רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק ז׳

ספר קניין · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק ז׳

הלכה א׳

הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ סְתָם לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן אוֹ שֶׁהִתְנוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר וְהַהֶפְסֵד בֵּינֵיהֶם בְּשָׁוֶה וְנֶאֱבַד הַמָּמוֹן יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיְּשַׁלֵּם הַמִּתְעַסֵּק שְׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אִם אָבַד מִקְצָת הַמָּמוֹן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוֶה וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְשַׁלֵּם שְׁלִישׁ בַּהֶפְסֵד בְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַהֶפְסֵד לִטֹּל בַּעַל הַמָּעוֹת פָּחוֹת מֵחֲצִי מָמוֹנוֹ. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן לְשִׁמְעוֹן מֵאָה וְעֶשְׂרִים דִּינָר וְנָשָׂא וְנָתַן וּפָחַת תִּשְׁעִים הֲרֵי שִׁמְעוֹן מְשַׁלֵּם שְׁלֹשִׁים וְנִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל שִׁשִּׁים. אֲבָל פָּחַת שִׁמְעוֹן מֵאָה וַחֲמִשָּׁה אֵין אוֹמְרִים יַפְסִיד שִׁמְעוֹן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן נִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל חֲמִשִּׁים וּלְעוֹלָם לֹא יִטּל רְאוּבֵן פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים. לְפִיכָךְ שְׁטַר עֵסֶק הַיּוֹצֵא עַל הַיְתוֹמִים שֶׁהָיָה אֲבִיהֶן מִתְעַסֵּק בּוֹ נִשְׁבָּע בַּעַל הַשְּׁטָר וְגוֹבֶה מֶחֱצָה שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁלְּעוֹלָם טוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל לְעוֹלָם פָּחוֹת מִמֶּחֱצָה. וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין לוֹ כָּאן כְּנֶגֶד שְׂכָרוֹ שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּפִקָּדוֹן. שֶׁהֲרֵי אָבַד כָּל הַחֵצִי שֶׁל פִּקָּדוֹן וְלֹא נִשְׁאַר כָּאן פִּקָּדוֹן כְּלָל שֶׁנֹּאמַר אִם לֹא יִטּל שְׂכָרוֹ יֵרָאֶה כְּרִבִּית שֶׁהֲרֵי חֲצִי הַמִּלְוֶה בִּלְבַד נוֹטֵל. וְכֵן אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטּל הַמִּתְעַסֵּק רְבִיעַ הַשָּׂכָר וְאָבַד הַמָּמוֹן כֻּלּוֹ מְשַׁלֵּם הָרְבִיעַ כֻּלּוֹ שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוֶה אֲבָל אִם נִשְׁאַר מִן הַמָּמוֹן מְעַט כְּדֵי שֶׁאִם תוֹסִיף עַל אוֹתוֹ הַמְעַט שְׁתוּת הַהֶפְסֵד שֶׁפְּחָתוֹ יָבוֹא הַכּל רְבִיעַ הַמָּמוֹן אוֹ יֶתֶר הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם שְׁתוּת בִּלְבַד מִן הַטַּעַם שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ:

הלכה ב׳

הַמִּתְעַסֵּק שֶׁהִפְסִיד וְחָזַר וְטָרַח עַד שֶׁהִרְוִיחַ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַמָּעוֹת בּוֹא וְנַחְשֹׁב הַהֶפְסֵד שֶׁהִפְסַדְנוּ תְּחִלָּה וְתַפְסִיד שְׁנֵי שְׁלִישִׁים וְנַחְשֹׁב הָרֶוַח שֶׁהִרְוַחְנוּ בָּאַחֲרוֹנָה וְתִטּל שְׁלִישׁ אֶלָּא מְחַשֵּׁב בָּאַחֲרוֹנָה בִּלְבַד עַל הָרֶוַח אוֹ עַל הַהֶפְסֵד וְאֵין לוֹ אֶלָּא בַּרֶוַח שֶׁהוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן:

הלכה ג׳

נָתַן לוֹ מָאתַיִם יְרִיעוֹת בְּמָאתַיִם דִּינָרִים בְּעֵסֶק וּכְתָבָן שְׁנֵי שְׁטָרוֹת מֵאָה בְּכָל שְׁטָר מְחַשֵּׁב לוֹ עַל כָּל שְׁטָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּבַעַל הַמָּעוֹת הוּא שֶׁהִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. נָתַן לוֹ מֵאָה יְרִיעוֹת בְּמֵאָה דִּינָרִים וְחָזַר וְנָתַן לוֹ בָּעֵסֶק אַחֵר מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן בְּמֵאָה דִּינָרִין וְכָתַב לוֹ שְׁטַר עֵסֶק בְּמָאתַיִם דִּינָרִין אֵינוֹ מְחַשֵּׁב לוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר אֶחָד, הוּא שֶׁהִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. כֵּיצַד. שֶׁאִם מָכַר הַמֵּאָה יְרִיעוֹת בְּמֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְהַמֵּאָה הֶחָבִיּוֹת בְּשִׁבְעִים בַּעַל הַמָּעוֹת נוֹטֵל הַכּל מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה שְׁטָר אֶחָד הֲרֵי הַכּל מָאתַיִם וְלֹא הִרְוִיחַ כְּלוּם. אֲבָל אִלּוּ הִנִּיחָם שְׁנֵי עֲסָקִים כְּשֶׁהָיוּ הָיָה מַרְוִיחַ הַמִּתְעַסֵּק בְּחֶלְקוֹ בַּבְּגָדִים עֶשְׂרִים וּמַפְסִיד בְּחֶלְקוֹ בָּחָבִיּוֹת עֲשָׂרָה וְהָיָה נוֹטֵל עֲשָׂרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ד׳

אֵין הַמִּתְעַסֵּק יָכוֹל לַחֲלֹק הַמָּעוֹת שֶׁל עֵסֶק אוֹ סְחוֹרָה וְלוֹמַר אֶטּל אֶת הַחֵצִי שֶׁבְּתוֹרַת מִלְוֶה לְעַצְמִי וְאֶשָּׂא וְאֶתֵּן בּוֹ וְאַנִּיחַ הַחֵצִי שֶׁבְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן בְּבֵית דִּין. שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ מָמוֹן זֶה אֶלָּא לְהִתְעַסֵּק בְּכֻלּוֹ. וְאִם חָלַק וְעָשָׂה זֶה אֲפִלּוּ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל לֹא עָשָׂה כְּלוּם אֶלָּא הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד בֵּינֵיהֶן עַל אוֹתָן הַדְּרָכִים שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ה׳

הַמִּתְעַסֵּק שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל עֵסֶק אוֹ מִמְּעוֹת הָעֵסֶק וְהֵבִיא בַּעַל הַמָּעוֹת רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁאֵלּוּ הַמְּטַלְטְלִין אוֹ הַמָּעוֹת מִשֶּׁל עֵסֶק הֵן מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ. וַאֲפִלּוּ שִׁנָּה הַמְקַבֵּל אוֹתָם וּמְכָרָם וּנְתָנָם מַתָּנָה לַאֲחֵרִים אוֹ הִפְסִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהַכּל בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמִּתְעַסֵּק שֶׁמֵּת נִשְׁבָּע בַּעַל הַמָּעוֹת וְגוֹבֶה מֶחֱצָה. וְאִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵלּוּ מִן הַמָּעוֹת שֶׁל עֵסֶק הֵם נוֹטֵל אוֹתָם בַּעַל הַמָּעוֹת בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאֵין בַּעַל חוֹב וְלֹא אִשָּׁה נוֹטְלִים מֵהֶם כְּלוּם אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בָּהֶם רֶוַח הֲרֵי חֵלֶק הָרֶוַח שֶׁל מֵת שֶׁל יוֹרְשָׁיו וְיִטּל בְּאוֹתוֹ חֵלֶק בַּעַל חוֹב וְהָאִשָּׁה:

הלכה ו׳

הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקַּח בָּהֶם פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא לָקַח אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. וְאִם נוֹדַע בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁלָּקַח וּמָכַר הֲרֵי זֶה מוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַשָּׂכָר בְּעַל כָּרְחוֹ:

הלכה ז׳

נָתַן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר לוֹקֵחַ בָּהֶן מִכָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. וְלֹא יִקַּח לֹא כְּסוּת וְלֹא עֵצִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַמּוֹשִׁיב אֶת חֲבֵרוֹ בַּחֲנוּת לְמַחֲצִית שָׂכָר אִם הָיָה אֻמָּן לֹא יַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּתוֹ לְפִי שֶׁאֵין עֵינָיו עַל הַחֲנוּת בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסֵק בְּאֻמָּנוּתוֹ. וְאִם הָיָה שֻׁתָּף עִמּוֹ בֶּחָצֵר מֻתָּר. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים וְאִם לָקַח וּמָכַר הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ז׳

א׳

לפיכך שטר עסק וכו'. בבתרא פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע' ע״ב) כתבה הרי״ף ז״ל במציעא פרק המקבל שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע ונוטל כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה ואסיקנא התם הילכתא כדייני ארץ ישראל שאותו חצי דמשום פקדון חיישינן שמא נאנס או שמא פרעו שהמפקיד אצל חבירו בשטר וא״ל החזרתי נאמן וטוענין ליורש:

ב׳

המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד וכו'. במציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה ופסיד טרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי א״ל דאי מהאיך פסידא בהדאי משום דא״ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרו לך מפסיד עסקי ופירש״י דמדלא אודעתן מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמילוי קרנא טרחת ומשמע בהדיא דאי אודעיה בשהפסיד ואחר כך הרויח מחשב על ההפסד בפני עצמו ועל הריוח בפני עצמו ובאמת שרבינו סתם הדברים ועל כל פנים יש לנו לפרשם וכן משמע מדקדוק לשונו וקל להבין:

ג׳

נתן לו מאתים יריעות וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. שם מימרא דרבא:

ד׳

אין המתעסק יכול לחלוק וכו'. כך העלה הרב אלפסי ז"ל במציעא פרק המקבל והכריע בראיות נגד החולקים בזה וכתב דמהא דאמר רבא התם להכי קרי ליה עיסקא דא"ל לאיעסוקי ביה יהבי לך ולא שיטול חצי הממון שהוא מלוה למישתי ביה שכרא שמעינן דלית לשותף למיפלגיה לממונא בשום צד אלא להתעסק בכולו יחד ואם חלק בפני כל בית דין שבעולם לא מהני ליה ולא ירדתי לסוף דעתו של הטור מה היה דעתו בדברי רבינו שכתב עליו בטור י"ד סימן קע"ז ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה עד כאן ואולי חשב שזה פי' למימרא דרבא דלהכי קרו ליה עיסקא וכו' ואינו במשמע דבריו ועוד שכתב שזה פשוט והרי הריא"ף כתב שרבוואתא הורו היפך זה אלא דברי רבינו טובא סוכלתנו ונהירו אית בהו:

ה׳

המתעסק שנתן מתנה לאחרים וכו'. כתב מ"ע דאיתא בתשובת הגאונים ובספר מצות גדול: ואם יש שם עדים שהמטלטלין אלו מן המעות וכו'. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד ע״ב) רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכתב נימוקי יוסף בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכ״כ הרא״ש:

ו׳

הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר וכו' עד בעל כרחו. ירושלמי כלשון רבינו כתבו הרי"ף ז"ל פרק איזהו נשך וכתב הרב רבינו ניסים בקידושין ראש פרק האומר בשם בעל מתיבות דהני מילי בשלקח בזוזי משלח אבל אם לא לקח בזוזי משלח אינו מוציא ממנו והיינו דאמרינן התם דרבה בר בר חנא יהיב זוזי לרב למזבן ליה ארעא וזבנה רב לנפשיה וכן כתב ה"ה פרק שביעי מהלכות מכירה ובאותו פרק תמצא דין זה בשלימות בענין אם שלח יד באותן המעות קודם שיקנה בהן או אמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו שאז המקח לשליח אבל אם אין עדים בדבר אף על פי שהשליח אומר ששלח בהן יד וזקפו עליו מלוה המקח למשלח ובנימוקי יוסף פרק איזהו נשך משנת אין מושיבין חנווני וכו' כתוב שיש לחלק בין בשעשאו שליח לצורך המשלח לכשאמר לו למחצית שכר דבהאי ירושלמי אמר למחצית שכר ולכך מוציא ממנו אבל בפרק האומר עשאו שליח לצורך המשלח ולכך מה שעשה עשוי ורבינו חולק על זה בפרק שביעי מהלכות מכירה:

ז׳

נתן לו מעות וכו'. גם זה ירושלמי כתבו הרב אלפסי פרק איזהו נשך ונראה לי הטעם דדוקא פירות שהזכיר לו רשאי ליקח ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות או עצים: המושיב את חבירו בחנות וכו'. תוספתא הביאה בעל נימוקי יוסף בפרק איזהו נשך והרא"ש כתבה גם כן בפרק הנזכר עלה קמ"ד:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

אבן האזל · הלכות שלוחין ושותפין פרק ז׳

א׳

הנותן מעות לחבירו סתם להתעסק בהן, או שהתנו בפירוש שיהיה השכר וההפסד ביניהם בשוה ונאבד הממון, יש מי שהורה שישלם המתעסק שליש כמו שבארנו אם אבד מקצת הממון ויראה לי שהוא משלם מחצה שהוא בתורת מלוה, וזה שאמרו חכמים משלם שליש בהפסד בשלא הגיע ההפסד ליטול בעל המעות פחות מחצי ממונו, כיצד וכו' לפיכך שטר עסק היוצא על היתומים שהיה אביהן מתעסק בו נשבע בעל השטר וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה אע"פ שלעולם טוענין ליורש הנה למדת שאינו נוטל לעולם פחות ממחצה, ולמה אני אומר שאין פוחתין לו כאן כנגד שכרו שנתעסק בפקדון שהרי אבד כל החצי של פקדון ולא נשאר כאן פקדון כלל שנאמר אם לא יטול שכרו יראה כרבית שהרי חצי המלוה בלבד הוא נוטל, וכן אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר ואבד הממון כולו משלם הרביע כולו שהוא בתורת מלוה, אבל אם נשאר מן הממון מעט כדי שאם תוסיף על אותו המעט שתות הממון שפחתו יבוא הכל רביע הממון או יותר ה"ז משלם שתות בלבד מן הטעם שכבר בארנו. השגת הראב"ד וכן אם התנה שיטול המתעסק רביע השכר וכו' עד ה"ז משלם שתות בלבד מן הטעם שכבר ביארנו, א"א בזה לא כיון שמועותיו שהרי פירש טעמו למה נשבע וגובה מחצה ואין פוחתין לו כנגד שכרו שנתעסק בפקדון שהרי אבד כל החצי של פקדון וכו' מעתה כל מה שישאר וזה מתעסק בו והעסק לשניהם ראוי הוא שיטול בו שכר עמלו לחשבון שהיה נוטל בתחלה ולא כמו שהיה נוטל ממש שאינו דומה עמל חמש דינרין לעמל מאה דינרין עכ"ל. הלח"מ פי' דהשגת הראב"ד דלמה אינו משלם אלא שתות הפחת ומנכה בשביל טרחו בהפקדון כיון דעכשיו לא נשאר אלא חלק המלוה, וסובר הלח"מ בדעת הראב"ד דאף דכשלא נאמר כן ישאר קצת פקדון מ"מ לא מסתבר שיטול כל חלק הפקדון בשכרו, אבל הוא תימה לפרש כן דברי הראב"ד דהא כתב "מעתה כל מה שישאר וזה מתעסק בו והעסק לשניהם ראוי הוא שיטול בו שכר עמלו" א"כ כתב להיפוך שיתנו לו שכר עמלו, לכן נראה דהשגתו הוא במה שכתב הרמב"ם דכל זמן שלא נשאר חלק המלוה אינו נוטל שכר עמלו ומשום זה נשבע וגובה מחצה, דהא אפי' לא נשאר אלא מעט הא עכ"פ בחלק הנשאר נמצא חצי פקדון וראוי הוא שיטול בו שכר עמלו, ולפי דעת הראב"ד לא שייך דינו של הרמב"ם לפי שיטתו, אלא היכי שנאבדה כל העסקא, וכדברי הרמב"ם בתחלת ההלכה שכתב ונאבד הממון, דאז ודאי לא נשאר כלום מחלק הפקדון, ומה שכתב הראב"ד לחשבון שהיה נוטל מתחלה ולא כמו שהיה נוטל ממש שאינו דומה עמל חמש דינרים לעמל מאה דינרים א"א לומר דכונתו שיהיה ממש לפי החשבון דא"כ לא יטול המקבל יותר דאם העסקא מאה דינרים ונשאר חמש דינרים דלדעת הרמב"ם יתן ארבעים וחמשה ועם החמש יהיה חמשים, ולדעת הראב"ד מכיון שהיה הפסד צ"ה ועל חלק המלוה הוא מ"ז וחצי ושליש מזה הוא קרוב לט"ז, ואם נחשוב שכר טרחו רק לפי חשבון א"כ מגיע להמקבל חלק עשירית שהוא אחד וקרוב לשש עשיריות וא"כ הוא פחות מכפי דעת הרמב"ם ומדבריו משמע שלפי דעתו יגיע יותר למקבל, ולכן ע"כ אין כונתו שיתנו לפי חשבון ממש אלא כמו שכתב שאינו דומה עמל חמש דינרין לעמל מאה דינרים אבל אינו לפי חשבון דהא עכ"פ הוא עסוק גם בהחמש דינרין ואין לו רשות לעשות עסק אחר ואין מנכין אלא במה שניחא ליה בפחות טרחא, ואף דלכאורה לא שייך כאן לנכות מה שאינו טורח דהא כל שכרו הוא כפועל בטל, אך כונת הראב"ד כאן הוא לשיטתו בעצמו דסובר כהר"ח דבשומא דכפועל בטל שמין גם בעד טרחו של עכשיו, ולכן כאן צריך לנכות מה שאינו טורח, ואף דלמעלה בפרק ו' הלכה ב' כתבתי דצריך לפרש השגתו גם לפי דעת הרמב"ם בגדר כפועל בטל זהו בעיקר ההשגה, אבל כאן עיקר ההשגה הוא גם לפי דעת הרמב"ם שלפי"ז היה צריך ליטול ע"ח חלק ההפסד שתות ממש אלא שלפי דעתו בעצמו צריך לנכות מה שטורח בפחות. ובדעת הרמב"ם נראה דבאמת צריך לבאר עיקר סברתו במה שכתב דכיון שנאבד הפקדון לגמרי אינו צריך ליטול שכר טרחו דקשה דמה בכך שעכשיו נאבד הא עכ"פ טרח מקודם בהפקדון וכן כתב הרמב"ן, ויש להוסיף דהא כן הוא גם בשומרים דאם נאבד הפקדון באונס נשבע השומר ונוטל שכרו כדאיתא בב"מ דף נ"ח, וצ"ל בדעת הרמב"ם דכמו שכתב הרי"ף בתשובה הובא בכ"מ בפ"ו דבעל העיסקא לא ישלם מביתו בעד שכר טרחו ה"נ אם אין בהעסקא לא נוכל ליקח מחלק המלוה דבעד שכר טרחו של הפקדון לא תיקנו חכמים ליקח אלא מחלק הפקדון, ואף דלכאורה הוא סתירה למה שכתבתי בפ"ו בשיטת הרמב"ם דכשיש הפסד לא אזלינן בשיעור חלק הפקדון אלא בשיעור חלק המלוה, וכתבתי משום דעיקר תקנת השכר טרחו לא היה ליקח מהקרן והיינו מעיקר העיסקא שנמצאת אלא אם יש ריוח צריך ליקח מהריוח, וזהו שליש מריוח בעל הממון שזהו חלק הפקדון ואם יש הפסד אנו מנכין שליש ממה שהמקבל צריך לשלם, וא"כ הלא בהפסד אנו נוטלין מחלק המלוה, אבל יש לומר דשתי היסודות קיימין דודאי זה נכון דכל זמן שאין ממה ליטול מחלק הפקדון אינו נוטל מחלק המלוה דזהו כמו שישלם בעל הממון מביתו, אבל אם נשאר חלק פקדון לוקח שכר טרחו והשאלה היא רק על החשבון איך לחשוב החלק שליש, בזה אנו אומרים דלא נוכל לחשוב החלק שליש מחלק ההפסד של הפקדון, דהא אין אנו נוטלין חלק שליש מהקרן וכשיש ריוח אנו נוטלים חלק שליש מהריוח, וא"כ כשיש הפסד וחלק הפקדון הוא גדול מחלק המלוה למה ניטול שליש מחלק ההפסד דאטו מה שהיה הפסד זה גורם לשכר טרחו, ולכן לא נוכל לומר רק דאנו נותנים לו שכר טרחו במה שאנו מנכין שליש ממה שהמקבל צריך לשלם, וע"כ דזהו על חשבון חלק המלוה, אבל מ"מ כל זה אנו מנכין אם במה שנשאר מהעסקא בצירוף מה שישלם המקבל ישאר חלק המלוה דאז עיקר שכר טרחו אנו לוקחין מהפקדון שטרח בו, רק החשבון הוא שאנו מנכין מתשלומין של המקבל, אבל אם לא ישאר חלק המלוה בשלימות אין נוטלין מהמלוה בשביל טורח הפקדון כמו שכתב הרי"ף דלא ישלם מביתו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק ז׳

א׳

לפיכך שטר עיסקא היוצא על היתומים כו' נשבע בעל שטר וגובה מחצה. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פכ"א מהלכות מלוה ולוה דין א' בסוף התשובה יע"ש):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק ז׳

א׳

לפיכך שטר עסק היוצא על היתומים שהיה אביהן מתעסק בו נשבע בעל השטר וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה: מדברי רבינו אינו מוכח אם סבר דטוענין נאנסו ליתמי או לא, וכפי הנראה מפשטו דלא נזכר כלל כאן שטוענין החזרתי במיגו דנאנסו, ובודאי אזיל בשיטת רבו הרי"ף דטוענין נאנסו, הן דלשיטת רבינו שפסק לעיל פרק ו' דאינו חייב על גניבה ואבידה דפלגא דפקדון, וא"כ גניבה ואבידה שכיחי ובודאי דבזה לא אמרו תוס' שאין טוענין דלא שכיח, ועיין מהרי"ט בשניות חלק חו"מ סימן ק"כ, ורק משום דסברי כשיטת הראב"ד דחייב בגו"א, ורק נאנסו לא שכיח, וכן סברת הרז"ה במאור, דרק החזרתי טענינן דסתמא עומד לחזרה, אבל נאנסו כיון שידעינן שהיה הפקדון בחזקת המשתמר ומונח במקום המוצנע לא טענינן להוציא דבר מחזקתו, וזה שייך גם על טענת גו"א בפקדון, אבל איני מבין סברתו על שטר כיס שעשוי להתעסק, וכל עיסקא קרוב להפסד כמו לשכר, ואיך שייך חזקת המשתמר גבי משא ומתן והרבה עשו ולא הצליחו, ובעיקר קושיא זו עיין במלחמות ובחידושי רמב"ן: אולם לענ"ד נראה דרך חדש מדוע לא טענינן נאנסו ליתמי, משום דאנן קיי"ל כאיסי בן יהודה דאין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ואם אירע האונס בשוק, אע"פ שיכול להיות שלא התבונן ע"ז שום איש, בכ"ז כיון שמצוי הוא להיות רואה יביא ראיה ויפטר, והיינו כיון שהוא במקום שיכול להתברר מוכרח הוא לברר, וכתב הרמ"ה דדוקא בשומרין אמרינן כן לא בשאר טענות ועיין בזה בסמ"ע סימן קפ"ז, וטעמא משום דבשומר שאדם מוסר חפציו לפלוני, וכל הטענות לפוטרו הוא במידי דידע ובמידי דלא בעי המפקיד למידע, א"כ יהא ממונו הפקר לכן אמרה תורה שמוכרח לברר ואם לא יברר ישלם, ודוקא בטענות שנעשין שלא מדעת הבעה"ב, הא בטענת פרעון וחזרה שדרכם להיות מדעת בעה"ב אין צריך לברר כמש"כ הרמ"ה, וגם דעת רבינו משמע כן כמש"כ הסמ"ע ורק שותפין כלל בדין זה משום שהן שומרים יעו"ש בביאורי הגר"א, ואע"ג דאיכא לברר א"צ לברר בטענת פרעון והחזרתי, וכמו שהטילה תורה בהנך טענות שבועה גם על תביעת שמא, כן אמרה אם לא יתברר מה שיכול להתברר צריך לשלם, וכ"ז ברור. ונתבונן דאם אדם טוען נאנסו או נגנב בפקדון האמינתו תורה, והוא דהחזיקתו תורה לחזקה שלא יגנוב ולא יעכב לעצמו, וכן אמר בהמפקיד דשבועה שהטילה רחמנא על השומרין הוא רק להפיס דעת בעה"ב לכן משעת מיתה הוא דקני לה יעו"ש והארכתי בזה במק"א, יהיה איך שיהיה, זה ודאי דבטוען נאנסו איכא חזקה דאינו חשוד לעכב ממון של זה שהאמינו לעצמו ואינו חשוד לגזלן ובודאי אומר טענת אמת ואינו נשבע על שקר, א"כ זהו גופא בירור שנאבד או נאנס: ואחרי הקדמות אלו אשאל איך נוקים אנן ונטעון ליתמי שאבד או נאנס הפקדון כיון שאנן נהיה הטוענים במה דלא ידעינן תו אין הבירור שנאנס מה שאותו הבירור יש לאביהם אם הוי טעין נאנסו שחזקה שאינו רוצה לגזול ולתת דמי המפקיד בתרמילו, ובשעה שנאנסו היה יכול להיות הבירור ע"י טענת אביהם, תו אף כי אנן טענינן ליתמי כל מה דמצי לטעון אבוהון וטענת ברי הוי מה שטוענין ב"ד בשביל יתומים כאילו הוי טעין אבוהון, בכ"ז אבוהון גופא אם הוי טעין ברי במקום שיש לברר ע"י עדים היה מוכרח לברר ואם לא הוי מצי לברר הפסיד והיה חייב לשלם, כן עכשיו הוי ליתומים טענת ברי בלא בירור שהיה יכול להתברר ותו חייבין לשלם. [והך דינא דאין רואה אמרינן גם גבי יתמי וכמו שסתמו הפוסקים, וכן משמע אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הא יש רואה לא שני בינו לבין היורשים], אבל החזרתי במיגו דנאנסו טענינן, דאם הוי טעין אבוהון החזרתי אף במקום שיוכל הדבר להתברר, כמו שאם יטעון שפרעו בשוק או בפני אנשים פלוני ופלוני, א"צ לברר משום שכיון שהטענה זו אינה מצויה בלא דעת הבעה"ב לא הטילה התורה עליו לברר, ועיין לח"מ פרק ג' מהלכות שכירות בזה, תו כי טעני ב"ד עבור יתמי הוי טענת ברי ונפטרין מלשלם, משא"כ בנאנסו הא חסר הברור שהיה אצל אבוהון והוא שאינו רוצה להחזיק ולגזול פקדון של פלוני לעצמו, וכיון שחסר הבירור, תו אצל אבוהון אם הוי טעין במקום שיוכל להיות ברור גדול מע"י טענתו והוא ע"י עדים, הלא היה מחויב למייתי, ואם לא הוי מצי לברר היה משלם, כן עכשיו שחסר הבירור של טענתו הוי כטענת ברי בלא בירור במקום שיוכל להתברר ולא טענינן, וזו סברא ברורה לדעתי: ומעתה נתבונן אם הוי טעין אבוהון איני יודע אם נאנסו או א"י אם נגנב פסק בתרוה"ד סימן של"ג, דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם הביאו סמ"ע סימן רצ"א ס"ק י"ב ועיין קצות סימן ש"מ בזה, ואם נאמר דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם, א"כ תו נחזי בטוען איני יודע אם נאנסו, הלא גם חזקה זו דאין אדם רוצה לגזול ליכא טפי מאילו טענינן בב"ד עבור היתומים וליכא ברור, ותו צריכין אנחנו לטעון עבור היתומים שמא נאנסו או ודאי נאנסו כמו דהוי טעין אבוהון איני יודע אם נאנסו, וזה צודק. ויבואר לן מה דחידש שם בסוגיא דשטר כיס כו' מר זוטרא דאמר הלכתא כד"ג כו' אפכא מתנינן לה, דלפי מה דתניא אפכא הוה אמינא דדייני גולה טעמייהו משום דטענינן נאנסו ליתמי כמו דהוי מצי טעין אבוהון, ואי משום דהוי טענה בלא ברור במקום שהיה יכול להתברר, זה אינו, דאבוהון הוי מצי טעין איני יודע אם נאנסו, ואם תאמר דהוי משואיל"מ, הא אמרינן בפרק כל הנשבעין רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני ולית להו מתוך שאינו יכול לשבע משלם, ותמן מפרש דהוי רב ושמואל, ובסנהדרין מפרש דייני גולה שמואל וקרנא, וליכא כלל הוכחה מדידהו לרב עמרם ורב חסדא בהך דאם נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו, משא"כ אם אמרינן דדייני א"י אמרי נשבע וגובה מחצה, ע"כ מוכח מדידהו דאמרינן דנאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו ודוק. ולפי מה שפירשו תמן רבנן בתוספות ד"ה או דילמא מצי א"ל, התם משום דזימנין אפשיטא דספרי זייר דעל הלוה ליתן שכר, צע"ק דמאי מייתי משטר כיס, תמן הוי כשטר מלוה דהמקבל נותן שכר כמפורש בגמרא קס"ח, וזימנין אפשיטי דספרא זייר, ועיין תוס' שבועות (דף מה), ואולי דא בעי להביא דדייני גולה פליגי עליה דרב חסדא דאפילו תמן אמרי דאינו נאמן לטעון החזרתי וגובה כולו, משום דבבלאי אינהו בעי לאוקמינהו בשיטת דייני גולה, ולפי מה דאפכינהו א"ש רב עמרם ור"ח כד"ג, ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שלוחין ושותפין פרק ז׳

א׳

-העתקה מסוף פרק ה-[ והמתעסק קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ז׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם