רמב״ם - הלכות שמיטה ויובל · פרק ה׳

ספר זרעים · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שמיטה ויובל · פרק ה׳
הלכה א׳
פֵּרוֹת שְׁבִיעִית נִתְּנוּ לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה וּלְהַדְלָקַת הַנֵּר וְלִצְבִיעָה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (ויקרא כה ז) "תִּהְיֶה" אַף לְהַדְלָקַת נֵר וְלִצְבֹּעַ בָּהּ צֶבַע:
הלכה ב׳
לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה כֵּיצַד. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל. וְלִשְׁתּוֹת דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת. כְּדִין תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
הלכה ג׳
וְלֹא יְשַׁנֶּה פֵּרוֹת מִבְּרִיָּתָן כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל חַי לֹא יֹאכְלֶנּוּ מְבֻשָּׁל. וְדָבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל מְבֻשָּׁל אֵין אוֹכְלִין אוֹתוֹ חַי. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹלְקִין אָכֳלֵי בְּהֵמָה וְאֵינוֹ מְטַפֵּל לֶאֱכֹל תַּבְשִׁיל שֶׁנִּפְסַד וְהַפַּת שֶׁעִפְּשָׁה כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר:
הלכה ד׳
וְאֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם בִּשֵּׁל מְעַט וַאֲכָלוֹ מִיָּד מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא הִנִּיחָן כְּדֵי לָבוֹא לִידֵי פְּסוּל:
הלכה ה׳
פֵּרוֹת הַמְיֻחָדִין לְמַאֲכַל אָדָם אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לִבְהֵמָה לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת. הָלְכָה הַבְּהֵמָה מֵאֵלֶיהָ לְתַחַת הַתְּאֵנָה וְאָכְלָה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַחְזִירָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ז) "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל":
הלכה ו׳
לְסִיכָה כֵּיצַד. לָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יָסוּךְ בַּמֶּרְחָץ אֲבָל סָךְ הוּא מִבַּחוּץ וְנִכְנָס:
הלכה ז׳
שֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין חוֹסְמִין בּוֹ תַנּוּר וְכִירַיִם. וְאֵין סָכִין בּוֹ מִנְעָל וְסַנְדָּל. וְאֵין סָכִין אוֹתוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. נָפַל עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת. וְלֹא יָסוּךְ רַגְלוֹ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל. אֲבָל סָךְ הוּא רַגְלוֹ וְלוֹבֵשׁ הַמִּנְעָל. וְסָךְ גּוּפוֹ וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטַבְלִיָא:
הלכה ח׳
לְהַדְלָקַת הַנֵּר כֵּיצַד. שֶׁמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּשֶׁמֶן שְׁבִיעִית עַצְמוֹ. מְכָרוֹ וְלָקַח בּוֹ שֶׁמֶן אַחֵר אוֹ שֶׁהֶחְלִיף שֶׁמֶן בְּשֶׁמֶן שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים בְּהַדְלָקָה. שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בִּדְמֵי שְׁבִיעִית. וְלֹא יִתֵּן הַשֶּׁמֶן לְתוֹךְ הַמְּדוּרָה אֶלָּא מַדְלִיקוֹ בְּנֵר:
הלכה ט׳
לִצְבִיעָה כֵּיצַד. דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִצְבֹּעַ בָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאַכְלֵי אָדָם צוֹבְעִין בָּהֶן לְאָדָם. אֲבָל אֵין צוֹבְעִין לִבְהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֲפִלּוּ מַאַכְלֵי בְּהֵמָה. שֶׁאֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עַל צִבְעֵי בְּהֵמָה:
הלכה י׳
מִינֵי כִּבּוּסִים כְּגוֹן בֹּרִית וְאָהָל קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶן וּמְכַבְּסִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ו) "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם" לְכָל צָרְכֵיכֶם. אֲבָל אֵין מְכַבְּסִין בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית וְאֵין עוֹשִׂין מֵהֶם מְלוּגְמָא שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא וְלֹא לְזִלּוּף וְלֹא לְהָקִיא וְלֹא לְמִשְׁרָה וְלֹא לִכְבִיסָה:
הלכה י״א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן חִטִּים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא אוֹ רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֲפִלּוּ לְאָדָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ו) "לָכֶם לְאָכְלָה" כָּל שֶׁהוּא מְיֻחָד לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וְלֹא לִרְפוּאָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן קוֹצִין וְדַרְדָּרִין הָרַכִּים עוֹשִׂין מֵהֶן מְלוּגְמָא לְאָדָם אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה כְּגוֹן הַסְּאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית הֲרֵי הוּא תָּלוּי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים הֲרֵי הוּא כְּעֵצִים. לַאֲכִילָה הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת. לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מַאֲכַל אָדָם, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלוּגְמָא. וְחֻמְרֵי מַאֲכַל בְּהֵמָה שֶׁאֵין שׁוֹלְקִין אוֹתוֹ:
הלכה י״ב
מֻתָּר לִמְכֹּר אָכֳלֵי אָדָם וְאָכֳלֵי בְּהֵמָה וְלִקַּח בָּהֶם אָכֳלֵי אָדָם. אֲבָל אֵין מוֹכְרִין אָכֳלֵי בְּהֵמָה לִקַּח בָּהֶם אָכֳלֵי בְּהֵמָה אַחֶרֶת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מוֹכְרִין אָכֳלֵי אָדָם לִקַּח בָּהֶם אָכֳלֵי בְּהֵמָה. וְאִם לָקַח בָּהֶן אוֹ הֶחְלִיף בָּהֶן אָכֳלֵי אָדָם בְּאָכֳלֵי בְּהֵמָה הֲרֵי הֵן כְּאָכֳלֵי אָדָם שֶׁאֵין עוֹשִׂין מֵהֶן מְלוּגְמָא לָאָדָם:
הלכה י״ג
פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ לְסוּרְיָא. וְאֵין מַאֲכִילִין אוֹתָן לֹא לְעַכּוּ"ם וְלֹא לְשָׂכִיר. וְאִם הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת אוֹ שְׂכִיר שָׁנָה אוֹ שְׂכִיר חֹדֶשׁ אוֹ שֶׁקָּצַץ מְזוֹנוֹתָיו עָלָיו הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ. וּמַאֲכִילִין אֶת הָאַכְסַנְיָא פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:
הלכה י״ד
אֵין בֵּית דִּין פּוֹסְקִין לְאִשָּׁה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כִּמְשַׁלֵּם חוֹב מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית. אֲבָל נִזּוֹנֶת הִיא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ:
הלכה ט״ו
אֵין אוֹסְפִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית כְּשֶׁהֵן בֹּסֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה יב) "תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה תְּבוּאָה. אֲבָל אוֹכֵל מֵהֶן מְעַט בַּשָּׂדֶה כְּשֶׁהֵם פַּגִּין כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכֵל בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. וְלֹא יַכְנִיס לֶאֱכֹל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת:
הלכה ט״ז
וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה מֻתָּר לֶאֱכֹל פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשָּׂדֶה בַּשְּׁבִיעִית. הַפַּגִּין שֶׁל תְּאֵנִים מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ אוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. הַבֹּסֶר מִשֶּׁיּוֹצִיא מַיִם וְאוֹכְלוֹ בַּשָּׂדֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּכְנְסוּ סְאָה שֶׁל זֵיתִים רְבִיעִית שֶׁמֶן פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לוֹג כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיס שְׁלִישׁ מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת:
הלכה י״ז
מֻתָּר לָקֹץ אִילָנוֹת לְעֵצִים בַּשְּׁבִיעִית קֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן פְּרִי. אֲבָל מִשֶּׁיַּתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּרִי לֹא יָקֹץ אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד הָאֹכֶל וְנֶאֱמַר (ויקרא כה ו) "לָכֶם לְאָכְלָה" וְלֹא לְהֶפְסֵד. וְאִם הוֹצִיא פֵּרוֹת וְהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת מֻתָּר לָקֹץ אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוֹצִיא פֵּרוֹתָיו וּבָטֵל דִּין שְׁבִיעִית מִמֶּנּוּ:
הלכה י״ח
וּמֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ. וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיִּגָּרְעוּ. וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּנֵצּוּ. וּשְׁאָר כָּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ בֹּסֶר. וְאֵין קוֹצְצִין אֶת הַכָּפְנִיּוֹת בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶפְסֵד פְּרִי. וְאִם אֵין דַּרְכָּן לְהֵעָשׂוֹת תְּמָרִים אֶלָּא שִׁיצִין מֻתָּר לָקֹץ אוֹתָן כָּפְנִיּוֹת:
הלכה י״ט
אֵין שׂוֹרְפִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה. אֲבָל מַסִּיקִין בְּגֶפֶת וּבְזַגִּין שֶׁל שְׁבִיעִית:
הלכה כ׳
מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ בְּשָׂכָר. וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא אָסוּר שֶׁמָּא יַסִּיקוּ בָּהּ דְּבָרִים אֲחֵרִים בִּשְׁבִילוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֵיחָהּ נוֹדֵף. וְנִמְצְאוּ מַפְסִידִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:
הלכה כ״א
הַקְּלִפִּין וְהַגַּרְעִינִין שֶׁמֻּתָּרִין בִּתְרוּמָה לְזָרִים אֵין קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עֲלֵיהֶם וַהֲרֵי הֵן כְּעֵצִים אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִצְבִיעָה. וְהַקּוֹר קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עָלָיו:
הלכה כ״ב
הַצּוֹרֵר תַּבְלִין שֶׁל שְׁבִיעִית וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אִם בָּטֵל טַעְמָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לְכָל דָּבָר. וְאִם נִשְׁאַר בָּהֶן טַעַם עֲדַיִן הֵם בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית:
הלכה כ״ג
אֵין נוֹתְנִין תֶּבֶן וְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית לֹא לְתוֹךְ הַכַּר וְלֹא לְתוֹךְ הַטִּיט. וְאִם נָתַן הֲרֵי זֶה כִּמְבֹעָר. תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית יוּצַן. וּמִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית:

קרית ספר · הלכות שמיטה ויובל פרק ה׳

א׳
פירות שביעית נתנו לאכילה ולשתיה דכתיב שבת הארץ לכם לאכלה ושתיה בכלל היא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וסיכה כשתיה כדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ולהדלקת הנר ולצביעה דכתיב תהיה ולמדו מפי השמועה תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.
ב׳
ואכילה ושתיה הוא לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ואין מחייבים אותו לאכול מה שאין דרך בני אדם לאכול כתבשיל שנפסד דאף על גב דאמרינן לאכלה ולא להפסד לא חיישינן אם הולך לאיבוד דאינו ראוי לאכילה כדאמ'. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר כדילפינן פרק י"א מהלכות תרומות ואין אוכלין אותו אלא כדרך אכילתו אם חי חי אם מבושל מבושל דלאכלה דכתיב בקרא משמע כדרך אכילה.
ה׳
פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה חיה ועוף דלאכלה קאי אכולה כל חד כדרך אכילתו אבל הלכה הבהמה מעצמה אין מחייבין אותו להחזירה דהדר כתיב כל תבואתה לאכול דמשמע דאפילו מה שמיוחד לאדם אוכלת הבהמה ועוף אף על גב דלא כתיבא בקראי איפשר דילפינן לה משבת דעוף בכלל כדדרשינן התם דחיה נמי לא הוה צריך הכא דבכלל בהמה איתא אי לאו דרשא דכלה לחיה מן השדה וגו'.
ו׳
לסוך בדבר שדרכו לסוך דמשתיה איתרבאי מה אכילה ושתיה בעינן דרך אכילה ושתיה אף סיכה כן וסיכת אדם מרבינן ולא עורות וכלים.
ח׳
ומדליק הנר בשמן שביעית עצמו כדילפי' מתהיה ואם מכר ולקח שמן אחר או החליפו בשמן אחר שניהם אסורים ונראה דמכירה וחילוף שלא כדרך סחורה לא אסירא מדאוריתא דהא ילפינן דשביעית תופסת דמיו במכירה בקדש דתופס דמיו והכא שניהם אסורים מדרבנן דאף על גב דיכול למכור לכתחלה כשאינה דרך סחורה היינו לאכול אבל להדלקת הנר לא דלא איתרבאי אלא להדליק הוא גופיה לא למכור כדי להדליק.
ט׳
לצביעה דברים שדרכן לצבוע בהם אף על פי שהן מאכלי אדם צובען בו לאדם דומיא דהדלקה דאיתרבאי אף על פי שהוא אוכל אדם והויא דומיא דאכילה דהנאתה וביעורה מן העולם שוה שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתו וביעורו שוה דהכי נמי משמע קרא והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה שהנאתו דומה לאכילה ולהכי חיילא עלייהו קדושה שביעית יצאו עצים שלאחר שנעשו גחלים היא דהויא עיקר הנאתן ואין צובעין לבהמה ואפילו ממאכל בהמה דאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה דאין לבהמה אלא אכילה כדכתיב לאכול.
י׳
מיני כביסה קדושת שביעית חלה עליהם דכתי' והית' שבת הארץ לכם לכל צרכיכם ואין מכבסין בפירות שביעית הראוייה לאכילה ואין עושין מהם מלוגמא דכתיב לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזלף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה.
י״א
כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה ואפילו לאדם דכתיב לכם לאכלה ודרשינן ליה הכי כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה כדאמר' וכל שאינו מיוחד לכם עושין מלוגמא לאדם ולא לבהמה דלא ממעטינן מדכתיב לכם לאכלה אלא מה שהוא לכם שהוא מאכל אדם אבל מאכל בהמה לא דאף על גב דכתיב נמי בבהמה אכילה כדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול דמשמע אפילו אוכלי בהמה דוקא לאכול ולא למלוגמא לא היא דלאכול דבהמה לגופיה איצטריך אי נמי למימר ולא למלוגמא דבהמה וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה אם חשב עליו לעצים הוי כעצים לאכילה הוי כפירות לזה ולזה נותנים עליו חומרי אדם שאין עושין מהם מלוגמא וחומרי בהמה שאין שולקין אותם דלאכלה כתיב כדרך אכילה ואין דרך בהמה לאכול שלוק ונראה דחומרי שניהם ע"י מחשבה לא הוי דאוריתא.
י״ב
מותר למכור אוכלים ליקח מהם אוכלי אדם אבל לא ליקח אוכלי בהמה ואפילו מאוכלי בהמה הא אמרן דכל שאינו דרך סחורה לא אסיר מדאוריתא.
י״ג
ופירות שביעית צריכין ביעור בארץ דכתיב בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואין מאכילין אותן לא לגוי ולא לשכיר ואם היה שכיר שבת או שנה או חדש או קצב מזונותיו עליו מאכילן דכתיב ולשכירך ולתושבך הגרים עמך וכן אכסניא הוי כאנשי ביתו ומאכילן.
ט״ו
אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר דכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה אלא מעט בשדה כשאר שני שבוע דכתיב תהיה כל תבואתה וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה ב' תבואות הן א' בבית וא' מן השדה ולא יכניס לתוך ביתו עד שיגיע לעונת המעשרות דקודם לא מקריא תבואה.
י״ז
לא יקוץ אילן משיתחיל לעשות פרי דכתיב לאכלה לא להפסיד האוכל וכל שלא הגיע לעשות פרי אכתי לא הוי מידי דבר אכילה ולא קרינא עליה לאכלה ולא להפסד וכל שהגיע לעונת המעשרות הרי הוציא פירותיו ולא הוי הפסד קציצתו.
כ״א
הקליפים והגרעינין שמותרים בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם דכיון דבתרומה מותרים לא איקרו תבואה ולא פרי ואם ראויים לצביעה חל קדושת שביעית עליהם. תבלין נראה דקדושת שביעית עליהם מדאוריתא דהא במאכל בהמה נוהגת נמי שביעית:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שמיטה ויובל פרק ה׳

ו׳
אבל סך הוא את השמן כו'. תניא בתוספתא פ"ק דדמאי הביאה הר"ש שם שמן של שביעית נותנין אותו לגרדי ואין נותנין אותו לסורק:
ז׳
שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור כו'. עיין לעיל פי"א מהלכות תרומות שיש ללמוד משם לשביעית:
י״א
וכל שאינו מיוחד כו' הרי הוא תלוי במחשבתו. עיין מהרימ"ט ח"א סי' פ"ג ובמ"ש התוס' פרק בא סימן (דף נ"א) ד"ה אלא ודוק:
י״ג
ואין מאכילין אותם לא לעכו"ם ולא לשכיר. גרסינן בתוספתא פ"ז דשביעית אין מוכרין ואין לוקחין מן העכו"ם ומן הכותי פירות שביעית אחרים אומרים מוכרים לכותי עד ארבע איסרות ע"כ. ועיין במבי"ט ח"א סי' נ"א ודו"ק:
י״ד
אין ב"ד פוסקין לאשה פירות שביעית. ירושלמי ר"פ שני דייני גזירות:
כ׳
מרחץ שהוסקה כו'. מ"ש מרן ועי"ל דלכתחילה נמי מותר כו' קשה דא"כ למטה שכתב רבינו תנור שהסיקוהו בתבן או בקש למה יוצן הא אין לך צורך אדם כמו זה לאפות ולבשל יותר ממרחץ ומשום קושיא זו הוצרך למטה להביא דברי הר"י קורקוס ודחק טובא לחלק בין זה לזה וצ"ע. ומ"ש הראב"ד ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי. מצינו כיוצא בזה בפרק כל הצלמים דאמרינן שלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי ודו"ק (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בהלכות ע"ז):
כ״א
והקור קדושת שביעית חלה עליו. עיין בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין דין י':
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יד איתן · הלכות שמיטה ויובל פרק ה׳

ד׳
בכ"מ: אבל גמרא דידן בפ' מי שהוציאוהו מסיק להו בתיקו. וגם בירושלמי בסופו מסיק דהלכה כר"מ משום דסתם כאן כוותיה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ה׳, מתוך הלכות שמיטה ויובל שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל