רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק ד׳

ספר קניין · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק ד׳

הלכה א׳

כְּשֶׁיִּרְצוּ הַשֻּׁתָּפִין לְהִשְׁתַּתֵּף בְּמָה יִקְנֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן מָמוֹן חֲבֵרוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ. אִם בְּמָעוֹת נִשְׁתַּתְּפוּ יָבִיא זֶה מְעוֹתָיו וְיָבִיא זֶה מְעוֹתָיו וְיַטִּילוּ אוֹתָן לְכִיס אֶחָד וְיַגְבִּיהוּ אֶת הַכִּיס שְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם כָּתְבוּ שְׁטָר וְהֵעִידוּ עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד שְׁנֵיהֶם שֶׁיָּבִיא זֶה מֵאָה וְזֶה מֵאָה וְיִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן לֹא קָנוּ וַעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ שֻׁתָּפִין. שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. לְפִיכָךְ אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בִּשְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין כֵּיוָן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם שֶׁיָּבִיא זֶה חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה כַּדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ וַהֲרֵי נִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן נַעֲשׂוּ שֻׁתָּפִין בָּהֶן. וְכֵן אִם עֵרְבוּ פֵּרוֹתֵיהֶן אוֹ שֶׁשָּׂכְרוּ מָקוֹם בְּשֻׁתָּפוּת וְהִנִּיחַ זֶה כַּדּוֹ וְזֶה חָבִיתוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ שֻׁתָּפִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בְּכָל הַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנֶה הַלּוֹקֵחַ בְּאוֹתָן הַדְּרָכִים עַצְמָן קוֹנִין הַשֻּׁתָּפִין זֶה מִזֶּה הַמָּמוֹן הַמֻּטָּל בֵּינֵיהֶם לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ:

הלכה ב׳

הָאֻמָּנִין שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּאֻמָּנוּת אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם אֵינָן שֻׁתָּפִין. כֵּיצַד שְׁנֵי חַיָּטִים אוֹ שְׁנֵי אוֹרְגִים שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל שֶׁיִּקַּח זֶה וְזֶה בִּמְלַאכְתּוֹ יִהְיֶה בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה אֵין כָּאן שֻׁתָּפוּת כְּלָל שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹקְחִין הַבְּגָדִים בְּמָמוֹן עַצְמָן וְתוֹפְרִין אוֹתָן וּמוֹכְרִין וְלוֹקְחִין הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב מִמְּעוֹתֵיהֶן וְאוֹרְגִים וּמוֹכְרִין וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּעוֹת שֶׁלּוֹקְחִין בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שֻׁתָּפִין וְכָל מַה שֶּׁיַּרְוִיחוּ בִּשְׂכַר מְלַאכְתָּן וּבְמַשָּׂאָן וּבְמַתָּנָן הֲרֵי אֵלּוּ לָאֶמְצַע:

הלכה ג׳

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם וְזֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִתְעַסְּקוּ כֻּלָּן בַּמָּמוֹן וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת בֵּינֵיהֶם בְּשָׁוֶה לְפִי מִנְיָנָם וְלֹא לְפִי הַמָּעוֹת. וַאֲפִלּוּ לָקְחוּ שׁוֹר לִטְבִיחָה שֶׁאִלּוּ טְבָחוּהוּ הָיָה נוֹטֵל כָּל אֶחָד מִבְּשָׂרוֹ כְּפִי מְעוֹתָיו אִם מְכָרוּהוּ חַי וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת לָאֶמְצַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן אֲבָל אִם הַמָּעוֹת קַיָּמִין וַעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאוּ אוֹתָן וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ מֵחֲמַת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁשִּׁנָּה הַמֶּלֶךְ אוֹ אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה חוֹלְקִין הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד לְפִי הַמָּעוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּסְתָם אֲבָל אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטּל בַּעַל הַמֵּאָה שְׁלֹשָׁה רְבָעִים מִן הַשָּׂכָר וְיִטּל בַּעַל הַמָּאתַיִם רְבִיעַ וְאִם נִפְחֲתוּ לֹא יִפְחֹת זֶה שֶׁיִּטּל שְׁלֹשָׁה רְבִיעֵי הַשָּׂכָר אֶלָּא רְבִיעַ הַהֶפְסֵד וְיַפְסִיד זֶה שֶׁנּוֹטֵל רְבִיעַ הַשָּׂכָר שְׁלֹשָׁה רְבָעִים מִן הַפְּחָת הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין כְּפִי מַה שֶּׁהִתְנוּ. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם:

הלכה ד׳

הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁיַּעַמְדוּ בְּשֻׁתָּפוּת זְמַן קָצוּב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן מְעַכֵּב עַל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחְלֹק עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן אוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה מָמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לִטּל חֶלְקוֹ מִן הַקֶּרֶן וְלֹא בַּשָּׂכָר עַד סוֹף הַזְּמַן. נִשְׁתַּתְּפוּ סְתָם וְלֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה אֶחָד מֵהֶן וְזֶה נוֹטֵל חֶלְקוֹ מִן הַסְּחוֹרָה וְזֶה נוֹטֵל חֶלְקוֹ. וְאִם לֹא הָיְתָה בְּאוֹתָהּ סְחוֹרָה דִּין חֲלוּקָה אוֹ שֶׁהָיְתָה בַּחֲלוּקָתָהּ הֶפְסֵד הֲרֵי אֵלּוּ מוֹכְרִין אוֹתָהּ וְחוֹלְקִין אֶת הַדָּמִים. הָיָה זְמַן יָדוּעַ לִמְכִירַת אוֹתָהּ סְחוֹרָה יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לְעַכֵּב שֶׁלֹּא יַחֲלֹקוּ עַד שֶׁתִּמָּכֵר הַסְּחוֹרָה בַּזְּמַן הַיָּדוּעַ לִמְכִירָתָהּ. וְאֵין אֶחָד נוֹטֵל מִן הַקֶּרֶן וְלֹא מִן הָרֶוַח עַד זְמַן הַחֲלוּקָה אֶלָּא אִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם. הָיָה לָהֶם חוֹב אֵצֶל אֲחֵרִים אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ לֹא נַחְלֹק עַד שֶׁנִּגְבֶּה כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לָנוּ אֶלָּא חוֹלְקִין וּכְשֶׁיִּפְרְעוּ הַחוֹבוֹת יִטּל כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ. הָיָה עֲלֵיהֶן חוֹב לְאַחֵר אִם אֵינָן אַחְרָאִין זֶה לָזֶה חוֹלְקִין וְלִכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַחוֹב לְפָרְעוֹ יִתֵּן כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ. וְאִם הֵן אַחְרָאִים כָּל אֶחָד מֵהֶן מְעַכֵּב לַחְלֹק עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁטָר וְיִפְרְעוּ הַחוֹב. וְלָמָּה מְעַכֵּב שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ אוֹמֵר לוֹ הוֹאִיל וְכָל אֶחָד מִמֶּנּוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַשְּׁטָר נִשָּׂא וְנִתֵּן בְּדָמִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ נַחְלֹק וְטל אַתָּה דָּמִים כְּנֶגֶד כָּל הַשְּׁטָר וַעֲשֵׂה מֵהֶן סְחוֹרָה לְעַצְמְךָ וּתְשַׁלֵּם כָּל הַשְּׁטָר בִּזְמַנּוֹ יֵשׁ לוֹ לְעַכֵּב עֲדַיִן וְלוֹמַר לוֹ שֶׁמָּא נַפְסִיד וְהַשְּׁנַיִם יוֹתֵר מַרְוִיחִין מִן הָאֶחָד:

הלכה ה׳

הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לֵילֵךְ לִמְדִינָה פְּלוֹנִית לִסְחוֹרָה אוֹ לִקְנוֹת לוֹ פֵּרוֹת לִסְחוֹרָה אוֹ לֵישֵׁב בּוֹ בַּחֲנוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וּלְהַחְזִיר הַמָּמוֹן מִיַּד הַשֻׁתָּף עַד שֶׁיֵּלֵךְ לַמָּקוֹם שֶׁהִתְנוּ וְיַחְזֹר אוֹ עַד שֶׁיִּקְנוּ אוֹתָן הַפֵּרוֹת וְיִמְכֹּר אוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב בַּחֲנוּת שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁקָּבַע זְמַן הוּא:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ד׳

א׳

כשירצו השותפין להשתתף כו' עד הרי אלו לאמצע. כל זה מפורש בדברי רבינו בטעמו. ומ"ש ויטילו אותם לתוך כיס אחד. נ"ל דלאו דוקא דה"ה אם כל אחד הגביה כיס חבירו שזכה בה ונתקיים השותפות וכן כתוב בח"מ ומכאן ששנים שהתנו ביניהם שכל מה שירויחו אפילו ממציאות יהיה לאמצע לאו כלום הוא לדעת רבינו אם לא נשבעו על זה שאז חייב לקיים שבועתו כמבואר בדבריו פרק כ"ב מה' מכירה ופ"ו מהלכות ערכין ושלא כעיטור והגהות שכתבו דמהני אפילו בלא שבועה וכדבריהם הוא דעת הראב"ד שכתב ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ"ל כוונתו לומר שכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא באו לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדים זה לזה וי"ל דלא דמי משום דהתם משתעבד גופו בהדיא אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש והו"ל כמוכרים זה לזה דשלב"ל דלא קנו ומה שרצה להשוותו ליקדשו ידי אין הנדון דומה לראיה דהתם מתורת קיום הנדר נגעו בה וכמ"ש רבינו בהלכות מכירה והלכות ערכין פ"ו. וכתב מהרי"ק בשורש קפ"ב שמודה רבינו היכא דכל בעלי אומנות אחד התנו אהדדי אפילו בלא קניין אין יכולים לחזור בהם. ומ"ש וכן אם עירבו פירותיהם. קשה דמה קנייה יש בעירוב הפירות דנהי שאותו שהם ברשותו קנה אבל האחר במה קנה ונ"ל דהכי פירושה אם עירבו פירותיהם והגביהם כל אחד מהם דומיא דמעות. כתב מהרי"ק בשורש כ' דאפילו לדברי רבינו שהצריך נתינת מעות לכיס דוקא בתחלת השותפות בעינן קניין אבל היכא שכבר היו שותפים מקודם מודה הוא דכל תנאיהם קיימים בלא קניין וכ"ש בהיות התנאים שוים לשניהם דבההיא הנאה דסמכי אהדדי וכו' עכ"ל ואין נ"ל שרבינו יסבור כן:

ג׳

השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו'. כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ג) אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים [והותירו או פיחתו] השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל [בשלקחו] שור לחרישה ועומד לחרישה אבל [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה פירוש כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואח״כ נזדמן להם ומכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב המנונא אמר אפילו [לקחו] שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע פירוש הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע ופסק הרי״ף כרב המנונא משום דאותביה לרבה התם מברייתא דתניא השכר לאמצע ואע״ג דשני לא סמכינן אשינויא. וכתב הר״ן דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחלה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ועומד לטביחה ונמלכו ומכרוהו חי השכר לאמצע אלא דלישנא דרבא נקט וראיה לדבר מדאותבינן עליה דשמואל אליבא דכולי עלמא מדתנן התם וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פיחתו כך הם חולקים כלומר כדקתני בבבא דלעיל מינה דחולקין לפי מעות מאי לאו פיחתו פיחתו ממש הותירו הותירו ממש א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא הותירו זוזי חדתי פיחתו אסתירי צינאתא כלומר המטבע בעין והיה ישן וחדשוהו או שהיה חדש ופסלוהו אז חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם נשאו ונתנו בהם והוסיפו על החשבון או פיחתו מהחשבון חולקין לאמצע ואם איתא דאפילו רב המנונא מודה דבדבר הראוי להתחלק חולקין לפי מעות מאי דוחקייהו לשנויי הכי ולא אוקמה כגון שלקחו פירות או סחורה שהם ראויים ליחלק אלא ודאי משמע דאפילו בכה״ג השכר לאמצע וטעמא מפורש בירושלמי עכ״ל וכך הם דברי רבינו שכתב אפילו לקחו שור לטביחה ונראה עוד מדברי הרי״ף שאפילו לקחוהו מתחלה לחרישה אם אח״כ טבחו חולקין לפי מעות שנתנו ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו שכיון שלא חלקו השותפות קיימת ולפיכך השכר לאמצע אלמא דטעמא משום שמכרוהו חי הא אם טבחוהו חולקים לפי מעות וכך נראה ג״כ מדברי רבינו שכתב אם מכרוהו חי ואיני מבין דברי הר״ן שכתב אבל טבחוהו ד״ה השכר לאמצע מכמה פנים אחד שנראה מהרי״ף היפך כמ״ש ועוד היאך אפשר לומר שאם טבחוהו ד״ה לאמצע וכשמכרוהו יש חולק לומר שחולקין לפי מעות איפכא מסתברא לכך אני אומר דט״ס הוא גם בעיטור כתב כדעת הרי״ף כמ״ש: כתב הראב"ד ז"ל על דברי רבינו א"א לא נתחוורו דברים הללו וכו'. כבר כתבתי שדברי רבינו כדברי הרי"ף: במה דברים אמורים כשנשאו וכו'. כבר כתוב בסמוך: במה דברים אמורים בסתם וכו'. זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים:

ד׳

השותפין שהתנו ביניהם וכו'. במציעא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ה) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא״ל חד לחבריה תא נפלוג אי א״ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ומסיים התם דאין שום אחד מהם יכול ליטול חלקו מן הקרן ולא מן השכר וכמו שאכתוב בסמוך ומפרש רבינו דה״ה כשעשו השותפות לזמן קצוב וסובר עוד דהוא הדין אם נשתתפו במעותיהן: נשתתפו סתם וכו'. בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) וכתבה הרי״ף בפרק המקבל הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי [אזל חד מינייהו] פליג זוזי בלא דעתא דחבריה וא״ל ר״פ מאי נפקא לך מינה ומעובדא דאיסור ורב ספרא שבפרק אלו מציאות וכתבה הרי״ף גם בהמקבל שחלק רב ספרא שלא מדעת איסור וכתב כדברי רבינו ובפרק שאחר זה משמע דיכול הוא לחלוק ואין חבירו יכול לעכב עליו והיינו בשנשתתפו סתם. ומ"ש ואם לא היתה באותה סחורה וכו'. פשוט הוא: היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה וכו'. גיטין ס״פ כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרים את התבואה וכו' למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפין ופר״ח ור״ת דעד זה הזמן יכולים לעכב ואז ימכרו ויחלוקו וכתב רבינו ירוחם שנראה שאם מכר בלא רשות באותו זמן שאין ראוי לימכר אותה סחורה ונתייקרה חייב לשלם דה״ל פשיעה וכ״כ העיטור: היה עליהם חוב לאחר וכו' ואם הם אחראים וכו'. מההיא דהמקבל שכתבתי לעיל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבוד עסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא ניפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב ואי א"ל הב לי פלגי דרווחא אמר ליה רווחא לקרנא משתעבד ואי א"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי א"ל עסקא להדדי משתעבד כלומר ואם נחלוק שמא אפסיד בסחורה שאקנה וחלקך ישתכר ואנו יחד קבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה ואי א"ל ניפלוג רווחא [ונפלוג קרנא] ואי מטי לך דרינא בהדך א"ל לא מזלא דבי תרי עדיף: כתב מהרי"ק בשורש ק"כ שמ"ש רבינו אם אינם אחראים זה לזה חולקין צריך לפרש כגון שפירשו בהדיא שאינן אחראין זה לזה ולא יתחייב האחד בחלק חבירו שאם לא כן יקשה דמכל מקום הם ערבים זה לזה כמ"ש רבינו בפרק כ"ה מהלכות מלוה וא"כ היאך יכול האחד לכוף חבירו לחלוק הלא יאמר לו הלה אין רצוני לחלוק פן תפסיד נכסיך או תבריחם ונמצא כל החוב מוטל עלי לפרוע: אמר לו חבירו נחלוק וכו'. כבר נתבאר בסמוך:

ה׳

הנותן מעות לחבירו לילך למדינה וכו':

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ד׳

ב׳

האומנים שנשתתפו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל א"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומר יקדשו ידי לעושיהן עד כאן עיין במהרי"ק ז"ל בשורש קפ"ג שכתב דמה שהצריך הראב"ד ז"ל קנין הוא משום שלא יחזור להבא יעו"ש ונראה דהרשב"א ז"ל חולק ע"ז וס"ל דאף בקנין חוזר שכתב בח"ב סי' פ"ז וז"ל ואף רצו שלא לחזור בו אחד מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו כך וכך עכ"ל משמע דאם ירצה ליתן הקנס ולחזור מצי הדר ביה וכן ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שותפין סי' ב' שכן כתב המגיה והקשה למרן ב"י שכתב בהל' שותפין שדעת הרשב"א ז"ל כדעת הראב"ד והצריך עיון יעו"ש. ומעתה אסורה נא ואראה למרן החבי"ב ז"ל בסי' קע"ו הגהת ב"י אות ד' על מ"ש מרן ז"ל ודעת הרשב"א ז"ל בתשובה כדעת הראב"ד ז"ל וז"ל בח"ב סי' כ"ז כתב בפירוש דכל שנתחייב בפירוש בחיוב ובקנין אפי' להבא אינו יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והוא דעת הראב"ד כפי מה שפי' מהרי"ק בשורש קפ"ב יעו"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה הוכחא איכא מדברי הרשב"א אלו דאדרבא מהתם מוכח היפך דעת הראב"ד ז"ל וכדכתיבנא. גם מ"ש עוד וז"ל וכן ראיתי למהר"א ששון סי' קי"ג שכתב בפשיטות דהרמב"ן והרשב"א ז"ל מיירי בדליכא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור בו וכו' אם על תשובה זאת כיון אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו כן אלא דעת הרשב"א דאף בקנין אם רצה לחזור חוזר כמבואר וזה פשוט וק"ל.

ג׳

ואפי' לקחו שור לטביחה וכו'. עי' בכ"מ שהביא משם הר"ן ז"ל דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחילה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע יעו"ש ומיהו הרא"ש ז"ל הביא משם יש מפרשים דר"ה לא אמר אלא שור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה ר"ה דחולקים לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' לפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה יעו"ש. ולענ"ד דברים אלו לא זכיתי להבינם דאם איתא דמאי דלא הקשו לר"ה מסיפא הוא משום דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לשנות דינא דחולקים לפי המעות במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ומשום הכי הוצרך לחלק בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו אם כן מאי מקשה לרבה דסבר דשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לפלוג וליתני בדידיה בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' לימא דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לסיים במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה דאפי' הכי השכר לפי מעותיו היכא שלקח זה בשלו וזה בשלו ואח"כ נשתתפו ממאי דהוה תני שור לחרישה ועומד לטביחה דלא הוי דומיא דרישא דהוי שור לחרישה ועומד לחרישה כמ"ש הרב ז"ל לר"ה דלא קשיא לדידיה לפלוג וליתני משום דלא הוה מסיים במאי דפתח. והרב לח"מ ז"ל כתב ז"ל בפי' דברי הרב [אלפסי] נפל מחלוקת בהר"ן והרא"ש וכו' אבל לטביחה הוי לפי מעותיו [וכו'] זה א"א דכיון דהרי"ף מפרש דברי רב המנונא כשמכרוהו חי וכשמכרוהו לא היה ראוי לחלק א"כ אפי' לקחו לטביחה נמי לא הוי לפי מעותיו אלא לאמצע ודייק לשון הרי"ף שכתב הואיל ומכרוהו חי ועדיין לא חלקו משמע דאע"ג דלקחו לטביחה כיון שמכרוהו חי הוי לאמצע א"כ איך פי' בדברי הרי"ף כן יעו"ש. והנה מה שהבין הרא"ש ז"ל בדברי הרי"ף לפי דברי הלח"מ כבר נפתח דברי הרמב"ן בסוגיין והביאו הרב בשטמ"ק וז"ל אבל מ"ש בפי' דשמעתתא דר"ה דוקא כשלקחוהו לחרישה קאמר ומכרוהו כשהוא חי דש"מ דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקים לפי המעות וכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה ומכרוהו כשהוא חי חולקים לפי מעות הא (ל"מ) [לא אתחוורא] וכו' יעו"ש הרי שהבין בדברי הרי"ף כמ"ש הרא"ש. ומרן החבי"ב ז"ל בסי' קע"ו הגהת ב"י אות נ"ח הקשה להרב לח"מ ז"ל דאינו רואה שום גילוי בדברי הרא"ש שסובר דהרי"ף מפרש דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הא שור לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו כשהוא חי השכר לפי מעותיו וכו' ואין לומר דמ"ש הרא"ש בסוף דבריו אלא שהרב אלפסי ז"ל פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו כשהוא חי אבל אם טבחוהו חולקים לפי המעות וכל שכן אם לקחוהו לטביחה וכו' דהכונה וכו' לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דהא ודאי כונת הרב מבוארת דה"ק וכל שכן לקחוהו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו ע"כ. איברא דאין ספק לפי קוצר עניות דעתי דכונת דברי הרא"ש שהוא כמ"ש מרן ז"ל דמדקאמר וכל שכן לקחוהו לטביחה שהרי הרמב"ן ז"ל שהבין לקושטא דמילתא בדעת הרי"ף ז"ל בלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו דחולקים לפי המעות לא קאמר אלא וכן אם לקחוהו לטביחה וכו' ועשהו כלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו כמבואר לעיל אבל לעשותו כל שכן לא שמענו אלא ודאי לא כיון הרא"ש אלא לשור לטביחה וטבחוהו וכדברי הרב. אמנם מה שהקשה עוד וז"ל ועוד היכן ראה בדברי הרי"ף כן שהרי"ף לא הביא אלא לשון הגמרא ומה שפי' הרא"ש בדברי הגמ' יפרש בדברי הרי"ף וכו' ולא באתי לכונתו דהדקדוק שיש בדברי הרי"ף הוא שכתב וז"ל ואם מכרוהו בעודו חי יעו"ש ומינה יש לדקדק דאם שחטוהו דחולקים לפי המעות וכ"כ נמי אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו בעודו חי וכמבואר אלא דמכל שכן לא אתי ומרן ב"י עלה ונסתפק בדעת הרי"ף אם שור לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו חי אי חולקים לפי המעות והביא להגהות מיימוני וז"ל וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כפי' הראשון יעו"ש משמע דהגהות מיימוני מפרשין כן דברי הרי"ף ז"ל וכן מבואר מדברי מרן החבי"ב סי' קע"ו אות נ"ח יעו"ש ואני בעוניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי ההגהות דמפרשי כן בדברי הרי"ף כי לפי הנראה אינו אלא לסברא דנפשייהו דסברין כן הכי וכמו דס"ל להי"מ שהביא הרא"ש בסוגיין. והרי "ף בשערים כתב וז"ל והדין הב' הוא במקום שיוסיף מעות על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחילה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכו' יעו"ש ומרן ב"י בסי' קע"ו כתב לא נפקא לן מידי כיון דדבריו שבהלכות מסכימים דהלכה כרב המנונא יעו"ש ומרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ"ג כתב וז"ל לא (נר') [נפקא לן] מידי נ"ב פי' לא נ"ל במה שפסק כרבה כיון שפסק בהלכות כר"ה אבל לענין שינוי אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלים כפי מעותיהם וכן פסק בספר המפה ולפי"ז יש לי [לומר] דהרי"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק בהלכות כר"ה ומה שפסק בשערים אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו וכו' וכדאמרינן בגמ' מסתברא מילתא דשמואל וכו' לאו דס"ל דכן הלכה אלא ה"ק אם שינה דינו כהא דקאמר בגמ' דשור לחרישה חולקים לפי המעות עד כאן. והנה מ"ש הרב ז"ל אבל לענין שינוי אם שינה ממה שהתנו וכו' נראה לענ"ד דהכונה היא אם התנו לעסוק בדבר פלוני ואדעתא דהכי נשתתפו וקודם שנשאו ונתנו שינו ולקחו דברים אחרים אז השכר הוא לפי מעותיהם ולא שלקחו שור לחרישה ושינו לטביחה דזה הוא מחלוקת דרבה ורב המנונא ומהו ההפרש ששם הרב בין דין השערים למימרא דרבה כדי שיאמר אבל לענין שינוי אם שינו וכו' וכן מ"ש ולפי"ז י"ל דהרי"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק (בה) [בהלכות] כר"ה וכו' אלא ודאי נראה דהכונה כמו שכתבתי והכי דייקי דברי השערים שכתב אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחילה וכו' דמשמע דלא מיירי שלקחו שור לחרישה ואח"כ נמלכו כן נראה ברור. ואל כונת זאת הוא מ"ש שם באות נ"ה וז"ל יראה לי דלטעם זה שכתב בשערים דמפני ששינו כל אחד נוטל כפי מעותיו אין לך דבר שחולקים לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה שלא שינו אבל אם שינו אפי' בשור לטביחה ועומד לחרישה נוטל כל אחד כפי מעותיו וכו' ור"ל דאם שינו ממה שהתנו מתחילה לא מיבעי אם התנו ליקח שור לחרישה ושינו ולקחו לטביחה ועומד לטביחה דאפילו אם לא שינו דחולקים כפי מעותיהם אלא אפי' שהתנו שור לטביחה ושינו ולקחו שור לחרישה ועומד כיון ששינו נוטלין ג"כ כפי מעותיהם כיון ששינו אלא דמ"ש דומיא דשור לחרישה ועומד לחרישה לא ידענא מה אידון ביה. וראיתי להרב פני משה ז"ל בח"ב סי' קט"ו שכתב משם הרב משה הכהן ז"ל ועוד כתב כבוד תורתו וז"ל ולכאורה יראה דלהרי"ף אם הסחורות הם בעין וראויות ליחלק יחלוקו לפי מעות ואם כבר נמכרו השכר לאמצע דהא אפסיקא הילכתא כרב המנונא וכו' וא"כ יצא לנו מזה דבנדון דידן דאם הסחורות נמכרו השכר לאמצע לפי ההלכה בידנו עד כאן וכתב עליו הרב פני משה וז"ל ומ"מ לענ"ד נראה דאין דינו צודק אליבא דהרי"ף דלהרי"ף בטבחוהו אף אם מכרוהו קודם שנחלק לאבריו ובסחורות אף הראויות ליחלק אף אם נמכרו קודם חלוקה חולקין לפי מעות כיון שבשעת מכירה ראויות ליחלק היו וגם שהרי"ף כתב בסברת רבה וז"ל הואיל ואילו טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וכו' האי לישנא דחלקוהו לאבריו לאו דוקא הוא אלא הכונה הוא הואיל ואילו טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו וטעמא הוא דיהיב למילתיה דהו"ל כמי שחלקוהו לאבריו והעד ע"ז דהרי"ף ז"ל גופיה בדקאי בסברת רב המנונא קאמר ועומד לטביחה ונמלכו וכו' השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו משמע דדוקא כשמכרוהו כשהוא חי אז מקרי דלא חלקו אבל אם טבחוהו אז שפיר מקרי חלקו אף שמכרוהו קודם שנתחוהו לנתחיו וכ"כ הטור בהדיא בסי' קע"ו על דעת הרי"ף וז"ל פי' ר"ח ורב אלפס הא דאמרינן דשכר לאמצע וכו' אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו או שלקחו פירות או סחורות כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עכ"ל יעו"ש באורך. והנה ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ"ט שכתב וז"ל וכדברי הר"ן נראה מדברי הרי"ף עצמו בביאור הלכה זו הובאו בס' תמים דעים סי' ר"כ שכתב וצריך שתדע שמ"ש שור לחרישה אין הכונה שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מיני סחורות וכו' באם לקחו על צד השותפות ואח"כ נתחרטו השותפין והעמידו אותם לחלק לדעת רבה חולקין לפי המעות ולדעת רב המנונא בשוה כל זמן שהשור קיים שלא נשחט או אותה סחורה קיימת עד כאן נראה מדבריו דבכל סחורה קאמר ואפילו ראויה ליחלק והכל תלוי בשעת לקיחה שאם לקחוהו על דעת שלא לחלקה אלא למוכרה כמו שהיא אע"פ שנמלכו לחלק כל שלא חלקוה ומכרוה כך חולקין בשוה יעו"ש. ואמת אגיד שהספר אינו מצוי אצלי לראות הדבר על בוריו מ"מ ממ"ש מרן החבי"ב ז"ל נראה שלא כמ"ש הרב פני משה אלא כמ"ש הרמ"ך ז"ל וגם דלא כמ"ש הטור ז"ל בעד הרי"ף ומינה דקדוק שהיה נראה מדברי הרי"ף ממ"ש בדברי רבה דקדוק נכון הוא וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' שותפין סי' א' שדקדק כן מדברי הרי"ף וז"ל שהרי כתב שנמלכו עליו לחלקו באבריו ובהא פליגי וכו' הרי דלהרי"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק לאבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע יעו"ש והוא כמ"ש הרי"ף הובא בס' תמים דעים כדכתיבנא אלא דקשה לי על הרב מחנה אפרים ז"ל שמדברי הטור נראה היפך ולא נרגש מזה כלום. עוד ראיתי להרב פני משה שכתב וז"ל אך אני בעצמי אלמלא דברי הרמב"ם ז"ל הייתי אומר שאין מדברי הר"ן שום הכרח דאם הר"ן אית ליה בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע הוא לפי שיטתו דאית ליה דאף בנשתתפו בדבר הראוי ליחלק דהוי השכר לאמצע דלא עדיף לקחו לטביחה מפירות הראוים ליחלק ואפ"ה אית ליה דהשכר לאמצע כל שכן בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי אך כפי מה שהבין מרן בב"י בכונת הרי"ף א"כ כפי שיטה זו עדיין אפשר לומר בדעת הרי"ף דהיכא דלקחוהו לטביחה אע"ג דמכרהו חי דיחלוקו לפי המעות דבתר שעת לקיחה אזלינן וכו' יעו"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא להסתייע מדברי הטור משם נראה בהיפך דהא הטור כתב דלהרי"ף לקחו פירות הריוח לפי המעות ושם כתב וז"ל פי' ר"ח ורב אלפס ז"ל דהא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאברים או לקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עד כאן וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שלוחין ושותפין פרק ד׳

ב׳

ובהשגת הראב"ד. עיין מש"כ בפ"ד מהל' מכירה הל' י"ד.

ג׳

השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה ג' מאות, ונתעסקו כולן בממון ופחתו או הותירו השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם ולא לפי המעות, ואפי' לקחו שור לטביחה שאילו טבחוהו היה נוטל כל אחד לפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו השכר או הפחת לאמצע, בד"א בשנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן, אבל אם המעות קיימין ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששנה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות, בד"א בסתם אבל אם התנו שיטול בעל המאה ג' רבעים מן השכר ויטול בעל המאתים רביע ואם נפחתו לא יפחות זה שיטול ג' רביעי השכר אלא רביע ההפסד ויפסיד זה שנוטל רביע השכר ג' רבעים מן הפחת הרי אלו חולקין כפי מה שהתנו שכל תנאי שבממון קיים. השגת הראב"ד השותפין שהטילו לכיס וכו' עד אם מכרוהו חי והותירו או פחתו השכר או הפחת לאמצע א"א לא נתחוורו דברים הללו כשמכרוהו חי אלא בריוח שהרויחו בו כשהוא חי במלאכתו מפני שהחלק הקטן צריך לגדול. ואפי' לקחו שור לטביחה, הכ"מ הביא דברי הר"ן שכתב דלרב המנונא לאו דוקא מתחלה לחרישה אלא אפי' לקחו לטביחה ועומד לטביחה ונמלכו ומכרוהו חי השכר לאמצע, וראיה לזה מדאוקמינן הא דתנן במתני' כך הם חולקים, כשהותירו או פחתו המטבעות ולא אוקים כשלקחו פירות או סחורה הראוי ליחלק, ובהוכחת הר"ן היה אפשר לומר דלעולם דאם קנו סחורה ע"מ לחלק ומכרו חולקין לפי מעות, ומ"מ לא אפשר לאוקמי מתני' בהכי דכיון דתנן שהטילו לכיס הוא ודאי ע"מ למכור ולהרויח, אכן הרא"ש הוכיח כן ממה דפריך בגמ' לרבה מברייתא דקתני השכר לאמצע מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה, ומשני לא בשור לחרישה ועומד לחרישה, ופריך אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי לפי מעותיו אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ליפלוג וליתני בדידה, בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, ואי נימא דבלקח שור לטביחה ועומד לטביחה, וכן בלקחו סחורה ע"מ לחלק סחורה גם רב המנונא מודה א"כ גם לרב המנונא קשיא דליפלוג וליתני בדידה, ובזה אין אנו יכולין לתרץ דכיון דתניא שהטילו לכיס לא מצי למיתני שור לטביחה דעכ"פ עדיף מלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דג"כ לא הטילו לכיס, וא"כ מוכח שפיר דרב המנונא אית ליה נמי בשור לטביחה ועומד לטביחה דהשכר לאמצע. אכן בדעת הרמב"ם אינו מיושב לומר כן דכיון דבגמ' לא הוזכר לקחו שור לטביחה אין זה דרך הרמב"ם לכתוב להדיא מה שלא הוזכר בגמ', ועוד דגם בגמ' קשה לפרש כן דרב המנונא דאמר שור לחרישה הוא רק לאפוקי מדברי רבה ולמה לא אמר בפי' דאפי' שור לטביחה נמי השכר לאמצע, לכן נראה בדעת הרמב"ם דמפרש דלא כפירש"י ושאר מפרשים שפירשו שור לחרישה היינו שלקחו שור לחרישה ועומד לטביחה היינו שנמלכו עליו לטביחה, והנה לדעת רש"י מיושב דסובר דאפי' טבחוהו מ"מ השכר לאמצע כיון דתחלת מקחו היה לחרישה, אבל לדעת הרי"ף שכן הוא דעת הרמב"ם דדוקא מכרוהו חי ואפי' לקחוהו לחרישה, דאם היה הרמב"ם סובר דאם לקחוהו לחרישה אפי' טבחוהו אח"כ השכר לאמצע היה צריך לכתוב הך דינא, וע"כ דבכל אופן דוקא אם אח"כ הרויח מחרישה או מכרוהו חי לדעת הרי"ף והרמב"ם א"כ צריך לפרש בגמ' דשור לחרישה שלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה היינו שנמלכו עליו לטביחה, ונזדמן להם ומכרוהו חי, כמו שמפרש הרי"ף וזה חסר בגמ', ולכן מפרש הרמב"ם דשור לחרישה היינו דהשכר שאנו דנין בו אם לאמצע או לפי מעותיו הוא מחרישה, ועומד לחרישה, היינו דמעיקר קנייתו עומד כך, בזה סבר רבה דהשכר לאמצע אבל אם עומד לטביחה שמעיקר קנייתו עומד לטביחה אז אפי' השכר שהרויח בו הוא מחרישה שחרש קודם שטבחוהו נמי לפי מעותיהם, ורב המנונא סבר דאפי' עומד לטביחה שמעיקר קנייתו היה לטביחה מ"מ כיון שהשכר הוא מחרישה לא מחלוקת הבשר השכר לאמצע, ומה שלא הזכיר הרמב"ם שהרויח מחרישה, אלא כתב שמכרוהו חי זהו משום שמפרש דשור לחרישה הוא רק דוגמא בעלמא שלא נתחלקו בבשר וזה ע"כ מוכח מראיית הר"נ ומראיית הרא"ש דאם נימא דבכל אופן השכר לפי מעותיהם רק ממה שהרויחו מחרישה, א"כ למה לגמ' לאוקמי מתני' שהשכר והפחת היה משינוי המטבעות וכן קשה דלמה תניא בברייתא לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו, וע"כ דמה דאמרו רבה ורב המנונא שור לחרישה הוא רק לדוגמא שהשכר היה מהשור כשהוא חי ושלם, ולא מחלוקת בשרו, ולכן כתב שפיר הרמב"ם הדין כפרושו של הרי"ף במכרוהו כשהוא חי וממילא מובן דכ"ש מה שהרויח במלאכתו. והנה ח"א העירני לפרש בדברי הרמב"ם דמה שכתב ואפי' לקחו שור לטביחה קאי על מה שהתחיל והיינו שמתחילה הטילו לכיס ובזה מסתבר יותר דאף שאח"כ קנו לטביחה מ"מ כיון שמתחילה הטילו לכיס להרויח לאמצע לכן אם אח"כ מכרוהו חי הוא לאמצע, אבל אם מתחלה לקחו לטביחה א"כ לא נשתתפו כלל להרויח לאמצע, וגם לפי"ז צריך לפרש כפי"מ שפירשתי הגמ' לדעת הרמב"ם שעכ"פ יתאימו דבריו עם דברי הגמ' אלא שגם דברי הגמ' נפרש כן דמחלוקת רבה ורב המנונא בשור לחרישה ועומד לטביחה הוא על תחלת דברי שמואל שהטילו לכיס, ורבה סבר דאף שמעיקרא הטילו לכיס מ"מ כיון דלבסוף קנו לטביחה א"כ נתבטלה השותפות להרויח לאמצע, אכן אף דבסברא היה מוסבר יותר הך דינא שחלק ע"ז הראב"ד, אבל לפי"מ שבארנו דעיקר יסוד הרי"ף והרמב"ם דאפי' במכרוהו חי הוא ג"כ לאמצע, הוא מראיתם של הרא"ש והר"ן מהא דמייתי ממתני' ומברייתא א"כ מזה גופא מוכח דאפי' לא הטילו לכיס קודם, אלא תחלת השותפות היתה בזה שקנו שור לטביחה ואם בזה אינו לאמצע תשאר עכ"פ קושיית הרא"ש דא"כ אכתי ליפלוג וליתני בדידה, דעכ"פ זה עדיף מלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו, וע"כ מוכח דאפי' בכה"ג הוא לאמצע. ולכן צריך לפרש דמה שכתב הרמב"ם ואפי' לקחו שור לטביחה הכונה דזהו תחלת השתתפותם, ואף שכתב אח"כ בד"א שנשאו ונתנו במעות שנשתתפו בהן אבל אם המעות קיימין וכו' ואם נימא דתחלת השתתפותן היה בזה שקנו שור לטביחה א"כ הא מתחלה לא נשתתפו בהמעות, אבל באמת אינו דקדוק דדברי הרמב"ם הולכים על תחלת ההלכה שכתב השותפין שהטילו לכיס, ואח"כ כתב ואפי' לקחו שור לטביחה וכו' ואח"כ כתב על תחלת ההלכה דמה שבהטילו לכיס השכר לאמצע זה דוקא בנתעסקו בהמעות אבל המעות קיימין ונעשה פחת או הפסד בהמעות, השכר והפחת לפי המעות, ובאמת יש לומר דבעיקר הלכה זו מוכח דאין נ"מ אם הטילו קודם לכיס או לא, דכיון שאנו אומרים דכל זמן שלא נתעסקו בשותפות אין השכר והפחת מעיקר המעות לאמצע, וא"כ אם נימא דלקחו שור לטביחה בלחוד לא הוי השכר לאמצע, א"כ מאי מהני מה שהטילו לכיס קודם כיון שלא נתעסקו בהמעות לשם שותפות, וע"כ מוכח דעיקר לקחו שור לטביחה הוי התעסקות בשותפות וכמו שכתבנו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק ד׳

ד׳

השותפין שהתנו ביניהם כו'. בטור סימן קע"ו נתבאר בב"י שדעת מהר"ם והרשב"א דבמקום הפסד שותף חולק שלא מדעת חבירו נראה דאינו אלא כשהשטר היה כתוב על שם השני שותפין אבל אם השטר כתוב על שם ראובן לבד פשיטא שאין ראובן יכול לומר לעצמי אני מציל ודבר זה קיימתיו מסברא ואח"כ מצאתי להרדב"ז בתשובה כ"י שכתב כן ודברים ברורים הם בעיני. שותפין שמת אחד מהם וממון השותפין היה מעות בעין ובא חבירו ונתעסק בממון וטען ואמר כשמת שותפו חלק השותפות ונטל חלק חבירו וזקפן עליו במלוה ונתעסק לעצמו וכתב הרב פ"מ ז"ל ח"א סימן ע"ט דלא מיבעיא לדעת הרמב"ן והרשב"א שהביא מרן סי' קפ"ג דאית להו גבי שליח דלא מהימן לומר זקפתים עלי במלוה דפשיטא דה"נ לא מהימן השותף אלא אף לדעת המורים שהביאם הרמב"ם אפשר דיודו הכא כיון דשני שותפין הללו הוו ידיעי לעלמא שהיו שותפין ואפשר דאף אם הביא עדים על זה לאו כל כמיניה לזקפם עליו במלוה יע"ש שהאריך בטעם זה ודבריו הם מגומגמים בעיני ודו"ק. ועיין מהרשד"ם ח"מ סימן קנ"ה והראנ"ח ח"א סימן מ"ד דנראה שחולקים עם הר"ב פ"מ יע"ש. כתב הטור סימן קע"ו סל"ד ואם חילק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וי"א שכל ההפסד שלו כו' ול"נ לומר שלא חלק אלא על דעת שהיה סבור שהחלוקה היתה כדין כו'. וכתב על זה מרן הבית יוסף ומה שכתב רבינו דלא נהירא ליה לא נהירא לי דהיינו ממש דין הנותן מעות לשלוחו לקנות בהם חטים וקנה בהם שעורים כו'. ועיין במה שרמזתי סימן קפ"ג ס"ו (*א"ה נתבאר לעיל פ"א מהלכות אלו דין ב' יע"ש) דהיכא דהפחת לא בא מחמת השינוי דאיכא מ"ד דלא פחתו לו ולפי סברא זו לא קשיא להריב"ה מהך דפחתו פחתו לו ודו"ק. ועיין בב"ח ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק ד׳

א׳

או ששכרו מקום בשותפות והניח זה כדו וזה חביתו כו': צ"ב הא הלכה מפורשת דחצר השותפין אינו קונה להשותף זה מזה. וראיתי להמחנה אפרים בקנין חצר סימן ו' שכתב דס"ל דהא דאינן קונין זה מזה היינו כשהיה שם כבר החפץ וליכא הוצאה מרשות לרשות, אבל כל שהביא עכשיו חפץ והניחו בחצר השותפות כדי שיקנה חבירו קנה וה"ט דגילה דעתו שמשאיל לו מקומו עכ"ד, ובאמת דבריו מפורשין בירושלמי נדרים ריש פרק השותפין ר"י בשם ר' ינאי השותפין קונין זה מזה בחצר כו' אמר ר' בון בר כהנא באומר צבור ואקנה אבל אם צבורין לא קנה עד שיטלטל, הרי אם מניח לכתחילה בתוך החצר שיקנה חבירו ג"כ בזה מהני, רק כשהיה מונח מקודם ומקום שהונח נעשה רשותו, דרשות לו להניח שם חפציו, תו לא נפיק אחר זה מרשותו בלא הגבהה או משיכה, ולפ"ז יכול להיות דמקום שאין להם רשות להניח רק מידי דשותפות והם שכרו לזה, דלא שייך לומר דמקום שהונח נעשה רשותו מועיל אף בהיו מונחין מקודם וכן מצאתי בנתיבות: אמנם יש להבין, דבירושלמי פ"ק דקדושין מפרש הא דפליגי תנאי במשחרר חצי עבדו אי קנה, שבעבד שכולו שלו איך זכה בגט שחרור הא הוי כמזכה גט מימינו לשמאלו ומוקי במזכה ע"י אחר יעו"ש, ובגמרא דילן בתמורה (דף כה) אמר דמשחרר חצי עבדו יצא לחירות גיטו וידו באין כאחד, הרי דע"ז אמר ג"כ דגיטו וידו באין כאחד, ובאמת בתוס' גיטין סוף פ"ב במשחרר הולד הוא העובר זכתה לו הקשו, דהא אפילו משחרר כל עבדו חוץ מידו לא שייך גיטו וידו באין כאחד, וזה נגד הגמרא דתמורה דאמר בעובר דהוי חצי עבדו וגיטו וידו באין כאחד, ובאמת אינו מובן דברי התוס' דאטו ידו דוקא ואטו אם מניח על ראשו של עבד לא זכי בהגט, וטעמא דהא כל העבד משתמש עבור חצי החירות, וכמו שהצד עבדות קנוי לרבו כן הצד חירות משתמש עם החצי עבד לצורך העבד, ואם שחרר אותו כולו חוץ מידו הרי היד הוא כשכור ועדיפא משכירות במה שמשתמש גם לצורך העבד, ונתבונן, דא"כ כי נאמר גיטו וידו באין כאחד הלא יהיה היד כמו חצר השותפין דהוא שכור וקנוי גם לתשמישי העבד שהוא בן חורין דהחלק החירות מועיל לכחו של היד ג"כ, וכיון דסבר הירושלמי דבאומר צבור ואקנה קני שותף זה מזה, אמאי לית ליה זכיה במשחרר חצי עבד דהא אם יועיל השחרור ואז הוי כולו חצר השותפין וקני לגיטו מן רבו דנפיק מרשות רבו לחצר השותפין והשותף קנה ממנו וצ"ע: ונראה דבאמת קודם שבא הגט לידו הרי כולו של רבו, רק כי חל הגט אז נשתחרר וקני להגט, וע"ז אמרו גיטו וידו באין כאחד. והנה בכל קנינים לא אמרו כן שאם הניח שטר בחצירו ודאי לא קני החצר כ"ז שלא הגיע השטר לידו, וטעמא משום דבגט הלא מועיל בעל כרחו וכן גט שחרור, ואיפה מצאנו קנין בעל כרחו של הקונה, רק עיקרו תלוי בנתינה וכי נותן לו מזה בא הזכיה בנייר, ולכן בזה אמרו גיטו וידו באין כאחד שכיון שנתן לידו אז בע"כ נשתחרר וקני להנייר, [דאילו באומר ע"מ שהנייר שלי לא הועיל כמו בגט], וכיון דהנתינה קדמה בעודו עבד והוא כולו לרבו, תו במשחרר חצי עבד סבר הירושלמי דהוי כמו היו צבורין דתו לא נפיק מרשות הרב במה דנעשה אח"ז ידו של עבד [או כל מקום שמניחו] יד של שותפין, דכיון דהנתינה קדמה תו אף אם תאמר דגיטו וידו באין כאחד וחל השחרור לא נפיק הנייר מרשות הקודם היינו מרשות הרב דאכתי ברשות שהוא שותף בו, אבל בעבד של שותפין ששחרר רבו האחד מועיל דהא נפיק כוליה מרשותיה, ועבד מקבל גט שחרור לעבד מיד אחר. אמנם גמרא דילן פליג וסובר דאף בעובר כיון דהאם משתמש להעובר והעובר כאחד מאיבריה נעשה כמניח בחצר השותפין לשם קנין דהשותף יקנה ושפיר קונה מחבירו, ובאמת מהך דכתבו תוס' והרא"ש בפ"ק דקדושין גבי תנם ע"ג הסלע אם היה סלע של שניהם דהוי חצר השותפין ולא קנתה מוכח אף בנתן לשם קנין בחצר של שותפות לא קנה יעו"ש, והעירני רב אחד דסברת מחנה אפרים מפורשת בתוספות פרק השואל (דף צט) ד"ה באומר הכישה כו' דבהניח ע"ג קרקע של סימטא לשם קנין קנה יעו"ש והוא דברי הירושלמי שהבאנו. והך דר' ינאי דירושלמי המה דברי ר' ינאי בתלמודין בהספינה, חצר השותפין קונין זה מזה, ודעת רבינו עוד יותר מזה בפרק ד' ממכירה דבמדד מוכר לתוך כליו של מוכר מועיל בחצר השותפין ועיין בביאור הגר"א סימן ר', ודוק בכ"ז:

ד׳

או עד שיכלה ממון השותפות: נראה דאם כלה כפי זה שכעת אין לאחד כלום, כמו אם הניח זה ר' וזה ת', ונפסד ת' זהובים, דכעת אין לבעל הר' בקרן כלום, תו מצי בעל הת' לחלק השותפות, אף ע"ג דהריוח שירויחו עדיין קנוי לזה פלגא ולזה פלגא דהא יכול לומר פן נפסיד וא"כ צריך אתה לשלם מביתך מחצה מן ההפסד כמו שנתבאר דעת רבינו לקמן פרק י' [דלא כהרמ"ה שאינו משלם מביתו כלום יעו"ש במשל"מ] וא"כ תו לא יהיה נאמן בשבועה ליטול, ועל כרחין יהא צריך אני להביא תמיד עדים ע"ז לכן נחלק השותפות, ואם כי מסתברא כן, בכ"ז פשט דברי רבינו מורה דאינו יכול לחלוק דיאמר כמו שהאמנת לי מקודם אע"ג דהוי מצי להיות הפסד יותר שאהיה צריך לשלם מביתי, כן השתא ממין השותפות קנוי דאם יהא ריוח יהא חצי שלי ועד פרוטה אחרונה לא נחלוק וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שלוחין ושותפין פרק ד׳

א׳

השותפין קונין זה מזה הממון המוטל ביניהם להיותם שותפין בו כדרך שקונה הלוקח והשכר או הפחת לפי מנין השותפין ולא לפי המעות כשנשתתפו בסתם משום דכל אחד שליט בכל הממון לעשות בו כפי מה שיראה לו שיהיה בו ריוח ואם קצבו זמן לשותפות אין אחד מהם יכול לחלוק בלי רשות חברו עד תשלום הזמן דעל מנת כן קנו זה מזה בתחלת השותפות וכן בכל תנאי שביניהם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם