רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק ח׳

ספר קניין · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק ח׳

הלכה א׳

הַנּוֹתֵן בֵּיצִים לְבַעַל הַתַּרְנְגוֹלִים לְהוֹשִׁיב הַתַּרְנְגוֹלִים עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיֵּצְאוּ הָאֶפְרוֹחִים וִיגַדֵּל אוֹתָן בַּעַל הַתַּרְנְגוֹלִים וְיִהְיֶה הָרֶוַח בֵּינֵיהֶם צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. וְכֵן הַשָּׁם עֲגָלִים וּסְיָחִים עַל הָרוֹעֶה לִהְיוֹת מִתְעַסֵּק בָּהֶן שֶׁיַּגְדִּילוּ וְהַשָּׂכָר לָאֶמְצַע חַיָּב לְהַעֲלוֹת לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וּמְגַדֵּל אוֹתָן עַד שֶׁיִּהְיוּ הָעֲגָלִים בְּנֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְהַחֲמוֹר עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת. וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ זְמַן זֶה. וְכֵן הַשָּׁם בְּהֵמָה עַל הַמְפַטֵּם לִהְיוֹת מְפַטֵּם אוֹתָהּ וְהַשָּׂכָר לָאֶמְצַע צָרִיךְ לִתֵּן עֲמָלוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. וְאִם אָמַר לוֹ הֲרֵי הָרֹאשׁ וְהָאַלְיָה שֶׁלְּךָ בַּעֲמָלְךָ יֶתֶר עַל מַחֲצִית הַשָּׂכָר מֻתָּר. הָיוּ לַמְפַטֵּם בְּהֵמוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁמְּפַטֵּם אוֹתָם עִם זוֹ הַשּׁוּמָא אֶצְלוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ לוֹ עֲגָלִים וּסְיָחִין אֲחֵרִים אוֹ בֵּיצִים אֲחֵרוֹת שֶׁלּוֹ. הוֹאִיל וְהוּא מִתְעַסֵּק בְּשֶׁלּוֹ וּבְשֶׁל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ לֹא הֶעֱלָה לוֹ אֶלָּא דָּבָר מוּעָט בְּכָל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת הַזֹּאת דַּיּוֹ וְחוֹלֵק בְּשָׂכָר בְּשָׁוֶה. וְאִם הָיָה אֲרִיסוֹ הוֹאִיל וְהוּא מְטַפֵּל בְּשֶׁלּוֹ וּבְשֶׁל בַּעַל הַשָּׂדוֹת אֵין צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ כְּלוּם:

הלכה ב׳

הַשָּׁם עֲגָלִים אוֹ סְיָחִין אוֹ הוֹשִׁיב תַּרְנְגוֹלִים אוֹ שָׁם בְּהֵמָה עַל הַפַּטָּם לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא הֶעֱלָה לוֹ שָׂכָר הֲרֵי דִּינוֹ כְּדִין הָעֵסֶק שֶׁל מָעוֹת. רוֹאִין בְּכַמָּה שָׁמִין הַבְּהֵמוֹת אוֹ הַבֵּיצִים וְכַמָּה הִרְוִיחוּ וְנוֹטֵל הַמִּתְעַסֵּק שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַשָּׂכָר. וְאִם הִפְסִידוּ מְשַׁלֵּם שְׁלִישׁ הַהֶפְסֵד:

הלכה ג׳

שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת וְלֶאֱכל וְיִהְיֶה הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה מִתְעַסֵּק הֲרֵי יֵשׁ לוֹ רֶוַח אַחֵר לְעַצְמוֹ בַּעֲבוֹדַת הַבְּהֵמוֹת שֶׁהֲרֵי שׂוֹכֵר אוֹתָהּ אוֹ עוֹבֵד בָּהּ וְנֶהֱנֶה בִּשְׂכָרָהּ וּבַעֲבוֹדָתָהּ. וְאֵין שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וְלֹא סְיָח עִם אִמּוֹ שֶׁהָעֵגֶל וְהַסְּיָח אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם וְיֵשׁ בּוֹ עֵסֶק:

הלכה ד׳

הַשָּׁם בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ עַד מָתַי חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ. בַּאֲתוֹנוֹת שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּבְגוֹדְרוֹת וְהֵן הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חֹדֶשׁ. וְאִם בָּא לַחֲלֹק בְּתוֹךְ זְמַן זֶה חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ סְתָם לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה טְפִילָה שֶׁל שָׁנָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהִיא מְרֻבָּה וְהָרֶוַח מוּעָט שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּנֶת בַּתְּחִלָּה אֶלָּא בְּקֹשִׁי לִטְפִילָה שֶׁל שָׁנָה הָאַחֶרֶת שֶׁהִיא מוּעֶטֶת וְהָרֶוַח מְרֻבֶּה שֶׁהֲרֵי הִיא מִשְׁתַּמֶּנֶת הַרְבֵּה וּמוֹסֶפֶת בְּכָל יוֹם. לְפִיכָךְ מְעַכֵּב עָלָיו עַד סוֹף שָׁנָה שְׁנִיָּה. יָלְדָה הַבְּהֵמָה הַשּׁוּמָה אֶצְלוֹ הֲרֵי הַוָּלָד מִכְּלַל הָרֶוַח לָאֶמְצַע. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל וַלְדוֹתָם יְגַדְּלוּ וְאַחַר כָּךְ יִמָּכְרוּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְגַדֵּל חַיָּב הַמִּתְעַסֵּק לְהִטַּפֵּל בַּוְּלָדוֹת בְּדַקָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבְגַסָּה חֲמִשִּׁים יוֹם וְחוֹלְקִין. רָצָה לְהִטַּפֵּל בָּהֶן יֶתֶר עַל זְמַן זֶה שָׁם אוֹתָן בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וּבְיוֹם הַחֲמִשִּׁים וְכָל שֶׁיַּרְוִיחוּ אַחַר כָּךְ יִטּל הַמִּתְעַסֵּק שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וַחֲבֵרוֹ רְבִיעַ הָרֶוַח שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ חֲצִי הַוָּלָד. וּמִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּחֵצִי שֶׁל חֲבֵרוֹ נוֹטֵל חֲצִי אוֹתוֹ הַחֵצִי. הֲרֵי שְׁלֹשָׁה רְבָעִים. וְאִם לֹא הִתְנָה כֵּן בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה הֲרֵי מָחַל וְהַוְּלָדוֹת בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה כְּמוֹת שֶׁהֵן. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַעֲלוֹת שְׂכַר כַּתָּף לִמְעוֹת הָעֵסֶק מַעֲלִין וְיִהְיֶה כָּל הַשָּׂכָר שֶׁנּוֹטֵל הַמִּתְעַסֵּק בַּשָּׂכָר שֶׁנּוֹשֵׂא עַל כְּתֵפוֹ בִּכְלַל שְׂכַר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם דַּרְכָּן לְהַעֲלוֹת שְׂכַר בְּהֵמָה מַעֲלִין לוֹ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַעֲלוֹת שְׂכַר וְלָדוֹת בִּשְׂכַר עֲמָלוֹ מַעֲלִין. וְכָל הַמִּתְעַסֵּק אוֹ הַמִּשְׁתַּתֵּף סְתָם לֹא יְשַׁנֶּה מִמִּנְהַג הַמְּדִינָה:

הלכה ה׳

רְאוּבֵן שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׂדֶה וְהוֹרִיד שִׁמְעוֹן לְתוֹכָהּ לְזָרְעָהּ אוֹ לְנָטְעָהּ וּלְהוֹצִיא עָלֶיהָ הוֹצָאוֹת וְלִמְכֹּר הַפֵּרוֹת וְכָל הַיָּתֵר עַל הַהוֹצָאָה יִהְיֶה בֵּינֵיהֶם בֵּין שֶׁהִתְנוּ שֶׁיַּחְלְקוּ בְּשָׁוֶה בֵּין שֶׁהִתְנוּ שֶׁיִּטּל רְאוּבֵן יֶתֶר בֵּין שֶׁהָיְתָה הַהוֹצָאָה כֻּלָּהּ מִשֶּׁל רְאוּבֵן בֵּין שֶׁהָיְתָה מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן. בְּכָל זֶה מֻתָּר וְאֵין כָּאן אֲבַק רִבִּית. וְשִׁמְעוֹן הַמִּטַּפֵּל בַּעֲבוֹדַת הָאָרֶץ וּבַהוֹצָאָה וּבִמְכִירַת הַפֵּרוֹת הוּא הַנִּקְרָא אָרִיס. אָרִיס אוֹמֵר לְמֶחֱצָה יָרַדְתִּי וּבַעַל הַשָּׂדֶה אוֹמֵר לִשְׁלִישׁ הוֹרַדְתִּיו הוֹלְכִין אַחֵר מִנְהַג הַמְּדִינָה וְזֶה שֶׁטָּעַן שֶׁלֹּא כַּמִּנְהַג עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה:

הלכה ו׳

בַּעַל שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ אִם הָיָה הַבַּעַל אָרִיס הוֹאִיל וְנִסְתַּלֵּק בַּעַל נִסְתַּלְּקוּ הֵם וְאֵין לָהֶם מִן הַהוֹצָאָה אֶלָּא שִׁעוּר הַשֶּׁבַח וּבִשְׁבוּעָה. וְאִם אֵין הַבַּעַל אָרִיס עַל דַּעַת [מִנְהַג] הָאָרֶץ יֵרְדוּ וְשָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס:

הלכה ז׳

הָאַחִין אוֹ שְׁאָר הַיּוֹרְשִׁין שֶׁלֹּא חָלְקוּ יְרֻשַּׁת מוֹרִישָׁן אֶלָּא כֻּלָּן מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהּ בְּיַחַד הֲרֵי הֵן כְּשֻׁתָּפִין לְכָל דָּבָר. אֶחָד מִן הָאַחִין אוֹ מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּפַל לְאֻמְּנוּת הַמֶּלֶךְ הָרֶוַח לָאֶמְצַע. חָלָה אֶחָד מֵהֶן וְנִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא מִן הָאֶמְצַע. וְאִם חָלָה בִּפְשִׁיעָה כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בַּשֶּׁלֶג אוֹ בַּחַמָּה בִּימֵי הַחֹם עַד שֶׁחָלָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה מִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ח׳

א׳

הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים וכו'. ברייתא במציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ח ע״ב): וכן השם עגלים וכו'. משנה שם אין שמין עגלים וסייחים למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו ומפרש רבינו בשכר עמלו היינו כפועל בטל: ומגדל אותם וכו'. ג"ז שם במשנה: ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו וכו'. ברייתא שם: ומ"ש ואם א"ל הרי הראש והאליה וכו'. ג"ז שם (דף ס"ט) ר"א מהגרוניא זבין בהמה ויהיב לאריסיה מפטים לה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב פלגא רווחא: כתב הראב"ד ז"ל וכן השם בהמה על המפטם וכו' עד יתר על מחצית השכר מותר א"א דבר זה אינו מחוור וכו': היו למפטם וכו'. ג"ז שם אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כלומר אע"פ שהוא ספק משום דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי: ואם היה אריסו. שם מסיים בעובדא דר"א מהגרוניא דאשתתף בהדיה כלומר שנתן לו חצי המעות וחלק עמו בשוה משום דאריסא למארי ארעא משתעבד ואין ספק שרבינו בשותפות מיירי שכך כתב אפילו לא תעלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו:

ב׳

השם עגלים וסייחים וכו'. זה פשוט:

ג׳

שמין פרה וחמור וכו'. משנה באיזהו נשך (דף ס"ט ע"ב): ואין שמין עגל עם אמו וכו'. שם במשנה ובברייתא רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו כלומר וא"צ להעלות מזונות לעגל ולסייח ופסק הרי"ף דלא כרשב"ג ואע"ג דבכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו נ"ל דטעמא דהרי"ף מדאמרינן בגמרא ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו איכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקר להו ובפרק אלו מציאות גבי השבת אבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני סתם גללים אפקורי מפקר להו וממילא לא קי"ל כרשב"ג ואע"ג דאפשר לשנויי אליביה שינויא דחיקא הוא:

ד׳

השם בהמה לחבירו וכו'. ברייתא שם: ילדה הבהמה וכו' מקום שנהגו וכו'. משנה שם: חייב המתעסק וכו'. ברייתא שם (דף ע') ואע"ג דרבי יוסי פליג אהא הלכה כת"ק: רצה להטפל בהם וכו'. שם (דף ס"ט) בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו ומחצה בשל חבירו ופירש"י דשכר עמל ומזון ליכא וכו' דכיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי טרח משום דידיה קא טרח לא מיחזי כרבית: ואם לא התנה כן וכו'. כך כתבו קצת מפרשים ואמרו דדמיא להא דתנן בבתרא האחין שהשביחו את הנכסים השביחו לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמם: מקום שנהגו להעלות שכר וכו'. זהו פירוש מה ששנינו בברייתא פרק איזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה והראב"ד ז"ל כתב האי פירושא לא נהיר וכו':

ה׳

ראובן שהיתה לו שדה וכו'. דלא שייך צד רבית בקרקע כדשייך במטלטלין שכן מצינו חכמי הגמרא שהיו להם אריסים: אריס אומר למחצה וכו'. פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״י) ופסק כרב נחמן בדיני:

ו׳

בעל שהוריד אריסים בנכסי אשתו וכו' עד ושמין להן כאריס. בעיא דאיפשיטא בכתובות פרק האשה שנפלו (כתובות דף פ' ע״א) והטעם שאם היה הבעל אריס יודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה יורד הוא הרי האשה אומרת להם לא הועלתוני דבר ואינה נותנת להם אלא הוצאה שיעור שבח ואם אין הבעל אריס הרי הועילוה דארעא לאריסי קיימא. ומ"ש ואין להם מן ההוצאה אלא שיעור השבח ובשבועה. כך מפורש שם לגבי בעל ופשיטא דלא עדיפי מיניה:

ז׳

האחין או שאר היורשין וכו'. שבכ"מ שנינו האחין השותפין ואם האחין הם שותפין למה ליה למיתניא אחים אטו משום דאחים נינהו ה"א דגריעי אלא ודאי הכי קאמר האחין שלא חלקו או השותפים שנשתתפו וסובר רבינו דלאו דוקא אחים אלא הוא הדין שאר יורשים. ועל מ"ש רבינו ירושת מורישן כתב הראב"ד א"א לא האירו דבריו וכו'. ואיני יודע מניין לו לחלק בכך: אחד מן האחין וכו'. משנה בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ד ע״ב) האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ובגמרא תנא לאומנות המלך שלח רבין משמיה דרבי אילעא לא שאנו אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. והוי יודע דתניא בגמרא אבבא דרישא שאם נפל לאומנות המלך מחמת האחין לאחין פירוש לאמצע ואם מחמת עצמו לעצמו וכתבה הרי״ף ואיני יודע למה השמיטה רבינו ונראה שלזה כיון הראב״ד שכתב אחד מן האחין או השותפין שנפל לאומנות המלך וכו' א״א גם בזה קיצר מאד עכ״ל:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ח׳

ד׳

מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה ל' יום וכו'. עיין במרן כ"מ ז"ל שכתב אע"ג שר' יוסי פליג אהא הלכה כתנא קמא עד כאן ור"ל דס"ל לר"י בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל ממאי דהביאו הברייתא בסתם וכן נראה דעת מרן ביו"ד סי' קע"ז וכן פסק הטור שם. וראיתי (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא"ש ז"ל בסי' מ"ג שכתב ובמקום שאין מנהג יטפל בולדות בדקה ג' חדשים וכו' והוא היפך ממ"ש בטור דסגי בל' יום וכת"ק וכאן פסק כר' יוסי ומה מקום מצא לפסוק כר"י בדברי הרא"ש שלא הביא כי אם הברייתא כצורתה וכמו שהביאה הרי"ף ז"ל ומיהו לזה אפשר לומר ממאי דמייתי הרא"ש ז"ל מאי דאמרינן בש"ס מאי טיפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות ולאיזה צורך הביא זה אם לא שרוצה לפסוק כר"י ומ"מ בטור פסק בהיפך וצריך לי ישוב ודע דרבינו והטור חולקים בדין שלשים יום והוא דרבינו ס"ל דהא דאמרינן עד מתי חייב לה ליטפל בולדות בדקה ל' יום הוא במקום שנהגו שלא לגדל אפי' הכי חייב ליטפל ל' יום וכל שכן במקום שאין מנהג וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל בפי' המשנה ואילו הטור ז"ל לא כתב כן אלא כתב וז"ל ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה ל' יום יעו"ש והוא כדברי הרא"ש ז"ל ואילו מרן ז"ל לא נתעורר בזה ובשו"ע פסק כהרא"ש והטור וק"ל.

ז׳

אחד מן האחין או מן השותפין דנפל לאומנות המלך וכו'. בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ד) וראיתי לרבינו יונה בעליות שכתב וז"ל עוד נראה לפרש השותפין שהן שותפין בכל ריוח שירויחו באומנותן ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד וכו' אלא כי אצטריך ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסד"א במילתא דלא שכיח ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמ"ל דאפי' הכי השכר לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך ומתני' כגון דנפל לאומנות ומחמת עצמו והא דתני בברייתא אם מחמת אחין לאחין מיירי שלא נשתתפו בכל ריוח יעו"ש. ואפשר דמשום הא כתב הטור בסי' קע"ז ס"ב משם ה"ר יוסף הלוי ז"ל דדוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע"פ שמנוהו מחמת אחיו הוא לעצמו עד כאן והקשה מרן החבי"ב ז"ל בהגהת הטור אות א' דלמה כתבו משם הר"י הלוי ז"ל והוא תלמוד ערוך וגם על מור"ם במפה ז"ל הקשה שמביאו בשם יש אומרים יעו"ש מה שתירץ ולפי מ"ש ניחא שהביאו משם הר"י הלוי ז"ל דלא נימא בכונת הש"ס כמ"ש ר' יונה בעליות להכי מביא משם הר"י הלוי דדוקא לאומנות המלך הוא דשכר לאמצע אבל לאומנות אחרת השכר לעצמו וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בתשובה חו"מ ח"ב סי' מ' שכתב וז"ל וראיתי להנמוק"י ז"ל שכתב ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך או לאומנות אחרת הריוח לאמצע ע"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן תנא לאומנות המלך כלומר לאפוקי אומנות אחרת כמו שפירשו כל המפרשים ואולי ט"ס הוא ובמקום או צ"ל (לו) [לא] ואי נמי דהנמוק"י ז"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' לאומנות המלך לא בא לאפוקי אומנות אחרת אלא בא לרבויי אומנות המלך דסד"א דלא תני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אלא דוקא באומנות אחרת אבל באומנות המלך מתרפא מן האמצע קמ"ל דמתני' מיירי אף נפל לאומנות המלך כיון דמתני' מיירי בחלה בפשיעה ולפי דרכו למדנו ישוב אחרת לדברי הר"י הלוי דכדי שלא נפרש דבגמ' אתא לרבויי אומנות המלך וכל שכן אומנות אחרת פי' דאין הפירוש כך אלא דאתי לאפוקי אומנות אחרת עכ"ל ולענ"ד אחר המחילה רבה נראה דהכי צ"ל והילך לשון (הר"ן) [הנמוק"י] ז"ל ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלן מכל בית פעם בחדש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מתפיסת הבית מינהו וכו' יעו"ש ומ"ש לאומנות אחרת קאי למינוי והכונה דממנין אותו למוכס או שהמינוי הוא לאומנות אחרת ועכ"פ המנוי הוא מאת המלך ובעבודת המלך ולא בא לומר שנפל הוא לאומנות שלא מחמת המלך כמו שהבין הרב ז"ל או לעשות ט"ס. ומ"ש רבינו עוד חלה אחד מהן ונתרפא וכו' כתבו התוס' וז"ל תני בתוספתא בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וירפא מן האמצע וכו' ועי' בדרישה שכתב שרבינו כתב לב' הדינים ואיני יודע בדברי רבינו רמז לדין זה וצריך ישוב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שלוחין ושותפין פרק ח׳

א׳

הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהן עד שיצאו האפרוחים ויגדל אותן בעל התרנגולים ויהיה הריוח ביניהם צריך להעלות שכר עמלו ומזונו, וכן השם עגלים וסייחים על הרועה להיות מתעסק בהן שיגדילו והשכר לאמצע חייב להעלות לו שכר עמלו ומזונו בכל יום כפועל בטל ומגדל אותן עד שיהיו העגלים בני שלש שנים והחמור עד שתהא טוענת ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו בתוך זמן זה, וכן השם בהמה על המפטם להיות מפטם אותה והשכר לאמצע צריך ליתן עמלו כפועל בטל, ואם אמר לו הרי הראש והאליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר מותר, היו לפני מפטם בהמות אחרות שמפטם אותם עם זו השומא אצלו, וכן אם היו לו עגלים וסייחים אחרים או ביצים אחרות שלו הואיל והוא מתעסק בשלו ובשל חבירו אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וחולק בשכר בשוה, ואם היה אריסו הואיל והוא מטפל בשלו ובשל בעל השדות א"צ להעלות לו כלום. השגת הראב"ד וכן השם בהמה על המפטם וכו' עד יתר על מחצית השכר מותר, א"א דבר זה אינו מחוור שהרי אמרו דהיכי דאית ליה בהמה לדידיה סגי ליה בריש עגלא דהיינו דבר מועט ואי לא לא סגי ליה לא במותר שליש ולא בריש עגלא, אלא שיש לפרש הא דאמרינן אי אית ליה בהמה לדידיה אמותר שליש קאי אבל ריש עגלא הואיל וראוי הוא לכל אדם סגי ליה בהכי ודבר מועט דקאמר היינו מותר שליש שהוא ספק. עמש"כ הלח"מ בדברי הראב"ד והנה כד' הראב"ד כתב הריטב"א בש"מ וכתב דמה דפריך בגמ' והאמר רב ריש עגלא לפטומא מאי לאו דא"ל מותר שליש זהו דאילו ריש עגלא לחוד ליכא למימר דא"כ רב דאמר כמאן, ומפרש שם הריטב"א דכדמשני כגון דאית ליה בהמה אחריתא זה קאי בין על מותר שליש בין על ריש עגלא והוא כדברי הראב"ד, ולפי דבריו צ"ל דמה דאמר ואבע"א אינו חוזר משינויא קמא דאמר או מותר שליש או ריש עגלא אלא לפי דמעיקרא לא הוי מסתבר למקשה דסגי בריש עגלא משום דר' יהודא דטובל עמו בציר הוי שיטה ואין הלכה כמותו, ומשני דלעולם מהני וכמש"כ הריטב"א דבעסק מועט כזה סגי בריש עגלא וע"ז אמר ואבע"א דלעולם לא מהני לא ריש עגלא לחוד ולא מותר שליש בלחוד, ורק בדאית ליה בהמה אחריתא, וקצת דחוק דמשמע דואבע"א הוא תי' אחר ולא דמותר שליש וריש עגלא שוים. ונראה דאפשר לפרש לפי פי' זה באופן אחר דמעיקרא הוי סבר בגמ' דמה דאמר רב ריש עגלא לפטומא אינו דמותר להתנות על ריש עגלא דבמותר שליש אמר להדיא מותר שליש בשכרך ומוכח דהוא לשון תנאי, אבל ריש עגלא לפטומא משמע דזהו הלכה דבעגלא לפטומא צריך ליתן בשכרו הראש וזה קשה דבסתמא ודאי לא סגי בהראש וצריך ליתן שליש ומזה רצה בגמ' לפרש דמה דאמר רב ריש עגלא לפטומא קאי אם אמר מותר שליש ולא מצא מותר שליש אז סגי בריש עגלא, אבל לא משום דריש עגלא גרוע ממותר שליש דודאי מותר שליש גרע דהא שמואל פליג על מותר שליש ואמר קוצץ לו דינר ומשני שינוייא קמא דריש עגלא הוא ג"כ בדאמר ליה ולא בדאמר ליה מותר שליש, ואח"כ אמר ואבע"א דגם רב דאמר מותר שליש אינו בכל שומא של בהמה, אלא דאע"ג דאמר ליה מעיקרא מ"מ הוא דוקא באית ליה בהמה לדידיה, וע"ז אמר שמואל דקוצץ לו דינר דוקא דהוא שכר ודאי, אבל בלית ליה בהמה לדידיה לא מהני לא מותר שליש ולא קוצץ לו דינר וממילא דכ"ש דלא סגי בריש עגלא אם לא קצץ מקודם דעכשיו אינו מפרש כשנוייא קמא דריש עגלא הוא ג"כ בדאמר ליה אלא אע"ג דלא אמר ליה כיון דאית ליה בהמה לדידיה סגי, ומבואר דלתי' ואבע"א הוא באמת שינוייא אחרינא ולא כשינוייא קמא, ומטעם זה סוברים רבותיו של הרמב"ם בהל' ד' שאין תנאי לפחות משליש מועיל אא"כ היה לו עסק אחר כמש"כ. ומה שפי' הראב"ד פי' ב' ליישב שיטת הרמב"ם דמה דאמר אי אית ליה בהמה לדידיה קאי רק על מותר שליש, ומה שכתב הרמב"ם דבר מועט היינו מותר שליש אע"פ שהוא ספק קשה לבאר כן דעת הרמב"ם דהיה לו לכתוב בפי' כלשון הגמ' מותר שליש שהוא ספק ולא דבר מועט שהוא ודאי רק שכר מועט, ונראה בדעת הרמב"ם דמחלק בין הא דקוצץ לו דינר ובין ריש עגלא לפטומא, דהא דאמר שמואל קוצץ לו דינר לא אמר דוקא כששם עגלא אחת ואפי' בהרבה בהמות סגי אם קוצץ לו דינר דהא קאי על מימרא דרב דאמר מותר שליש דהוא בסתם וזהו דבר מועט אלא דכיון דאוקימנא בשינוייא בתרא דרב מיירי באית ליה בהמה אחריתא, וע"ז הוא דאמר שמואל קוצץ לו דינר א"כ מיירי נמי בכה"ג, וזהו שכתב הרמב"ם בפ"ו הל' ב' דביש לו עסק אחר מותר אפי' אם קצץ לו דינר לכל ימי השותפות, וזהו שכתב כאן הרמב"ם דאפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות דיו, וכל זה הוא בקצץ לו דינר אבל ריש עגלא לפטומא דאמר רב לא מיירי דוקא באית ליה בהמה אחריתא, אלא דצריך שיתנה עמו בתחלת העיסקא או במשך ימי העסקא כשנתרצה המקבל בזה, אבל זה ודאי דבסוף העסקא כשבאו לדין א"א לבעל הממון לומר די לך בריש עגלא דאז צריך ליתן לו או שכר עמלו של כל יום ויום או שליש בשכר ובהפסד, ולכן מבואר מה דהוי סבר מעיקרא דהא דריש עגלא מיירי בדאמר מותר שליש משום דהוי ס"ד דזהו הלכה דבסוף העסקא צריך ליתן לו בעמלו ריש עגלא וזהו א"א כמו שכתבנו והוי סבר דע"כ מיירי בדאמר לו מותר שליש ולא מצא מותר שליש וכנ"ל. ולכן מיושב דמשני מעיקרא דלא מיירי בסוף העסקא אלא דאמר לו בתחלת העסקא או באמצע העסקא שזה יהיה שכרו ונתרצה, דאז מותר, ואח"כ משני ואבע"א דרב מיירי דאית ליה בהמה אחריתא ובזה דוקא מהני תנאי וזה דוקא במותר שליש דהוי ספק, אבל ריש עגלא מהני אפי' בלית ליה בהמה אחריתא, אבל זה ודאי דאין זה אלא בדין היתר דאם התנה עמדו בתחלת או באמצע העסקא דריש העגל יהיה שכרו מותר, ועיקר תי' בתרא הוא לומר דדין מותר שליש ודין ריש עגלא אינם שוים ולא מיירי בחד גוונא ומיושב במה דאמר רב שתי ההלכות דקמייתא מיירי באית ליה בהמה ובתרייתא בלית ליה. ומבואר עכשיו דמה דפסק הרמב"ם דסגי בריש עגלא זהו ממימרא דרב דמיירי בלית ליה בהמה אחריתא, ומה שכתב דאם נותן ליה אפי' דבר מועט דיו זהו ממימרא דשמואל דאמר קוצץ לו דינר והא דמותר שליש לא פסק הרמב"ם משום דלא קיי"ל כרב אלא כשמואל וכמש"כ בפ"ו, ומה שכתב הרמב"ם ואם היה אריסו וכו' א"צ להעלות לו כלום, וכן כתב בפ"ו הל' ב' והוא מעובדא דר"א מהגרוניא, אלא שצריך לבאר דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י ותוס' דכשנשתתף לא היה עסקא, אלא דגם אח"כ היה עסקא ולקח האריס ג' חלקים חצי משלו ורבע בשביל העסקא וכמו שפי' בתוס' בקושייתם ומ"מ לא נתן לו שכר עמלו הואיל ויש לו חצי הבהמה משלו, ומזה כתב הרמב"ם אם יש לו בהמות אחרות ובפ' ו' אם יש לו עסק אחר, וכן מבואר שם מד' הכ"מ בפי' א' ודבריו כאן תמוהים כמש"כ הלח"מ, וראיתי בהגהות הגר"א בגמ' שכתב דהרמב"ם מפרש שלקח האריס בהמות אחרות לעצמו והוא תמוה דלא מיקרי נשתתף, ועוד דמאי ס"ד דאשתו של האריס דבשביל זה יתן לו גם האליתא, ואף דגם לפי"ז קשה וכמו שהקשו בתוס' יש לומר דחשבה דראש שלם הוי דבר חשוב ומהני במקום שכר עמלו אבל חצי הראש לא מהני אפי' על חצי הבהמה, אח"כ ראיתי בביאור הגר"א לחו"מ שפי' לדעת הרמב"ם כמש"כ ע"ש ועיין במש"כ בהל' ד' בביאור דעת רש"י בזה. אכן עיקר דברי הרמב"ם במה שכתב ואם אמר לו הרי הראש והאליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר מותר קשה טובא דהא לא הוזכר בגמ' אלא ראש עגלא, ובגמ' איתא רק דאשתו של האריס אמרה לו אי משתתפת בהדיה יהיב לך אליתא אבל לא הוזכר כלל הראש והאליה, ולפלא שלא העירו בזה כל הנו"כ וגם הגר"א הביא דבריו ולא העיר בזה, ואולי צ"ל הראש או האליתא וצ"ע.

ד׳

השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה באתונות שמנה עשר חודש ובגודרות שהם הצאן והבקר ארבעה ועשרים חודש וכו', ילדה הבהמה השומה אצלו הרי הולד מכלל הריוח לאמצע, מקום שנהגו לגדל ולדותם יגדלו ואח"כ ימכרו, מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, וחולקין רצה להטפל בהן יתר על זמן זה שם אותן בפני שלשה ביום שלשים וביום החמשים וכל שירויחו אחר כך יטול המתעסק ג' חלקים וחבירו רביע הריוח שהרי יש לו חצי הולד, ומפני שנתעסק בחצי של חבירו נוטל חצי אותו החצי הרי שלשה רבעים, ואם לא התנה כן בפני שלשה הרי מחל והולדות ביניהן בשוה. יטול המתעסק ג' חלקים עיין במ"מ שהביא מש"כ רש"י על מה דקתני בברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו דשכר עמל ומזון ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה טרח ולא מחזי כרביתא, וקשה לי דלדעת הרמב"ם הא א"א לומר כפירש"י דהא כתב למעלה בהל' א' דאם היה למפטם בהמות אחרות אפי' לא העלה אלא דבר מועט דיו, ואם היה אריסו הואיל והוא מטפל בשלו ובשל בעל השדות א"צ להעלות לו כלום, וכתבנו למעלה מדברי הכ"מ ומדברי הגר"א דלמד זה מעובדא דר"א מהגרוניא, דמפרש דגם אחר שנשתתף בהדיה היה בעסקא על חצי השני ומ"מ מבואר דאי לאו אריסו צריך להעלות לו דבר מועט, ורש"י לשיטתו שפי' דאחר שהשתתף בהדיה לא היה עיסקא כלל, וסברא דאריסא למרי ארעא משתעבד א"צ בשביל רבית אלא בשביל גזל שאינו משלם לו בשביל טרחו, לכן שפיר אפשר לסבור דאם הוא שותף בהך בהמה גופה א"צ ליתן שכר עמלו, אבל לשיטת הרמב"ם קשה טובא דאמאי צריך התם שיתן לו דבר מועט אם אינו אריסו והכא אינו נותן כלום. ונראה דהרמב"ם סובר דמה דא"צ כאן ליתן שכר עמלו אינו משום זה לחוד שצריך לעסוק בחלק שלו, אלא בשביל שהוא נותן לו שכר עמלו כפועל בטל על שמתעסק באמן של הולדות, לכן אף ששם עכשיו את הולדות בפני עצמן ויש לו חלק שלו ומשום זה נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו, מ"מ לענין דין עסקא נחשב הכל היינו האם והולדות של בעל הממון לחד עסקא וכיון שנותן לו כפועל בטל לא הוי רבית, ומבואר עכשיו מה דרש"י פי' בעובדא דר"א מהגרוניא דכשנשתתף כבר נתבטלה העסקא דכיון דלשיטת רש"י מוכח דכשמתעסק לעצמו בחצי הבהמה לא הוי רבית וא"צ ליתן שכר עמלו א"כ למה הוצרך להא דאריסא למרי ארעא משתעבד וע"כ דנתבטלה העסקא. מקום שנהנו להעלות שכר כתף למעות העסק מעלין ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות, וכן אם דרכן להעלות שכר בהמה מעלין לו, מקום שנהגו להעלות שכר ולדות בשכר עמלו מעלין, וכל המתעסק או המשתתף סתם לא ישנה ממנהג המדינה. השגת הראב"ד מקום שנהגו להעלות וכו', א"א האי פי' לא נהיר אלא לבהמה כמו למעות כלומר שכר כתף לבהמה כגון עגלים שצריכין לפעמים להוליכן על כתף, והוא דבר מועט שאינו מצוי אם נהגו שיטול אותו המתעסק חוץ משכר עמלו שטורח בגידול הבהמות מעלין עכ"ל. הכ"מ כתב על דברי הרמב"ם זה פי' מה ששנינו בברייתא פ' איזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין, להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין, ולא ביאר כלל כונת הרמב"ם, אכן בב"י ביו"ד סי' קע"ז כתב וז"ל ונראה מדבריו שגורס כגר"ח, אבל מפרש דה"ק במקום שנהגו שמה שצריך לתת למקבל בשכר שנושא על כתפו מנכין אותו מהקרן וחושבין אותו עם הריוח וחולקין אותו ביניהם עכ"ל, וכונתו לפרש מה שכתב הרמב"ם ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק וכו' בכלל שכר המעות והוא צריך ביאור דאם יכנס בכלל שכר המעות א"כ יחלוקו בזה הנותן והמקבל, וא"כ לא יטול המקבל כלום בעד שכר כתף, ולכן פי' הב"י דנוטלין השכר כתף מן הקרן שכן הוא בתחלה דכשקנו סחורה במאה דינרים לקחו זה מהקרן ואם היו משלמים לכתף אחר היו לוקחים זה ג"כ מהקרן, וכיון שהשכר כתף צריך לחשוב בין על הנותן בין על המקבל לכן נוטלים מהקרן שכר הכתף, ואם עלה עשרה דינרים אנו חושבים כבר להקרן לא במאה דינרים אלא בתשעים והעשרה דינרים שכר כתף אנו מצרפין להריוח, ואם היה ריוח כ' דינרים אנו מחשבים שלשים דינרים וממילא יוצא שהנותן יקבל תשעים וט"ו שהוא מאה וחמשה, אלא שפירושו תמוה חדא דלא הוזכר בדברי הרמב"ם שאנו מנכין זה מחשבון הקרן, ואף שבודאי לוקחין זה מהקרן, אבל למה לנו לחשוב בשביל זה הקרן בפחות ואטו כל ההוצאות כמו שכירות חנות והובלת סחורה וכדומה, ננכה מהקרן ונאמר שהקרן נעשה פחות, בודאי זה א"א אלא הקרן הוא כמו שהוא, וההוצאות הם הוצאות על הקרן, ואם יהיה ריוח ינכו זה מהריוח ואם יהיה הפסד או שוה בשוה ולא ירויחו על ההוצאות יהיה זה ג"כ בחשבון הפסד, ובדברי הרמב"ם לא הוזכר זה שמנכין מחשבון הקרן והם דברים תמוהין וכיון שבודאי הקרן נשאר בחשבונו מאה דינרים א"כ אינו מובן מה שכתב הרמב"ם שיהיה שכר הכתף בכלל שכר המעות. והב"ח פי' דברי הרמב"ם וכן הסכים הגר"א בביאורו ביו"ד סי' קע"ז לפירושו דכונת הרמב"ם הוא דנוטלים שכר הכתף מהריוח שיהיה על הנותן והמקבל וכתב עוד דזהו דוקא אם יהיה ריוח דאז הוא לאמצע, אבל אם יהיה הפסד אז יהיה של המקבל רק שליש, ופי' זה ג"כ אינו מבואר כלל חדא דלא היה להרמב"ם לכתוב ויהיה השכר וכו' בכלל שכר המעות אלא מכלל שכר המעות, ועוד דמה חידש לנו בזה וגם מה שייך בזה מקום שנהגו הלא עיקר הדבר כך הוא דכך שוה שכר הכתף שנוטל כתף אחר כמו שכר הכתף שנוטל המקבל ובשניהם יחשבו זה בחשבון ההוצאות ואם יהיה שכר ינוכה מהשכר ואם יהיה הפסד יצורף לההפסד וגם לשון הברייתא להעלות שכר כתף למעות אינו מבואר כלל. וראיתי להמרכה"מ שפי' דבאמת כונת הרמב"ם שיהיה בכלל שכר המעות ויחלוקו, ודבריו תמוהים דא"כ אינו נוטל שכר כתף כלל ומה זה להעלות שכר כתף למעות, ועוד דהוא נסתר מדברי רשב"ג דאמר שמין עגל עם אמו ואפי' במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות, ומוכח להדיא דנוטל שכר כתף, דאל"כ מאי אשמעינן דשמין עגל עם אמו. ונראה דבאור דברי הרמב"ם דשכר הכתף יהיה בכלל שכר המעות הוא דבאמת היה צריך לחשוב שכר הכתף לבד והיינו דאם העסקא מאה דינרים והיה שכר כתף עשרה דינרים ואם היה לוקח זה תיכף המתעסק לא היה נשאר בעסקא אלא תשעים, א"כ מונח בעסקא תשעים מהעסקא ועשרה של המתעסק והיה צריך לחשוב אח"כ ריוח למחצה אם נותן לו שכר עמלו או ב' שלישים אם אינו נותן לו, רק על חשבון התשעים, אבל הריוח שעל חשבון העשרה דינרים הוי כולו להמתעסק, ולזה אמר דנהגו שיהיה שכר הכתף בכלל שכר המעות דהא בחשבון שכר המעות ג"כ יש לחשוב כן דאם עשו עסקא ממאה דינרים על שנה וקנו ומכרו וקנו ומכרו, א"כ אם הרויחו עשרים דינרים הלא עשרה מהם של המתעסק לבדו ולא היה צריך ליכנס בחשבון העסקא דבעסקא הא לא צריך לחשוב אלא מעות של הנותן שבשביל שהמקבל מתעסק נעשו חצי מלוה וחצי פקדון וא"כ הריוח שיהיה אח"כ ממה שיתעסק במעות הריוח לא היה צריך לחשוב אלא מהריוח של חלק הנותן, וכן להבא אפי' כמה פעמים ומ"מ לא אמרינן כן אלא חולקין בסוף העסקא בכל הריוח אפי' קנו ומכרו כמה פעמים ובאופן זה הוא להעלות שכר כתף למעות שיהיה בכלל שכר המעות שלבסוף העסקא לא יטול המתעסק אלא שכר הכתף לבד והשאר הוא לשניהם. איברא דגם לפימש"כ צריך לבאר מה דאמר רשב"ג שמין עגל עם אמו אפי' במקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות דאם נימא דעיקר החדוש הוא שמעלין השכר כתף למעות ולא שהמתעסק יקח השכר כתף לעצמו, א"כ אף דגם בזה יש חדוש דשמין עגל עם אמו ואין מעלין שכר כתף, אבל אותו החדוש הוא גם אם לא נהגו להעלות שכר כתף למעות והמתעסק נוטל השכר כתף לעצמו וזה קשה גם לפי' הב"ח שכתב ג"כ דזה ודאי דנוטל המתעסק שכר כתף גם בלא מקום שנהגו, ונראה דבסתמא כשנטל המתעסק שכר כתף לעצמו לא שייך זה לדין שמין עגל עם אמו דכיון דאינו מחוייב לישא בעצמו על הכתף כשמוליך סחורה לשוק ויכול לשכור כתף וכשבעצמו נושא על הכתף לוקח לעצמו השכר א"כ אין כאן כלל תנאי בעסקא בדין שכר כתף ולא שייך להא דשמין עגל עם אמו דדיינינן אם מותר לשום העגל עם אמו למחצה דעיקר גידול העגל אינו אלא באופן זה שהוא צריך לישא העגל ולא שייך שישכור בכל שעה כתף בביתו, אבל כשנהגו להעלות שכר כתף למעות והיינו שנהגו שלא יקח לעצמו השכר אלא שיכנס בחשבון העסקא, א"כ הוא מתנאי העסקא שלבד שכר עמלו יטול שכר כתף ויצרפו להעסקא, וא"כ היינו אומרים דבזה לא נאמר דשמין עגל עם אמו דאף דרשב"ג סבר דאין נותנין לו שכר עמלו בשביל גללים מ"מ היינו אומרים דאין מחשבין גללים רק עבור שכר עמלו ולא עבור שכר כתף, ולזה אשמעינן דגם בזה שמין ואינו מעלה לו שכר כתף. ומה שכתב הרמב"ם וכן אם דרכן להעלות שכר בהמה מעלין, שע"ז הוא שהשיג הראב"ד צריך לבאר כונתו של הרמב"ם והלח"מ פי' לבהמה, אם מנהג לתת יותר משום עסק בהמה ממה שנותנים בעסק סחורה נותנים משום דהוי טורח יותר בנוטל בהמה להתעסק, ולפי פירושו אינו שוה פי' להעלות דרישא דהכונה לחשוב, ופי' להעלות דסיפא לפי דבריו הוא להרבות, ולא משמע כן ועוד דהא בברייתא לא קתני שני פעמים להעלות כמו שכתב הרמב"ם אלא להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין, וא"כ ע"כ כוונה אחת בשתיהן, ונראה דכונת הרמב"ם לפרש לבהמה שהוא שכר בהמה וזהו לפי"מ ששנינו דשמין פרה וחמור למחצה ואינו נוטל שכר עמלו משום שיש לו שכר בהמה במה שמרויח במלאכתה ופסק כן הרמב"ם בהל' ג' ולזה אמר דמקום שנהגו להעלות שכר בהמה היינו לחשוב את כל שכר הבהמה שמרויח המקבל מעלין, ובאופן זה ודאי יטול שכר עמלו, ולפי"ז הך מעלין לא קאי על שכר כתף, וע"ז שהשיג הראב"ד דלבהמה כמו למעות כלומר שכר כתף לבהמה, והחלוק בין הפירושים הוא פשוט דלדעת הראב"ד צריך לפרש למעות היינו כשעושים עסקא במעות וע"ז קאי לבהמה כשעושים עסקא בבהמה, אבל לפי"ז צריך לומר דעיקר החדוש הוא במה שמעלין שכר כתף ובלא מקום שנהגו היה נכלל שכר כתף בשכר עמלו, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דהא כתב ויהיה כל השכר וכו' בכלל שכר המעות ופירשנו למעלה כונתו דזהו עיקר החדוש וזהו פי' מה דקתני למעות, ומשום דסובר הרמב"ם דודאי אינו מחוייב לישא על הכתף ויוכל לשכור כתף להביא סחורה מהשוק או להוליך לשוק, ולכן גם כשעושה זה בעצמו ודאי יוכל ליטול שכר חוץ ממה שנוטל כפועל בטל, ולכן לא נוכל לפרש לבהמה כפירושו של הראב"ד. ונראה דאפשר דהרמב"ם והראב"ד הולכים לשיטתם דהרמב"ם מפרש כפועל בטל שאינו נוטל כלום בשביל עבודתו של עכשיו ולכן לא נכנס בחשבון אלא עיקר עבודתו בעסקא, אבל לא מה שנושא על הכתף, אבל הראב"ד הא מפרש כפי' הר"ח כמו שהבאתי בפ"ו הל' ב' ששמין גם עבודתו של עכשיו, א"כ אפשר דבלא מנהג א"צ לשום שכר כתף כיון דכל עבודה שלו יבוא בחשבון, וכן ישומו בשעת שומא בדרך כלל, ולכן קתני שפיר מקום שנהגו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שלוחין ושותפין פרק ח׳

א׳

-העתקה מסוף פרק ה-[ והמתעסק קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ח׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם