סדר משנה על הלכות שביתת עשור פרק ב׳ ארוך במיוחד (9 קטעים, 189,169 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות שביתת עשור פרק ב׳ במלואו
רמב״ם - הלכות שביתת עשור · פרק ב׳
ספר זמנים · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שביתת עשור · פרק ב׳
הלכה א׳
הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מַאֲכָלִין הָרְאוּיִין לֶאֱכל לָאָדָם כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁהִיא פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה כִּמְעַט הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכָל הָאֳכָלִים מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר זֶה. וְכֵן הַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין הָרְאוּיִין לִשְׁתִיַּת אָדָם כִּמְלוֹא לֻגְמָיו שֶׁל שׁוֹתֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי לֻגְמָיו חַיָּב. וְכַמָּה מְלוֹא לֻגְמָיו כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֵם לְצַד אֶחָד וְיֵרָאֶה מָלֵא לֻגְמָיו. וְשִׁעוּר זֶה בְּאָדָם בֵּינוֹנִי פָּחוֹת מֵרְבִיעִית. וְכָל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר זֶה. וְהָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵין מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר אֶחָד:
הלכה ב׳
אֶחָד הָאוֹכֵל אֳכָלִים הַמֻּתָּרִים אוֹ שֶׁאָכַל דְּבָרִים הָאֲסוּרִין כְּגוֹן פִּגּוּל וְנוֹתַר וְטֶבֶל וּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְחֵלֶב אוֹ דָּם הוֹאִיל וְאָכַל אֳכָלִים הָרְאוּיִין לָאָדָם הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת מִשּׁוּם אוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים:
הלכה ג׳
אָכַל אוֹ שָׁתָה פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בַּחֲצִי שִׁעוּר אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל כַּשִּׁעוּר. וְהָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה חֲצִי שִׁעוּר מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ד׳
אָכַל מְעַט וְחָזַר וְאָכַל אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת לְכַשִּׁעוּר וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפוֹת לְכַשִּׁעוּר. שָׁתָה מְעַט וְחָזַר וְשָׁתָה אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין:
הלכה ה׳
אָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן עֲשָׂבִים הַמָּרִים אוֹ שְׂרָפִים הַבְּאוּשִׁין אוֹ שֶׁשָּׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה כְּגוֹן צִיר אוֹ מוּרְיָס וְחֹמֶץ חַי אֲפִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה מֵהֶן הַרְבֵּה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכָּרֵת. אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ו׳
שָׁתָה חֹמֶץ מָזוּג בְּמַיִם חַיָּב. הַכּוֹסֵס פִּלְפְּלִין וְזַנְגְּבִיל יָבֵשׁ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן פָּטוּר. אֲבָל זַנְגְּבִיל רָטֹב חַיָּב. אָכַל עֲלֵי גְּפָנִים פָּטוּר. לוּלְבֵי גְּפָנִים חַיָּב. וְאֵלּוּ הֵן לוּלְבֵי גְּפָנִים כָּל שֶׁלִּבְלְבוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. יֶתֶר עַל זֶה הֲרֵי הֵן כְּעֵצִים וּפָטוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ:
הלכה ז׳
אָכַל צָלִי בְּמֶלַח מִצְטָרֵף הַמֶּלַח לַבָּשָׂר. צִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף. מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁירֵי הָאֹכֶל הַמְעֹרָבִים עִם הָאֹכֶל כְּאֹכֶל הֵן חֲשׁוּבִים. הָיָה שָׂבֵעַ מֵאֲכִילָה גַּסָּה שֶׁאָכַל עַד שֶׁקָּץ בִּמְזוֹנוֹ וְאָכַל יֶתֶר עַל שָׂבְעוֹ פָּטוּר כְּמִי שֶׁאָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָם רְאוּיִין לַאֲכִילָה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַמַּאֲכָל הַיָּתֵר רָאוּי לְרָעֵב אֵינוֹ רָאוּי לְכָל מִי שֶׁשָּׂבֵעַ כְּזֶה:
הלכה ח׳
חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁשָּׁאַל לֶאֱכל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁהָרוֹפְאִים הַבְּקִיאִין אוֹמְרִין אֵינוֹ צָרִיךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּיִּי. אָמַר הַחוֹלֶה אֵינִי צָרִיךְ וְהָרוֹפֵא אוֹמֵר צָרִיךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיו. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רוֹפֵא בָּקִי. רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר צָרִיךְ וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ. מִקְצָת הָרוֹפְאִין אוֹמְרִין צָרִיךְ וּמִקְצָתָן אוֹמְרִין אֵינוֹ צָרִיךְ הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב אוֹ אַחַר הַבְּקִיאִין. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר הַחוֹלֶה צָרִיךְ אֲנִי. אֲבָל אִם אָמַר צָרִיךְ אֲנִי מַאֲכִילִין אוֹתוֹ. לֹא אָמַר הַחוֹלֶה שֶׁהוּא צָרִיךְ וְנֶחְלְקוּ הָרוֹפְאִים וְהָיוּ כֻּלָּם בְּקִיאִין וְאֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵינוֹ צָרִיךְ כְּמִנְיָן שֶׁאָמְרוּ צָרִיךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ:
הלכה ט׳
עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה לוֹחֲשִׁין לָהּ בְּאָזְנָהּ שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא. אִם נִתְקָרְרָה דַּעְתָּהּ בְּזִכָּרוֹן זֶה מוּטָב וְאִם לָאו מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשָׁהּ. וְכֵן מִי שֶׁאָחֲזוֹ בֻּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּשְׁקָצִים מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּמְצְאוּ דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין:
הלכה י׳
קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וּבֶן עֶשֶׂר שָׁנִים מְחַנְּכִין אוֹתוֹ לְשָׁעוֹת. כֵּיצַד. הָיָה רָגִיל לֶאֱכל בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיּוֹם מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּשָׁלֹשׁ. הָיָה רָגִיל בְּשָׁלֹשׁ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּאַרְבַּע. לְפִי כֹּחַ הַבֵּן מוֹסִיפִין לְעַנּוֹת אוֹתוֹ בְּשָׁעוֹת. בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת:
הלכה י״א
בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הֲרֵי הֵן כִּגְדוֹלִים לְכָל הַמִּצְוֹת וּמַשְׁלִימִין מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עֲדַיִן קְטַנִּים הֵן וְאֵינָם מַשְׁלִימִין אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. קָטָן שֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע אֵין מְעַנִּין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי סַכָּנָה:
סדר משנה · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
א׳
האוכל ביוה"כ מאכלין הראויין לאכול לאדם ככותבת הגסה וכו' הרי זה חייב. כתב ה"ה בגמרא שאלו באיכות הכותבת וכו' בנסחא דידן ליתא להך בעיא אלא במאי דקאמר עצם כשעורה אי הוי כגרעיניה אבל לא ככותבת ובגמרא אמרו דמאן דבעי ככותבת לא בעי ההיא משום דלחה שבולת מיקרי שלא בקליפתה חושלא מיקרי אלא שהיה לו להרב המגיד הנסחא האחרת:
ג׳
אכל או שתה פחות משיעור זה וכו'. ואע"פ דחצי השיעור אסור מן התורה פסק רבינו ז"ל בהלכות שבועות פ"ד דחייל עליה שבועה וכבר אמרו התוס' ז"ל שם בשבועות דטעמא משום דכיון שאינו מפורש בתורה חייל עליה שבועה. ומוכרח הוא שם בגמ' (שבועות כ"ג:) כן דאמרו דר' יוחנן לא מוקי מתניתין בחצי שיעור כריש לקיש משום דבעי לאוקמי מתניתין ככ"ע משמע אי לאו הך טעמא מצי לאוקמי ולא חייל שבועה אע"ג דאית ליה חצי שיעור אסור מן התורה וטעמא כדכתיבנא. ואע"ג דבפרק יוה"כ (דף נ"ג:) הוה ס"ד דמקשה דאפילו על איסורא דרבנן לא חייל שבועה מ"מ צ"ל במסקנא דאפילו על אסור תורה שאינו מפורש לא חייל דמוכרח לומר כן מכח סוגיא דשבועות:
ד׳
כדי אכילת שלש ביצים וכו'. פ"ח מהלכות שאר אבות הטומאה גבי חצי פרס לפסול הגויה כתב שם רבינו ז"ל דהוי כביצה ומחצה שוחקת והכי איתמר בגמרא בעירובין וא"כ קשה דכאן היה לומר שלש ביצים שוחקות כיון דבחצי ביצה ומחצה שוחקות. ושמא י"ל דהחצי דהוי התם לאו חצי מדוייק אלא יותר מחצי מעט: שתה מעט וחזר ושתה וכו'. קשה כיון דשיעורא הוי רביעית היכי שייך לומר מתחלת השתייה עד סופה הא כיון דפסק עבר השיעור דהשתיה רביעית הוי ובשלמא הכא אינו קשה דמלא לוגמיו הוי פחות מרביעית באדם בינוני. ואפשר דהך שיעורא הוי לאדם בינוני. אבל בפ' י"ד ממאכלות אסורות דיהיב הך שיעורא לשאר איסורים דשיעורם רביעית היכי שייך. וי"ל דשייך היכא דשתה מהרה ופסק ואחר כך שתה דאנו משערים אם יש מתחלת השתיה עד סופה כשיעור שתיית רביעית בריוח כדרך שבני אדם שותים ודוחק: שתה מעט וכו'. כתב ה"ה וי"ל דעשו חיזוק בטומאת הגויה של דבריהם. קשה דבפרק יוה"כ (דף פ':) אמרו מתקיף לה רבא ככותבת בכדי אכילת פרס חצי פרס בכדי אכילת פרס א"ל רב פפא הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא היא ע"כ. משמע דאע"ג שהיה ראוי להצטרף חצי פרס ביותר מכדי אכילת פרס משום דככותבת שהוא פחות ממנו הוא בכדי אכילת פרס מ"מ לא רצו חכמים להחמיר בשיעור ההצטרפות מפני שהוא מדרבנן. ולפי דעת ה"ה ז"ל קשה דא"כ איך החמירו בשיעור צירוף השתיה מפני שהוא מדרבנן אדרבה מזה הטעם היה להם להקל כמו שהקלו באכילה וכן קשה הראיה שהביא מכריתות משמואל דמחמיר טפי בשיעור דרבנן וכו' כלומר דשם אמר דחצי פרס דאוכלין ומשקין מצטרף אפילו כל היום כלו ובלבד שיאכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס ואין זו ראיה דאין הטעם התם משום חומרא דטומאת גויה אלא מפני ששיעור חצי פרס הוא גדול לכך אמרו שההצטרפות הוא כל היום כלו אבל בעלמא שהשיעור כזית די שיהיה שיעורו בכדי אכילת פרס ראיה לדבר זה שהרי גם כאן הצריך שבכל כזית וכזית יהא בכדי אכילת פרס. מיהו לזה י"ל דמ"מ כפי חשבון כזית בכדי אכילת פרס בחצי פרס שהוא ביצה ומחצה לא היה הצטרפותו חצי היום וא"כ היה להם לחכמים לתת שיעור ההצטרפות כפי חשבון כזית בכדי אכילת פרס אלא ודאי שבטומאת הגויה החמירו ולקושיא ראשונה י"ל דבטומאת הגויה הקלו מצד והחמירו מצד בענין צירוף האכילה הקלו ואמר שאע"פ שהוא חצי פרס מ"מ אין הצטרפותו אלא בכדי אכילת פרס כמו כזית של שאר איסורין אבל בענין צירוף השתיה ראו חכמים להשוות שיעור השתיה עם צירוף האכילה מפני שכיון שטומאת הגוייה היא מדבריהם אתו לזלזולי ואם יראו שהקלו בשתייה שהוא כדי שיעור רביעית אתו לזלזולי ג"כ באכילה להקל בה דומיא דשתייה אבל בשאר אסורין שבתורה אע"פ שיקלו בשתייה לא יקלו באכילה כיון שהוא מן התורה ואם כן טעם זה דקאמר ה"ה שהוא מדבריהם אהני להחמיר מצד ולהקל מצד: כתב ה"ה וי"ל שעשו חיזוק בטומאת הגויה שהיא מדבריהם וכן קשה על זה תרתי דהא במתניתין ובברייתות תני נמי שתה רביעית יין ונכנס למקדש וקאמר דהצירוף הוי בכדי אכילת פרס והא התם דהוי איסור תורה ומ"מ בעי צירוף בכדי אכילת פרס ולא רביעית א"כ משמע דמתניתין לא סבירא ליה כדברי התוספתא ואין לחלק כמו שחילק ה"ה ואע"ג דר' יוסי פליג אהא דשיעור שתייה בכדי אכילת פרס גבי שתה רביעית יין ונכנס למקדש הלכתא כותיה דר' יוסי ולא משום הך טעמא פליג דר' יוסי נמי סבר דאי הוה צירוף הצירוף יהיה בכדי אכילת פרס אבל לית ליה צירוף כלל כדנפיק ליה התם מקרא ותו קשיא דבגמרא בפ' יוה"כ הקשו דאמאי לא יהבו רבנן בטומאת הגויה יותר משיעור בכדי אכילת פרס כיון דהוי שיעורו חצי פרס ותירצו משום דהוי של דבריהם הקילו והוא הפך דברי ה"ה ז"ל שעשו חיזוק. מיהו לזה י"ל דלמיהב ליה שיעור חדש יותר מכדי אכילת פרס סמכינן אטעמא שהיא של דבריהם והקילו אבל בהא דיהבי בשתייה אכילת פרס אין זה שיעור חדש דהא מצינו הך שיעורא באכילה:
ה׳
אכל אוכלין שאינן ראויין למאכל אדם וכו' או ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה וכו' אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות. שם על משנה דשתה ציר או מורייס פטור אמרו בגמרא (דף פ"א:) הא חומץ חייב וכו' מתניתין רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש דרש רב גידל וכו' אין הלכה כרבי לשנה נפקו כ"ע מזגו ושתו חלא שמע רב גידל ואקפיד אמר אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימור דאמר אנא חי מזוג מי אמרי ע"כ. ולכאורה נראה דה"ק אפילו כשאמרתי אני דיעבד לא אמרתי אלא מעט ואפילו מעט לא אמרתי אלא חי אבל מזוג מי אמרתי דודאי חייב ולכך פסק רבינו ז"ל דחייב במזוג. אבל תימה שהיה לו לפסוק בהרבה שחייב וא"כ איך כתב אפילו שתה מהן הרבה פטור וכבר הוקשה זה להרב בית יוסף ז"ל ותירץ שם תירוצים יפים ואני אתרץ דרבינו נראה לו דפשט דברי רב גידל משמע דהכי קאמר אימור דאמרי אנא אין הלכה כרבי בפורתא אבל בטובא אפילו רבנן מודו דחייב דאין לפרש דמאי דקאמר אבל טובא מי אמרי שר"ל אבל בטובא ודאי דהלכה כרבי דחייב אע"ג דרבנן פליגי עליה אפילו בטובא דודאי רב גידל היה לו לפסוק כרבי לגמרי או כרבנן לגמרי ומפני שנראה לרבינו ז"ל פשט דברי רב גידל כך לכך הוקשה לו בגמרא דכיון דאמר רב גידל דרבנן מודו בטובא דחייב א"כ אמאי קאמר בגמרא הא חומץ חייב מתני' רבי היא וכו' דמשמע דה"ק מדנקט מתניתין ציר או מורייס ולא נקט חומץ משמע דחומץ חייב וא"כ מתניתין אתי כרבי ואמאי מוקי מתניתין כרבי אפילו כרבנן נמי מצי אתי דהא רבנן מודו בטובא דחייב וא"כ להכי נקט במתניתין ציר או מורייס ולא חומץ לומר דבציר או מורייס בין מעט בין הרבה פטור אבל בחומץ כשיהיה הרבה הוא חייב ומכח קושיא זו אפרש פשט דברי רב גידל כך אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה וכו' אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי כלומר רב גידל אקפיד ואמר אני לא אמרתי שמותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא אמרתי ואפילו לפי דבריהם שהבינו לי שאמרתי אפילו לכתחלה אם אמרתי שמותר לכתחלה לא אמרתי אלא בפורתא אבל בטובא מי אמרתי שלכתחלה מותר ואפילו כדבריהם שהשיבו לי שאמרתי בין רב בין מעט אימור דאמרתי אני כן בחי אבל במזוג מי אמרתי ולפי זה לא נפקא לן איסור בהרבה לרבנן אלא לכתחלה אבל בדיעבד אית להו לרבנן דמותר ולהכי מתניתין דקאמר בדיעבד שתה ציר או מורייס דפטור בדיעבד דמשמע חומץ לא ודאי דאתיא דלא כרבנן דאית להו דאפילו טובא מותר ומשום הכי קאמר מתניתין מני רבי היא ולא רבנן. ופסק רבינו ז"ל כן דבהרבה בדיעבד מותר כרבנן אבל לכתחלה אסור וזהו שאמר אפילו שתה וכו' אבל במזוג פסק רבינו ז"ל דאפי' בדיעבד חייב משום דמשמע ליה דמאי דקאמר גמרא מזוג מי אמרי ר"ל דאפילו בדיעבד אסור משום דלא פירש רבינו ז"ל בפורתא וטובא דטובא בדיעבד לרבנן מותר אלא כדי לתרץ הקושיא דהיכי קאמר מתניתין ר' היא כדפרישית אבל במזוג אפילו יסבור רבנן דחייב אין כאן קושיא נוקמא מתניתין כרבנן ואימא ציר או מורייס פטור אבל חומץ מזוג חייב דציר ומורייס לא שייך ביה מזוג כדי שנאמר דמתניתין במזוג איירי ולכן לא נקט חומץ וא"כ כיון שאין קושיא כלל כשנפרש במזוג מי אמרי דר"ל אפילו בדיעבד אסור לכך פירש רבינו ז"ל כן כפשטו. זה נ"ל לתרץ לדעת רבינו ז"ל:
ח׳
מקצת הרופאים וכו' אחר הרוב או אחר הבקיאים וכו'. כתב ה"ה ז"ל נ"ל פירוש דבריו או אם שוים במנין וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב"ן ז"ל ואם אין שם מנין הולכים אחר הבקיאות והטעם שפירש כן מפני שרבינו ז"ל הזכיר הרוב תחלה דכיון שכתב הולכים אחר הרוב משמע בתחלה צריך אתה לבקש הרוב ואם לא תמצא מנין זיל בתר הבקיאות ואם היה דעתו כדעת הרמב"ן ז"ל היה לו לומר איפכא הולכים אחר הבקיאות או אחר הרוב: מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצת אומרים אינו צריך הולכין אחר הרוב וכו'. טעמו דסבר דאית ליה דאזלינן בתר רוב דעות משום דס"ל דלרב אשי (דף כ"ג) ליכא פירכא דפשיטא דספק נפשות להקל דאיצטריך סד"א כיון דכשהוא אמר צריך עדיף ממאה ה"ה היכא דאמר לא צריך קמ"ל. כן כתב הרב בית יוסף ז"ל בטור א"ח בשם הרמב"ן ז"ל. וקשה א"כ לעיל נמי לר' ינאי דאית ליה דחולה כשאמר איני צריך עדיף מרופא משום דלב יודע וגו' מאי פריך פשיטא נימא דאשמעינן דס"ד דעדיף מרופא כשאמר אינו צריך. וי"ל דלאו משום דעדיף מרופא כשאמר צריך מאכילין אותו דטעמא דלב יודע מרת נפשו לא עביד ליה אליבא דר' ינאי אלא כחד רופא והוי כחד לגבי חד וספק נפשות להקל ולהכי פריך דהיכא דאיכא אחרינא בהדיה ואיכא תרי רופאים כנגדו הוו תרי לגבי תרי דאיהו לא הוי אלא כחד רופא פשיטא דמאכילין אותו דספק נפשות להקל. ולסברא שהביא הטור ז"ל שם דחאה הרמב"ן ז"ל שם דאפילו היכא דאיכא רוב אזלינן בתר הבקיאות דמדקאמרה מתניתין מאכילין אותו על פי בקיאים משמע דאזלינן בתר בקיאות א"כ אמאי הוצרך הגמרא לומר דלא אזלינן בתר רוב דעות נימא דאזלינן ואע"ג דאיכא תלתא אזלינן בתר בקיאות וזהו שאמרה משנתנו מאכילין אותו ע"פ בקיאין כלומר דאם השנים בקיאים עדיף איהו ותרי אחריני דהיכא דאיכא בקיאות לא אזלינן בתר רוב דעות:
י׳
קטן בן תשע שנים או בן עשר מחנכין אותו לשעות וכו'. כתב ה"ה ונראה לי דדעת ההלכות ורבינו ז"ל וכו' שאל"כ נמצאת השלמה בתינוק שלש שנים לפני חיובו ע"כ. ולעמוד יפה על כונת רבינו ז"ל עיין בהרי"ף והר"ן ז"ל שבכל הולך רבינו ז"ל כפי אותו הגירסא ואותו הפירוש. ונראה דלאותה הגירסא ולאותו הפירוש לא גרסינן בגמרא (דף פ"ב) בשלמא לרב הונא ור"נ לפני שנה ולפני שתים לפני שנה לדבריהם ולפני שתים לדבריהם כדאיתא בספרינו וגם רש"י ז"ל נראה דלא גריס ליה אלא הכי גריס בשלמא לרב הונא ור"נ ניחא וכן גורס הרא"ש ז"ל וצריך להתיישב בפירוש הסוגיא לדעתו ואין כאן מקומו. וכלל הדבר שרבינו הולך בשיטת הרי"ף רבו ז"ל. ומה שאמר שאל"כ נמצאת וכו' כלומר דבגמרא תירצו לרב הונא ור"נ מאי חינוך השלמה וקאמר דשנה או שתים סמוך לפרקן משלימין דהיינו שתי שנים לפני חיובו מן התורה ואם אנו פוסקים כר' יוחנן דתינוק לי"ג שנים משלים מדאורייתא וכרב הונא ור"נ דמשלימין מדרבנן בן י"א וכדכתב הרי"ף ז"ל א"כ לא יתישב המשנה דקאמרה שנה אחת או שתים בשום פנים דהא הוי שלש שנים לפני חיובו שחיוב התינוק הוא מבן י"ג ויום אחד ושנת י"א וי"ב וי"ג משלימים מדרבנן א"כ הרי שלש שנים. אלא ודאי שר"ל בן י"א שנשלמה שנת י"א והשתא הוי שתי שנים שהם י"ב וי"ג שמשלים מדרבנן ושנת י"ד מדאורייתא: קטן בן תשע שנים ויום אחד וכו'. הרב רבינו נסים ז"ל כתב בפירוש ההלכות על דברי הרי"ף ורבינו ז"ל ולרב הונא לפרושי דמתניתין דקתני מחנכין אותו וכו' מאי חינוך השלמה וכדאסקינן בסוגיין בגמרא ופרקן היינו שנת י"ג וכו'. ונ"ל דהך פירוש דפירש הר"ן ז"ל לדברי הרי"ף ז"ל ורבינו ז"ל אינו אלא כפי האמת שאמרו מאי חינוך השלמה אבל למאי דס"ד מעיקרא שאמרו תנן התינוקות וכו' ואמרו בשלמא לרב הונא ור"נ ניחא וכו' הוי הפירוש כדברי רש"י דלרב הונא ור"נ מוקמינן מתניתין דהוי לפני שנה דדבריהם וה"ק מתניתין לפני שנה דדבריהם דהוי לפני שתים דדברי תורה אלא דלדברי הרי"ף ורבינו ז"ל לר"נ מתניתין איירי בבריא ולא בחולה כיון דלהרי"ף ורבינו בן י"ב הוי ההשלמה מדברי תורה לדידהו דהיינו שנת י"ג דסבירא להו דתוך זמן כלאחר זמן א"כ החינוך של חולה שהוא בשנת י"א לא היא לפני שתים דדברי תורה דצריך שיהיה שלש שנים ואינו כן אלא י"א י"ב לבד אבל שנת י"ג דהשלמה מדברי תורה בשלמא לרש"י ז"ל דלר"נ בהשלמה מדברי תורה בתינוק הוי בשנת י"ד ניחא אבל לרבינו א"א ליישב אלא בבריא (והוי שנת שהוא שנת תשע י"ב) והשתא עשר וי"א וי"ב שהם שלש קודם ההשלמה דדבר תורה דהיינו שנת י"ג שהיא ההשלמה מדברי תורה אבל לרב הונא איירי בחולה כדברי רש"י ז"ל דבן תשע דהיינו שנת עשר הוי חינוך נמצא דאיכא שלש שנים שהם עשר ואחת עשרה ושתים עשרה קודם השלמת התורה שהיא שנת י"ג וקאמר שפיר לפני שתים זה נראה לי בפירוש דברי הר"ן ז"ל שמפרש דברי ההלכות ורבינו ז"ל דאי מאי דכתב הרב רבינו נסים ז"ל הוי לפי מאי דס"ד א"כ דהוה ידע דפירוש דמתניתין הוי חינוך השלמה מאי מקשה בתר הכי מברייתא דרבה בר שמואל התם נמי הוי חינוך השלמה כמתניתין אלא ודאי לא פירש הר"ן ז"ל כן אלא לפי המסקנא. וא"ת למה לו להר"ן ז"ל לפרש דמתניתין הוי פירוש לרב הונא ור"נ דחינוך השלמה הא לא אמרו כן בגמרא אלא בברייתא דרבה בר שמואל אבל מתניתין לדידהו הוי כפשטא דה"ק לפני שנה של דבריהם דהיינו לפני שתים של דברי תורה כדהוה סבר המקשה ומאן נייד מההיא אוקימתא דאוקימנא לרב הונא ורב נחמן ואמאי הוצרכו לידחק ולומר דמתניתין הוי חינוך השלמה וכ"ת הר"ן לא פירש כן על דברי המשנה זה אינו דודאי מפשט דברי הר"ן ז"ל מוכיח דעל מתניתין קאי ולא הזכיר הברייתא כלל. וי"ל דכיון דהר"ן ז"ל ראה דברייתא דרבה בר שמואל מתרץ לה במסקנא דסוגיין הוי חינוך השלמה משמע ליה דלפום מאי דמסקינן מתניתין נמי הוי חינוך השלמה והדרינן ממאי דהוה פרשינן מעיקרא דלפני שנה דדבריהם דהוי שתים של תורה משום דמסתמא ברייתא לפרושי מתניתין אתא וכיון שכן ודאי דפירוש מתניתין הכי הוי. זה נ"ל טעם לדברי הר"ן ז"ל והוא ביאור דברי ההלכות ורבינו ז"ל. עוד כ' ה"ה ז"ל ונ"ל שדעת ההלכות ורבינו לומר דשנת י"א אינה בדין ההשלמה מדבריהם ואע"פ שאין נראה כן מלשון רבינו ז"ל וכו'. מ"ש שאין נראה כן מלשון רבינו ז"ל הוא מפני שכתב בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג ויום אחד וכו' ולמעלה כתב בן י"א ולא הזכיר יום אחד כמ"ש למטה ומ"ש מוכרח מן הגמרא שאל"כ נמצאת השלמה בתינוק שלש שנים לפני חיובו מן התורה קשה דאפילו יהיה חיוב התינוק שלש שנים לפני חיובו מאי איכפת לן אי משום דבגמרא אמרו שנה או שתים סמוך לפרקן דמשמע דוקא שתים אבל לא שלש קשה דנימא דהאי סמוך לפרקן הוי שנת י"ג וקרי ליה פרקן משום דהוי פרק לעונת נדרים כדכתב הר"ן ז"ל בפירוש הלכות וע"כ אנו צריכים לומר כך ליישב מתניתין לרבי יוחנן דאל"כ מאי סמוך לפרקן הא הפרק הוי שנת י"ג בתינוק אלא על כרחין קרי פרקן לעונת נדרים דהיינו שנת שלש עשרה כדכתב הרב רבינו נסים ז"ל א"כ גם כן נימא הכי לדידן. ואולי יש לומר דהכרח הרב המגיד הוא דהא מצינו דפליגי בהשלמה בדרבנן בגמרא ואי איתא דרבי יוחנן לית ליה השלמה דדבריהם כלל אם כן מאי דאיתמר דהשלמה דרבנן איתמר והבו דלא לוסיף עלה ור"נ כשהזכיר לעיל השלמה דדבריהם וכן רב הונא לא אשכחן בהו אלא שתי שנים לפני ההשלמה של תורה ואין לחדש ולהוסיף עוד ולומר דהוי שלש:
נחלת הכלל · ToratEmet
דברי ירמיהו · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
א׳
האוכל ביום הכפורים מאכלים הראוים לאכול לאדם ככותבת הגסה שהיא פחותה מכביצה כמעט ה"ז חייב וכו'. בר"ן במס' יומא שם ומסקנא דכותבת הגסה פחותה מכביצה ואע"ג דלא אתפרש בגמ' כמה היא פחותה ממנה מסתברא שיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנה אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה ואמר פחותה מכביצה אלא פחות שבשעורין ונמצא שיעור כותבת הגסה פחותה מעט מכביצה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שביתות עשור עכ"ל: ובטו"ז בסי' תרי"ב ס"ק ב' דכתב בתחילה ככותבת ואח"כ פחות מכביצה לבאר דאבעיא בגמ' אם בגרעינתה ובירושלמי אם בחללו ורבינו לא הביאו אבל בכתבו פחות מכביצה יתבאר השיעור וכיו"ב בס' להגאון מו"ה מנוח ז"ל עיי"ש. וי"ל דזה דפליגי בגמ' אם כותבת הגסה יתירה מכביצה או חסירה דלמאן דאמר יתירה לא נאמר שום טעם בגמ' וי"ל דס"ל עם גרעינתה ולפי כל הפי' ולירושלמי דא"צ למעך חללה ומאן דס"ל חסירה מכביצה כמאן דס"ל בלא גרעינתה לכל הפי' ולירושלמי שצריך למעך חללה וא"כ חסירה מכביצה וא"כ י"ל משו"ה לא הביאו הרי"ף ורבינו דבכלל חסירה מכביצה שכתבו ומדויק דבגמ' אבעיא להו ואח"ז איתא אמר רבה א"ר יהודה כותבת וכו' יתירה וכו' דהוי לפשוט הבעיא דרב פפא אם כגרעינתה וכו' וכיו"ב רב זביד דאמר פחות וכו' ג"כ נגד האבעיא דר"פ ועי' בפר"ח בסי' תרי"ב ס"ק א' שהקשה דלפי' עם הירושלמי למעך חללה לפי המסקנא כל כמה דגסה א"צ למעך עיי"ש ועי' ביד דוד מכמה ז"ל שעמדו ע"ז למה לא נאמר כרב אשי דפשיט ליה כל כמה דגסה מר"פ דאבעיא ליה וכתב משום דירושלמי נגד רב אשי עיי"ש ולמ"ש סוגית הבבלי למסקנא דנוכח דכותבת הגסה על כרחך חסירה מכביצה מזה נגד רב אשי ג"כ דרב זביד נגד ר"א לפמ"ש ועי' במל"מ פ"ב ה"י מטומאת מת שמסופק להלכה אם כר"פ או כרב אשי עיי"ש ויש להעמיס מ"ש בלשון המ"מ שכתב בגמ' שאלו באיכות כותבת זו וכו' והעלו שהיתה פחותה מכביצה וכו' עיי"ש דיש לומר בכונתו ולשונו דנפשוט הבעיא דר"פ ע"י ר' זביד דמסקינן פחות מכביצה ועי' בס' שיח יצחק שכתב שנפשוט בעי' דר"פ מר"א ובעיא דר"א מר"פ עיי"ש וכמ"ש נפשוט בגמ' למסקנא ועי' בר"ן יומא שכתב להלכה ככותבת עם גרעינתה וחסירה מכביצה עיי"ש אבל לדעת רבינו י"ל כמ"ש:
ד׳
אכל מעט וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת שלש ביצים הרי אלו מצטרפים לכשיעור ואם לאו אין מצטרפים לכשיעור שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפים לשיעור ואם לאו אין מצטרפים. במ"ש רבינו אם יש מן אכילה ראשונה עד אכילה אחרונה וכו' זה נגד דעת הר"ן במסכת יומא עיי"ש בסוגיא דכותבת הגסה שכתב דשיעור כדי אכילת פרס הוי כמה שהפסיק בין אכילה ראשונה להשניה ובשו"ת הרא"ם ח"ב בסי' ט"ו השיב ע"ז ומובא בס' כפות תמרים שם והביא דגם דעת התוס' במס' כריתות דף י"ב ע"ב בד"ה מתחילה וכו' שכתבו שאם הפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וכו' עיי"ש ודעת רבינו וכיו"ב רש"י במס' פסחים מ"ד ובכמה דוכתי ושאר ראשונים מתחילת אכילה עד סוף אכילה כדא"פ ולדעת הר"ן ותוס' נראה דמטעם הפסק נגעו והשיעור כדא"פ דהוי שיעור הפסק בין אכילה לאכילה ולדעתם לפ"ז באוכל בלי הפסק יותר מכדא"פ יהיה חייב וצ"ע: ומ"ש רבינו שתה וכו' כדי שתיית רביעית וכו' עיין בהמ"מ ממה שהקשו ע"ז ממס' כריתות ובלח"מ ובהל' תרומות בפ"י ה"ג השיג הראב"ד על רבינו בזה משם ובכ"מ שם בשם מהר"י קורקס על זה לחלק בין איסורין דתליא בהנאת גרון באכילה נמשך ההנאה ביותר מבשתיה לכן מחלקינן בשיעוריהן בזה כדי אכילת פרס ובזה כשיעור רביעית אבל לענין טומאת הגויה אפי' תוחבו בגופו מבלי שיהנה גרונו כלל נטמא שתיה ואכילה שוין עיי"ש. אמנם עוד יקשה ממאי דאי' במשנה כריתות שם שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדא"פ חייב ושם לא שייך תירוץ של מהר"י קורקס ז"ל ואף לר' אליעזר דאמר שם אם פסק בה כל שהו פטור טעמא כדאי' בגמ' דיליף משכר מידי דמשכר עיי"ש ועי' בלח"מ ובביאור להגאון מה"ר אליהו מוילנא ז"ל בסי' תרי"ב עיי"ש: וי"ל דודאי גם רבנן ס"ל דתורה אסרה יין משום שכרות אלא דמחמרינן טפי מר' אליעזר דאפי' בשכרות מעט אסרה וחייבה התורה ור"א ס"ל דוקא משכר טובא וי"ל במידי דמשכר דאפי' בכדי אכילת פרס נשאר עוד שכרות ביין כמו בשכר בשתה בפעם אחת וכיו"ב דמחייבי אבל בהתלוי בטעם הגרון י"ל עוד כמ"ש הר"י קורקס הנ"ל ושאני ביין נסך שכתב רבינו בפי"ד מהל' מאכלות אסורות ג"כ שעורו ברביעית דשם בהנאת גרונו תליא ולא בשכרות ודעת רבינו כן שלא יהיה סתירה מגמ' לתוספתא דאיתא כדי רביעית ואחר שכתבתי ראיתי בפר"ח בסי' תרי"ב שכתב לחלק בין משכר והיכא דתליא בהנאה עיי"ש: ועל קושית הלח"מ דהאיך שייך רביעית בתוך שיעור שתית רביעית עם ההפסק וכתב דזה דאפשר למהר הוא דוחק עיי"ש נראה כמ"ש רז"ל השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן שתים דרך ארץ והתורה אמרה השיעורין וכמ"ש בתוס' נמסרו לחכמים לפי דרכי בני אדם ששותין בנחת ואפשר שימצא בשותה מהר בהפסק מעט כדי שתית רביעית כדרך השתיה לרוב: ומה שהקשה למה לא כתב רבינו שצריכין שיהיה ג' ביצים שוחקות עי' במרכבת המשנה דרבינו ס"ל לפסול הגויה בלבד נאמר כן עיי"ש:
ה׳
אכל אוכלין שאין ראוין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין או ששתה משקין שאינן ראוין לשתיה כגון ציר ומורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות. ומ"ש בחומץ חי אפי' הרבה עי' בלח"מ ובב"י בסי' תרי"ב ובמג"א שם ס"ק ה' בשם הב"ח ומ"ש הוא בזה: ומ"ש רבינו אבל מכין אותו וכו' דעת הראבי"ה מובא בטור שם כשאין ראויין מותר לכתחילה ועי' בטו"ז ס"ק ו' שם בזה ועי' בס' שאגת אריה סי' ע"ד שכתב לחלק בחומץ חי לדעת הסוברים בהרבה חייב וא"כ במעט חזי לאצטרופי אף דבמעט לא הוי בכלל הנאה כלל משום חזי לאצטרופי אין לחלק בין ראוי או לא עיי"ש: והנה כמ"ש ז"ל חצי שיעור מטעם אחשביה וי"ל אף דבגמ' ילפינן מכל כמ"ש בתוס' במס' יומא ע"ד בד"ה כיון דבלא סברה דחזי לאצטרופי הוי מוקי כל לכוי עיי"ש וכמ"ש במקום אחר חזי לאצטרופי ואחשביה חדא סברה הוי עיי"ש וא"כ לפ"ז דבר שאינו ראוי כלל נראה דלא שייך אחשביה: אמנם יש לעיין אם בשלא כדרך הנאתו שייך אחשביה או לא הנה במס' שבועות כ"ג ע"ב בתוס' בד"ה דמוקי מהרש"ל ומהרש"א שם דדעת מהרש"ל לר' שמעון דס"ל כל שהו למכות ה"ה שלא כדרך הנאתו ובמהרש"א בשם מהריב"ל [הקשה] ע"ז דהרי ר"י דס"ל חצי שיעור מהתורה בשלכה"נ אין אסור אלא מדרבנן עיי"ש ועי' במל"מ בפ"ה מיסודי התורה ה"ח ועי' במס' שבועות כ"ב ע"ב בנשבע שלא לאכול ואכל דברים שאינן ראויין לאכילה ועוד שם באכל עפר (ובנ"ט לפגם לא שייך אחשביה) ועיין ברא"ש במס' פסחים דף כ"א ע"ב בחרכו קודם זמנו דלאכילה אסור וז"ל דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ איהו קאכיל לה אסור עכ"ל נראה דשייך אחשביה אף בכה"ג ובשאגת אריה שם סי' ע"ה כתב להוכיח מזה דלאו דוקא בשלכה"נ אלא אף בשאין ראוי לאכילה ג"כ אסור איכא עיי"ש ודעת בעה"מ ור"ן שם דמותר באכילה ועי' בטו"ז בסי' תמ"ב ס"ק ח' שכתב להרא"ש רק מדרבנן עיי"ש ובמס' חולין ק"ב ע"א בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשובי אחשבי הנה זה לענין שלא כדרך הנאתו אבל בשאינו ראוי כלל אם שייך אחשביה כמו בחצי שיעור בזה הנאמר לעיין ועי' חולין ע"ז במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה עיי"ש וברמב"ם פ"ה הי"ג מהל' מאכלות אסורות ובראב"ד והמ"מ שם ומ"ש שם בזה ובירושלמי מובא בר"ש במס' שביעית פ"ז מ"א ופ"ח מ"א לענין אכילה ע"י דחק ובמקום אחר הארכתי בענין זה: ועי' בשאגת אריה סי' ע"ו שהחליט ביו"כ דלא כתיב אכילה בשלא כדרך הנאתו חייב עיי"ש. ובשאינה ראויה לדעת רבינו מדרבנן אסור ובאכילה גסה ה"ז משום דמזיק להגוף ולא מיתביה נפשיה וגרע משלכה"נ ועיין בירושלמי תרומות בפ"ז מודה ריש לקיש ביו"כ ועי' מ"ש בשם מהרש"ל ומהרש"א במס' שבועות הנ"ל וראיתי בס' ישועות יעקב דיו"כ לא שייך אחשביה בחומץ משום דאפי' באכילה ממש לא הוי אתיובי דעתיה עד ככותבת והוכחה דאחשביה לא הוי אלא לענין אכילה ולא לאתיובי דעתו עיי"ש ולענ"ד נראה דמ"ש חומץ אין משיב דעתיה משום שאינו ראוי ולשון אתיובי דעתו נראה דתליא לפי מה שדעתו נוח בו וא"כ מדאחשביה לאכילה הוי ממילא אתיובי דעתו ועי' מ"ש בפ"א ה"א מחמץ ומצה עיי"ש:
ח׳
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביוה"כ אע"פ שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו ע"פ עצמו עד שיאמר דיי וכו'. במשנה יומא פ"ב ע"א איתא חולה מאכילין וכו' ורבינו כתב שיש בו סכנה וברא"ש כתב מחשש שמא יסתכן ועיין בטו"ז שכתב בסי' תרי"ח ס"ק א' שיש בו חשש סכנה ועיין במג"א ס"ק ב' ויש להעמיס בלשון רבינו ג"כ ביש בו חשש סכנה אבל מדבריהם ז"ל נראה אפי' אין בהחולי אלא חשש סכנה בשלא יאכל וע"ז לא כיון רבינו דהיכן נדע כן אם לא ע"פ עצמו או מרופא והוא כתב חולה שיש בו סכנה וכו' מאכילין ע"פ עצמו ועל כרחך כשהוא אומר שיש חשש סכנה ולא שיודעין מחשש בלא"ה וצ"ע למה צריך שיהיה דוקא בחולה שיש חשש סכנה מבלעדי אכילתו ובשו"ע שם איתא חולה שצריך לאכול וכו': "עד שיאמר דיי" בלשון המשנה שם. נראה דס"ד לומר דכיון דשיערו דבכותבת הוי יתובי נפשיה וא"כ יותר מכותבת לא נאכילו ולכן כתב עד שיאמר דיי אפי' ביותר, דשיעור ככותבת לא הוי אלא בבריאים ולא בחולים: וכתב רבינו ששאל לאכול וכו' עיין בטו"ז שם ס"ק ו' כשאין שואל לאכול אלא אומר צריך אני לא הוי אלא מאומדן דעתו ולא עדיף מרופא רק כששואל לאכול נראה דיודע מרת נפשו עיי"ש: ובגמרא יומא פ"ג ע"א א"ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר א"צ שומעין לחולה מ"ט לב יודע מרת נפשו פשיטא מהו דתימא רופא קים ליה טפי קמ"ל הנה האי דמקשינן פשיטא נראה דזה דחולה יודע במרת נפשו נדע ממשנה דאיתא ואם אין שם בקיאין מאכילין אותו ע"פ עצמו וס"ד דתליא אם נאמינו כיון שהרופא מכחישו וזה פשיטא דאדם נאמן על עצמו ממאה עדים ואם גם הלשון מאכילין משמע שאחרים נותנין לו מ"מ הוי נגד רופא אחד ספק נפשות להקל ומשני מהו דתימא רופא קים ליה וכו' ואין תליא בנאמנות ובתוס' ישנים וברא"ש הגירסא פשיטא ספק נפשות להקל מהו דתימא הא דקאמר חולה צריך אני בעותי הוא דקא מבעית וכו' עיי"ש: אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי וכו'. בגמרא איתא תונבא דנקיט ליה הנה לפ"ז החולה שיודע בעצמו שלא אחזו בו תונבא האיך יאכל ונראה דמשו"ה איתא לשון מאכילין שאחרים מאכילין נגד רצון החולה. והנה בגמרא הב"ע דאמר לא צריכנא וליספי ליה ע"פ בקי ל"צ דאיכא אחרינא וכו' דאיכא תרי אחרינא וכו' ה"מ לענין עדות וכו' עיי"ש. והנה בכה"ג באיכא ב' רופאים אומרים כמוהו וא"כ נראה דלא נקיט תונבא עכ"פ דחזינן דהוי עכ"פ אין ברור שצריך ונראה דלחומרא משום סכנה לא אמרינן דיודע יותר מהרופא אף היכא דלא שייך תונבא אלא דנראה מדאמרינן שומעין לרופא משום תונבא ולא אמרינן משום ספק נפשות להקל היה נראה דאמרינן בכל פעם דיודע ביותר מהרופא משום לב יודע וכו' וצ"ל דחשש תונבא שכיח לחוש לחומרא בנפשות: רופא אחד וכו' מקצת הרופאין וכו' הולכין אחרי הרוב וכו'. ועיין בהמ"מ ותליא אם לפי מאי דמסקינן כמר בר רב אשי עיי"ש ועי' ברא"ש והנה נראה דאפי' דנאמר דלא אזלינן בתר רוב בזה אפ"ה אחד נגד לכו"ע כאינו כנראה בגמ' וכמ"ש ברא"ש דאין דברי אחד במקום שנים עיי"ש: ויש להבין דהנה מצינו כן בעדים דהוי מגזה"כ להאמין ב' עדים אבל בתליא באומדנא כיון דלא אזלינן בתר רובא מאי שנא אחד מב' והנה י"ל שיש תורת עדות וגם אומדנא ביחד אבל לפמ"ש ז"ל דאפי' רופאים גוים מהני ואינו מטעם עדות אלא משום ספק נפשות או לא מרע אומנתו וכיו"ב מ"מ מטעם עדות לא שייך בזה. (והנה דעת רש"י כדעת רבינו במס' יומא פ"ד ע"ב בד"ה אבל מצטרפין עיי"ש). ולומר דאין דין זה דאין אחד בפני שנים ברופאי ישראל נאמר דשייך כמ"ש מטעם עדות ג"כ ולא בשל רופא גוי ונפק"מ לדינא לדעת הפוסקים לומר דלא אזלינן בתר רובא דאין באחד במקום ב' ברופאים גוים לא נאמר כן וצ"ע וגם באחד במקום ב' למה נאמר דהוי הכחשה בעדות נאמר דהוי באומדנא ולא נלך בתר רובא ובכ"מ שנוכל לומר דלא הוי הכחשה אמרינן כדאי' בשעה"מ בהל' עדות ובגמ' בכמה דוכתי בב' עדים המכחישין זה את זה ומסתברא באחד במקום ב' נאמר ג"כ דמידי ספיקא לא נפקא ואף לענין בדדמי מחלקינן בין אחד לב' מ"מ לא הוי אחד ודאי בדדמי ויש ליישב שלא יסתרו אמרינן דאחד אמר בדדמי וצ"ע לענין נפשות בזה: אמנם יש להבין למה ניזל בתר רובא דרופאים מאי שנא מבשאר דברים דלא אזלינן בפקוח נפש בתר רובא ועי' בתוס' יומא דף פ"ה ע"א בד"ה ולפקח וברא"ש בפ"ב דמכשירין שכתב מהיכא נלמד כן עיי"ש. ועי' בפ"ב מהל' שבת ומ"ש בה"כ שם עיי"ש: ויש לומר דלדעת רבינו שאני במלתא דתליא במעשה או בלעדי זאת אם הדבר כן אף דעל הרוב פעמים הוי כן מ"מ חיישינן בפיקוח נפש אחר המיעוט בכה"ג אין הרוב מכחיש המיעוט דכמו דהוי בדבר הזה הרוב יש ג"כ המיעוט בעולם משא"כ בדבר התלוי באומד הדעת אם ניזל בתר הרוב משוינן להמיעוט לשקר ודברי שקר לא מעלין ולא מורידין והוי כאלו לא הוי מיעוט כלל וסנהדרין בדיני נפשות יוכיח ע"ז דבתוס' ב"ק כ"ז ע"ב בד"ה קמ"ל כתבו ע"ז דהתם גבי דיינין שאני דחשיב מיעוט דידהו כמו שאינו עיי"ש ובס' גט פשוט בכללים שלו כלל א' בפי' דברי התוס' עיי"ש ולדעת רבינו כמ"ש דכל מאי דדנין ע"פ אומד הדעת הוי המיעוט כשקר ואינו בעולם וכמו בדיינין כן לדעתו בכל הדברים הנדונים באומד הדעת כן נראה לענ"ד לומר בכונת רבינו גם בתוס' הנ"ל יש לפרש כן במ"ש כמי שאינו. ובמ"ש ההמ"מ בדעת רבינו דרוב במנין עדיף מרוב בחכמה שלא כדעת הרמב"ן שכתב דאזלינן לקולא במרכבת המשנה כתב דדעת רבינו כהרמב"ן ואין הכרע מלשונו ובפי' משניות כתב רבינו ואם נחלקו הרופאים וכו' שומעין לרובם ואם הם בשוה במנין ובחכמה כפי סברתינו מאכילין אותו כי העיקר אצלנו ספק נפשות להקל עכ"ל ולמ"ש לעיל בכונת רבינו יותר מסכים לומר דדעתו כדעת הרמב"ן ועי' בדרכי משה בטור או"ח בסי' תרי"ח אות ב' עיי"ש:
ט׳
עוברה שהריחה וכו'. עי' בהל' מאכלות אסורות בפי"ד הל' י"ד והל' ט"ו עיי"ש ובב"י או"ח בסי' תרי"ח עיי"ש:
י׳
קטן בן תשע וכו'. עי' בהמ"מ ומ"ש ויש מי שאומר שיש השלמה בתינוקת מדבריהן בשנת י"ב ואין השלמה בתינוק מדבריהן כלל עיי"ש ובכפות תמרים כתב ע"ז סברה זו לא מצאתי לה שורש וענף לא בדברי אמוראים ולא בדברי הפוסקים ואפי' נאמר דשמא בעלי סברה זו יש להם איזה גירסא חדשה בגמ' דידהו מ"מ אין טעם לדבר בתינוקת יהיה לה חינוך ולא בתינוק דאדרבה אפכא אשכחן חינוך בתינוק ולא בתינוקת כדתנן האיש מדיר וכו' אבל לא את בתו עיי"ש שהניחו בצ"ע: וקצת טעם לפמ"ש רבינו בפי' המשנה ודע כי הזכרים מי"ג שנים שלימות והנקיבות מי"ב שנים שלימים הם חייבין להתענות מדאורייתא אם הביאו ב' שערות כי הנקיבות סובלות התענית יותר מהזכרים לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגוף יותר עכ"ל. ובלתי נאמר הטעם הזה אלא בתענית ולא בשאר מצות ואיסורין דקדמה הנקיבה מהזכר כמו שעמד ע"ז בספר מעשה רוקח וטעמו בזה י"ל למאן דמקדים שנה מדרבנן לתינוקת שאינה בת חינוך דנהפך בקטן להקדים שחייב בחינוך וע"ז יאות לומר דלא רצו להחמיר בתינוק כמו בתינוקת דקשה לו לסבול ביותר ממנה. ועכ"פ טעם יש לומר דבתינוק לא עשו כלל ואף דס"ל בי"א בשניהם בשוה י"ל שכתב למה לא הקדימו לזכר ולנקיבה לא הקדימו לדעתו י"ל משום דעיקר חינוך בזכר לא החמירו יותר בנקיבה מבזכר:
י״א
בת י"ב וכו' אבל אם לא הביאו ב' שערות עדיין קטנים הן ואין משלימין אלא מדברי סופרים קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביוה"כ כדי שלא יבוא לידי סכנה. ועיין בשו"ע או"ח בסי' תרט"ז סעיף ב' בשם התרומת הדשן דחיישינן שמא נשרו עיי"ש וכמ"ש בטו"ז דהוי ספיקא דאורייתא הנה מטעם ספיקא דאורייתא לדידן הוי מדאורייתא ולרבינו דמהתורה לקולא לא נפק"מ והוי בכל פעם מדרבנן דאם מטעם ספק ואם מטעם חינוך: ומ"ש קטן וכו' אין מענין וכו' רש"י במסכת יומא מפרש שא"צ למונעו מלאכול עיי"ש ולרבינו אסור וכמ"ש ז"ל וכיו"ב בשו"ע שם: ועיין בכפות תמרים שעמד בזה אם חינוך ביוה"כ בלבד מדאיתא במשנה מחנכים ביו"כ או גם בשאר תענית עיי"ש ונראה למ"ש בתוספות ישנים להקשות הרי קטן אוכל נבילות א"צ להפרישו ותירצו דשם לאפרושי מאיסורי משא"כ ביו"כ ועניתם הוי מצוה ולמצוה שייך חינוך עיי"ש. ובשאר תעניתים יש לעיין אם המה בכלל איסור או מצוה מדרבנן ובחינוך במצוה מדרבנן דמצד לא תסור הוי לאפרושי מאיסורי בלבד דלא שייך חינוך ועיין בסי' שמ"ג ובמג"א שם ועמ"ש בפ"ג ה"א עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
א׳
וכמה מלוא לוגמיו כו'. בס' שיח יצחק כתב שיטת הרב המאירי שאין הלכה כשמואל אלא שיעור השתייה מלא שני הצדדים ממש וכפשטא דלישנא דמשנתנו פי"ז דכלים והוא כתב עליו דלא מצא לשום פוסק שפסק כן וכן בירושלמי כמ"ש רבינו פה:
ה׳
אכל אוכלין שאין ראויין כו'. כתב הטור א"ח בסי' תרי"ב אכל מדבר שא"ר לאכילה כתב אבי העזרי דאפילו אסורא ליכא ועיין שם בב"י דרבינו חולק וכתב שם לחלק בין ח"ש לשיעור ע"ש. והנה הט"ז הבין דברי הראבי"ה דוקא בעפר וכדומה אבל מודה הראבי"ה דפטור אבל אסור כמו כל פטורי דשבת ולא נהירין דבריו להמעיין במרדכי פ"ב דתענית. ומה דקשיא ליה מהך דאמרינן בגמרא גבי חומץ אימר דאמרי בדיעבד כו' אומר אני משם יש ראיה להיפך דהאיך טעו כלל בדבריו דהתיר אפילו לכתחילה א"ו שהם היו סוברים כיון דאמר להו אין הלכה כרבי ממילא הלכה כחכמים וגבי יוה"כ היכא דתני פטור הוא פטור ומותר ומש"ה טעו והוא השיב להם אני לא אמרתי לכם הלכה כחכמים דלדידהו באמת פטור ומותר אני אמרתי אין הלכה כרבי לענין חיוב דוקא אבל לכתחילה הלכה כחכמים. ונראה לענ"ד דדעת הראבי"ה יחידאה היא ובאמת צע"ג על הטור שהביאה בלי חולק ולא עוד אלא שבקיצור פסקי הרא"ש ביומא סי' י"א כתב להדיא דכל אוכלין ומשקין שאינן ראויין לשתייה היינו לענין כרת אבל לענין איסורא הכל אסור אפילו ח"ש עכ"ל. גם צ"ע על רבינו למה לא הביא מיד דברי ראבי"ה במה שכתב בתחילת דבריו אכל אוכלין שא"ר לאכילה פטור הו"ל להביא שיטת הראבי"ה ולפמ"ש הב"י לחלק בין ח"ש לשיעור שלם ניחא. ולעד"נ ברור דגם הטור לא ס"ל להלכה כדברי אבי העזרי כלל אלא דהביא דברי אבי העזרי סמך למ"ש מקמי הכי דחיוב כרת הוא דוקא בכשיעור אבל בח"ש ליכא כרת, וכוונת דבריו כמ"ש הב"י דנ"מ לענין חולה דמאכילין אותו הקל הקל לזה הביא דברי הראבי"ה דאם אפשר לו בח"ש מדברים שאין ראויין לשתיה יתנו לו משום דאז לכל הפחות לשיטת הראבי"ה לא עבד איסור כלל וא"כ לדינא גם דעת הטור להלכה דלא כראבי"ה ובזה מיושב קושית הב"י שם שלא הביא דברי רבינו פה שחולק וא"צ לחלוקו ואין להאריך פה:
ז׳
אכל צלי במלח כו'. צריך טעם למה נקט צלי, ועי' בטור סי' תרי"ב ועי' בס' שיח יצחק ד"ה אמר ר"פ אכל אומצא. ומ"ש רבינו היה שבע מאכילה גסה שאכל כו' יש גורסים בדברי רבינו שאכל אוכלין שאינן ראויין ואח"כ אכל אוכלין ראויין וא"צ לפי' הה"מ ע"ש בס' הנזכר:
י׳
קטן. עי' הה"מ דלפי השני שיטות ליכא גבי זכר השלמה כלל ובקטן הלומד תורה יש לפסוק להקל עי' א"ר:
י״א
אין מענין אותו כו'. לכאורה משמע דאם רצו מתענין וכן הבין הב"י בשם הר"ן דברי רש"י דאם רצו מתענין ובס' שיח יצחק כתב בשם רבינו מנוח דלכ"ע אם רצו אין מניחין אותן להתענות ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
א׳
האוכל כו' מאכלים הראויים. הנה גבי יוהכ"פ לא משום דבעי מידי דבר אכילה רק משום דבעי מיתבא דעתא כמבואר בחולין דף ק"כ ע"א ע"ש ברש"י ד"ה ומתענה דלא תליא כלל באכילה ועי' תוס"י יומא שם ד' פ' ע"ב ועי' בספרי פ' נשא דאכילת צער פטור ביוהכ"פ והטעם משום דלא מיתבא דעתא. והנה הא מבואר בגמ' ד' פ"א ע"ב וכן פסק רבינו דעלים פטור ולולבים חייב ורבינו ס"ל דגם עלי גפנים פטור וכן מבואר בתוספתא דכאן פ"ד ועי' סוכה ד' מ' ע"א דיש שם סברא דסתמא לאכילה וצ"ל ג"כ משום דלא מיתבא דעתא דהוה אכילת צער ועי' בירוש' פ"ט דשביעית ה"ו ע"ש אך הא גבי נזיר דחייב גם אכילת צער מ"מ ממעטינן עלין ולולבין ופלוגתא בזה בנזיר דף ל"ד ע"ב ול"ה ע"ב ועי' בערלה סוף פ"א אך שם י"ל דהמיעוט הוא שאינו בכלל המינים שאסורים בנזיר ועי' במה דפליגי בירוש' סוף פ"ו דכלאים אם עלי הגפן מקדש ג"כ התבואה אם לא ע"ש הרי חזינן דפליגי אם הוא בכלל גפן אם לא. והנה עי' במה דפליגי הרמב"ם והראב"ד בהל' תרומות פ"ו אם משלם קרן וחומש על האוכל חטים חי של תרומה ע"ש והנה ללקות בודאי לקי כמבואר בירוש' פ"ו דתרומות ופ"ח דיומא ע"ש ועי' מנחות ד' ע' ע"ב גבי התבואה והקמחים וכו' מצטרף למעשר שני חוץ לחומה והנה זה מבואר בירוש' פ"ז דשביעית דאסור לאכול חטים חיות בשביעית מטעם הפסד ע"ש וא"כ י"ל דהוה כמו אכילת צער ואם אכל ביוהכ"פ פטור ועי' בירוש' פ"ח דיומא הל' ג' דאמר שם ר"י האוכל כלאי הכרם לוקה וע"כ ר"ל שם דקאי על האוכל והשותה דאין מצטרף ואף בדבר שאיסורו שוה ג"כ אין מצטרף ועי' בתוספתא תרומות פ"ז דגבי תרומה אין מצטרף אכילה ושתיה ועי' בירוש' פ"ב דמעשר שני דמשמע דמצטרף ובתוספתא סוף פ"ב דכריתות אמרינן שם דגבי דם מצטרף ע"ש. אך י"ל דהך דתרומות ר"ל הקרן והחומש וכמו גבי חטים חיות לדברי הראב"ד ז"ל דנהי דחומש לא מחייב מ"מ לוקה כמו שכתבתי והא דכלאי הכרם י"ל משום שחייב אף שלא כדרך הנאתו ועי' חולין דף ק"ח ע"ב דבשר וחלב מצטרפין לאכילה אך שם י"ל ג"כ מחמת הך דפסחים דף כ"ה דבשר וחלב חייב אף שלא כדרך הנאתו ועיין בתוספתא פ"ב דפסחים דגם גבי חמץ אכילה ושתיה לא מצטרפי וכאן ביומא אמר משום דלא מיתבא דעתא ועי' רש"י חולין ד' ק"כ ותוס' זבחים ד' ק"ט ע"א ד"ה אלה ע"ש ועי' תוס' ע"ז ד' ס"ו ע"ב ד"ה אמר רבא דס"ל ג"כ דחטים ראוי לכוס ובהך דברכות דף ל"ו ועיין בירושלמי שבועות פ"ג הל' ג' גבי וכרכו בעלי גפנים ע"ש: שהוא פחות מכביצה כו'. עי' כריתות ד' י"ד ע"א דמבואר דהוה שני זיתים ע"ש ועי' בתוס' יומא שם ד' פ' וכ"מ ותוס' חולין ד' ק"ג ע"ב אך באמת נ"ל דהא דכזית הוא חצי ביצה ר"ל בין באורך בין בעוביה וכותבת הוה ב' זיתים רק בעוביה וא"ש הכל וע' רש"י מנחות דע"ה ע"ב במשנה מש"כ דלא הוה רק מ' זיתים ע"ש:
ג׳
אכל ושתה כו'. הנה נ"ל דאף דר"ש דס"ל כל התורה כולה בכ"ש מ"מ כאן מודה משום דלא מייתבא דעתא ועי' תוס' יומא דע"ד משמע דלא ס"ל כן וע' בירוש' פ"ו דתרומות:
ה׳
הרי זה פטור מן הכרת כו'. הנה כאן דייק רבינו ז"ל פטור מכרת ולא כתב פטור סתם משום דהנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' תרומות פ"י דעל חומץ משלם קרן וחומש וכאן פסק דפטור וע"כ משום דס"ל דחומץ הרבה הוה רק כמו כזית ולא כמו ככותבת לענין אוכל וא"כ הוה כמו גדר חצי שיעור ואסור מה"ת וגבי תרומה ס"ל דגם על שתיה חייב בכזית ועי' מש"כ רבינו ז"ל הל' שבועות פ"ד ה"ד ותוס' נזיר ד' ל"ח ע"א ד"ה אמר דעל היין של כלאי הכרם וערלה צריך רביעית ע"ש:
ח׳
חולה כו'. והנה נ"ל נ"מ בין להציל בין לרפאות דלהציל אף ספק ולרפואה רק אם הרפואה ברורה משא"כ בספק לא דאז לא הוה רפואה ולכך א"ש הך דר' מתיא בן חרש ביומא ד' פ"ג ע"ש בפהמ"ש מה דמחלק בין סגולה לרפואה ע"ש ועמ"ש בהך דהך דע"ז ד' כ"ח ע"ש ורבי מתיא בן חרש דמתיר ג"כ משום דהוא עצמו עובר. והנה רבינו בפיהמ"ש מפרש בהו דרמב"ח לא משום איסור בהמה טמאה רק משום איסור יוהכ"פ ע"ש והטעם דהנה הא דדחי שבת יליף מן וחי בהם ועי' בתוס' יומא דף פ"ה וכתובות סוף פ"א ועי' בהרי"ף במס' שבת פי"ד דכתב וחי דאם ספק לא דלפעמים לא יקיים זה וקשה דהא גם להיפך אם תאמר דוחה לפעמים מבטל האיסור בחנם. ונ"ל כך כעין דאמר שבת דף קל"ז ע"ב ועי' חולין ד' פ"ח ע"א דכל היכא שצריך שיהיה הדבר אז ספק עדיין לא קיים בודאי וכל היכא שלא יהיה להיפך אז ספק הוא כמו קיום ועי' קידושין ד' נ' ע"א ובתשובת הרשב"א וכו' סימן תתקע"ו וכבר הבאתי זה לעיל ובזה א"ש דבאיסור צריך רק שלא יהיה להיפך וכ"ז שלא עבר לא ביטל משא"כ וחי כ"ז שלא קיים הוא ביטול וכמו שכתב הרשב"ם ב"ב ד' קכ"ו ע"ב גבי יכיר. * והנה גבי יוהכ"פ כתיב עינוי והיינו לא שלא יאכל רק שיתענה עי' ד' פ"ג וא"כ לפי"ז כאן כל שלא נתברר ההיתר לא מקיים ולכך אסור כאן ספק אך זה רק לגבי רפואה ביוהכ"פ משא"כ אם הוא מסוכן וצריך לאכול נמצא דהתענית הוא מזיק לו והוה כרודף לו אז מותר לאכול וא"צ כלל פחות מכשיעור כיון דהוא בעצם מסוכן ולענין דבר הצריך לו הותרה שלא יזיק לו אף אין אומרים שהתענית סכנה לו. ובזה יש ליישב מ"ש על רש"י דסותר עצמו ומהך דד' פ"ג ע"ש על ד' פ"ד ע"ב ע"ש ובזה א"ש דלגבי רפואה אז אזלינן בתר רובא משא"כ להזיק לו דהוה כמו ספק רודף משא"כ בחלה דזה הוה כמו מן שמיא קא מרדפא ליה כמבואר בסנהדרין דע"ב ע"ב רק מה שהתורה התירה וזה צריך רובא כמו בד"נ ובשאר דברים וזה נ"ל דגבי מעוברת אף ביהכ"פ צריך להאכילה פחות מכשיעור כיון דהסכנה הוא מה שאינה אוכלת וכיון דאוכלת פחות מכשיעור די לה א"כ שוב לא הוה סכנה ועי' בשבועות ד' י"ח ע"א שהיה לו לפרוש בהנאה כו' ע"ש וגם גבי שבת יש נ"מ בין דברים שאחרים צריכים לעשות בין היא עצמה ועי' ע"ז ד' י"ב ע"ב גבי הבולע נימא ע"ש בתוס' ועיין מש"כ רבינו ז"ל לעיל סוף פ"א מהל' מילה טעם אחר דדוחין מילה מפני חולה משום דהמילה יכולה להתקיים בזמן אחר והוה כעין הך חלל עליו שבת זו. ולפמ"ש לעיל א"ש זה דשם ג"כ צריך הקיום בודאי ולכך צריך טעם אחר ושם לא ר"ל שהולד מסוכן רק דע"י המילה תגרום לסכנה ולא נימא כמו דאמרינן ב"ק ד' פ"ד ע"א דאמרינן אי מיית לימות דהמצוה הוא כך ועי' בגיטין ד' נ"ז ע"ב ע"ש ולענין אחרים לגבי רפואה צריך בדיקה ולענין להצילו אף סתם עי' עירובין ד' מ"ה ע"א ובדברי רבינו שם ועי' מנחות ד' ס"ד. ובזה יש ליישב הגמ' דשבת ד' קכ"ט ועירובין ד' ע"ט ע"ב ודיומא ד' פ"ד ע"ב גבי מחמי חמין ע"ש ועי' יומא ד' מ"ט ע"א גבי לי התיר ר' חנינא ע"ש ובירושלמי פ' ש"ש ועי' פ"ד דשביעית ובפ"א דביצה ואכמ"ל: [השמטה למש"כ שם בשם הרי"ף במס' שבת פי"ד גבי ספק נפשות. ועוד י"ל דכונת הרי"ף כך משום דהמ"ע של וחי בהם היא על הב"ד שהב"ד יראו שלא יפסקו דין שיבטל המ"ע של וחי בהם ומיד שפסקו אף אם עדין לא נעשה הפעולה הוי כמי שהם עקרו זה ובאמת זה הוי מחלוקת בסנהדרין דף פ"ו ע"ב ודף פ"ח ע"ב גבי זקן ממרא דבמשנה נקט רק הורה לעשות ובגמ' נקט יורה לאחרים ויעשו משמע דעכ"פ בעינן שיהא המעשה נעשה אף ע"י אחרים ובירושלמי הוו זה מחלוקת דתנאי דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל דרק אם עכ"פ נעשה מעשה וכן הוא כונת הספרי פ' שופטים פ' קנ"ה על מעשה הוא חייב ור"ל כך דצריך שיהא נעשה מעשה וע' סנהדרין דף ל"ג ע"א דהיכא שהורה ב"ד לפטור הוי כמו עשית מעשה ובמק"א אבאר זה. וא"כ אי נימא דההוראה שלהם הוי כמו מעשה א"כ אם פסקו דספק נפשות אינו דוחה שבת תיכף עקרו המ"ע משא"כ להיפך גבי איסורין דהאיסור הוא רק על העושה וכ"א מצי אמר דהוא היה מסוכן וא"כ לא עבר גם י"ל דהרי כ' התוס' תמורה דף כ"ח ע"ב דגם לאסור בע"ח אזלינן לקולא ובאמת זהו כונת הגמ' קדושין דף נ"ז לא מצינו בע"ח שאסורים ובירושלמי פ"ה דע"ז ולכך גם כאן אזלינן להקל: ע"כ השמטה]
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
א׳
האוכל בי"ה מאכלים הראוי לאדם ככותבת הגסה שהוא פחות מכביצה כמעט הרי זה חייב. ושיעור כותבת הגסה הל"מ בכלל שיעורין דהוו הל"מ ואסמכתא מקרא דארץ חטה וגו' ודבש דהוא דבש תמרים ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור בכזית הוא הני מילי היכא דכתיב אכילה אבל הכא אשר לא תעונה כתיב וכל כמה דלא מיתבה דעתי' עינוי הוא וקים להו לרבנן דבפחות מכותבת הגסה לא מיתבה דעתיה. וכל האוכלין מצטרפין לכותבת הגסה דקים להו לרבנן דבהכי מיתבה דעתיה דאיניש מיהו כותבת מבשר שמן מיתבה דעתיה טובה וכותבת מלולבי גפנים מיתבה דעתיה פורתא וכיון דכולהו מיתבי דעתיה בחד שיעורה מצטרפי'. וכן השותה משקים הראוים לשתית אדם כמלא לוגמיו של שותה והוא שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית ואע"ג דאיסורי שתיה דאוריתא בדם הוי בכזית שאני התם דכתיב אכילה אבל הכא דכתיב אשר לא תעונה ביתבי דעתיה תליא מילתא וקים להו לרבנן דלא מיתבה דעתיה אלא כמלא לוגמיו דידיה ובציר ממלא לוגמיו דידיה אע"ג דהוי מלא לוגמיו דאחריני לא מיתבה דעתיה אפילו עוג מלך הבשן מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו דכולהו מיתבי דעתיה והאכילה ושתיה אין מצטרפין לשיעור אחד דכל חד לא מיתב דעתיה אלא בשיעוריה.
ב׳
אחד האוכל אוכלים המותרים או שאר דברים האסורים הואיל והן אוכלים הראוים לאדם הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכיפורים דתניא תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקום אחר כרת כגון פיגול ונותר אביא אלו שהן בכרת ולא אביא טבל שהוא במיתה ת"ל תענו ועניתם ריבה אביא הטבל שהוא במיתה ולא אביא את הנבלה שהיא בלאו ת"ל תענו ועניתם ריבה אביא את הנבלה שהיא בלאו ולא אביא את החולין שאינו בלאו ת"ל תענו את נפשותיכם ריבה אביא את החולין שאין בקום אכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול ת"ל תענו ועניתם את נפשותיכם ריבה אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהם בבל תותירו ת"ל תענו את נפשותיכם והא דמרבינן כולהו מחד קרא היינו משום דכיון דכל חד חמיר מחבריה וליכא אלא חד ריבוי וליכא שום מיעוט מרבינן כולהו מיניה דהי מינייהו תמעיט וע"כ כולה איתרבו מהאי קרא.
ג׳
אכל או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא כשיעור ואיסור חצי שיעור מן התורה ילפינן כי כל אוכל חלב ומינה ילפינן לכולהו איסורי אלא בשבת דמעטיה קרא לחצי מלאכה כדאמר התם. כל אכילות שהן בכדי אכילת שלשה בצים מצטרפין לכותבת ואם לאו אין מצטרפות דאף על גב דכזית בכדי אכילת פרס אמרינן דמצטרף הא כותבת אפילו ביותר מאכילת פרס מצטרף לא היא דהכא ביתוביה דעתה תליא מלתא דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה וקים להו לרבנן דבהאי שיעורה מיתבה דעתיה בשיעורה טפי מאכילת פרס לא מיתבה דעתיה וכל שתיות מצטרפות למלא לוגמיו בכדי שתית רביעית ואם ביותר אין מצטרפין דלא מיתבה דעתיה כדאמר.
ה׳
אכל אוכלים שאינה ראוים לאכילת אדם דלאו אכילה הוי ולא מיתבה דעתיה וכן אם שתה משקים שאינם ראוים לשתות פטור שתה חומץ מזוג חייב דמשיב את הנפש הכוסס זנגיבי"ל ופלפלין יבש פטור דלאו אכילה הוי וזנגיבי"ל רטוב הוי אכילה וחייב עלי גפנים פטור דלא הוי אכילה ולולבי גפנים לחים הוי אכילה מלח שבצלי וציר שבירק מצטרפין שמכשירי האוכל כאוכל הן חשובין ומיתבי דעתא. היה שבע מאכילה גסה עד שקץ במזונו פטור כמי שאכל אוכלים שאינם ראוים דאשר לא תעונה כתיב פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלים ואת עצמו.
ח׳
חולה שיש בו סכנה מאכילים אותו על פי עצמו אף על פי שהרופאים אומרים אינו צריך דלב יודע מרת נפשו. החולה אומר איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו ואם החולה אינו אומר דבר והרופאים נחלקו הולכים אחר הרוב או אחר הבקיאין ואם היו שנים מאכילים אותו דלאו דוקא על ודאי פיקוח נפש דוחין את המצוה אלא אפילו על ספק דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודאי ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתתישב דעתה וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין עד שיאורו עיניו ואפילו מדברים האסורים דהוי סכנה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש דכתיב וחי בהם וגו'.
י״א
בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הן גדולים לכל המצות ומשלימים מן התורה ושיעורין אלו הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הל"מ וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
א׳
והאכילה ושתייה אין מצטרפין לשיעור אחד. בגמרא דף פ"א ור' יהושע היא כו' ר"נ אמר אפילו תימא רבנן כו' אם נאמר דר' יהושע אית לי' תמחוין מחלקין ג"כ לקולא יעוי' פרק כלל גדול דף ע"ב א"כ אכילה ושתיה הוי כשתי תמחוין ואינן מצטרפין זולת הבדל השיעור. ויתכן דטעם תמחוין מחלקין משום דחיך יטעם אוכל וזה דוקא באיסורי אכילה להכי בשבת המוציא הרבה מינין חייב כמו"ש תוס' דף צ' יעוי' שם. וזה דקשי' לי' לר"ש בפ"ג דכריתות מה לאוכל שכן נהנה לכן תמחוין מחלקין דההנאות שונות וזה דוקא באסורים שחיובן רק דרך אכילה כמו חלב, ומעילה כתבו תו' פרק כל שעה דילפינן חטא חטא מתרומה דכתיב בה אכילה והחיוב הוא על טעם אכילה משו"ה התמחוין מחלקין, אבל יוהכ"פ דשלא כדרך אכילתן חייב כדברי השאגת אריה א"כ אין החיוב על הטעם להכי הוי מצטרף גם בתמחוין חלוקין ודו"ק אמנם זה אינו למעיין היטב. גם דברי הש"א אינן מחוורין. ובזה יתישבו דברי הראב"ד פרק י' דתרומות דגריס בתוספתא פסחים גבי שתית חמץ בכדי אכילת פרס ושתי' בכזית א"כ אמאי אמר שם בתוספתא דאכילה ושתיה אינן מצטרפין הא שיעוריהן שוה ע"כ דהוי תמחוין חלוקין וגם לקולא אמר ר' יהושע דאין מצטרפין ודו"ק.
ד׳
הנה דא ברור דאעפ"י שהשיעור אצל יוהכ"פ הוא ככותבת דלא תעונה כתיב ולא אכילה ומשו"ה לא כתבה רחמנא אכילה גבי יוהכ"פ כדמפרש ריש לקיש בדף פ"א מ"מ עיקרו תלוי בהנאת גרונו ולא בעי מלוי מעיו וכמפורש בגמרא דאמר היכי משכחת כרת דיומא דחנקתי' אומצא ומית דלא כיפר יוהכ"פ עליו חזינא דתיכף עם בליעתו חייב וכן מפורש בתוס' פרק עושין פסין דף כ' ע"א סד"ה לא יעמוד אדם. ויותר מפורש בירושלמי תרומות פרק ח' על משנה וכולם שהיה תרומה לתוך פיהם ר"א אומר יבלעו תני ר' נתן אומר לא שהיה ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביוהכ"פ כן כו' הרי דבלעיסה נגמר חיובו לר"א מכ"ש לדידן דבבליעה נגמר חיובו. אמנם בבלע חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דחייב כמו שכתב רבינו פרק י"ד מהלכות מא"ס ומקורו מבבלי סוף פרק גיד הנשה ובירושלמי ריש שבת יש להסתפק ביוהכ"פ אם חייב דאולי כיון דמשום אותובי דעתא בעי שיהי' ככותבת ביחד בבית בליעתו, והנראה מהך דכריתות דף י"ד דאמר והא תני יוהכ"פ וביוהכ"פ כותבת הוא דמחייב ואמאי לא משכחת בחדא זית וכגון שבלעו וחזר והקיאו וע"כ דפטור. אכן מהא איכא לדחויי דכיון דר"מ אמר דחייב על הוצאת שבת ושבת בעי' כגרוגרת והוי יותר מכזית וע"כ מיירי שהוציא ככותבת ושפיר קאמר ר"מ דחייב משום שבת הא אל"ה מנ"ל לחייבו כאן משום שבת. אך נראה דנותר שטעון שריפה ורחמנא אחשבי' לשורפו במקום קדוש חשוב בפחות מגרוגרות וכמו מקק של סופרים ועפר המזבח עיין שבת סוף פרק רע"ק, אלא דר' מאיר סובר פסחים סוף סוף פרק כ"ש דבשר קודש בכביצה אבל יעוין תוספות שם תראה שזה נסתר א"כ מוכרח הדין שכתבנו דביוהכ"פ פטור אם אכל ח"ז וחזר ובלעו ודו"ק.
ח׳
מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב. עיין הרב המגיד. ובאמת מלשון רש"י בשמועה זו בדיבור מר בר רב אשי אמר הך סיפא לא תפרש הכי דמשמע כו' מוכח דברישא מוקי כבלישנא קמא דלא אזלינן בתר רובא דהוי ספק נפשות להקל וכ"ש למר בר"א דמיקל טפי בפקוח נפשות ודלא כשיטת שאילתות ורבינו. והא שכתב לקמן בדף פ"ד אבל מצטרפין לדעת אחרת כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים א"צ ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למיהוי פלגא ופלגא כו' נראה מדבריו דהולכין בתר רובא המעיין בדבריו יראה דסבר לחלק דבאכילה ביוהכ"פ דעל זה אמרו איזה ענוי שהוא אבידת נפש זהו אכילה ושתיה ואם נשבע שלא יאכל שבעה ימים מכין אותו ואוכל לאלתר ויותר תלי' בגוף האדם שבכחוש הוא סכנה יותר ובבריא צריך זמן מרובה אבל בכלל הוא ענין מסוכן וכיון שהוא חולה והענין אתחזק בו סכנה שיש בעינוי נפש אבידת נפש תו כי מיעוטא אמרי צריך שקולים כפלגא ופלגא ומאכילין אותו ביום הכיפורים כדרך האדם בכל הימים, אבל תמן פירש"י על מחמין לו חמין לרחצו שבזה אין ענין זה שייך לסכנה כלל שאם לא ירחץ אדם כל ימיו בחמין אין בו סכנה ושבועה שלא ארחץ לעולם חייל [עיין נדרים ריש פרק ואנ"ד] ורק כשהוא חולה וצריך זה לרפואה סבר רש"י דהוי כאומדנא ואזלינן בתר רוב דיעות דברובא כזה גם בדיני נפשות אזלינן בתר רוב כן נראה דסבר רש"י ז"ל [ודלא כמו שכתב רמב"ן לדעתו]. ובאמת מסתפקנא דאולי הא דמר רב רב אשי אמר כל היכא דאמר צריך אני אין בקיאין זה דוקא באכילה דיום הכפורים דבמידי זה איכא סכנה אם לא יאכל כשיעור ז' ימים יש בו אבידת נפש לכל אדם ויותר ניתן לשעורין לחולה לכחוש ולבריא כל חד לדידי' אבל ברפואה אחרת בשבת אם בקיאין אמרי אינו צריך לא מצאנו דאיהו גופי' מכריח כל הבקיאין וצ"ע כי סתימת הפוסקים משמע דאין חילוק. בכ"ז להלכה המיקל בפקוח נפש שפיר עביד וכמו שכתב הרא"ש ובפרט לגירסת ההלכות ורבינו ואין אומרים יעשו דברים אלו ע"י נשים כו' מפני שמצטרפין לדעת אחרת יעוין פ"ב מהלכות שבת בההמ"ג. אין מקום כלל למה שפירש"י לפי גירסתו. לכן הלכה כדברי המיקל בפקוח נפש וכן פסק בש"ע. וכן נראה דאינו מוכרח מש"כ הרמב"ן דחולה מסוכן מאכילין אותו פחות מכשיעור אם צריך טובא מהך דכריתות ואין ראי' דשם הלא אכלה זית וזית ביותר מכדי אכילת פרס דהוי דרך אכילה לכן מאכילין אותה בכך אבל שלא כדרך אכילה לא ועיין ברא"ש בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
ד׳
שתה מעט וחזר ושתה אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. ועיין במגיד משנה שמיישב דלא תקשי מכריתות דתנן גבי טומאת גוויה בשתיית משקין טמאים שמצטרפין בכדי אכילת פרס כמו אוכלין וכאן כתב דשיעור צירוף משקין הוא בכדי שתיית רביעית דוקא. דשאני טומאת גוויה שהיא מדבריהם ועשו בו חיזוק. והלח"מ הקשה על זה דבכריתות תנא נמי גבי איסור ליכנס למקדש בששתה רביעית יין דשיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס והתם הוי איסור תורה וא"כ תקשי על דברי רבינו כאן דאין עולה ישוב הנ"ל. ונראה די"ל על פי מ"ש הכס"מ ריש פ"י מהלכות תרומות בשם הר"י קורקוס לדעת רבינו דמחלק בין שתיית איסור לטומאת גוויה דבאיסורים מחייב על הנאת גרונו ולא מחשב שתייה הנאה בשהפסיק יותר מכדי שתיית רביעית ואינה כאכילה שנמשכת הנאתה בכדי אכילת פרס. אבל טומאת גוויה לאו בהנאה תליא מילתא דאפי' תחב לו חבירו נטמא גופו ולכך אין לחלק בין אכילה לשתייה ובתרווייהו מצטרפין בכדי אכילת פרס ע"כ. ולפ"ז אתי שפיר נמי קושית הלח"מ מההיא דשתה רביעית ונכנס למקדש דמצטרף בכדי אכילת פרס דהתם שייך ג"כ הטעם שכתב הכס"מ גבי טומאת גוויה דאיסור זה דכניסה למקדש שתוי נמי לאו בהנאה תליא. ולא משום הנאת שתייה חייביה רחמנא דהא אף אם שתה תחילה בהיתר אסור אח"כ ליכנס למקדש וכיון שכן דמי לאכילת איסור ולטומאת גוויה דמצטרף בכא"פ: ויש להביא ראיה לרבינו דלפי דבריו אתי שפיר מאי דקשיא לרש"י בפסחים (דף מ"ד) ולתוס' בנזיר (דף ל"ו ע"ב) דאמאי פליגי רבנן בשכר המדי ולא מצרכי לבער אע"ג דדרך לשתותו ביחד ואיכא כזית של חמץ בתוך שיעור שהיית אכילת פרס. ולפ"ד רבינו מעיקרא לק"מ דגבי שכר שהוא משקה לא מצטרף בכדי אכילת פרס כלל אלא בשתיית רביעית ומסתמא ליכא שיעור כזית או רביעית מן החמץ בתוך שהיית שתיית רביעית מן התערובות ומשום הכי לא מצרכי לבערו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
הגהות מהר"ם פדווא · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
ד׳
במ"מ וי"מ ד' ביצים. א"ה והוא דעת רש"י ותוספות והדבר תלוי במחלוקת ר"י בן ברוקא ור"ש בפרק בכל משתתפין ומבואר שם ברש"י היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שביתת עשור פרק ב׳
ח׳
גם דברי הלח"מ עיין בחידושי פ"ב מהלכות שבת ה"ב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שביתת עשור ב׳, מתוך הלכות שביתת עשור שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל