה אלא להדליק הפתילות בעלמא לא מסתבר שיעשו בשביל זה מערכה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים עכ"ל: וע"ע בתוס' יומא דף כ' ע"א בד"ה אהיכא בשיעור עיכול דנמסר לחכמים עיי"ש: במסכת יומא נ"ד ע"א בתוס' בד"ה כרובים על האי דאמרינן לא אסרה התורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמוהן והדר אמרינן לא אסרה התורה אלא ד' פנים בהדדי והדר אמרינן לא וכו' אלא שמשין שבמדור העליון ולבסוף משני שאני רבן גמליאל ומדלא נאמר אלא כתבו וז"ל דלא הדר מכל מאי דמשני ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים וכו' עכ"ל עיי"ש: ברמב"ם בפכ"א ה"א מהל' שבת בלח"מ רצה להבין בתחילה בכונת הרמ"מ בדעת רבינו שיהיה השבותין נמסרו לחכמים והקשה דלא מצינו כן אלא בחוה"מ ולפ"ז יהיו כל השבותין דאורייתא עיי"ש ולמ"ש לעיל ימצא חוץ מחוה"מ כן ומ"ש שיהיו כל השבותין דאורייתא עי' מ"ש שם בפי' לענ"ד עיי"ש: בר"ן בריש פ' יו"כ וז"ל לפיכך נראה לי דכולה מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלא בכלל ענוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבוי דשבתון וכדאי' בגמ' קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקילו בהן כפי מה שראו להתיר כל שאינו לתענוג וכו' עכ"ל: בתוס' יו"ט במס' שביעית מ"ג וז"ל ונראה לי דאע"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיה אי נמי מדרשה דירושלמי אפ"ה מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה נשאר איסור והתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה אסור ובאיזה דרך מותר וכדאמרינן וכו' בחוש"מ וכו' עכ"ל ועי' מ"ש כיו"ב ב"מ ד' וכיו"ב בטורי זהב ביו"ד בסי' קי"ז ס"ק א' עיי"ש: בב"י ביו"ד בסי' קע"ח וא"ת כיון דמדאורייתא אסירי הנך מילי ומלקי נמי לקי עליה האיך הוי כח ביד החכמים להתיר איסור תורה לקרובי מלכות וי"ל משום הצלת ישראל וכו' ועוד י"ל שהתורה לא פירשה דבר אלא כתבה וסתמה בחוקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם אסרו דברים אלו לשאר בני אדם ולא ראו לאסרם לקרובים למלכות וקרא דבחוקותיהם לא תלכו נתקיים בקרוב למלכות בדברים שאין מעלין ולא מורידין לענין קרבתן למלכות עכ"ל ועי' מ"ש אאמו"ז ז"ל בס' שערי דעה בפי' הב"י עיי"ש: במסכת קדושין י"א ע"ב ברש"י בד"ה ותנן וז"ל מדקתני בכסף ש"מ קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא ממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירשה כמה לא מסרה אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן לאשבועי בבציר מהכי וכו' עכ"ל ועי' בדברי רבינו בהל' טוען ונטען בפ"ג ובתומים בסי' פ"ח ס"ק א' שפי' דעת רבינו בשני כסף דהוי דאורייתא והכתוב מסרו לחכמים עיי"ש: בר"ן במס' כתובות בסופו כתב דחיוב כתובה דהוי דאורייתא והשיעור מדרבנן עיי"ש ולא פי' כי הכתוב מסרן לחכמים ונראה כונתו כן: בספר נתיבות המשפט בסי' א' ס"ק א' וז"ל והנה בהא דעבדינן שליחותיהו משמע מבש"ס שהוא רק מדרבנן דקאמר משום נעילות דלת ולענ"ד דבאמת הוא מדאורייתא רק שנמסר לחכמים ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת וכו' עכ"ל עיי"ש: במסכת בכורות כ"ו ע"ב עד כמה ישראל חייב לטפל בבכור בהמה בדקה שלשים יום בגסה חמשים יום ר"י אומר בדקה ג' חדשים וכו' וברי"ט אלגאזי דף נ"א ע"א צד ב' דצריך להבין במאי דאמרינן וכו' דר' יוסי ס"ל בדקה וכו' ג"ח ובגסה ג' יום דמנין נפקא ליה ועל כרחך צ"ל דר"י ס"ל כיון דערב הכתוב שורך וצאנך בקרא דוכן תעשה ש"מ דתעשה דרישא דקרא דבא להוסיף עשיה אחרת קאי בין לשורך ובין לצאנך דאי לא תימא הכי לימא קרא וכן תעשה לשורך וכן לצאנך וכו' וכיון דאפסקיה קרא וכו' ש"מ וכו' הוסיף לך עשיה אחרת וכו' ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים והם אמרו ג' חדשים וכו' עכ"ל עיי"ש: בנמוק"י בפ"י ממסכת יבמות ריש אשה שהלך כתב דתורה מסרה לחכמים על"ג וכיו"ב מה שהוא הוכחה כעדים עיי"ש ובתוס' יו"ט. ועי' בכ"מ בפ"ב ה"ב מחמץ ומצה שכתב ביעור וביטול לידוע ושאין ידוע נמסר מהתורה לחכמים עיי"ש: והנה כאשר נראה בהנאמרים מהם אשר התורה אמרה בסתמא ועל כרחך נמסרו הפרטים לדעת בני אדם ולא נמסרו אלא לחכמים כאשר יורו לנו וכמ"ש בהמ"מ סוף הל' שכינים בענין דינא דבר מצרא שהתורה כתבה כללים כמו קדושים תהיו ועשית הישר והטוב והפרטים ומה שארז"ל בכלל הכללים שאמרה התורה עיי"ש ועי' בספר המצות לרבינו שורש ב' עיי"ש. ומהם שנמצא מכח הסתירה להקל ולהחמיר כמו כן נמסר לחכמים להבין באיזה נחמיר ובאיזה נקל ובשו"ת חכם צבי בסי' ט' עי' שכתב על דברי הרא"ש במסכת סוכה בענין יבש הנזכר לעיל וז"ל ובעיני יפלא דלא אמרינן הכי אלא בשני כתובין המכחישין זא"ז כאותו דחוה"מ דהכרעה מסורה לחכמים אבל כשאין גלוי בפסוק להכשיר את הפסולין מסירה זו מנין ולא דמי למ"ש הר"ן הנ"ל בהדר דהתם שאני דעכ"פ איכא הדר במקצת שנשאר ממנו אבל להכשיר מה שאינו הדר לגמרי זה ודאי סותר הכתוב לגמרי עכ"ל עיי"ש: ומסברה נראה ככה דמנ"ל דכתוב מסרה לחכמים אלא בסתירה או היכא דתורה סתמה דנמסר על כרחך לדעת בני אדם ולחכמים להם משפט הכרעה ע"פ התורה אבל בדבר שאין בכלל זה מנ"ל לומר כן אבל כמ"ש ברש"י הנ"ל במס' חגיגה מסרן וכו' איזה יום ע"פ קידוש הראיה ואסור בכל מלאכה וכו' דכמו שנמסר לחכמים לקדש המועדות שנמסר לבי"ד בלבד ואפי' מוטעין ועי' בהל' קידוש החודש בפ"ב ה"י ועל דרך זה יש להבין דברי הרא"ש הנ"ל: והנה במלאכות האסורות באוכל נפש כמו צידה וכיו"ב עי' בר"ן בריש אין צדין דלרש"י אסורין מדאורייתא ובתוספת ביצה ג' מירושלמי מאך הוא לבדו יעשה לכם מעוטא עיי"ש. ודעת התוס' וכיו"ב דהוי מדרבנן בלבד ובספר טורי אבן חגיגה י"ז ע"ב הקשה לדעת הסוברים דהוי מדרבנן ממאי דמקשינן שם אי לימא ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי הרי נראה דאסור מדאורייתא וכיו"ב הקשה בשעה"מ בפ"א מהל' אלו וראיתי ברשב"א בספרו עבודת הקודש אחרי שהביא הדרש של הירושלמי אך הוא לבדו יעשה לכם כתב מעוטא הם לפיכך אפי' מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש אסורות ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו וכו' עיי"ש וכיוצא בזה במרדכי ריש מסכת ביצה שכתב ומסרה הכתוב לחכמים לידע המלאכה הדומה מלישה ואילך עיי"ש ועיין בראב"ד בפ"ד ה"י מהל' יו"ט מ"ש שם במכשירין עיי"ש ובס' פרי מגדים בסי' תצ"ה באשל אברהם נתכוין לדברי הראשונים ז"ל עיי"ש: והנה למאן דס"ל חוה"מ מדרבנן לא נמצא בגמרא מפורש בהאי דכתוב מסרה לחכמים כלל אלא במאי דמצינו בעלמא ברבוי ומיעוט דדרשינן במסתבר: אמנם בירושלמי מצינו מקור בענין הזה לכו"ע לתוס' דס"ל חוה"מ מדרבנן וס"ל מסרו וכו' בהנ"ל. במסכת סוכה ט' ע"א פ"ד ה"א בגמרא שם ר' חייא בר בא בעי קומי דר' יוחנן ועכשיו למה חורשין בזקנות א"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם ביקש לחרוש יחרוש עכ"ל. ובפי' שם שכך ניתנו הלכה מתחילה שאם יראה בי"ד שיש צורך לבטלו שמותרין לבטלו עכ"ל. ובקרבן העדה שם בד"ה שכך וז"ל וקשה וכי היכן מצינו בדבר שהוא מן התורה שנאמר על תנאי וי"ל שכך מצינו במלאכת חוה"מ שניתן לחכמים איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת עכ"ל וכיוצא בזה בירושלמי במסכת שביעית בפ"ק עיי"ש: ובירושלמי במסכת חגיגה בפ"ב מ"א דף ד' ע"ב בגמרא שם אר"י מעה כסף וב' כסף דבר תורה תני ר"י קומי דר"י ראיה כל שהו חכמים הם שאמרו מעה כסף וב' כסף אמר ליה ויש כן א"ר יונה וכל השיעורין לא חכמים הם שנתנו כזית מן המת כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ ובפי' שם ואר"י כל השיעורין חכמים שנתנו ולא דאורייתא הן אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות השיעורין עכ"ל ועי' עוד בירושלמי בענין הזה וכיו"ב בירושלמי פאה פ"א ובמפרש שם: ובמסכת פאה פ"ב ע"א ואלו מפסיקין לפאה הנחל וכו'. ובירושלמי ואינו מחובר. ואין תאמר מחובר הוא אפי' שדה אילן נמי וכו' ובמפרש שם ואינו מחובר לשון מחוור לא נתחוורו הדברים כלומר שאין הפסקות דמתני' מחוורים אצל החכמים להיותן הלמ"מ דא"כ אפי' בשדה אילן יפסיקו ובי"ת ווי"ו מתחלפין באותיות בומ"ף עכ"ל. ואם כן נראה שהפסקות אינן מהתורה ועיין ברשב"ם במסכת ב"ב נ"ה ע"א בד"ה אבל וכו' דמן התורה אין מצר מפסיק קרקע המחויבת לחייבה ב' פאות וכו' עיי"ש נראה מדבריו דהוי הפסקות דאורייתא. וראיתי בס' פאת השולחן הל' פאה פ"ו ה"א שעמד ע"ז שדברי הרשב"ם נגד הירושלמי עיי"ש ולפי המפרש נראה שהירושלמי מסופק בזה ועיין הגהות הגאון מהראמ"ו ז"ל שם: ולענ"ד נראה בדעת הירושלמי כי גם בזה הכתוב מסרה לחכמים כמ"ש לעיל בפ"ק לר' יונה הנ"ל בכל השיעורים והפסקות בכלל גם כן בזה ולדעת הרשב"ם לר' יוחנן ולבבלי בכ"מ דשיעורן הלמ"מ כמו כן הפסקות בכלל שיעורין דהפסקות נפק"מ לענין דאורייתא לפאה וכמ"ש בספר תוספות חדשים להקדש עיי"ש ואם כן לירושלמי השעורים איתא הלמ"מ כמו כן הפסקות דבכלל שעורין אבל דעת הירושלמי כי הלמ"מ בשיעורין הוה בסתם ולחכמים לבקר אם ע"פ סברה או מקרא וי"ג מדות וכיו"ב לברר על איזה שיעור זה או זה ולא נמסר לדון ע"פ דעת נוטה אלא לפי החכמים כפי אשר יורו: ועכ"פ נמצא פי' של הב"י הנ"ל בהכתוב מסרה לחכמים בחוה"מ מיוסד בגמרא ובהראשונים ז"ל בשאר ענינים בהרבה מקומות: ובמ"ש בשם הרשב"א בעבודת הקודש הנ"ל דמלאכת אוכל נפש דאסרו גם כן בכלל הכתוב מסרו וכו' יש להבין בזה סוגית הגמרא חגיגה י"ח ע"א דמקשינן שם אלא מעתה חג האסיף חג שיש בו אסיפה אילימא ביו"ט מלאכה ביו"ט מי שרי ובתוספות במסכת מו"ק י"ב ע"ב בד"ה מכניס עמד ע"ז מאי מלאכה באסיפת פירות וכתבו דצ"ע אם טורח בלא מלאכה אסור עיי"ש. ולמ"ש בשם הרשב"א הוי כל זה בכלל שמסרן לחכמים ביו"ט שאסרו הנעשה בטירחא כמ"ש ז"ל בכמה דברים שאסרו באוכל נפש ביו"ט לעיל בפ"א בדברי רבינו והראב"ד והרב המגיד שם עיי"ש ומדויק לפרש תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה ת"ל וביום השביעי עצרת השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששת ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת ולהרשב"א יש לפרש לשון הא לא מסרן וכו' דהרי גם לענין מלאכות כאלה אסיפה וקצירה מלאכת אוכל נפש גם ביו"ט הוי מהנמסר להחכמים וכמו כן בחוה"מ כן ולפי זה הוי ביו"ט ובחוה"מ בשניהם ממה שנמסר לחכמים מדאורייתא ואם כן מ"ש ברשב"א יש לפרשו בגמרא וכמ"ש בב"י הנ"ל דהאסור מדרבנן אסור מדאורייתא בחוה"מ: ובדעת רבינו כבר כתבתי מ"ש המ"מ בדעתו. והנה כמ"ש לעיל למ"ש בתומים בסי' פ"ח ס"ק א' גם דעת רבינו בב' כסף הכתוב מסרה לחכמים. והנה בתחילת לשונו כאן אע"פ שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קודש והרי הוא זמן חגיגה במקדש ואסור בעשית מלאכה וכו' הנה מטעם דהוי זמן חגיגה עי' בפ"ח מהל' אלו בהי"ז שכתב רבינו חוץ מערב פסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו. ואצ"ל שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו לפי שיום י"ד בניסן אינו כשאר ערבי יו"ט מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. ומקורו מירושלמי ריש פ' מקום שנהגו ומ"ש כאן והרי הוא זמן חגיגה וכו' ג"כ מירושלמי שם. ולמ"ש בתוס' בפ' מקום שנהגו (פסחים נ' ע"א) בד"ה מקום הוי מדאורייתא. ועי' בפר"ח בסי' תס"ח ס"ק א' שכתב כהר"ן דהוי מדרבנן וכתב שכן דעת רבינו ולא אדע אלא [אם] נאמר דחוה"מ ג"כ לדעת רבינו מדרבנן. ומ"ש רבינו מכות מרדות בחוה"מ ובע"פ אינה הוכחה כיון שאינה בלאו לא שייך אלא מכות מרדות כמ"ש בברכי יוסף בסי' תק"ל עיי"ש. אלא דיש להבין למה למדין במס' חגיגה הנ"ל דחוה"מ מדאורייתא מטעם דקרבן. אמנם במ"ש אע"פ שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא מקרא קודש וכו' נראה לכאורה דאם הוי נכתב שבתון הוי דאורייתא ואע"פ שלא נכתב הואיל ונקרא מקרא קודש הוי דאורייתא ובברכי יוסף הנ"ל כתב לעיין במס' שבועות י"ג דמקרא קודש פי' איסור מלאכה עיי"ש. ועי' ברש"י שם ובתוס' בד"ה לא קראו עיי"ש דלדעת התוס' הוי כן ונראה שרבינו מפרש במס' חגיגה שם כדאמרינן הואיל וקרוי מקרא קודש דין הוא שאסור במלאכה א"צ עוד למה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניה וכו' ונראה כמ"ש בתוס' במס' שבועות דמקרא קודש על עשית מלאכה ובספר המצוות כתב רבינו ביו"ט דהוי עשה ממקרא קודש ועי' מ"ש בריש הל' יו"ט בזה עיי"ש. ונראה לבסוף הסוגיא שם דילפינן חוה"מ דאורייתא מה שביעי עצור מכל מלאכה אף ששת ימים עצורים וכו' דלא נזכר בששת ימים איסור מלאכה כלל ומזה הוכיחו ז"ל דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא עיי"ש. וי"ל דגם לילפותא זה ממקראי קודש איסור מלאכה אלא דלא נאמר לאסור בכל מלאכה ע"ז נאמר ביום השביעי עצרת לה' וכו' למעוטי ומיניה שלא יהיה סתירה על כרחך לומר הכתוב מסרן לחכמים וכו' וא"כ הלמודא להתיר מקצת מלאכות דלאסור נדע ממקראי קודש: ומ"ש רבינו מדברי סופרים כתב הברכי יוסף שכדרכו תמיד דמאי דלא נתפרש בהתורה קרי רבינו מד"ס עיי"ש. ובפי' משניות כתב רבינו בריש מס' מו"ק באה הקבלה כי חולו של מועד אסור בעשית מלאכה עכ"ל וכו' וקבלנו שיש מלאכות מיוחדות שמותר לעשותם וכו' עכ"ל. ולשון קבלה בדברי רבינו באסור מדאורייתא ואינו מפורש בתורה ונפלא בעיני שלא ראיתי מעורר על דבריו שם. ובטור בסי' תקל"ו כתב דדעת הרי"ף דחוה"מ מדאורייתא עיי"ש ודרכו של רבינו למשוך אחרי דעת הרי"ף כנודע. ועיין בב"י שהקשה מנ"ל להטור דדעת הרי"ף כן עיי"ש ועיין בב"ח שם. והגאון מוה"ר אליהו מוילנה ז"ל בסי' תק"ל הביא דנקרא חוה"מ יו"ט בר"פ לולב הגזול דעל כרחך מיירי בחוה"מ דביו"ט ב' מספיקא כראשון עיי"ש: ועי' במס' ביצה אלא בחוה"מ וכו' השתא סלותי מסלתינין וכו' עכ"פ נראה דסוגיא הגמ' לאוקמי דחוה"מ דאורייתא. ועי' בשו"ת מהרמ"ע מפאנו ז"ל בסי' ק"ח שכתב להוכיח דחוה"מ דאורייתא וכנראה מדבריו דהכתוב מסרן לחכמים רק בעשה שכתב שם אחרי דהוי חוה"מ איסור עשה והביא דבעשה בכמה דוכתי הכתוב מסרה לחכמים בקידוש החודש וכיו"ב עיי"ש. וכן בפמ"ג בסי' תס"ח באשל אברהם דייק כן מדבריו וגם מ"ש שאם היה איסור חוה"מ מחייבי לאוין יצדק מ"ש וכו' נראה דעתו כמ"ש. וגם דעת הברכי יוסף הנ"ל מטין לומר בדעת רבינו דהוי חוה"מ מדאורייתא וצ"ע. אלא מ"ש כדי שלא יהיה כשאר ימי החול וכו' שסוף הענין בדברים וכו' שלא יהיה כיום החול וכו' יש לשום לב אם בא לפרש טעמא דתורה למה אסרה מקצתן או למה החכמים שנמסר להם בחרו באלה לאסור ובאלה להתיר והיותר נוטה לפרש דברי החכמים בכה"ג ויש לעיין בדעת רבינו בזה ועי' בהל' י"ח בכ"מ שמתמה שרבינו ורי"ף כתבו שם לחומרא עיי"ש. ואם נאמר דס"ל חוה"מ דאורייתא לא יקשה. אבל עי' במ"מ הי"ט שכתב לקולא ג"כ עיי"ש בפ"ח ה"ג עי' במ"מ שם. ועי' בשו"ת רש"ך בסי' קי"ג מובא במג"א בסי' תקל"ז ס"ק א' דספק דבר האבוד מותר עיי"ש ונראה שלא אמרו על הספק. והנה בתוס' במס' חגיגה הנ"ל בד"ה חוה"מ כתבו בס"ה והא דאמרינן במס' ע"ז כ"ב גבי כותים ותיפוק ליה משום לפני עור במלאכת דחוש"מ משום דסמך פשטא דקרא הוי והוי ליה צדוקין מודין בה עכ"ל ועי' בתוס' במס' ע"ז כ"ב עיי"ש: ומ"ש דפשטא דקרא הוי נראה מלשון מקרא קודש וגם זה למ"ש ברש"י שבועות בלתי פשוט כ"כ ועי' ברמב"ן בפירושו לתורה. וביותר בלתי מובן אם הצדוקין מודין בכך למה הוי לפני עור. וצריכין לומר דדורשין שהוא מדאורייתא ואפ"ה אין מחזיקין בו. וא"כ לפי דעתם אסור מדאורייתא ואפ"ה אין שומרין ובועטין בזה וא"כ הוי לפי דעתם לפני עור ועי' במס' נזיר אישה הפרם וה' יסלח לה בשלא ידעה שהפר נדרה ועברה ובפרי מגדים נסתפק בכה"ג אם פסול לעדות עיי"ש וא"כ יהיה שייך לפני עור בכהאי גוונא וצ"ע. ועי' בר"ש פ"ח מ"א מתרומות בשם ירושלמי שם עיי"ש בסופו: והנה לר' יוסי הגלילי הוי מכל מלאכה לא תעשו וא"כ הוי בל"ת ולר' עקיבא שאמר א"צ הרי הוא אומר אלה מועדי ה' וכו' דיקשה הרי צריך שיהיה לאו דעל עשה אין לוקים וראיתי בטורי אבן שעמד ע"ז וכתב דסמך על קושיא דלעיל וכמ"ש רבינו באיכא עשה לוקין על ק"ו עיי"ש ועכ"פ אין דעת רבינו דהוי ל"ת ויליף רק ממקראי קודש דהוי עשה ונפק"מ כמ"ש בטורי אבן דנשים פטורות דבאיכא לאו שייך כמ"ש בתוס' בפ"ק דקדושין דעשה אלים ע"י הלאו משא"כ בליכא אלא עשה עיי"ש. ויש להבין אם הוי מדאורייתא לדעת רבינו למה לא פסק כר"ע דהלכה מחביריו וי"ל משום דחילוק בין מלאכה למלאכה לא נדע אלא ממה שביעי וכו' משו"ה פסק כהאי תנא וכמ"ש לעיל דהאי תנא ס"ל ג"כ ממקראי קודש ולכן נקט רבינו ממקראי קודש. ולדעת הב"י צריכין לומר דבימי משה רבינו ע"ה כבר אסרו מלאכות בחוה"מ כיון דמהתורה נמסר לחכמים לאסור קצתם. ועי' מ"ש לקמן בה"ד עיי"ש: