א׳
שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו':
רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק י׳
ספר קניין · 6 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות שלוחין ושותפין · פרק י׳
הלכה א׳
שֻׁתָּף שֶׁטָּעַן עַל חֲבֵרוֹ שֶׁכָּךְ הָיָה תְּנַאי בֵּינֵיהֶם וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא הָיָה תְּנַאי זֶה מֵעוֹלָם. אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהַקֶּרֶן שֶׁלִּי הָיָה כָּךְ וְכָךְ וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינוֹ אֶלָּא פָּחוֹת מִזֶּה. אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁכְּבָר נָתַתִּי לְךָ הַשֻּׁתָּפוּת וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי. אוֹ שֶׁסְּחוֹרָה זוֹ מִשֶּׁלִּי וְהַלָּה אוֹמֵר מִשֶּׁל אֶמְצַע וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּטְעָנוֹת אֵלּוּ הָרְשׁוּת בְּיַד הַתּוֹבֵעַ בִּשְׁבוּעָה. כֵּיצַד. אִם רָצָה הַתּוֹבֵעַ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע הַשֻׁתָּף שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וְיַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת עַל הַטַּעֲנָה שֶׁכּוֹפֵר בָּהּ וְאוֹמֵר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעוֹ. וְאִם רָצָה מְגַלְגֵּל עָלָיו כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בִּשְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וּמַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק שֶׁלֹּא גָּזַלְתָּ כְּלוּם כָּל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת וְשֶׁהָיָה בֵּינֵינוּ תְּנַאי כָּךְ וְשֶׁזּוֹ הַסְּחוֹרָה שֶׁלְּךָ וְשֶׁנָּתַתָּ לִי כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ב׳
הַתּוֹבֵעַ שֻׁתָּפוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין הַנִּתְבָּע אוֹמֵר כְּבָר חָלַקְנוּ וְלֹא נִשְׁאַר לְךָ אֶצְלִי כְּלוּם וְהַתּוֹבֵעַ אוֹמֵר עֲדַיִן לֹא חָלַקְנוּ וְלֹא עָשִׂינוּ חֶשְׁבּוֹן. אוֹ שֶׁאָמַר הַתּוֹבֵעַ חָלַקְנוּ עַל מְנָת שֶׁאַשְׁבִּיעַ אוֹתְךָ שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין בְּכָל עֵת שֶׁאֶרְצֶה וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁבַּעְתָּ וְאַתָּה מַדְחֶה אוֹתִי מִיּוֹם לְיוֹם. אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק. אֲפִלּוּ אָמַר הַנִּתְבָּע כֵּן חָלַקְנוּ וְנִשְׁאַר לְךָ אֶצְלִי וְזֶה הַנִּשְׁאָר אֵינוֹ אֶלָּא חוֹב שֶׁזְּקָפַתּוּ עָלַי אוֹ פִּקָּדוֹן הִנַּחְתָּ אֶצְלִי אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁהָיָה שֻׁתָּפוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּטַעֲנַת סָפֵק וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעַ הֶסֵּת שֶׁכְּבָר חָלְקוּ אוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּתְּפוּ מֵעוֹלָם וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי גִּלְגּוּל לְפִי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין הֶסֵּת וְאֵין מְגַלְגְּלִין אֶלָּא אִם טָעֲנוֹ דָּבָר שֶׁאִם יוֹדֶה בּוֹ יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם מָמוֹן. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֲפִלּוּ הוֹדָה בּוֹ אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא שְׁבוּעָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע עָלָיו וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי גִּלְגּוּל וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים בַּעֲלֵי הוֹרָאָה:
הלכה ג׳
טָעַן שֶׁעֲדַיִן שֻׁתָּפִי אַתָּה וְנִשְׁאַר לִי אֶצְלְךָ כָּךְ וְכָךְ וְזֶה אוֹמֵר כְּבָר חָלַקְנוּ וְלֹא נִשְׁאַר לְךָ אֶצְלִי כְּלוּם אוֹ לֹא הָיִיתָ שֻׁתָּפִי מֵעוֹלָם הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדוֹ כְּלוּם וּמְגַלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא גְּזָלְתַּנִי כְּלוּם מֵעוֹלָם. וְאֵינוֹ מְגַלְגֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא הָיוּ שֻׁתָּפוֹ אוֹ שֶׁכְּבָר חָלַקְנוּ מִן הַטַּעַם שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ד׳
טָעַן שֶׁעֲדַיִן שֻׁתָּפִין אֲנַחְנוּ וְיֵשׁ לִי לְהַשְׁבִּיעֲךָ בְּטַעֲנַת סָפֵק וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נִשְׁתַּתַּפְנוּ מֵעוֹלָם וְהֵבִיא הַתּוֹבֵעַ עֵדִים שֶׁהָיָה שֻׁתָּפוֹ וְחָזַר הַנִּתְבָּע אַחַר כָּךְ וְאָמַר חָלַקְנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁהֲרֵי הֻחְזַק כַּפְרָן לִשְׁבוּעָה זוֹ וְיִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ה׳
רְאוּבֵן שֶׁהֵטִיל לְכִיס אַרְבַּע מֵאוֹת דִּינָרִים וְהֵטִיל שִׁמְעוֹן מָאתַיִם וְנִשְׁתַּתְּפוּ וְנָשְׂאוּ וְנָתְנוּ בְּיַחַד וַהֲרֵי הַמָּמוֹן כֻּלּוֹ בְּיַד רְאוּבֵן וְטָעַן רְאוּבֵן שֶׁפָּחַת מִן הַקֶּרֶן חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרִין אֵין אוֹמְרִים יִשָּׁבַע רְאוּבֵן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין שֶׁפָּחֲתוּ כָּךְ וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן חֲמִשִּׁים מִבֵּיתוֹ אֶלָּא יִשָּׁבַע רְאוּבֵן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין שֶׁפָּחֲתוּ וְיֵלֵךְ בַּמָּנֶה שֶׁבְּיָדוֹ בִּלְבַד וְלֹא יְשַׁלֵּם שִׁמְעוֹן כְּלוּם. טָעַן רְאוּבֵן שֶׁשִּׁמְעוֹן יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי בִּפְחָת זוֹ שֶׁפָּחֲתוּ יְגַלְגֵּל עַל שִׁמְעוֹן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי סְכוּם הַפְּחָת הַזֶּה. וְאִם לֹא נִתְעַסֵּק שִׁמְעוֹן בְּשֻׁתָּפוּת זוֹ כְּלָל יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי בְּזֶה הַהֶפְסֵד וְיִפָּטֵר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם הָיָה זֶה הַמָּנֶה הַנִּשְׁאָר בְּיַד שִׁמְעוֹן חוֹלְקִים אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה. שֶׁאֵין הַשֻׁתָּף מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁבַע וְיִטּל מַה שֶּׁבְּיַד חֲבֵרוֹ אֶלָּא נִשְׁבָּע וְנִפְטָר אוֹ נוֹטֵל מִדָּבָר שֶׁהוּא תַּחַת יָדוֹ. וְהִזָּהֵר בְּדִין זֶה שֶׁכְּבָר טָעוּ בּוֹ בַּעֲלֵי הוֹרָאָה:
הלכה ו׳
טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לְלֵוִי עָלָיו חוֹב בְּזוֹ הַשֻּׁתָּפוּת מָנֶה. אִם הָיָה בְּיָדוֹ כְּדֵי הַחוֹב וְהָיָה יָכוֹל לִתְּנוֹ לְלֵוִי נֶאֱמָן וְנוֹתְנִין הַחוֹב וְאַחַר כָּךְ מְחַשְּׁבִין. וְאִם אֵין בְּיָדוֹ לִתֵּן אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהוֹצִיא מִיַּד רְאוּבֵן אוֹ מִן הַסְּחוֹרָה הַיְדוּעָה לְשֻׁתָּפוּת שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂין שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עַל נִכְסֵי רְאוּבֵן. אֲפִלּוּ הָיְתָה הַמִּלְוֶה בִּשְׁטָר אֵין רְאוּבֵן חַיָּב לְשַׁלֵּם מִמֶּנָּה כְּלוּם. אֲבָל אִם טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁרְאוּבֵן יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה הַחוֹב שֶׁעָלַי מֵחֲמַת הַשֻּׁתָּפוּת הוּא וְהַחוֹב אֶצְלֵנוּ הוּא יִשָּׁבַע רְאוּבֵן הֶסֵּת אוֹ עַל יְדֵי גִּלְגּוּל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁחוֹב זֶה אֶצְלֵנוּ וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן הַחוֹב מִשֶּׁלּוֹ. וְכֵן אִם יָצָא שְׁטַר חוֹב עַל לֵוִי בְּשֵׁם שִׁמְעוֹן בְּמֵאָה דִּינָרִין מִמָּמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת וְאָמַר שִׁמְעוֹן נִפְרַעְתִּי וְהֶחְזַרְתִּי לַכִּיס. אוֹ שֶׁאָמַר שִׁמְעוֹן קָבַעְתִּי לוֹ זְמַן לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם. אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הוּא עוֹשֶׂה עַל נִכְסֵי רְאוּבֵן. וכֵּיצַד דָּנִין בְּדִין זֶה. לֵוִי כְּבָר נִפְטַר בְּהוֹדָאַת שִׁמְעוֹן. וְאִם לֹא הֵבִיא שִׁמְעוֹן רְאָיָה יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ וְיִתְבַּע אֶת לֵוִי בְּסוֹף זְמַן שֶׁאָמַר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁלוּחִין וְשֻׁתָּפִּין
כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק י׳
ג׳
(ב-ג) התובע שותפו להשביעו שבועת וכו' טענו שעדיין שותפי אתה ונשאר לי אצלך כך וכך וכו'. כך כתב הרי"ף בס"פ הנשבעין:
ה׳
ראובן שהטיל לכיס וכו' ומ"ש טען ראובן ששמעון יודע וכו' יגלגל על שמעון וכו'. כלומר ישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה וה"ה שאם רצה משביעו היסת שאינו יודע בודאי סכום הפחת ויגלגל עליו שבועת השותפין כמ"ש בתחלת הפרק.
ומ"ש ואם לא נתעסק שמעון בשותפות זו כלל. כלומר דהשתא אין לו לישבע שבועת השותפין ישבע שמעון היסת שאינו יודע וכו' והטעם דברישא ישבע ראובן ויפטר אבל לא תועיל לו שבועתו לגבות משמעון עוד חמשים שהוא תשלום החלק הנוגע לו בהפסד שאינו נשבע ונוטל וכמ"ש בסוף דבריו שאין השותף מהנשבעין ונוטלין ונראה שדקדק לכתוב ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו ולא כתב שפחתו לו חמש מאות מפני שכיון שאינו נוטל כל חלק הפסד המגיע לשמעון דהיינו מאתים וחמשים מיחזי כאילו נשבע לשקר ולפיכך נשבע שפחתו ולא פחתו פחות מת' וכדאמרינן בריש מציעא על זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכשטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זה כלומר וצריך לשלם לו חמשים תשלום הנוגע לחלקו בהפסד צריך לישבע שאינו יודע ואם לא רצה לישבע ישלם ודקדק לכתוב שטען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו לפי שאם לא היה טוען אלא שמא יודע הא קי"ל דאין משביעין על טענת שמא וכמ"ש בפ"א מטוען וא"כ לא היה יכול לכתוב ואם לא נתעסק וכו' ישבע שמעון היסת אבל מ"ש יגלגל על שמעון שאינו יודע אפילו לא טענו שיודע שמעון בודאי יכול לגלגל וכמ"ש ה"ה בפ"א מטוען דאיתא בפ"ק דקידושין והיינו לומר שישבע שבועת השותפין ויגלגל עליו.
ומ"ש ולא עוד אלא וכו'. ארישא קאי דקתני אין אומרים ישבע ראובן וכו' וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישבע שמעון כלומר והשתא קאמר שכבר אפשר שיטול שמעון חמשים והיינו אם המנה בידו והוקשה לו כיון דראובן טען שפחתו ת"ק ה"ל לשמעון ליתן כל המנה שבידו לראובן וניחא ליה משום דאין השותף מהנשבעין ונוטלין הילכך שבועת ראובן אינה מעלה ולא מורדת לענין זה הילכך חולקין שניהם המנה הנשאר מאחר שהוא ביד שמעון וטעם זה עולה גם למ"ש ברישא שלא ישלם לו כלום:
וכתב הראב"ד מי שאמר שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שאמר הוא למעלה הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע ונמצא ראובן מפסיד מאתים וחמשים ושמעון כמו כן מאתים וחמשים אלא שאיני מודה שישלם שמעון כלום וכן בכל גרעון שיהיה שם שלא קיבל זה אחריות לזה אלא זה מפסיד ממה שהיה לו וזה מפסיד ממה שהיה לו לפי מעותיהם וכו' נמצא לראובן בהפסד הת"ק של"ג דינרים בקירוב ולשמעון קס"ז נשארו לשמעון באותו המנה ל"ג והשאר לראובן וזהו דין אמת עכ"ל. ומ"ש [מ"ש] שישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שכתב הוא למעלה כלומר בפיסקא הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר או הפחת לאמצע והראב"ד חולק עליו לענין ההפסד שהוא סובר שכל אחד מפסיד לפי מעותיו ומודה בשכר שחולקין אותו לאמצע ואע"פ שזה מעותיו מועטים נוטל בשכר כמו שנוטל מי שמעותיו מרובים:
ו׳
טען שמעון שיש ללוי וכו': כתב הראב"ד ומאחר שהשטר של לוי מפורש שהוא מן השיתוף של ראובן וכו'. ודבריו דברי טעם הם ונראה שלא יחלוק עליהם רבינו.
ומ"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב א"נ אפילו אם השטר ביד ראובן ואפ"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן משמעון תחלה מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי:
סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין
נחלת הכלל · Torat Emet 363
מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק י׳
א׳
שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו'. ראיתי בתשובת הר"י בן מיגאש ז"ל סי' ע"ט על ראובן שנתן לשמעון ממון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה ואמר ראובן כי לא הרשיתי אותך למכור בהקפה והורה מורה וחייב לראובן שבועה שלא הרשאו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וכו'. והשיב וז"ל תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה שבועה ועל שני פנים אלו דלא כהוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראת בלתי נכונה וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין לא הוראת המורה ולא הוראת הרב ז"ל במה שחייבו שבועה לראובן דכפי הנראה השבועה היא לשמעון דנשבע ונפטר מידי דהוה הכל תביעות דעלמא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' י"ט ונסתייע מלשון רבינו בדין שלפנינו והטור וסמ"ג יעו"ש ומ"ש ולא כהוראת זה המורה שיפסיד זה (המורה) [ראובן] החצי וכו' מה שאני מבין מדעת המורה הוא שאינו מדברי המורה שפוסק הדין אלא הם דברי הבעל דין שטען שראובן הרשהו ואז היה ההפסד ביניהם הורה מורה שישבע שלא הרשהו ושיפסיד החצי אלא אז כשנשבע אז יפסיד כולו שמעון ואולי ידע הרב שפיר הוראת המורה וק"ל.
ו׳
וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו'. עיין בכ"מ ז"ל שכתב וז"ל ומ"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב אי נמי אפי' אם השטר ביד ראובן ואפ"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן תחילה משמעון מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ"ל. ולענ"ד נראה דלפי תירוץ בתרא אתיא סברת רבינו כדעת הרא"ש בתשובה הביאה הטור בסוף סי' ע"א וז"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני (ולפ') [או לפלוני] והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו וכו' אם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בי"ד יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובי"ד מגבין לאחד חלקו עד כאן הרי שכתב שהמודה אינו נאמן כי אם על חלקו לבד כשאין לו נכסים כדעת רבינו לתירוץ בתרא דמ"ש נפטר לוי בהודאת שמעון לענין שיגבה ראובן משמעון תחילה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי וכמ"ש מרן. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' צ"ג הגהת הטור אות ל"ה שכתב וז"ל אבל אי מיירי שהשטר ביד ראובן כתירוץ בתרא של רבינו ב"י הא ודאי פליגי תשובת הרא"ש אהרמב"ם ז"ל וכו' יעו"ש ולא ידעתי למה וצריך ישוב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק י׳
ה׳
ראובן שהטיל לכיס ת' דינרין כו'. כתב הטור סימן קע"ו ס"ח בשם הרמ"ה דלא אמרינן ההפסד לאמצע אלא בגוף הממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא וכתב הרב מ"ץ ח"ב סימן ט"ו דהיא סברא מוסכמת אין מי שחלק עליה ותמהני דרבינו הכא בפירקין חולק עליו בפירוש וכך כתב המבי"ט ח"א סימן ר"ב יע"ש. והתימה על הטור דבסימן צ"ב ס"ך הביא דברי רבינו בסתם ובסימן קע"ו כתב דברי הרמ"ה וכן יש לתמוה קצת על מרן בשלחנו הטהור ממ"ש בסימן צ"ג למ"ש בסימן קע"ו ועיין ב"ח במה שרצה לחלק ועיין בתשובות להרמב"ן סימן ך' הביא מרן סימן קע"ו מחודש שני ודוק ועיין בני אהרן סימן מ"א דרכי נועם ח"מ סימן ל' ועיין מ"ש הטור סימן קע"ו ס"י בשם הרמ"ה ודוק:
ו׳
כיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון כו'. כתב מרן בכ"מ דמיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב שנאמן במגו דאי בעי מחזיר לו השטר וקשה מ"ש רבינו ואם לא הביא שמעון ראיה ישלם מביתו וזה למה כיון שבידו להחזיר ודומה לזה כתב רבינו גבי טען שמעון שיש ללוי חוב אם היה בידו ויכול ליתנו נאמן: סליקו להו הלכות שלוחין ושותפין
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק י׳
א׳
שותף שטען כו' כיצד אם רצה [ה]תובע שלא (להשביעו) [ישבע השותף] שבועת השותפין כו' היסת על הטענה שכופר בה כו': פירוש דכמו דכתב בהלכות טוען פרק א' אין משביעין אותו על טענה כו' על שתי טענות קלה וחמורה משביעין אותו על החמורה כו' לכן אין יכול להשביעו שבועה חמורה בנקיטת חפץ על השותפות והיסת על הטענה רק בתורת גלגול, ואם אין רצונו שישבע שבועת השותפין דחושש שמא חבירו ישביענו ג"כ על השותפות או מטעם אחר לכן יפטרנו משבועת השותפין ואז ישביענו היסת על הטענה שטוען בה בודאי, אבל צ"ע אמאי לא יגלגל עליו לישבע היסת גם על השותפות שלא גזל כלום כל ימי השותפות וכמו בהלכה ג', ויש ליישב ואכמ"ל:
ד׳
טען כו' שהרי הוחזק כפרן כו': נ"ב שו"ת הרי"ף סימן ע"ז יעו"ש:
ה׳
אם היה זה (הממון) [המנה] הנשאר ביד שמעון חולקין אותו בשוה: פירוש שהמנה המונח בחזקת שניהם וכל אחד נוטל מחצה ואינו נוטל בשבועה רק ממה שהוא ת"י, וזה לשיטת רבינו דבאיכא עדים הפחת לשניהם והיה צריך לשלם שמעון חמשים, אבל לשיטת ראב"ד דההפסד הוא לכל אחד לפי מעותיו ולשמעון ההפסד שליש ולראובן הפסד שני חלקים, א"כ על ההפסד שטוען ראובן חמש מאות דינרים מגיע משמעון פחת מאה וששים ושבעה פחות שליש, א"כ מהמנה שתחת שמעון מודה ראובן ששלשים ושליש הוי של שמעון רק שטוען ראובן על המותר, נמצא דהמסופק אם היה פחת כן ושייך להשותפות הוי על סך ששים ושש וזה הוי בחזקת שותפות ונאמן ליטול מחצה מזה בשבועה ונותן לראובן ל"ג ושליש דדמי לזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דעל הממון שטוען הוי בחזקת שניהם ונאמן ליטול מחצה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין י׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל