רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק ט׳

ספר קניין · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק ט׳

הלכה א׳

הַשֻׁתָּפִין כֻּלָּן וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין שֶׁמִּנּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין עַל הַיְתוֹמִים וְהָאִשָּׁה שֶׁהִיא נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת אוֹ שֶׁהוֹשִׁיבָהּ בַּעְלָהּ חֶנְוָנִית וּבֶן הַבַּיִת. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם בְּטַעֲנַת סָפֵק שֶׁמָּא גָּזַל חֲבֵרוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ שֶׁמָּא לֹא דִּקְדֵּק בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶם. וְלָמָּה תִּקְּנוּ חֲכָמִים שְׁבוּעָה זוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ מוֹרִין לְעַצְמָן שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּקְּחוּ מִנִּכְסֵי בַּעַל הַמָּעוֹת רָאוּי הוּא לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין וְטוֹרְחִין. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים שֶׁחַיָּבִין שְׁבוּעָה בְּטַעֲנַת סָפֵק כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּצֶדֶק וֶאֱמוּנָה:

הלכה ב׳

וְאֵין כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ נִשְׁבָּע בְּטַעֲנַת סָפֵק עַד שֶׁיַּחְשֹׁד הַמַּשְׁבִּיעַ אוֹתָן בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף שֶׁהֵן שְׁתֵּי מָעִין שֶׁל כֶּסֶף כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲבָל אִם חוֹשְׁדָן בְּפָחוֹת מִזֶּה אֵינָם נִשְׁבָּעִין:

הלכה ג׳

מִכָּאן הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאִם מֵת הַשֻׁתָּף הָאֶחָד אֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ שֻׁתָּפוֹ שֶׁל אָבִיו בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁחֲשָׁדוֹ בּוֹ אָבִיו בְּוַדַּאי כְּדֵי שֶׁיַּחְשֹׁד אוֹתוֹ זֶה הַיּוֹרֵשׁ בִּשְׁתֵּי כֶּסֶף. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁמַּשְׁבִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹרֵשׁ בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן שֶׁהֲרֵי הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאִשָּׁה שֶׁנַּעֲשֵׂת אַפּוֹטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ:

הלכה ד׳

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה אֲרִיסוֹ אוֹ שֻׁתָּפוֹ אֶלָּא הוּא מוֹדֶה מִפִּי עַצְמוֹ וְאָמַר שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ בֶּן בֵּיתוֹ אֲנִי אֲבָל לֹא גָּזַלְתִּי כְּלוּם הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁאֵין אוֹמְרִים מִגּוֹ לְפָטְרוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא לְפָטְרוֹ מָמוֹן. אֵיזֶהוּ בֶּן הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעַ בְּטַעֲנַת סָפֵק. זֶה שֶׁמַּכְנִיס פּוֹעֲלִים וּמוֹצִיא פּוֹעֲלִים וּמַכְנִיס לוֹ פֵּרוֹת וּמוֹצִיא לוֹ פֵּרוֹת. אֲבָל בֶּן הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן אֶלָּא נִכְנָס בְּרַגְלוֹ וְיוֹצֵא בִּלְבַד אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ מִסָּפֵק. וְכֵן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים אֵין הַיְתוֹמִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂת אַפּוֹטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וְלֹא נָשְׂאָה וְלֹא נָתְנָה לְאַחַר קְבוּרַת בַּעְלָהּ אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ מִסָּפֵק. וְכֵן אִם נָשְׂאָה וְנָתְנָה בֵּין מִיתָה וּקְבוּרָה אֵין מַשְׁבִּיעִין עַל זֶה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר שֶׁתִּשָּׁבַע עַל זֶה לֹא תִּמְכֹּר לִקְבוּרָה וְנִמְצָא הַמֵּת מִתְנַוֵּל:

הלכה ה׳

הַמְשַׁלֵּחַ בְּיַד חֲבֵרוֹ חֵפֶץ לְמָכְרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח מָעוֹת בְּיָדוֹ לִקְנוֹת לוֹ פֵּרוֹת אוֹ סְחוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאֵין לוֹ חֵלֶק וְלֹא הֲנָאָה בִּשְׁלִיחוּת זוֹ הוֹאִיל וְנָשָׂא וְנָתַן בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה כְּבֶן בַּיִת. וְיֵשׁ לוֹ לְהַשְׁבִּיעַ מִסָּפֵק שֶׁלֹּא גָּזַל לוֹ כְּלוּם בְּעֵת שֶׁהֵבִיא לוֹ הַסְּחוֹרָה שֶׁקָּנָה אוֹ מִקְּצָתָהּ אוֹ הַמָּעוֹת שֶׁמָּכַר לוֹ מֵהֶן:

הלכה ו׳

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּיַחַד אוֹ שֶׁהָיָה הָאֶחָד נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמַפְקִיד הַסְּחוֹרָה אוֹ מִקְּצָתָהּ אוֹ הַמָּעוֹת עִם הַשֵּׁנִי בְּלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִדָּה וְלֹא מִנְיָן הֲרֵי שְׁנֵיהֶם נִכְנָסִין לְסָפֵק וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת חֲבֵרוֹ שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין. אֲבָל אִם הָיָה הָאֶחָד הוּא שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וְהַשֵּׁנִי לֹא נִתְעַסֵּק עִמּוֹ כְּלָל אֵין נִשְׁבָּע אֶלָּא זֶה שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן:

הלכה ז׳

חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְנִתְגָרְשָׁה הָאִשָּׁה וְנִפְרַד מֵעָלָיו בֶּן הַבַּיִת וְהֵבִיא לוֹ הַשָּׁלִיחַ סְחוֹרָה שֶׁקָּנָה לוֹ אוֹ מָעוֹת שֶׁמָּכַר לוֹ בָּהֶן וְשָׁתַק וְהָלְכוּ לָהֶם וְלֹא תְבָעָם מִיָּד אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וּלְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. אֲבָל אִם הָיְתָה לוֹ טַעֲנַת וַדַּאי מַשְׁבִּיעוֹ עָלֶיהָ וּמְגַלְגֵּל בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְכֵן אִם נִתְחַיֵּב לוֹ שְׁבוּעָה אַחַר זְמַן בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ שֻׁתָּף אוֹ בֶּן בַּיִת פַּעַם אַחֶרֶת הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְגַלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא גְּזָלְתַּנִי בְּשֻׁתָּפוּת זוֹ שֶׁבֵּינֵינוּ וְלֹא כְּשֶׁהָיִיתָ שֻׁתָּפִי אוֹ אֲרִיסִי אוֹ בֶּן בֵּיתִי אוֹ אַפּוֹטְרוֹפִּי בָּרִאשׁוֹנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ח׳

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ וְנִשְׁאַר לָהֶם חוֹבוֹת אֵצֶל אֲחֵרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַשְׁבִּיעַ זֶה אֶת זֶה מִסָּפֵק שֶׁהֲרֵי חָלְקוּ וְהַחוֹב שֶׁנִּשְׁאַר דָּבָר יָדוּעַ הוּא בְּכָל מַה שֶּׁיִּפְרְעוּ יִקַּח זֶה חֶלְקוֹ מִן הַחוֹב וְזֶה חֶלְקוֹ מִן הַחוֹב. וְכֵן אִם נִשְׁאַר לָהֶם מָעוֹת בַּכִּיס וּכְבָר יָדְעוּ אוֹתָן וַעֲדַיִן לֹא נָטְלוּ כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ אֵין מַשְׁבִּיעִין זֶה אֶת זֶה שֶׁהַמָּעוֹת כַּחֲלוּקִין הֵם. וְכֵן אִם עָשׂוּ חֶשְׁבּוֹן כָּל הַשֻּׁתָּפִין וְנִשְׁאַר לְאֶחָד מֵהֶן אֵצֶל חֲבֵרוֹ דָּבָר קָצוּב וְיָדוּעַ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָטְלוּ הֲרֵי חָלְקוּ. אֲבָל אִם נִשְׁאַר בֵּינֵיהֶם כָּל שֶׁהוּא מִן הַפֵּרוֹת וַעֲדַיִן לֹא חָלְקוּ אוֹתָן וְלֹא יָדְעוּ מִשְׁקָלָם אוֹ שֶׁנִּשְׁאַר בֵּינֵיהֶם צַד מִן הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁלֹּא עָשׂוּ בּוֹ חֶשְׁבּוֹן וְלֹא יָדַע כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּמָּה חֶלְקוֹ הַמַּגִּיעוֹ הֲרֵי הַשֻּׁתָּפוּת קַיֶּמֶת עֲדַיִן וּמַשְׁבִּיעִין זֶה אֶת זֶה:

הלכה ט׳

מִי שֶׁתָּבַע אֶת חֲבֵרוֹ אַחַר חֲלוּקָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי גִּלְגּוּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁגְּזָלוֹ כְּלוּם כְּשֶׁהָיָה שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ בֶּן בֵּיתוֹ וְלֹא יוֹדֶה בְּמַה שֶּׁגָּזַל:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ט׳

א׳

השותפין כולן וכו'. משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ה) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית ופירש רבינו אפוטרופין שמינו אותם ב״ד דאילו מינם אבי היתומים לא ישבעו כמו שנתבאר בפרק זה: כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם (דף מ"ח ע"ב) בגמרא אמרינן אמתניתין דואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן כלומר שמשביעין בלא טענה ומהדרינן ה"ק ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא כלומר שטוענו שמא עכבת משלי: ולמה תיקנו חכמים וכו'. מפורש שם בגמרא:

ב׳

ואין כל אחד מאלו נשבע וכו'. שם אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב אימא כפירת טענה שתי כסף כרב כלומר דבפרק שבועת הדיינים פליגי רב ושמואל והלכה כרב וכמו שפסק רבינו פ"ג מטוען ונטען ופירוש דברי רב שם הם שהטענה צריכה שתהיה שתי כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה ורש"י גבי שבועת השותפין פירש שגם שם צריך הודאה בפרוטה דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא אבל דעת רבינו כדעת ר"י ן' מיגאש דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה ונ"ל דהיינו טעמא דכיון דמעיקרא הוה ס"ד דבלא שום טענה משביעים להו כשהשיבו ה"ק נשבעין בטענת שמא די לנו שנאמר שחידש שהיה שם טענה ולא שהיה שם טענה וכפירה ועוד דאי הוה בעינן טענה וכפירה כעין דאורייתא למה ליה לר"נ למימר דבעינן כפירת טענה שתי כסף כרב אלא ודאי לא בעינן הודאה וכיון דלא בעינן הודאה ממילא בטענת שתי כסף סגי דע"כ לא אמרינן בשבועת הדיינים דבעינן שתי כסף ופרוטה אלא היכא דבעינן הודאה אבל היכא דלא בעינן הודאה בשיעור כפירה דהיינו שתי כסף סגי. אי נמי דנהי דבמודה במקצת בעינן הודאה היינו טעמא משום דעיקר אותה שבועה על הודאה היא באה שאילו כפר בכל פטור היה אבל שבועת השותפין כיון דכופר במה שטענו מחוייב לישבע כיון דמשום ספק הוא וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש:.

ג׳

מכאן הורו רבותי שאם מת השותף וכו' ויש מי שהורה וכו'. איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדים אותה בשתי כסף ואין לומר דמייתי ראיה מדקתני לה סתם ולא חילק בין חושדין אותה לאינם חושדים אותה דהא פשיטא דאיכא למימר דסמך על מאי דאמר ר"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף:

ד׳

אף על פי שאין שם עדים וכו'. כן כתב הרא"ש ריש שבועת הדיינים בשם הר"י ן' מיגש ורבינו נמשך לדעת רבו: איזהו בן הבית וכו'. ברייתא שם: וכן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וכו'. בגיטין פרק הניזקין (גיטין דף נ״ב) פלוגתא דאבא שאול ורבנן במתניתין ופסקו בגמרא הלכה כאבא שאול דאמר מינהו אבי היתומים לא ישבע: וכן האשה שלא נעשת אפוטרופא וכו'. בכתובות פרק הכותב מימרא דרב מתנא ופסק הרי"ף כן:

ה׳

המשלח ביד חבירו וכו' עד שנשא ונתן. כתב מ"ע הוא בתשובת הגאונים: ודע שהרשב"א בתשובה חולק שאומר לא אמרו אלא בבן הבית שמתעסק תמיד בבית כגדול האחין וכן פירש"י וכן מסתבר שאם כדברי הרמב"ם ליתני השליח דהוי רבותא טפי ועוד הביא ראיות לדבר. וכתב עוד שאם הוא חשוד על השבועה חזרה שבועה למקומה ואף הרמב"ם יודה בזה וטען טענות בדבר:

ו׳

השותפין שנושאין ונותנין וכו'. דין זה פשוט בטעמו:

ז׳

חלקו השותפין וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ״ח) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וכתב הרי״ף והוא הדין לשאר ופשוט הוא: וכתב בח"מ בשם הרמ"ה דמדנקט חלקו השותפין ונתגרשה האשה ונתפרדו האחין זה מזה ולא תבעו ולא נקט חלקו סתמא משמע דוקא באלו אבל באחריני אפילו חלקו נמי והשתדל לתת טעם לדבר ולפי נוסחאותינו אכולהו קאי וכסברת הרי"ף וכמ"ש: אבל אם היה לו טענת ודאי וכו'. זה פשוט דהא אינש דעלמא דלאו שותף אם טענו טענת ודאי צריך לישבע ומשום דשותף הוא לא גרע. ומ"ש ומגלגל עליה כל מה שירצה. שם במשנה נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל כלומר מגלגלין גם את זו עליו: וכן אם נתחייב לו שבועה וכו' בין של דבריהם. שם איבעיא להו מגלגלין בדרבנן ואיפשיטא דמגלגלין ומפורש בדברי רבינו דגלגול שבועה אפילו בשמא על שמא איתא וכדברי הרמב"ן ז"ל והר"נ בפ"ק דקידושין:

ח׳

השותפין שחלקו ונשאר להם חובות אבל וכו' עד סוף הפרק. כתב מ"ע דאיתיה בתשובת הגאונים וספר מצות גדול. ומ"ש אבל אם נשאר ביניהם כל שהו מן הפירות שעדיין לא חלקו וכו'. נלמד ממה שאמר הרב אלפסי בפרק הנשבעין ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולא אשתייר ליה גבאי ולא מידי והוא אומר עדיין לא חלקנו ועדיין אית לי גביה כך וכך:

ט׳

מי שתבע את חבירו וכו'. כך כתב הרי"ף בס"פ הנשבעין:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ט׳

א׳

השותפין וכו' מפני שאלו מורין לעצמן וכו'. הכי איתא בהנשבעין דף מ"ח מאי שנא הני דנשבעין בטענת שמא משם דמורו התירא עד כאן וכתבו התוס' ר"ת פסק דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר לא מורה היתרא ע"כ. וראיתי להרב משפט צדק בח"א סי' ע"ג שהקשה וז"ל ויש לדקדק עליו שא"כ למה האריסין ישבעו שהרי נוטלין שכר טורחן ותקשי ליה מהתם ואי משום שהגם שנוטלין שכר חושבין שיותר יש להם ליקח כפי טורחן ומורו היתר א"כ בדין מקבל עיסקא נימא הכי וי"ל דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל ההנאה שלו עכ"ז נותן לו שכר טורחו ודוחק עכ"ל. והנה תם אני על הרב ז"ל איך לא הביט בשורש דברי ר"ת הלא המה בהגהות מרדכי בהנשבעין תשובת ר"ת וז"ל על מה שחייבתם לשמעון שבועה שלא עכב מן הריוח ומן העיסקא כלום מכח שבועת השותפין (ב)הנשבעין שלא בטענה פליאה היא בעיני דבעיסקא לא ינהג מנהג השותפין שהרי חציו מלוה וחציו פקדון ופי' דמתני' דשבועות הכי איתא אלו נשבעין וכו' השותפין ששניהם עוסקים מורו היתרא דסמכין אהדדי והאריסין דמשתעבדי למרי ארעא לאתויי ליה רעיא בלא שכר ידוע ומורי היתר דמדישיה קא אכיל ואפוטרופא וכו' ואין נוטלין שכר ידוע על אלו דברים דמורו היתרא וכו' אבל עסקא דפקדון גמור הוא וצריך שכר ידוע הוי כשכיר יום או כשכיר חדש או כשכיר שנה כמו אומן ומקבלי קבלנות ואע"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר מה בכך דריבית דרבנן הוא והקלו ביה רבנן אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליו יעו"ש באורך הרי להדיא דדעת ר"ת הוא דחלוקת האריסין הוא על מה שעוסקים להביא רעייא למרי ארעא וע"ז הוא דמורו היתרא דאין נוטלין שכר ידוע לא על מה שעוסקים באריסות דהתם ליכא היתרא דהא יש להם חלק באריסות ושאר חלוקות נמי אין להם שכר ידוע על טורחם כמו שבארם ז"ל וא"כ מה מקשה הרב ז"ל מחלוקת האריסין וכן יש לדקדק במה שתירץ דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל הנאה שלו עכ"ז נותן לו שכר טורחו וכו' ולפי דדברי ר"ת אינו תלוי בהנאה פלגא מלוה כי אם כיון שנותן לו שכר ידוע על מה שטרח בחלק הפקדון סגי בהכי לחוד. איברא דלא על הרב משפט צדק ז"ל לחוד אני תמיה כי אם גם על הרדב"ז ז"ל בח"צ סי' ר"ב ומביאו מרן החבי"ב ז"ל בסי' צ"ג הגהת ב"י אות ג' שכתב וז"ל אפי' לדעת ר"ת ז"ל דוקא בזמן שנוטל שכר טורחו משלם אבל אם מתנה ליקח שכר טורחו דינר מודה הוא שעדיין מורה התר לעצמו ומשביעין וכו' ואע"פ שהרדב"ז ז"ל בלשון אפשר אמרו לפי מ"ש ההגהות מרדכי דברי ר"ת א"א לומר כן דהא כתב ואע"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר וכו' אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליה וכו' הרי דאפי' קצץ דינר ואפי' פחות ס"ל לר"ת דלאו מורה היתרא הוא ופטור וכן ראיתי בס' מטה שמעון הנדפס מחדש עתה בסי' צ"ג בהגהת ב"י אות י' שכתב כסברת הרדב"ז בדעת ר"ת וסיעתיה דעיסקא שעושין עתה ומתנין מתחילה בדבר מועט דלא מהני ומשביעין ליה ובזה רצה לתרץ מ"ש מרן בספרו הקצר בסי' צ"ג ס"ה דאם היה אחד מן השותפין נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעין אלא אותו שנתעסק וכו' ולא כתב שיש חולקין וגם מור"ם ז"ל לא הגיה עליו שיש חולקין וכן נמי בסי' קע"ו ס"ל דבזה ניחא דמיירי שאין נותן לו שכר טורחו משלם ולכו"ע אפי' לר"ת ודעימיה מורה היתרא ונשבע על הספק ופקפק על מהריק"ש ז"ל אי ס"ל הכי בדעת ר"ת או לא יעו"ש ואני אומר על הראשונים אנו מצטערין שלא הביטו בדברי ההגהות מרדכי והוא בא להוסיף דהכי ס"ל למרן ומור"ם ז"ל. ועוד קשה למה לא הזכיר להרדב"ז ולמרן החבי"ב ז"ל שכתבו כן בדעת ר"ת סוף דבר צ"ע.

ב׳

ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד וכו'. עיין בכ"מ שהביא דעת רש"י ז"ל שסובר דגם שם צריך הודאה בפרוטה שלא כדברי רבינו והר"י בן מיגאש רבו ז"ל והטור בסי' צ"ג מסכים לדעת רש"י ז"ל ועיין בכנסת הגדולה שם מ"ש בזה. וראיתי להרדב"ז בח"ד סי' ר"ב שפסק ג"כ כרש"י וסיעתו אלא שכתב אח"כ דהאידנא לא נפקא לן מידי אחר שתיקנו שבועת היסת דאפי' בכופר בכל נשבע ואע"ג דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ"מ כיון דשבועת השותפין עיקרא אינה בא כי אם בטענת ספק גם בכופר בכל נשבע היסת אפי' בטענת ספק אלו דבריו ז"ל. ולענ"ד נראה להביא ראיה לדברי הרב ז"ל מדברי רש"י בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) דאמרינן התם אמר רב נחמן ראה סלע שנפל מב' חייבי(ם) להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הואי בהדאי אלא האי נקטינא ליה ואמינא אנת הוא דשקילתיה נפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הואי בהדאי אי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה עד כאן ופרש"י ברישא דנפל מב' וז"ל נקטינא ליה משתבענא ליה שבועת היסת ולא מתיאש מיד כשמשמש בכיס וכו' ובסיפא פי' וז"ל ואי נקטינא ליה ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענת וכו' יעו"ש והשתא קשיא עליה דרש"י ז"ל דמה לו בשבועת המשנה דהא בדבור הקודם פי' משבעינא ליה שבועת היסת ובכאן נמי הו"ל למימר ואינו יכול להשביע בטענת שמא שאין נשבעין על טענת שמא אלא נראה דדעתו לומר דאף דאין נשבעין על טענת שמא היינו בטענת מלוה ולוה שהיא טענת בריא ומודה [במקצת] חייב שבועת התורה ובכופר בכל תקן רב נחמן שבועת היסת אבל שבועת המשנה דהאריסין וכיוצא דעיקרא היא בא על הספק כשתיקן ר"נ אף ע"ז היתה התקנה ונשבע היסת אף על הספק שלו וזה הוא שאמר ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו וכו' והיינו אותה שבועה שפירש ברישא שהיא היסת וכדברי הרב ז"ל וק"ל.

ג׳

שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא וכו'. עיין בכ"מ שכתב וז"ל איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדין אותה בשתי כסף וכו' יעו"ש. וראיתי בס' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ז שכתב וז"ל מהר"א ששון ומהרד"ב ז"ל הקשו על דברי הרב כ"מ גם בעיני יפלא דהיכי דמי מאי דקאמר דאיכא לאוקומה שחושדין אותה בשתי כסף אי מיירי שחושדין היתומים עצמם ודאי דלא מהני על מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה ומאי קאמר רב נחמן והוא שיש ביניהם שתי כסף אפי' תימא דקאי נמי אף על האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אשארא היינו דוקא כשבעלה משביעה במה שחושד אותה בשתי כסף ולא היתומים וכו' יעו"ש. ועיין בכנסת הגדולה סי' צ"ג הגהת הטור י"א דתריץ יתיב כונת מרן כ"מ ותמה על מהר"א ששון ז"ל דמנא ליה דכשחושדין היתומים בטענת עצמן שאין משביעין אותה יעו"ש ומהתימה שהרי מדברי הראשונים נראה שהיורשים יכולים להשביעה דבמתני' דפ' הכותב (כתובות דף פ"ו) כתב הרשב"א הביאו הרב בצלאל בשטמ"ק וז"ל ולפי דבריהם כתב לה [נדר] ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו וכו' ואפי' להחולקים ע"ז היינו משום שכתב לה פטור אבל בשלא כתב לה כלום נראה שיכולים להשביע וכן מתבאר שם מדברי הרמב"ם והריב"ש ז"ל ועיין בהר"ן שם שהביא תשובת הרי"ף שכתב שאין היורשים יכולין להשביעה משום דכיון דלא השביעה הוא ולא צוה להשביע מחל יעו"ש ות"ם אני על מרן החבי"ב שלא הזכיר מזה כלום מדברי הר"ן וק"ל.

ד׳

אע"פ שאין עדים שזה אריסו וכו' ה"ז נשבע וכו'. עיין בכ"מ ז"ל וראיתי להרמב"ן בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין שהביא הך דינא דרבינו משם הר"י הלוי ז"ל וכתב ע"ז וז"ל ובהא מודינא ליה להרב ז"ל משום דדמיא לשבועת השומרים וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרים תקון אבל בשאר דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עד כאן יעו"ש. ומעתה מ"ש מרן החבי"ב בסי' צ"ג הגהת הטור אות י"ב וז"ל שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה נ"ב וכ"כ בסי' רצ"ו ודעת תשובה שהביא רבינו ב"י מחודש וכו' יעו"ש ולענ"ד אינו מוכרח דהכי הוא התשובה יתמי ראובן יכולין להשביע את שמעון שבועת השותפין בין בטענת [ראינו] שאבינו הוציא לך ממון בין בטענת שמענו שאבינו הוציא לך ממון מאחר שמודה שמעון שלקח הממון לא אמרינן מיגו לאפטורי דהא בכל שבועת השותפין שנשתתפו בלא עדים איתא ואפ"ה נשבע עד כאן ולפי מ"ש משם הרמב"ן דאף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפ"ה בדין זה מודה להר"י בן מיגאש ולרבינו א"כ ה"ה נמי לדעת אותה תשובה וליכא למימר לדעת הרב כנסת הגדולה ז"ל דדעתו הוא לומר דבכה"ג דוקא דעת אותה תשובה כדעת רבינו והר"י בן מיגאש ז"ל אבל בעלמא לא נתברר ולא הולך עמהם אלא בדין השותפין כמו שנתבאר בסי' פ"ב בכללי מיגו אות קס"ה יעו"ש.

ז׳

חלקו השותפין [וכו'] אינו יכול להשביעו בטענת וכו'. עיין בחי' הריטב"א ז"ל בפ' כל הנשבעין שכתב משם יש מפרשים דאם חלקו אף על טענת בריא אינו יכול להשביעו דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וכתב עליהם דאינו כלום דא"כ כשנתגלגל לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגל ליה שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכו' יעו"ש. ולענ"ד קשה לי טובא דמאי מקשה להיש מפרשים דס"ל דטעמא דחלקו דאינו משביעו משום מחילה דא"כ כשנתגלגלו לו שבועה דהא מחל והא הוא ז"ל ס"ל באשה שמחל לה בעלה שבועה ואינו משביעה דאם נתגלגל לה שבועה משביעה וכמו שהביא באה"ע סי' צ"ח בחלקת מחוקק ס"ק י"ג ובית שמואל ס"ק י"א משם הרמב"ן והריטב"א דאם פטרה משבועה יכול להשביעה ע"י גלגול וא"כ הכא לו יהי דהא דחלקו סתם הוי כמו מחילה בפירוש אפ"ה לא מהני אלא שלא להשביע שבועה בפני עצמה אבל ע"י גלגול שפיר מצי להשביעו ואפשר שזה הוא היתה דעת רבני צרפת שהביא מרן ב"י בחו"מ סי' צ"ג מחודש ו' בשותפין שלוה מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא והשיבו אם טעם שחלקו דפטורים הוא משום דמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה לזה בשעת חלוקה הא לא דמייא לחלקו שההפסד בא מאליו וכו' והייתי במושב זקנים וכו' והיה ממנו שאומרים טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרים משום דבעינן כעין דאורייתא ונמנו ורבו האומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה עד כאן ולכאורה קשה דאם באמת הטעם דחלקו הוא משום מחילה מ"ט כשנתחייבו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו הך שבועה וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל להיש מפרשים אמנם דעתם ז"ל הוא כדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל שהביא הרב חלקת מחוקק באה"ע דאף דפטרו בפירוש משבועה אפ"ה בגלגול מצי לאשבועי וכדכתיבנא לעיל שלא כסברת בעל העיטור שהביא הטור בחו"מ סי' צ"ג סי"ג דאם פטרו בפירוש זה את זה משבועה אין יכולין לגלגל עוד יעו"ש. אי נמי אפשר דאם פטרו בפירוש שאני וכמו שנראה מדברי הרא"ש ז"ל בפ' הכותב יעו"ש ועיין במרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות י"ז שכתב וז"ל אך קשה דאם הטעם הוא משום מחילה קשה למה מגלגלין ואיך נמנו וגמרו במושב זקנים דהטעם הוא משום מחילה ומה יענו שפתי זקנים למה שמגלגלין עליו יעו"ש ולפי מ"ש לעיל דעת הני זקנים הם כדעת הריטב"א והרמב"ן ומהתימה שלא הזכיר מהם. איברא דהא דכתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל באה"ע משם הרמב"ן והריטב"א ז"ל דס"ל דע"י גלגול יכול להשביעו ושכן כתב בנמוק"י ז"ל לא ראיתי להנמוק"י ז"ל שכתב משם הריטב"א כלום מזה כי אם משם הרמב"ן ז"ל וכמו שיראה הרואה שם בפ' הכותב ולהריטב"א מביאו לדין אחר ואדרבא הרואה להריטב"א בשיטה לכתובות בפ' הכותב ולהרב אסיפת זקנים הביא משם הריטב"א ז"ל וז"ל וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפי' ע"י גלגול עד כאן יעו"ש ועיין למרן בסי' ע"א מחודש י"ז שלא כתב משם הנמוק"י כי אם להרמב"ן והגאונים ולא הזכיר להריטב"א ומעתה סרו מהר תלונותינו מעל הריטב"א ממה שהקשנו לעיל ממ"ש בהנשבעין וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק ט׳

ח׳

וכן אם נשאר להם מעות בכיס וכבר ידעו אותן כו' כ"ש מן הפירות כו' ולא ידעו משקלם: מדבריו מוכח דנפ"מ בין מעות לפירות, דבמעות אף אם לא ידעו הסך כמה מונח בכיס רק שידעו שיש מעות נשאר בכיס שעדיין לא חלקו, בזה הוי כחלקו, דמעות כחלוקין הן ויכול אחד לחלוק שלא מדעת חבירו במעות כמו שכתב לעיל פרק ה' הלכה ט', אבל פירות בכה"ג כיון שאין האחד יכול לחלוק שלא מדעת חבירו הוי עדיין כשותפין, ומש"כ ידעו אותן, הפירוש שידעו שמונח בכיס, אבל כמה מונח בכיס לא ידעו המספר, שאילולי ידעו שמונח בכיס המעות אפשר עוד לא חלקו, ומש"כ או שנשאר ביניהם צד מן השותפות, פירושו שלא באו לחשבון כמה הפסד היה באיזה פרט לידע כמה צריך ליטול עכשיו, ובשו"ע לא נזכר חילוק יעו"ש, אבל אם ידעו שיש מעות מונח בכיס ואינו ידוע כמה וכל אחד צריך ליטול מחצה הוי כחלקו ודוק. ויעוין בשו"ת הרי"ף סימן ע"ז בזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ט׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם