רמב״ם - הלכות שביתת יום טוב · פרק א׳

ספר זמנים · 24 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שביתת יום טוב · פרק א׳

הלכה א׳

שֵׁשֶׁת יָמִים הָאֵלּוּ שֶׁאֲסָרָן הַכָּתוּב בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וּשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח וְרִאשׁוֹן וּשְׁמִינִי שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת וּבְיוֹם חַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵן הַנִּקְרָאִין יָמִים טוֹבִים. וּשְׁבִיתַת כֻּלָּן שָׁוָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין בְּכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה חוּץ מִמְּלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טז) "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" וְגוֹ':

הלכה ב׳

כָּל הַשּׁוֹבֵת מִמְּלֶאכֶת עֲבוֹדָה בְּאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כג כד) (ויקרא כג לט) "שַׁבָּתוֹן" כְּלוֹמַר שְׁבֹת. וְכָל הָעוֹשֶׂה בְּאֶחָד מֵהֶן מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה כְּגוֹן שֶׁבָּנָה אוֹ הָרַס אוֹ אָרַג וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ הֲרֵי בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. (שמות יב טז) "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם". וְאִם עָשָׂה בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:

הלכה ג׳

הָעוֹשֶׂה אֲבוֹת מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּיוֹם טוֹב בְּהַתְרָאָה אַחַת כְּגוֹן שֶׁזָּרַע וּבָנָה וְסָתַר וְאָרַג בְּהַתְרָאָה אַחַת אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. חִלּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת וְאֵין חִלּוּק מְלָאכוֹת לְיוֹם טוֹב:

הלכה ד׳

כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת אִם עָשָׂה אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה לוֹקֶה חוּץ מִן הַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וְהַהַבְעָרָה שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ אֲכִילָה הֻתְּרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב לְהוֹצִיא קָטָן אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ מַפְתֵּחַ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. וְכֵן מֻתָּר לְהַבְעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וּשְׁאָר מְלָאכוֹת כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה מֻתָּר כְּגוֹן שְׁחִיטָה וַאֲפִיָּה וְלִישָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶן צֹרֶךְ אֲכִילָה אָסוּר כְּגוֹן כְּתִיבָה וַאֲרִיגָה וּבִנְיָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

הלכה ה׳

כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לְהֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא יִהְיֶה בָּהּ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן אִם נַעֲשֵׂית מִבָּעֶרֶב אָסְרוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה. וְלָמָּה אָסְרוּ דָּבָר זֶה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָנִיחַ אָדָם מְלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לְיוֹם טוֹב וְנִמְצָא יוֹם טוֹב כֻּלּוֹ הוֹלֵךְ בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָן מְלָאכוֹת וְיִמָּנַע מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לֶאֱכל:

הלכה ו׳

וּמִזֶּה הַטַּעַם עַצְמוֹ לֹא אָסְרוּ הַהוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַהוֹצָאָה הִיא מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ כְּדֵי לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְיוֹלִיךְ וְיָבִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַשְׁלִים חֲפָצָיו וְלֹא יִהְיֶה כְּמִי שֶׁיָּדָיו אֲסוּרוֹת. אֲבָל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן עֵסֶק אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב:

הלכה ז׳

כֵּיצַד. אֵין קוֹצְרִין וְלֹא דָּשִׁין וְלֹא זוֹרִין וְלֹא בּוֹרְרִין וְלֹא טוֹחֲנִין אֶת הַחִטִּים וְלֹא מְרַקְּדִין בְּיוֹם טוֹב שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְאֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד וְלֹא חֶסְרוֹן:

הלכה ח׳

אֲבָל לָשִׁין וְאוֹפִין וְשׁוֹחֲטִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב. שֶׁאִם עָשָׂה אֵלּוּ מִבָּעֶרֶב יֵשׁ בְּכָךְ הֶפְסֵד אוֹ חֶסְרוֹן טַעַם. שֶׁאֵין לֶחֶם חַם אוֹ תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשֵּׁל הַיּוֹם כְּלֶחֶם שֶׁנֶּאֱפָה מֵאֶמֶשׁ וּכְתַבְשִׁיל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל מֵאֶמֶשׁ. וְלֹא בָּשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט הַיּוֹם כְּבָשָׂר שֶׁנִּשְׁחַט מֵאֶמֶשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְכֵן מַכְשִׁירֵי אֹכֶל נֶפֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֶסְרוֹן אִם נַעֲשׂוּ מִבָּעֶרֶב עוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב. כְּגוֹן שְׁחִיקַת תַּבְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

הלכה ט׳

אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֵּאָכֵל בְּחל. וְלֹא הֻתְּרָה מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה אֶלָּא כְּדֵי לֵהָנוֹת בָּהּ בְּיוֹם טוֹב. עָשָׂה כְּדֵי לֶאֱכל בְּיוֹם טוֹב וְהוֹתִיר מֻתָּר לֶאֱכל הַמּוֹתָר בְּחל:

הלכה י׳

מְמַלְּאָה אִשָּׁה קְדֵרָה בָּשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. מְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְקִיתוֹן אֶחָד. וּמְמַלְּאָה אִשָּׁה תַּנּוּר פַּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא לְכִכָּר אֶחָד. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַפַּת מְרֻבָּה בַּתַּנּוּר הִיא נֶאֱפֵית יָפֶה. וּמוֹלֵחַ אָדָם כַּמָּה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר בְּבַת אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״א

הַמְבַשֵּׁל אוֹ הָאוֹפֶה בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לֶאֱכל בּוֹ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים וְלֹא בָּאוּ וְנִשְׁאַר הַתַּבְשִׁיל וְהַפַּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל לְמָחָר בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים. וְאִם הֶעֱרִים אָסוּר וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁהֶחְמִירוּ בְּמַעֲרִים יוֹתֵר מִן הַמֵּזִיד:

הלכה י״ב

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחֹט אוֹתָהּ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל מִמֶּנָּה כְּזַיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁחֹט בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁיֹּאכַל בְּחל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ג

אֵין אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לְהַאֲכִיל כּוּתִים אוֹ כְּלָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טז) "הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" לָכֶם וְלֹא לְכוּתִים לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים. לְפִיכָךְ מְזַמְּנִין אֶת הַכּוּתִי בְּשַׁבָּת וְאֵין מְזַמְּנִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל אִם בָּא הַכּוּתִי מֵאֵלָיו אוֹכֵל עִמָּהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹכְלִין שֶׁכְּבָר הֱכִינוּהָ:

הלכה י״ד

בְּהֵמָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁל כּוּתִי וְחֶצְיָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֻתָּר לְשָׁחֳטָהּ בְּיוֹם טוֹב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱכל מִמֶּנָּה כְּזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה. אֲבָל עִסָּה שֶׁחֶצְיָהּ לְכוּתִים וְחֶצְיָהּ לְיִשְׂרָאֵל אָסוּר לֶאֱפוֹת אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְחַלֵּק הַבָּצֵק. בְּנֵי הַחַיִל שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם פַּת בְּיוֹם טוֹב. אִם כְּשֶׁנּוֹתְנִין פַּת מִמֶּנָּה לְתִינוֹק אֵין מַקְפִּידִין מֻתָּר לֶאֱפוֹתוֹ לָהֶן בְּיוֹם טוֹב שֶׁכָּל פַּת וּפַת רָאוּי לַתִּינוֹק. עִסַּת הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה נֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב:

הלכה ט״ו

הַמְבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב לְכוּתִים אוֹ לִבְהֵמָה אוֹ לְהַנִּיחַ לְחל אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁאִלּוּ בָּאוּ לוֹ אוֹרְחִים הָיָה אוֹתוֹ תַּבְשִׁיל רָאוּי לָהֶן. עָשָׂה לְנַפְשׁוֹ וְהוֹתִיר מֻתָּר לְהַאֲכִיל מִמֶּנּוּ לְכוּתִים וְלִבְהֵמָה:

הלכה ט״ז

רְחִיצָה וְסִיכָה הֲרֵי הֵן בִּכְלַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְעוֹשִׂין אוֹתָן בְּיוֹם טוֹב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב טז) "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ" לְכָל שֶׁצָּרִיךְ הַגּוּף. לְפִיכָךְ מְחִמִּין חַמִּין בְּיוֹם טוֹב וְרוֹחֵץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אֲבָל כָּל גּוּפוֹ אָסוּר מִשּׁוּם גְּזֵרַת מֶרְחָץ. וְחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב רוֹחֵץ בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ בְּיוֹם טוֹב שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל דָּבָר זֶה אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבַד:

הלכה י״ז

כָּל שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת בֵּין מִשּׁוּם שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִמְלָאכָה אוֹ מֵבִיא לִידֵי מְלָאכָה בֵּין שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת הֲרֵי הוּא אָסוּר בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ צֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. אוֹ דְּבָרִים שֶׁהֵם מֻתָּרִים בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר בְּשַׁבָּת מֻתָּר בְּיוֹם טוֹב. וְיֵשׁ בְּיוֹם טוֹב מַה שֶּׁאֵין בְּשַׁבָּת אִסּוּר מֻקְצֶה שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב וּמֻתָּר בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁיּוֹם טוֹב קַל מִשַּׁבָּת אָסְרוּ בּוֹ הַמֻּקְצֶה שֶׁמָּא יָבוֹא לְזַלְזֵל בּוֹ:

הלכה י״ח

כֵּיצַד. תַּרְנְגלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים וְשׁוֹר הָעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה וְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּפֵרוֹת הָעוֹמְדִין לִסְחוֹרָה כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻקְצֶה הֵן וְאָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב עַד שֶׁיָּכִין אוֹתָם מִבָּעֶרֶב וְיַחֲשֹׁב עֲלֵיהֶם לַאֲכִילָה. אֲבָל בְּשַׁבָּת הַכּל מוּכָן אֵצֶל שַׁבָּת וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲכָנָה. וּכְשֵׁם שֶׁהַמֻּקְצֶה אָסוּר בְּיוֹם טוֹב כָּךְ הַנּוֹלָד אָסוּר:

הלכה י״ט

חֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וְחל מֵכִין לְיוֹם טוֹב אֲבָל אֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת וְלֹא שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב. לְפִיכָךְ בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב אַחַר הַשַּׁבָּת אֲסוּרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתַּרְנְגלֶת עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה. הוֹאִיל וּמֵאֶמֶשׁ נִגְמְרָה הַבֵּיצָה נִמְצָא שַׁבָּת מֵכִין אוֹתָהּ לְיוֹם טוֹב. וַאֲסָרוּהָ בְּכָל יוֹם טוֹב גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב שֶׁאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּכָל שַׁבָּת אֲסוּרָה גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת שֶׁאַחַר יוֹם טוֹב:

הלכה כ׳

וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלָהּ כָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלָהּ וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף כֻּלָּן אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי לְמָחָר יֻתְּרוּ הַכּל וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף אֲלָפִים אֵינוֹ בָּטֵל. הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגלֶת בְּיוֹם טוֹב וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שֶׁאֵין זֶה דָּבָר מָצוּי תָּמִיד וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶלָּא אַקְרַאי בְּעָלְמָא לֹא גָּזְרוּ בּוֹ:

הלכה כ״א

זֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין בְּחוּצָה לָאָרֶץ כָּל יוֹם טוֹב מֵאֵלּוּ שְׁנֵי יָמִים מִנְהָג הוּא. וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הוּא וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בַּגָּלוּת. וְאֵין עוֹשִׂין בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אֶלָּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּלְבַד. וּבְהִלְכוֹת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מִסֵּפֶר זֶה נְבָאֵר עִקַּר מִנְהָג זֶה וּמֵאֵי זֶה טַעַם עוֹשִׂין רֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנֵי יָמִים בְּכָל מָקוֹם:

הלכה כ״ב

יוֹם טוֹב שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר בָּרִאשׁוֹן אָסוּר בַּשֵּׁנִי. וְכָל הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי וַאֲפִלּוּ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין בִּמְלָאכָה בֵּין שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת אוֹ מְנַדִּין אוֹתוֹ אִם לֹא יִהְיֶה מִן הַתַּלְמִידִים. וּכְשֵׁם שֶׁהָרִאשׁוֹן אָסוּר בַּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית וְחַיָּב בְּשִׂמְחָה כָּךְ הַשֵּׁנִי וְאֵין בֵּינֵיהֶן הֶפְרֵשׁ אֶלָּא לְעִנְיַן מֵת בִּלְבַד:

הלכה כ״ג

כֵּיצַד. הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן יִתְעַסְּקוּ בִּקְבוּרָתוֹ הַכּוּתִים וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְעוֹשִׂין לוֹ כָּל צְרָכָיו כְּגוֹן עֲשִׂיַּת הַמִּטָּה וּתְפִירַת הַתַּכְרִיכִין וּקְצִיצַת הַבְּשָׂמִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁיּוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי הַמֵּת כְּחל הוּא חָשׁוּב וַאֲפִלּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה:

הלכה כ״ד

שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים אֵלּוּ שֶׁל גָּלֻיּוֹת שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת הֵן וְאֵינָן כְּיוֹם אֶחָד לְפִיכָךְ דָּבָר שֶׁהָיָה מֻקְצֶה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁנּוֹלַד בָּרִאשׁוֹן אִם הֵכִין אוֹתוֹ לַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. חַיָּה וְעוֹף שֶׁנִּצּוֹדוּ בָּרִאשׁוֹן יֵאָכְלוּ בַּשֵּׁנִי. דָּבָר הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע שֶׁנֶּעֱקַר בָּרִאשׁוֹן יֵאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְכֵן מֻתָּר לִכְחל אֶת הָעַיִן בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חלִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת אֲבָל שְׁנֵי יָמִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה קְדֻשָּׁה אַחַת הֵן וּכְיוֹם אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִים לְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֶלָּא לְעִנְיַן הַמֵּת בִּלְבַד. אֲבָל בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲסוּרָה בַּשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שַׁבָּת הַסְּמוּכָה לְיוֹם טוֹב וְנוֹלְדָה בֵּיצָה בְּאֶחָד מֵהֶן אֲסוּרָה בַּשֵּׁנִי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וַאֲפִלּוּ נוֹלְדָה בְּיוֹם שֵׁנִי לֹא תֵּאָכֵל בְּשַׁבָּת הַסְּמוּכָה לוֹ:

דברי ירמיהו · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ ארוך במיוחד (17 קטעים, 130,161 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת דברי ירמיהו על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

לחם משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

א׳

ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה וכו' ושביתת כלן שוה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ומדברי רבינו דבכל מלאכת עבודה וכו' ופירש דבריו הרב מוהר"ר לוי ן' חביב בפסקיו (דף פ"ב) שדקדק כן הרה"מ ז"ל ממה שכתב הרב כל השובת ממלאכת עבודה (באחד מהן) הרי קיים מצות עשה ואם אמת הדבר שבכלל מלאכת עבודה אוכל נפש איך קיים מ"ע גם מה צריך להאריך ולומר כל השובת ממלאכת עבודה היה לו לומר כל השובת ממלאכה וכו' ע"ש. ויש לתמוה על דברי ה"ה ז"ל טובא דאיך כתב דבראשון ושביעי של פסח שהוצרך להביא קרא דאך אשר יאכל משום שנאמר בהם כל מלאכה דבלאו הכי הרי נכתב בהם בפרשת אמור מלאכת עבודה. ואם כן אין במשמע מלאכת עבודה אלא שאר מלאכות חוץ ממלאכת אוכל נפש, וכי תימא דאע"פ כן הוי מצי למטעי כיון שנכתב בפרשת בא אל פרעה כל מלאכה. מ"מ קשה דא"כ לשתוק בפרשת אמור מעבודה אלא ודאי מדקאמר עבודה משמע דאתא למעוטי אוכל נפש. ויש לומר דאי לאו קרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוה אמינא דכל מלאכה במשמע אפילו אוכל נפש וקרא דכתיב בראשון ושביעי של פסח מלאכת עבודה אתא לומר אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וחסרון כיס כמו דבר האבד שדרשו בת"כ וכתבו רש"י ז"ל בפירוש החומש והוה אמינא אפילו אוכל נפש במשמע לקיים הכתוב שאמר כל מלאכת ומלאכת עבודה איצטרך להך אבל השתא גלי לן קרא דאוכל נפש מותר ומלאכת עבודה אתי כפשטו דלא הוי אוכל נפש וכן דרשא דחסרון כיס דרשינן הך דרשא משום דממשמעותיה דקרא נפקא לן הכי כמו שכתב רש"י ז"ל מלאכות החשובות לכם עבודה ואע"ג דאתא למעוטי אוכל נפש מ"מ איכא למדרש הך דרשא ממשמעות הכתוב ואם תאמר לישתוק קרא מאשר יאכל לכל נפש וכו' ולימא בפרשת בא אל פרעה כל מלאכת עבודה לא יעשה בהם וכו' הא לא קשיא דע"כ איצטריך קרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם למדרש לכם ולא לכלבים כדדרשינן לקמן. עוד יש לתמוה על מה שתמה מהר"ר לוי ז"ל בפסקיו על ה"ה ז"ל, דאם כוונתו לדייק מלשון רבינו ז"ל שכתב כל השובת ממלאכת עבודה. יראה לומר שלא דקדק כך ה"ה ז"ל מדברי רבינו ז"ל דאפשר דלא קפיד בלישניה ולישנא דקרא נקט אלא משום דקשיא דתינח דהביא ראיה הרב לראשון ושביעי מקרא דאך אשר יאכל אבל לשאר ימים טובים מאי איכא למימר וכי תימא ליגמר מראשון ושביעי לא היא דאדרבה כל היכא דאפשר לקיומי לאו דכל מלאכת עבודה לא תעשו מקיימינן ויש לנו לומר דכל מלאכה במשמע אפילו אוכל נפש ושאני התם בראשון ושביעי דגלי קרא לכך כתב דבמלאכת עבודה לא משמע אוכל נפש:

ד׳

כל מלאכה שחייבים עליה בשבת וכו'. נראה דכוונת ה"ה ז"ל שהוקשה לו בדברי רבינו דמשמע מדבריו דאפילו בבנייה ואריגה אם עשה לצורך אכילה מותר שכך כתב כל מלאכה וכו' אם עשה שלא לצורך משמע דאם עשאה לצורך מותר אפילו בנייה ואריגה וזה א"א שהרי הוא כתב למטה שכל שאין בה צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה משמע אפי' עשאה לצורך וכ"כ למעלה וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה וכו'. לכך תירץ דלשון רבינו ז"ל כמו הפוך וכונתו לומר כל מלאכה שאינה לצורך אכילה שעשה אותה ביו"ט לוקה כיון שעיקרה אינה לצורך אע"פ שעשאה לצורך אכילה חוץ מההוצאה וההבערה שאפילו שעשאם שלא לצורך מותר ולזה הוקשה לו מאי שנא הוצאה והבערה מכתיבה ואריגה וכי היכי דכתיבה ואריגה אפילו לצורך אכילה אסור כן היה לנו לאסור בהוצאה והבערה ותירץ בהוצאה לפי שהיא כאוכל ומשקה וכו'. כך הוא פשטן של דברי ה"ה ז"ל ויש לתמוה בדבריו חדא דנראה מדבריו דטפי יש לנו להתיר בשחיטה ואפייה מבהוצאה והבערה שהרי הוצרך לבקש שם טעם ואם כן איך אמרו בגמרא בביצה (דף י"ב) גבי השוחט עולת נדבה לוקה דאמר לך מני ב"ש דאמר לא אמרינן מתוך וכו' הא אפילו כב"ש לא אתי דאפושי מחלוקת בין ב"ש לב"ה לא מפשינן ועד כאן לא פליגי ב"ש עלייהו דב"ה אלא בהוצאה דאפילו לצורך אכילה יש לנו להתיר בדוחק ומשום הכי לא אמרינן מתוך אבל בשחיטה ואפייה לא. ועוד קשה דאיך כתב בהבערה דנפקא לן מיתורא דביום השבת דא"כ איך דרשינן בפ"ק דיבמות (דף ו':) מהאי קרא דלא תבערו וכו' לר"י ללאו ולר"נ לחלק משום יתורא דקרא דכן אמרו שם מה ת"ל וכו' הא אצטריך קרא להתיר ביו"ט הבערה ולומר דוקא ביום השבת לא תבערו אבל ביו"ט מותר ואמאי כוליה קרא להכי הוא דאתא. ועוד קשה דכיון דדרשינן היתר ההבערה ביו"ט מביום השבת א"כ ודאי דבלא מתוך הותרה הבערה דהא בפרק ביצה (דף י"ב) אמרינן ממאי דב"ש וב"ה פליגי וכו' כלומר דילמא לעולם לב"ה לא אמרינן מתוך וטעם ההיתר הוא משום דאמר קרא לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת משמע דאי דרשינן הכי לא אמרינן מתוך א"כ לדברי ה"ה ז"ל דדריש היתר הבערה מביום השבת לא אמרינן בהבערה מתוך ובגמרא לא משמע הכי דהרי ר"י התיר שם הבערה מטעם דמתוך דאמרינן התם ואף ר"י וכו' עד אומרו דאי בית הלל וכו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה וכו'. ועוד קשה מאי טעמא דרשינן השתא בהבערה הך ביום השבת בהוצאה לא דרשינן ביום השבת כדמשמע בגמרא דלפי המסקנא לא דרשינן ליה ממאי דאקשיה רב יוסף אלא מעתה לפלוג באבנים וכו'. ועוד קשה במאי דקאמר ושאר המלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפיה וכו' אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה וכו' דמשמע דהותרו הדברים שלא לצורך אכילה כשחיטה ואפיה מתוך שהותרה לצורך אכילה. וזה תימה שהרי רבינו ז"ל כתב לקמן המבשל ביו"ט לכותי אינו לוקה וכו' שאילו באו לו אורחים וכו' ולדברי ה"ה ז"ל תיפוק ליה מטעם דמתוך וזו היא קושיית התוס' שהקשו על רש"י ז"ל בפ"ק דביצה (דף י"ב). ועוד קשה במה שכתב בדין ההוצאה שהיא מותרת לגמרי לדברי רבינו ז"ל אפילו שלא לצורך כמו לצורך דאמאי דהרי שחיטה ואפיה דיש לנו טעם בהיתר יותר מהוצאה כמו שנראה מדברי ה"ה נאסר לכותי ולכלבים כמ"ש רבינו ז"ל לקמן מקרא דלכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים וכ"ש הוצאה שלא לצורך דהא היתר הוצאה גופא לצורך אכילה לא נפקא לן אלא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והרי שם מיעט הכתוב לכם דמשמע לכותי ולכלבים אסור ואיך יש לנו להתיר הוצאה שלא לצורך. וי"ל לקושיא ראשונה דה"ק גמרא ודאי דכפי האמת אפילו כב"ש לא אתיא משום דע"כ לא קאמר ב"ש אלא בהוצאה אבל שתשוה הוצאה לשחיטה עכ"פ אתיא דלא כהלכתא דהיינו דלא כב"ה. ולקושיא השניה נראה לי דודאי יש לנו לדרוש קרא ללאו או לחלק דכל היכא דאנו יכולים לאוקמי לדרשא דקרא לגופיה מוקמינן ולא לדיוקא וא"כ ראוי לומר דאתי קרא לאשמועינן דין בשבת שהוזכר בפירוש ולא שיודיענו הכתוב ביו"ט שלא הוזכר בו אלא מדיוקא וא"כ ע"כ ללאו אתא או לחלק דהאי לחודיה אי אפשר לומר דאתא דא"כ ישתוק מביום השבת. ולקושיא השלישית י"ל דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן טעם מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצאה ביו"ט אפילו שלא לצורך שהרי משא שלא לצורך הוא וקאמר קרא דביו"ט שרי ודייקינן משא דאסור בשבת דהכי משמע דיוקא א"כ אין לומר מתוך אבל בהבערה דנפקא לן מלא תבערו אמרינן תפסת מועט תפסת ואמרינן הא ביו"ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך. ולקושיא רביעית י"ל דבהוצאה לא דרשינן ביום השבת למעוטי יו"ט משום דעיקר הוצאתה היא מויעבירו קול במחנה כמ"ש שם רש"י ז"ל, ולשאר הקושיות צ"ע:

ה׳

כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יו"ט וכו'. בפ' ביצה (דף ג') כתבו התוס' ז"ל (בד"ה גזרה) בשם רבינו נתנאל מקינון דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וכו' אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך. ועם זה מתורץ הקושיא שהקשה ה"ה ז"ל להראב"ד ז"ל שהרי טעמו מספיק דלא ממעטינן אלא משעת לישה אבל ברירה טחינה והרקדה שהוא קודם לישה לא. ומה שכתב למטה ה"ה ז"ל על מה שאמר ואני אומר וכו' ועדיין צ"ע. הוא מפני שהוקשה לו למה אין תולשין ירק שאין זו מלאכת הנעשה לימים רבים אלא שעכ"פ עדיין אנו צריכים לטעמו של הרמב"ם ז"ל:

ט׳

עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר וכו'. קשה דמשמע מכאן דדוקא כשעשה לאכול ביום טוב אז אם הותיר מותר לאוכלו בחול אבל כשעשה לאכול בחול משמע דאסור ולמטה כתב ואם הערים אסור ואפילו בשבת וכו' מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד משמע דבמזיד אפילו אפה מיו"ט לחול מותר לאכול. והרב מהר"ר לוי ן' חביב תירץ שם במקום הנזכר (דף פ"ב) מיום טוב לחול אסור ולא כתב רבינו מפני שהחמירו במערים אלא לתת טעם שבשבת אחר יום טוב שהזכיר למה הערמה אסורה ומזיד מותר ונתן טעם לדבר לחלק בין אפה מיום טוב לחול לאפה מיום טוב לשבת ע"ש:

י״ד

בני החיל וכו'. כתב ה"ה ז"ל ויש מי שהעמיד דברי רבינו ז"ל באומרו שלא היה (שם) בגירסת רבי ופליגא וכו' וזו היא סברת הר"ן ז"ל וסובר דלא דמיין אהדדי כמ"ש ה"ה וקשה לדעת זו דמ"מ יש סתירה בדברי רבינו ז"ל עם מ"ש פ' כ"ו מהל' שבת. שכאן פסק כר' יוסי דאמר לכם ולא לכלבים ומבואר בגמרא (דף כ"א:) דלדברי ר' יוסי הני סופלי פירוש גרעינים ואסור לטלטלן בשבת אלא ע"י פת דכן אמרו שם תינח ביו"ט בשבת מאי איכא למימר מטלטלינן להו אגב ריפתא והוא ז"ל כתב במקום הנזכר וכן כל הקליפין והגרעינים הראויים למאכל בהמה מטלטלין אותם דמשמע דשרו בטילטול ובשלמא לה"ה ז"ל דסבר דופליגא קאי אהך ולדעת ריב"ל לא בעינן טלטול אגב ריפתא אליבא דר' יוסי ניחא דאיהו פסק כריב"ל אבל לדעת זו קשה. וצ"ל דגרעינין דכתב רבינו ז"ל בהלכות שבת הם ראויים למאכל בהמה בלי שום תיקון אוכל והני גרעינין שהוזכרו בגמרא (דף כ"א) אינן ראויים למאכל בהמה אלא ע"י תיקון גדול כמו שכתבו שם התוס'. ובמה שכתב ה"ה ז"ל דופליגא קאי אמאי דסליק מיניה קשה דמנא ליה לגמרא דופליגא דאם התיר ריב"ל לטלטל לצורך כותי אע"פ שאסור לעשות מלאכה ביו"ט בעבורו היינו משום דמאי דמטלטל חזי למאכל אדם אבל הני גרעינין לא חזו למאכל אדם כלל וא"כ לטלטלם בעבור בהמה אסור כיון שאסור לעשות מלאכה בעבורה ביו"ט. ונראה לתרץ דמ"מ איכא שיורי כוסות דלא חזו למאכל דאסירי בהנאה וא"כ לא היה ראוי לטלטל לצורך הכותי כלומר כששותה הכותי פעם אחת ואיכא שיורי כוסות ומוזגין לו פעם אחרת אלא ודאי דמותר לטלטל לצורך הכותי. אבל על זה קשה דע"כ צריך אתה לומר דלא חייש ר' יהושע לשיורי כוסות דא"כ כשהשמש מצניע הכוס כדכתב רש"י ז"ל אמאי מותר לטלטלו הא השתא לא הוי לצורך כותי. ועוד אפילו דנאמר דחייש שיורי כוסות מטלטלין אגב הכוס כמו שאמרו בגמרא לטלטולינהו אגב כסא ומנין לגמרא לומר דפליג רבי יהושע בן לוי לדלעיל וצריך עיון: עיסת הכלבים וכו'. כתב ה"ה ז"ל דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבלה מותר וכו'. ולזה סתם רבינו ז"ל. וקשה על זה דאפילו מאן דאית ליה הואיל מ"מ איסורא מיהא איכא ולא אהני טעמא דהואיל אלא לאפטורי ממלקות כמו שנראה ברור בדברי רבינו ז"ל שכתב שאין אופין ומבשלין לא לצורך כותי ולא לצורך כלבים. וי"ל דהך קושיא גופא איכא בגמרא בפ"ק דביצה (דף כ"א) וחדא מתרצת חברתה דשם אמרו ומי אית ליה לרב חסדא הואיל כלומר דמשום האי טעמא שרי לאפות אותה ביו"ט והשתא קשה דהיכי קאמר ומי אית ליה לרב חסדא וכו' דמשמע דאי אית ליה טעמא דהואיל אתי שפיר דאפילו מאן דאית ליה טעמא דהואיל מ"מ איסורא מיהא איכא לכך נראה לומר דודאי כיון דהך עיסה מעורבת של רועים ושל כלבים אין ראוי לומר שיהא איסורה כל כך וכאילו היתה כולה של כלבים משום האי טעמא דהא אפשר למפלג וכו' תדע דאין זה הטעם כל כך ברור דהא רב חנילאי מכחיש ליה להך טעמא וא"כ כשמבשל הכל לכלבים אמרינן התם הואיל ואינו לוקה אלא שאסור הכא דמעורבת עם עיסת הרועים מעלינן ליה דרגא ואמרינן דמותר לגמרי וזהו שאמרו ומי אית ליה לרב חסדא הואיל דאי הוה סבירא ליה התם הואיל הוה אתי שפיר הכא כדפרישית אבל השתא דלית ליה התם הואיל אלא שהתם לוקה הכא מעלינן ליה דרגא ואמרינן אסור לכל הפחות וא"כ איך קאמרת דמותר וא"כ השתא דאית לן הואיל הכא דמעורבת עם עיסה של רועים מותר. זה נ"ל ליישב דעת הרשב"א ורבינו ז"ל:

ט״ו

המבשל ביו"ט כו'. האי בישול לבהמה איירי במאכל הראוי לאכילת אדם דאי לאו הכי לא שייך טעמא דהואיל ומקלעי אורחין כיון דאינו ראוי למאכל אדם ובודאי דלוקה אבל מטעם דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ראוי להתיר אפילו שאינו ראוי למאכל אדם כלל וא"כ קשה על רבינו ז"ל איך לא הזכיר טעם מתוך כמ"ש למעלה. ואפשר היה לומר דרבינו ז"ל ס"ל דלכם ולא לכותים ולא לכלבים אהדריה ללאו קמא כמ"ש התוספות בפ"ק (דף י"ב) וא"כ נתבטל טעם מתוך דודאי דאי לא אתא לכם הוה מותר מטעם מתוך אבל השתא דכתוב אהדריה לאיסוריה לכך איצטריך טעמא דהואיל לומר דאינו לוקה אבל עובר בעשה דלכם. וא"ת א"כ איך אמרו שם בגמרא דהשוחט עולת נדבה לוקה אתי דלא כב"ה הא אפילו כב"ה אתי דלכם אהדריה לאיסור אפיה ושחיטה לאיסוריה דלאו ונתבטל טעמא מתוך וא"כ היה ראוי לעבור בלאו אי לאו טעמא דהואיל אבל בעולה דלא שייך הואיל ודאי דלקי. x וי"ל דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום ומתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום טעמא דהואיל הותר נמי הכא אע"ג דליכא הכי ואינו עובר (הכא נמי אמרינן דאינו עובר מתוך שהותר לאו זה בכל מקום משום טעמא דהואיל) משום הכי ודאי דלא לקי לכך אמר דאתי דלא כבית הלל:

י״ז

ויש ביו״ט מה שאין בשבת איסור מוקצה. נראה דרבינו פסק כרב נחמן דאמר יו״ט דקיל אתי לזלזולי ביה וכו' וקשה דא״כ איך פסק לקמן כהכנה דרבה דמשמע דרבה סבירא ליה דמוקצה דאורייתא כדפירש״י ז״ל והם דברים הפוכים דלר״נ מוקצה דרבנן. וי״ל דודאי אינו מפרש כפירוש רש״י ז״ל דסבירא ליה לרבה דמוקצה דאורייתא דא״כ קשה דהא רבה גופיה הדר ביה בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח:) וסבירא ליה דמוקצה לאו דאורייתא כמו שהקשה הר״ן ז״ל בפירוש ההלכות לכך מפרש כפירוש בעל המאור שכתב שאין בהכנה זו דרבה סרך מוקצה אלא שאין מותר בשבת דבר שנברא ביו״ט מאתמול ולא ביו״ט דבר שנברא בשבת מאתמול ואין בזה סרך מוקצה אלא גזרת הכתוב כך היא ע״כ. ונתבארו דברי רבינו ז״ל ומפני כן פסק כרבה דלאו טעמא משום מוקצה ופסק כרב נחמן אע״ג דהקשו עליו בגמרא משום דלא דחו דבריו אלא במה שהעמיד מתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בענין הדין ודאי דכדבריו כן הוא ומוכרח הוא מכח המשניות סתומות דפליגי אהדדי. זה נ״ל ברור בדעת רבינו ז״ל:

י״ח

וכשם שהמוקצה אסור ביו"ט. קשה קצת דאיך קאמר כך הנולד וכו' דנולד כל שכן הוא ממוקצה דהא איכא מאן דלית ליה מוקצה ואית ליה נולד בריש פ"ק דביצה:

כ׳

וכשם שאסור לאכלה כך וכו'. כתב ה"ה ולא כתב רבינו ז"ל ספק יו"ט ספק חול שכיון שאין לה ביטול פשיטא דספיקא אסורה. ותימה דהא בגמרא פ"ק דביצה (דף ג') הקשו לרבי יצחק ורב יוסף מברייתא דאמרה וספיקא אסורה דאמאי אסורה דספיקא דרבנן היא ואעפ"כ ניחא ליה סיפא דקאמר באלף כלן אסורות משום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל כדמוכח שם בגמרא בפירוש. וגם רב פפא דתירץ האי תנא דליטרא קציעות משמע התם דהכי סבירא ליה והטעם הוא מפני שאע"פ שאין לו ביטול היינו מפני שבודאי אילו נתערבה יש איסור ודאי והוא דבר שאין לו מתירין משום הכי לא בטיל אבל ספק יו"ט ספק חול יש לנו ספק באיסור עצמו ואינו איסור ודאי ואם כן ראוי להקל. ונהי דרב אסי דחה סברא זו שם בגמרא ואמר דהם שוים וכי היכי דבביטול מחמרינן ה"ה בספקא אסורה אבל שיאמר מפני כן ה"ה ז"ל פשיטא בהיות שעלה על דעת המקשה ורב פפא בהפך זה לא יצדק כלל. ונ"ל דרבינו ז"ל דפסק כרבה דאית ליה הכנה דאורייתא ודאי דספיקא אסורה מפני דהוי ספק דאורייתא ואתי מקל וחומר מהדין שכתב אבל אין זה במשמע לשון ה"ה ז"ל שהוא הכריח הדבר מפני שאין לה ביטול וזה אינו הכרח כלל והיה לו לומר משום דהוי ספיקא דאורייתא ועוד שהביא ה"ה ואסיק רב אסי וכו' ולפי זה לא היה צריך ליה כלל דלדידיה טעמא משום ספיקא דאורייתא. ועוד ביו"ט בעלמא היה לו להשמיענו דספיקו אסור דהוא ספק מדרבנן שהוא לקולא ואולי להנצל מזה כתב ה"ה ובפרק שני כתב וכל ספק מוכן יאסר וכו' וכל זה דוחק:

כ״ב

וכל המחלל יו"ט שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר וכו'. כלומר לא מבעיא בשל גליות דמכין אותו מכת מרדות בלבד וליכא ביה איסור לאו אלא אפילו ביו"ט שני של ר"ה ליכא ביה איסור לאו אלא מכין אותו מכת מרדות ואע"ג דבגמרא לא הזכירו הכאת מכת מרדות אלא ביו"ט שני של גליות מ"מ משמע ליה לרבינו ז"ל דה"ה ביו"ט שני של ראש השנה דאין סברא לעבור בלאו כיון שהוא מדברי סופרים: וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני וכו'. כתב ה"ה ז"ל וכתבו מקצת הגאונים וכו' ומינה ביו"ט שני כו'. צריך עיון האי דקאמרו מינה דמשמע דכונתו לומר מן הדין הזה יצא לנו עוד דין אחר ופירוש זה אי אפשר כפי הנראה דאינו נמשך דין זה מהראשון כלל x: ואין ביניהם הפרש אלא לענין המת בלבד כיצד וכו'. אשני ימים טובים של ראש השנה קאי דבשל גליות איכא מכחל עינא ג"כ דבשני מותר ובראשון אסור כדכתב רבינו ז"ל לקמן:

כ״ד

שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינם כיום אחד. כתב ה״ה ויש אומרים שהמחובר שנתלש ביו״ט וכו' והעיקר כדברי רבינו ז״ל. משמע דהוא סבור בדעת רבינו ז״ל שדעתו ז״ל כדעת רש״י ז״ל דמיד ביו״ט שני הוא מותר. וקשה לזה שהרי כפי טעמו שכתב בפרק ששי מהלכות שבת משום גזרה שלא יאמר לכותי לעשות וכו' משמע דהוא סובר כדעת התוספות ז״ל דצריך להמתין עד מוצאי יו״ט שני דזהו טעמם של תוספות ז״ל וכפי טעם זה נמשך כן כמו שכתבו התוספות בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ט:) בד״ה אי משכחת להו לא תימא וכו' דכפי פירוש רש״י ז״ל טעמו הוא מפני שלא יהנה ממלאכת שבת וצריך עיון. ואילו לא היה כותב ה״ה כן בדעת רבינו ז״ל היינו אומרים דהוא סבור עד מוצאי יו״ט שני ומה שכתב כאן שמותר בשני הוא מפני דנצוד מאליו כמו שכתבו שם התוספות ז״ל אבל אחר שכתב ה״ה מה שכתב אי אפשר לומר כן:

נחלת הכלל · ToratEmet

בינה לעתים · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

בינה לעתים על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 42,306 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת בינה לעתים על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

שער המלך על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 101,105 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

י״ד

בני החיל שנתנו קמח לישראל וכו'. כתב הרב המגיד ואני מקיים הגירסא ומקיים דבריו וכי אמרינן ופליגא לאו אהא דרב קאי וכו' עד אע"פ שלא הסכים לדעת הרב. תמהני שלפי מה שפירש הרב המגיד דברי רבינו דרב מיירי בשלא יכולים לאפות ממנו פת אחת ולתתו לתינוק גם הרי"ף לא יחלוק על זה וכ"כ שם הר"ן דבכה"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ואם כן היאך הביא ראיה לקיים דינו של רבינו מדכתב הראב"ד יפה אמר אע"פ שלא הסכים לדעת הרב ולדברי הראב"ד משמע ודאי דרבינו מיירי אפילו שיכולים לאפות פת אחת ולתתו לתינוק דבכה"ג הוא דפליג עליה הרי"ף. ושמא י"ל שה"ה מפרש שמ"ש הראב"ד אף ע"פ שלא הסכים לדעת הרב לאו לענין דינא קאמר דכפי מה שפירש ה' המגיד דברי רבינו הדין שוה לשניהם אלא לענין פירושא דופליגא קאמר דלהרי"ף קאי אהא דרב ולרבינו לא קאי אהא דרב:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

צפנת פענח · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

ד׳

כל מלאכה כו' חוץ מהוצאה והבערה כו'. ואף דהא גבי שחיטה אמרינן ביצה ד' י"ב וכתובות ד"ז דאמרינן ג"כ מתוך הנה מלשון רבינו נראה כך דרק גבי הוצאה והבערה כיון דאין התיקון בעצם האוכל רק לצורך אוכל שם שייך שפיר למימר דמותרים אף שלא לצורך משא"כ שאר דברים דהמלאכה הוה בעצם האוכל לא שייך לומר דהותרה אף שלא לצורך ועי' בתוספתא דביצה פ"א מה דס"ל לב"ה דמוליכין כלים ריקנין ביו"ט לב"ה בר"ה ע"ש ועי' בה"ג בהל' יו"ט דאמר שם דסנדל שנפסק בר"ה ביו"ט שמותר להוליכו ע"ש ועי' בירושלמי שבת פ' י"ז דבעי שם גבי קילורית אם מותר לגובלה ביו"ט ואמר שם דאסור שאינו אוכל נפש ועי' שבת ד' קל"ד ע"א גבי מהו לגבן ותוס' שבת ד' צ"ה ע"א ובירושלמי סוף פ"ז דשבת דס"ל דמגבן הוה תולדה דלש ועי' בירושלמי סוף פ"א דביצה גבי מהו להעמיד חלב ביו"ט ואמר שלא יעמיד מיו"ט לחול וזה ר"ל הך דשבת דף קל"ד הנ"ל גבי גבינה בת יומא מעליא ואף דהתוס' בביצה ד' ג' וד' כ"א וד' כ"ג ומגילה ד' ז' ע"ב כתבו דבגוף אוכל נפש אין לחלק רק אם הוא גרוע ע"ש אך י"ל דר"ל כיון דגבינה ישנה עדיף שוב יש חשש שמא יעמיד מיו"ט לחול כמ"ש הירוש' הנ"ל, ולענין בישול אם שרי ביו"ט שלא לצורך עי' בירושלמי פ"ב דשבת אם הבערה ובישול בב"א על איזה מהן חייב ועי' בירושלמי דביצה פ"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל גבי המבשל נבילה ובבלי שם דף י"ב ע"א, אך באמת נראה דבישול אסור מה"ת ולכך ס"ל לקמן בפ"ג ה"ח דאין שורפין קדשים ביו"ט משום כיון דהוא גדר מצוה הוה כמו תיקון כעין דאמרינן בירושלמי שבת פ"ב גבי הקטר חלבים וגבי כלים גבי הדלקה דנעשה כמטהר כלים ע"ש ולכך אמרינן בירושלמי דגם מבערב שבת אסור משום דהמלאכה נעשית גם בשבת משום כיון דהשריפה הוא מצוה הוה זה גדר תיקון ועי' במעילה ד' י' ע"א גבי קדשים שנטמאו ע"ש סד"א כיון דאית בהו מצות שריפה ועי' מש"כ בזה בהל' פסולי המוקדשים פ' י"ט ע"ש ואפשר דתליא בהך פלוגתא דרבה ור"י בריש מו"ק ד' ב' ע"ב אם אזלינן בתר מעשה או בתר מחשבה ע"ש:

ז׳

כיצד אין קוצרים כו'. עי' סנהדרין ד' י"ג ע"א וחגיגה ד' י"ח ע"א ועי' מו"ק ד' י"ב ע"ב אך גבי קצירה י"ל טעם אחר דאסור משום שמייפה את הקרקע ומיירי בשדה שלו וע' בע"ז ד"נ ע"ב גבי חוה"מ דאסור משום טרחא:

ח׳

אבל לשון וכו'. עי' שבת ד' קל"ד ע"א ותוס' מגילה ד' ז' ע"ב ע"ש:

ט׳

עשה כדי לאכול כו'. ואף בגמ' דילן אמר זה רק אם נשתייר ליוט"ב אך בתוספתא פ"ב דביצה מבואר דאף אם נשתייר לחול מותר אך עיין בתוספתא פ"ג דפסחים מבואר שם דהנשים נוהגות שלא היו לשין במוצי"ט בחמין שהוחמו ביו"ט ע"ש וי"ל מטעם הרשב"א ז"ל שהביא בהה"מ ז"ל כאן: ומולח אדם כו'. עי' מש"כ הה"מ ועי' מש"כ לעיל בפ' כ"ג מהל' שבת ותוס' כאן די"ז ע"ב וע' מש"כ רבינו ז"ל לקמן פ"ג ה"ד ע"ש:

י״ד

בני החיל כו'. עי' בדברי הה"מ ז"ל מה שהקשה מהך דאמר בגמרא ופליגי אריב"ל ע"ש אך באמת לרבינו ז"ל היה לו הגירסא כמו בסה"ג מסייע ליה לריב"ל וקאי אהא דאמר שם דקי"ל כרבי יוסי הגלילי דלכם ולא לעכו"ם ע"ש: [השמטה עיסת הכלבים כו'. עי' בה"ה למה לא הביא רבינו הך דיכול לפייסם בנבלה אך באמת לפ"מ דקיי"ל כרשב"א בדף י"ז ע"א שוב אם יכול לאכול ממנו אחת מותר לאפות הכל וע"ש בתוס' ד"ה עיסה ותוס' פסחים דף מ"ו ע"א ד"ה עד, ובאמת בירושלמי חלה פ"א מוקי לה כרשב"א ע"ש: ע"כ השמטה]

כ׳

וכשם שהוא אסור כו' ואפילו נתערבו כו'. עי' בהה"מ מה שהקשה אמאי לא נקט ספק יו"ט ספק חול, ובאמת זה הביא לקמן בסוף פירקין דגם ביו"ט שני אסור אם נולדה ומביטול אין ראיה כמבואר בירושלמי כאן דזה גרע ועי' בפסקי תוס' מנחות פ"ח גבי חמץ דאתחזק איסורא:

כ״ב

ואפילו של ר"ה כו'. הנה לשון אפילו הוא דחוק אך באמת נ"ל דהנה מרש"י ביצה ד' ה' ע"א מבואר שם דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה חשבינן לחודש מיום המחרת וכן כתב בפסחים ד' מ"ז אך במנחות ד' ק' ע"ב מדברי רש"י שם לא משמע כן ועי' בהך דר"ה ד' כ"א ותוס' פסחים ד' נ"ד ע"ב ד"ה לקביעא דירחא ובירושלמי דפ"א דחלה ועי' בתענית ד"ה ע"א מוכח ג"כ דחשבינן מיום ראשון אך באמת כך דהנה רבינו ז"ל ס"ל לקמן בהלכות קידוש החודש דמקדשין למפרע וכ"ש בניסן ותשרי ע"ש בסוף פ"ג רק דנ"מ הוא לקרבן דהקרבן מקריבין ביום ב' וכן מבואר בתוספתא פ"ב דר"ה דנ"מ רק לגבי מוסף דהיינו קרבן ובזה א"ש מה דאמרינן בערכין ד' י"א ע"ב ולחזי פסח היכי עביד מצה היכי אכיל וע"ש בתוס' ד"ה אלא למה לא קמבעיא להו רק על כבש הבא עם העומר ולא אשאר קרבנות וגם למה מקשה שם רק פסח ומצה אך באמת כך דרק לענין קרבנות אזלינן בתר חשבון של ב"ד אבל לענין מה שנ"מ לדינא אז אזלינן בתר ראיית העדים האמיתיית אף לאחר רוב החודש וקא מבעיא להו בכבש הבא עם העומר אם הוה כמו קרבן או כמו דין דהנה עומר ודאי הוא דין דהוא מתיר חדש אבל כבש הוא מבואר בתוספתא דמנחות דאינו מעכב את העומר ע"ש בפ"ו וכן הוא בתו"כ פ' אמור או אפשר כיון דהגמ' קרא למנחת העומר באה בגלל זבח כמבואר במנחות ד' ד' ע"ב הוי כמו עומר ולכך אמר דלחזי פסח ומצה דהוה ג"כ דין לא קרבן צבור, וא"כ לפי"ז בזמן הקרבן היו שניהם יו"ט רק החשבון היה מיום ראשון ולאחר החורבן שוב אין נ"מ דליכא קרבן וזה מה דאמרי נהרדעי מימות עזרא ואילך כו' ר"ל דאף בתר התקנה דבאו עדים מן המנחה ולמעלה הוה החשבון מיום הראשון ורק בירושלים היו נוהגים שני ימים משום דהיו מקריבין הקרבן ביום שני ובגבולין הוי רק כמו שאר יו"ט ומה דאמר בעירובין ד' ל"ט דלא אתי לזלזולי ביו"ט ר"ל איו"ט ב' של ר"ה דלא כרש"י דהיינו זמן הבאת קרבן בבהמ"ק וא"כ אתי שפיר דברי רבינו כאן אך מהך דר"ה ד' ל"ב ע"א לא משמע כן ויש לדחות ובאמת הך תקנה שלא יהו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה לא הוה רק על ר"ה רק על כל ר"ח כן מוכח מדברי רבינו ז"ל לקמן בה' ק"ה פ"ג ה"ה ע"ש ומ"מ כשאירע כזה לא מיקרי מעובר ועי' בסוכה ד' נ"ד ע"א וברכות ד' ל' ע"ב ובמס' סופרים פ"כ הל' י"ב ע"ש ועי' סנהדרין ד' מ"א ע"ב גבי עד רובא של חודש ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

א׳

שהן אסורין בכל מלאכת עבודה כו'. עי' הה"מ ובלח"מ הקשה למה לא כתב קרא בפ' בא מלאכת עבודה ותו לא צריך אך אשר יאכל לכ"נ ע"ש. ועי' בשבת דף קי"ז בהא דגרסינן שם תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה ל"ת יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת ע"ש בחידושי רשב"א שהקשה מנ"ל למעט בשבת ותירץ שם כיון דאינה מלאכה ביו"ט גם בשבת לא חשיבא מלאכה דהא לא התיר הקרא אלא או"נ בלבד והלכך כשמוציא הכתוב תקיעת שופר מכלל איסור מלאכת יו"ט ש"מ דאינה מלאכה ע"כ, וא"כ אי לא הוה כתב בפירוש אך אשר יאכל לכ"נ הו"א דבשבת אסור תקיעת שופר ורדיית הפת, ועע"ש מ"ש בשם הרמב"ן ודו"ק:

ב׳

שבתון כו'. הכי איתא בגמרא ומה שלא אמרו בגמרא דבלא"ה איכא עשה מדכתיב אך אשר יאכל לכ"נ כו' משמע שאינו או"נ אסור ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא וכה"ג הקשה מהרא"ם למה לא מצינו גבי חמץ עשה מדכתיב שבעת ימים תאכל מצות ועמ"ש בזה בס"ד בפ"א מהל' אישות דלאו הבא מכלל עשה אע"ג דעשה הוא מ"מ נדחית מפני עשה אחרת:

ג׳

ח"מ לשבת וכו'. והה"מ כתב וענין ח"מ לשבת הוא לענין חטאת ובשוגג וכו'. נראה לענ"ד הא דאמרינן בגמרא ח"מ לשבת פי' בשבת משכחת לה חילוק מלאכות דהיינו בשוגג דכל הלימוד דיש ח"מ לא מבעיא למאן דנפ"ל מאחת מהנה דגבי חטאת כתיב א"כ גלי קרא בחטאת דוקא ואפילו למ"ד דנפקא מלא תבערו ג"כ י"ל דלא מצינו ח"מ כ"א לענין חטאת ואין ח"מ ליו"ט דביו"ט לא משכחת ח"מ דגבי לאוין לענין מלקות לא גלי רחמנא ח"מ ונפ"מ אפילו למ"ד דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד גם גבי שבת ליכא ח"מ לענין מלקות וכ"נ מוכח מדברי התוס' ר"פ אלו הן הלוקין דלר"ש ב"י דאמר טעמא דר"ע דאין לוקין על חייבי מיתות ב"ד משום כדי רשעתו ברשעה המסורה לב"ד אם התרו בו למלקות גרידא גם ר"ע מודה דלוקין א"כ קשה לי מה שהקשה רש"י בפסחים בסוגיא דהואיל על הא דתנן יש חורש תלם אחד למה לא תני שבת וכתב משום דשבת הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין ותירוצו עולה יפה אליבא דרבא אבל לרשב"י לפמ"ש התוס' הקושיא נשארת אמאי לא תני שבת. ולפום רהיטא קושית רש"י חמורה דאי הוה נקט שבת הוה משכחת לה ט' דלא שייך לומר אין ח"מ לשבת ולפמ"ש מיושב דגם גבי שבת ליכא ח"מ למלקות. ואי תקשה לך דעכ"פ הו"ל למתני שבת דשכיח יותר מיו"ט. ז"א דהא בשעה"מ מביא מה שמקשה העולם איך יחול איסור יו"ט על איסור שביעית וכתב בהל' שמיטה דמיירי בר"ה א"כ שפיר נקט סתם יו"ט דאי הוה נקט שבת זה ל"ש שיחול ר"ה בשבת והארכתי בזה:

ד׳

מלאכה כו'. עי' הה"מ ומה שכתבתי בזה באריכות בש"י מס' מגילה פ"ק ד"ה תני ושם במס' ביצה ד"ה לא תיסור ולא תשרי ע"ש:

ו׳

לא אסרו ההוצאה ביו"ט כו'. הרי"ו כתב בשם ר"ת דמותר לשחוק בכדור בר"ה וביש"ש תמה ע"ש מה מקום לשחוק הלזה להתירו וכתב בס' בינה לעתים בפרקין דדעת ר"ת דאין בו אלא טלטול ברה"ר דהכדור מונח ברה"ר ואינו מוציאו מרה"י לרה"ר וד"א בר"ה הלכתא גמירי לה בשבת וקיי"ל בכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אין למדין מן הלכה ומלאכת יו"ט ויוה"כ ילפינן בנין אב משבת וא"כ ליכא למילף יו"ט משבת לענין העברת ד' אמות והניח בספק. ולי צ"ע דבריו דא"כ קשה הא דאמרינן במס' הוריות דף ד' ע"א בהא דמקשה תלמודא ואמאי הוצאה הא כתיבא אל יצא איש ממקומו (כ"ה הגירסא העיקרית ע"ש) ומשני כגון דאמר הוצאה אסירא הכנסה שרי ולפ"ד קשה אמאי לא משני הגמ' דהורה להם הוצאה אסור מרה"י לרה"ר אבל הוצאת ד"א דג"כ נקרא הוצאה דמקומו של אדם הוא ד"א וזה לא מפורש בקרא אלא מהלכה ושפיר חייב. ועוד לפ"מ דאמר שמואל בשבת ר"פ הזורק דמקושש מעביר ד"א ברה"ר הוי ולדידיה מפורש בתורה מקרי דהא מקושש נתחייב עליה ואין מקום לספיקו כ"א להחולקים שם אי תולש הוי או מעמר הוי ובגמ' שם קאמר נפ"מ לכדאיסי וכו' ואמאי לא קאמר נ"מ לשמואל יו"כ ויו"ט ג"כ אסור העברת ד"א משא"כ לאינך. ודוחק לומר דתלמודא רצה למצוא נפקותא אי תולש הוי או מעמר הוי דהא אנן לא קיי"ל כאיסי כמ"ש בה"ש פ"ז ויותר הו"ל לתלמודא למצוא נפקותא מה דנ"מ לדידן. ועוד הא אמרינן במס' נזיר דף כ"ה ע"ב אי מהלכתא ה"א הלכתא ואי אקרבה לא מיחייב וע"ש בפי' המפרש ובתוס' שם ודו"ק וא"כ קשה אי הלכתא היא מנ"ל לחייב מעביר ד"א ברה"ר בשבת. אלא נראה לענ"ד ברור דכ"מ דהלכה לא בא אלא לפרש קרא הוי כאילו נכתב בפירוש וחייב עליה וכענין ח"י טריפות שנאמרו למשה מסיני וכן לא תאכל כל נבילה ובא הלמ"מ ומפרש דנפסלה בשחיטה הוא בכלל נבילה וכן הכא נמי הלמ"מ גילה דבכלל הקרא אל יצא איש ממקומו הוא העברת ד"א והרי הוא כאילו נכתב מפורש ולא שייך לומר אין למידין מהלכה ועי' במס' ביצה דף כ' ע"א בהא דאמר שם דלמא מעולת חובה גמירא ובתוס' מקשה שם דהוי דבר הבא מן ההיקש ורש"י סובר כיון דכתיב כמשפט כאילו מפורש בקרא ע"ש באס"ז ודו"ק. וכ"מ בגמרא בהרבה מקומות דמקשה הגמ' כיון דהלכתא הוא קרא ל"ל סוכה כ"ז נדה ל"ב ודומיהם ועי' בפי' הרע"ב מס' זבחים פי"ג גבי מנסך מי חג בחג מה שנתקשה שם בתוי"ט ולפ"ד יש מקום ליישב ועי' בתבו"ש יו"ד סי' כ"ט ולפי"ז אין חילוק כלל בין שבת ליו"כ לענין מעביר ד"א דכל כי האי חדושא הו"ל לתנא לאשמועינן ולא למתני סתם אין בין יו"כ לשבת, ובזה אפשר ליישב קושית התוס' מה דנקיט בכ"מ גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ולא נקיט גזירה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דרצה תלמודא לאשמועינן דהעברת ד"א הוצאה גמורה לחיובא מיחשב וגזרינן עליה כמו בכל איסורי שבת דלא תימא כיון דהלמ"מ הוא אין לגזור עליה קמ"ל ואין להאריך בזה:

י׳

שהפת מרובה בתנור וכו'. עי' בתוס' פסחים דף מ"ו ד"ה עד דיש חילוק בין התנורים כשאופה תחת הגחלים לא שייך פת נאפה יפה ועי' הה"מ דיש עוד חילוק בין תנורים גדולים לקטנים ומה הוא התנור גדול כתב תנור המחזיק י"ב עשרונים ולא נתפרש השיעור, ועי' בשו"ת יד אלי' סי' כ"ה שהשיעור הוא עם החלל התנור ד' על ד' טפחים ברום ד' טפחים שהוא בין הכל ס"ד טפחים זה הוא השיעור שמחזיק י"ב עשרונים:

י״ג

או כלבים כו'. עי' הה"מ. ועי' במס' נזיר דף מ"ח ע"א שם גלי קרא דאין נפש בהמה במשמע כמבואר שם בין לת"ק ובין לר"י:

י״ד

בני החיל כו' עיסת כו'. עי' לח"מ ועי' באס"ז סתם עיסה כשטורח באפייתה עיקר כוונתו לרועים אלא שמטפל בהם לצורך כלבים כשלא יהא לו נבילה אבל כל שאפשר להיות לו לנבילה עיקר דעתו לרועים, ולפי סברת הר"ח שהביא הה"מ הי"ג בלא"ה לק"מ דמה"ת גם נפש בהמה במשמע. ובזה יובן פי' הגמ' בהא דמשני הואיל ואפשר לפייסן בנבילה ולמסקנא דאמר כגון דא"ל נבילה משום דתליא בפלוגתא דתנאי:

ט״ז

לכל שצריך הגוף וכו'. גרסינן בירושלמי עלה דהך מתני' והוא שיהיה ראויה על דעתא דב"ש והוא ששתה מהן, ורבינו לא הביא כלל דבעינן שיהיו המים ראויין לשתייה משום דס"ל דתלמודא דבבלי פליג בזה אלא דטעמא דב"ה מן הטעם שכתב רבינו פה ול"צ לסברת מתוך ודחיק ליה לרבינו לפרש דתלמודא דבבלי פליג עם הירושלמי מקושיא שהקשה בס' אס"ז לרבה דס"ל בפ"ק דביצה דל"פ במתוך היאך יפרנס מתני' וב"ה מתירין וע"ש באס"ז מ"ש בשם הרמב"ן דכ"ע א"ל מתוך והיינו בלצורך הגוף ולא פליג שם אלא בשלא לצורך הגוף משא"כ בשוחט עולת נדבה ובמוציא את הקטן אע"ג דהוא צ"ק מ"מ אינו צורך הגוף ובזה לא פליג הר"ן ורבינו כנ"ל ברור ועמ"ש בס' ש"י שם בסוגיא די"ל דבבלי וירושלמי לא פליגי אהדדי ע"ש:

י״ח

כך הנולד אסור. עמ"ש בזה בש"י ריש ביצה:

כ׳

וכל דבר שיל"מ כו'. גרסינן בגמ' דף ז' אמר ר"ח בריה דר"נ בדק בקינם של תרנגולין מעיו"ט ולא מצא בה ביצים ולמחר השכים ומצא בה ביצים מותרות בידוע דמאתמול אתילידו אע"ג דבדק מעיו"ט אימור לא בדק יפה יפה ואע"ג דבדק יפה אימר יצא רובא וחזרה ומותרת ומביאו בהלכות וכתב הר"ן שם ומהא משמע דאפילו בדשיל"מ בדרבנן אזלינן בתר רובא משום דלא אתחזיק איסורא. ותוכן כוונת הר"ן משום דזה הוא מילתא דל"ש והוי כמו מיעוטא ולכך מקילין אפילו בדשיל"מ אבל לדברי רבינו פה נראה בדשיל"מ החמירו בכ"ע וסובר רבינו דלר"א דאמר כל דשיל"מ ל"ב אפי' באלף אלפים כיון דיש לו היתר בעולם מחמירין בכ"מ וא"כ גם דינו דר"מ ליתא לדידן ומש"ה לא הביא רבינו פה דין זה ובס' בינה לעתים תמה על רבינו. שוב מצאתי שגם הצל"ח במס' ביצה נחית לזה והנאני. ועי' בפ"ד הל' כ"ד בהה"מ מ"ש בשם הרשב"א והן הן הדברים שכתבתי:

כ״ג

כיצד וכו'. עי' בהגה"מ באיזה מת דברו חכמים אם בגדול או גם בנפל ועי' ש"ע א"ח סי' תקכ"ו סעיף ט' ובמ"א שם מ"ש דנפל חייב בקבורה ועי' בס' בינה לעתים שהשיג עליו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

אור שמח על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 32,126 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אור שמח על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

ה׳

וימנע בשמחת יו"ט ולא יהא לו פנאי לאכול. מזה ראינו טעם חדש לאיסור מלאכה ביו"ט דהוא שלא ימנע מלשמוח וילה"ר מזה לדברי אא"ז הלבו"ש ז"ל בא"ח סתקצ"ז דמי שמתענה ביו"ט אסור לו לבשל לאחרים ובדרושים כתבתי בס"ד סייעתא מקראי דפ' יוה"כ שמתחיל במלאכה ומסיים במלאכה ובאמצע אזהרת העינוי כי כל הנפש אשר לא תעונה ולשון כי אני מדוייק ולהאמור א"ש דבכל יו"ט כ' כל מלאכת עבודה ל"ת והיינו שלצורך או"נ הותר ורק מלאכת עבודה נאסר לז"א דביוה"כ כל מלאכה ל"ת לפי שכל הנפש אשר לת"ע ונכרתה א"כ ל"ש להתיר משום צרכי או"נ ובזה א"ש קו' התוס' מ"ק י"ד ב' ד"ה ממנעי ע"ש ונ"מ מזה א) דגם נשים חייבות בשמחה כאנשים ועי' שו"ת רע"א סי' א' ובהשמטות ב) דאף בר"ה שייך מצות שמחת יו"ט כמו בכל יו"ט ועי' שו"ת ש"א ובחידושי ריש ביצה ה"ר נחמדת מסוגיא דשם בס"ד ועמש"ל פ"ו הי"ז בס"ד:

ט״ו

אינו לוקה כו'. א' דמבשל נבילה וטריפה לוקה וע' לח"מ ובירושלמי פ"ז דשבת ופ"א דביצה דר"י ורשב"ל נחלקו בזה ולריו"ח אין לוקין וע' נוב"ק א"ח סכ"ט ובמש"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ח בס"ד בשם הנו"ב א"ש קצת ואכמ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

א׳

מצוה לב לשבות בראשון של פסח: אזהרת סה שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכה לא יעשה: מצוה לג לשבות בשביעי של פסח: אזהרת סו שלא לעשות מלאכה בו שנאמר וביום השביעי וגו': מצוה לד לשבות ביום חג השבועות: אזהרת סז שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו': מצוה לה לשבות בראש השנה: אזהרת סח שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו': מצוה לו לשבות בראשון של סוכות: אזהרת סט שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו': מצוה לז לשבות בשמיני של חג: אזהרת ע שלא לעשות בו מלאכה שנאמר ביום השמיני כל מלאכת עבודה לא תעשו: ששת ימים אלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של סוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראים ימים טובים ובכל אחד מהן כתוב בפרשת אמור כל מלאכת עבודה לא תעשו ובכל חד נמי מקרא קדש ומשום שביעי ושמיני דכתיב בהו מלאכה סתם הוצרך לכתוב אך אשר יאכל לכל נפש להתיר אוכל נפש בחג המצות ואתי מבנין אב מכתוב אחד דזה בנה אב לכל המועדים ושביתה בהן נפקא משבתון דכתיב בהו כלומר שבות ואיסור המלאכות הם המלאכות האסורות בשבת שאינם לצורך אכילה כגון בנין ואריגה וכיוצא בהן דכתיב הכא מלאכה ביום טוב וכתיב בשבת נמי מלאכה והיינו דכוותא ואם עשה בעדי' והתראה לוקה מן התורה דכתיב והפלה ה' את מכותך וגו' הפלאה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר והפילו השופט והכהו הוי אומר הפלאה זה מלקות וכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' דמשמע דבכל הלאוין אית מלקות דתשמור היינו לא תעשה והיינו בלאו שיש בו מעשה ואינו ניתק לעשה דומיא דלאו דחסימה דסמיך ליה למלקות.

ג׳

אין חילוק מלאכות במזיד לי"ט דבשבת דכתיב ביה הבערה לחלק הוא דיש חילוק ולא ביום טוב ואליב' דמאן דאמר הבערה ללאו יצתה ילפינן חילוק מלאכות מדכתיב ועשה מאחת מהנה והיינו בחייבי חטאות בשבת ולא ביום טוב דלית ביה חטאת.

ד׳

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה דהיינו מלאכת עבודה שהיא מלאכה ונעשת לעבודה ולא לאוכל נפש חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה כלל מן התורה שכיון שהיא אף באוכל ומשקה אף על פי שהיא בדברים אחרים ג"כ אמרינן מתוך דלא מצינו דנאסר אלא מלאכת עבודה דהיינו בנין ואריגה ולא הוצאה והבערה נמי אמרינן מתוך אף על גב דלא שייכא הבערה ממש באוכלין ומשקין דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דמשמע ביום השבת הוא דאסור ולא ביום טוב ודרשינן הכי משום דביום השבת הוי מיותר דהא כתיב לעיל מיניה וביום השביעי וכל שאין בהן צורך אכילה ככתיבה ואריגה אסור מדאוריתא אפילו עשאן לאכילה דלא התירה תורה אוכל נפש אלא מה שהוא רגיל לעשות לצורך אוכל נפש כאפיה ובישול ומכל מקום נראה דאינו לוקה מדאוריתא דלאו בכלל מלאכת עבודה הוו כיון דעשאן לצורך אכילה וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מההוצאה וגו' דמשמע הא אם עשאם לצורך אכילה לא לקי ודלא כבעל מגיד משנה דכתב דלקי ומלאכות שאיפשר לעשותן מערב יו"ט כקצירה וטחינה הן מותרת מדאוריתא לפי' הרב ז"ל דהם בכלל אוכל נפש אבל בירושלמי משמע דהוו מדאוריתא כל שהם במחובר ודרי' ליה מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וסמך ליה ושמרתם את המצות שהוא בתלוש וכן דעת קצת מהפוסקים ז"ל ומכשירי אוכל נפש שיש בה חסרון אם נעשו מבערב עושין ביום טוב דכתיב הוא ודרשינן ולא מכשירין וכתיב לכם ודרשינן לכל צרכיכם להביא מכשירין הא כיצד שאיפשר לעשות מערב י"ט אין מותר לעשותן בי"ט מכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יו"ט עושין אותן ביו"ט.

י״ג

אין אופין ומבשלים ביו"ט כדי להאכיל לגוים או לכלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים ואע"ג דאוקמינן האי קרא לכם לכל שבצרכיכם להביא מכשירין ממילא משמע דלכם הוא דמות' לכל צרכיכם ולא לגוים וכלבים. בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דמלאכת ישראל הוא דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל עיסה דאיפשר לחלקה לא יאפה אותה דהוא לצורך הגוי וכתיב לכם ולא לגוים ואם אין מקפיד הגוי אם יתן פת מחלקו לתינוק מותר לאפותו שהרי לישראל הוא ועיסת הכלבים נמי אם הרועים אוכלים ממנה נאפית ביו"ט דלכם הוא. המבשל ביו"ט לגוים או לבהמה אינו לוקה אבל הוא אסור מדאוריתא כדילפינן מלכם וגו'.

ט״ז

רחיצה וסיכה הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין לצורך רחיצה ביום טוב ודוקא לרגליו אבל לכל גופו נראה דאסור מדאוריתא דלאו שוה לכל נפש הוא ומדברי הרב ז"ל נראה דלא הוי אלא מדרבנן וכל שחייבין בשבת סופג את הארבעים ביו"ט אלא אם היה בו צורך אכילה וכיוצא בה.

י״ט

חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט אבל אין יו"ט מכין לשבת ולא שבת ליו"ט ומשום הכי ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת אסורה ואף על גב שהתרנגולת עומדת לאכילה הואיל ומאמש נגמרה הביצ' נמצא שבת מכין אותו ליו"ט וכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו יום ששי שהוא חול הוא דמכין לשבת וליו"ט נמי דאיקרי שבת וצריך הכנת סעודה אבל אין שבת מכין ליו"ט מק"ו דיו"ט לשבת דילפינן מקרא דהששי המיוחד שהוא חול ולא יו"ט וסעודת חול אין לה הכנה ולהכי ביצה שנולדה באחד בשבת לא מתסרא והאי הכנה דמיתסרא מדאוריתא היינו בביצה שהיא בלועה ולא בפירות מגולין כדאיתא בגמרא משום דהכנ' דביצה הוא הכנה גמורה שנגמרה כל בריאתה של ביצה מה שאין כן בשאר הכנות ולהכי אם שחט תרנגולת ביו"ט ומצא בה בצים גמורות הרי אלו מותרות דכל שלא יצאה לאו הכנה גמורה היא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

שורשי הים על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ ארוך במיוחד (2 קטעים, 60,719 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שורשי הים על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

ט״ו

המבשל ביו"ט וכו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר בדרשותיו בדרך מצותיך ח"ג דף ס"ט ע"ג):

י״ז

ויש ביו"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביו"ט ומותר בשבת וכו'. בפ"ק דיו"ט (דף ב') אמרינן מכדי מאן סתמיה למתניתין רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר"ש ומ"ש ביו"ט דסתם לן כר"י אמרי שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כר"ש דמיקל יו"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר"י דמחמיר. ומכאן קשיא לי אהא דאמרינן בפרק חרש (דף קי"ב) שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן (א"ה עיין בתוס' פ"ק דסוכה (דף ו'.) ע"א ד"א אמרו לו. ובשיטה כ"י מהרשב"א ר"פ משילין כתוב וז"ל יו"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה איכא למידק דהא במתני' טפי שריא ביו"ט מבשבת. ונ"ל דבעיקרי מלאכות גופייהו שרי ביו"ט אבל במה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו"ט מבשבת זת"ד.) ובפ"ב דיו"ט (דף כ"א) אמרינן שאני שבות שבת משבות יו"ט ופירש"י דהחמירו חכמים בדבריהם בשבת מביו"ט. גם הר"ן פ"ב דיו"ט אההיא שכתב ומהא משמע דלהרבות מותר וכו' כתב בשם ר"י דבשבת דאיסור סקילה גזרו אבל ביו"ט דאיסור לאו הקילו ועיין ביבמות ר"פ האשה רבה (דף קי"ט.) דאמרינן א"ר בר אבהו רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו א"ר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו. ורש"י ז"ל מחלק בין חששא להרחקה דבהרחקה מחלקינן בין איסור כרת לאיסור לאו. וקשיא לדבריו סוגיא דפרק הערל (דף פ"ב) דאיירי לענין אם תעלה בק"א ואמרינן עלה דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. (אמר המגיה עיין בתרומת הדשן סימן ר"נ שהשיגו לרש"י מסוגיא זו ועיין מהריק"ו שרש ע"ב בסופו) ובפרק הנחנקין (דף פ"ד) אמרינן רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא ופריך אי הכי אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק. ובפרק השוכר את הפועלים (דף צ') איבעיא לן אי מאי דגזרו רבנן אמירה לכותי שבות הוי דוקא לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא ולא איפשיטא (אמר המגיה ועיין עוד בפרט זה בתרומת הדשן סימן רכ"ג הרשב"א בחדושיו ליבמות (דף כ"ד.) הריב"ש סימן כ"ד תוספות קדושין (דף י"ד). ועיין מ"ש הרמ"ז בספר גט פשוט (דף קכ"ו ע"ג) ובחדושיו ליומא בס' תוספת יום הכפורים (דף כ"א ע"ג) מהרימ"ט חי"ד סי' א' ובחדושיו לקדושין שם. ונראה מדברי התוס' שם דס"ל דמאי דאמרינן מה לי איסור לאו וכו' היינו לומר דאפילו באיסור כרת יש להקל כיון דמקילינן באיסור לאו וטעמם משום דהתם הוא בחזקת היתר וסמכינן אחזקה וכן הבין מדבריהם מהרימ"ט שם. ועל דבריו בתשובה הנזכרת ק"ל דנראה דס"ל דאע"ג דלא איתחזק היתרא כל דלא איתחזק איסורא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' ולזה אין לו ראיה מסוגיא דיבמות דשאני התם דאיתחזק היתרא. ועיין מ"ש הרא"ש בפ"ב דכתובות דבאשת איש החמירו טפי מגרושה שהיא בלאו ונתבאר בטאה"ע סי' קי"ט ועיין בספר בית שמואל סי' ו' ס' קי"ד ובפ' בן סורר בעובדא דההוא גברא דהעלה לבו טינא פריך בגמרא בשלמא למ"ד אשת איש היתה שפיר אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי ואיכא למידק דפנויה נמי כל שאינה מיוחדת לאדם אחד אסורה מדאורייתא לכ"ע כמבואר בריש הלכות אישות וא"כ מה לי איסור לאו וכו'. ויש ליישב ע"פ מ"ש ה"ה ר"פ ה' מהלכות איסורי ביאה וע"ש. ולפי זה עלה בידינו דלא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' אלא באיסור לאוין שחייבים עליהם מלקות:

כ׳

ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות וכו'. (א"ה הנה הר"ן בס"פ אין צדין כתב דלוקח ביצים מן הכותי ביו"ט שהוא חוכך בזה אי אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין, ועיין בדברי הרב המחבר בפ"ז מהלכות מעילה):

כ״ג

כיצד המת ביו"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים. מימרא דרבא פ"ק דביצה וכתבו התוס' רפ"ז דנזיר (דף מ"ז. ד"ה וכן) דקבורת מת מצוה לא דחי יום טוב וכ"ש שבת יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

אבן האזל על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 43,877 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות שביתת יום טוב פרק א׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

י״ג

אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל לבהמה. וכתב הרב המגיד שיש חולקין בדין בהמה כו'. והיינו משום שפסקו כרבי עקיבא דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע. ונראה להביא ראיה לדעת רבינו וסייעתו שלא פסקו כר"ע אלא ממעטי נפש בהמה מלכם. והוא מסוגיא דביצה (דף ל"ד) גבי הא דבעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחוט ביו"ט עוף שנולד בו ספק טרפות. משמע דאילו ודאי טריפה פשיטא שאסור לשחוט ביו"ט והיינו משום איסור מלאכה כמו שמבואר מפירוש רש"י שם. וא"כ שמעינן מינה דלא קיי"ל כר"ע דלדידיה דדריש לכל נפש אפי' נפש בהמה מותר לשחוט טריפה ביו"ט וכדמוכח בביצה (דף כ"א ע"א) גבי הא דמשני רב יוסף עגל טריפה הואי התם בעובדא דשמעון התימני ששחטו ואמר התם שעברו על מה שכתוב בתורה לכם ופריך והא חזי לבהמה ומוקי לה כתנאי וכמאן דאמר דממעט נמי לבהמה מלכם וש"מ דלמאן דאמר דמתיר לבהמה אין איסור בשחיטת טריפה ביו"ט כיון דחזיא לבהמה. [וכן יש להביא ראיה מהא דאמר שלהי שבת (דף קנ"ו ע"ב) לוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביו"ט לא הוי חזי ליה אלא כי יתיב אקילקתא דאמר דילמא לא מתכשרא ואפילו לחיה לא חזיא]:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

ב׳

כל העושה מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה כו' בטל מ"ע ועבר על ל"ת. ואפילו עשאה לצורך אכילה כיון שעיקרה אינה לצורך אכילה לוקה וכמ"ש הה"מ והלח"מ בסמוך לדעת רבינו. וזה דלא כמ"ש התוס' פ' המצניע (צ"ה) דאמר נמי גבי בונה מתוך שהותרה לצורך אכילה דמגבן גבינה הוי בונה הותר נמי שלא לצורך. ואם נפל ביתו ביו"ט שלא היה אפשר לבנותו קודם יו"ט ואיכא צורך היום לאכול בתוכו אין בו איסור דאורייתא לבנותו. ועיין בפר"ח בא"ח סי' תצ"ה, ועיין בס' פ"י בביצה שמיישב דעת רבינו דלא ס"ל דמגבן הוי בונה אלא במגבן לאוצר לעמוד ימים רבים וא"כ ל"מ בונה משום אוכל נפש ביו"ט. ויש להוכיח מהסוגיא דפ"ב דשבועות (ט"ו) כדעת רבינו דאיכא איסור דאורייתא בבונה ביתו אף שלא היה אפשר מעיו"ט ואיכא נמי צורך היום, דקאמר התם היכי נעביד נבנייה ביו"ט ונקדשיה אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט ופירש"י כדאמרינן פ"ק דיבמות יכול יהא בנין ביהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו כו' ויו"ט נמי שבתות איקרו ע"כ. ומשמע דאיכא איסור דאורייתא בזה ומש"ה לא אפשר למבנייה ביו"ט ולקדשיה בשתי הלחם. והשתא לפ"ד התוס' דפרק המצניע ודאי אפשר למבנייה ביהמ"ק ביו"ט ולקדשו משום דאית ביה ג"כ צורך היום להיות מקום ריוח לכהנים לאכילת ק"ק ובכה"ג אמרינן מתוך, ואף רבנן לא הוה להו למגזר במקדש. א"ו כדעת רבינו דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה ולא בשאר מלאכות. וכן יש לה"ר מביצה (ל"ב ב') גבי אבנים של בה"כ דמשמע דאיכא בונה ביו"ט וכ"מ שם (ריש דף ל"ו) דאיכא אשוויי גומות ביו"ט והיינו בונה:

ג׳

העושה אבות מלאכות הרבה ביו"ט בהתראה אחת כו' אינו לוקה אלא אחת חילוק מלאכות לשבת ואין ח"מ ליו"ט. בס' מרכבת המשנה לבעל יד אהרן הקשה לרבינו דבשתי התראות יש חילוק מלאכות ביו"ט א"כ אמאי מקשה על רבה בפסחים (מ"ז) ממבשל ג"ה ביו"ט לימא דאיירי שהתרו בו משום מבשל ומשום מבעיר. וי"ל דהא דאין חילוק מלאכות ביו"ט במזיד היינו דוקא בעושה מלאכה אחת שחייבין עליה משום ב' שמות או בעושה מלאכה אחת ב"פ בהתראה אחת אבל בעושה ב' מלאכות גמורות על ידי ב' התראות חייב ב' ומש"ה בעצי מוקצה ובישול מקשה שפיר דהכא כמעשה אחד הוא דעצי מוקצה נמי עיקר איסורן מה שמבשל בהן אבל על הבערה ובישול לא מקשה התם לרבה כיון שאינן במעשה אחד וכ"כ בס' פ"י וא"ש קושיית המרכבת המשנה על רבינו:

י״ז

כל שאסור בשבת בין שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות ה"ה אסור ביו"ט אלא א"כ היה בו צורך אכילה. משמע דלצורך אכילה הותר ביו"ט דבר שהוא דומה למלאכה וכו' ואע"ג דמלאכה גמורה לא הותרה אפילו לצורך אכילה מ"מ דבר שאינו מלאכה ממש רק שהוא דומה כו' לא אסרוה ביו"ט לצורך אכילה וכ"מ בכ"ד. ומכאן תשובה למ"ש הלח"מ לקמן בפ"ו דהמעשר ביום טוב במזיד לא יאכל אף דלית ליה פירי אחריני, והשתא הא איסור הפרשת תו"מ ביו"ט אינו אלא מפני שדומה כמקדיש אותן פירות והרי הוא כמקח וממכר דאסור משום שמא יכתוב כמ"ש בפכ"ג מהל' שבת וא"כ אין לנו לאסור לצורך אכילה ביו"ט, וכן יש לדייק מדברי רבינו שכתב לעיל בפכ"ג מהל' שבת וכמ"ש שם. ונהי דלכתחילה אסור משום שהיה אפשר מאתמול מ"מ בדיעבד אין לאסור, וטלטול מוקצה לצורך או"נ כתב בס' שעה"מ דמותר אף אם היה אפשר מאתמול וכ"כ הצל"ח: שהמוקצה אסור ביו"ט ומותר בשבת מפני שיו"ט קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו. כתב במ"ל במס' יו"ט (דף ב') כו' ומכאן קשיא לי אהא דאמרינן ביבמות (קי"ב) כו'. ולק"מ לפמ"ש במלחמות לפרש הא דביצה: ומ"ש המגיה שבמשנה למלך מהריק"ו שורש ע"ב הובא בהל' שגגות פי"ג:

י״ח

תרנגולת העומדת לגדל ביצים כו' ופירות העומדים לסחורה מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביו"ט כו'. ונראה שזהו ג"כ דעת הכלבו שהביא הב"י ס"ס ש"י שכתבו אין דין הכנה לעכו"ם שאם היו לו תמרי דעיסקא או גרוגרות וצמוקים כו' הכל מותר. דמשמע דאילו בישראל הוו מוקצה דאיירי ביו"ט, ובכדי כתב עליו הב"י דתמרי דעיסקא כדי נסבא דאפי' בשל ישראל לא הוו מוקצה כמ"ש סי' ש"ח ע"ש, דז"א אלא בשבת אבל ביו"ט הוו מוקצה כמ"ש רבינו כאן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות שביתת יום טוב פרק א׳

י״ט

שאלה הא דקא סברי תרוייהו זצ"ל בביצה שנולדה ביום טוב כדרבה דקא סבר טעם האיסור משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה וביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת אסורה משום דכתיב והכינו את אשר יביאו וחול מכין ליום טוב וחול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב ואפילו הכנה דבידי שמים ויום טוב לחודיה נמי אסירה גזירה משום יום טוב אחר שבת ולא שנא ביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולא שנא מתרנגולת העומדת לאכילה וכד מעיינית בה שפיר לא משכחת דסבירא לן אלא כרב יוסף ורב יצחק דאמרי גזרה אי משום פירות שנשרו או משום משקין שזבו בשלמא כרב נחמן לא אמרינן כי קושין אדמפלגי בביצה ניפלגו בתרנגולת אלא כרב יוסף ורב יצחק אמאי לא והא ר' יוחנן כותיה סבירא ליה מדקא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני וקא מדמי לה למשקין שזבו מן הפירות שהכניסן לאוכלין וקאמר אלמא קסבר ר' יהודה כל האוכלין אוכלא דאיפרת הוא דשמעינן מינה דלא מוקים טעמא דמתניתין דביצה אלא משום גזירת משקין שזבו ותיובתא דקא מותבינן עליהו מדתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' וספיקא אסור נתערבה באלף כולן אסורות הא רב פפא ורב אשי דבתראי נינהו מתרצי אליביהו רב פפא אוקמה כתנא דליטרא קציעות ורב אשי אוקמה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' מדרבנן לא בטיל ועוד דהא סוגיא דגמרא כותיהו מקשי אהא דתניא אחרים אומרין משום ר' אליעזר ביצה תאכל היא ואמה מתמהינן עלה במאי עסקינן אי בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא והיא ואמה שריא ואי סבירא לן כטעמיה דרבה אמאי קא פרכינן אוכלא דאיפרת הוא הא אסירא משום הכנה וסוגין בעלמא נמי דלא כרבה בפרק בכל מערבין גרסינן אהא דתנן וכו' ור' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' אצרכינן לה בגמרא דאי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר בה משום משקין שזבו ופירות שנשרו אבל ביצה דאיכא למגזר אי משום משקין שזבו אי משום פירות שנשרו אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי סלקא דעתך דסבירא לן דטעמיהו דרבנן דקאסרי ביומה משום הכנה נימא הכי אבל ביצה דאית בה איסור הכנה אימא מודה להו לרבנן צריכא ואי אמרת הא אשכחן דרב סבירא ליה כותיה דרבה דאיתמר שבת ויום טוב רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרינן עלה לימא קסבר רב קדושה אחת היא והאמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן ופרקינן הכא בהכנה קא מיפלגו רב אמר אית ליה הכנה דרבה ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת והא חדא מיניהו, אי מיהא ליכא למשמע מינה טעם איסור ביצה ביומה דלעולם אימא לך לא נחלקו רב ור' יוחנן בטעם איסור ביצה ביומה דגזרה דרבנן הוא אי משום משקין שזבו או משום פירות שנשרו אלא בלמחר נחלקו רב אמר אסורה למחר דיום טוב הוא ומשום דאין שבת מכין ליום טוב מדכתיב והכינו ור' יוחנן סבר הכנת שבת ליום טוב מותרת דלא דריש והכינו אבל הכנת ביצה אתמול במעי תרנגולת לא איירו בה כלל הלכך איסור ביצה שנולדה ביום טוב אינו אלא בגזרה דרבנן אבל שבת ויום טוב אם נולדה בשבת אסורה למחר משום הכנת לידה ולאו משום גמירתה בידי שמים מאתמול במעי תרנגולת ואי משכח מר בה טעמא או שמע טעמא לינהר לן עינן ביה... תשובה לעולם הלכה כרבה דהא אותבינן עליה ופריק וקם פירוקיה ועוד מדסבר רב כותיה דרבה ופסק רבא הילכתא כותיה דרב שמע מינה דהילכתא כרבה ושאמרת אי מהא ליכא למשמע מינה הכא והכא ואותו השינוי ששניתה כדי שתעמוד הקושיא שלך לא יתכן ולא יעמוד שתורף כל מה שאמרת בפירוש דברי רב הוא דרב סבר כותיה דרבה בהכנה דלידה לא בהכנה דגמר ביצה במעי אמה וכמה שיבוש בזה הפירוש חדא דהיכא אמרינן רב אית ליה הכנה ומשמע כל דסבר רבה בהכנה סבר רב כותיה ורבה לא חלק בין הכנה דגמר ביצה במעי אמה שהיא בידי שמים ובין הכנה דעלמא ודאי אם קריתה וכו' לא פירשו לך ואני אפרש מה שפירש לנו והאיר עינינו אבא מארי זצ"ל ליכא מאן דפליג בהכנה דעלמא דהיא משבת ליום טוב אסירא וכיוצא בזה והכנה זו הכנה בידי אדם היא כדאמר קרא בפירוש והכינו ושמע מינה שאין מכינין אלא מחול לקודש כגון ששי לשביעי ואתא רבה ואמר דאפילו הכנה בידי שמים אסורא כדאמר חול מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב ולפיכך (ברבה) [אמרו רב] אית ליה הכנה דרבה כלומר ההכנה שאינה בידי שמים שלא אסר אותה אלא רבה ומאן דסבר כותיה אבל הכנה דעלמא לא מיקרי הכנה דרבה וזה הפירוש הנכון דאיכא למימר ביה כי כן שמענו אותו אנחנו ורבים בבית המדרש מפי אבא זצ"ל כמה פעמים ודברים של טעם הם ונראין מלשון התלמוד מדאמרינן הכנה דרבה דמשמע דאיכא הכנה אחרת חוץ מהכנה דרבה וכדמעינית בדבריך משכחת בהו תמיהא גדולה דהכא איתי בטעמיה דרב משום הכנת לידה ואנו לא ידענו מה היא הכנת לידה דתרנגולת דאמרינן בה עומדת לאכילה וביצתה מותרת על גבה ומאי אהני בהכנת הלידה וכי קודם לידתה לא היתה מוכנת במעי אמה אפילו לא נולדה כששוחט אמה ואפילו אכל ביצתה עמה לא ידעתי מאין לכם אלו הפירושים החדשים...

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שביתת יום טוב א׳, מתוך הלכות שביתת יום טוב שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שביתת יום טוב כל הרמב״ם