הלכות שמיטה ויובל · פרק ו׳
הלכה א׳
אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְאִם רָצָה לִמְכֹּר מְעַט מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית מוֹכֵר. וְאוֹתָן הַדָּמִים הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית וְיִלָּקַח בָּהֶן מַאֲכָל וְיֵאָכֵל בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית. וְאוֹתוֹ הַפְּרִי הַנִּמְכָּר הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ כְּשֶׁהָיָה:
הלכה ב׳
לֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר. וְלֹא יִצְבַּע מִקְּלִפֵּי שְׁבִיעִית בְּשָׂכָר. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. לָקַח יְרָקוֹת לֶאֱכל וְהוֹתִיר מֻתָּר לִמְכֹּר הַמּוֹתָר וְהַדָּמִים שְׁבִיעִית. וְכֵן אִם לִקֵּט יְרָקוֹת לְעַצְמוֹ וְלָקַח מֵהֶן בְּנוֹ אוֹ בֶּן בִּתּוֹ וּמָכַר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְהַדָּמִים דְּמֵי שְׁבִיעִית:
הלכה ג׳
כְּשֶׁמּוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין מוֹכְרִין אוֹתָן לֹא בְּמִדָּה וְלֹא בְּמִשְׁקָל וְלֹא בְּמִנְיָן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּסוֹחֵר פֵּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. אֶלָּא מוֹכֵר הַמְעַט שֶׁמּוֹכֵר אַכְסָרָה לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא הֶפְקֵר וְלוֹקֵחַ הַדָּמִים לִקְנוֹת בָּהֶן אֹכֶל אַחֵר:
הלכה ד׳
וְאוֹגֵד דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָגֵד לַבַּיִת לִמְכֹּר בַּשּׁוּק אַכְסָרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹגְדִין לְהָבִיא לַבַּיִת לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹגְדִין לַשּׁוּק. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּמוֹכֵר בְּצִמְצוּם. וּדְבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהֵאָגֵד אֶלָּא לַשּׁוּק לֹא יֶאֱגֹד אוֹתָן:
הלכה ה׳
פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ לֹא יִהְיוּ נִמְכָּרִים בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן. אֶלָּא כְּפֵרוֹת הָאָרֶץ אַכְסָרָה. וְאִם הָיוּ נִכָּרִין שֶׁהֵם מִחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר:
הלכה ו׳
חֹמֶר בִּשְׁבִיעִית מִבְּהֶקְדֵּשׁ. שֶׁהַפּוֹדֶה אֶת הַהֶקְדֵּשׁ יָצָא הֶקְדֵּשׁ לְחֻלִּין וְיִתָּפְשׂוּ הַדָּמִים תַּחְתָּיו. וְהַשְּׁבִיעִית אֵינָהּ כֵּן. אֶלָּא הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת שְׁבִיעִית יִתָּפְשׂוּ הַדָּמִים וְיֵעָשׂוּ כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְהַפֵּרוֹת עַצְמָן לֹא נִתְחַלְּלוּ וְנַעֲשׂוּ כְּפֵרוֹת שְׁאָר שָׁנִים. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא כה ז) "תִּהְיֶה" בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא לְעוֹלָם. וּלְפִי שֶׁנִּקְרֵאת (ויקרא כה יב) "קֹדֶשׁ" תּוֹפֶשֶׂת דָּמֶיהָ. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר הָאַחֲרוֹן נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית וְהַפְּרִי עַצְמוֹ הוּא כְּמוֹ שֶׁהָיָה:
הלכה ז׳
כֵּיצַד. לָקַח בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ בִּדְמֵיהֶן בָּשָׂר נַעֲשָׂה הַבָּשָׂר כְּאוֹתָן הַפֵּרוֹת וְאוֹכְלוֹ כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְצָרִיךְ לְבַעֵר אוֹתָן בִּשְׁעַת בִּעוּר הַשְּׁבִיעִית. לָקַח בְּאוֹתוֹ בָּשָׂר אוֹ בְּדָמָיו דָּגִים יָצָא הַבָּשָׂר וְנִתְפְּשׂוּ הַדָּגִים. לָקַח בַּדָּגִים אוֹ בִּדְמֵיהֶן שֶׁמֶן יָצְאוּ דָּגִים וְנִתְפַּשׂ שֶׁמֶן. לָקַח בַּשֶּׁמֶן אוֹ בְּדָמָיו דְּבַשׁ יָצָא שֶׁמֶן וְנִתְפַּשׂ דְּבַשׁ. וְצָרִיךְ לְבַעֵר הַפֵּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת עִם הַדְּבַשׁ הָאַחֲרוֹן כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבַעֲרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. וְאֵין עוֹשִׂין מִשְּׁנֵיהֶם מְלוּגְמָא וְלֹא מַפְסִידִין אוֹתָן, כִּשְׁאָר פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:
הלכה ח׳
אֵין שְׁבִיעִית מִתְחַלֶּלֶת אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ מִקָּח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּפְרִי רִאשׁוֹן. אֲבָל בִּפְרִי שֵׁנִי מִתְחַלֵּל בֵּין דֶּרֶךְ מִקָּח בֵּין דֶּרֶךְ חִלּוּל:
הלכה ט׳
וּכְשֶׁמְּחַלְּלִין פְּרִי הַנִּלְקָח שֵׁנִית אֵין מְחַלְּלִין אוֹתוֹ עַל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף חַיִּים. שֶׁמָּא יַנִּיחֵם וִיגַדֵּל מֵהֶם עֲדָרִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁבִיעִית עַצְמָהּ. אֲבָל מְחַלְּלִין אוֹתָן הַפֵּרוֹת עַל הַשְּׁחוּטִים:
הלכה י׳
דְּמֵי שְׁבִיעִית אֵין פּוֹרְעִין מֵהֶם אֶת הַחוֹב. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת. וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן תַּגְמוּלִין. וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶן צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּבַיִת הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מְשַׁלְּחִין מֵהֶן דְּבָרִים שֶׁל גְּמִילוּת חֲסָדִים וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. וְכֵן אֵין לוֹקְחִין מֵהֶם עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה וְאִם לָקַח יֹאכַל כְּנֶגְדָּן כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאֵין מְבִיאִין מֵהֶן קִנֵּי זָבִים וְזָבוֹת וְיוֹלְדוֹת וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת. וְאִם הֵבִיא יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. וְאֵין סָכִים כֵּלִים וְעוֹרוֹת בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:
הלכה י״א
אֵין נוֹתְנִין מֵהֶן לֹא לְבַלָּן וְלֹא לְסַפָּר וְלֹא לְסַפָּן וְלֹא לִשְׁאָר הַאֻמָּנִין. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְמִי שֶׁדּוֹלֶה מַיִם מִן הַבּוֹר לְהַשְׁקוֹתוֹ מַיִם. וּמֻתָּר לִתֵּן מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ מִדְּמֵיהֶן לַאֻמָּנִין מַתְּנַת חִנָּם:
הלכה י״ב
הָאוֹמֵר לְפוֹעֵל הֵא לְךָ אִיסָר זֶה וְלַקֵּט לִי יָרָק הַיּוֹם שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְאֵינוֹ כִּדְמֵי שְׁבִיעִית. אֶלָּא מוֹצִיאוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְלֹא קָנְסוּ הַפּוֹעֵל לִהְיוֹת שְׂכָרוֹ כִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם אָמַר לוֹ לַקֵּט לִי בּוֹ הַיּוֹם יָרָק הֲרֵי זֶה כִּדְמֵי שְׁבִיעִית וְאֵינוֹ מוֹצִיאוֹ אֶלָּא בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית:
הלכה י״ג
הַחַמָּרִים הָעוֹשִׂים בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מְלֶאכֶת שְׁבִיעִית הָאֲסוּרָה. כְּגוֹן שֶׁהֵבִיאוּ יוֹתֵר מִדַּאי. הֲרֵי שְׂכָרָן כִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְדָבָר זֶה קְנָס לָהֶם. וּמִפְּנֵי מָה קָנְסוּ בִּשְׂכַר הַחַמָּרִים וְלֹא קָנְסוּ בִּשְׂכַר הַפּוֹעֵל. מִפְּנֵי שֶׁשְּׂכָרוֹ מְעַט לֹא קָנְסוּ בּוֹ מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו:
הלכה י״ד
הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן וְאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת לְקִיחָה כְּשֶׁאֲלַקֵּט יְרָקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לְךָ בּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאוֹתוֹ הַכִּכָּר הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מֵהֶן:
הלכה ט״ו
אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. בְּטוֹבָה כֵּיצַד. שֶׁיִּתֵּן לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה שֶׁנָּתַן לוֹ. אוֹ שֶׁיַּכְנִיסוֹ לְגִנָּתוֹ לֶאֱכל כְּמִי שֶׁעָשָׂה לוֹ טוֹבָה. ומִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּמַתָּנָה אוֹ שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה הֲרֵי זֶה אוֹכְלָם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת שֶׁאוֹסֵף אוֹתָן הוּא בְּעַצְמוֹ מִן הַשָּׂדֶה:
קרית ספר · הלכות שמיטה ויובל פרק ו׳
א׳
אין עושין סחורה בפירות שביעית דדרשינן לכם לאכלה ולא לסחורה דלכם לכל צרככם היינו דומיא דאכילה דהנאתו וביערו שוה יצאו עצים וכו' אבל סחורה ממילא אימעיט דכתיב לאכלה ולא לסחורה כדאמר'. ויכול למכור מעט והדמים הם כפירות שביעית וילקח בהם מאכל ויאכל בקדושת שביעית והפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה דכתיב קדש לומר שתופס דמיה וכתיב תהיה לומר בהוייתה תהא. ולוקח ירקות שדה ומוכר וצובע בשכר הוי סחורה.
ו׳
וחמור שביעית מהקדש [דהקדש] יוצא לחולין בפדיון דכתי' ופדה בערכך ושביעית אינה יוצא דכתיב כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו כדילפינן אף שביעית תופסת דמיה אימא יוצאת לחולין כהקדש ת"ל קדש תהיה לכם בהויתה תהא לעולם נמצאת אומר האחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה דבפירות גופיהו כתיב תהיה בהוייתו תהא וחילופיהם נתפסים כהקדש דכתיב בהו קדש ויוצאין לחולין נמי כקדש וצריך לבער פירות הראשונות של שביעית והאחרונות שנשארו מותפסים בקדושת שביעית ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית דהא בהוייתן יהו דרשינן דמשמע כל חומרא דהוה בהו קודם ופירות אחרונות נמי ילפינן דתופס דמיו דמשמע כל קדושה שבראשונים ולכך הוו כשאר פירות שביעית שלא נפדו.
ח׳
ואין שביעית מתחללת אלא דרך מקח שמוכרה זה לחברו אבל לא על ידי חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות דכתיב בשנת היובל הזאת ושביעית ויובל חדא היא דאין יובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית וסמיך ליה כי תמכרו ממכר לעמיתך ודרשי' סמוכים למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא על ידי ממכר ובפירות שביעית עצמן הוא דאמרינן דרך חילול לא דרשינן סמוכים אבל פרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול דהוי כקדש דמיניה ילפינן דתופס דמיו.
י׳
דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב וכל שפוטר עצמו מממון בפירות שביעית הוי כפורע חוב דאסור משום סחורה וכן אין לוקחין מה שאינו לאכילה ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית ואם לקח או סך יאכל כנגדן כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה לאכול בתורת שביעית ונראה דלא מיתפיס קדושת שביעית אלא מידי דבר אכילה או דמי לא כפירות שביעית עצמן דאינן נוהגין אלא במידי דהנאתו וביעורו שוין אבל לקח עבדים או בהמה טמאה אף על גב דאיסורא מדאוריתא שעשה סחורה אבל לא איתפיסו כדאמר' ויאכל כנגדן נראה נמי דהוי דרבנן. ואין נותנין אותן לאומנים בשכרן שאין פורעין חוב מדמי שביעית כדאמר' ומי שנתנו לו פירות שביעית או נפלו לו בירושה אוכלן כפירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה דפירות שביעית גופייהו הוא דאית בהו קדושת שביעית לכולי עלמא ל"ש אוספם הוא או לא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ו׳, מתוך הלכות שמיטה ויובל שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
