רמב״ם - הלכות שמיטה ויובל · פרק ד׳

ספר זרעים · 30 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שמיטה ויובל · פרק ד׳
הלכה א׳
כָּל שֶׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ בְּשָׁנָה שְׁבִיעִית. בֵּין מִן הַזֶּרַע שֶׁנָּפַל בָּהּ מִקֹּדֶם שְׁבִיעִית. בֵּין מִן הָעִקָּרִים שֶׁנִּקְצְרוּ מִקֹּדֶם וְחָזְרוּ וְעָשׂוּ וּשְׁנֵיהֶם נִקְרְאוּ סָפִיחַ. בֵּין מִן הָעֲשָׂבִים וְהַיְרָקוֹת שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן וְאֵין לָהֶן זֶרַע. הַכּל מֻתָּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ו) "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". וַאֲפִלּוּ שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְבָּה בַּשְּׁבִיעִית וְצָמְחָה פֵּרוֹתֶיהָ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ה) "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר" שֶׁלֹּא יִקְצֹר כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹצֵר בְּכָל שָׁנָה. וְאִם קָצַר כְּדֶרֶךְ הַקּוֹצְרִין לוֹקֶה. כְּגוֹן שֶׁקָּצַר כָּל הַשָּׂדֶה וְהֶעֱמִיד כְּרִי וְדָשׁ בַּבָּקָר. אוֹ שֶׁקָּצַר לַעֲבוֹדַת הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ. אֶלָּא קוֹצֵר מְעַט מְעַט וְחוֹבֵט וְאוֹכֵל:
הלכה ב׳
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. וְלָמָּה גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וְיִזְרַע תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ בַּסֵּתֶר. וּכְשֶׁיִּצְמַח יֹאכַל מֵהֶם וְיֹאמַר סְפִיחִים הֵן. לְפִיכָךְ אָסְרוּ כָּל הַסְּפִיחִים הַצּוֹמְחִים בַּשְּׁבִיעִית:
הלכה ג׳
הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֶלָּא פֵּרוֹת הָאִילָנוֹת וְהָעֲשָׂבִים שֶׁאֵין זוֹרְעִין אוֹתָם רֹב הָאָדָם כְּגוֹן הַפֵּיגַם וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הַיְרָקוֹת שֶׁדֶּרֶךְ רֹב הָאָדָם לְזָרְעָם בַּגִּנּוֹת וּמִינֵי תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת כָּל הַצּוֹמֵחַ מֵהֶן אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם. וְהַמְלַקְּטָן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ד׳
סְפִיחִים הָעוֹלִים בִּשְׂדֵה בּוּר וּבִשְׂדֵה נִיר וּבִשְׂדֵה כֶּרֶם וּבִשְׂדֵה זֶרַע מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם לְפִי שֶׁאֵין אָדָם זוֹרֵעַ מְקוֹמוֹת אֵלּוּ. שְׂדֵה בּוּר אֵין אָדָם נִפְנֶה לְשָׁם. וּשְׂדֵה נִיר רוֹצֶה הוּא בְּתִקּוּנָהּ. וּשְׂדֵה כֶּרֶם אֵינוֹ אוֹסֵר כַּרְמוֹ. וּשְׂדֵה זֶרַע הַסְּפִיחִין מַפְסִידִין אוֹתָהּ. וְכֵן הַתֶּבֶן שֶׁל שְׁבִיעִית מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם וְלֹא גָּזְרוּ עָלָיו:
הלכה ה׳
סְפִיחִין שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה וְאֵין תּוֹלְשִׁין אוֹתָן בַּיָּד אֶלָּא חוֹרֵשׁ כְּדַרְכּוֹ. וּבְהֵמָה רוֹעָה כְּדַרְכָּהּ:
הלכה ו׳
וְעַד מָתַי אֲסוּרִין סְפִיחֵי שְׁבִיעִית בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד חֲנֻכָּה וּמֵחֲנֻכָּה וְאֵילָךְ הֵן מֻתָּרִין. וְהַזּוֹרֵעַ סְפִיחֵי שְׁבִיעִית אַחַר שְׁבִיעִית הַגִּדּוּלִין מֻתָּרִין:
הלכה ז׳
בְּצָלִים שֶׁיָּצְאוּ מִשְּׁבִיעִית לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אִם עָשׂוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּרִין וְאִם לָאו אֲסוּרִין. וְכֵן שְׁאָר הַפֵּרוֹת אֵין לוֹקְחִים אוֹתָם בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית אֶלָּא מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִפֵּרוֹת מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. עָשָׂה הַבַּכִּיר הֻתָּר הָאֲפִיל וּמֻתָּר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:
הלכה ח׳
מֵאֵימָתַי מוֹתָר אָדָם לִיקַח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מְשֶׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ:
הלכה ט׳
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִשְׁמִטִּין וּלְיוֹבְלוֹת. פֵּרוֹת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית אִם הָיוּ תְּבוּאָה אוֹ קִטְנִיּוֹת אוֹ פֵּרוֹת הָאִילָן וְהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאוֹסֵף אוֹתָם בַּשְּׁבִיעִית הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית לְכָל דָּבָר. וְאִם לֹא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית:
הלכה י׳
הַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה מִשּׁוּם סְפִיחִים. וּפֵרוֹת הָאִילָן אוֹכְלִין אוֹתָן בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית:
הלכה י״א
הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִים וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וּפוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע הוֹלְכִין בָּהֶן אַחַר גְּמַר פְּרִי. אִם נִגְמַר פִּרְיָם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית. וְאִם נִגְמְרוּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים מִשּׁוּם סְפִיחִים:
הלכה י״ב
הַיָּרָק בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ. וְהָאֶתְרוֹג אֲפִלּוּ הָיָה כְּפוֹל קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנַעֲשָׂה כְּכִכָּר בַּשְּׁבִיעִית חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית. וַאֲפִלּוּ הָיָה כְּכִכָּר בַּשִּׁשִּׁית הוֹאִיל וְנִלְקַט בַּשְּׁבִיעִית הֲרֵי הוּא כְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּמִתְעַשֵּׂר כְּפֵרוֹת שִׁשִּׁית לְהַחֲמִיר:
הלכה י״ג
וְכֵן פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְאִילָנוֹת הוֹלְכִין אַחַר עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. והַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וְהָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וּפוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע אַחַר גְּמַר הַפְּרִי. וְהַיָּרָק אַחַר לְקִיטָתוֹ:
הלכה י״ד
פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּשִּׁשִּׁית וְנִגְמַר פִּרְיוֹ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁבִיעִית. בֵּין יָרָק שֶׁלּוֹ בֵּין זֶרַע שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם זָרַע לְיָרָק וְנִכְנְסָה עָלָיו שְׁבִיעִית בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ אָסוּר כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית. וְכֵן אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק אָסוּר:
הלכה ט״ו
עָבַר וּזְרָעוֹ בַּשְּׁבִיעִית וְיָצָא לַשְּׁמִינִית אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע בֵּין זַרְעוֹ בֵּין יְרָקוֹ אָסוּר בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית כִּשְׁאָר הַסְּפִיחִים. וְאִם זְרָעוֹ לְיָרָק הוֹאִיל וְנִלְקַט בַּשְּׁמִינִית בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ מֻתָּר. זְרָעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק זַרְעוֹ אָסוּר מִשּׁוּם סְפִיחִים וִירָקוֹ מֻתָּר:
הלכה ט״ז
בְּנוֹת שׁוּחַ הוֹאִיל וְהֵן נִגְמָרוֹת לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים אִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁמִינִית הֲרֵי הֵן נֶאֱכָלוֹת בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה מִן הַשָּׁבוּעַ בְּתוֹרַת שְׁבִיעִית:
הלכה י״ז
הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים וּפוֹל הַמִּצְרִי שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי אֵלּוּ מִפֵּרוֹת שִׁשִּׁית. פָּחוֹת מִכֵּן הֲרֵי הֵם כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית:
הלכה י״ח
הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע אִם הֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מִלֶּאֱכל אָדָם מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית שֶׁהֵן מִפֵּרוֹת שִׁשִּׁית. וְאִם לָאו אֲסוּרִין כִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית. וְכֵן הַיְרָקוֹת כֻּלָּן שֶׁהֻקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית וְאִם הָיוּ רַכִּים אָסוּר לְקַיְּמָן מִשּׁוּם סְפִיחִים. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשָׁרֵשׁ אֶת הַלּוּף אֶלָּא מַנִּיחוֹ בָּאָרֶץ כְּמוֹת שֶׁהוּא. אִם צָמַח לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּר. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְשָׁרֵשׁ אֶת הַקֻּנְדָּס אֶלָּא גּוֹזֵז בֶּעָלִין וְאִם צָמַח לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מֻתָּר:
הלכה י״ט
לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית וְכֵן בְּצָלִים שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית הַקִּיצוֹנִים וּפוּאָה שֶׁנִּגְמְרוּ לִפְנֵי שְׁבִיעִית מֻתָּר לְעָקְרָן בַּשְּׁבִיעִית בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם עֲבוֹדַת הָאָרֶץ:
הלכה כ׳
הַבְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים בַּשְּׁבִיעִית וְצָמְחוּ כָּל זְמַן שֶׁהֶעָלִין שֶׁלָּהֶן יְרֻקִּין הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאִם הִשְׁחִירוּ הֲרֵי הֵן כִּנְטוּעִין בָּאָרֶץ וְאוֹתָן הֶעָלִין אֲסוּרִין מִשּׁוּם סְפִיחִין. וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הַבְּצָלִים עַצְמָן בְּהֶתֵּרָן עוֹמְדִין:
הלכה כ״א
בָּצָל שֶׁעֲקָרוֹ בַּשְּׁבִיעִית וּנְטָעוֹ בַּשְּׁמִינִית וְרַבּוּ גִּדּוּלָיו עַל עִקָּרוֹ הֶעֱלוּ גִּדּוּלָיו אֶת עִקָּרוֹ וְהֻתַּר הַכּל הוֹאִיל וּשְׁבִיעִית אֲסוּרָה עַל יְדֵי קַרְקַע כָּךְ נְטִילָתָהּ עַל יְדֵי קַרְקַע:
הלכה כ״ב
הַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית לֹא יַאַסְפֵם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹסֵף בְּכָל שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ה) "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". וְאִם בָּצַר לַעֲבוֹדַת הָאִילָן אוֹ שֶׁבָּצַר כְּדֶרֶךְ הַבּוֹצְרִים לוֹקֶה:
הלכה כ״ג
וְכֵיצַד עוֹשֶׂה. תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה אֲבָל מְיַבְּשָׁן בֶּחָרָבָה. וְלֹא יִדְרֹךְ עֲנָבִים בַּגַּת אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בַּעֲרֵבָה. וְלֹא יַעֲשֶׂה זֵיתִים בְּבַיִת הַבַּד. אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בַּד קָטָן בְּיוֹתֵר וְטוֹחֵן בְּבֵית הַבַּד וּבַקֹּטֶב וּמַכְנִיס לְבַד קְטַנָּה. וְכֵן בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים כָּל שֶׁיָּכוֹל לְשַׁנּוֹת מְשַׁנֶּה:
הלכה כ״ד
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַשְׁמִיט כָּל מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ בַּשְּׁבִיעִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יא) "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ". וְכָל הַנּוֹעֵל כַּרְמוֹ אוֹ סָג שָׂדֵהוּ בַּשְּׁבִיעִית בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכֵן אִם אָסַף כָּל פֵּרוֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אֶלָּא יַפְקִיר הַכּל וְיַד הַכּל שָׁוִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יא) "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ". וְיֵשׁ לוֹ לְהָבִיא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ מְעַט כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִיאִין מִן הַהֶפְקֵר. חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן חֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן. וְאִם הֵבִיא יֶתֶר מִזֶּה מֻתָּר:
הלכה כ״ה
אֵין שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ב) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" וְגוֹ'. וְנוֹהֶגֶת בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת:
הלכה כ״ו
כָּל שֶׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ עוֹלֵי בָּבֶל עַד כְּזִיב אָסוּר בַּעֲבוֹדָה וְכָל הַסְּפִיחִין שֶׁצּוֹמְחִין בּוֹ אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה. וְכָל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בּוֹ אֶלָּא עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְעַד הַנָּהָר וְעַד אָמְנָה. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בָּעֲבוֹדָה בַּשְּׁבִיעִית. הַסְּפִיחִין שֶׁצּוֹמְחִין בּוֹ מֻתָּרִים בַּאֲכִילָה. וּמֵהַנָּהָר וּמֵאֲמָנָה וָהָלְאָה מֻתָּר בָּעֲבוֹדָה בַּשְּׁבִיעִית:
הלכה כ״ז
סוּרְיָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהּ מִן הַתּוֹרָה גָּזְרוּ עָלֶיהָ שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה בַּעֲבוֹדָה בַּשְּׁבִיעִית כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיחוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיֵלְכוּ וְיִשְׁתַּקְּעוּ שָׁם. אֲבָל עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וְשִׁנְעָר אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חַיָּבוֹת בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם אֵין שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהֶן:
הלכה כ״ח
עֵבֶר הַיַּרְדֵּן שְׁבִיעִית נוֹהֶגֶת בָּהּ מִדִּבְרֵיהֶם. וּסְפִיחֵי סוּרְיָא וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. לֹא יִהְיוּ אֲרָצוֹת אֵלּוּ חֲמוּרִין מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם:
הלכה כ״ט
עַכּוּ"ם שֶׁקָּנָה קַרְקַע בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וּזְרָעָהּ בַּשְּׁבִיעִית פֵּרוֹתֶיהָ מֻתָּרִין. שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל הַסְּפִיחִין אֶלָּא מִפְּנֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְהָעַכּוּ"ם אֵינָן מְצֻוִּין עַל הַשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁנִּגְזֹר עֲלֵיהֶם:
הלכה ל׳
עֲיָרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַסְּמוּכוֹת לַסְּפָר מוֹשִׁיבִים עֲלֵיהֶם נֶאֱמָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יָפוּצוּ עַכּוּ"ם וְיָבֹזּוּ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית:

קרית ספר · הלכות שמיטה ויובל פרק ד׳

א׳
כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הספיח בין ממה שעלה מאיליו ואין לו זרע הכל מותר לאכול מן התורה דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו': אזהרת קפז שלא יקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כן לוקה דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור דהיינו כדרך קצירה שקוצר ומעמיד כרי ודש בבקר או קצר לעבודת הארץ אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. באחד בתשרי ראש השנה לשמטין וליובלות דכתיב ובשנה השביעית שבת וגו' וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה וגו' מראש השנה נדון מה יהא בסופה ודנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים יובלין דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה לפי שנאמר ביום הכיפורים תעבירו שופר יכול לא תהא מתקדשת אלא מעשרה בתשרי תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. ואין העבדים משתעבדים לאדוניהם ומשהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וחוזרות שדות לבעליהן:
כ״ב
אזהרת קפח שלא יאסוף פירות אילנות שביעית כדרך שאוספם בכל שנה דכתיב ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או כדרך הקוצרים לוקה אלא כל שיכול לשנות משנה שלא כדרך שאר השנים:
כ״ד
מצוה צו להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה והנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף לתוך ביתו כל פירותיו בטל המצוה דכתיב ונטשתה אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויכול להביא לביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר דהא כתיב לכם לאכלה לך ולעבדך וגו'.
כ״ה
אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד דכתיב כי תבאו אל הארץ ונוהגת בכל זמן דלא קפיד קרא אלא אביאת ארץ ישראל לא אבנין בית. כל שהחזיקו עולי מצרים הוי קדושה לשעתה ובטלה כשגלו וכל שהחזיקו עולי בבל הוי קדושה לעתיד דכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה ירושה ראשונה ושניה יש להם אבל לא שלישית משמע דראשונה פסקה כיון שיש ירושה אחרת אחריה וירושה שניה לא פסקה כיון שלא כתב ירושה שלישית אחריה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שמיטה ויובל פרק ד׳

י״ח
ואם לאו אסורים כספיחי שביעית. עיין בפירוש המשנה ובמהרימ"ט ח"א סימן פ"ג:
כ״ד
מצות עשה להשמיט כו'. עיין בהראב"ד פ"ה דעדיות משנה א' דגריס ובה"א אין אוכלין אלא בטובה וכתב דטעמייהו דב"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו שלא מדעתו אבל מן התורה ודאי מותר דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה כו' וכבר הביא הר"ן דברי הראב"ד הללו בפ"ד דע"ז אמתניתין דשם דיש לה גנה או מרחץ יע"ש. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר) :
כ״ה
ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מ"ש מרן דרבינו מפרש הא דא"ר בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות לאו אשמיטת קרקעות דשביעית כו'. אני תמיה על מרן דהא אף לר"ת דס"ל דפי' שמטת קרקע הוא יובל מ"מ מודה דשמיטת כספים כולל כל דין השביעית דהיינו חרישה וזריעה וכספים דלגמרי הוקש שביעית ליובל לומר דבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מכל וכל ומאי דקאמר שמטת כספים לפי שאין דין זה נוהג ביובל וכ"כ בפ"ק דקידושין (דף ל"ח) . ואפשר היה לומר דס"ל למרן דכי הוקש שביעית ליובל היינו במאי דדמי ליובל משום דביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ושמטת כספים כמו כן מופקעין ממלוה ללוה וקרא דהשמטה שמוט בשמטת כספים מיירי וה"ק בשתי שמטות הדומות זו לזו מיירי קרא בזמן שהיובל נוהג שחוזרת השדות מלוקח למוכר שמטת כספים ג"כ שמופקעים ממלוה ללוה נוהגת אבל חרישה וזריעה בשביעית מעולם לא הוקשה ליובל ונוהגת אף בזמן שאין היובל נוהג. ומה שהביא רש"י מהירושלמי שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג וההיא רבי היא וכדמוכח בירושלמי פרק בתרא דתרומות ופרק השולח, היה אפשר לדחוק ולומר דהתם נמי בשמטת כספים מיירי. אך המדקדק היטב בדברי הירושלמי יראה דלרבי חרישה וזריעה בשביעית נמי הוקשה ליובל. ומלבד כל זה יש לתמוה דבפ"ק דמועד קטן (דף ב') אמרי' וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כו'. הרי סוגיית הגמרא מוכחת בהדיא דאליבא דרבי חרישה דשביעית בזמן הזה אינה כי אם מדרבנן וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דגבי פרוזבול פסק כרבי וגבי חרישה וזריעה דשביעית פסק כרבנן דפליגי עליה דרבי דלית להו היקשא:
כ״ו
כל שהחזיקו בו עולי בבל כו'. תנן בריש פ"ו ממסכת שביעית ג' ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל כו' לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים כו' נאכל ונעבד ע"כ. ופי' הר"ש לא נאכל לאחר שביעית בלא ביעור ולא נעבד בשביעית כו' ונאכל לאחר הביעור וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ומ"מ לענין עבודה החמירו דלא נעבד ע"כ. ורבינו בפי' המשנה פירש וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא ומה שאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאינו מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית ע"כ ס"ל לרבינו שאין חילוק בין כבוש מצרים לכבוש בבל אלא היכא דנעבדה בשביעית דכבוש בבל אסור באכילה כיון שנעשה באיסור וכבוש מצרים מותר באכילה אבל לעולם צריך לאוכלו בקדושת שביעית ונראה דלרבינו כל מה שתוציא הארץ בכבוש מצרים אינו נאכל לאחר הביעור בין מה שתוציא בהיתר כגון פירות האילן או אם נעבדה בשביעית דלרבינו פירוש כבוש מצרים יש בו כל דין שביעית. ובסברת הר"ש אני מסתפק במ"ש דכבוש מצרים נאכל לאחר הביעור אם קודם הביעור יש בו קדושת שביעית באכילתה או לא ומן הסברא נראה דאין בו קדושת שביעית כלל דכל דבר שיש בו קדושת שביעית צריך ביעור ודוחק הוא בעיני לחלק בין חיובא דביעור לחיובא דקדושת שביעית אך מפשט דבריו נראה דדוקא לאכול אחר הביעור הקלו בכבוש מצרים אך לשאר דברים לא הקלו ויש בהם קדושת שביעית. אך אליבא דרבינו פשיטא לי דאין חילוק כלל וכיון שיש בו קדושת שביעית אינו אוכל אחר הביעור ובפירקין פירוש דנאכל ואינו נאכל הוא לענין ספיחים כלומר דספיחים שאין איסורם כי אם מדרבנן וכמ"ש בראש הפרק לא גזרו בכבוש מצרים אבל כל שאר דיני שביעית נוהגים בכבוש מצרים ור"ע כתב שפירוש הר"ש הוא עיקר. הן אמת שפי' הר"ש לא יכולתי להולמו מההיא דתנן בפ"ט ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וכו' ועבר הירדן לא היה מכיבוש בבל וכמו שכתב הראב"ד בפירקין אלמא ביעור נוהג אף במה שלא כבשו עולי בבל וצ"ע. ואל תשיבני ממ"ש מרן על דברי הראב"ד דאין אנו יודעים אם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן כו' שדברים אלו הם מתמיהים שאם כבשו עולי בבל קצת ארצות מעבר הירדן למה כתב רבינו שעבר הירדן שביעית נוהגת מדבריהם היה לו לומר דבארצות שכבשו עולי בבל יהיה שביעית נוהגת מן התורה אלא ודאי דס"ל דעבר הירדן לא היה מכיבוש בבל ומ"מ נראה דהר"ש ור"ע ס"ל דעבר הירדן היה מכיבוש בבל ודוחק וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ומדברי הר"ש בפ"ד ממסכת ידים נראה מתחילת דבריו דספוקי מספקא ליה אם עבר הירדן היה מכיבוש בבל אי לא יע"ש ומדברי התוס' בפ"ק דיבמות (דף י"ו) ד"ה עמון נראה דס"ל דעבר הירדן המוזכר בפ"ט ממסכת שביעית היה מכבוש בבל אלא שכתבו דהוא דוקא בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב ואף למה שכתבנו עוד בשם ר"ת דס"ל דעבר הירדן דפ"ט היה מכיבוש בבל ובפירוש נאכל ואינו נאכל נראה דס"ל כפי' הר"ש דהיינו נאכל לאחר הביעור שהרי הכריחו ממתניתין דפ"ט דעבר הירדן קדשו עולי בבל אלמא ס"ל דכל מקום שיש ביעור הוא מכבוש בבל והיינו כדברי הר"ש דאילו לרבינו אין להכריח משם דעבר הירדן יהיה מכבוש בבל וכמבואר:
כ״ז
אבל עמון ומואב ומצרים וכו'. תניא בפ"ק דחגיגה (עלה ג') נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית כו' ופירש"י נמנו וגמרו והתקינו שהיו ישראל הדרין בעבר הירדן במה שכבשו מסיחון ועוג ארץ עמון ומואב מעשרין עכשיו מ"ע בשביעית שהן היו זורעין בשביעית כדאמרינן לקמן שלא קדשוה עולי גולה בקדושת הארץ ע"כ. ואני תמיה על זה דהא תנן בריש פ"ו דמס' שביעית וכל שהחזיקו בו עולי מצרים נאכל אבל לא נעבד אלמא לעבודה אף במה שלא היה מכיבוש בבל כיון שהיה מכיבוש מצרים אסור בעבודה ובפ"ק דיבמות (דף י"ו) פי' רש"י גם כן דאף מה שהיה מכיבוש מצרים כיון שלא היה מכיבוש בבל זורעין בשביעית ואי לאו דברי רש"י מסוגיית הגמרא ליכא קושיא כלל מתרי טעמי חדא דאפשר דהאי עמון ומואב לא מיירי בעמון ומואב שנתקדש ע"י כיבוש משה אלא בשאר עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ורבים מגדולי המורים סוברים כן וכל שלא היה לא מכבוש ראשון ולא מכבוש שני נעבד בשביעית אף שחייב בתרומות ומעשרות מדרבנן מ"מ לעבודת שביעית אוקמוה אדין תורה מפני תקנת עניים והיינו דתנן בפ"ו דשביעית ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד ופשיטא דאיצטריך לאשמועינן במקומות שחייבים בתרומה מדרבנן דאפ"ה בשביעית לא גזרו ולפי זה היה נראה דדוקא בח"ל גמור כגון מצרים ובבל ועמון ומואב שכל אלו לא נתקדשו לא בכיבוש ראשון ולא בכיבוש שני יש חיוב בהם בשביעית במעשרות אבל בכבוש מצרים כיון ששביעית נוהגת בו אף שאינו אלא מדרבנן מ"מ אין תרומה נוהגת בהם בשביעית וטעמא דמילתא הוא משום דכיון דשביעית נוהגת בהם הרי חייב להשמיט מדרבנן כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכיון שכן פטור מן המעשר מטעם הפקר דמהאי טעמא אין מעשר בכיבוש בבל בשביעית וכמבואר וכן נראה מדברי רבינו בפ"ו מהלכות מתנות עניים דין ה' שנת השמטה כולה הפקר כו' ובחוצה לארץ שאין בה שמטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון כו' מתוך דבריו נראה דדוקא בח"ל גמור מפרישין בשביעית מעשר לפי שאין בה שמטת קרקע אבל בשאר ארצות אף שלא היו מכבוש בבל אין מעשר נוהג בהם בשביעית וזהו שלא פירש כיבוש מצרים מה יוציאו בשביעית מ"ע או מע"ש וכן סוריא מה יהיה דינו בשביעית לפי שאלו כיון ששביעית נוהג בהם אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומה שכתב בתחלת דבריו שנת השמטה כו' כולל כל המקומות ששביעית נוהג בהם בין שיהיה מן התורה או מדרבנן אין בהם תרומות ומעשרות בשביעית ומ"מ קשה לדרך זה הא דאמרינן בחגיגה וביבמות עלה דהך דעמון ומואב הרבה כרבים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית משמע דאף מה שהוא כבוש מצרים כיון שאינו כבוש בבל חייב במעשר בשביעית. וסבור הייתי לומר דמאי דקאמר כדי שיסמכו לאו משום מתנות איירי אלא הכוונה היא שלא רצו לכובשם כדי שימצאו העניים ספיחים וכן ירקות שאם היו כובשים אלו הארצות הכל היה אסור אך עכשיו שלא כבשום אף ששביעית נוהג בהם מ"מ הספיחים מותרים ואף אליבא דהר"ש שכתבנו לעיל דאית ליה דמאי דתנן נאכל הוא לאחר הביעור מ"מ נ"ל דמודה לרבינו דספיחים אינם אסורים בכבוש מצרים כיון דאין איסורם כי אם מדרבנן משום עוברי עבירה וכמו שכתב רבינו בכבוש מצרים שהזריעה אינה אסורה כי אם מדרבנן לא גזרו בספיחים. והנה דרך זה מלבד שהוא דוחק בעיני הרואה יראה דברי רבינו בריש הלכות תרומות שכתב כל שהחזיקו וכו' והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ע"כ. מוכח מדבריו דס"ל דכיבוש מצרים חייב במעשר מדרבנן בשביעית. ולפי זה לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפ"ו מהלכות מתנות עניים דין כיבוש מצרים בשביעית מה יהיה דינו לענין תרומות ועיין במ"ש מהר"ר דוד עראמה ז"ל בריש הלכות תרומות ודוק. ועוד נ"ל דאף דנימא דעמון ומואב הוא מכיבוש מצרים אין להכריח משם שהותרה הזריעה דאף שאסור בעבודה מ"מ כל מה שתוציא הארץ בשביעית חייב במעשר אלא שנחלקו אם מפרישין מעשר עני או מעשר שני ונמנו וגמרו שיהיו מפרישים מעשר עני משום דהרבה כרכים לא כבשום עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ומעשר עני אבל אה"נ שהזריעה אסורה בהם ולאו הא בהא תליא. וראיתי למרן שכתב מתוך מחלוקת ר"ט וראב"ע מתבאר שמותר לזרוע בשביעית. ולא ידעתי מהיכן הוא הביאור הזה ואם היינו אומרים שחיוב המעשר בשביעית תלוי בקדושת שביעית שכל מקום ששביעית נוהג אין בו חיוב מעשר בשביעית היו דברי מרן ז"ל באים על נכון דכיון דאליבא דכ"ע חייבים במעשר ש"מ דאין שביעית נוהג. אך כבר כתבנו לעיל דמסוגיית הגמרא ומדברי רבינו בריש הלכות תרומות נראה דכיבוש מצרים חייב במעשר בשביעית ועיין במ"ש רבינו בפ"ד ממסכת ידים משנה ג' והמעיין בדבריו יראה דס"ל דכ"מ דהשמטה נוהגת אין בו מעשר בשביעית וכמ"ש בהלכות מתנות עניים וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. וממ"ש הר"ש ג"כ במתני' דידים יש להוכיח דס"ל דכל מקום שהשביעית נוהג אין בו תרומות שכתב אין זה עמון ומואב כו' שאפילו את"ל שלא כבשום עולי בבל ע"כ שביעית נוהג בהן כו' משמע דס"ל דכ"מ דשביעית נוהג אין בו מעשר בשביעית. אך מדברי התוס' בפ"ק דיבמות נראה דס"ל דאף כבוש מצרים חייב במעשר בשביעית וכל זה יראה המעיין כשידקדק במה שהקשה ר"ת וממה שתירץ עלה דהך דעמון ומואב יע"ש:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

שער המלך · הלכות שמיטה ויובל פרק ד׳

ב׳
ומד"ס שיהיו כל הספיחים אסורין כו'. וכתב מרן משנה פ"ט דשביעית וחכ"א כל הספיחים אסורין כו' ודע שהתוספות פ"ק דקדושין ד"ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז"ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי' מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו' יע"ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק' לדבריהם דלר"ע דס"ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל"ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש"י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר"ע קשה והעולם מיישבין זה דר"ע דס"ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה"נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא"ם ס' בהר דלר"ע אסור בכל ענין יע"ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ"ש התוס' פ"ק דר"ה ד"ט ד"ה וקציר של שביעי' שכתבו וז"ל פי' ריב"א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו' ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי' ר"ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו' וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת"כ דדריש ואת ענבי נזירך כו' והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שרי כו' יע"ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע"י שינוי ובמופקר מותר אפי' בשביעית והתם אליבא דר"ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר"ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ"ש בפ"ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין כו' והשתא אכתי לר"ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר"ע אפילו מן המופקר ס"ל דספיחים אסורין ד"ת ולפי זה צ"ל דמ"ש התוספות דקציר של שביעית ע"י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי"ל כרבנן דר"ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר"ע ד"ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ"ע מותר וזה מבואר מדברי התוס' דפרק מקום שנהגו דנ"א ד"ה כל הספיחים דלר"ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו' אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו' יע"ש וכן מבואר ג"כ מדברי הר"ש פ"ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס"ז ע"ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו' כתב וז"ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב"ן והרא"ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר"ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ"ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א"ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר"ע אתיא דבאילן לכ"ע מותר כמ"ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז"ל וזה שא"א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו' ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר"ע אפי' שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז' מיירי דר"ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז' וכמ"ש הרא"ש גם מה שהכריח ממ"ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת"כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר"ע מכאן סמכו אע"ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב"ן והרא"ם דברייתא זו ר"ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל"ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר"ע היא דס"ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר"ע אם כן תרי קראי ל"ל הא נפ"ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס' בר"ה ד"ה הנז' די"ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י"ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ"מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע"ש ודוק: ודע דהא דאסור ספיחים לר"ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס' וכל הפוסקים ז"ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר' אבהו דס"ל דכ"מ שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס' בפ' כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליישב מה שהק' הר"ש בפ"ט דשביעית וז"ל וצריך לדקדק לר"ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו' וכפי מ"ש לק"מ דאפילו לר"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ"ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר"ע וכמ"ש מרן ויש לדקדק טובא במ"ש כל הספיחים אסורים דהיל"ל דספיחי כרוב מותר כר"ש דס"ל הכי בפ' מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר"ש דס"ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס' שם משם ר"ת וז"ל ור"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר"ע ומתיר ר"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו' ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר"ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס"ל דאיסור ספיחי' מדרבנן ליכא למיגזר ע"כ וליכא למימר דס"ל לרבי' דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר"ע כו' גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי' רבינו נסים שכתבו התוס' שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז' שיצאו למוצאי ז' דלפי' רבינו נסים בספיחי ז' בז' אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר' המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה' דספיחים של ז' שיצאו למוצאי ז' אסורים היל"ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי' רבינו נסים עכ"ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז' מותרים מיד לרבנן דר"ע דס"ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ"ש שם בס"ד וז"ל ותרווייהו אליבא דר"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע"כ והוא מוכרח ממ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור"ע בלאחר הביעור מיירי כמ"ש רש"י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור"ע בספיחי שביעית בז' וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז"ל כרבנן דר"ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר"ש ורבנן דר"ש כולהו ס"ל כר"ע גם מההיא עובד' דמייתי התם תלמוד' דר"ש ן' לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר' יוחנן בן אלעזר וא"ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב"י כו' מוכח נמי דס"ל כר"ע דאי כרבנן דר"ע לכ"ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי"ל לרבינו לפסוק כר"ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק"ל מה שהקשה הר"ש פ"ט דשביעית וז"ל וי"ל דהשתא ספיחי ז' לר"ע אסורים באכילה מדאורייתא כו' ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ"ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע"י בפ"ז והר"ש ז"ל תי' דכל הנהו מתני' מיירי בספיחים שגדלו בששית כו' יע"ש אמנם רבינו ז"ל ס"ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז"ל בדין ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות ז' כו' והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו' הנה כ"כ ליישב קו' הר"ש ז"ל וכן ראיתי לרמב"ן ז"ל בפי' על התורה ס' בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני' כתי' הר"ש וכתב עוד וי"א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו' יע"ש והיא היא סברת רבינו ז"ל שכתבנו ומאחר עלות מ"ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל דס"ל דכל הנהו מתני' דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס"ל כרבנן דר"ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר"ע מאחר דכל הנהו מתני' אתי' דלא כר"ע כמ"ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דר"ע לאו היינו משום דלרבנן דר"ע ליכא למיגזר כמ"ש התוס' דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר"ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי' לרבנן דר"ע ספיחי כרוב אסורי' כמ"ש ותו דאי כדברי התוס' אמאי הוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר"ש ורבנן בהא פליגי דר"ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי' וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר"ש ס"ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס"ל כרבנן דר"ע הי"ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש' התוס' לפי' רש"י דהו"ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו' אלא מוכרח דתרוייהו ס"ל כר"ע דלר"ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ"ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה"נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר' היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר"ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר"ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י"ל שרבינו מפרש היפך פי' ר"ת דמ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע לאו משום דלרבנן דר"ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ"ש אלא ס"ל דבשלמא לר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור' אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר"ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז' ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה"ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע"ג דדמו לאילן מ"מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא"כ מ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז"ל פסק כרבנן דר"ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:
י״א
האורז והדוחן. עיין מ"ש פ"א מהלכות מעשר שני הלכה ה':
י״ב
והאתרוג אפי' היה כפול קודם ר"ה כו' הרי הוא כפירות שביעית להחמיר. מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ"ל אי אזלינן בתר חנטה לז' כה' זקנים וכמתני' דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני' דפרק לולב הגזול וכן מספ"ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר"א וכר"י ור"ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר"ג כו' ופסק כתרוייהו לחומרא את"ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ"ק דר"ה דט"ו ע"א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' פטור' מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס"ל דאזלינן בתר חנטה לז' וכן רב המנונא התם ס"ל הכי גם ר"י ור"ל כולהו ס"ל התם דאחר חנטה לז' אם כן מה ראה על ככה רבי' להכניס עצמו לבית הספק אי קי"ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז' ותו קשה דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס' וראיה לזה ממ"ש שם בר"ה אמר רבה אתרוג בת ששית כו' אתרוג בת ז' הנכנס כו' א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א"ה תתחייב במעשר כו' ופרש"י וז"ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז' כו' כל הך סיפא אע"ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד"ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז' דאזלת בתר לקיטה כו' הא לא הוה ק"ל דאמינא ספוקי מספ"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע"כ והנראה מבואר שהכריחו לרש"י לפרש כן דאי מ"ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז' הנכנס לח' אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי"ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א"ה תחייב במעשר כו' אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי"ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ"ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס' ז"ל שם כתבו מעין פי' רש"י יע"ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס' לנהוג בו דין ז' ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס' וא"כ כיון שרבינו ז"ל מספ"ל הלכתא כמאן וס"ל דחייב לנהוג בו דין ז' מס' היל"ל דפטור מן המעשר גם מ"ש וכן מספ"ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר"א קשה טובא דא"כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב' ונלקט בשנה ג' צריך לנהוג בו ב' עישורים כדקאמר התם אליבא דר"ע ואלו בפ"א מה' מעשר כתב רבינו ז"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז' כיצד אם נלקט בג' כו' מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמר בשניה כו' הרי שלא חייב לנהוג בו ב' עישורים (ומ"ש מרן שם וז"ל וכן האתרוג כו' משנה פ"ב דבכורים וכר"ג יע"ש הם דברים תמוהים דלר"ג אתרוג בתר חנטה לז' ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' והיל"ל שפסק כרבותי' שבאושא גם מ"ש דר"י ור"ל ס"ל כר"א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר"י ור"ל לא איירי התם אלא לענין ז' אי משום דקאמר לעולם ששית ופי' רש"י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס"ל דבתר לקיטה למעשר היל"ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז' הא ליתא שהרי רש"י ז"ל כתב לעיל מזה בד"ה חסורי וז"ל ורבה ור"ה ס"ל כאפטולמוס כו' ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר"ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו' הרי דאפי' לאפטולמוס דס"ל דאחר לקיטה למעשר אפי"ה קאמר ר"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר ונראה דה"ט דס"ל לרש"י דע"כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג' לנהוג בו בשנה ג' אבל לענין שנה ששית הנכנס לז' כיון דטעמא דז' פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א"כ באתרוג בת ששית הנכנס לז' כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי' הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר"י קורקוס הנדפס מחדש פ"א מה' מעשר שגם הוא ז"ל הבין מדברי רש"י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס"ל דר"י אתי כר"א ותמה עליו דא"כ הי"ל לר"י לומר הלכה כר"א ואחר המחילה לא דק בזה כמ"ש ואולם מדברי התוס' בד"ה יד הכל נראה דס"ל דהא דר"ה ודר"י ודר"ל דקאמרי לעולם ששית ע"כ משום דס"ל כר"א הוא ממ"ש וז"ל לא נקט האי טעמא למ"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז' לא היה צריך לטעם זה כו' הנה מבואר דס"ל דלאפטולמוס דס"ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז' פטורה מן המעשר כדין פירות ז' ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז' ונראה דטעמייהו משום דס"ל דז' פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא"כ ע"כ דר"ה ור"י ור"ל דס"ל דחייבת במעשר הוא משום דס"ל כר"א ואולי שלזה נתכוין מרן ז"ל כדעת התוס' ומ"מ לא הו"ל למסתם סתומי ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונט' כפו' תמרים דל"ח ע"א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז"ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי' רש"י ז"ל דלעולם ששית דקאמר ר"י ור"ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי' רש"י א"כ ע"כ דס"ל כמתני' דבכורים דאחר חנטה לז' וק' טובא דא"כ הי"ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה וסתם מתני' דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז' כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר"י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז' בין לר"ג בין לר"א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו' זו הוכרח רבינו ז"ל לומר דמ"ש ר"י ור"ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס' אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' ע"פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס"ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס"ל אחר חנטה לז' הרי הוא חייב במעשר קאמר ר"י דלעולם ששית אמנם לענין ז' ודאי דס"ל לר"י דבת ששית הנכנס לז' חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס"ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז' מס' חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס' ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי' לעיל דכיון דס"ל לרבינו דחייב בביעור מס' ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס"ל לרבינו דאביי ל"ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק"ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס"ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס' ממילא הם פטורים אמנם ר"י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס"ל כיון דמספ"ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק"ל להתוס' ז"ל מעיקרא ד"ה בשלמא יע"ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה' מ"ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס"ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור"ג ואבטולמוס ס"ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי"ל כר"א דשמותי הוא וכי מספ"ל היינו דוקא לענין ז' משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב' וס"ל לרבי' כדעת רש"י ז"ל שכתבנו לעיל דאפי' לאבטולמוס דס"ל אחר לקיטה למעשר אפי"ה אתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר דז' משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ"ל אי קי"ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז' ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ"ל אמת ויציב בדעת רבי' ז"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שמיטה ויובל ד׳, מתוך הלכות שמיטה ויובל שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל