רמב״ם - הלכות שביתת עשור · פרק ג׳

ומדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק. בגמרא (דף ע"ז) אמרו משום שיבתא ופירש״י רוח רעה השורה על [הלחם הנלקח] בידים [שלא נטלן] שחרית. והתוספות פירשו בענין אחר ואמרו בתוספות דלפי פירושם אין אנו צריכים ליזהר דאותה רוח רעה אינה מצויה בינינו. אבל ודאי לפי פירוש רש״י ז״ל דהוי רוח רעה של שחרית מצוי ומצוי אלא שקשה קצת על רבינו ז״ל דבהלכות תפלה פ״ד כשהזכיר נטילת שחרית לא משמע דחייש לרוח רעה מדלא הזכיר עירוי על הידים שלש פעמים כדכתב הטור ז״ל באורח חיים סימן ד' דלהעביר רוח רעה שעליהם צריך לערות עליהם שלש פעמים ונפקא ליה מהא דאמר רבי נתן בפ' ח' שרצים (שבת דף ק"ט) בת חורין היא זו וכו' ומדרבינו ז״ל לא הזכיר כן בהל' תפלה משמע דלא חייש לרוח רעה דאין אותו רוח רעה מצויה בינינו וא״כ כיון שהוא סובר כן לא היה לו לכתוב האי דינא דמדיחה אשה ידה אחת וכו' שהוא בא על אותו השורש דקאמרו משום שיבתא ולפירוש רש״י ז״ל הוי רוח רעה של שחרית ואם הוא מפרש כפירוש התוספות קשה טפי דלדידהו אין אותה רוח רעה מצוי: וכל חייבי טבילות וכו'. כבר ביארתיו בהלכות יסודי התורה:

לוקח אדם מטפחת וכו'. קשה טובא דבגמרא (דף ע"ח) חלקו בין תשעה באב ליוה״כ לדבר זה דביוה״כ יעשה כמין כלים נגובים מבערב משום דלא ליתי לידי איסור סחיטה אבל בתשעה באב אין צריך לעשותה כמין נגובים כן משמע בגמרא בפרק יוה״כ לפי גירסת הרי״ף ז״ל והיא גירסת רבינו ואם כן למה רבינו ז״ל בפ״ה מהל' תעניות גבי תשעה באב לא הזכיר זה אלא סתם ואמר בתשעה באב אסור ברחיצה כיוה״כ היה לו לחלק כדכתיבנא וכן חלק בהדיא הרי״ף ז״ל בפ' יוה״כ ואע״ג דכתוב בדפוס וויניצייא ואסיקנא דבערב תשעה באב שורה במים וכו' ודאי דאינו דברי הרי״ף ז״ל אלא ט״ס הוא או שום הגהה מאיזה תלמיד שאותם הדברים הם בנויים על הגירסא שכתב רש״י ז״ל ששמע ודברי הרי״ף ז״ל הם כגירסא דאית ליה כרש״י ז״ל והם דברים חלוקים הרבה וא״כ ודאי דהך ואסיקנא שכתוב שם הוי סותר הגירסא שכתב הרי״ף ז״ל קודם ובודאי דלאו דברי הרי״ף ז״ל הם ובדפוס קושטנדינא ליתא ובודאי דדעת הרי״ף ז״ל הוא דבערב תשעה באב שורה במים ולא יעשה כמין כלים נגובים וביוה״כ יעשה כמין כלים נגובים. ותו קשיא דבפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד:) אמרו אין בין תשעה באב ליוה״כ אלא שזה ספקו אסור וכו' ומשמע התם בגמרא דלכל הדברים שוים דכל איסור דאיכא ביוה״כ איכא בתשעה באב והא איכא הך איסור דמטפחת דאיכא ביוה״כ דצריך לעשות כמין כלים נגובים משא״כ בתשעה באב דאין צריך לעשותה כמין כלים נגובים מיהו הא לא קשיא כלל דמה שצריך לעשותה כמין כלים נגובים בערב יוה״כ הוא משום דלא ליתי לידי איסור סחיטה משא״כ בתשעה באב שהוא מותר במלאכה וא״כ כיון דזה הוא החילוק אינו אלא איסור דמלאכה והרי כבר הוזכר בברייתא אחרת דיש חילוק בין תשעה באב ליוה״כ שזה אסור במלאכה וזה מותר וא״כ דין זה בכלל. ולקושיא קמייתא י״ל בדוחק דבגמרא אמרו שם איפכא אמרת לן ואותבינך סחיטה וכו' וסובר רבינו ז״ל דה״ק את הוה אמרת לן בתשעה באב עושה כלים נגובים וביוה״כ שורה במים ומאי דהות אמרת בתשעה באב הוה ניחא לן אלא מאי דאמרת ביוה״כ דשורה במים בלא עשיה דכלים נגובים הוה קשה לן דהא איכא איסור סחיטה וא״כ היה לך להשוות יוה״כ לתשעה באב וכיון דהם היו סוברים להשוות יוה״כ לתשעה באב לכך פסק רבינו ז״ל דהם שוים ודוחק:

ומותר לצאת בסנדל של שעם וכו'. הרי״ף ז״ל בהלכות הביא בעיא של סנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכתב שם הר״ן ז״ל דאית ליה דבשל עץ נמי מותר לצאת ביוה״כ ודלא כרש״י דאית ליה דבשל עץ הוי מנעל ושל שעם וקש לא הוי מנעל וקשה על הר״ן ז״ל מאין לו על דברי הרי״ף ז״ל כן דהוא לא הזכיר אלא היתר בשל שעם ושל קש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש״י ז״ל אימא דאית ליה דרש״י ז״ל דאסור לצאת ביוה״כ ותו קשיא על הרי״ף ז״ל מ״ש בגמרא (דף ע"ח:) דכ״ע מנעל הוא משמע דכולהו איקרו מנעל וא״כ אסור לצאת ביוה״כ וכבר הקשה לו הרב בעל המאור כן והרמב״ן ז״ל בספר המלחמות האריך בתירוץ קושיא זו והעולה מדבריו הוא דר' יוסי ור״מ כולהו אית להו דהוי מנעל בין של עץ בין של קש ורבנן דנפקי בשל שעם והוא הדין בשל עץ אית להו כרבנן דפליגי אר״ע בפרק במה אשה דאמרו שם (דף ס"ו) על מה שאמר ר״ע בברייתא דסנדל של סיידין טמא מדרס ויוצאין בו בשבת וחולצין בו דלא הודו ופירשו בגמרא דלא הודו לו היינו ר' יוחנן בן נורי וכולהו אמוראי כר״י בן נורי אית להו. וקשיא טובא דהוא ז״ל עצמו הכריח שם מסוגיא דמחצלת של שיפא ושל קש דפרקא קמא דסוכה (דף ט"ז ודף כ') דלית הלכתא כר״י בן נורי דמשמע מההיא סוגיא דבכל כלי קש ושיפא אפילו מילי דלאו אורחייהו לעשות מקש דמטמא הראוי למדרס מדרס והראוי למת למת. ועוד דלר״י בן נורי קב הקטע לא ליטמא כיון שאינו של עור דבגמרא פרק במה אשה (שבת דף ס"ו) משמע דמדמה ליה לסנדל של סיידין וכיון דרבי יוחנן אית ליה דסנדל של סיידין דאינו מטמא ה״ה בקב הקטע ואנן קי״ל דקב הקטע מטמא היכא דאית ליה בית קיבול כדאיתא במתניתין (דף ס"ה:) והביאה הרי״ף ז״ל בפרק במה אשה ואי כר״י בן נורי אע״ג דאית ליה בית קיבול כתיתין היכי משוי ליה מנא כדהקשה אביי בפרק יוה״כ דכיון דאין עליו תורת מנעל אע״ג דאית ביה בית קיבול כתיתין לא מטמא. ועוד קשה על רבינו ז״ל דהולך בשיטת הרי״ף ז״ל אי מפרש כן כדברי הרי״ף ז״ל כדפירש הרמב״ן ז״ל דהוא בהדיא פסק בפרק כ״ה מהלכות כלים דלא כר״י בן נורי בסנדל של סיידין דטמא מדרס וכן קב הקטע ואם כן פסק כהנהו רבנן דנפקי בשל שעם דאית להו כר״י בן נורי דהיינו לא הודו לו דר' יוסי אי אפשר דהא קי״ל כרבא דאמר דר' יוסי נמי אית ליה דהוי מנעל ומש״ה אסר לצאת ביוה״כ ולא קי״ל כותיה א״כ איך כתב הרמב״ן ז״ל דהנהו רבנן סברי כר״י בן נורי. וי״ל דר״י בן נורי קאמר דלא הוי כלי לענין טומאה ובודאי דכ״ש דלא הוי לענין חליצה וגם לענין יציאה בשבת שלא יוכלו לצאת בו אלא דאנן לא קיי״ל כר״י בן נורי לענין טומאה מההיא סוגיא דפ״ק דסוכה דמחצלת של שיפה שכתב הרמב״ן ז״ל וגם מההיא דקב הקטע דמתניתין דקאמר דמטמא מדרס ומ״מ בשאר דברים קי״ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקי בשל שעם הוו סברי כותיה בשאר דברים ואית להו דלא הודו לו לענין חליצה ולענין יציאה בשבת אע״ג דלית להו כותיה גבי טומאת מדרס. זה נ״ל ליישב דברי הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות במה שפי' בדברי הרי״ף ז״ל והמעיין יעיין שם כי נ״ל דא״א ליישבו בענין אחר. ולענין מה שהקשינו דמי הכריחו להר״ן לומר דהרי״ף לא יסבור כדברי רש״י ז״ל טעמו מבואר שם בדברי הרמב״ן ז״ל דכיון דרבינו ז״ל פסק לענין חליצה בפרק מצות חליצה דסנדל של עץ לא הוי סנדל הוא הדין נמי לענין יוה״כ דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב״ן ז״ל דזה נראה לו להר״ן ז״ל דוחק ומטעם זה רצה לומר ג״כ דרבינו אית ליה כדברי הרי״ף ז״ל דכיון דאיהו סבר כדברי הרי״ף ז״ל לענין חליצה שכן כתב בהלכות יבום וחליצה דאין חולצים בסנדל של עץ הוא הדין ליוה״כ ומשום הכי ודאי דהרי״ף והרמב״ם ז״ל לית להו פירוש רש״י ז״ל ודלא כאחד מהגדולים שכתב בטור אורח חיים בהלכות יוה״כ שדברי רבינו ז״ל הם סתומים ולא ידע היכן נוטים דודאי דדבריו נוטים לדברי הרי״ף ז״ל דההכרח שיש על הרי״ף ז״ל לומר דאית ליה דסנדל של עץ הוי שוה לשל שעם משום דפסק בפרק מצות חליצה דאין חולצים בו ההכרח עצמו יש לנו על דברי הרמב״ם ז״ל ונוסף לנו הכרח על הרמב״ם ז״ל דהוא כתב בפ' כ״ה מהלכות כלים דסנדל של סיידין הוי של עץ ולפירוש רש״י ז״ל מוכרח לומר דהוי של קש כאשר תראה בדברי הרמב״ן ז״ל בספר המלחמות וע״ש. ומ״מ קשה דמנעל התפור בפשתן דאית לן דאין חולצים בו משום דבעינן כולו תחש אם כן יהא מותר לצאת בו ביוה״כ כיון דאי שרית מנעל שאינו של עור ביוה״כ משום דרחמנא מעטיה גבי חליצה מתחש א״כ תפור בפשתן נמי הא מעטיה רחמנא מתחש ויהא מותר לצאת ביוה״כ ובשלמא למי שמפרש דלכתחילה אין חולצין בו אבל בדיעבד חליצתו כשרה ניחא אבל רבינו כתב בהלכות יבום דבדיעבד חליצתו פסולה וא״כ לדבריו קשה ואולי לא מדמינן כולי האי יוה״כ לחליצה דמכל מקום אמרינן גבי חליצה קפיד רחמנא דלהוי כולו תחש אבל ביוה״כ די לנו שיהא של עור לאסור אפילו שיהא תפור בפשתן דמ״מ מנעל מיקרי:

והחיה מותרת לנעול את הסנדל וכו'. כתב ה"ה ז"ל ושם מבואר שחכמים אוסרים אכולא משנה קיימי וכו'. לכאורה נראה דהדין עמו דבהדיא הביאו בברייתא (דף ע"ח:) מחלוקת רבי חנינא בן תרדיון ורבנן דמלך וכלה וחיה. וע"כ יש לתמוה על הר"ן ז"ל שכתב שנסתפקו בתוספות דאי במתניתין רבנן פליגי אכולהו דודאי אכולהו פליגי דרבנן דמתניתין הוו רבנן דברייתא כיון דהווה בר פלוגתייהו ר"א דהיינו ר"א דמתניתין. ומ"מ יש לתת טעם למה הוצרך ה"ה ז"ל לכתוב כן ונראה דכוונתו להכריח דהלכה כר"א ודלא כרבנן משום דרבנן פליגי אכולהו ובכולהו מפרש בגמרא טעמא דהיתרא משמע דהלכתא כרבי אליעזר:

אסור לסוך וכו'. כתב ה״ה ז״ל ובירושלמי וכו'. מה שקשה על ה״ה ז״ל על מ״ש בהלכות תשעה באב כתבתי בהלכות תעניות. ועוד י״ל על הרב בעל הטורים דאית ליה דביום הכפורים אסור סיכה של תענוג ושאינה של תענוג ובתשעה באב של תענוג דוקא כמו שביארתי שם א״כ בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד:) דאמרו בברייתא אין בין יוה״כ לתשעה באב וכו' דמשמע דבכל מה שאסור ביום הכפורים אסור בתשעה באב דהא איכא סיכה שאינה של תענוג דביום הכפורים אסור ובתשעה באב מותר. אח״כ ראיתי הירושלמי בפרק יוה״כ וכתוב שם בברייתא דאמרה דביוה״כ בין סיכה של תענוג בין שאינה של תענוג אסור דבתשעה באב ותענית צבור של תענוג אסור ושאינה של תענוג מותר והוא מבואר בההיא כמו שכתבתי דלא כדברי ה״ה ז״ל וצ״ע: סליקו להו הלכות שביתת עשור. אודה לאל בנבל עשור. .

כתב הרב אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן כו'. אמר המפרש אע"ג דאמרינן בתענית משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר התם לא איירי אלא בתענית צבור דלאו דאורייתא אבל ביום הכפורים לא איירי התם כלל, ותו דהא עיקר קרא דנפקא לן רחיצה מיניה בצונן משתעי דכתיב מים קרים על נפש עיפה ואם כן איך נתיר רחיצה בצונן. והמלך והכלה ירחצו את פניהם כו' אמר המפרש אית דפסקי דלא יכלי לרחוץ את פניהם דקים להו כרבנן דאסרי כדאמרינן במתניתין המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרים ואמרינן בירושלמי דפליגי אכולהו והר"מ פסק בכלהו כר' אליעזר משום דחזינן בגמרא דטרח לפרושי טעמא דר"א כדאמרינן כלה מאי טעמא כו' חיה משום צנה כו' משמע דהלכתא כותיה וכן הסכים הרי"ף. כדי שלא תתגנה על בעלה פירוש כי הכלה צריכה נוי להיות חביבה על בעלה. עד כמה נקראת כלה כל שלשים יום כלומר כל ל' יום לאחר נשואיה כדאמרינן פ"ק דכתובות גבי מת אביו של חתן ואמה של כלה כו' ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. פירוש מחמת האבל אלמא דכל שלשים יום בעיא נוי:

05מי שהיה מלוכלך בטיט ובצואה כו' ואינו חושש. פירוש משום רחיצה. ומ"כ בפר"ש מכתיבה צרפתית מש"ה מותר לרחוץ ידיו הואיל ואין מתכוין להפר עינוי. וה"נ כי נפנה לגדולים או לקטנים מותר לרחוץ ידיו דהוה ליה דומיא דידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לפי שלא אסרו חכמים שלא להושיט אצבעו במים אלא דרך תענוג אבל למצות מותר דכ"ש הוא להעביר לכלוך שלא במקום מצוה מותר במקום לכלוך ובמקום מצוה לא כל שכן והלכך שחרית נוטל ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים דהיאך יקבל עליו מלכות שמים שלימה בלא נטילת ידים וההוא יומא דכפורי יומא דצלותא ורחמי וצריך כל אדם להיות בו נקי כפים ובר לבב יותר מכל ימות השנה ומי שאמר שיבא לבית הכנסת בלא רחיצת ידים זה לא יתכן לומר. ותו אם לדבר הרשות ומשום הפסד ממון כגון שומרי פירות התירו לעבור במים עד צואריהם לנט"י שחרית שהוא מצוה ושאין יכול ליגע באחד מאבריו כדאמרינן יד לפה תקצץ כו' לא כ"ש שמותר לרחוץ ידיו. אבל פניו כ"ע לא פליגי דאסור. ור"מ מחמיר שהרי כתב בפ"ז מהלכות תפלה ביום הכפורים ובט' באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים אלא המעביר שינה מעיני פירוש שהוא ברכה המתוקנת לברך כשירחץ פניו ושם הארכנו בענין זה ומנהג לרחוץ ידים ביום הכפורים שחרית וכן שאר היום כשהוצרך לנקביו אבל לא פניו וידיו כשהן נגובות מעט והן טופחות מעבירן על פניו ועל גבי עיניו להעביר לפלוף שבהם והראב"ד מתיר לרחוץ כדרכו כשיש לפלוף בעיניו דהו"ל כמלוכלך וז"ל ומיהו שלא ירחץ מפני הנקיות או מפני השיבתא ואם יש לו כלים טופחים לקנח בהם מקנח בהם פניו ועיניו ואם יש לו לפלוף בעיניו רוחצם כדרכו ואינו חושש ומברך כדרכו. פירוש המעביר חבלי שינה מעיני כו' ואמרינן בירושלמי ביום הכפורים מרחיץ את ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה מעל פניו. ומדיחה ידה אחת במים כו' ומיירי שלא נטלה ידיה שחרית ואיכא סכנה דשיבתא והוא רוח רעה ששורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית אבל אם נטלה ידיה שחרית לא תדיח ידיה כשמאכילה את בנה דהא קי"ל בפרק כל הבשר דאוכל מחמת מאכל אינו צריך נט"י פי' המאכל. ומ"ש הרב ומדיחה ידיה אחת לאו דוקא אך לא רצה לשנות לשון הגמרא וה"ה שתי ידיה אם צריכה לכך כדאמרינן בגמרא גזרו עליו להאכיל בב' ידיו אבל ודאי אם יש שם פרוסה אחת שיכולה לתת לבנה בידה אחת שהרי אינה צריכה חתיכה לא תדיח כי אם ידה אחת. והחולה רוחץ כדרכו פי' דהא אינו מתכוין לתענוג ולא אסרה תורה אלא במתכוין להנאתו דהא לא אפקיה רחמנא אלא בלשון עינוי והא ליתא בגמרא גבי רחיצה מיהו כיון דאשכחן גבי סיכה שאם היה חול' או שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש וה"ה גבי רחיצה דמ"ש הא מהא:

ומ"ש הרב שאין המנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר ילפינן לה ממאי דאמרינן פרק קמא דראש השנה גבי אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט כו' ואישתוק ר' יוחנן א"ל ר' אבא הכהן אמאי אישתוק לימא ליה קאמינא לך אנא נהגו ואת אמרת לי איסורא ומתרץ דמש"ה שתיק משום דאמר ליה במקום איסורא כי קא נהגו שבקינן להו ע"כ משמע שאין המנהג מבטל דבר האסור:

טיט שהוא לח ביותר כו' אסור לישב עליו דכיון שהוא לח כל כך שטופח כשישב עליו קריר ליה והוי עונג קרוב לרחיצה. לא ימלא אדם כלי חרס מים כו' שהמים נוזלים מדפנו ולישנא דגמרא משום דשחיל והוא מלשון משיתיהו תרגום שחליתים. ור"ל שמתוך שכל כלי חרס חלקים ורפים שואב ומושך המים שבתוכו ועובר דפני הכלי. וצ"ע מ"ש הרב לא ימצא כלי חרס מים כו' דהא בגמרא אמרינן דבין מלא בין חסר אסור ואפילו דכספא. אפילו כלי מתכות אסור שמא ינתזו כו' ולשון הגמרא משום דמזדריב והכל אחד כי מזדריב ר"ל שהוא מחליק ונשמט מידו ונשפכין המים עליו דעת הרב דלאו דוקא כסא דכספא דהוא הדין בשאר כלי מתכות וכי נקט כסא דכספא משום שריותא דרבה דהוה שרי כסא דכספא חסר ואד"א כסא דכספא דוקא והטעם מפני שהוא חלק אבל שאר כלי מתכות שרי ולא מסתבר. ומותר להצטנן בפירות לאחוז אותם בידיו או להעבירם בפניו להצטנן בהם:

לוקח אדם מטפחת פי' סודר ומנגבה מעט כדי שלא יבא לידי סחיטה ביום הכפורים והיינו דאמרינן בגמרא ועושה אותה כמין כלים נגובים ומניחה תחת הבגדים כדי שתשאר בה לחות ולא תתנגב לגמרי. ולמחר מעבירה על פניו כו' ודוקא שנגובה כל כך שאינה טופח על מנת להטפיח דאל"כ היכי שרי והא אמר לעיל גבי טיט הטופח על מנת להטפיח אסור וכתב הרב בעל העיטור ומה שנהגו היום ששורין מפה במים ונוטלין ידיהם בשחרית לתפלה במפה ביום הכפורים ובט' באב מנהג טעות הוא דנט"י מצוה היא ונוטלין כדרכן והכי מסתבר ואע"פ שהרב חולק בזה כמו שכתוב בהלכות תפלה וכדכתבינן לעיל דהא ודאי הא דמטפחת מפרשי לה רבוותא בנטילת שחרית והכי נראה דהוה מפרש לה ר"מ כמו שאתה רואה מדבריו הביאה סמוך דההיא דמותר להצטנן בפירות:

כתב הרב ההולך להקביל פני רבו. כדאמרינן בפ"ק דראש השנה לקרות בבית המדרש וה"ה אם צריך להקביל פני הרב או החכם לשמוע פרקו או להסביר לו שמועתו וכן אם הולך לאיזו מצוה שיהיה ויש אמת המים או נהר בדרך עובר במים עד צוארו פי' ואע"פ שהמים עמוקים כל כך שירחץ בהם כל גופו מותר כיון דלאו להתענוג קא מכוין. ואינו חושש כלומר אינו חושש משום איסור תענוג רחיצה. ודוקא תלמיד לרב אבל רב לגבי תלמיד אסור לעבור והכי מסקינן בגמרא ואע"ג דתניא בתוספתא דאפילו לפני תלמידו מותר ההיא איכא לתרוצא דבתלמיד הגון מיירי שחייב הרב לילך אצלו וכדאקשינן התם פ"ק דתענית כתוב לקראת צמא התיו מים וכתוב הוי כל צמא לכו למים ומתרצינן כאן בתלמיד הגון כאן בתלמיד שאינו הגון ופרש"י תלמיד הגון תלמיד נאה במעשיו שחפץ השם ותלמוד תורה בידו יצלח. והשתא דאתינן להכי אמרינן דכי שרינן לעבור במים ביום הכפורים בשביל רבו או מי שגדול ממנו בחכמה דוקא רב הגון דורש ומקיים אבל אם הרב הולך בדרך לא טובה אע"פ שהוא חכם גדול לא יעבור במים בשביל הקבלת פניו שהרי אסור ללמוד ממנו כמו שאמרו ז"ל אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו והכי מסתבר לן: כתב הרב וכן ההולך לשמור פירותיו כו'. אמר המפרש מסתברא דדוקא שהיה שומר אותם קודם יום הכפורים דאגלי מלתא דלאו משום תענוג רחיצה העביר דהא כ"ע ידעי שרגיל לשמור פירותיו ולעבור במים אבל אם לא שמר אותם קודם יום הכיפורים איך נתיר לו איסור רחיצה משום דבר הרשות ניחוש דלמא נפיק מיניה חורבא דהרואה אומר לרחיצה קא מכוין וכן נראה מלשון הגמרא דאמרינן שומרי פירות עוברין עד צוארן במים כו' כלומר שהם שומרי פירות כל השנה אי ס"ד כפשטא דמלתא הול"ל הרוצה לשמור פירותיו עובר במים. ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם כו' פירוש כי כשיגביה שולי בגדיו יראה כמתכוין לרחיצה אבל כשעובר ושולי לבושיו משולשלין למטה גלוי לכל שאין כונתו לרחיצה וזהו שכתב הרב שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פירוש דנראה כמתכוין לרחיצה שהרי דרך לעשות כן בחול ולשון חכמים ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ופרש"י להגביה שולי חלוקו ועל זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כמשא על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת ולא נהיר וכי אצטריך לאשמועינן ובלבד שלא יעשה מלאכה מש"ה מסתבר בפירוש כר"מ וכתב הריא"ג אית דמפרשי דלא ליתו לידי השטה דאסורה משום שבות כדתנן אין שטין על פני המים:

כתב הרב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת. אמר המפרש דלא גרע נעילת הסנדל מרחיצה וסיכה שאסורין אפילו באבר אחד מן הגוף בסנדל של שעם אחד ממיני הגמי הוא ויש אומרים שהיא עשויה מקליפת עץ דקים כגון חיטני והוצייא ודיקולי הנזכרים בתלמוד ואית דגרסי בדדיבלי ופרש"י עשבים ואית ספרי דכתוב בהו רבה נפיק בכלהו לבר מהוצי. וכורך אדם בגד על רגליו כו' וה"ה שיכול לילך בבתי שוקים אם ירצה דתענוג בלא מנעל שרי. גרסינן בירושלמי יוצאין באנפליא של בגד ואין יוצאין באנפליא של עור אבל בקורדקיסים לא יהלך אדם ביום הכפורים אפילו בתוך ביתו. ופירש הרב בעל הערוך שהם הנקראים פטינש ואית דאמרי דדוקא דבר המחופה עור כגון הפאטינש וכיוצא בהן מדבר שהוא של עור אסור דכמנעל דמו ומנעל של עור הוא דכתוב ואנעלך תחש אבל סנדל של עץ מותר וכן אתה דן באבל ובתשעה באב ואינו מודה בזה דהא אמרינן גבי קב קטע אלא אמר רבא לעולם מנעל הוא פירוש ומשום הכי אסור לצאת בו ביום הכפורים. התינוקות אע"פ שהם מותרין באכילה כו' מונעין אותן ממנעל הסנדל ואמרינן טעמא בגמרא משום דאכילה ושתיה ורחיצה וסיכה הוו רבותא דינוקי כלומר שהתינוקות גדלין בהן כדאמרינן בגמרא רבותיה דינוקא חמימי ומשחא ביעתא בכותחא ומשום הכי לא גזרו בהן רבנן דדלמא אתי למשרי בגדולים. אבל מנעל וסנדל דלאו היינו רבותייהו גזרו בהו רבנן דלמא אתי למשרי בגדולים ומשום הכי מונעין אותם מהם ואמרינן בתוספתא אסורין בנעילת הסנדל מפני מראית העין:

מותר לכל אדם כו' ומחמת עקרב. כלומר אם הוא מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול. והחיה מותרת כו' פירוש החיה אשה יולדת. משום צנה שרגליה מצטננות בשעת לידה כדכתיב וראיתן על האבנים בשעה שרגליה מצטננות כאבנים כדאיתא פ"ק דסוטה. וסבת הצנה שאוחזות אותן בשעת לידה בטעם כי הן שופעות דם ובחסרון הדם יתקרר הגוף בהכרח. וזהו שהתירו חכמים לעשות מדורה לחיה בשבת והחולה כיוצא בה אע"פ שאין שם סכנה. הא אע"ג דלא אידכר בגמרא בהדיא כיון דאידכר גבי סיכה החולה מותר לסוך הוא הדין רחיצה ונעילת הסנדל וכתב רב אחא דחיה אסורה להתענות עד ל' יום ולא מסתברא כותיה דמתנן החיה תנעול את הסנדל ולא פליג ברישא לומר והחיה תאכל אלמא דלגבי אכילה דינה כעוברות ומניקות שמתענות ומשלימות ובנעילת הסנדל לחוד משתיירא משום צנה:

כתב הרב אסור לסוך מקצת גופו. אמר המפרש מה שכתב הרב בין סיכה שאינה של תענוג אסורה ולא אמרו אלא סיכה אבל רחיצה של תענוג אסורה שאינה של תענוג מותרת. ונ"ל לפרש סיכה שאינה של תענוג כגון שהיו ידיו מזוהמות ומלוכלכות ובקש להעביר זוהמתן ע"י סיכה שאסור ואע"ג דגבי רחיצה כה"ג שרי כדאמרינן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו לא דמי דהתם דרך כל אדם בין עני בין עשיר לרחוץ ידיו במים כשהן מלוכלכות והכל יודעין דלא לתענוג קא מכוין אבל הכא אין דרך להעביר לכלוך זוהמת הידים ע"י סיכה זולתי איש עשיר הרך והענוג ולא מינכרא מלתא דלהעביר זוהמא קא עביד אלא משום תענוג ומש"ה אסור אבל בתענית צבור אינה אסורה סיכה אלא של תענוג דכיון דמדרבנן הוא לא החמירו בו. ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה כו' מ"ש הרב בכלהו דבחולה שאין בו סכנה מיירי ואע"ג דליתיה בגמרא בהדיא הכי מסתבר דאי בחולה שיש בו סכנה צריכה למימר השתא באכילה ושתיה דאית ביה איסור כרת מותר בשאר עינויין דלית בהו אלא מכת מרדות לא כ"ש אלא ודאי בחולה שאין בו סכנה מיירי ולשון הגמרא אם היה חולה או שיש לו חטטין וחטטין הן מיני גרב המתילדים בראש ונקראו כן לפי שגורמין לבעליהן להיות חוטטין בראשיהן סך כדרכו ואינו חושש מפני שאין מתכוין להנאה ולא אסרה תורה אלא במתכוין לתענוג שהרי לא הוציאו תורה אלא בלשון עינוי וכל שלא במקום חולי ומכה תענוג הוא לדעת הרב וכדאיתא בירושלמי ע"כ מפרק בתרא דיומא:

כתב הרב יש מקומות כו' ויש מקומות כו'. והיינו דאמרינן בגמרא בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד פירוש להפריש עצמן מאשה. ירושלמי מקום שנהגן להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק אמר ר' ירמיהו תדע לך שהרי אותו האיש צנוע הוא ואינו משמש מטתו לאור הנר: כתב הרב ואם חל יוה"כ להיות בשבת כו'. אמר המפרש נראה מדברי הר"מ שכשם שמברך על הדלקת נר בשבת כך מברך ביוה"כ שחל להיות בשבת מאחר שהוא חובה בכל מקום ע"כ מפרק מקום שנהגו. ותימה הוא אם אינו מדליק שום נר לשום שבת אלא פתילה דקה כדרך שהוא עושה בחול כדי שיראה בה בלכתו לשכב היאך יברך עליה להדליק נר של שבת איזו היכרא יש בה שהיא לצורך שבת ושמעתי שיש נשים שביום הכפורים שחל להיות בשבת מדליקות פתילה אחת גסה לכבוד שבת ועליה הן מברכות וזה המנהג נאה ומתקבל לדעת ר"מ. ועוד צ"ע אם שבת נדחה מפני יום הכפורים לגבי אכילה ושתיה אמאי לא ידחה לגבי הדלקת נר במקום שנהגו שלא להדליק כדי שלא יבא לידי תשמיש המטה. יש דברים מענין היום וביארם הרב איש איש במקומו הראוי לו ענין תפלת נעילה ביאר בפ"א מהלכות תפלה וסדור תפלת היום היאך היא ואם חל יוה"כ בשבת היאך יחתום הואיל משה באר בפ"ב מהלכות תפלה וענין ודוי יוה"כ כיצד הוא היאך יתודה ומתי יתודה באר בפ"ב מהלכות תשובה:

אסור לרחוץ ביוה"כ בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבעו קטנה אסור להושיטה במים והמלך והכלה רוחצין את פניהן. כלה כדי שלא תתגנה על בעלה. והמלך כדי שיראה ביופיו שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך ועד כמה נקראת כלה עד שלושים יום. בספר קרית ספר להמבי"ט כתב דרחיצת כל גופו אסור מדאורייתא וכן סיכת כל הגוף אבל רחיצת וסיכת אבר מדרבנן וילפינן מקרא וסוך לא סכתי והתם כתיב נמי לחם לא אכלתי וכו' ומה לחם הנאת הגוף אף רחיצה וסיכה דמקרי ענוי הוי הנאת כל גופו דומיא דאכילה ומשו"ה הקילו במלך וכלה ובלכלוך וחייבי טבילות אף דטובלים לאו רחיצה הוי אלא שרייה וכו' וכמו כן מנעל ברגל אחד כתב דאפשר דהוי מדרבנן עיי"ש: אף דלענ"ד מהלמוד מסמיכת ללחם יש לעורר שאין כ"כ ראיה ע"ז מ"מ היה נראה לומר כן לתרץ לדעת הסוברים דכל הענויים מדאורייתא להצילם מקושית הר"ן למה הקילו במלך וכלה אבל יקשה לפ"ד למה החמירו כ"כ כדאיתא בה"ד להניח ידו על טיט לח ולא ימלא כלי מים שמא ינתזו מים על בשרו עיי"ש דאם הוי מדרבנן לא היה חוששין כ"כ וביותר דנראה כאינו מכוין וי"ל דהחמירו ועשו חיזוק לדבריהם וביותר כיון שהקילו מצד במלך וכלה והולך לקבל פני רבו וכיו"ב שלא יבואו להקל בשאר דברים לכן החמירו באלה. אמנם אם יהיה באבר אחד מדרבנן עיין בה"ז התינוקות אע"פ שהן מותרין באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה מונעין אותן ממנעל וסנדל. ובמסכת יומא ע"ח ע"ב איתא מאי שנא נעילת הסנדל וכו' אלא הנך דריביתיה וכו' ועיין בהמ"מ וכמ"ש לעיל באיסור דרבנן דהוי משום לא תסור כמ"ש בתוספות יומא דף פ"ב חינוך לא שייך אלא במצוה ובאיסור אין בי"ד מצווין לאפרושי וא"כ לא שייך חינוך ומזה דשאר ענויים מדאורייתא דאל"כ לא יהיה שייך חינוך בנעילת הסנדל ודמקשינן מ"ש וכו' ולא פי' דמותרין ברחיצה באבר אחד דהוי מדרבנן נראה משום דסתמא אין מותרין ברחיצה וכו' משמע אפילו כל גופם ועי' מ"ש לקמן בה"ב ולהלן בהולך לקבל רבו דאיתא עד צוארו נראה אף דהוי כל גופו ומדאורייתא וכן ראיתי בה"ר מנוח ז"ל שכתב עד צוארו כל גופו עיי"ש:

מי שהיה מלוכלך וכו' רוחץ וכו' כדרכו ואינו חושש ומדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק וכו' וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ. בגמ' יומא ע"ז ע"ב מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בב' ידים מ"ט אמר אביי משום שיבתא: ובתוס' ישנים שם להאכיל בשתי ידים פירש ליטול ידו אחת להאכיל לתינוק וגזרו עליו שיאכיל בב' ידיו משום שיבתא עכ"ל. ונראה דמשום שיבתא בעי ב' ידים וכנראה דאם לא כן למה גזרו להאכיל בב' ידיו אם בעלמא לא שרי אלא ביד אחד ורבינו כתב ידה אחת כלישנא דברייתא אבל יהיה מעשה לסתור דאיתא מדיחה וכו' ידה אחת והביאו האי וגזרו עליה וכו' בשתי ידים ונראה לדעת רבינו משום לחזק דבריהם הקילו באותו הפעם ומזה נראה כמ"ש בקרית ספר דבאבר אחד לכו"ע מדרבנן ומשו"ה שייך שהקילו באותו הפעם. וראיתי בריטב"א שכתב שהיה חולק על דברי החכמים וכו' וגזרו עליו כנגד המשחיתים שיכול להאכיל בב' ידיו עיי"ש. ונראה כמ"ש ועי' ברשב"א חולין ק"ז ע"ב בשם תוספות דמשום שיבתא די ביד אחד עיי"ש. ואח"ז ראיתי בספר למורינו הרב מנוח ז"ל שכתב ה"ה בב' ידים עיי"ש. ומ"ש בלח"מ עיין בספר כפות תמרים ומ"ש בשיח יצחק בשם המאירי עיי"ש:

מי שראה קרי וכו' ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול שאין הטובל בזה"ז טהור מפני טומאת מת ואין הרחיצה מקרי לתפילה בזה"ז אלא מנהג ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר ולא אמרו שרואה קרי ביוה"כ טובל אלא כשתיקנו טבילה לבעלי קריין וכבר ביארנו שבטלה תקנה זו. ויש להבין מ"ש דהוי משום המנהג מ"מ יהיה כהולך לשמור פירותיו וכו' בה"ו משום שאין מכוין להנאה וכמו כן בזה דטובל משום המנהג וביותר למ"ש בכ"מ בפ' ד' ה"ח מק"ש דלא בטלה אלא נתבטלה מעצמו וגם הרי בעת שהוא מחויב בטבילת קרי למה התירו לטבול דלרבינו אסור מדאורייתא וצ"ל שאין הכונה להנאה וכמו כן נאמר בהטובל משום המנהג וראיתי בריטב"א שכתב דבהולך לשמור פירות בבגדיו נראה שאינו עושה משום הנאה עיי"ש. וא"כ י"ל דוקא היכא דמהדין כן נראה ג"כ שאינו משום הנאה משא"כ בדבר שלא פשטה וכמ"ש רבינו בפ"ד ה"ח מהל' ק"ש עיי"ש. אף דלכאורה בהאי דהולך לשמור וכיו"ב הנאה כפסיק רישא ולרבינו הוי מדאורייתא ואף למ"ש בר"ן במסכת חולין בהנאה לא שייך פסיק רישא מ"מ בהנאת הגוף כתב דהוי פ"ר ועיין מ"ש לעיל בפ"א מהל' שבת עיי"ש. וצ"ל ג"כ בזה הכתוב מסרה לחכמים וכמ"ש בכ"מ לעיל בפ"ק וצ"ע ועיין מ"ש לקמן בה"ו עיי"ש. ומ"ש רבינו ואין המנהג לבטל וכו' בס' מה"ר מנוח הנ"ל מירושלמי בפ"ק במקום איסור וכו' גבי אילן שחנטו פירותיה עיי"ש:

ההולך להקביל פני רבו וכו' וכן ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי מעיליהם כדרך שעושה בחול. עי' במרכבת המשנה בשם הגאון מורינו מנוח ז"ל שרבינו אינו מפרש כרש"י משום איסור משא אלא שלא יהיה נראה כהולך לרחוץ עיי"ש ומסכים למ"ש בה"ג בשם הריטב"א לפרש הדין הנאמר שם: וברש"י שם ע"ז ע"ב דאין נראה כמלבוש אלא כשנושא על כתיפו ואמר מר שבת דף קמ"ז היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב חטאת עכ"ל. והנה דעת רש"י יבמות ל"ד ע"א בד"ה אם דאין עירוב והוצאה ליו"כ וצ"ל דהוי מדרבנן והביא ראיה דבשבת חייב חטאת ביו"כ מדרבנן ולרבינו דס"ל עירוב והוצאה ביו"כ מדאורייתא צריך לפרשו באופן שאינו דומה לטלית מקופלת אם נפרש כפי' מו"ה מנוח ז"ל:

התינוקות וכו'. בתוספתא יומא פ"ד קטנים מותרים בכולן ואסורים בנעילת הסנדל מפני מראית העין ובלתי מובן מאי מראית עין בתינוקת ומ"ש מאכילה וסיכה וכו' ובזה י"ל באלה ההכרחיים לא חשו למראית עין. וי"ל כיון דלא מצינו חינוך אף לבן י"א להשלמה שנראים כגדולים שייך בנעילת הסנדל מראית עין שיחשב כגדול ושייך מותרין בכולן דהרי בנראין כגדולים לענין אכילה לא חייבו בהשלמה:

כל חייבי טבילות כו'. עי' ת"י יומא דף פ"ח וע"ע תוס' שבת דף קכ"א ע"א ד"ה הכי כו':

מי שראה קרי. עי' הה"מ וצע"ק מהירושלמי שהבאתי בפ"א הל' ה':

לא ימלא אדם כו'. עי' הה"מ וקשה למה נקט רבינו גבי כ"ח לא ימלא ועי' שיח יצחק שם:

וחוזר במים למקומו כו'. שהתירו סופו משום תחילתו. וכה"ג אמרינן במס' מ"ק דף ז' והא דלא חשיב עולא ביצה דף י"א בהדי ג' דברים י"ל ע"פ מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רס"ז דעולא לא חשיב מה שהוא מסברא. ומ"ש רבינו פני רבו. עי' הה"מ שהרב אצל תלמיד אסור וכ"ה דעת רבינו וכבר כתבתי בפ"א דמש"ה פסקינן הבעיא לחומרא משום דחמשה ענויים מה"ת הם לשיטת רבינו ודעת העיטור שהביא הטור שפסק הבעיא להקל משום דסובר כשיטת הסוברים ה"ע מדרבנן הם:

שהרי קושי הארץ מגיע כו'. עי' בשו"ת פנים מאירות שאלה כ"ח חלק ב' על המנעלים העשויים מבגד של לבד הקשה כמדות מנעליו וכצורתו ולמטה תחת העקב מחברים ג"כ כמה חתיכות של לבד כדי שיהיה גבוה תחת העקב משאר המנעל שיהיה נוח לילך בהם והולכים במנעל זה ביוה"כ אינו נכון לעשות כן לפי טעם שכתב רבינו שהרי קושי כו' ובמנעלים כאלה אין הקושי מגיע לרגליו, כל ירא וחרד יש לו להחמיר עי"ש:

והחולה רוחץ כו'. ר"ל דס"ל דיש חילוק בין מקצת גופו לכל גופו דמקצת גופו רק לתענוג אסור אבל שלא לתענוג שרי וכל גופו רק חולה מותר ועי' בתוס"י יומא ד' ע"ד וד' ע"ז ותוס' מו"ק ד' ט"ו ע"ב ד"ה לא מש"כ בשם רשב"ם ואף דהא מבואר בפסחים ד' נ"ד ע"ב דאסור ועי' ברא"ש פ"א דתענית אך שם רק לתענוג אבל בסתם שרי ועי' מש"כ התוס' יומא ד' ע"ז ע"א וד' פ"ח ע"א ד"ה אי דס"ל דגם בטבילת כל הגוף אם אינה לתענוג מותר ועי' ביצה ד' י"ח ע"ב דמוכח שם דאף אם מלוכלך בטיט וצואה ביוהכ"פ אסור ועי' בירושלמי כאן מה דמחלק גבי סיכה ועי' בירושלמי תרומות פ"ח ה"ה גבי מה דהביא עובדא דחסיד אחד שמגלגל בגילוי ע"ש ועי' בהך דתענית ד' י"ג ע"ב ע"ש גבי סיכה ועי' שבת ד' ס"ב ע"ב ע"ש גבי תענוג דסיכה ועי' נדרים ד' פ' ע"ב גבי עינוי דרחיצה אם האיסור משום שאסור להתענג או משום שצריך להצטער ועי' לקמן בפ' ז' מה שכתבתי שם ע"ש ועיין בירושלמי כאן דנראה דלא הוה חשיב רחיצה בהני עינוים וזהו תליא בהך דר"י ורבנן בנדרים הנ"ל ועי' בירושלמי ברכות פ"ב ותוס' שם ד' ט"ז ע"ב ד"ה אסטניס:

ואין מנהג לבטל כו'. ר"ל דאף דכיון דהמנהג הוא לטבול וא"כ מכוון לצורך תיקון וקמ"ל דאי אפשר שיבא מחומרא לקולא וזה ר"ל הך דברכות ד' ד' ע"ב גבי חכמים עשו סייג לדבריהם ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה וקורא דר"ל כך. דהנה בשבת ד' י' ע"א אמרינן דהיכא דקביע זמן לא חיישינן לפשיעותא ורק היכא דלא קביע זמן אז חיישינן ועי' תוס' סוכה ד' ל"ח ע"א וא"כ הכא דכיון דתיקנו דעד חצות הוא כמו זמן קבוע ויהיה מותר לאכול קודם ק"ש לכך אמר דזה רק גדר סייג ומחומרא לא מצי לאתויי לידי קולא ועי' בירוש' פ"א דדמאי מ"ג דגבי מדומע דלא גזרו דמאי ואמר שם דלר"י דאמר הטעם משום דבשעה דגזרו על הדמאי לא גזרו על זה גבי סאה תרומה שנפלה למאה דעפ"י דין מותרת רק משום חומרא צריך להרים בסאה זו שפיר גזרו דמאי ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בפ' י"ב מהל' מעשר ע"ש, ה"ד ע"ש:

אסור לנעול כו' שהרי קושי הארץ כו'. משמע מדברי רבינו דאין הטעם משום דלא מיקרי מנעל רק הטעם משום דהוה עינוי ועי' בתוס"י ד' ע"ג ע"ב וד' ע"ז מה דמחלקים בין מנעל לסנדל דמנעל הוה מה"ת ואסור אף לחיה וסנדל הוי רק משום עינוי ומותר לחיה דהוה רק דרבנן, וכן ס"ל לרבינו כאן ועיין בירוש' דיומא דהיתר ללבוש לאיסטניס רק סוליתא דלא הוי מנעל גמור רק סנדל עי' תוס' יבמות ד' ק"ג ע"ב ד"ה המסוליים ועיין תענית ד' י"ב ע"ב דמסיימי אפנתא ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דר"ה ורב חייא ב"ר בשבת דף ס"א אם מנעל משום תענוג או משום צער ורבינו פסק שם כחייא ע"ש וא"ש:

אסור לסוך כו' בין סיכה כו'. והטעם דסיכה הגוף נהנה מן עצם הסיכה לא ממה שהדבר הניסך נהנה וזה מה דר"ל בירושלמי ב"ק פ"א ובסיכה גופא נהנה כמה דתימר תמן השן אוכלת והגוף נהנה כו' ר"ל ג"כ כן דהנאה הוא מעצם הסיכה עי' תוס' ב"ק ד' כ' ע"ב ד"ה הא איתהנית ושם ד' כ"ג ע"א ד"ה תיפשוט וד' ק"א ע"א ד"ה או דהיכא דהגוף נהנה מזה שאני ע"ש וזה ר"ל ג"כ בהך דברכות ד' י"ד ע"א דבגמ' אמר שם דמן טעימה יש הנאה ותוס' שם ד"ה טועם כתבו דלא חשיב הנאה מן טעימה ע"ש ובזה א"ש דאין הנאה מן האכילה רק מן הדבר הנטעם וזה מותר בתענית וזה ר"ל ג"כ הך דשם ד' ל"ו ע"א כיון דאית ליה הנאה מיניה ותוס' שם ד' מ"ה ע"א ד"ה דחנקתיה מה דמחלקים בין מים לשאר משקים ע"ש ועי' תוס' ב"ק ד' ק"א ע"ב ד"ה שהנאתם וד"ה והאיכא ע"ש, אך זה רק גבי יוהכ"פ אבל בתענית מותר כמבואר בירושלמי וכן הוא בגמ' דילן בתענית ד' י"ג ע"ב דלהעביר את הזוהמא שרי ע"ש:

אסור לרחוץ ביום הכיפור בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר א' אפילו אצבע קטנה אסור להושיט במים ונראה דרחיצה כל גופו הוא דאסור מדאוריתא וסיכה כל גוף נמי אבל אבר לא מדילפינן להו דאיקרו עינוי מפסוק וסוך לא סכתי וכתיב מיום אשר נתת אל לבך להתענות וגו' והתם כתיב נמי לחם חמודות לא אכלתי ובשר ושמן לא בא אל פי ומה לחם הנאת כל הגוף וקרי ליה עינוי אף רחיצה וסיכה דילפינן דאיקרו עינוי הוו הנאת כל גופו דומיא דאכילה ולהכי הקלו במלך וכלה שירחצו פניהם ובליכלוך נמי וחייבי טבילות נמי אף על גב דטובלים כל גופם לאו רחיצה הוי אלא שרייה בעלמא וכן ההולך להקביל פני רבו ולשמור פירותיו לאו רחיצה הוי.

אסור לנעול סנדל ומנעל אפילו ברגלו אחד ואיפשר דרגלו אחד מדרבנן דלא ילפינן דאיקרי עינוי אלא יחף משתי רגלים כדמשמע סתמא דקרא והוא הולך יחף וקרי ליה עינוי דכתיב בכל אשר התענה אבי. ומותר ללכת בסנדל של שעם וכיוצא בו דכיון דמרגיש בקושי הארץ יחף קרינן ביה והכי הוא עינוי ויש במצוה זו איסורים דרבנן סמוכים אלא תסור:

והחיה מותרת לנעול כו' כל שלשים יום. עיין ההמ"ג ובר"ן ומדברי שאלתות נראה דאינו מביא המשנה דמותרת לנעול הסנדל וכן המשנה דהכלה והמלך ירחצו פניהם דפסק כחכמים האוסרים וכבעלי התוספות. ופוסק דיולדת אסורה להתענות כל שלשים יום. ומשנתנו דהחיה מותרת לנעול הסנדל מפרש דכונת' על המילדת וכמו דקוראה במשנה פרק ד' דחולין ופשטה חי' את ידה והכונה שהיא מותרת תמיד בנעילת הסנדל מפני צנה שמא תצטרך לילך לאשה יולדת ולא תוכל לילך כי היולדת מצויה ולכן פירשה הגמרא משום צנה ולא פירשה הזמן שלשים יום כמו שפירשו דין כלה. וזה נכון.