הלכות שמיטה ויובל · פרק ז׳
הלכה א׳
פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין אוֹכְלִין מֵהֶן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ז) "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל". כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִמִּין זֶה מִן הַשָּׂדֶה אַתָּה אוֹכֵל מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת. כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה חַיָּב לְבַעֵר אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַבַּיִת וְזֶהוּ בִּעוּר שֶׁל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ גְּרוֹגָרוֹת שְׁבִיעִית בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁהַתְּאֵנִים בָּאִילָנוֹת בַּשָּׂדֶה. כָּלוּ הַתְּאֵנִים מִן הַשָּׂדֶה אָסוּר לֶאֱכל מֵאוֹתָן שֶׁבַּבַּיִת אֶלָּא מְבַעֵר אוֹתָן:
הלכה ג׳
הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת מְרֻבִּין מְחַלְּקָן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְאָסוּר לֶאֱכל אַחַר הַבִּעוּר בֵּין לַעֲנִיִּים בֵּין לַעֲשִׁירִים. וְאִם לֹא מָצָא אוֹכְלִין בִּשְׁעַת הַבִּעוּר שׂוֹרֵף בָּאֵשׁ אוֹ מַשְׁלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח וּמְאַבְּדָן לְכָל דָּבָר שֶׁמְּאַבֵּד:
הלכה ד׳
הָיוּ לוֹ צִמּוּקִין שֶׁל שְׁבִיעִית. וְכָלוּ הָעֲנָבִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַגַּגּוֹת וְהַפַּרְדֵּסִים שֶׁהֵן הֶפְקֵר. אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ עֲנָבִים בַּגְּפָנִים שֶׁבְּתוֹךְ הַחֲצֵרוֹת אֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַצִּמּוּקִין מִפְּנֵי עֲנָבִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָצֵר. לְפִי שֶׁאֵינָן מְצוּיִין לַחַיָּה. אֲבָל אִם יֵשׁ עֲנָבִים קָשִׁים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵינָן נִגְמָרִין אֶלָּא בְּסוֹף הַשָּׁנָה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הַצִּמּוּקִין בִּשְׁבִילָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ה׳
אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּשָׁנָה וְהָיוּ לוֹ מִפֵּרוֹתָיו הָרִאשׁוֹנוֹת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁפֵּרוֹת שְׁנִיּוֹת מְצוּיוֹת בַּשָּׂדֶה. שֶׁהֲרֵי מֵאוֹתוֹ הַמִּין בַּשָּׂדֶה. אֲבָל פֵּרוֹת הַסְּתָו אֵין אוֹכְלִים בִּשְׁבִילָן. מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמִין לַפֵּרוֹת שֶׁל שָׁנָה אַחֶרֶת:
הלכה ו׳
הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת. כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה יְבָעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית. וְאִם הִתְחִיל בָּהּ הֲרֵי הַכּל כִּמְבֹעָר. וּכְשֵׁם שֶׁמְּבַעֵר אָכֳלֵי אָדָם כָּךְ מְבַעֵר אָכֳלֵי בְּהֵמָה מִן הַבַּיִת. וְאֵינוֹ מַאֲכִילָן לִבְהֵמָה אִם כָּלָה אוֹתוֹ הַמִּין מִן הַשָּׂדֶה:
הלכה ז׳
וּכְשֵׁם שֶׁמְּבַעֲרִין אֶת הַפֵּרוֹת כָּךְ מְבַעֲרִין אֶת הַדָּמִים. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁמָּכַר רִמּוֹנִים שֶׁל שְׁבִיעִית וַהֲרֵי הוּא אוֹכֵל בִּדְמֵיהֶן. וְכָלוּ הָרִמּוֹנִים מִן הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וְנִשְׁאַר אֶצְלוֹ מִן הַדָּמִים שֶׁמָּכַר בָּהֶן חַיָּב לְבַעֲרָן:
הלכה ח׳
כֵּיצַד עוֹשֶׂה. קוֹנֶה בָּהֶן. מַאֲכָלוֹת וּמְחַלְּקָן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אוֹ יַשְׁלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח אִם לֹא מָצָא אוֹכְלִין:
הלכה ט׳
שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְבִעוּר. אֶרֶץ יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק אֶרֶץ אַחַת. עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כֻּלּוֹ שִׁפְלַת לוּד וְהַר שִׁפְלַת לוּד וּמִבֵּית חוֹרוֹן עִם הַיָּם אֶרֶץ אַחַת. וְהַגָּלִיל כֻּלּוֹ הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן וּתְחוּם טְבֶרְיָא אֶרֶץ אַחַת. וְאוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ:
הלכה י׳
כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה. אוֹכֵל מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בְּכָל אֶרֶץ יְהוּדָה כֻּלָּהּ. וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת גָּלִיל. וְכֵן בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
הלכה י״א
וְשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֵלּוּ כֻּלָּן חֲשׁוּבוֹת כְּאֶרֶץ אַחַת לְחָרוּבִין וּלְזֵיתִים וְלִתְמָרִים. וְאוֹכְלִין בַּתְּמָרִים עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּצֹעַר. וְאֵימָתַי הוּא כָּלֶה. עַד הַפּוּרִים. וְאוֹכְלִין בְּזֵיתִים עַד הָעֲצֶרֶת. וּבַעֲנָבִים עַד הַפֶּסַח שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּבִגְרוֹגְרוֹת עַד הַחֲנֻכָּה:
הלכה י״ב
הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לַמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ חַיָּב לְבַעֵר. לְפִי שֶׁנּוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וּפֵרוֹת הָאָרֶץ שֶׁיָּצְאוּ לְחוּצָה לָאָרֶץ מִתְבַּעֲרִים בִּמְקוֹמָן וְלֹא יַעֲבִירֵם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם:
הלכה י״ג
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם אוֹ מַאֲכַל בְּהֵמָה אוֹ מִמִּין הַצּוֹבְעִין אִם אֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית וְחַיָּב בְּבִעוּר הוּא וְדָמָיו. כְּגוֹן עֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה וַעֲלֵי הַדַּנְדַּנָּה וְהָעֵלְשִׁין מַאֲכַל אָדָם. וּכְגוֹן הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִין מַאֲכַל הַבְּהֵמָה. וּכְגוֹן אִסְטִס וְקוֹצָה מִמִּין הַצּוֹבְעִין. וְאִם הָיָה מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ כְּגוֹן הַפּוּאָה וְהַרִכְפָּה מִמִּין הַצּוֹבְעִין אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶם שֶׁהֲרֵי מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ אֶלָּא נֶהֱנִין וְצוֹבְעִין בּוֹ עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה:
הלכה י״ד
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְאֵינוֹ מִמִּין הַצּוֹבְעִים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ לְעֵצִים יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית. אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ אֶלָּא נֶהֱנִין בּוֹ אוֹ בְּדָמָיו עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּגוֹן עִקְּרֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה וְהָעַקְרְבָנִין:
הלכה ט״ו
קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּרְעִינִין יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶם שְׁבִיעִית אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶם. לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִים יֵשׁ לָהֶם וְלִדְמֵיהֶם שְׁבִיעִית וּבִעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין יֵשׁ לָהֶן וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית אֲבָל אֵין לָהֶם בִּעוּר. אֲבָל לְעָלִים שֶׁלָּהֶן יֵשׁ בִּעוּר:
הלכה ט״ז
אֵיזוֹ הִיא שְׁעַת בִּעוּר הֶעָלִין בְּעֵת שֶׁיִּבּוֹלוּ וְנוֹשְׁרִין מֵאִילָנוֹתֵיהֶן. עֲלֵי זֵיתִים וַעֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי חָרוּבִין אֵין לָהֶם בִּעוּר לְפִי שֶׁאֵינָן נוֹבְלוֹת וְכָלוֹת:
הלכה י״ז
וְעַד מָתַי יִהְיֶה אָדָם רַשַּׁאי לִלְקֹט עֲשָׂבִים לַחִין בַּשְּׁבִיעִית עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק וִיגַבֵּב. עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית:
הלכה י״ח
וְעַד מָתַי יִהְיוּ הָעֲנִיִּים מֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בְּפַרְדֵּסוֹת בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לְאִסּוּף פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
הלכה י״ט
הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַלֹּטֶם יֵשׁ לָהֶן וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַקְּטָף וְהוּא שָׂרָף הַיּוֹצֵא מֵהָאִילָנוֹת מִן הֶעָלִים וּמֵהָעִקָּרִים אֵין לוֹ שְׁבִיעִית. וְהַיּוֹצֵא מִן הַפַּגִּים יֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית:
הלכה כ׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִילַן מַאֲכָל. אֲבָל בְּאִילַן סְרָק אַף הַיּוֹצֵא מִן הֶעָלִין וּמִן הָעִקָּרִים כִּפְרִי שֶׁלָּהֶן וְיֵשׁ לוֹ וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית:
הלכה כ״א
הַכּוֹבֵשׁ וֶרֶד שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל שִׁשִּׁית יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד וְהַשֶּׁמֶן מֻתָּר. כְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית חַיָּב לְבַעֵר הַשֶּׁמֶן שֶׁהֲרֵי הַוֶּרֶד יָבֵשׁ הוּא וּכְבָר נִתְחַיֵּב בְּבִעוּר:
הלכה כ״ב
חָרוּבִין שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁכְּבָשָׁן בְּיֵין שִׁשִּׁית אוֹ בְּיֵין מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית חַיָּב לְבַעֵר הַיַּיִן. שֶׁהֲרֵי טַעַם פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בּוֹ. זֶה הַכְּלָל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת אֲחֵרוֹת מִין בְּמִינוֹ בְּכָל שֶׁהוּא וְשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ בְּנוֹתֵן טָעַם:
קרית ספר · הלכות שמיטה ויובל פרק ז׳
א׳
פירות שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול אם חיה שאינה ברשותו אוכלת בהמה לא כ"ש אלא לומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית וחייב לבערו וזהו ביעור פירות שביעית כל פרי ופרי כל זמן שכלה לחיה מן השדה ואם יש פרי שאינו נגמר אלא בסוף השנה הרי זה אוכל בשבילו אף ע"פ שהוא שמור שאלמלא לא שמרו החיה יכולה לאכול ממנו.
ה׳
אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה אוכלין בראשון עד שיכלה האחרון דכיון שרגיל לעשות פרי ב' פעמים בשנה אחד לא קרינא כלה לחיה אלא כל שכלה מכל וכל באותה שנה ופירות הסתיו נראה דמדאוריתא אוכלין בשבילן כיון שהם של שנה זו.
ו׳
הכובש ג' כבשים בחבית אחד כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית ונראה דמדאוריתא כל ירק אחת הוא לביעור ומשום הכי אקילו בטעמא. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים דבשעת הביעור שמחלקן מותר לכל בין עניים בין לעשירים דכתיב ואכלו אביוני עמך ודרשינן אביוני עמך וגם עמך אבל אחר הביעור שהוא אחר שאכלו אותם הפירות שחלקו אז אסור לכל מהן שנשאר לאחד מהם ובשעת הביעור נמי אם לא מצא אוכלים שורפו ומאבדו דהא דדרשינן לאכילה ולא להפסד היינו בשעת אכילה אבל בשעה שהוא אסור באכילה יכול להפסידו. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית בשעה שכלה אותו המין מן השדה דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים דהא איתפיסו בקדושת פירות עצמן.
ט׳
שלשה ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ואוכלין בכל אחד משלשתן עד שיכלה האחרון שבה דבכל אחד יש שלש ארצות אבל אין אוכלין ביהודה כשכלו פירות משלש ארצותיו על הגליל שלא כלה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וכיון דכתיב בארצך משמע למעוטי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל דגמירי מסורת מאבות דאין חיה שביהודה מתרחקת כל כך לצאת מגליל ליהודה ומיהודה לגליל אבל יוצאה היא מיהודה ליהודה מגליל לגליל ואם כן אין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדלה על פירות שביהודה ולהכי קאמר בארצך לומר דאין סומכים אלא על ארצם ולא מארץ לארץ כדאמר.
י״ב
המוליך פירות ממקום שכלו למקום שלא כלו נראה דמדאוריתא חייב לבערם כיון שכלו באותה הארץ דאין סומכין אלא עליה כדילפינן וממקום שלא כלו למקום שכלו נראה דלא אסיר מדאוריתא כיון שלא כלו בארצו כדאמרינן. פירות הארץ שיצאו חוץ לארץ מתבערין במקומם ולא מטרחי' ליה להחזירן לארץ לבערן שם משום שנאמר בארצך לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן שמפקירה במקום דריסת חיה ובהמה ואע"ג דמהאי בארצך דרשינן לעיל דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל אפ"ה קרי ביה בארץ בארצך דאי הוי כתיב בארץ הוה ש"מ חדא מינייהו השתא דכתיב בארצך קרי ביה תרתי א"נ מאשר בארצך דאשר לדרשא אתא.
י״ג
כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור אוכל אדם ובהמה הא דרשינן כל זמן שכלה לחיה מן השדה וגו' וממין הצובעים דנפקא לן לכם לכל צרככם לא עדיף מאכילת אדם ובהמה דאינן אלא עד שעת הביעור ואם היה מתקיים בארץ אע"פ שיש לו ולדמיו שביעית אין לו ביעור דהא אינו כלה לבהמה מן הבית עד שתכלה לחיה מן השדה וצביעה נמי אם לא כלה אותו המין מן השדה יכול לצבוע מאותו המין בבית ונראה דמדאוריתא כל שמתקיים בארץ אין לו ולדמיו ביעור אפילו אחר ר"ה דהא כל זמן שלא כלה מן השדה אינו מבערו מן הבית וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואין ממין הצובעין הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית דלכם כתיב לכל צרככם כשהנאתו וביעורו שוה דומיא דאכילה שבשעת אכילה כלה מן העולם אבל אין להם ולדמיהן ביעור דצביעה והדלקה דאיתרבו מתהיה אפילו במידי דבר אכילה אית להו ביעור כאכילה כשכלה לחיה מן השדה אבל שאר דברים דלא איתרבו אלא במידי דלאו בר אכילה מדכתיב לכם לכל צרככם לית להו ביעור אפילו אינו מתקיים בארץ דהא לא קרינא כלה לחיה כיון דאינו ראוי לאכילה דאף על גב דמין הצובעים אפילו אינו ראוי לאכילה יש לו ביעור היינו משום דצובעין אפילו במידי דבר אכילה כדאמר'.
ט״ו
קליפין והנץ של רמון וגרעינין יש להם ולדמיהם שביעית ואין להם ביעור נראה משום דאינה עיקר פרי. לולבי זרדין וחרובין יש להם הכל לולבי אלה ובוטץ ואטד יש להם ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור דאין הלולבין נושרין ואינו כלה מן השדה אבל עלין שלהן יש להם ביעור בעת שנושרין מאילנותיהם ועלי קנין וזתים וחרובין אין להם ביעור לפי שאינן כלות עשבים לחים ויבשים נראה דמדאוריתא כל שלא כלו בשדה.
י״ט
הוורד והכופר והלוטם יש להם הכל ולא תימא דהוו כעצים שאין בהם קדושת שביעית ומשום דאין הנאתן וביעורן שוה וקטף לית ביה קדושת שביעית לפי שאינו כי אם לחלוח העץ ובטל אגב העץ והיוצא מן הפגין יש לו הכל הוו כפרי גופיה ולא בטיל דכיון שהפרי עצמו יש לו שביעית שרפו נמי אבל היוצא מן העצים כיון שהעץ אין לו קדושת שביעית בטל שרפו אגביה כדאמר' כיון שיש בעץ פרי אחר אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העקרים יש לו הכל דשרף זה הוא פרי של זה העץ ולא בטיל אגביה.
כ״א
פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו או מין בשאינו מינו מדאוריתא אזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים. וכל פרק שמיני מדרבנן אלא מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או שלא לבערם ומוכר מהם דאפשר דמדאוריתא אסור ליקח ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ז׳, מתוך הלכות שמיטה ויובל שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
