סדר משנה על הלכות שביתת עשור פרק א׳ ארוך במיוחד (7 קטעים, 140,449 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת סדר משנה על הלכות שביתת עשור פרק א׳ במלואו
רמב״ם - הלכות שביתת עשור · פרק א׳
ספר זמנים · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שביתת עשור · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁבֹּת מִמְּלָאכָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם". וְכָל הָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט ז) "וּבֶעָשׂוֹר" וְגוֹ' (במדבר כט ז) "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". וּמַה הוּא חַיָּב עַל עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּיוֹם זֶה. אִם עָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת. וְאִם עָשָׂה בִּשְׁגָגָה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
הלכה ב׳
כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בְּשַׁבָּת סְקִילָה חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בֶּעָשׂוֹר כָּרֵת. וְכָל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּשַׁבָּת חַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם עָשָׂה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ עַל הַשַּׁבָּת. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל שֶׁאָסוּר לְאָמְרוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת כָּךְ אָסוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁזְּדוֹן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּסְקִילָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּכָרֵת:
הלכה ג׳
וּמֻתָּר לְקַנֵּב אֶת הָיָּרָק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. וּמַהוּ הַקִּינוּב שֶׁיָּסִיר אֶת הֶעָלִים הַמְעֻפָּשׁוֹת וִיקַצֵּץ הַשְּׁאָר וִיתַקֵּן אוֹתוֹ לַאֲכִילָה. וְכֵן מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִין וּמְפָרְכִין בְּרִמּוֹנִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אָסוּר בִּקְנִיבַת יָרָק וּבִפְצִיעַת אֱגוֹזִים וּבִפְרִיכַת רִמּוֹנִים כָּל הַיּוֹם. וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּשִׁנְעָר וּבַמַּעֲרָב שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ בְּיוֹם הַצּוֹם אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּשַׁבָּת לְכָל דְּבָרָיו:
הלכה ד׳
מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִיא לִשְׁבֹּת בּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כט) "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אֵי זֶה הוּא עִנּוּי שֶׁהוּא לַנֶּפֶשׁ זֶה הַצּוֹם. וְכָל הַצָּם בּוֹ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בּוֹ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כט) "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה". מֵאַחַר שֶׁעָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת לְמִי שֶׁלֹּא נִתְעַנָּה לָמַדְנוּ שֶׁמֻּזְהָרִין אָנוּ בּוֹ עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכָל הָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה בּוֹ בְּשׁוֹגֵג חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
הלכה ה׳
וְכֵן לָמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאָסוּר לִרְחֹץ בּוֹ אוֹ לָסוּךְ אוֹ לִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל אוֹ לִבְעל. וּמִצְוָה לִשְׁבֹּת מִכָּל אֵלּוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹבֵת מַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז לא) (ויקרא כג לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן שַׁבָּת לְעִנְיַן (אֲכִילָה) וְשַׁבָּתוֹן לְעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֲבָל אִם רָחַץ אוֹ סָךְ אוֹ נָעַל אוֹ בָּעַל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ו׳
כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּת מְלָאכָה בּוֹ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה כָּךְ שְׁבוּת לְעִנּוּי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב". כְּלוֹמַר הַתְחֵיל לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת מֵעֶרֶב תִּשְׁעָה הַסָּמוּךְ לַעֲשִׂירִי. וְכֵן בַּיְצִיאָה שׁוֹהָה בְּעִנּוּיוֹ מְעַט מִלֵּיל אַחַד עָשָׂר סָמוּךְ לַעֲשִׂירִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "מֵעֶרֶב וְעַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם":
הלכה ז׳
נָשִׁים שֶׁאוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת עַד שֶׁחֲשֵׁכָה וְהֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּצְוָה לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ אֵין מְמַחִין בְּיָדָן שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹטֵר בְּבֵית כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהַזְהִיר נָשָׁיו. וְהָנַח לָהֶן שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לָזֶה:
סדר משנה · הלכות שביתת עשור פרק א׳
נחלת הכלל · Friedberg Edition
לחם משנה · הלכות שביתת עשור פרק א׳
א׳
מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי וכו'. קשה דנראה דזהו השבת שבתון האחר הכתוב בתורה חוץ ממה שדרש לקמן שבת לענין אכילה ושבתון לעניינים אלו דתרי שבת שבתון כתיבי וחד דריש לקמן והאי אתי לעשה ואם כן קשה ל״ל שבתון בשבת לבד סגי דהא לקמן דריש תרוייהו שבת שבתון וכאן לא דריש. עוד קשה לי דבשבת פרק אלו קשרים (שבת דף קי"ד:) אמרו שם אמר רב מנא תנא מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת״ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והא כתיב כל מלאכה לא תעשו אלא לאו לקניבת ירק ש״מ ע״כ. ואי ביוה״כ נמי איכא שבתון שהוא יתירא אמאי לא דרשינן נמי לקניבת ירק דאסור ביוה״כ משום דאי למלאכה הא כתיב כל מלאכה לא תעשו א״ו דאתי לקניבת ירק ולא שדינן ליה לעשה ולא תעשה כמו גבי שבת דלא רצה רב הונא לומר דאתי כר״י דאמר הכי התם וכבר הקשה רש״י ז״ל שם קושיא זו ותירץ דשבתון דיוה״כ אתי לענוי. אבל רבינו ז״ל דפסק דאתי למלאכה ופסקה לדרב הונא קשה טובא. וי״ל דס״ל (דר' ז"ל אמר) דודאי דשבתון דיוה״כ לא לקניבת ירק דא״כ לשתוק מדשבת ואנא ידענא מכ״ש דיוה״כ. וכי תימא נימא איפכא דיוה״כ אתי לאסור קניבת ירק ושבתון דשבת אתי לעשה י״ל דבלאו הכי אית לן עשה בשבת מביום השביעי תשבות כמ״ש רבינו ז״ל בריש הלכות שבת וטפי עדיף לאוקמי עשה ביוה״כ דליכא שם עשה בתורה מפורש. ועיין לעיל דרבינו יתרץ כתירוץ התוספות דאסמכתא בעלמא ע״ש:
ב׳
כללו של דבר וכו'. בפ"ק דמגלה (דף ז':) משנה אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ע"כ. וקשה שהרי יש ביניהם קניבת ירק מן המנחה ולמעלה שביוה"כ מותר ובשבת אסור. ונראה שלתרץ זה כתב רבינו ז"ל אין בין שבת וכו' בענינים אלו כלומר שכוונת המשנה היא בדברים שהם מלאכה דומים לאלו אבל קניבת ירק אין בו איסור מלאכה שאין איסורו אלא משום שבות וכדכתב ה"ה ז"ל ואע"פ שבקניבת ירק יש חילוק אין חשש בזה:
ג׳
ומותר לקנב את הירק וכו'. כתב ה"ה וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביוה"כ וא"ת היכי קאמר דבשבת אין איסורן אלא משום שבות שאין איסורן אלא דרבנן הא איסורן מן התורה כמו שדרשו בפרק אלו קשרים מיתור דשבתון בברייתא שהבאתי. וי"ל דה"ק אי לאו דרבייה קרא לא היה איסורו אלא משום שבות שאין איסורו אלא מדרבנן וכיון שכן היכא דגלי גלי שהוא בשבת אבל ביום הכפורים דלא גלי מותר: ויום הכפורים וכו'. כתב ה"ה פסק כדברי האוסרים דאינהו בתראי עכ"ל. פירוש דבריו דר' מנא ורב הונא אחרונים יותר מר' יוחנן והלכה כבתראי ואע"ג דתניא כוותיה דר"י מ"מ כבר הביא שם ר' מנא סייעתא לדבריו דברייתא אע"ג דדחאה ר"י מ"מ ר' מנא סבר דלאו דחויה היא ומש"ה אפשר דכתב ה"ה דתניא כוותיה אע"ג דברייתא דהוי סייעתא לר"י הוי מפורשת יותר בלי שום פקפוק מ"מ משום דאינך בתראי פסק כוותייהו ומ"ש ותניא כוותייהו נמי תניא כמו לר"י וכיון דאיכא ברייתא דמסייעא לכאן וברייתא דמסייעא לכאן נכריע כדברי האחרונים דהלכה כבתראי. זה נראה פי' דברי ה"ה אע"פ שהוא קצת דחוק:
ד׳
מצות עשה אחרת יש וכו'. דעת רבינו ז"ל דאין עשה מן התורה אלא באכילה אבל בשאר עינויים מרבינן ליה מקרא דשבתון וכדתני רבה ורב יוסף שהוזכר בגמרא בריש פרק יוה"כ (דף ע"ד) וסבר דתני רב יוסף פליג אמאי דאמרו בגמרא (דף ע"ו) הני ה' ענויים כנגד מי א"ר חסדא כנגד ה' ענויים כו' דאין דעתו של רב יוסף אלא לרבות הדבר משום שבתון וכו' וענויים דריש להו כדדריש להו הברייתא אשר שם שאמרו תניא אידך תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה וכו' אביא פיגול ונותר וכו' וא"כ דריש להו כי הך ברייתא וליכא אלא חד איסור ענוי מפורש בתורה שהוא איסור האכילה אבל השאר מרבינן ליה משבתון ולכך כתב רבינו ז"ל שהיא מצות עשה אחת שנאמר תענו וכו' דכל שאר הענויים האמורים בכתוב דריש להו רבינו כדדריש להו הברייתא. והר"ן ז"ל יישב הברייתא של רב יוסף דלא פליג אדרב חסדא דקאמר הני חמשה ענויים וכו' ע"ש: מאחר שענש הכתוב וכו'. מג"ש מפיק ליה בגמרא ורבינו קצר בלשונו דמשמע דמהעונש לבד שמענו האזהרה ואינו כן אלא מן הג"ש ולא חש רבינו ז"ל לבאר:
ה׳
וכן למדנו מן השמועה וכו'. כתב ה"ה ונקרא דברי הסופרים אחר שהוא ענין מיוחד בפני עצמו ע"כ. ביאור דבריו דאע"פ שמן הראוי היה למנותו מצות עשה שהרי קרא דשבתון רבה שעינוי הכתוב הוא בה מ"מ לא מנאו רבינו ז"ל מצות עשה מפני שהוא ענין מיוחד וכו' כלומר שאין זה במשמעות ענוי הכתוב אבל זה הוא דבר אחר מיוחד בפני עצמו שרבה אותו הכתוב מקרא דשבתון ולא שגלה לנו הכתוב שאלו הענויים נכנסים בכלל הענוי שאין זה ענוי הנזכר בכתוב אלא הוא ענין מיוחד שרבה הכתוב מחדש:
ו׳
וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו. דברי ה"ה ז"ל הם קשים שהוא ז"ל כתב שפסק כברייתא האמורה ביוה"כ יכול (לא יהא בכלל עונש אבל) יהא מוזהר על התוספת מלאכה וכו' וזה א"א שהרי גם שם באותה ברייתא (דף פ"א) אמרו יכול (לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל) יהא מוזהר על תוספת ענוי וכו' ונראה שם באותה הברייתא שאין איסור תוספת לא במלאכה ולא בענוי. ועוד קשה דאם הוא דורש קרא דועניתם לדרבי חייא בר רב מדיפתי כנראה מדברי ה"ה ז"ל איך הוא כתב הדרשה של ברייתא אחרת הנזכרת שם שאוסרת תוספת בשבת ויו"ט שכך שנו שם יכול יתחיל ויתענה וכו' ת"ל וכו' ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל תשבתו אין לי אלא ימים טובים שבתות מנין ת"ל שבתכם וכו' ע"כ. הרי מבואר שם שיש תוספת בשבתות וימים טובים וכיון דהוא דריש הדרשה כאותו הברייתא איך כתב שאין איסור תוספת בשבתות וימים טובים. וגם קשה דאיך כתב שפסק כר"ע דבפרקא קמא דר"ה (דף ט') הקשו ור"ע האי ועניתם מאי עביד ליה וכו' ותירצו לכדרבי חייא בר רב מדיפתי משמע דלר"ע אין איסור תוספת אפילו בענוי דאם יש תוספת בעינוי מאי מקשה האי קרא מאי עביד ליה הא מבעי ליה לאיסור תוספת בעינוי. וכבר הקשה החכם מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו הראשונים (דף קמ"ב) כל אלו הקושיות ושם תירץ תירוץ דחוק כאשר תחזינה עיניך שם והם באמת דברים דחוקים ועוד קשה על דבריו דכפי העולה מכלל דבריו דרבינו סובר דהאי ועניתם לא אתי לדר' חייא בר רב מדיפתי ואע"פ שהגמרא תירץ כן לדעת ר"ע הוא לרווחא דמלתא וא"א לומר כן שהרי רבינו ז"ל כתב בפ"ג מה' נדרים וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שני כל ימיו ופגע בו יום זה והרי יו"ט או ערב יוה"כ הרי זה חייב לצום ואצ"ל פגע בו ראש חדש פגע בו חנוכה ופורים וכו' הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים צריכים חיזוק וכו' הרי מבואר שם שבערב יוה"כ איסור הענוי בו הוא מן התורה וזה הדבר לא יצא לו לרבינו ז"ל ממקום אחר אלא מהא דר' חייא בר רב מדיפתי וכ"כ הרב בית יוסף ז"ל בריש הלכות ראש חדש ואע"פ שהוא הקשה שם דמ"מ לא היה לו לרבינו ז"ל לקרותו מן התורה דאין דרשה זו כר' חייא בר רב מדיפתי אלא אסמכתא בעלמא אין זו קושיא כלל דדרשא דרבי חייא בר רב מדיפתי מיתורא דקרא דרשינן ליה וכדאמרו בפ"ק דר"ה ור"ע האי ועניתם וכו' מאי עביד ליה מיבעי ליה לדרבי חייא וכו' משמע דמיתורא דרשינן ליה וא"כ דרשה גמורה היא וא"כ כיון שהוא פסק כר' חייא בר רב מדיפתי וכמו שנתבאר א"כ ראוי לקרותו מן התורה וא"כ למדנו מכאן שפסק כר' חייא בר רב מדיפתי ודלא כמהר"י ן' לב ז"ל. ואני אומר לתרץ לשון ה"ה דרבינו וה"ה ז"ל גרסי בברייתא יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה וכו' ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה וכו' יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה מוזהר ת"ל וכל מלאכה לא תעשו וכו' אבל אזהרה לענוי יום עצמו לא למדנו וכו' ולא גרסינן יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא וכו' כדאיתא בספרינו וכן מצאתי הגירסא בגמרא מכתיבת יד כאשר כתבתי. ומשמע ליה לרבינו ז"ל דמדמיעט רחמנא אפילו מאזהרה למלאכה ולא מיעט לענוי אלא מכרת לבד משמע דמן התורה איסורא מיהא איכא ואע"ג דיליף רבינא אזהרה בעינוי מעצם עצם וא"כ ליכא למימר מדאיצטריך קרא בעינוי למעוטי מכרת משמע דאיסור לאו איכא דהא איצטריך לג"ש ועוד כיון דאזהרה גופא לא ילפינן לה אלא ממלאכה וכיון דשם אינו מוזהר על התוספת כ"ש הכא. י"ל דרבינו לא פסק כן אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל דאמר שם נאמר כאן עינוי וכו' או כרב אחא ורב פפא האמורים שם ומיישבים הברייתא כפשטא ולהכי ודאי כיון דמיעט קרא מכרת משמע דאיסורא מיהא איכא והברייתא כר' חייא בר רב מדיפתי ס"ל הכי דאיסורא דעינוי מפקינן ליה מדאיצטריך קרא למעוטי מכרת ולהכי קרא דועניתם מפיק לדרשא דכל האוכל ושותה וכן לר"ע בפ"ק דר"ה הקשו האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר לאיסורא דתוספת עינוי כדדריש ר' ישמעאל א"א מדאיצטריך קרא דבחריש דהא מהכא נפקא לן תוספת בשבתות וי"ט אלא ודאי דריש לה לכדר' חייא מדיפתי ומ"מ מפיק ליה איסור עינוי מדמעטיה רחמנא מכרת. ואע"ג דרבינו ז"ל לא הביא קרא דבעצם היום הזה ללמוד משם דמדמיעט רחמנא מכרת משמע דאיסורא איכא כדיליף הברייתא מ"מ תפש הדרשה של אותה הברייתא בענין זה כיון שהיא דרשה פשוטה דמשמע ודאי פשט הכתוב וכן דרך רבינו ז"ל בכמה מקומות לתפוס הדרשה היותר פשוטה אע"ג דלא אתיא כסברתו של אותו שאומר הדין מכ"מ כיון דלענין הדין אין הפרש ביניהם תפס לו הדרך הפשוט. וא"ת א"כ איך אמרו בגמרא (דף פ"א:) [והאי] תנא דעצם עצם האי בתשעה וכו' הא לפי מה שפירש רבינו ז"ל מודה דלתנא דעצם עצם לא נפיק לן איסור כלל בתוספת עינוי וא"כ מאי קשיא ליה מאי עביד ליה הא איצטריך לומר איסור תוספת בעינוי דלא מפקינן לזה מהאי קרא. וי"ל דרבינו לא גריס האי תנא דעצם עצם מאי עביד ליה וכו' אלא ה"ג תני ר' חייא בר רב מדיפתי וכו' וכן מצאתי בגמרא כתיבת יד ועל כן צריך אתה לומר שגירסת הרי"ף רבו ז"ל כך היא דאל"כ איך כתב הברייתא של עצם עצם והברייתא האחרת של תשבתו שבתכם בברייתא אחרת הא קאמר בגמרא דפליגי דהא קאמר האי תנא דעצם עצם כלומר דלא מצי דריש כי הך ברייתא דתשבתו שבתכם וכו' וכדפירש"י ז"ל באיסור בתוספת ענוי מפקינן ליה מדאיצטריך קרא למעוטי מהאזהרה וא"כ על כרחין בגמרא מוכח דתנא דעצם עצם דריש כרבי חייא בר רב מדיפתי ואיך כתב שתי הברייתות כאילו הם אחת אלא ודאי דלא גריס אלא תני ר' חייא בר רב מדיפתי וכו' והוא סובר דתנא דעצם עצם אפשר דמודה להך דרשה דועניתם משום דלא מפיק ליה איסורא מהתם כדפרישנא לעיל מפיק ליה מהכא אבל רבינו ז"ל לא פסק כמ"ד דיליף עצם עצם אלא כי אחריני כדפרישית וסובר דאותה הברייתא סובר כדר' חייא בר רב מדיפתי ולהכי פסקה לההיא דרבי חייא בר רב מדיפתי בהלכות נדרים פ"ב כדפרישית ובזה נתיישבו כל דבריו על נכון והוא נראה באמת שזה גירסתו של ה"ה ז"ל ומפני כן סתם דבריו דנראה לו דבריו פשוטים כפי גירסתו ולכך כתב ששם יש מי שדרש יכול מוזהר וכו' ולא הזכיר יכול יהא מוזהר וכו' ולא ע"י תוספת ענוי דליתיה בגירסתו כדפרישית וגם כתב ואיכא מאן דמוקים ליה להאי קרא לדרשה אחרינא ואם היה בגירסתו כגירסת רש"י ז"ל האי תנא בעצם עצם לא היה לו לומר ואיכא מאן דמוקים אלא היה לו לומר והתנא דקאמר יכול יהא מוזהר וכו' מוקי לה לקרא לכל האוכל ושותה אלא ודאי דלא גריס והאי תנא דעצם עצם וכו' זה נראה לי פירוש דבריו וגירסתו: וצריך להוסיף מחול על הקדש וכו'. בדברי רבינו ז״ל קשה דכמאן פסק אי כתנא דעצם עצם אפילו תוספת עינוי ליכא כלל ואי כתנא דדריש הוספה מועניתם וכו' אפילו תוספת מלאכה ובשבתות וימים טובים נמי והך פשרה שעשה רבינו ז״ל דמפיק תוספת ענוי ולא השאר מנא ליה וזו הקושיא עצמה קשה בדברי ה״ה שכתב ולזה כתב רבינו ז״ל תוספת בעינוי וכו' דמאי לזה הוא שכתב דאמאי הטיל פשרה זו רבינו ז״ל. ונראה לתרץ דרבינו ודאי ראה דרבי עקיבא ורבי ישמעאל בפרק קצא דראש השנה (דף ט') פליגי לגמרי דלרבי עקיבא לית ליה תוספת כלל אפילו בעינוי ולרבי ישמעאל אית ליה תוספת בעינוי ובמלאכה ובשבתות וימים טובים וראוי היה לנו לפסוק כרבי עקיבא דרבי עקיבא הלכה כוותיה מחבירו אלא משום דגבי עינוי איפסיק גמרא דלא כוותיה דאמרו במסכת ביצה פ' המביא (דף ל') דהא תוספת יוה״כ דאורייתא וקא חזינן לנשי דאכלי ושתו וכו' משמע דפשיטא ליה לגמרא דתוספת עינוי דאורייתא ולכך פסק רבינו ז״ל דלא כרבי עקיבא בהא אבל בתוספת מלאכה ביוה״כ ושבתות וימים טובים הדרינן לכללין דהלכה כרבי עקיבא מחבירו. וא״ת מנא ליה לגמרא דרבי עקיבא אפילו בעינוי לית ליה תוספת דבעי התם ורבי עקיבא האי ועניתם מאי עביד ליה וי״ל משום דבפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד:) אמרו ביוה״כ ספקו אסור ופירוש הברייתא הוי ספק בין השמשות והוקשו להם לתוספות ז״ל דאפילו תוספת נמי אסור כדהקשו שם בר״ה מפני קושיא זו הוכרח הגמרא לומר דרבי עקיבא לית ליה תוספת בעינוי וההיא ברייתא אתיא כרבי עקיבא דאי ליכא תנא דלית ליה תוספת בעינוי ההיא ברייתא אמאן תרמייה. ועוד ברייתא דפ' יוה״כ דמיעט תוספת מאזהרה דענוי דמשמע דלית ליה תוספת אמאן תרמייה אלא ודאי דרבי עקיבא לית ליה תוספת בענוי והברייתות אתו כוותיה ומפני זה הקשו בגמרא ואמרו ורבי עקיבא האי ועניתם מאי עביד ליה אבל רבינו ז״ל לא פסק כוותיה בעינוי משום טעמא דכתיבנא ולכך הטיל הפשרה דע״כ מסוגיא דהמביא דאית ליה תוספת בענוי ובמלאכה ודאי דהדרין לכללין דהלכה כרבי עקיבא מוכרחים אנו להטיל פשרה ולומר דרישא דקרא דועניתם להוספה דרשינן אבל תשבתו שבתכם לא דרשינן והם הם דברי רבינו ז״ל וא״ת להרי״ף ז״ל כיון דבגמרא אמרו דהאי תנא דעצם עצם מוקי קרא דועניתם לדרשה אחרינא א״כ איך הביא שתי הברייתות כאילו הם אחת דכמאן מפרש הרי״ף ז״ל לההיא שמעתתא אי כרש״י ז״ל דמפרש דמאי דבעי גמרא הוא דתנא דעצם עצם הא אית ליה תוספת מדאיצטריך קרא למעוטי עונש ואזהרה ולמה לי ועניתם וכו' קשה על הרי״ף ז״ל הקושיא בעצמה דאית לנו על הגמרא דהאי תנא דעצם עצם למה ליה קרא דועניתם להך דרשה וכיון דהוא דריש מיעוט דכרת מבעצם היום הזה ממילא נפקא תוספת ולמה לי ועניתם להני ואי מפרש כפירוש רבינו ז״ל דר״ל והאי תנא דעצם עצם כלומר ע״כ האי תנא לא סבר תוספת דכיון דמעטיה מאזהרה מעטיה מכל דס״ל דכיון דמעטיה מכרת ואזהרה מעטיה נמי אפילו מאיסורא ומשום הכי בעי בגמרא דמאי עביד להאי ועניתם כיון דלית ליה תוספת מ״מ קשה איך הביא שתי הברייתות יחד. וי״ל דודאי דכפירוש רבינו ז״ל מפרש ומש״ה כשהביא הברייתא לא הביא המיעוט מאזהרה אלא המיעוט מכרת לבד ומאי דקאמר גמרא דהך תנא דעצם עצם לית ליה תוספת הוא משום דמעטיה מאזהרה. וכיון דהרי״ף לא מעטיה מאזהרה דלא הביא לשון הברייתא אלא בכרת אם כן שפיר מצי סבר דרשה דועניתם וא״ת להרי״ף מ״מ קשה למה לי קרא דועניתם תיפוק ליה תוספת מדאיצטריך מעוטא גבי כרת כדכתב רש״י ז״ל וי״ל דהרי״ף ז״ל סבר דקרא דועניתם דקאמר תוספת אע״ג דתוספת יוה״כ ממילא נפקא איצטריך קרא לסיפיה דהיינו תשבתו שבתכם לומר דאיכא תוספת בשבתות וימים טובים דהיינו כ״מ שיש שבות ורש״י ז״ל דקאמר מדאיצטריך קרא למעט מעונש ואזהרה נפקא ליה תוספת ומשום הכי בעי הגמרא דלמאי איצטריך הך ועניתם לא בעי רש״י ז״ל לומר כדברי הרי״ף ז״ל דכולה קרא דועניתם לסיפיה דתשבתו שבתכם אתא דלא היה לו לכתוב דין זה ביוה״כ אלא משום דנפיק שום רבותא ביוה״כ ולכך הוצרך לומר דרשה דרבי חייא בר רב מדיפתי. ומ״מ קשה קצת לפירוש הרי״ף ורבינו ז״ל דאמאי אמרינן דהיכא דמעטיה רחמנא מאזהרה מעטיה מהכל אפילו מעשה נימא דבעשה קאי והרב מהר״י ן' לב ז״ל יישב זה הלשון ע״ש:
נחלת הכלל · ToratEmet
דברי ירמיהו · הלכות שביתת עשור פרק א׳
א׳
מ"ע לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם. וכל העושה בו מלאכה ביטל מ"ע ועבר על לא תעשה וכו'. הנה בהל' שבת בפ"א ה"א כתב רבינו מ"ע וכו' שנאמר תשבות. אף דגם בשבת כתיב שבת שבתון ד' פעמים בתורה בשמות פ' ט"ז ופ' ל"א ופ' ל"ה ויקרא פ' כ"ג דבגמ' משבת שבתון נלמד דהוי עשה ביו"ט במס' שבת כ"ד ובכמה דוכתי ובחר רבינו מקרא דתשבות ולא משבת שבתון דאי' בגמ'. ונראה דתשבות מפורש ביותר העשה וביו"ט ויו"כ שלא נאמר תשבות צריכין ללמוד משבתון. והאי דמוכח ביותר דכתיב ביה וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך וכו' ועי' בהלכות שבת בפ"כ שכתב רבינו שאין לוקה משום דשביתת בהמה מכלל עשה. ועי' מ"ש לעיל בשם מהרשד"ם אם שביתת בהמה על האדם או על הבהמה שתנוח ועי' בקונטרס אחרון לשו"ת צ"צ לסי' ל"ה שכתב דמהאי טעמא לא יהני הפקר עיי"ש. ובעבדו עיי"ש הי"ד דצריך למנעו ממלאכה וע"כ מעשה בלבד בזה וא"כ גלוי דתשבות לעשה וכמו כן על כל המלאכות לעשה נאמר. והנה ראיתי בסה"מ עשה קנ"ט שכתב רבינו והאי שבתון עשה כלומר שבות או תשבות וכו' עיי"ש. הנה מפרש דשבתון כמו תשבות משום הכי בחר בשבת לשון המבואר ביותר. ועי' בלח"מ שהקשה על רבינו שכתב עשה ול"ת מקרא דשבת שבתון. למאי דדריש להלן בהל' ה' לאכילה משבת ולשאר ענויים משבתון וא"כ לענין מלאכה דדריש ג"כ משבת שבתון דב' פעמים במקרא כן שבתון מיותר דמשבת נדע לעשה. וגם הקשה ממס' שבת קי"ד בסוגיא דקניבת ירק למה לא נלמד משבתון יתירה לאסור קניבת ירק ביו"כ שחל בחול עיי"ש מ"ש בזה: והנה בסה"מ עשה קס"ה כתב רבינו שצונו לשבות ביו"כ מהמלאכות והמעשים והוא אמרו יתעלה שבת שבתון הוא לכם וכבר בארנו פעמים אמרם האי שבת עשה הוא עכ"ל ונראה דדרש לעשה משבת בלבד. אבל כנראה קיצור לשון וחסר וכו' או דנקיט תחילתו של קרא וסמך על שבתון אח"ז דהרי כתב וכבר בארנו פעמים וכו' ובכל פעם שכתב מזה כתב דנלמד משבתון וכמו כן בעשה קנ"ט דייק לפרש שבתון דנכלל בו עשה. וכן בהל' יו"ט כתב משום שבתון הוי מ"ע: והנה דעת רש"י במס' שבת קי"ד ע"ב בד"ה אלא לאו לקניבת ירק וכו' ובשאר יו"כ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכבו מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרש לה במס' יומא דף ע"ד ע"א לרחיצה וסיכה ודומין להם עכ"ל. כתב ג"כ דנלמד משבתון לעשה בעלמא. אבל דעתו ביו"כ לא הוי עשה לאיסור מלאכה. ונראה גם למסקנא ס"ל כן דמביא סוגיא דמס' יומא הנ"ל: ולדעת רש"י דליכא ביו"כ עשה יש להבין לפ"ז במסכת שבת קל"ג דלכן מילה שלא בזמנו אינה דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת ביו"כ מנ"ל. ונראה דרבא ג"כ ס"ל דהוי עשה ול"ת וקאמר שם טעמא אחרינא דשייך ביו"כ גם כן ועיין מ"ש בתוספות בזה אם רבא ס"ל ג"כ דהוי עשה ול"ת עיי"ש. ועי' מ"ש לעיל בריש הל' שבת עיי"ש. ור"א דאמר דיו"ט עשה וכו' צ"ל ביו"כ מקראי אחרינא דאי' שם: ודעת רבינו בסה"מ מ"ע קס"ד שצונו להתענות וכו' וכן באה בקבלה שהוא אסור ברחיצה וכו' והשביתה היא מיוחדת מאלה הפעולות כולם באמרם שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם כאלו אמר שחובה היא השביתה המיוחדת במלאכות והשביתה המיוחדת במזון הגוף וקיומו ולכן אמר שבתון וכו' עכ"ל. נראה מדבריו אחרי כי בקבלה שאר ענויים נכללו גם המה בכלל שבתון ולשון שבתון כולל מניעות הפעולות ובשבת ממלאכה וביו"כ דנסמך לועניתם כולל גם אכילה ושאר ענויים ושבתון שבות על מלאכה ואכילה וכיו"ב הפעולות האסורות ביו"כ: ונראה מזה דלרבינו הכל נפרש משבתון ואינו דורש שבת בפ"ע ושבתון בפ"ע אלא משבתון נלמד העשה. והנה בה"ה שכתב רבינו שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינין אלו וכו'. וי"ל דלמ"ש רבינו דנלמד משמועה בקבלה ושבת וכו' לאסמכתא ובאמת לא ניתן לדרוש עשה כ"א משבתון אבל הנראה ביותר לומר דהנה כמ"ש רבינו בעשה קנ"ט דשבתון מורה על ציווי כמ"ש לעיל. ושבת מורה על שם היום בלבד ולא על צווי ועיקר למודא משבתון וי"ל לפ"ז דהנה לענין שבת י"ל דשבת על שם היום דאסור במלאכה מלא תעשה כל מלאכה ובלתי מורה שם שבת על עשה כלל אלא משבתון נלמד כן אבל בענוי דליכא לאו כלל. וא"כ שם שם שבת דנסמך לועניתם מורה על עשה דאל"כ למה שמו שבת לענין ענוי וממילא שבתון על שאר הענויים. ונראה שלחצו לרבינו לפרש כן סוגית הגמרא יומא ע"ד ע"א דאיתא שם מנין ליו"כ שאסור ברחיצה בסיכה וכו' ת"ל שבתון שבות. וברש"י בד"ה שבתון וגבי ענוי כתיב וכי היכא דשבתון האמור בשבת אסמכו רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינם מלאכה גמורה ה"נ שבתון דגבי ענוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על ענוי אכילה ושתיה קאתי עכ"ל ועיין ברא"ש ע"ז ע"ב עיי"ש. והנה לדעת רבינו דחמשה ענויים מדאורייתא א"כ אינו מפרש משבתון לשבות מדרבנן כמ"ש ברש"י וא"כ מנ"ל לומר משבתון ג"כ שאר ענויים לכן מפרש משבת אכילה ומשבתון שאר ענויים וכמ"ש דלענין ענויים נלמד שפיר משבת אף דמורה על שם היום בלבד נכלל בו בזה העשה והצווי וא"כ מיושבים קושית הלח"מ דרבינו לא דריש לענין מלאכה שבת בפ"ע ושבתון בפ"ע והנה בלא"ה הרי כמ"ש ב' פעמים ביו"כ שבתון וראיתי במרכבת המשנה שעמד ע"ז ורמז למ"ש רבינו בסה"מ בשורש ט' בהרבה עשין על מצוה אחת: וראיתי בספר מעשה רוקח בשם נוסחא אחר ברבינו בהל' ה' שבת למלאכה וכו' עיי"ש. ולמ"ש יש לפרשו כמ"ש גם יהיה נגד מ"ש בכ"ד למלאכה משבתון וכמ"ש לעיל ומ"ש בלח"מ ועי' לעיל וכו' צ"ל ועי"ל דהיינו ועוד י"ל וכ"כ בספר מרכבת המשנה: אמנם יש להבין במסכת שבת קי"ד ע"ב שם למאן דדריש שם שבתון לקניבת ירק ומשני לעבור בעשה ואם כן להברייתא לא יהיה שבת לעשה ול"ת דדרשו לקניבת ירק (ועיין מ"ש בתוספות אם רבא ס"ל דהוי עשה ביו"ט) וראיתי במרכבת המשנה שכתב דחד קרא נדרש לעשה וחד לקניבית ירק דכמה קראי שבת שבתון ולכמה עשין עיי"ש. ולהברייתא כל דאיתא למדרש לא מוקמי לעשה יתירה כדאמרינן כה"ג בעלמא ולר"י כמ"ש ברש"י דכיון דלא הוי מלאכה לא הוי בכלל עשה ג"כ עיי"ש ונראה מ"ש רבינו דשבתון מורה על עשה וצווי וכנראה בגמרא בכמה דוכתי דשבת בלבד שם היום כמ"ש ושבתון תואר השבת שיהיה שביתה של שבתון של מנוחה ומרגוע וא"כ נכלל בזה העשה והצווי ועיין ברש"י יומא פ"א ע"ב בד"ה תשבתו וכו' שבת שבתון וכו' מנוחת מרגוע וכו' עיי"ש. ואף דכתב רבינו בה"ד שאזהרה בענוי וכדאיתא ביומא פ"א מ"מ אין לכללו בשבת שאין מורה על לאו דאינו מפורש אלא בגז"ש ושאר ענויים משבתון:
ב׳
כל מלאכה וכו' כללו של דבר וכו'. עיין בלח"מ ובמרכבת המשנה ע"ז דודאי קניבות ירק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומשו"ה לא חשיב באין בין וכו' דלא חשיב מאי דהוי משום עגמת נפש כמו דלא חשיב הענוי עיי"ש:
ג׳
מותר לקנב את הירק ביוה"כ מן המנחה ולמעלה ומהו הקינוב שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזין ומפרכין ברמונים ולמעלה מפני עגמת נפש. ויוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת וכו' וכבר נהגו וכו' שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום אלא הרי הוא כשבת לכל דבריו. הנה רבינו מפרש כרש"י ותוספות בפי' קניבת ירק ועיין בהמ"מ שהקשו עליו מירושלמי שמפרשה להדיח עיי"ש. וי"ל דהבבלי נראה כמ"ש רבינו ורש"י דאמרינן לא למלאכה ולעבור עליה בעשה ול"ת ובתוס' שם בד"ה לעולם וקניבת ירק דברייתא היינו שעושין דק דק דהוי איסור דאורייתא דדמי לטוחן אי נמי במחובר עכ"ל. וע"כ מאן דמתיר בקניבות ירק ג"כ בתלוש וגם כמ"ש בתוספות וא"כ נראה דמיירי כמו שפי' ז"ל. ובפי' עגמת נפש סתם רבינו וברש"י שם שמתקן ואינו אוכל קרוב לענוי עיי"ש. ובבעה"מ ושאר ראשונים ז"ל פי' שלא יהיה לו עגמת נפש במוצאי יו"כ שלא יהיה לו מוכן לאכילה. ובירושלמי פ"ד מ"ד דמסכת פסחים מובא בפי' הגאון מוה"ר אליהו מוילנא ז"ל בסי' תרי"א ס"ק ג' מאי טעם אמרו מדחין כבשים ושלקין מן המנחה ולמעלה מפני הסכנה. שנייא היא סכנת יו"כ שחל להיות בשבת שנייא היא יוכל להיות בחול ובקרבן העדה כלומר א"כ מאי שנא בחול ומאי שנא בשבת לעולם איכא סכנה בדבר באם אין מאכלו מוכן עיי"ש וא"כ נראה דפי' זה נדחה בירושלמי: ועי' בהמ"מ ויו"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. מחלוקת שם שבת קי"ד בקניבת ירק ופסק כדברי האוסרין דאינון בתראי ותניא כותיה עכ"ל. שהקשה ע"ז [בפירוש הגאון מהר"א מוילנא] והביא מכמה מקומות דפסקינן כר' יוחנן נגד רב הונא דדוקא מאביי ורבא קיי"ל כבתראי. ומ"ש תניא כותיה נהפוך הוא דתניא כותיה דר"י וכתב שהמ"מ היה לו גירסא תניא כותיה דר"ה וגם בירושלמי פסחים פ"ד הנ"ל וכו' עיי"ש. ונראה שכיון במ"ש בירושלמי למ"ש בקרבן העדה שם שהקשו ג"כ קושיות אלו על המ"מ וכתב דרבינו סמך על הירושלמי דאיתא שם יו"כ שחל להיות בשבת מה להדיח כבשין וכו' רב אמר אסור ר' אלעזר אמר מותר וכו' מתניתא דר' אלעזר פליגא עליה יוה"כ שחל להיות בשבת וכו'. וא"כ אפרוך ר' לעזר דמתיר בירושלמי שם וא"כ נשמע מירושלמי דלאו ר"י אמרה אלא ר' אלעזר אמרה רק שסברו כל דאמר ר"א הן דברי ר"י כדאמרינן במס' שקלים וש"מ דליתא דר"י עיי"ש: ומ"ש בלח"מ כאן עיין במרכבת המשנה שכתב דהרי הוי ע"כ מדרבנן וקרא אסמכתא ויש לפרש דברי הלח"מ שכונתו דהאיך ס"ד דהוי דאורייתא אבל גם זה לא יקשה כמ"ש ברש"י ותוספות שם ודבריו צ"ע שהרי קודם לזה כתב ג"כ דהוי דרבנן אלא דהשתא הדר להקשות: ועי' בספר מעשה רוקח במ"ש רבינו ויתקן אותו לאכילה אם פי' שא"צ לבישול דמרש"י נראה במחוסר בישול דוקא דהוי טורח עיי"ש:
ד׳
מ"ע אחרת יש ביוה"כ והיא לשבות מאכילה ושתיה וכו'. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינין אלו ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. ועיין בכ"מ ובשעה"מ בזה ועיין בפר"ח מ"ש בזה בסי' תר"ח ובענין סיכה כשתיה מדאורייתא עיי"ש ועי' בנקודת הכסף ביו"ד בסי' קי"ז ובשעה"מ הקשה דלדעת רבינו דכל ענויין מדאורייתא במס' סוכה כ"ח דילפינן מאזרח דנשים חייבות בתוספת ענוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל ולמה לא אמרינן בשאר ענויין חוץ מאכילה עיי"ש וי"ל דהנה במס' קדושין ל"ה ע"א וכל מצות ל"ת אחד וכו' אחד נשים חייבין וכו' מנ"ל אר' יהודה אמר רב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וברש"י לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל: ולכאורה יקשה דמעיקרא מקשינן מנ"ל דפטורים מעשה שהז"ג והיה נראה מבלי רבוי לא נחלק אשה לאיש ואח"ז מקשינן ל"ת מנ"ל ועי' בריטב"א וכ"כ בפנ"י שכתבו מדאי' בני ישראל והנה מצינו מ"ע דכתיב ג"כ בני ישראל ובמקנה שם הקשה דמנ"ל עונשין דילמא דוקא כפרה עיי"ש ולכאורה יקשה דאכתי מנ"ל באיסור עשה כמו חצי שיעור וכיו"ב ולאו שאין בו מעשה ולאו שבכללות וניתק לעשה שאין לוקין מנ"ל ואם דמכ"ש דכיון דחייבין בלאו ובעונש מכ"ש בלאו בעלמא דהרי י"ל דבעונשין חמירי וכנראה במס' סוכה הנ"ל ולמה הצריכו במס' סוכה האזרח לתוס' ענוי על שאין בו לאו ועונש מ"ש מכל שארי לאוין ואיסורי עשה בלי עונש ולאו: ונראה דוקא לענין עונשין צריכין קרא דס"ד דעונשין נלמד מלאו דחסימה וכיון דנשים נתמעטו בעשה שהזמן גרמא דקילא מאין הז"ג א"כ שאין הז"ג דאינו דומה בזה ללאו דחסימה מנ"ל עונש בנשים דבאנשים נדע מפסח ויו"כ דהוי ז"ג ועונש מפורש בהם אבל בנשים דמצינו לחלק במ"ע וא"כ מנ"ל עונש בל"ת דספיקו לקולא ונראה שזה כדברי רש"י הנ"ל שכתב לכל עונשין ולאוין עונשין מלקות הן עכ"ל דעיקר למודא לעונשין אבל לאיסורא למה יצאו מכלל אנשים כמ"ש דאפי' בעשה שהז"ג דפטורין צריכין למודא אבל לאיסורא נשארו כסברה החיצונה כקושית הפנ"י הנ"ל עיי"ש וגם מספיקא לחומרא וכאן בספק בלשון התורה אף רבינו מודה דלחומרא מדאורייתא וממילא הקרא רק לענין עונשין לרבות ומיושב קושית המקנה: ונאמר לפ"ז דלענין שאר ענויין דהוי באיסור עשה לא צריכין קרא כמו שאר איסורי עשה אלא בתוספת ענוי ביו"כ כנדייק בדברי הגמ' במס' סוכה הנ"ל דאינו אלא לתוספת ענוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספות עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל וברש"י שם הואיל ומיעטו קרא מלאו וכרת דכתיב בענוי בעצם היום הזה על עצמו של יום ענוש כרת ואין כרת על תוספת ענוי ומאזהרה נמי אתמעט ביומא פ"א נשים נמי למעטי דלא לחייבי ביה אפי' למצות עשה בעלמא עכ"ל הנה דייקו הואיל ומעטו קרא דהתורה מיעטה בפי' מעונש ולאו וא"כ י"ל שאינו בכלל איסורא אלא בכלל מ"ע והוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות וקמ"ל דהוי בכלל איסורא וממילא נשים חייבות כמו בכל איסורי עשה משא"כ בשאר ענויין דלא מיעטה התורה ולא הוציאם מהכלל אלא על דליכא לאו אלא עשה דשבתון כמ"ש רבינו הוי כשאר איסור עשה ולא צריכין ללמודא מקרא ולשון רש"י אפי' למ"ע בעלמא הנ"ל מסכים למ"ש. - ועי' בתוס' ישנים יומא פ"ב ע"א בד"ה בן דועניתם לחינוך משום מצוה עיי"ש. - ועי' בס' יד דוד יומא ע"ג ע"ב ודף ע"ו ע"א וע"ע בשעה"מ פ"י מהל' אישות בחופת חתנים שם סעיף ד' שהקשה לדעת רבינו דשאר ענוים מדאורייתא מירושלמי במס' יומא בפ"ק מובא בתוס' יומא דף י"ג ע"ב בד"ה ולחדא דפליג על הבבלי והקשה ויקדש מאתמול ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא קונה קנין בשבת ומשני שבות התירו במקדש הרי לירושלמי כנסה ביו"כ והוי חופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא אם נאמר תשמיש אסור מדאורייתא ולא חופה כדאי' בבבלי לא מקרי ביתו ולדעת רבינו חופה שאינה ראויה לביאה לא הוי חופה וס"ל תשמיש דאורייתא יקשה עיי"ש: והנה לכאורה אם גם שאר ענויים מדרבנן יקשה ג"כ שאינה ראוי לביאה דא"כ הוי טבול יום ואינו ראוי לעבודה אלא די"ל דהוי ראוי לביאה דאפשר שהעבודה תהיה ע"י אחר והנה מקושית הירושלמי מאיסור קנין בשבת ותירצו דאין שבות במקדש ואם מטעם דמשום חומר מקדש התירו ולא מטעם כהנים זריזין עי' ברש"י ביצה י"ח ולישנא שבות התירו במקדש נראה כמ"ש בראשונה וא"כ דמשום עבודה התירו ואם אחר יעשה עבודה ג"כ ביטל שבות ללא צורך וא"כ ממ"נ אין ראוי לביאה דאם יבוא עליה עבר על קנין ביו"כ אלא כמ"ש בשעה"מ דבשביל שאין ראוי מדרבנן לא יקשה אמנם האי דנאמר בשאין ראוי מדרבנן הוי חופה טעמא בעי ועיין בשו"ת משאות בנימין בסי' צ"א שכתב נגד זה ואם כן אפי' שאר ענויים מדרבנן יקשה דהוי שאין ראוי לביאה והנה עיין במל"מ פ"י מאישות ה"ב מחופה קודם קדושין עיי"ש אבל לדעת רבינו דבעי ראוי לביאה נראה דלא שייך חופה קודם קדושין: אמנם נראה לומר לפי מאי דאיתא בשו"ע אהע"ז בסי' ס"א סעיף ב' כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ובהג"ה שם ועכשיו המנהג שלא לדקדק ואין ממתינין ומ"מ טוב להודיע לחתן תחילה שהיא נדה ועיין בבית שמואל ס"ק ח' שנראה מדבריו דאף לדעת רבינו אם יודע ומכוין לקנות בלי שתהיה ראויה לביאה מהני עיי"ש וכ"כ בב"ש בסי' ס"ד ס"ק ה' דיש תקנה אף לרבינו היכא שמודיעין להחתן שהיא נדה עיי"ש ובס' בית מאיר סוף סי' ס"א ועי' שו"ת חכם צבי בסי' קכ"ד עיי"ש וא"כ לפ"ז ודאי משום מצוה וכל נשואי אשה אלא משום מצות עבודת היום מסתמא דעתו לקנותה אף שאין ראויה לביאה ואם גם לא נאמר כן דילמא לירושלמי צריך לגלות דעתו לזה אף דלכאורה משו"ע הנ"ל נראה בהודעה בלבד די ובכה"ג בכהן הגדול כו"ע ידעי וא"צ הודעה ועי' שו"ת משאת בנימין סי' צ"א. (הנה בזה דנאמר משום מצוה מכוין לקנין בכל גוונא עיין במל"מ בפ"א מהל' מכירה ה"ד מ"ש בתחילת ביאה בכהן גדול שנאמר משום איסורא דעתו על תחילת ביאה עיי"ש ויש לומר בדעתו על ביאה מסתמא על גמרו אבל כשאינו שם לב על ביאה כלל) ובמסכת קדושין בסוגיא דתחילת ביאה קונה כתבתי ליישב דעת מהריב"ל מקושית המל"מ בהנ"ל עיי"ש ועי' עוד בס' יד דוד הנ"ל בשם ס' מוצל מאש להקשות מירושלמי בפ"ח ה"א ממס' יומא דאי' ובתשמיש המטה אתי חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כ"ש תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעל קריין. והכוונה דפשיטא דאסור בתשמיש שהרי צריך לטבילה משום קריו ורחיצה אסורה ואם תשמיש המטה אסור מדאורייתא עיי"ש. למאי מקשי דטבילת בעל קרי מדרבנן ותשמיש דאורייתא. ובס' יד דוד תירץ דקושית הירושלמי על המשנה דלמה צריך למתני דעכ"פ השתא דצריך טבילה לבעל קרי ממילא כיון דאסור ברחיצה אסור בתשמיש עיי"ש: והנה אם נאמר דתשמיש מדרבנן וא"כ צ"ל דמשנה נשנת קודם תקנת עזרא ונסדרה מאז ועי' במס' שבת בפ' כל הכלים בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זאת עיי"ש וכיו"ב וגם י"ל דשאר ענויים מדרבנן ג"כ היו קודם תקנת עזרא דאין לפרש דמשנה נאמרה כאשר היה קודם תקנת עזרא דא"כ מאי מקשינן מדאורייתא ודאי א"צ טבילה וצריך לאשמעינן תשמיש דאסור וגם מאי דהוה הוה כדמקשינן כיו"ב בכמה דוכתי כשאין נפקותא על השתא. אבל מאן דס"ל דשאר ענוים מדאורייתא הקושיא דעל השתא לא נפק"מ כמ"ש ביד דוד הנ"ל צריך לומר ג"כ דמשנה נשנית קודם תקנת עזרא דמצינו כיו"ב כמ"ש. אבל א"צ לומר דהוי איסורא דרבנן קודם תקנת עזרא. והנה מצינו ג"כ איסורי דרבנן מקודם לזה אבל אלה נודעים מי אשר תיקנם. אלא די"ל דעזרא תיקנם דמכנסת הגדולה מעזרא וסייעתו רוב איסורי דרבנן וממנו ולהלאה השאר אלא דתיקן בראשונה טבילת בעלי קריין ואח"ז איסורי שאר הענויים. והנה כמ"ש הר"ן הכתוב מסרן לחכמים א"כ אין נפק"מ אם הוי דאורייתא או דרבנן ולכן יש לפרש הירושלמי כמ"ש בס' יד דוד הנ"ל: אמנם עי' בירושלמי שם בפ"ק דיומא הנ"ל דאיתא קודם לזה מנין כשם שמתקנין לו כהן אחר וכו' כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי וכו' ואח"ז מקשי' ויקדש מאתמול וכמ"ש בקרבן העדה דמתקנין לו משמע הזמנה בעלמא עיי"ש והרי בבלי אמרינן דהוי על תנאי והיו מקדשין בעיו"כ ולא הוי ב' בתים וא"כ לירושלמי דס"ל ביו"כ מקדשין למה על תנאי וצ"ל לבסוף חזרו מזה בירושלמי וצ"ע ואולי ט"ס שם בהאי דעל תנאי גם כנראה האי דעל תנאי ברייתא דאיתא דברי ר' יהודה ובבלי מוקי בגמ' הכי עיי"ש וצ"ע בזה וצ"ל דברייתא איתא מקדשין ובמשנה איתא מתקנין וקושית הירושלמי על המשנה ובבלי מתרצין המשנה כברייתא ולא כן בירושלמי וראיתי בס' שלום ירושלים בשם מהרמ"ב ז"ל שהקשה סתירת לשון המשנה וברייתא דמשנה משמע בלי קדושין וברייתא אי' מקדשין ומתרץ דפליגי בברירה עיי"ש. ועכ"פ על כרחך הברייתא ומשנה משונין בענין תנאי אלא דיקשה למה לא הביאו בבלי הברייתא לסיוע למאי דמוקי בתנאי כיון שמפרשים מתקנין כמו מקדשין: ומ"ש רבינו "שבת לאכילה ושבתון וכו'" עי' מ"ש לעיל בהל' א' בזה: ועי' בס' כפות תמרים יומא ע"ז ע"א שהביא ראיה כדעת רבינו דשאר ענוים מדאורייתא ממאי דאיתא שם דף ע"ד ע"א והתניא אע"פ שאמרו אסור בכולן לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושונה ועושה מלאכה בלבד. ומדהוצרך לומר שאין ענוש כרת משמע דעכ"פ יש בהם איסורא דאורייתא עיי"ש. ועי' בהגהות מיימוני בשם הסמ"ג ועי' בקרית ספר למבי"ט בפ"ג דוקא כל גופו מדאורייתא ומשו"ה מלך וכלה רוחצים פנים וידים עיי"ש ומיושב הקושיא למה מדאורייתא התירו באלה ועי' מ"ש לעיל בפ"ג ה"א עיי"ש:
ו׳
כשם ששבות מלאכה בו בין ביום ובין בלילה כך שבות לענוי בין ביום בין בלילה. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם וכו' בערב כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מליל אחד עשור סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ועי' בהמ"מ ובלח"מ בקרבן אהרן בפי' לתו"כ פרשת אמור דף רכ"ט ובכפות תמרים ומרכבת המשנה שהאריכו בזה ובמרכבת המשנה עוד דעת אחרת דלרבינו ביו"כ תוספת מלאכה ג"כ ולא בשבת משום ביו"כ אין תוספה לחצאין עיי"ש. ועי' בפר"ח בסי' תר"ח שכתב שכן דעת הטור עי' מ"ש שם בענין זה. ועי' מ"ש לעיל בפ"ה ה"ג מהל' שבת מתוספת מלאכה לענין שבת עיי"ש. ועי' עוד בשעה"מ בהל' טומאת מת שהקשה בסתירות דברי הר"ן דבמס' ביצה פ' המביא כתב דלרבינו ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא ביה"ש בכלל התוספת. ובמס' יומא בפ' יום הכפורים וכיו"ב במס' שבת בפ' במה מדליקין כתב דהוי כאקבע איסורא ועי' מ"ש לחלק בין סוף יומא לתחילת יומא עיי"ש. ולדעת הסוברים בספק כרת גם לרבינו לחומרא ביה"ש מדאורייתא לחומרא אף לרבינו:
ז׳
נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו והנח להן שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין וכן כל הדומה לזה. במס' ביצה ל' ע"א לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספות יו"כ דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה וכו' ובתוספות שם בד"ה דהא וכו' דודאי לא אכלי עד שחשכה עיי"ש. ועיין ביש"ש שכתב בביה"ש מוחין דכמ"ש דוקא באין מפורש בתורה וספק כודאי עיי"ש. ומובא במג"א בסי' תר"ה ס"ק ב' ובפר"ח כתב משום ספק כרת עיי"ש. והנה אם נאמר לפי דעת הר"ן לרבינו דביה"ש מספק מדרבנן לחומרא וא"כ בביה"ש לא שייך ספק כודאי ולפ"ז מנ"ל דאין מוחין בדאורייתא הרי ביה"ש הוי רק מדרבנן וצ"ל שאוכלות עד שחשיכה ממש לפ"ז ולא כדעת התוספות ורש"י שם דאל"כ במעט קיימו התוספת מספיקא: ויש לדייק בלשון רבינו שא"א שיהיה שוטר בבית כל אחד וכו' נראה מלשונו שאין החיוב על הבי"ד למחות מהאי טעמא דא"א וכו' דבלא"ה החיוב מוטל על הבי"ד ועיין בספרי מובא ברמב"ן בספר המצות שורש ה' ולא תחטיא את הארץ להזהיר בי"ד על כך עיי"ש. ועיין בהל' יו"ט פ"ו הל' כ"א חייבין בי"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין וכו' עיי"ש דשם אפשר למנוע אותם בע"כ אבל בבית כל אחד ואחד דא"א לשום שוטר וכו' וא"א למנוע מוטב להיות שוגגין וכו' ומזה באפשר למנוע בע"כ לא שייך מוטב ומזה ג"כ דכל איש ואיש בביתו דאפשר לו למנוע לא שייך מוטב וצריך למנוע דלא נאמר כן אלא על בי"ד באופן שא"א למנוע המעשה: ומ"ש רבינו והן אינן יודעות וכו'. מובן עם מ"ש ז"ל לחלק בין המפורש בתורה לאין מפורש דיקשה מאי שנא הא דאורייתא והאי דאורייתא ובמ"א כתבתי בטעם דנאמר להקל בספיקו אינו מטעם קולא עיי"ש דלא שייך לענין זה אבל למ"ש רבינו שאין יודעין ואם כן במפורש בדאורייתא לא שייך אין יודעין כמ"ש בתוספות בפרק השולח לענין אדם יודע וכו' לחלק בין המפורש בתורה לאינו מפורש עיי"ש וא"כ במפורש בתורה לא שייך מוטב שיהיו שוגגין וכו' דודאי אין שוגגין ויודעין המפורש וא"כ לא נפסיד בהמחאה דלא שייך מוטב וכו' ועיין במג"א בסי' תר"ח ס"ק ג' בשם סמ"ג במזיד צריך להוכיחו עיי"ש ובס' מעשה רוקח ובשם שו"ת גינת וורדים שהקשה ע"ז מהאי דאי' במס' יבמות כשם שמצוה לומר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע עיי"ש ועיין מש"כ בדברי הסמ"ג לעיל בפ"ו ה"ז מהל' דיעות עיי"ש ולמ"ש כאן נראה דרבינו ס"ל ג"כ כהסמ"ג והמחלקים בין מפורש בתורה ג"כ ס"ל כן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ב׳
כללו של דבר כו'. ז"ל הרי"ף פ"ק דביצה אבל יוה"כ צריך אפילו עירובי חצירות ושתופי מבואות כשבת דתניא אמרו להם ב"ה לב"ש א"א מודים שמערבין לגדול ביוה"כ אע"פ שחייב בתענית ואסור לו לאכול כך מערבין לנזיר ביין שמעת מינה דבין ב"ש ובין ב"ה דמערבין ביו"כ ע"ח ותחומין כשבת ע"כ וכ"פ רבינו בפ"ח מהל' עירובין ה"ד. כוונת האלפסי בראיה זו דלא תימא אליבא דב"ה למ"ד דס"ל לב"ה עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט אמרינן נמי דאין עירוב והוצאה ליוה"כ וכמ"ש בס' ט"א במתניתין דמגילה דתנן אין בין שבת ליו"כ וקשה על רפרם האיכא עירוב והוצאה אלא דרפרם מודה אליבא דב"ש דס"ל עירוב והוצאה ליו"ט ק"ו ליוה"כ ומוקי למתני' כב"ש ע"ש לזה בא הרי"ף לסתור את זאת דע"כ גם לב"ה מוכח דיש עירוב והוצאה ליו"כ וע"פ דברינו מיושב קושית הב"ח או"ח סי' תרי"א שכתב דיש מקום לדחות ראיית הרי"ף דוקא ע"ת בעי אבל לא ע"ח ע"ש דכל ראיית הרי"ף אינה אלא לדחות דברי רפרם אליבא דב"ה כמ"ש ומה שהביא הב"ח שם בשם רש"י בשבועות פ"ג דא"ל דהלכה כרפרם קשה טובא ממתניתין דאין בין שבת ולפמ"ש בספרי ש"י ביומא פ"ו ד"ה עתי אפילו בשבת וע"ש ליישב סוגיות הסותרות יומא וכריתות דהדברים תלוים בפלוגתא אם אמרינן טומאה הותרה או דחויה מיושב דברי רש"י: ולענין מה דמשמע פה בדברי רבינו דיש חילוק מלאכות ליוה"כ לחייב על כל מלאכה ומלאכה ובירושלמי פרק ג' דשבועות משמע להדיא דאין חילוק מלאכות ליוה"כ עמ"ש בזה פ' אלו קשרים ד"ה ברם כר"י בס' ש"י באריכות:
ה׳
וכן למדנו מפי השמועה. עי' כ"מ פלוגתת ראשונים אי ה' ענויים הם מה"ת או מדרבנן ובירושלמי ר"פ יוה"כ משמע דלא הוי מה"ת מדמקשה עלה דמשנתנו אית חמי ברחיצה כו' בתה"מ לא כ"ש הא בעלי קריין צריכין טבילה ומאי קושיא הא בעלי קריין מדרבנן בעלמא צריכין טבילה ותליא במנהגא כדמשני שם במקום שאין נהיגין לטבול ובב"י א"ח סי' פ"ח מביא להך דירושלמי ומוכח דמדרבנן בעלמא הוא ושפיר מקשה ברחיצה אסור כ"ש בתה"מ דהא חמשה ענויים אינן אלא מדרבנן ובש"י הבאתי מ"ש בס' י"ד בשם הרב מוצל מאש לשיטת הסוברים שהוא מה"ת ס"ל דתלמודא דבבלי חולק בזה עם הירושלמי ע"ש ועמ"ש בס"ד פ"ג ה"ו:
ו׳
וצריך להוסיף כו'. בענין התוספת באיסור מלאכות כתב הה"מ שדעת רבינו דלא ס"ל להלכה תוספת כלל והיה אפשר לומר דגם רבינו ס"ל תוספת גבי איסור מלאכות אלא דרבינו לטעמיה דסובר ספק דאורייתא מה"ת לקולא ולמאן דס"ל הכי התוספת הוא בבה"ש כמ"ש הר"ן משא"כ בתוספת ענוי אי ילפינן מקרא דועניתם בתשעה לחדש צריך שיוסיף ביום התשעה שהוא יום ודאי ותוספת זה אין לו שיעור וא"כ גבי איסור מלאכות לא צריך רבינו להביאו כיון דהוא דבר מועט קודם לילה בתוך בה"ש אבל בתוספת ענוי שפיר צריך להביא. אבל העיקר נראה כמ"ש הה"מ דרבינו לא ס"ל תוספת כלל דאי ס"ל הו"ל להביאו בהלכות שבת לענין תוספת מוצאי שבת דדוחק לומר דגם רבינו סובר דגם במ"ש התוספת הוא בתוך בה"ש דהא הוי כאיקבע איסורא ועי' מ"ש בפכ"ד מהל' שבת ה"י אף שהתוס' כתבו במס' ר"ה דף ט' ע"א ד"ה ר"ע וז"ל ק"ק דבפ' מקום שנהגו בעי למימר דיוה"כ ספק אסור בבה"ש איירי אמאי הא אפילו ודאי יום סמוך לחשיכה אסור בכניסתו או ודאי לילה ביציאתו וכמו כן קשיא בפ' ב"מ דתנן ספק חשיכה אין מדליקין הא אסור מקודם ושמא משום דסגי בתוספת משהו נקיט הכי עכ"ד. ואם כן י"ל דגם רבינו מש"ה השמיט התוספת אפילו במ"ש משום דסגי בתוספת משהו וזה דוחק גדול דעכ"פ כיון דמבואר בגמ' תוספת שבת הו"ל לרבינו להביאו. וטעם רבינו שפסק דלא כמ"ד דס"ל תוספת גבי מלאכות נראה לענ"ד דס"ל לרבינו במה דפליגי תנאי אי גזרו על השבות בה"ש או לא לכאורה צריך להבין באיזה סברא פליגי וניחא ליה לרבינו דפליגי בזה אי תוספת מלאכות אסור או לא דלמ"ד דלית כאן תוספת שבת כלל במלאכות ולא אסור מלאכה מה"ת כ"א בלילה ממש אז יש שפיר מקום לומר דלא גזרו על השבות בה"ש משא"כ אי תוספת שבת מה"ת וא"כ מעט שעה קודם לילה בתוך בה"ש הוא איסור תוספת מה"ת ואין סברא שלא יגזרו על השבותים כיון שעכ"פ בבה"ש יש זמן מה שאסור מה"ת המלאכות ובעת ההיא אין סברא להתיר שבות שוב אין להקל כלל בכל בה"ש דדבר זה נראה שהוא נגד הסברא לחלק בבה"ש גופיה שיהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר ומש"ה לא חלקו וגזרו על השבות גם בבה"ש, ומעתה רבינו לטעמיה אזיל שפסק בפכ"ד מה"ש כרבי דלא גזרו על השבות בה"ש ומהטעם שכתב הה"מ שם א"כ שפיר פסק דאין תוספת במלאכה כלל: ודע דגם למ"ד סדא"ו מה"ת לחומרא וא"כ ע"כ צריך להיות התוספת קודם בה"ש ז"א אלא במלאכות האסורות מה"ת אבל מלאכות האסורות מדרבנן התוספת בשבות אינו אלא בסוף בה"ש קודם לילה ממש הכי מוכח ממתני' ר"פ ב"מ ספק חשיכה דמערבין וטומנין בבה"ש ואמאי הא התוספת שבת צריך להיות מקודם בה"ש אלא כמ"ש ועיין באו"ח סי' שצ"ג בי"א שהביא הש"ע וא"צ לקבל התוספת על דברים שאסורים מדבריהם מקודם בה"ש כ"א בסוף בה"ש מקודם לילה ודוק. ועי' באס"ז למס' ביצה דף ל' ע"א: ועי' מה שהאריך הל"מ בדברי הרי"ף. ובפלפול התלמידים אמרתי ליישב דבריו דהנה בסוגיא יל"ד טובא. אחד מה דמקשה תנא דעצם האי ועניתם מע"ל קשה דלמא עיקרו של הברייתא דדריש עצם למעט תוספת היינו מדכתיב ועניתם עי' בס' תוס' יו"כ וע"ק במס' ר"ה דף ט' דמקשה על ר"י תוספת מנ"ל דלמא סבר כתנא דעצם, וע"ק כל הברייתא דקאמר יכול יהיה ענוש כרת על התוספת האיך ס"ד לומר כן דהרי מסקי' במס' סוכה בסוגיא דהאזרח דמרבה נשים מיתורא דה"א ומקשה שם נשים מדר"י אמר רב נפקא כו' ומשני ל"נ אלא לתוספת דלית ביה אלא עשיה ואס"ד דתוספת אית ביה כרת או לאו תקשה למה לי האזרח. ועוד יל"ד בלא"ה על הברייתא היאך ס"ד כלל דיהיה חייב כרת על התוספת, ועי' בריש מס' מ"ק בתוס' שם ודוק: ונראה לומר דהנה לפי האמת דאין בתוספת כ"א איסורא דעשה בעלמא הא דמרבינן נשים לתוספת ע"כ צ"ל דגזה"כ הוא לחייבן אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג וכ"ה בריטב"א שם בקידושין דא"ל עם תוספת יו"כ הוי מצה והקהל ג' כתובים והא ודאי אם היה לנו לומר דהוא מצד הסברא ודאי דעדיף טפי מלומר דאינו אלא גזה"כ וא"כ י"ל דה"פ הברייתא יכול יהיה ענוש כרת פי' הא יש לנו קרא דהאזרח ומקודם דנימא דהוא גזה"כ יש לומר דודאי ידענא מסברת חוץ דיש תנא או דילפינן משביעית דאית ביה תוספת אבל לא הוי אלא עשה ומדחזינן דריבה גם את הנשים לתוספת גלתה התורה בזה דתוספת יו"כ שוה ליוה"כ ומסברא חיצונה אפילו לכרת משוי ליה דדוחק לומר ללאו ולא לכרת ואמר מדכתיב בעצם על עצומו של יום ענוש ולא על התוספת ושוב קאמר דלמא לא מיעטו אלא מכרת אבל עכ"פ לאו אית ביה וקאמר דכתיב עוד קרא בעצם כו' וחזר ואמר דלמא בענוי עכ"פ יש כרת בתוספת והאזרח קאי על ענוי לבד מש"ה נשים חייבות ואין זה דוחק דע"כ לגם לשיטת רבינו פה קאי האזרח על ענוי לבד כמ"ש ומשני דא"א לומר כן דהא גבי מלאכה ג"כ כתוב בעצם למעט תוספת וע"כ שבקי לקרא דהאזרח דמרבה נשים שהוא מגזה"כ ובזה מיושבים כל הקושיות ודוק היטב: אמנם באמת יש להשיב כבר כתבתי שיטת הפוסקים דפליגי אי ה"ע מה"ת או מדרבנן ולשיטת רבינו פה דמשמע שהוא מה"ת ק"ט למה אמרו בסוכה דקרא דהאזרח אצטריך לרבות תוספת למה לא אמר לרבות הנשים ביתר הענויים ולפמ"ש בהל' ה' דפליגי בזה בבלי וירושלמי כו' י"ל דהסוגיא דסוכה ג"כ ס"ל דמדרבנן הוא ולפ"ז אי מה"ת הוא והאזרח בא לרבות נשים לה' ענויים אכתי תקשה מאי מקשה תלמודא דלמא אצטריך ועניתם דאל"כ לא ידעינן תוספת ואי משום האזרח האיכא לאוקמי לרבות נשים בשאר ענויים וצ"ל דגם הסוגיא דיומא סוברת דיתר ענויים המה מדרבנן ושפיר מקשה תלמודא וסוגיא דר"ה היה ס"ל להמקשה דה' ענויים מה"ת הם ובדברי הרי"ף נראה מוכרח דגם הוא סובר כרבינו דכל הענויים המה מה"ת והוא הביא האבעיא דגמ' רב אצל תלמיד מאי ופסקו לחומרא ובאמת הפוסקים חולקים ע"ז ופשטינן להקל ועי' בר"ן שם וטעם הרי"ף נראה משום דספק בדאורייתא הוא ולחומרא א"כ הרי"ף לטעמיה לא ידעינן מעצם לבד ואצטריך להביא ב' הברייתות דיש תוספת ולית ביה כרת ודוק היטב:
ז׳
נשים שאוכלות עד שחשיכה. לא באר רבינו אם אוכלת מיד במוצאי יו"כ אם מחינן בהו דהא באמת יש לתוספת שיעור כמ"ש התוס' במס' ביצה והה"מ פה. ואפשר שזו היא גירסת אית דגרסי מה שדחה רש"י בביצה הני נשי דקאכלי ושתו משחשיכה פי' מוצאי יו"כ ורש"י דדחי לה אפשר לשיטת רבינו דספק דאורייתא מה"ת לקולא א"כ אפשר שגם תוספת של מוצאי יו"כ הוא בבה"ש ופשיטא דלא מחינן בהו ואין להאריך בזה כי כבר כתב באס"ז שם בשם רב גדול מאשכנזים שלא נאמרו דברים הללו אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילין לכמה דברים ראויים לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד לא לעברו והביא ראיה מירושלמי וסיים והדבר נראה נכון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
צפנת פענח · הלכות שביתת עשור פרק א׳
א׳
מצות עשה כו'. עיין שבת דף קי"ד ע"ש גבי קניבא ובתו"כ פ' אחרי מות וביומא דף פ"א ע"ש וברש"י שם דף ע"ד ע"ש:
ו׳
וצריך להוסיף כו'. עיין סוכה דף כ"ח ע"ב דמשמע שם דזה הוה רק גדר מצוה לא גדר איסור וס"ל דהעינוי הוה מצוה לבד האיסור ועיין תוס"י יומא דף פ"ב ע"א ונזיר דף כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' וגם נ"מ אם על התוספת יש שם יוהכ"פ או הוא דבר בפני עצמו. ונ"מ אם יוהכ"פ מכפר על עשה דתוספת אם הוה כמו כרת דיומא ועיין בהך דביצה דף ל' ובירושלמי פ"ג דהוריות גבי יכול ביה"ש של יוהכ"פ ע"ש ובאמת הדין של תוספות לא שאסור לאכול רק שיש מצוה עליו לקבל עליו תענית ואם לא קבל לא קיים כלל כמו כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום ובזה א"ש הך דהלכה ז' גבי נשים ע"ש בתוס' דהם לא קיבלו עליהם רק הוה כמו הך דמנחות דף מ"א גבי ציצית ע"ש ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל על הך דתענית ד' ל' גבי כל שהוא משום תשעה באב ע"ש בר"ן בשם הרמב"ן ועי' תוס' כתובות דף מ"ז ע"א ע"ש ובאמת כמו גבי נזיר דכיון שאמר הריני נזיר ממילא נאסר בהנהו דברים כמבואר בכמה מקומות עיין ברא"ש ריש נדרים ורש"י זבחים ד' קי"ז ע"ב ובירוש' בכ"מ הכי נמי גבי תענית הוא רק שם דבר וממילא אסור לאכול ולשתות וכעין מש"כ הראב"ד ז"ל הובא בר"ן תענית דזה הוה גדר צדקה ועי' בברכות ד' י"ד ע"א גבי הך בעיא דבעי שם אכילה ושתיה קבל עליה או הנאה קיבל עליה ע"ש בתוס'. ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה התוס' בכמה מקומות גבי היושב בתענית נקרא חוטא ע"ש. אך באמת כך דאם קיבל עליו יום בתענית שוב הוה מה שאסור לאכול הוא ממילא ולא מקרי כלל חוטא רק היכא דמתענה בלא קבלה אז לא הוה על היום שם תענית רק הוא אינו אוכל והוה כמצער נפשו וזהו דר"ל שם בתענית דמי למפוחא מלא זיקא עי' תוס' ע"ז ד' ל"ד ע"א ד"ה מתענין ע"ש ובעצם זה הוה המחלוקת דתענית ד' י"ב ע"א אימתי מקבלין ולקמן בהל' תענית אבאר זה. וכן כאן גבי יוהכ"פ כן ועי' תוס' עירובין ד' מ"א ע"א ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות שביתת עשור פרק א׳
א׳
מצוה ל לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה: אזהרת סג שהזהירנו מעשות מלאכה ביום הכפורים והוא אומרו ובעשור לחדש הזה וגו' כל מלאכה לא תעשו ומה חייב על עשיית מלאכה ביום זה אם עשה כרצונו בזדון חייב כרת דכתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא וזהו כרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה דמפיק מעבודה זרה דכתיב בה וכי תשגו ולא תעשו ואמר מר שקולה עבודה זרה כנגד כל המצות דהא כתיב בה מצוה וכתיב בה קרבן דכתיב והקריבה עז בת שנתה וגמרינן מה עבודה זרה שחייבים על זדונה כרת חייבים על שגגתה חטאת אף כל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת וכיון דביום כיפור חייבים כרת דכתיב והאבדתי וגו' חייבים נמי בשוגג חטאת. כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה חייבים על זדונה בעשור כרת וכל שחייבים עליו קרבן חטאת קבועה בשבת חייבים בעשור וסתם מלאכה שנאמר בעשור כמלאכה דשבת דהוי מלאכות דמעשה המשכן. אין בין שבת ליום כיפור בדברים אלו אלא זדון מלאכה דבשבת בסקילה כדכתיב התם וביום כיפור בכרת כדכתיב הכא ואבדתי. ומותר בקניבת ירק מדאוריתא ואפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת דלאו מלאכה היא אלא משום שבות. ויש במצוה איסורים דרבנן גדר וסייג לכל המלאכות כמו בשבת וכל מה שאסור בשבת בין תולדות המלאכות מדרבנן בין בשבותן בין מה שיש בו סמך מן המקרא או מה שאין לו הכל אסור ביום כיפור והרי הוא כשבת לכל דבריו:
ד׳
מצוה לא להתענות ביום הכיפורים מאכילה ושתיה שנא' תענו את נפשותיכם ואמרו תענו את נפשותיכם עינוי שיש בו אבידת נפש בתוך חלל הגוף ואי זהו זה אכילה ושתיה ודבי רבי ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי ויענך וירעיבך מה להלן עינוי שיש בו רעבון אף כאן עינוי רעבון והתם ביומא יהיב טעמא אמאי יליף מהאי עינוי ולא מעינויי אחריני בקרא דדנין עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים דעינוי דכיפור מצות מלך היא וכן עינוי המן. וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה המפורשות במצות לא תעשה. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול ובכלהו כתיב בקרא לשון עינוי רחיצה וסיכה דכתיב בדניאל וסוך לא סכתי הרי סיכה ומדמצי למכתב ולא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי מהאי ריבוי' נפקא לן רחיצה ומנ"ל דחשיבו עינוי דכתיב מן היום אשר נתת אל לבך להביא ולהתענות א"נ דכתיב העם רעב ועיף עיף ממאי מרחיצה כדכתיב על נפש עיפה ולא כתיב בנפש דתימא דהיא שתיה וכתיב וכי התענית בכל אשר וגו' נעילת הסנדל דכתיב בדוד והוא הולך יחף וכתיב וכי התענית. תשמיש המיטה דכתיב אם תענה את בנותי מתשמיש וקרי ליה עינוי. ומצוה דאוריתא לשבות מכל אלו בדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין מלאכה ושבתון לענינים אלו ורב חסדא אמר כנגד ה' עינויין הכתובים בתורה בפרק יום הכיפורים ובעשור דחומש הפקודים ואך בעשור דשור או כשב שבת שבתון ושבת שבתון והיתה זאת לכם בכולהו כתיב תענו ועניתם ואע"ג דהני חמשה הוו ואנן שיתא עינויי תנן האמר ריש לקיש דשתיה בכלל אכילה היה דכתיב ואכלת וגו' אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר שכר שתיה הוא וקריא רחמנא ואכלת ולא מצית אמרת ע"י אניגרון ביין ושמן ולא דבילה קעלית דמשכר דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן יין דהכי כתיב בקרא אשר יעשה מגפן היין וגו' אף כאן יין וביין אין שכרות אלא בשתיתו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה דאעינוי דאכילה לחוד קאי כרת דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' דענוי דהאי קרא לא קחשיב בכלל ה' עינויי דאכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה דלא חשיב אלא ציוויין תענו ועיניתם והאי לאו ציווי הוא. כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כדילפינן בשבת כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה כמלאכה דבחד קרא כתיב השבתת מלאכה ואכילה דכתיב שבת שבתון הוא לכם ועניתם. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש בערב כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי וכן ביציאתו שוהא בעינוייו מעט מלילי י"א סמוך לעשירי מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואין על תוספת לא כרת ולא אזהרה אלא עשה דכתיב בעצם היום הזה על עצומו של היום חייב כרת ולא על תוספתו ותוספת זה אע"ג דמעטיה קרא מעונש ואזהרה אפילו הכי נשים חייבות בו דמרבים להו דכתיב האזרח והגר לרבות נשים אזרחיות שחייבות בעינוי ותוספת מלאכה אינו אסור מן התורה דכתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עיצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה. נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבאו לעשות בזדון שהרי אי אפשר להיות שוטר בכל בית והנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דכיון דלא החמירה תורה על השוגג כמו על המזיד וקים לן דיזידו אם מזהירים מוטב שיהו שוגגים: אזהרת סד שהזהירנו מאכול ביום כיפור ולא ביאר בתורה אזהרת לפועל הזה אלא עונש וחייב כרת למי שאכל וידענו שהאכילה מוזהרת ממנו והוא אמרו כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' ואמרו כי כל מה שחייב כרת הוא בלא תעשה חוץ מפסח ומילה שהן מצות עשה וחייבין עליהן כרת ולשון ספרי כי כל הנפש אשר לא תעונה הרי זה עונש עינוי אבל אזהרה לעינוי עצמו לא שמענו כשהוא אומר עונש במלאכה בכיפור שאין ת"ל שקל וחומר הוא ומה עינוי שאינו נוהג ביום טוב ובשבתות עונש עליו ביום כיפורים מלאכה שנוהגת בשבתות ויום טוב אינו דין שיהא ענוש עליה ביום כיפור אם כן למה נאמר עונש מלאכה בכיפור ללמוד ממנה אזהרה לעינוי לומר מה עונש מלאכה לאחר אזהרה אף עונש עינוי לאחר אזהרה מג"ש דעצם עצם מה עצם האמור במלאכה הזהיר עליו אף עצם האמור בעינוי הזהר עליו ודבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן על דבר אשר ענה את אשת רעהו מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר ואיכא גווני אחריני התם דילפי לה להא מילתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ב׳
כל מלאכה שחייבין על זדונה וכו' חייבין על זדונה בעשור כרת וכו' חייבין עליו קרבן חטאת ביום הכפורים. דייק רבינו על מזיד בעשור כרת ולא נקט יוהכ"פ דכיון דעשה בו מלאכה בזדון א"כ לא עשה תשובה ואין יוהכ"פ מכפר כלל. ולדידיה לא הוי יוהכ"פ. השאגת אריה סימן ע' האריך הרבה במה שיש בין יוהכ"פ לשבת ויש להעיר קצת בדבריו לפום רהיטא דמה שהקשה מהך משנה דאין בין שבת ליוהכ"פ וכו' דאם איתא לרפרם הא איכא הוצאה. אפשר לומר דהמשנה לא נקטה מילי דהוצאה משום דמספקא לי' לתנא בדאיסי דאמר בשבת דף ו' דאינו חייב על אחת מהן, ואע"ג דאמר הגמרא התם הא מהנך דלא מספקן היינו למ"ד מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוי וכדאמרינן שם בדף צ"ז. ואע"ג דהתו' כתבו דחטאת וכרת גם לאיסי חייב מ"מ לא פסיקא לי' למיתני בה מידי פסיקא ופשוט. - ומה שהביא ראיה מר' יוסי דאמר בכריתות הגבי' בה"ש מאי וכפירש"י במחכ"ת מפורש בתוספתא דלא כרש"י רק קאי על הגבהת הקורנוס על הסדן ומשום מכה בפטיש מיירי. וז"ל התוספתא אמרו לו מכה בפטיש יוכיח, אמר להן הגבהה היתה בשבת והורדה ביוהכ"פ ודו"ק. כעת נדפס בש"ס חדש בשמ"ק ובתו' שאנץ בתורת כהנים. ומה שהביא ראיה מהא דתקיעת שופר ביוהכ"פ דיובל אינו אלא כ"ז שב"ד יושבין ודאי דגזירה שמא יעבירנו א"כ ע"כ דיש הוצאה ביוה"כ מה"ת במחכ"ת אישתמיטתי' דברי רבינו בהלכות שמיטה ויובל פ"י הלכה י' וז"ל: מצות עשה לתקוע בשופר וכו' ומצוה זו מסורה לבית דין תחילה שנאמר והעברת שופר תרועה וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר ופירושו דקרא דוהעברת שופר בב"ד קאי וכמו קרא דוספרת שהוא מצוה על הב"ד ובזה מפרש הגמרא בר"ה דף ט' מפני מה אני אומר יובל היא אעפ"י שלא שלחו יכול אעפ"י שלא תקעו ת"ל היא כו' דבר אחר זו מסורה לבי"ד וזו אינה מסורה לבי"ד פירוש ומש"ה מסתברא דזה מעכב דקידוש שנים תלי' בב"ד וגם תקיעה מסורה לב"ד שהם מצווים לתקוע בקרא בפ"ע ועיין תו' שם ודלא כפרש"י שם ומשום זה היחיד אינו חייב לתקוע רק כ"ז שב"ד יושבין דלזה תלי' רחמנא בב"ד וכזה מצאתי בריטב"א. אולם מה לנו לדבר אחרי דהגמ' אמרה והא דרפרם בדותא היא. ובהא דלעיל מובן טעמא דרבנן פרק ר"א דמילה דסברי דמכשירי שופר אינן דוחין השבת ויום תרועה אתא למעוטי לילה דלא ילפי ע"ז מהיקשא דתקיעת יובל דכיון דלב"ד מסורה כל מילי דמסור לב"ד כמו קדוש החדש ועבור השנים ודין הן ד"מ הן ד"נ נוהגים ביום ולא בלילה, אבל תקיעה דראש השנה דמצוה על היחיד סד"א דנוהג בלילה לכן צריך קרא לזה ודו"ק ויעו"י שם בתוס'. עוד עמד לחקור בסימן ע"א בהבערה ביוהכ"פ מירושלמי דדריש ביום השבת כו' ולא ביו"ט יעו"ש ומה שדקדק על הירושלמי מהך דפליגי ר' עקיבא ור' ישמעאל אם מקטירין חלבי שבת ביוהכ"פ יעו"ש. נעלם מכ"ת דברי הירושלמי בפרק במה מדליקין דזר ששימש בשבת דעל הקטרה איכא משום מבשל וטעמא משום שרוצה באיכולו. ובזה נדחה נמי מה שהביא שם ראיה מסוגיא דגמרא דילן ביומא מ"ו דפריך ואפילו בשבת תנינא והיום חמש ע"ש דאפשר דתלמודין סבר כהירושלמי דאיכא משום מבשל. והא דפריך ביבמות ל"ג זר ששימש בשבת במאי בהקטרה והא אר"י הבערה ללאו יצאת. היינו דמשום מבשל הא הוי מקלקל. דזר שהקטיר האימורים הא פסולים לגמרי [ועיין שו"ת חמדת שלמה אהע"ז סי' ט"ז י"ז] דלכן על בישול הא הוי מקלקל, אבל על הבערה אף דסבר דמקלקל בהבערה פטור כדמוכח משיטת תוספות שבת מ"מ הא מצי להיות מתקן היינו שהקטיר כזית האחרון שנשאר מן האימורים דכ"ז דלא הקטיר לא הוו מצו כהנים לאכול בשר והשתא לא גרע מנטמאו או אבדו דהבשר נאכל [ויש לעיין דהוי מלאכה שא"צ לגופה] אבל ביומא דעל כשרין או פסולים דאם עלו לא ירדו שפיר קאמר דהא איכא משום מבשל ביוהכ"פ וזה נכון. ומה שהאריך בסימן ע"ב על מחמר מסוגי' דחולין ותוכן קושייתו דא"כ שבת היא למה לי הא ידעינן בקו"ח מיוהכ"פ דהוא כולל מחמר ועוד דחמור דבמיתה עיי"ש אפשר דהוה אמינא דיוהכ"פ חמירא טפי דעל המלאכה שעשה באיסור שבת אין בו כרת דהיום גופי' מכפר לרבי אף אם לא עשה תשובה, ובפרט על מוסיף דיליה דהוי לאו לחודי' פוסק רבינו דיוהכ"פ מכפר, משא"כ על איסור דיוהכ"פ אין יום הכיפורים מכפר כלל וא"כ הו"א דיוהכ"פ חמירא טפי. וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביוהכ"פ. פירוש אבל דבר שמותר לטלטלו בשבת כמו פירות העומדין לסחורה דמותר לטלטלן ביוהכ"פ ולא הוי כמו יו"ט דקיל ואסור לטלטלן לקמן בהל' יו"ט פ"א הלכה י"ז.
ד׳
וכל האוכל כו' מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה כו' שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה. בגמרא יומא דף פ"א דבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי מה להלן לא ענש אלא א"כ הזהיר אף כאן לא ענש אלא א"כ הזהיר. כו' ולפלא הוא דשם גבי נערה המאורסה אין מלקות בחייבי מיתות רק באזהרה והכא כרת לא בעי אזהרה דפסח ומילה ג"כ חייבין אעפ"י שלא הזהיר כדמסיק במכות ואיך יליף למלקות מגז"ש דנערה מאורסה דשם אין מלקות. אולם מה נאות דר' ישמעאל לטעמי' בפרק אלו הן הלוקין דאם אתרו בו לקטלא אין לוקין ואם אתרו בו למלקות סבר ר' ישמעאל דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו א"כ שפיר יליף מהתם דלוקין כן הכא איכא אזהרה ולוקין עליו. ומה דיליף רב אחא בר יעקב יליף שבת שבתון משבת בראשית מה להלן לא ענש אלא א"כ הזהיר כו' נקיט לישנא דתנא דבי ר"י וכונתו דכמו בעשה דשבת שבתון איכא לאו דלוקין וזהו תחומין בשלש פרסאות דלכו"ע מה"ת לשיטת הרי"ף ורבינו ואזיל לטעמיה דבעירובין סוף פ"ק אמר לוקין על תחומין כו' מתקיף לה רב אחא בר יעקב אלא מעתה כו' ה"נ דלא לקי עיי"ש הרי דסבר דלוקין על תחומין ושפיר ילפינן ודו"ק. ובדעת רבינו עיון לחם משנה פרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ב' ואכמ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
נחל איתן · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ג׳
יום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. וכתב הרב המגיד מחלוקת בשבת (דף קי"ד ע"ב) ופסק כדברי האוסרים דאינון בתראי ותניא כוותייהו. ועיין בלח"מ שפירש כוונת הרה"מ דרבי מנא מייתי התם ברייתא סייעתא לדבריו ואע"ג דדחאה רבי יוחנן מ"מ רבי מנא סבר דלאו דחיה היא. ונדחק בזה דהרי ברייתא דתניא כוותיה דרבי יוחנן דמתיר מפורשת טפי ועל כן מסיק דעיקר הטעם שפסק כהאוסרין הוא משום דאינון בתראי. וכן ראיתי לבעל ההגהות [מיימוני] שכתב רק טעם זה על רבינו שפסק כאמוראי בתראי כרבי זירא ורב הונא ולא כר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אע"ג דתניא כוותיה ע"כ. ומשמע דאילו כרבי זירא ורב הונא לא תניא והיינו משום דר' יוחנן דחאה לברייתא דמסייעא לרבי זירא ורב הונא. אמנם יש לי לכוון לשון הרה"מ דנקט נמי טעמא דתניא כוותייהו דנהי דדחאה ר"י מ"מ איכא טעמא רבה לדרבי זירא ורב הונא דלא חשו להך דחייא דר' יוחנן. והוא לפי מאי דמבואר בגמ' דשבת שם דברייתא דאוסרת יליף מדכתיב שבתון שבות ולמאי אילימא למלאכה וכגון במחובר והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק שמע מינה ור' יוחנן דחאה דלעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה ותניא כוותיה דר' יוחנן דיום הכיפורים שחל בשבת מותר בקניבת ירק. ונראה דרבי זירא דלא חש לדחיה דר' יוחנן אזיל לטעמיה דס"ל בפרק אותו ואת בנו דאי איכא למדרש קרא דרשינן ולא מוקמינן ליה לעשה וכמבואר מדברי התוס' בחולין (ריש דף פ"א). ומשום הכי סבר נמי הכא כברייתא דאוסרת ודרש ליה מקרא דשבתון ולא מוקי ליה למלאכה דהכתיב לא תעשה כל מלאכה ולא מוקי ליה לעבור בעשה כיון דאיכא למדרשיה דאתא לקניבת ירק בתלוש. ור' יוחנן דמוקי ליה למלאכת מחובר ולעבור בעשה יתירא על הלאו דלא תעשה כל מלאכה על כרחך סבר כמאן דאמר דמוקמינן קרא בעשה טפי מלדרשא ולא סבר לדרבי זירא וכדמוכח בסוגיא דחולין (דף פ' ע"ב) דאיכא למ"ד הכי וכן משמע בפסחים (דף ס"ח ע"א) והארכתי בזה בחידושי שם (בדף מ"ה ע"א). ושם הוכחתי דרב אשי ג"כ סבר כרבי זירא דדרשינן קרא ולא מוקמינן בעשה. ולפ"ז שפיר כתב הרה"מ טעם לרבינו שפסק כדברי האוסרים משום דתניא כוותייהו. דנהי דר' יוחנן דחה אותה ברייתא מ"מ קיי"ל כר' זירא ואינך אמוראי דפסקו כמותה. דהא רב אשי ודאי ס"ל הכי וכמו שביארתי דהא תליא במאי דפליגי בעלמא אי מוקמינן קרא לדרשא או לעשה וקיי"ל דמוקמינן לדרשא: ובהכי אתי שפיר ונסתלק ג"כ מה שתמה בעל יד אהרן בספרו מרכבת המשנה דמאי מהני טעם זה דתניא כוותייהו דהאוסרים הא כהמתירין נמי תניא. ולפי מ"ש איכא טעמא דלית לן למיחש לברייתא דתניא כמתירין. גם מה שתמה בספר הנזכר על טעם דהאוסרין אינון בתראי דהא לא קיי"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך. ולפי מ"ש לק"מ דבאמת גם רב אשי סבר כהאוסרין והוא אחר אביי ורבא. ומיהו גם בלאו הכי אתי שפיר לפי מ"ש לעיל בפ"א דברכות דדוקא היכא דאמר ליה התלמיד לרב הוא דאמרינן דאין הלכה כתלמיד קודם אביי ורבא אבל אם נחלקו כשני חולקין בעלמא הלכה כבתראי. והכא נמי דכוותה: והנה לפי מ"ש מוכח דדעת רבינו הוא כמו שפירש רש"י בגמ' דמאן דדרש לאסור קניבת ירק משבתון הוה דרשא גמורה ולא אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס'. ומה שהקשה הלח"מ ממתניתין דאין בין שבת ליום הכיפורים. י"ל דאתיא כמאן דמתיר קניבת ירק גם בשבת ואנן קיי"ל כמאן דאסר מטעם שנתבאר. ובלאו הכי מוקי גמ' ההיא מתניתין כרבי נחוניא דלא קיי"ל כותיה:
ה׳
וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול כו' ומצוה לשבות מכל אלו וכו'. והר"ן הקשה על רבינו שסובר שכל הענויים הללו איסורן מדאורייתא דא"כ אמאי תניא התינוקות מותרין בכולן ומפרש בגמרא דמותרים הגדולים לרחצן ואי מדאורייתא אסירי היכי שרי והכתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים דלא ליספו להו בידים. ומ"ש הכס"מ בזה דהיינו דוקא בקטן שהגיע לחינוך לא משמע כן בסוגיא דסוף פרק חרש וכן מצאתי שתמה עליו בס' מחנה אפרים. ועיין בשו"ת זכרון יוסף. ונראה כמ"ש הפר"ח סי' תרי"א דלהזהיר גדולים אקטנים אינו אלא במידי דאיסורא דומיא דדם ושאר אינך דאיתא בס"פ חרש משא"כ ביום הכיפורים שהדבר בעצמו היתר הוא רק השעה אסורה. וכהאי גוונא כתב ג"כ המג"א בסי' רס"ט. ונראה שזהו טעם בעל הג"ה שכתב בסי' תע"א דמותר להאכיל מצה לקטן בערב פסח כל שאינו יודע מה שמספרים בלילה ואע"ג דבסי' שמ"ג כתב דאסור להאכיל לקטן אף איסור דרבנן ואף שלא הגיע לחינוך וא"כ הכי נמי ליתסר להאכיל מצה בערב פסח לכל קטן. אלא ש"מ דשאני התם דאינו אלא שעה אסורה ובכהאי גוונא מותר להאכיל בידים עכ"פ לקטן שלא הגיע לחינוך. ונראה דגם הר"ן לא אסר רק במידי דאורייתא אבל בדרבנן מודה דלא אסרו אפילו לאוסופי בידים בכהאי גוונא דאינו אלא איסור שעה: ובהכי אתי שפיר דלא תקשי עליו מ"ש בס' שער המלך דכאן בפרק יום הכיפורים מבואר מדבריו דאי הוו שאר ענויין דרבנן אתיא ליה שפיר דגדולים מותרין לעשות לקטנים ואילו בסוף פרק כל כתבי מבואר מדבריו דלמאן דאמר דקטן אוכל נבילות בי"ד מצווין להפרישו אסור להאכילו בידים אף באיסור דרבנן והשתא תקשי ליה נמי הברייתא דהתינוקות מותרין בכולן והניח בצ"ע. ולפי מ"ש לק"מ דבדרבנן באיסור שעה מודה הר"ן דמותר לאוסופי בידים. ומיהו נראה דלרבינו נמי לא מקילין בדאורייתא באיסור שעה לאוסופי לקטנים רק במידי דהוא רביתא דתינוק וכההיא דהתינוקות מותרין בכולן דאיירי ברחיצה וסיכה וכו' וכל שכן במידי דאכילה ושתיה אבל במידי דלאו רביתיה דתינוק אף באיסור שעה אסור וכגון באיסור חלול שבת. וכך מבואר מדברי רבינו בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב דאסור להאכיל לקטן איסור בידים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כו'. ויש ללמוד כן מסוגיא דפרק חרש דמדמה התם דין אוכל נבילות לחילול שבת ומשמע התם דאי מצווין להפרישו כשאוכל איסור הוא הדין דמצווין להפרישו מחילול שבת. וא"כ כי היכי דקיי"ל שאין מאכילין בידים איסור הוא הדין בחילול שבת: ומ"ש בספר שער המלך דיש להוכיח כדעת הר"ן מסוגיא דסוכה (דף כ"ח) דגרסינן התם האזרח לרבות נשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומסיק דלא נצרכא אלא לתוספת עינוי. ולדעת רבינו דכל שארי ענויין הוו מן התורה הו"ל לשנויי דהאזרח איצטריך לרבות נשים לשאר עינויין דלית בהו עונש ואזהרה אלא איסור עשה מקרא דשבת שבתון וסלקא דעתך אמינא דנשים פטירי כמו כל מצות עשה שהזמן גרמא ואיצטריך האזרח לריבויינהו ומדלא משני הכי מוכח כהר"ן דשאר עינויים אינן מן התורה אלא מדרבנן. ולדידי י"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא ובהנך תירוצי דאיתא בסוגיא דריש פרק יום הכיפורים אמתניתין דתנן [יום הכיפורים] אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ומקשה אסור ענוש כרת הוא ומשני דאיירי בחצי שיעור וקאמר הניחא למאן דאמר דחצי שיעור אסור מן התורה אלא לריש לקיש דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר ומשני מודה ר"ל שאסור מדרבנן ועוד משני כי קתני אסור אשארא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה ובסיכה כו' תלמוד לומר שבתון שבות. והשתא לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה משמע ודאי דהוא הדין לרחיצה ואינך דאסורים מן התורה דהא חד אסור קתני אכולהו. וכן לשינויא בתרא דאיירי בשיעור שלם. ונהי דלשון אסור לא קאי רק ארחיצה ואינך דאילו באכילה ושתיה כרת נמי איכא מ"מ מדכייל נמי לאכילה ושתיה בחד אסור עם שאר עינויים איכא למשמע דלעניין איסורא גרידא מיהא שוין. ועוד יש להוכיח בלאו הכי דעל כרחין להך שינויא הוו שאר עינויים מן התורה מדמייתי עלה דתנו רבה ורב יוסף כו' מניין ליוה"כ שאסור ברחיצה ובסיכה תלמוד לומר שבתון שבות. ועל כרחך היינו דרשא גמורה ואסור מן התורה קאמרי דאי מדרבנן למה ליה לתלמודא לאתויי לדרבה ורב יוסף כלל דתיפוק ליה דמגופה דמתניתין מוכח דאיכא מיהא איסורא מדרבנן ולא היה לו אלא לומר כי קתני אסור אשארא. אלא ש"מ דלהכי מייתי לדרבה ורב יוסף לומר דאסורים מן התורה מקרא דשבתון. אך לשינויא קמא דמוקי לה בחצי שיעור ולמאן דאמר דהוא מדרבנן משמע דדומיא דהכי הוו נמי איסור שאר עינויים רק מדרבנן כיון דחד אסור קתני. ועל פי זה ל"ק סוגיא דסוכה לדעת רבינו דלא בעיא לאוקמא דריבויא דהאזרח לנשים אתא לשאר עינויין כי היכי דלא תקשי עדיין למ"ד דחצי שיעור מותר מן התורה ומוקי מתניתין דר"פ יוהכ"פ בהכי ולדידיה שאר עינויים מדרבנן וניחא ליה טפי לאוקמא לתוספת עינוי דאתי שפיר נמי לדידיה אבל מ"מ לדינא קיי"ל דשאר עינויין מן התורה וכמ"ש: [ועוד י"ל דלא ניחא לתלמודא לומר כן דהברייתא דהאזרח איירי בשאר ענויין כיון שהיא מתנייא בתורת כהנים ולא מצינו דההוא תנא אית ליה שאר ענויין מרבוי דקרא אלא רבה ורב יוסף הוא דתנו הכי בשאר ספרי דבי רב ומשום הכי אין סברא לומר דתנא דתורת כהנים ירבה נשים לשאר ענויים מאי דלא שמעינן ליה דמרבה הענויים כלל אף גבי אנשים. אבל תוספת אשכחן דאית ליה ומשום הכי אמרינן דמרבה ליה גבי נשים. וכהאי גוונא כתבו התוס' בברכות (דף כ"ג ע"ב). ועוד י"ל דהיינו טעמא דלא ניחא לתלמודא למימר דהאזרח אתי לרבות נשים בשאר ענויים דנהי דהוו מדאורייתא מ"מ אין איסורן מפורש דקרא דשבת שבתון אינו אלא אסמכתא ועיקר איסורן מפי הקבלה כמ"ש רבינו בפירוש המשנה בהדיא וכן משמע מדבריו כאן וא"כ אתי שפיר דלא ניחא למימר דקרא דהאזרח קאי אהילכתא וכהאי גוונא איתא בריש פרק ט' דנזיר (דף ס"ב). וקושטא דלמ"ד דלית ליה תוספת כלל מוקי לקרא בשאר ענויים. ובזה נסתלק קושית שער המלך וס' פני יהושע בר"ה למ"ד דלית ליה תוספת האזרח מאי דריש]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
הגהות מהר"ם פדווא · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ו׳
במגיד משנה, ולזה כתב רבינו תוספת בענוי לבד כו'. א"ה דברי המ"מ קשה להבין כי איך יאמר ולזה כתב רבינו תוספת בענוי בלבד אם הוא סובר כרש"י דפירש המיעוט של בעצם הוא למעט אזהרה לאו לבד אבל איסורא איכא, ולכך מקשה על ברייתא זו האי ועניתם מאי עביד ביה דמדאיצטריך למעוטי מן אזהרה ש"מ דצריך להוסיף א"כ ענוי ומלאכה שוים בזה דצריכי להוסיף דגבי שניהם כתיב בעצם ובשניהם ממעט אזהרה שם בהדיא ואם המ"מ אינו מחלק בין אזהרה לאיסור וסובר דלגמרי ממעטים מן בעצם בברייתא זו וחולקת על הברייתא האחרת כדמשמע מלשונו של המ"מ אם כן בשניהם אין צריך להוסיף ואין ביניהם הפרש, ויותר קשה מזה מה שמביא אח"כ ראייה מן רבי עקיבא שהלכה כמותו והלא לרבי עקיבא יותר פשוט תוספת מלאכה מתוספת ענוי דמקשה שם התלמוד אליבא דר' עקיבא דדריש תוספת מבחריש ובקציר תשבות ועניתם מאי עביד ביה ומשני לכל האוכל וכו' אם כן מלאכה כתיבה וענוי נלמוד מינה. ואולי יש איזה דילוג בספר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ב׳
כללו של דבר אין בין וכו'. ועיין להלח"מ מה שהקשה ומה שתירץ ועיין מה שהקשה עליו הרב מרכבת המשנה גם בס' יד אהרן סי' תרי"א הגהות ב"י ולענ"ד לא קשה מידי דגם הלח"מ ס"ל לדעת רבינו דתנא ושייר אלא דבעניינים אלו ר"ל דהאי חילוקא הוא בעניינים אלו דהיינו דמלאכה אבל בענין אחר דהיינו דקניבת ירק איכא חילוק אחר ואף דכלל בתחילה ששוין בין בדאורייתא בין בדרבנן החילוק בדרבנן שיירו כדשייר במתני' וכדכתב הרשב"א שהכריח דמתני' כייל בין בדרבנן בין בדאורייתא ושייר ופשוט. ודע דמ"ש עוד הלח"מ בה"ג וי"ל וכו' תירץ כן עפ"י מ"ש לעיל בה"א בתירוץ א' ברם למ"ש בסוף ההלכה וז"ל ועוד י"ל דרבינו יתרץ כתירוץ התוס' גם בה"ג יתרץ כן ודברי הלח"מ אלו שכתב ועוד י"ל וכו' אשתמטתיה להרב יד אהרן שם עוד אפשר לענ"ד לפרש במ"ש רבינו בעניינים אלו למעט דבענין אחר איכא עוד חילוק אחר דהיינו דביום הכיפורים איכא תוספת בעינוי מדאורייתא ובשבת ליכא תוספת במלאכה כמ"ש מרן בב"י סי' תר"ח שכן נראה מדברי רבינו פ"א משביתת עשור ואף שיש לתרץ בזה עוד תירוצים אחרים מ"מ רבינו מתרץ גם לזו בתנא ושייר. ועפ"י האמור אין מקום למ"ש בחי' הריטב"א למס' יומא בהג"ה לאחד קדוש בדף ס"ו ע"ב גבי הא דרפרם דאמר זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ולא ליוה"כ וז"ל ובודאי דהא מתני' פליגא אמתני' דאין בין שבת ליוה"כ וכו' עכ"ל וליתא דתנא ושייר כדשייר הנך דכתבינן ושוב ראיתי גם להרב קרבן חגיגה דף מ' על מ"ש רש"י בסוטה דף מ"א ע"א ד"ה מכאן ואילך וכו' דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ וכו' עכ"ל כתב וז"ל וצריך לתרץ משנתנו דאין בין שבת ליוה"כ עכ"ל וכבר כתיבנא דא"צ לתרץ אלא דתנא ושייר. אך אי קשיא הא קשיא מה שכתוב אצלי בגליון הרב קרבן חגיגה וז"ל ואני מוסיף להפליא מש"ס כריתות דף י"ד שדחה כך פשיטותא דרפרם וסיים אלא הא דרפרם בדותא היא ועיין שם בתוס' שכתבו דאף דביומא לא סיימו הכי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ואיך כתב רש"י נגד הש"ס ואף שצדד רש"י וכתב אי נמי ירושלים [וכו'] מערבין את כולה מ"מ אין כאן מקום לספק כלל גם ביומא דף ע' ע"א כתב רש"י כא"נ דיש עירוב והוצאה ליוה"כ אלא דמערב יוה"כ הביאום ומ"מ מ"ש בתחילה בסוטה נראה בתימה גדולה וכעת ראיתי להרב יד אהרן נר"ו בסי' תרי"א הגהות ב"י תמה עליו מההיא דכריתות כדכתיבנא. ואולם לצאת ידי חובה שאנו חייבין להליץ טוב בעד מאור עיננו רש"י ז"ל דכל רז לא אניס ליה נראה ובהקדים מ"ש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג על מה שכתב הסמ"ג דשוין הם שבת ליוה"כ גם באיסור טלטול ושבפרק אמרו לו מסיק דליתא לדרפרם דאמר אין איסור הוצאה ליוה"כ ולא עירוב כתב הרא"ם וז"ל ולא שמעתי מנ"ל לסמ"ג הא לימא דהא דרפרם דאמר בגמ' בדותא היא ה"פ הא דהוכיח רפרם ממתני' ומברייתא דב' שעירי בדותא היא דאין משם הוכחה וכדדחי הש"ס בפי' ולא שיש להוכיח משם דיש עירוב והוצאה היפך דברי רפרם דלא נאמר אלא בדרך דחייה בלשון דילמא וכו' אלו דבריו וזה דעת רש"י דלא חש להצד הא' לסוגייא זאת דכריתות ואף דמרן בב"י סי' תרי"א כתב על דברי הרא"ם אלו וז"ל ולי נראה דאי בדרך דחייה וכו' לא הו"ל לאסוקי להש"ס ולומר אלא דרפרם בדותא היא וכו' עכ"ל והמה דברים נכונים לכאורה מ"מ כיון דחזינן לש"ס דפרק ב' שעירי דלא דחו לדברי רפרם משמע דאינו אלא דחייה בעלמא ובדרך דילמא ודינא דרפרם כדקאי קאי ובהכרח צריך לפרש בסוגייא דכריתות כדפי' הרא"ם ז"ל ולא ס"ל כדכתבו התוס' דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר ורש"י ז"ל לא סבר לה הכי בהנחה מונחת אלא לצד אחד וצידד וכתב א"נ וכו' דיש עירוב וכדעת התוספות וביומא החליט המאמר כאי נמי שהוא כדעת התוס' שהוא יותר מרווח נמצא דברי רש"י נכונים ומבוררים. וזה נראה דעת הרי"ף והרא"ש בפ"ק דביצה דכתבו דיש עירוב ביוה"כ מברייתא דערובין דף ל' אמרו להן בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה"כ אמרו להם אבל וכו' וז"ל ש"מ בין ב"ש בין ב"ה ס"ל דמערבין לגדול ביוה"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות כשבת וכן הלכה עכ"ל ולא פשטו מש"ס דכריתות דאיכא למדחי כדדחי הרא"ם כדכתיבנא ורש"י ז"ל להצד הא' דכתב דליכא עירוב ביוה"כ לא קשיא ליה מהא דעירובין דמוקי לה כפשטא בעירובי תחומין וכמו שגמגם מרן בב"י סי' תרי"א והיא דחיה גמורה ואדרבא קשה על הרי"ף והרא"ש דמאי פשטו מינה ואף שהרב תפארת שמואל בין בנימוקיו על הרא"ש בין בנימוקיו על הטור דחי לה וז"ל ולי נראה דלק"מ דאי אתחומין קאי מה הקשו ב"ה לב"ש דהיאך מערבין בתחומין ביוה"כ דבעינן סעודה הראויה וכו' דילמא הא דמערבין ביוה"כ היינו ברגלים דאמר שביתתי במקומי אלא על כרחך אחצרות קאי ובעינן פת ודוק אין דבריו מובנים דדברים כאלו שייך כשמקשים זה לזה מדבר שבחוץ כגון מכתוב או ממשנה או ברייתא שייך לומר דמאי קושיא אימא דהכתוב או המשנה וכו' איירי בהכי אבל כשאומרים זה לזה אי אתה מודה לי וכו' ודאי דיודע דמודה לו במה שממנו סתירה לחבירו והכא ודאי דיודע דמודה לו דגם בעירוב דסעודה מערבין לגדול ביוה"כ וא"כ עדיין י"ל דבתחומין דוקא איירו ודברי מרן נכונים. ונראה לענ"ד דזה כונת רבינו ישעיה שתפס על הרי"ף וז"ל ואינו נראה לי מה שדקדק מכאן דיוה"כ צריך עירובי חצירות דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי אלא בעירובי תחומין שאף יו"ט נמי צריך אבל עירובי חצירות מנ"ל עכ"ד וכתב עליו הרא"ם בנימוקיו על הסמ"ג וז"ל ולא ידענא מנ"ל לר"י דההיא וכו' איירי בעירובי תחומין וכו' אי משום דהסוגייא איירי בעירובי תחומין אימא ה"פ אי אתם מודים לי וכו' בין עירובי חצרות בין עירובי תחומין וכו' עכ"ל והכי מתפרשין דברי ר"י דהיאך מדקדק מכאן דיש עירובי חצירות ביוה"כ דההיא לאו בעירובי חצירות קא מיירי בהכרח אלא בעירובי תחומין דוקא נאמר והכי מסתברא כיון שאף ביו"ט נמי צריך עירובי תחומין אבל עירובי חצירות לא והיינו הקושיא בעצמה שהקשה הרא"ם אח"כ לעצמו וז"ל אך קשה וכו' יעו"ש באופן דליכא הוכחה מההיא דכל מערבין עוד קשיא לי על הרי"ף והרא"ש דמאי מייתו מההיא דעירובין דאיכא עירובי חצרות ביוה"כ אימא דהתם איירי ביוה"כ שחל בשבת וה"ק להו אי אתם מודים דמערבין לגדול ביוה"כ בדאיכא צורך עירוב דהיינו כשחל בשבת ואף דלא חזי לאכול ואה"נ דביוה"כ דחול א"צ לערב באופן דבראיה זאת איכא למשדי נרגא טובא ואין ממנה מקום לאתמוהי על רש"י להצד שכתב דאין עירוב והוצאה ליוה"כ ואחרי כל הכתוב חמותי ראיתי מ"ש רש"י ביבמות דף ל"ד ע"א ד"ה אם היתה שבת וז"ל אבל משום יוה"כ וכו' דאין עירוב וכו' והכי מפרש בכריתות וכו' עכ"ל וכל אשר בתוכו יתמה דבכריתות הוי איפכא דקאמר הא דרפרם בדותא היא וכו' מוכרח דדבריו אלה אזלי כהצד הא' שכתב בסוטה וקא מפרש מ"ש בדותא היא להכרח ולא לדין וכדכתיבנא לעיל וזה מופת חותך וחדאי נפשאי שאחרי זה ראיתי להרשב"א בחי' ליבמות הקשה כן לרש"י מההיא דכריתות ותירץ כדתריצנא יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
כסף משנה · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ה׳
וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך וכו'. כתב הרא"ש בשם ר"י וריב"א דהני ענויים אע"ג דבגמרא מפיק להו מקראי אסמכתא בעלמא נינהו והביא כמה ראיות לדבר ומה"ט מקילינן בהו ואמרינן (יומא ע"ג:) המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר"א וחכמים אוסרים ומדאסרי רבנן ע"כ בדליכא סכנה עסקינן ואי איסור נעילת הסנדל מדאורייתא היכי שרי ר"א ובגמרא (דף ע"ז:) נמי אמרינן ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ומי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואי סיכה ורחיצה דאורייתא נינהו היכי מקילינן בהו הכי אלא ודאי מדרבנן נינהו. והר"ן הקשה על זה וכתב שנראה לו דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מריבוייא דשבתון אתי וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרם הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה להתענג וכן דעת הרמב"ם דכלהו מדאורייתא נינהו אלא דלא מיחוורא לי מהא דתניא לקמן התינוקות מותרים בכלם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דמותרים בכולם דקאמר היינו דמותר לגדולים לרחצם ולסוכן והא הני ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי הני מינייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרים בכולם ולא אשכחנא בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרים בכולם ואפילו ע"י גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר אא"א דאורייתא נינהו היכי שרי עכ"ל. ול"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ"ש שאר דברים ואע"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן. ולדעת הטור שכתב שכדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה כך מחנכין אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי דההיא דהתינוקות מותרים בכולן בשלא הגיעו לחינוך היא וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיעו לחינוך:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
שער המלך · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ה׳
וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'. הנה הר"ן הקשה לדעת רבינו מהך דתניא פ' יה"כ דף ע"ח ע"ב התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ"ל יע"ש. וק"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תקשי ליה שהרי ממ"ש הר"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ומש"ה באיסורים דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים. אמנם לר"י דספוקי מס"ל התם אי ב"ד מצווין אע"ג דבאיסורין דרבנן ס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגיא דפרק חרש דבעי למפשט התם דקטן אונס אין ב"ד מצווין להפרישו מברייתא דקתני בן חבר כהן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן הרי אע"ג דאיסורא דרבנן הוא קתני בברייתא אין חוששין שמא יאכילנו ואם מצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דלהאכילו בידים אסור דאל"כ מאי אין חוששין דקאמר וכ"כ הר"ב מש"ל בה' מאכ"א יע"ש וכיון שכן קשה דתקשי ליה לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע"ג דאיסורא דרבנן הוא מ"מ להאכילו בידים אסור וצ"ע כעת: תו ק"ל לדעת הר"ן והרשב"א דבאיסורא דרבנן מאכילין אותו לתנוקות בידים ואפילו בהגיע לחינוך מהא דגרסינן ר"פ מפנין מפנין תרומה טהורה ודמאי כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר כו' ופרכינן עלה בגמ' פשיטא ל"צ דמנחא ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזיא ליה אסירא קמ"ל כיון דחזיא לכהן ש"ד ותו פרכינן עלה אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן והשתא א"א דאיסורא דרבנן מאכילין לתינוק בידים א"כ טט"מ אמאי אין מטלטלין אותו כיון דחזיא לקטנים דומיא דתרומה טהורה דשרינן לה לטלטלה מטעמא דחזי לכהן וליכא למימר דבעינן מידי דחזי לגדולים אבל כל דלא חזי לגדולים לא יהיב דעתיה עלויה ומקצה דעתו מיניה דהא ליתא דמי גרעי קטנים משברי זכוכית ותורמוסים יבשים דמפנין אותן מפני שראויין לנעמיות ולעורבים וא"כ כ"ש מידי דחזי לקטנים דמטלטלין אותן והיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו הר"ן והרשב"א דאיסורים דרבנן מאכילין אותו בידים אלא דוקא באיסורין דרבנן דלית בהו תקנתא להיתרא משא"כ טבל כיון דבידו לתקוני לא ספינן להו איסורא בידים וכעין זה ראיתי להרב פר"ח סימן תרי"א סק"א שחילק כן יע"ש אלא שראיתי להרשב"א ז"ל בחי' יבמות בפ' חרש שהקשה לפי דעתו ז"ל מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל"א מערבין בדמאי כו' אבל לא בטבל ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא בטבל טבול מדרבנן ואי איסור דרבנן מאכילין אותו בידים אמאי אין מערבין כיון דחזי לקטנים ואמרינן התם דמערבין לגדול ביה"כ מטעמא דחזי לקטן שאינו בר עונשין ותי' הוא ז"ל דיה"כ שהמאכל עצמו מותר הוא אלא דיומא הוא דקא גרים ומשו"ה כל דחזי לקטנים מערבין משא"כ טבל טבול מדרבנן כיון דהמאכל אסור כל דלא חזי לגדולים אין מערבין יע"ש: הנה מבואר מדבריו דס"ל דבטבל טבול מדרבנן מאכילין אותו בידים אע"ג דאיתי' בתקנתא וכיון שכן קשה מההוא דפ' מפנין. ואפשר ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א ז"ל בפ' מפנין וז"ל דמאי הא לא חזי ליה כו' איכא למידק אמאי אצטריך ליה למימר הכי כו' יש מעמידי' הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל וע"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות כו' אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה עכ"ד יע"ש. וא"כ ה"נ גבי טבל טבול מדרבנן אסור לטלטלו מה"ט דכיון דחזי ליה למחר כשהוא מתקנו מסתמא מקצה דעתו מניה ולא יהיב אדעתיה ליתנו לקטנים אלא שמדבריו שם נראה שהרשב"א ז"ל לא החליט דעתו ז"ל להיכן נוטה אי כדעת יש מעמידים הגירסא או כדעת התוס' שכתבו דל"ג ליה ומריהוט לשונו משמע שדעתו ז"ל נוטה יותר לדעת התוס' ותו שנראה פשוט שאפילו ליש מעמידים הגירסא שכתב הרשב"א שניא היא הכא דכיון דמזונותיו עליו כחזי לדידי' דמי וצ"ע כעת: ודע דמסוגיא דפ' הישן דכ"ח נראה שיש להוכיח כדעת הר"ן דשאר עינויים דרבנן כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופרכינן עלה י"הכ מדר"י א"ר נפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ"ל והשתא לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד"א דנשים פטורות קמ"ל. תו ק"ל מהך סוגיא לפי מ"ש רש"י בפ' אלו דברים דף ס"ח ע"ב ד"ה כל האוכל וז"ל בפרק בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמ"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבע"י כו' ולפי הנראה רש"י ז"ל סותר את עצמו ממ"ש בפ' יו"הכ דפ"א ע"ב ד"ה ותנא עצם עצם וזה לשונו מדאיצטרך ליה למיעוט לתוספות החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוספין כו' ואלו לפימ"ש כאן משמע שמפרש מ"ש בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועיני' מאי עביד ליה כלומר דלתנא דעצם עצם דמעטיה מעונש ומאזהרה לית תוספת לעינוי כלל מדאוריית' וכ"כ הר"ב לח"מ ז"ל שדעת רבינו לפרש כן וכתב עוד שם דרבינו ז"ל סובר דמ"ש בפ"ק דר"ה דף ט' ור"ע האי ועיניתם מאי עביד ליה הכונה לומר דלר"ע לית תוספת בעינוי כלל שלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ק' טובא דאם כן כשתירץ בגמר' לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעטה מעונש כו' אמאי לא פריך בגמרא הניחא למ"ד תוספ' דאוריית' אלא לתנא דעצם עצם ולר"ע דלית ליה תוספת עינוי דאוריי' מאי איכא למימר אלא משמע דתוספת יה"כ לכולי עלמא דאורייתא וצ"ע כעת: ומ"ש רבינו אסור לרחוץ בו בפרק יה"כ דע"ו ע"ב אמרי' רחיצה וסיכה מנ"ל דאקרי עינוי דכתיב לחם חמודות כו' אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל אמר מר זוטרא בר טוביא אמר קרא ותבא כמים בקרבו כו' ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכ' שהיא כשתיה כו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא נפקא דכתיב וסוך לא סכתי ע"כ. ויש לדקדק טובא דבפ' ואלו מגלחין דף ט"ו ע"ב אמרי' אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ופי' רש"י דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והוא תימא שהרי בפרק יה"כ הוה בעי למילף מהכא ודחי לה משום דתנא איפכ' קא נסיב לה ועיין בהר"ב ל"מ בפרק ה' מה' אבל דין ג' שהקשה כן והניחו בצ"ע ולפי הנרא' מדבריו שם שגירסתו שם בפרק אלו מגלחין היתה כפירוש רש"י ע"ש. ולע"ד נ"ל ליישב על פי מ"ש התוס' בפרק אמר ר"ע דף פ"ט ע"א ד"ה אע"פ שאין ראיה לדבר וז"ל מיהו ראיה גמורה ליכא משום דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן וקשה לר"י דבפ"ב דיומא קאמר דרחיצה דמקרי עינוי מנ"ל אמר מ"ז מהכא ותבא כמים כו' ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר משום דמים דומיא דשמן ואומר ר"י דפריך הכא דאי חשיבה ראיה גמורה דרחיצה כסיכ' כדקאמרת לא הוי ליה להאי תנא למיעבד מינה אפילו זכר בעלמא עכ"ל ואם כן איכא למימר דבפרק יוה"כ דבעי למילף עיקר מילתא דרחיצה מקרי עינוי כסיכה מקרא דותבא כמים דחי לה שפיר דאם איתא דחשיבא ראיה גמורה למילף מינה דינא דרחיצה כסיכה לא היה ליה לתנא למיעבד אפילו זכר בעלמא אמנם לבתר דמייתינן מקרא דוסוך לא סכתי דרחיצה מקרי עינוי כסיכה והשוה הכתוב רחיצה לסיכה לענין עינוי אם כן מצינן שפיר למילף מקרא ותבא כמים דרחיצה בכלל סיכה כיון שמצינו בלא"ה דהשוה הכתוב רחיצה לסיכה ומשום הכי בפ' ואלו מגלחין קאמר דאע"ג דבקרא לא כתיב אלא ואל תסוכי שמן רחיצה בכלל סיכה מקרא דותבא כמים דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דבלא"ה שמעינן לה כיון דרחיצה חשיבא עינוי כסיכה ומה שלא פירש רש"י דרחיצה בכלל סיכה מקרא דוסוך לא סכתי דאפקיה לרחיצה בלשון סיכה י"ל דהוצרך רש"י לפרש כן משום דבפרק יה"כ קאמר ואי בעית אימא רחיצה דאקרי עינוי מנ"ל מדכתיב ולאביתר הכהן כו' ומשמע דכאותו אב"א עיקר מדהביאוהו הרי"ף והרא"ש והשמיטו תירוץ דרב אשי יע"ש ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונטרס תיה"ך מ"ש בזה וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' דפ' ר"ע שכתבנו יע"ש ודוק: והתוספות ז"ל בפ' יה"כ ד"ה מנין לסיכה הקשו וז"ל תימה לי אמאי אצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהא קרא נפקא מותבא כמים כו' ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים היינו אוסרים אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא הוה כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה עינויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן עכ"ל: וראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גו"ה די"ב כלל מ"ז שהקשה במ"ש דכמה ענויים הי' עושה דאם כן היכי כתבו לעיל בד"ה מנ"ל וז"ל וי"ל דהאי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר כו' אלא ודאי אסיכה קאי ודילמא אשאר עינוים שהיה עושה קאי כמ"ש הכא וכן קשה דלעיל היכי קאמר אשכחן סיכה ודילמא להתענות דכתיב אשאר עינוים דעבד וכ"ת תלמוד' קאמר הכי לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים אם כן מאי מקשה התוספ' דלמא להתענות אסיכה קאי וממ"נ קשיא עכ"ל יע"ש ולע"ד נראה ליישב ולומר דודאי תלמודא דקאמר אשכחן סיכה היינו לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים בקרבו דמהשתא אין סברא לומר דלהתענות אשאר עינויין שעשה קאי משום דפשטיה דקרא דכי קא"ל מלאך מן היום אשר נתת לבך להתענות אלחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי דכתיבי בהדיא לעיל מיניה קאי ולא אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב אלא דאי לא הוה כתיב קרא דותבא כמים כו' הוה דחקינן לאוקומי קרא דלהתענות אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב כי היכי דלא נילף מינה דסיכה חשיבא עינוי ומשום הכי לעיל בד"ה מנ"ל קשיא להו להתוספ' שפיר דאכתי מנ"ל דלהתענות אסיכה קאי דילמא אלחם חמודות דכתיבי לעיל מיניה בהדיא קאי ואהא תי' דהאי לאו עינוי כו' וכיון שכן ע"כ אסיכה קאי דאשאר עינויים אין סברא כיון דלא כתיבי בהדיא בההוא קרא כנ"ל ודו"ק: עוד הקשה הרב הנז' במ"ש דלמא חד משאר עינויים כו' דא"כ אי לא הוה ותבא כמים בקרבו הוה אמרינן דלא גמרינן סיכה מדניאל א"כ רחיצה דלא גלי במקום אחר דהוי עינוי אלא נפ"ל מוסוך יתירא נימא דלא ניגמר מדניאל ולהתענות אשאר עינויים קאי יע"ש ולע"ד לק"מ דרחיצה נפ"ל מדאפקיה קרא בלשון סיכה ש"מ דחשיבא כסיכה וזה פשוט: ודע שכפי דעת רבינו שכתב בפ"ג מה' אלו דין ט' דסיכה בין של תענוג בין אינה של תענוג אסורה יש ליישב שפיר קוש' התוס' דמשום הכי אצטריכו תרי קראי דאי מקרא דדניאל הו"א דוקא של תענוג מדכתיב להתענות כמ"ש התוס' להכי אצטריך קרא דותבא כמים למילף אפילו שאינה של תענוג ודייקא נמי לישנא דמתניתין דקתני מנין לסיכה שהיא כשתיה דמשמע כשתי' ממש דאין חילוק בין של תענוג לאין של תענוג ואי מקר' ותבא כמים הוי אמרינן דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה דומיא דשמן דמש"ה קתני מתני' דאין ראיה לדבר וכמ"ש התוס' בפרק ר"ע ואפשר שמכח קושיא זו הוציא רבינו דין זה ולא מהירוש' לבד כמ"ש ה"ה ודו"ק. ודע שהתוספו' ז"ל בפ' ואלו מגלחין דף הנז' ד"ה לא אשארה הקשו דמ"ש בט' באב ויה"כ אסור לרחוץ אפי' אצבעותיו ובאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הא תרווייהו מסיכה נפקא אבילות מואל תסוכי שמן ויה"כ מוסוך לא סכתי וכתבו משם רשב"ם דלפי מאי דמסיק בפ"ק דתעניות דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ה"ה ט"ב ויה"כ כו' יע"ש ויש לדקדק ממ"ש הגמיי' משמו בפ"ג מהלכו' הנז' והביאו מרן הב"י סימן תרי"ד וז"ל ופיר' רשב"ם וריב"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת כו' וקשה דמאי איריא הסיך רגליו משום הכון לקראת כו' הא בלא"ה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמו שכתבו התוספות משמו ויש ליישב בדוחק: מעשה חושב (סד) קשה דתקשי לי' לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן. למ"ש המג"א סי' רס"ט ס"ק א' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ע"ש. לק"מ מהך ברייתא דהתנוקות מותרין בכולן לר"י משום דשאני תרומה דרבנן דאסורה מצד עצמ' ולא דהזמן קא גרים כמו ביוה"כ והיינו אי אמרינן דשאר עינויים מדרבנן אבל להרמב"ם דס"ל דמדאורייתא נינהו פשיטא דאין לחלק בזה ומש"ה שפיר הקשה הגאון המחבר ז"ל. מ"מ אפילו אי ס"ל להר"ן עצמו דאפילו איסור דרבנן דלאו יומא קא גרים נמי מאכילין אותו לקטן בידים וברייתא דיבמות דבן חבר כהן אפילו בתרומה דאורייתא מיירי מ"מ לא מצי הש"ס דיבמות למיפרך אר"י אי ס"ל דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ומוקי להברייתא דיבמות דבן חבר כהן בתרומה דרבנן מהא דהתנוקות מותרין בכולן משום דאיכא לשנויי דשאני דבר היתר בזמן האסור מדבר האסור בעצמו ועיין מג"א סי' שמ"ג מ"ש בשם הר"ן ועיין בחידושי הרשב"א פ' חרש ומביאו הגאון המחבר לקמן דנחית לסברא זו שכתב המג"א לחלק בין דבר האסור מעצמו לדבר המותר ויומא קגרים לאסור. לענין זה דלא תקשי האי דאין מערבין בטבל דרבנן וצ"ע: (סה) לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הם מדאורייתא כו'. לכאורה קשה דלהר"ן מי ניחא הא אכתי קשה אמאי לא משני דעדיפא מינה דקרא איצטרך לחצי שיעור דנפקא לן דאסור מה"ת מרבוי דכל חלב והיינו לאיסור ולא לעונש ואזהרה וזה מדר"י אמר רב לא נפקא וסד"א דנשים מותרות משו"ה איצטרך האי קרא דהאזרח לרבות את הנשים לח"ש. ואין לומר דח"ש דאסור מה"ת הוא מסברא דחזי לאצטרופי וא"כ תו אין חילוק בין איש לאשה דז"א שהרי כתבו התוס' ביומא דף ע"ד ריש ע"א בד"ה כיון כו' דעיקר טעמא דר"י הוא מקרא דכל חלב אלא דמשום שהי' ס"ד לומר דקרא לכוי לחודי' איצטרך מש"ה יהיב טעמא דחזי לאצטרופי דמה"ט דרשה גמורה היא לח"ש וא"כ הא י"ל דסד"א כיון דלית בח"ש עונש ואזהרה דנשים מותרות בח"ש מש"ה איצטרך קרא דהאזרח לרבויינהו. ונ"ל דהנה הש"ס בפ' הישן בעי לשנויי לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת האי האזרח מאי עביד לי' ואיצטרך למימר התם דאתי לתוספות עינוי דיוה"כ ודע דלמאי דקאמר הש"ס התם דאצטריך האזרח לרבות נשים לתוספות עינוי היינו משום דלית בי' עונש ואזהרה ולא נפקא לי' מדר"י א"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש כו' וא"כ קשה מנ"ל תו דח"ש אסור מה"ת לאשה כיון דלא אתי אלא מרבויא דכל חלב ולא מסברא דחזי לאצטרופי לחוד וכמ"ש התוס' שהבאתי לעיל. ודוחק לומר דילפינן גם זה מהאזרח והיינו דכיון דנשים חייבות בתוספות עינוי דיוה"כ אע"פ שאין בו עונש ואזהרה א"כ גם בכל מקום אמרינן כן דילפינן במה מצינו מהתם דהא רק לענין עונש בלבד אצטריך היקשא. וגם דוחק לומר דהאזרח גלוי מלתא היא שההיקש קאי אפילו על דבר שאין בו עונש ואזהרה נמי שגם בי' השוה הכתוב אשה לאיש, כ"ז הוא דוחק. ועוד דא"כ הא לפירש"י בפסחים דאיכא מ"ד דס"ל דאין אדם מוזהר על תוספות עינוי דיוה"כ וכ"כ הלח"מ בדעת הרמב"ם שהוא ג"כ ס"ל כן מאי איכא למימר גם קשה כן משאר איסורים דאין בהם עונש ואזהרה כגון תוספות שביעית וכדומה מנ"ל דנשים חייבות בהן. וע"כ נראה דעד כאן לא קאמר הש"ס התם אלא בתוספות עינוי דיוה"כ דכיון דקרא דבעצם היום מיעטינהו לנשים מעונש ומאזהרה כדאמרינן ביומא דף פ"א א"כ י"ל דאימעוטי נמי נשים מהיקשא הנ"ל כיון דההיקש הוא במקום העונש אבל בשאר איסורי תורה דממילא לית בהו עונש ואזהרה ולאו משום מיעוטא א"כ פשיטא דאין חילוק בין אשה לאיש דכיון דגם אשה חייבת על עיקר העבירה. א"כ חייבת נמי באביזרייהו דידהו כגון תוספות שבת ותוספות שביעית וחצי שיעור ושבועה בלי שם לדעת הראב"ד ז"ל וכהנה רבות: וא"כ לפ"ז ממילא לא קשה קושיית הגאון המחבר על הרמב"ם ז"ל דס"ל דשאר עינויים מדאורייתא מהא דלא משני בש"ס עדיפא מינה דקרא דהאזרח אתא לשאר עינויים דנפקא להו מקרא דשבת שבתון ולית בהו עונש ואזהרה וסד"א כו' וכנ"ל דז"א משום דמה בכך דלית בהו עונש ואזהרה הרי ליכא בהו מיעוטא למעטינהו מעונש ואזהרה אלא דממילא ליכא בהו עונש ואזהרה. וא"כ פשיטא דאין חילוק בהם בין אשה לאיש וכנ"ל ובודאי דגם נשים חייבות בהו כמו בח"ש וכדומה וא"כ הרי לא מצי הש"ס לשנויי דהאי קרא דהאזרח אצטריך לחייבי נשים בשאר עינויים ודוק. ואע"פ דלפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות להכריע כשיטת הסוברים שגם לענין שבועה אסור מה"ת בח"ש אע"ג דהוא רק על כזית נשבע משום דכיון דטעמא דח"ש אסור מה"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והא סברא זו שייך לומר נמי בשבועה עד כאן תוכן דבריו. הרי משמע מזה דלא סבירא ליה להר"ן ז"ל כתוספות יומא הנ"ל שכתבו דסברא דחזי לאצטרופי צריכה רק לגלוי מלתא דכל חלב אתי נמי לח"ש אלא דס"ל דמשום הך סברא לחוד דחזי לאצטרופי אסור מה"ת ח"ש ולפ"ז הרי אפשר דח"ש אסור גם לנשים מסברא זו דחזי לאצטרופי דבזה אין חילוק בין איש לאשה וכנ"ל ומשו"ה ניחא להר"ן הא דלא משני הש"ס דעדיפא מינה לענין ח"ש וכנ"ל ולכן הקשה המחבר רק להרמב"ם ז"ל: ואפשר לומר דהגאון המחבר ז"ל כתב להוכיח כהר"ן דשאר עינויים דרבנן והוכחתו היא רק להר"ן לשיטתי' דס"ל דהא דחצי שיעור אסור מה"ת הוא מכח הסברא דחזי לאצטרופי לחוד ולא מגזה"כ מרבוי דכל חלב וא"כ הרי לא מצי הש"ס לשנויי דאיצטרך האזרח לאסור על הנשים ח"ש משום דזה ידעינן מהך סברא דחזי לאצטרופי ולכן כתב והשתא לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא כו' אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא אצטריך לשאר עינויים דלית בהו עונש ואזהרה וסד"א דנשים פטורות קמ"ל דחייבות. מ"מ אכתי קשה דמנ"ל דנשים חייבות בשאר איסורי תורה שאין בהם עונש ואזהרה כגון חמץ בע"פ מו' שעות ולמעלה וכן טעמו ולא ממשו וכהנה רבות אלא ע"כ כמו שכתבתי דדוקא גבי תוספות עינוי דיוה"כ הוי ס"ד למימר הכי מכח מיעוטא דבעצם היום דמעטינהו מעונש ואזהרה ולכן אי לאו האי קרא דהאזרח הוי אמינא דנשים אינן חייבות בתוספות עינוי משום די"ל דכי היכי דאימעוטי נשים מעונש ה"נ אימעוטי מחיובא כיון דהיקשא דידהו לאנשים בעונש כתיב וכנ"ל אבל בשאר איסורי תורה דליכא בהו מיעוטא אלא דממילא לית בהו עונש ואזהרה פשיטא דאין בהם חילוק בין אשה לאיש ובודאי דגם הנשים חייבות בהן: [אמר נכד המחבר המבלבה"ד עיין פמ"ג בפתיחה כוללת ועיין מנחת חנוך מצוה ח' שהאריך בזה עיי"ש]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות שביתת עשור פרק א׳
ו׳
שורש תוספת יוה"כ וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם כו'. ע"כ. הנה רבינו כתב דיש תוספת לעינוי מקרא דועינתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ואלו בענין תוספת מלאכה לא כתב. וביומא דפ"א דדרשו קרא דועינתם לתוספת עינוי דרשו ג"כ תוספת מלאכה מסיפיה דקרא דכתיב תשבתו שבתכם וכתב ה"ה ז"ל שרבינו פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם היום הזה הכתוב גבי עונש ואזהרה ומפני שמצא ברייתא אחרת המסייע לזו והיינו ההיא דר"ח מדפתי דדריש קרא ועניתם לומר שכל האוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי פסק כאותה ברייתא. אבל הרי"ף ז"ל משמע ליה דשתי ברייתות הללו לא פליגי וכתב לשתיהם באומרו דליכא עונש ואזהרה אבל איכא איסורא. עוד כתב שרבינו פסק כר"ע בפ"ק דר"ה ד"ט דס"ל דאין איסור בתוספת דדריש קרא דועניתם לומר דכל האוכל בט' כו' את"ד ה"ה ז"ל וכבר תמהו עליו מוהריב"ל והלח"מ והר"ב ק"א ז"ל בדף רנ"ה ע"ג שאם פסק כברייתא דמיעט תוספת ממילת בעצם גם שם מיעטו תוספת לענין עינוי ואיך פסק רבינו תוספת לענין עינוי. וכן במ"ש דלר"ע לית ליה תוספת דדריש קרא לכל האוכל כו' א"כ ליכא תוספת בעינוי ואיך פסק דיש תוספת עינוי מהך קרא דועניתם. והיותר קשה אצלי במה ששם ה"ה מחלוקת בין שתי הברייתות והלא שתיהם נשנו בת"ך בפרשת אמור זו אחר זו ואין ספק דהרי"ף ז"ל ראה לשתיהם ופסקם ובגמרא ששאלו ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה ומוקי לה לדר"ח מדפתי כבר כתב הלח"מ דלא גרסינן ליה ושכן מצא בנוסחא כ"י וגירסא נכונה היא לפי דעתו. והנה הלח"מ ליישב דברי רבינו וה"ה כתב דלא גרסי בברייתא דמיעט לעונש ואזהרה יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי ודין הוא כו' שנמצא שאף מעינוי מיעטו עונש ואזהרה מתוספת אלא מעונש לבד מיעטו ממילת בעצם אבל באזהרה לא שמענו שום מיעוט ומדלא מיעטו ש"מ דאיתיה בכלל אזהרה ולא פסק רבינו כרבינא דאמר דתנא עצם עצם גמר דא"כ אף מיעוט מעונש לא שמענו כי היכי דנימא מדמיעט עונש ש"מ איתיה בכלל אזהרה אלא כרב אחא ור"פ דילפי אזהרה לעינוי מקרא דתשבתו שבתכם והשתא ברייתא אתייא כפשטא ואייתר קרא דעצם עצם למעט עונש ואזהרה מתוספת מלאכה ועונש מתוספת עינוי. ומדמיעט עונש ש"מ דאיתיה בכלל אזהרה והכי ס"ל לר"ח מדפתי ומשו"ה דריש לקרא דועניתם לאוכל בט' כאילו התענה ט' ועשירי ורבי' דיליף לה מקרא דועניתם דרשא פשוטה נקט כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא עכ"ל. וראיתי להר"ב ק"א בדרנ"א ע"ד דחה דבריו הללו חדא דרב אחא ור"פ לא ליישב הברייתא באו דהא תנא דברייתא יליף לאזהרת עינוי מג"ש דעונש דמלאכה ואינהו ילפי לה מקראי דשבת שבתון כו' וראיה לזה דרב אחא דמפיק לה מקרא דשבת שבתון אמרו בגמרא דקרא דתשבתו שבתכם אצטריך לתוספת מלאכה ועינוי ואם ליישב הברייתא הוא בא הרי הברייתא ממעט תוספת ממלאכה ועינוי ושאר הדוחקים שנדחק לומר שרבי' נקט קרא דועניתם אף דלא משמע ליה הכי משום דלא נפקא מינה לענין דינא וגם מ"ש דלא גרסינן בתנא דעצם עצם כו' לא ישרו בעיניו ועוד תמה עליו דאיך יתכן שיהיה כן גירסת הברייתא דודאי כי ממעטינן עונש כרת מן התוספת אכתי ודאי איתיה בכלל אזהרה ועונש ליכא אבל אזהרה איכא וכיון שכן ע"כ לגרוס בברייתא יכול ליתיה בכלל עונש אבל איתיה בכלל אזהרה עכ"ל. ולא ירדתי לעומק דעתו בזה דמי הגיד לו להרב ז"ל שהלח"מ מיאן בזה דודאי כי ליתיה בכלל עונש איתיה בכלל אזהרה ואיסור' שכתב הלח"מ ז"ל היינו הא אלא כיון דאזהרה ליתי' בהדייא בקרא קאמר איסורא וכן נראה בהדיא מדבריו במ"ש דלרבינא ליכא איסור לאו כו' מכלל דלרב אחא ור"פ איסור לאו איכא. ומ"ש דא"כ צריך לגרוס בברייתא יכול איתיה בכלל אזהרה כו' לא ידעתי איך תלה זה בזה דאפשר דאיתיה בכלל אזהרה והתנא לא מיעטו ואדרבא לפי גירסתינו קשה היאך מיעט אותו מאזהרה כמ"ש ודין הוא כו' והלא ק"ו פריכא הוא וכמ"ש הרב עצמו בתחילת ביאור ברייתא הלזו עד שנדחק לומ' דכשחזר התנא ואמר אבל כו' כאן חזר מהק"ו הזה יע"ש. עוד כתב הרב הנז' דלפום מאי דהדר תנא דברייתא ויליף אזהרה לעינוי מג"ש דעונש מלאכ' מינה מתמעט התוספת עינוי מאזהרה שלא יהיה הלמד גדול מן המלמד וכי היכי דבתוספת מלאכה ליכא אזהרה ה"נ בתוס' עינוי וה"נ לרב אחא ור"פ דילפי לאזהרת עינוי משבת שבתון ממילא ליכא ג"כ אזהרה לתוספת עינוי וכו' יע"ש. לזה י"ל דכיון דאיצטריך בתוספת דעינוי למעט מן העונש אף דכבר מיעטו ממלאכה ע"כ דאיכא שום סברא לרבויי תוס' לעינוי אף דליכא איסור תוספת במלאכה דהואיל וכן י"ל דמדלא מיעטו גבי אזהרה בהדייא דאכתי בסברתיה קיימא וכי ילפי' אזהרה ממלאכה אמרינן דון מינה ואוקי באתרין. והדרך השני אשר כתב הלח"מ במ"ב ליישב דברי רבינו דחאו הרב שם ולקוצר דעתי דרך ישר ליישב דברי רבינו ולא דברי ה"ה כמו שהבין הרב שם יע"ש והדרך אשר ישר בעיניו בדף רנ"ה ע"ב לדעתי בחזקת סכנה הוא עומד שכת' דר"ע דיליף במסכת ר"ה מבחריש ובקציר לאסור חריש של שישי' לשביעית וכן קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית לית ליה תוספת חול על הקדש בשבתות וי"ט דשאני התם דאיסורא אתי עלה משום שביעית עצמו ותלמוד' דמייתי התם ברייתא זו ללמוד ממנה דמוסיפי' מחול על הקדש לאו מר"ע יליף לה אלא מר"י דיליף ליה מועניתם והגמרא דקאמר האי ועניתם מאי עביד ליה הכי קאמר לדידיה ודאי סיפיה דקרא דתשבתו שבתיכם לא דריש ליה לתוספת שבתות וימים טובים דא"כ בחריש ובקציר למה לי דא"כ רישי' דקרא דועניתם מאי דריש ליה דתוספת עינוי לבד או שום דרשא אחרינא וקאמר תלמודא דאיכא דרשא אחרינא בהאי קרא והיינו ההיא דר"ח מדפתי והכוונה לומר דיתכן דר"ע ידרוש הכי ולית ליה תוספת אפי' בעינוי לבד ובספיקא תלייא מילתא והיא היא מאי דקאמר תלמודא בסוגיין ותנא דעצם עצם האי ועניתם מאי עביד ליה כלומר דריש ליה לאיסו' תוספת לעינוי ועצם לא מיעט אלא לאזהרה או דילמא אית ליה דרשא אחרת בזה ובודאי כי הוה משמע ליה למדרש לתוספת עינוי היינו לעינוי דוקא ולא לתוס' מלאכה דליכא קרא להכי ומשני תלמודא דאצטריך לדרשת ר"ח מדפתי כלומ' דאפשר דתנא דעצם יסבור הכי ואכתי בספיקא תלייא מילתא ומשו"ה פסק רבינו לחומרא בספק זה יע"ש. ולא הונח לי תירוץ זה דאי תלמודא במסכת ר"ה לא הביא ברייתא דחריש וקציר אלא ללמוד ממנה דלר"י יש תוספת מחול על הקדש מה מקום יש להביא ברייתא זו ולא הו"ל להביא אלא ברייתא דדריש קרא דועניתם לתוספת מחול על הקדש ואי בר"ע מספ"ל אי אית ליה תוספת אפילו בעינוי משום דאפש' דאף בעינוי לית ליה תוספת מאי בעי ור"י תוספת מחול על הקדש מנ"ל ומי הגיד לנו דר"י אית ליה תוספת עד דנבעי מנ"ל הא כי היכי דלר"ע לית ליה ה"נ לר"י לית ליה גם מ"ש דדרשא דועניתם לא מצי דריש ר"ע כדדריש ר"י דא"כ בחריש ובקציר למה לי לפי דבריו שכתב דמקרא דבחריש ובקציר אין ללמוד תוספת לשאר ימים טובים דשאני התם דאיסורא משום שביעית עצמו אכתי אפ' דידרוש ר"ע קרא דועניתם לתוספת ימים טובים משום דהתם ליכא למשמע לחריש של שביעית דהא דחריש של ערב שביעית דעיקר טעמא משום שהוא גדר בשביעית אפילו כי חריש שלשים יום קודם אסיר וכן בקציר של מוצאי שביעית לעולם אסור משא"כ בשאר תוספת של ימים טובים דאינו אלא תוספת כל דהו להכי אצטריך חריש וקציר. גם מ"ש דה"נ דפריך ותנא דעצם עצם קרא דועניתם מאי עביד ליה הכוונה לומ' דמספקא ליה אי דריש ליה לתוספת עינוי או לדרשא אחרת ולא מספקא ליה אלא לעינוי ולא לתוס' מלאכה כו' זה לא ידעתי אמאי לא מספקא ליה לענין מלאכה אי דריש לתשבתו שבתכם לשאר שבתות וי"ט כדדריש תנא דברייתא שם וכי מיעטיה מבעצם היינו לענין עונש ואזהרה אבל איסורא מיהא איכא ועיין עוד בדרך הב' מ"ש שם כי הוא דחוק הרבה מצד עצמו ועיין עוד במ"ש בביאור הסוגייא דקאמר רבינ' תנא עצם עצם יליף מופנה יש לעמוד בכל דבריו ואין הפנאי מסכים. ומ"מ לקוצר דעתי רבינו ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב בס' המצוות בשורש השני שכל דבר הנלמד באחד מי"ג מידות או מריבוי הכתוב ולא מצינו להש"ס שאמרו שהוא מדאורייתא חשיב דרבנן ואע"פ שה"ה ומרן כ"מ ז"ל בפ"א מהל' אישות משמע להו בדעת רבינו דלא חשיב דרבנן אלא לענין מנין המצוות אבל דינו כדאורייתא לכל דבר יע"ש אנו אין לנו אלא דברי הר"ב לב שמח ז"ל שהכריח בראיות ברורות שדינו כמילי דרבנן ממש לכל דבר וכ"כ בספ' תמים דעים בסימן כ"ג ועיין להר"ב דברי אמת בקו' הט' יע"ש. ובכן אע"פ שאותה ברייתא שבפ' יוה"כ מפיק לתוספת עינוי ותוספת מלאכה ליוה"כ ושבתות וי"ט מקרא דועניתם ומרבוייא דתשבתו שבתכם מאחר דלא אשכחן בש"ס דקרי להו מדאורייתא אלא לתוספת עינוי דיוה"כ אף רבינו ז"ל לא הזכיר מן התורה אלא דוקא לתוספת עינוי ולא לתוספת מלאכה לא ליוה"כ ולא לשאר שבתות וי"ט דומייא דקידושי כסף ושטר דהכסף מד"ס והשטר דאורייתא לדעת רבינו מה"ט דלא הזכירו בש"ס דאורייתא אלא בקידושי שטר ולא בקי' כסף ואע"ג דמחד קרא נפקא לן תוספת עינוי ותוספת מלאכה מ"מ תוספת עינוי מבואר יותר בכתוב דכתיב בט' לחדש וכי בט' מתענין כדאמרינן בש"ס אבל תוס' מלאכה דנפ"ל מרבוייא דתשבתו שבתכם איכא למימר דאינו אלא מדרבנן. איברא שלא מצינו לרבינו בה' שבת שכתב דאיכא תוס' מלאכה בשבת ואפילו מדרבנן ומדברי ה"ה ז"ל מבואר דמדרבנן מיהא אזיל ומודה רבינו דאיכא תוס' בשבתות וי"ט שדקדק וכתב שאין תוס' דבר תורה כו' וחזר וכ' שלא הוזכר בדברי רבינו בה' שבת תוספת כלל מן התו' דמבוארי' דבריו דדוקא מן התורה הוא דלית ליה לרבי' תוספת בשבת וי"ט אבל מדרבנן אית ליה ושוב ראיתי למרן הב"י ז"ל בה' שבת סימן רס"א שכתב על דברי ה"ה ז"ל דדבר תורה שכתב לאו דוקא שהרי מדרבנן נמי לית ליה תוספת מלאכה דאל"כ לא הי"ל להשמיטו יע"ש. מיהו מרן החביב ז"ל כתב בשם הראנ"ח ז"ל דרבינו לא הזכיר דין תוס' מלאכה מדרבנן בפ"ה מה' שבת גבי תקיעות שתוקעין בע"ש להשבית העם ממלאכתם וע"ז סמך ג"כ שלא הביא איסור מלאכה מן המנחה ולמעלה שנתבארה בפסחים מפני שהוא מובן מדין התקיעות יע"ש. ואם כנים הדברים כמ"ש הראנ"ח ז"ל מ"ש בדעת רבינו הנה נכון. והנה בדברי רבינו לא נתבאר כמה הוא שיעור תוס' יה"כ שלא כתב אלא מתחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט כו' והתוס' ז"ל בפרק המביא ד"ל ע"א עמ"ש בגמ' תוס' יה"כ דאורייתא כו' כתבו וז"ל משמע דיש שיעור לתוס' יה"כ מדאצטריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשיכה דעבדי איסורא בדאורייתא כו' ולא הוברר שיעור התוס' הילכך יש להזהר ולהפסיק מבעוד יום עכ"ל וכונתם מבוארת כמ"ש הר"ן ז"ל דכיון דלא היו אוכלים עד שחשיכה ממש אלא עד סמוך לחשיכה ג"כ ע"כ היו מוסיפין קצת דאי אפשר לצמצם דא"כ מאי נימא להו אבל אי תוס' עינוי יש לו שיעור ניחא שלא היו נזהרות בכל שיעור התוס' וקאמר שפיר דמשום טעמא דמוטב שיהיו שוגגין לא אמרינן להו מידי. והר"ן ז"ל כתב וז"ל ולי נראה דכיון שציותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נשאר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא עכ"ל. והרפ"ח ז"ל בה' יה"כ סימן תר"ח כתב על דברי הר"ן ז"ל הללו וז"ל כלומר דלדעת הרמב"ם בפ"ט מה' טומאת מת ודעימיה דס"ל דס' דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן דמדאורייתא כל ס' רחמנא שרייא י"ל דהתוס' נכלל בזמן בין השמשות ולא בעי להוסופי מידי מקמי זמן בה"ש ולפי זה אם הנשים מושכות האכילה בזמן בה"ש לא מחינן בידייהו ואינו נראה לי כן דהכא ע"כ לכ"ע זמן תוס' הוי מקודם בה"ש דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב דהיינו שיתחיל מבעוד יום כדאמרי' בפ' בתרא דיומא. וכן הרמב"ם ז"ל עצמו הזכיר תוספת בפ"א מהלכות שביתת עשור וכן עיקר עכ"ל. ואין ספק דהפר"ח ז"ל לא כתב כן אלא משום דמשמע ליה שמ"ש הר"ן שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק דכוונתו היתה על זמן בה"ש שהוא נשאר בו מחמת ס' ומדתל' הדבר לדעת מי שסובר דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא משמע דלמאן דס"ל מדרבנן אינו כן אלא התוס' בכלל זמן בה"ש. ואם זו היתה כונת הר"ן ז"ל עדיפא מינה הו"ל להרב להקשות בדברי הר"ן ז"ל דאיך תלה דבר זה בפלוגתא זאת דספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא או דרבנן והא מילתא כדנא ידעי לה רבנן דכל ספק שחייבים עליהם אשם תלוי כגון חתיכה אחת משתי חתיכות דאקבע איסורא ודאי כ"ע מודו דמדאורייתא אזלינן לחומרא מדמחייב עלי' קרבן וכיון שכן דבה"ש דיה"כ דמחייב עליה אשם תלוי כמ"ש הר"ן עצמו במס' יומא פ"ב דלדידיה משמע לי' דחשיב אקבע איסורא כמ"ש הרב פר"ח בי"ד סימן ק"י בכללי הס"ס יע"ש וטעמו מבואר לע"ד דס"ל דבה"ש משמש יציאה וכניסה אלא שאין הדבר ידוע איזה רגע הוא הכניסה ואיזה הוא היציאה וכיון שכן הו"ל כחתיכה מב' חתיכות ודאי ומה"ט מחייב עליה אשם תלוי אם כן איך תלה דבר זה בפלוגתא זו דספיקא דאורייתא או דרבנן והא כיון דאקבע איסור' כ"ע מודו בה דמחייב מדאורייתא והי"ל להכריח דתוס' זה הוא חוץ מן הזמן שבה"ש לכ"ע אף למ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן דזמן בה"ש לכ"ע מחייב דאורייתא אשם תלוי וכ"כ הוא ז"ל בפרק יה"כ וז"ל ותוספת זה אי אפשר שיהיה ג"כ בזמן בה"ש שהרי תוספת זה אינו אלא בעשה ובה"ש ספק כרת הוא עכ"ל ועוד שאם כוונת הר"ן ז"ל עד זמן בין השמשות אפילו למ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא דרבנן לא אצטריך קרא להכי דהא קמי שמיא גלייא וכמ"ש בפי' יה"כ דע"ד ע"ב אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא ועיין בדברי התוס' ד"ה אצטריך שלפי דבריה' זמן בין השמשות דמי ממש לכוי שהוא שוה בכל שעה יע"ש. מיהו לזה י"ל דהר"ן ז"ל מפרש דה"ק אטו אצטריך קרא לאתויי ספיקא הא בלא"ה קי"ל ספיקא לחומרא וכמ"ש מוהר"מ בן חביב שם יע"ש ועיין בספר בני דוד ה' כלאים דנ"ח סע"ד שדבריו סתומים יע"ש כי ע"כ נראה לע"ד דמ"ש הר"ן ז"ל שצריך להוסיף איזה זמן חוץ מן הזמן שנשאר בו מן הספק אין כוונתו על זמן בה"ש ממש דהתם ודאי לא תלי בפלוגתא אפי' על כל זמן שמקודם בה"ש כל שהוא נשאר בו משום ספק ועל ספק זמן זה הוא שכת' הר"ן דלמ"ד ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא לא אצטריך קרא דתוס' להזהיר על הספק שהרי הוא נזור משו' ספיקא דאורייתא לחומרא אבל למ"ד ספיק' דאורייתא לחומרא דרבנן אפשר שבא הכתוב להזהיר על הזמן שאדם מסתפק בו ואפילו מסתפק קודם בה"ש ובהכי ניחא אידך דק"ל להפר"ח ז"ל שם על דברי ה"ה שם יע"ש. ובשיטה מקובצת להר"ב כתב וז"ל והתוס' אמרו שמהכא שמעינן דתוס' יש לו שיעור ואומר ר"י דהוא כחצי שעה וה"ה לתוספת שבת וא"ת א"כ מאי האי דאמרינן בפרק ב"מ ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשיכה ודאי מדליקה והא תוספ' היום ואסור. וי"ל דה"ק ספק חשיכה אין מדליקין ואפילו ע"י אמירה לגוי אבל אינה חשיכה הוא אינו מדליק אבל ע"י גוי מדליק משום דשבות בתוס' שרי ועיין להתוס' ז"ל בפ"ק דר"ה ד"ט ד"ה ור"ע שהוק' להם כן ועוד הוסיפו להביא אותה שאמרו בפ' מקום שנהגו דנ"ד אין בין יה"כ לט"ב אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר ומפרש תלמודא התם דספיקו היינו בה"ש. וכתבו ושמא משום דסגי בתוס' כל דהו נקט הכי עכ"ל. מיהו לפי מ"ש הכא בשמעתין דיש לו שיעור עכ"ל כמ"ש הרב ז"ל דמתני' דפ' ב"מ אין מדליקין אפי' ע"י גוי קאמר ואותה שבפר מקו' שנהגו כבר העלו מן הישוב התוס' ז"ל בפרק מקום שנהגו דאגב סיפא נקט לה יע"ש ועיין להרע"ב שם בפירוש המשנה דפרק ב"מ שכתב כדברי הרב ז"ל יע"ש: אך קשה שהטור בה' שבת בסימן שמ"ב כתב בשם ר"י דמותר לומר לגוי להדלי' בה"ש דלא גזרו על שבות של מצוה בה"ש יע"ש. וזה נראה דסותר מ"ש הר"ב הכא לדעת ר"י דמתני' ע"י גוי קאמר ודוחק לומר דמתני' לא איירי בנרות של מצוה דהא עלה דקתני ברישא שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה הדליקו את הנר דהיינו נר של שבת קתני סיפא דספק חשיכה לא ידליק. ומצאתי להמרדכי בפרק הקורא את המגילה שכתב בשם ר"ת דתוספת שבת לאחריו דוקא הוא דאורייתא אבל לא לפניו דהא לא נפקא לן תוספת שבת אלא מקרא דתשבתו שבתכם וקאי לעד ערב דמיניה סליק שהוא תוספת שבת לאחוריו דוקא וניחא ליה בהכי אותה שאמרו בפ"ק דמ"ק דתוספת שביעי לר"י הלכתא גמירי לה ובפ"ק דר"ה קאמר הש"ס דלר"י נפקא ליה תוס' מחול על הקודש מקרא דועניתם יע"ש והשתא ניחא דמקרא דועניתם לא נפקא תוס' אלא לאחוריו ולא לפניו ולהכי אצטריך הלכתא ועיין לתוס' שם בפ"ק דמ"ק יע"ש. והשתא אפשר כי זו היא שיטת התוס' דשמעתין דאע"ג דס"ל דתוספת יה"כ יש לו שיעור מיהו בתוס' שבת ס"ל דליכא תוספת אלא לאחוריו דוקא והשתא ניחא ההיא דמתני' דפרק במה מדליקין וההיא דפרק מקום שנהגו אלא שלא ראיתי מי שהביא שיטת המרדכי הלזו. ואת זה ראיתי עוד להמרדכי שם שכתב עוד וז"ל ואנן קי"ל כר"מ דלית ליה הלכתא לענין תוספת שביעי ולית לן תוס' גבי שבת לפניו מן התורה עכ"ל והרב דברי אמת בקונטריסיו דפ"א ע"ג תמה עליו בזו דנהי דלר"ע לית ליה הלכתא אכתי קרא אית ליה דאיהו דריש קרא דבחריש ובקציר תשבות בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית. ומינה יליף לתוס' שבת וי"ט וכמ"ש התוס' בפ"ק דר"ה ד"ט ד"ה ור"ע עכ"ל. ולע"ד לא ק' מידי דמשמע ליה דתוס' שביעית לא ילפינן לשאר שבתות וי"ט דתוס' שביעי הוא ל' יום ושל שבת וי"ט משהו וכי בעי תלמוד' בפ' קמא דר"ה לר"ע האי ועניתם מאי דריש ביה אינו מפרש כמ"ש התוס' דלר"ע לא אצטריך לתוס' משום דנפקא ליה מתוס' שביעי אלא הכי פריך אי ר"ע דריש קרא דועניתם לתוס' למה לי קרא דבחריש ובקציר לאסור חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הא נפקא ליה תוס' מקרא דתשבתו שבתכם דדרשינן כל מקום שובת כו' מכאן שמוסיפין מחול על הקד' ודרך זה משמע ליה לה"ה בפ"א מה' שביתת עשור לדעת רבינו כמו שיע"ש. ודע שסברת המרדכי הלזו שכתב דתוספת שבת מדאורייתא ליכא אלא לאחריו דקרא דתשבתו שבתכם לא קאי אלא למאי דסליק מיניה זה תלוי בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו עיין בפרק קמא דזבחים ד' ע"ב ועיין להתוס' בפ' השואל את הפרה דצ"ה ד"ה אתמר ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שביתת עשור א׳, מתוך הלכות שביתת עשור שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל