רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק ה׳

ספר קניין · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק ה׳

הלכה א׳

הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם חֲבֵרוֹ בִּסְתָם לֹא יְשַׁנֶּה מִמִּנְהַג הַמְּדִינָה בְּאוֹתָהּ הַסְּחוֹרָה. וְלֹא יֵלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וְלֹא יִשְׁתַּתֵּף בָּהּ עִם אֲחֵרִים וְלֹא יִתְעַסֵּק בִּסְחוֹרָה אַחֶרֶת וְלֹא יִמְכֹּר בְּהַקָּפָה אֶלָּא דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּכֵר תָּמִיד בְּהַקָּפָה וְלֹא יַפְקִיד בְּיַד אֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ בַּתְּחִלָּה אוֹ שֶׁעָשָׂה מִדַּעַת חֲבֵרוֹ. עָבַר וְעָשָׂה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ וְאַחַר כָּךְ הוֹדִיעוֹ וְאָמַר לוֹ עָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וְהִסְכִּים לְמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְאֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ צְרִיכִין קִנְיָן אֶלָּא בִּדְבָרִים בִּלְבַד:

הלכה ב׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁעָבַר וּמָכַר בְּהַקָּפָה אוֹ פֵּרַשׁ בַּיָּם אוֹ הָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר אוֹ שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בִּסְחוֹרָה אַחֶרֶת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים כָּל פְּחָת שֶׁיָּבוֹא מֵחֲמַת שֶׁעָבַר חַיָּב לְשַׁלֵּם לְבַדּוֹ וְאִם הָיָה שָׁם שָׂכָר הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם בַּשָּׂכָר. לְפִיכָךְ הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ בְּתוֹרַת שֻׁתָּפוּת לִקַּח בָּהֶן חִטִּים לִסְחוֹרָה וְהָלַךְ וְקָנָה שְׂעוֹרִים אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹת לִקְנוֹת שְׂעוֹרִים וְקָנָה חִטִּים. אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לְזֶה שֶׁעָבַר וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לָאֶמְצַע. וְכֵן אִם הָלַךְ וְנִשְׁתַּתֵּף עִם אַחֵר בְּמָמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת אִם הִפְסִיד הִפְסִיד לְעַצְמוֹ וְאִם נִשְׂתַּכֵּר הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. אֲבָל אִם נִשְׁתַּתֵּף עִם אַחֵר בַּמָּמוֹן עַצְמוֹ אִם פִּחֵת פִּחֵת לְעַצְמוֹ וְאִם הִרְוִיחַ הִרְוִיחַ לְעַצְמוֹ. וְאִם הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן הַכּל לְפִי הַתְּנַאי:

הלכה ג׳

הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר רַשַּׁאי לִקַּח לְעַצְמוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. וּכְשֶׁהוּא מוֹכֵר לֹא יִמְכֹּר שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד אֶלָּא מוֹכֵר אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן [וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן]. וְלֹא יִקַּח לְעַצְמוֹ חִטִּים וְלַחֲבֵרוֹ שְׂעוֹרִים אֶלָּא בְּכֻלָּן חִטִּים אוֹ בְּכֻלָּן שְׂעוֹרִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְעוֹת שְׁנֵיהֶם שָׁוִין בַּחֲבָּלָה:

הלכה ד׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁאָמַר נוֹלִיךְ הַסְּחוֹרָה לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁהִיא בְּיֹקֶר וְנִמְכֹּר שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל אֹנֶס אוֹ כָּל פְּחָת שֶׁיָּבוֹא הֲרֵי חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אֵין רְצוֹנִי שֶׁאֶתֵּן מָעוֹת שֶׁבְּיָדִי וְאֶהְיֶה רוֹדֵף אַחֲרֶיךָ לַדִּין לְהוֹצִיא מִמְּךָ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ה׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּא לְיַשֵּׁן אֶת הַפֵּרוֹת עַד זְמַן הַיָּדוּעַ אֵין חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו. וְאִם אֵין זְמַן לְאוֹתָן פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ מְעַכֵּב עָלָיו:

הלכה ו׳

שֻׁתָּפִין שֶׁשָּׁמוּ פֵּרוֹתֵיהֶן וְנִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן יֵשׁ לָהֶן הוֹנָיָה זֶה עַל זֶה. עֵרְבוּ פֵּרוֹת בְּלֹא שׁוּמָא וּמְכָרוּם וְנָשְׂאוּ וְנָתְנוּ בִּדְמֵיהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מְחַשְּׁבִין אֶת הַפֵּרוֹת כַּמָּה הָיוּ שָׁוִין בְּעֵת שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ וּמְחַשְּׁבִין אֶת הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד:

הלכה ז׳

שֻׁתָּפִין שֶׁמָּחֲלוּ לָהֶם מוֹכְסִין מָחֲלוּ לָאֶמְצַע. וְאִם אָמְרוּ מִשּׁוּם פְּלוֹנִי מָחַלְנוּ מַה שֶּׁמָּחֲלוּ מָחֲלוּ לוֹ. הָיוּ בָּאִין בַּדֶּרֶךְ וְעָמְדוּ עֲלֵיהֶן לִסְטִים וְגָזְלוּ אֶת הַשַּׁיָּרָא וְהִצִּיל אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין הִצִּיל לָאֶמְצַע (אֲפִלּוּ אֵין יְכוֹלִים חֲבֵרָיו לְהַצִּיל דְּלָא פְּלַג כֵּיוָן דְּלָא אָמַר כְּלוּם). וְאִם אָמַר לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל (אִם יְכוֹלִים לְהַצִּיל הִצִּיל עַד כְּדֵי חֶלְקוֹ לְעַצְמוֹ וְהַיּוֹתֵר שֶׁלָּהֶם וְאִם אֵין יְכוֹלִין לְהַצִּיל) הִצִּיל לְעַצְמוֹ:

הלכה ח׳

דָּבָר הַיָּדוּעַ לִשְׁנֵי שֻׁתָּפִין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ יוֹצֵא מֵחֶזְקָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי כָּל יְמֵי הַשֻּׁתָּפוּת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה וְנֹאמַר לָאַחֵר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שְׁנֵיהֶם עַד שֶׁיָּבִיא הָאַחֵר רְאָיָה:

הלכה ט׳

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּא לַחֲלֹק שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ חוֹלֵק בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וַאֲפִלּוּ הֵן הֶדְיוֹטוֹת וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ נֶאֱמָנִין וְיוֹדְעִין בְּשׁוּמָא. וְאִם חָלַק לָהּ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה לֹא עָשָׂה כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁחָלְקוּ פֵּרוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ מָעוֹת הַמָּעוֹת כַּחֲלוּקִים הֵם וְיֵשׁ לוֹ לְחַלֵּק שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמַנִּיחַ חֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ הַמָּעוֹת כֻּלָּן מַטְבֵּעַ אֶחָד וְשָׁוִין. אֲבָל אִם הָיוּ מִקְצָתָן חֲדָשִׁים וּמִקְצָתָן יְשָׁנִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ מִקְצָתָן יָפוֹת וּמִקְצָתָן רָעוֹת הֲרֵי הֵן כְּפֵרוֹת וְאֵין חוֹלְקִין אוֹתָם אֶלָּא בְּבֵית דִּין:

הלכה י׳

אָסוּר לְהִשְׁתַּתֵּף עִם עַכּוּ"ם שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב לוֹ חֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה וְיַשְׁבִּיעוֹ בְּיִרְאָתוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית [וְלֹא בִּבְכוֹרוֹת] וְלֹא בִּטְרֵפוֹת וְלֹא בִּנְבֵלוֹת וְלֹא בִּתְרוּמוֹת וְלֹא בִּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. וְנִרְאֶה לִי שֶׁאִם הִפְסִיד הִפְסִיד לְעַצְמוֹ מִפְּנֵי שֶׁעָבַר:

הלכה י״א

אֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין אוֹ מִן הַמִּתְעַסְּקִין שֶׁמֵּת בָּטְלָה הַשֻּׁתָּפוּת אוֹ הָעֵסֶק אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנוּ לִזְמַן קָבוּעַ שֶׁכְּבָר יָצָא הַמָּמוֹן לִרְשׁוּת הַיּוֹרְשִׁים. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ה׳

א׳

המשתתף עם חבירו בסתם וכו' ולא יתעסק בסחורה אחרת. ברייתא הביאה הרי״ף אגב גררא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) גמרא אין מושיבין חנווני למחצית שכר: ולא ימכור בהקפה וכו'. רבינו ירוחם כתב בשם הגאונים שאם יש קצת בני אדם מוכרים בהקפה וקצתם שלא בהקפה אין לו למכור על הספק שלא מדעת חבירו דכל אשראי ספק הוא וזהו דעת רבינו שכתב אלא דבר שדרכו לימכר תמיד בהקפה וכתב בעיטור דמדאמרינן בההיא דפרק כל הגט למאי הלכתא לשותפי ש"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשותא דחבריה איכא פלוגתא ביני רבוואתא ומסתברא כיון דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומשדר עיסקא בימא באורחא דתגרי ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אף על גב דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב והכי שדרו במתיבתא דמר רב כהן צדק עכ"ל: עבר ועשה וכו'. הטעם שכיון שא"ל ונתרצה הרי מחל לו ומחילה אינה צריכה קניין כמפורש בדברי רבינו פרק חמישי מהלכות מכירה:

ב׳

אחד מן השותפין שעבר ומכר. יתבאר בסמוך: לפיכך הנותן מעות וכו'. כך העלה הרי"ף בהגוזל קמא שאם לסחורה נתן לו בתורת שותפות אם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לאמצע: וכן אם הלך ונשתתף וכו'. שזה הדין דומה ממש לדין שנזכר בסמוך שהרי שותפו לא נתן מעותיו שישתף עמו אחר: אבל אם נשתתף עם אחר וכו'. קשה שלא ימנע או הם שותפים בכל ממון שבידם או לא אם הם שותפין בכל היאך יש לזה ממון שאינו של השותפות ואם אינם שותפים בכל פשיטא שהריוח וההפסד הוא לעצמו. ונ"ל דבשלא נשתתפו בכל מעות שבידם עסקינן ואפ"ה ה"א דכיון דאין לו להתעסק בסחורה אחרת מפני שמתרשל בעסק השותפות כשנתעסק בסחורה אחרת הריוח לאמצע קמ"ל:

ג׳

הנותן מעות לחבירו ליקח וכו'. תוספתא כתבה הרא"ש פרק איזהו נשך פירוש רשאי ליקח לעצמו מאותו המין ממעות אחרים שאינם דמי השותפין ולא חיישינן שמתוך שקנה לעצמו מאותו המין יבא הפסד למה שקנה בדמי השותפות והוא שלא ימכור שניהם כאחד שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך: וכתב הראב"ד על דברי רבינו זו התוספתא אינה מחוורת ואין למדין ממנה עכ"ל. ואיני יודע למה דחה תוספתא זו שאולי קצתם ימכרו ביוקר וקצתם בזול ויחשוב אותם שביוקר לעצמו ושבזול לחבירו לכך אמרו חכמים שמתחלה יברור חלקו: ולא יקח לעצמו חטים וכו'. ג"ז תוספתא כתבה שם הרא"ש. ולא יקח וכו' אנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר דנקט ברישא קאי וקאמר דממעות השותפות לא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים. ופירוש כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבלה כלומר שאם יהיה הפסד שלא יפסיד האחד יותר מחבירו. אבל קשה אמאי נקט חבלה ולא נקט הריוח ואפשר לפרשו מענין יחד כלומר כדי שיהיה ריוח והפסד שניהם שוה ולא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו. וי"ס דגרסי בקבלה והיינו לומר שיהא קבלה בריוח והפסד שוה. וגירסת רבינו ירוחם כדי שיהיו שניהם שוים בחבילה וה"פ שכשישאו שניהם משא להביא אל העיר אם הם שני מינין אולי אחד מהם יהיה כבד יותר מחבירו ואם תחשוב לפי מדה יגיע לזה חצי השכר ואם לפי כובד המשא יגיעוהו שני שלישים ואולי המתעסק לא ידקדק בזה ואם השעורים שלו נמצאו גזל לבעל המעות:

ד׳

אחד מן השותפין שאמר נוליך הסחורה למקום פלוני וכו':

ה׳

אחד מן השותפים שבא וכו'. נראה שלמד כן מדתניא בסוף פרק כל הגט (גיטין דף ל״א ע״ב) רבי יהודה אומר מוכרים התבואה וכו' למאי נפקא מינה לשותפים:

ו׳

שותפין ששמו פירותיהם ונשתתפו וכו':

ז׳

שותפין שמחלו להם וכו'. תוספתא כתבה הרי"ף פרק הגוזל בתרא וכתב הרא"ש דרישא מיירי שביקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו: היו באים בדרך וכו'. בהגוזל בתרא (דף קי"ו ע"ב) תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ופרכינן ה"ד אי דיכולין להציל אפילו אמר נמי ולא כלום הוא ואי דאין יכולין להציל אפילו לא אמר נמי אמר רמי בר חמא הכא בשותפות עסקינן כגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג לא אמר לא פליג:

ח׳

דבר הידוע לשני שותפין וכו'. בריש בתרא (דף ד') גבי הא דתנן השותפין שבנו את הכותל לאמצע לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימא ליהוי אידך המע"ה קמשמע לן כתב הרי"ף ז"ל ש"מ מהא דמילתא דידיעא לתרי שותפי אף ע"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפיק מחזקה דאידך מ"ט משום דשותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד אחבריה אלא בראיה א"נ לאחר חלוקה וכ"כ הרא"ש וסיים ואין לו ראיה אלא בעדים. ונראה מדברי רבינו שאם חלקו השותפות אע"פ שדבר זה ידוע לשותפות אם הוא ביד אחד מהם הוי אידך המע"ה וטעמא משום דתלינן שנפל לחלקו כשחלקו השותפות וזהו שכתב הרי"ף אי נמי לאחר חלוקה:

ט׳

אחד מן השותפין שבא לחלוק וכו'. פרק ב' דמציעא (דף ל"א ע"ב) איסור ורב ספרא עבוד עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי תרי אתא לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [א"נ תרי מגו תלתא] א"נ תרי סהדי דפלגת באפי תלתא א"ל וכו' כיון דדידי שקלי גילוי מילתא בעלמא בתרי סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב"ד וכו' ולאו איתמר עלה וכו' אלמנה אינה צריכה ב"ד של מומחין אבל צריכה ב"ד של הדיוטות הרי מפורש דבשלשה הדיוטות סגי כלומר דלא גמירי ולא סבירי אבל מ"מ בקיאי בשומא בעינן דאי לא היכי ידעי למיפלג ופשיטא דנאמנים בעינן דאי לא היכי מהימנינן להו: בד״א בשחלקו פירות וכו'. מציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס״ט) הני תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א״ל מאי נפקא לך מינה הא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג ליה בלא דעתא דחבריה אתו לקמיה דרב פפא אמר ליה מאן פלג לך א״ל קא חזינא דבתר דידיה קא אזיל מר אמר רב פפא כי האי גוונא ודאי צריך לאודועי [אמר ליה] זוזי מי שקיל טבי ושביק חסרי [א״ל לא א״ל] חמרא כ״ע ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים: בד"א כשהיו המעות כולן מטבע אחד וכו'. שם גופא א"ר נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו הני מילי טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא כלומר אי שקל טבי שהם קלים ויוצאים בהוצאה ושבק תקולי שהם צורה אחרת שאין יוצאין כל כך בהוצאה א"נ שקל תקולי ושבק טבי שהם יותר קלים לא:

י׳

אסור להשתתף עם עכו"ם וכו'. בסנהדרין פרק ארבע מיתות מימרא דאבוה דשמואל כתבה הרי"ף סוף פ"ט דעבודה זרה ואם עבר ונשתתף עמו יש מתירין לקבל שבועה ממנו ויש אוסרין: וכבר ביארנו. בפרק ה' מהלכות מאכלות אסורות:

י״א

אחד מן השותפין וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק המקבל גבי ההוא שתלא וכתב שכן דעת הר"מ והביא ראיה מהתוספתא וכתב שם נימוקי יוסף שכן דעת הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הריטב"א בשם רבו:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ה׳

א׳

המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי"ק שורש ק"ד והביאו מרן בסי' קע"ו מחודש ג' ובמור"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע"ו (הגה"ט) [הגהת ב"י] אות פ"ז שכתב בתוך הלשון וז"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד"ם ז"ל ס"ל דמ"ש המרדכי בשם מהר"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה"ה בגניבה ואבידה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס"ו שם כתב מהרשד"ם ז"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ"ע.

ב׳

אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'. כתב מהר"א ששון ז"ל בסי' ק"צ וז"ל ואע"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא"ש ז"ל עכ"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס"ל להרא"ש דבסתמא ר"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו"ש. ואנכי הרואה להרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור ז"ל בסי' קע"ו סי"ז שכתב וז"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו"ש הרי להדיא דעת הרא"ש ז"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר"א ששון ז"ל וצריך לי עיון. ועל מ"ש רבינו לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' עיין למרן כ"מ. ודע דכתב הרא"ש ז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא מזכה לבעל המעות ואע"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר וכו' יעו"ש. וראיתי להרב ש"ך בסי' קפ"ג סק"ב שהקשה לדברי הרא"ש וז"ל אך קשה על הרא"ש גופיה דא"כ היכי קאמר הש"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ"ע עכ"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ"ק שהביא משם הרא"ש בתוספותיו וז"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק"ל.

ז׳

שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'. שאלה ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים. תשובה לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' י"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא"ש ובנו הטור בסי' קע"ח וז"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ"ל וכ"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה. אמנם כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז"ל סי' קע"ו הגהת ב"י אות ק"ב מ"ש בזה וק"ל. ומ"ש רבינו היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'. עיין בפי"ב מהל' גזילה ה"ח שהביא הרב מל"מ ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל שבסי' תתקל"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ק"ל וקמ"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי"ז יש לתמוה על מור"ם במפה שבסי' קפ"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ"ב ס"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס"ל למור"ם ז"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ"ש הרשב"א ז"ל שאם אמר בפני עדים הו"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי"ה והרשב"א ז"ל וס"ל דהרשב"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו"ש באורך. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע"ו היא בח"א סי' אלף ס"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ"ש מור"ם ז"ל בסי' קע"ו סכ"ח וז"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי"ז שדין זה הוא מהרשב"א ז"ל ואיהו ס"ל בהיפך. אלא נראה לענ"ד דלעולם הרשב"א וראבי"ה פליגי ומור"ם ס"ל כהרשב"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו"ה פסק בסי' רצ"ב ההיא דהרשב"א ובסי' קפ"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי"ה ובסי' קע"ו הביא ההיא דהרשב"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' מ"ב על דברי רש"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז"ל אין ספק דרש"י ז"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע"כ. וראיתי להרב פרי האדמה בדף י"ד ע"ד שכתב דלדעתו ז"ל רש"י ז"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ"ש הסמ"ע בסי' קפ"א ס"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ"ה ז"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין וז"ל והרמ"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש"י ז"ל והטור לא הביא הך דרש"י כי אם לאוקמתא דר"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'. והרב דרכי נועם בחו"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר"נ (א"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק"נ (א"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני משם ראבי"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז"ל ביכולים להציל ע"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש"י ז"ל וז"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו לממסר נפשייהו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל כמבואר א"כ בנדון הרב ז"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז"ל צ"ע.

ט׳

המעות כחלוקים הם וכו'. עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קס"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי"ב בסי' קע"ו הגהת ב"י אות קע"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ"ד צריכא רבה לדעתו וק"ל.

י׳

אסור להשתתף עם הגוי וכו'. עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו"ש וזה הוא סברת ר"ת אבל סברת רשב"ם הוא שאסור לקבל כמ"ש התוס' והרא"ש ושאר פוסקים וק"ל.

י״א

אחד מן השותפין שמת וכו'. עי' בכנסת הגדולה בסי' קע"ו הגהת הטור אות קע"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו"ש ועיין בתשובת הרשב"ש בסי' ר"ב דנראה דלא ס"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח"ב סי' כ"א כתב וז"ל ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו"ש ועיין בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' כ"ג שכתב וז"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו"ע ס"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו"ש ולפי מ"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שלוחין ושותפין פרק ה׳

ג׳

הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין, וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כאחד אלא מוכר אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, ולא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים אלא בכולן חטים או בכולם שעורים כדי שיהיו מעות שניהם שוין בחבלה. השגת הראב"ד הנותן מעות לחבירו וכו' א"א זו התוספתא אינה מחוורת ואין למדין ממנה. כתב הכ"מ על ד' הראב"ד וז"ל ואיני יודע למה דחה זו שאולי קצתם ימכרו ביוקר וקצתם בזול ויחשוב אותם שביוקר לעצמו ושבזול לחבירו, ומקודם כתב הכ"מ בטעמא שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח, ונראה דמה שהוסיף הכ"מ טעם חדש הוא לומר דאפי' יקנה ביחד עבורו ובעד השותפות יהיה צריך לחלוק בפני שלשה ולא למכרן ביחד, עכ"פ השגת הראב"ד אינו מבואר דאיך דוחה תוספתא מה שלא נראה לו בסברא. ונראה דהשגת הראב"ד אינו על תוספתא זו אלא על תוספתא הב' שהיא בסוף ההלכה שלא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים, והכ"מ מפרש שזו היא הל' אחרת דתוספתא הקודמת קאי על זה שיש לו רשות ליקח לעצמו מאותו המין ממעות של עצמו, ומה שאמרו מאותו המין זהו רבותא דאפי' מאותו המין מותר, וכמו שפירשו המפרשים ותוספתא הב' זה שלא יחלק מעות העיסקא ויקח בחלק הפקדון חטים ובחלק ההלואה שעורין, ונראה דזהו שהוקשה להראב"ד דמוכח מתוספתא זו דחטים וחטים יכול לחלק ולומר ששק חטים זה יהיה לחלק ההלואה ושק חטים זה יהיה לחלק הפקדון, והרי"ף הביאו הכ"מ בפ"ז הל' ד' כתב דלית לשותף למפלגי לממונא בשום צד אלא להתעסק בכולו יחד, משום זה דחה הראב"ד התוספתא דמלשון הגמ' דאמר רבא להכי קרי ליה עיסקא לאעסוקי ביה, אף דאמר ולא למשתי בה שיכרא מ"מ מדברי הרי"ף מוכח דמפרש דגם תחלת דברי רבא בדוקא דצריך לאעסוקי בכוליה, ועוד מוכח כן מהא דאמר רבא בדף ק"י גבי בי תרי דעבדי עסקא דאי א"ל נפלוג רווחא ונפלוג קרנא ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך דא"ל מזלא דבי תרי עדיף, א"כ איך יכול המתעסק לחלוק חלק המלוה מחלק הפקדון דהא אפשר שבחלק הפקדון יהיה אונס דליכא מזלא דבי תרי, ולכן דחה הראב"ד התוספתא מהלכה, דכיון שלא הובאה בגמ' והיא נסתרת מדברי הגמ' אין למדין ממנה. ובדעת הרמב"ם נראה דאינו מפרש כפי' הכ"מ שכן משמע דמפרש גם הרא"ש דלפי"ז לא היה לו להעמיד הכל בהלכה אחת והלשון משמע דהכל על ענין אחד לכן הוא מפרש דתוספתא הב' קאי על זה אם הוא לוקח במעות של עצמו ולא במעות השותפות דמעות השותפות אין לו רשות לחלק כלל, אלא דהוא במעות של עצמו, ובזה אמרה התוספתא שרשאי ליקח לעצמו מאותו המין דוקא, אבל לא יקח לעצמו חטים ולחבירו שעורים, ובטעמא נראה דשמא כשיבוא לשוק ויראה חטים ואין בהם ליקח להשותפות ולעצמו, יקח מקודם לעצמו החטים אף שחטים טוב יותר להרויח משעורים, ויקח להשותפות שעורים, לכן אסרו חכמים שיקח לעצמו מין אחר, וכיון שזה ודאי שהוא מחוייב ליקח עבור השותפות אף אם לא יזדמן ליקח גם לעצמו, דאף דאינו חייב לשלם כשלא לקח אבל עכ"פ יש בזה דין תרעומות כמש"כ הרמב"ם בפ"ז הל' ו' לכן ודאי יקח החטים שיש בשוק לשותפות, ואף דאכתי יש לחוש שאם יהיו חטים רק בשביל העיסקא, ושעורים גם בשביל עצמו שיקח להעסקא שעורים כדי שיוכל ליקח גם בשביל עצמו, לא חששו חכמים לזה כיון דיש לו חצי הריוח או יותר מהעיסקא לא יניח מלקנות חטים, אבל אם יוכל לקנותם בשביל עצמו בודאי יקנה לעצמו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק ה׳

א׳

עבר ועשה שלא מדעת חבירו וכו'. לאו דוקא שאמר הן אלא כיון שידע ושתק ולא מיחה קרינן שהסכים למעשיו כ"כ מהרשד"ם סימן שס"ח ועיין בסימן רי"ט ובס"ס כ"ח וסי' קמ"ח וקע"ט וכ"כ מהר"י יפה הובאו דבריו בתשובת מהראנ"ח ח"א סימן ס"ד. אך מהריב"ל ח"א סוף כלל ה' חולק בזה וס"ל דלא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכ"נ מדברי מהר"י אדרבי סימן קל"ד ועיין מהרימ"ט ח"מ ס"ס קי"ב ודו"ק. וכתב מהרימ"ט סימן קי"ב (דף ק"ך ע"ד) וז"ל ותו דאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כו'. והנה רבינו כתב עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואח"כ הודיעו והסכים למעשיו פטור וזה שלא כדברי הרב ומאי דאייתי מעובדא דמרי בר איסר קשה לזווגם לענין זה כקריעת ים סוף כמבואר וצ"ע:

ב׳

אחד מהשותפין שעבר ומכר בהקפה כו'. אין לפרש דהטעם חיוב שותף ששינה או מכר בהקפה דהוי משום שפשע דאי הכי צריך לפרש דאיירי כשהאחד מהם מתעסק בשותפות דהיינו אותו שפשע דאם שניהם מתעסקים הוי פשיעה בבעלים ופטור דשותפין כל אחד שאול במלאכת חבירו כמ"ש בפרק חזקת. אבל נראה דלא שייך טעם פשיעה אלא בנתרשל ולא שמר יפה אבל כשעשה מעשה בידים והפסיד מזיק איקרי וחייב אפילו בבעלים. ואע"פ שדעת רבינו דכל פושע מזיק הוי כמ"ש בפ"ב מהלכות שכירות היינו להשוות פושע דדמי קצת למזיק אבל מזיק לעולם גרוע מפושע ודו"ק. אח"כ מצאתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו בפרק המפקיד גבי ההוא אפוטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הו"ל ככי ושיני ומת דקאמר נימא לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה והקשו התוס' דמשמע דאי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה הוה חייב משום פושע ואילו בפ' ד' וה' אמרינן מעליית יתמי כו' דמשמע דאפוטרופא שפשע פטור ולפי מאי דאמרן קשה דמאי איריא דשאני הכא דהזיק בידים שלקח שור דלא הוה ליה ככי ולכך אי לאו טעמא דלבקרא מסרתיה חייב משום מזיק. שוב מצאתי שכתב רבינו בפכ"א מהלכות אישות האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה פטורה משום שלום ביתה והשיג עליו הראב"ד ואמר דמן הדין נמי פטורה שהיא שמירה בבעלים דכל שעה שכור לה. משמע דס"ל להראב"ד דאין חילוק בין פשיעה בבעלים למזיק בידים. גם ה"ה שדחה דברי הראב"ד מטעם דאין שכור לה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה משמע דמודה נמי להראב"ד וצ"ע. ואפשר לחלק בין מזיק שלא בכוונה דאף שחייב מן הדין דאדם מועד לעולם כיון דס"ס הזיק שלא מדעתו לא מיקרי מזיק (בבעלים) לחייבו. ובזה מתיישב מה שדחקתי עצמי ליישב דברי הראב"ד פ"ב מהלכות שכירות יע"ש ויש להתיישב עוד שם בדברי רבינו ברפ"ז מהלכות חובל ומזיק ודו"ק. שוב ראיתי למהרש"ך ח"א סימן מ"ה שרצה להכריח מדברי רבינו ז"ל אלו דמזיק בבעלים חייב על דרך שכתבתי יע"ש. אחר זמן רב ראיתי בתשובה כ"י למהרדב"ז שכתב בפירוש דטעמא דשותף ששינה ומכר בהקפה דחייב דהיינו משום מזיק וכמו שכתבתי. (*א"ה עיין מה שכתב הרב המחבר פכ"א מהלכות אישות דין ט' ובפ"ז מהלכות חובל ומזיק דין ג' ובסימן י"א מהלכות נחלות דין ה'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק ה׳

ב׳

אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה כו': ראה שו"ת הרי"ף סימן קצ"א שפסק להיפוך דהוי פשיעה בבעלים ופטור לכן ההפסד למחצה, ודעת רבינו דהוי כמזיק הסחורה במה שמוכרן באשראי בלא דעת השותף חבירו, ויעוין מה שבארתי לעיל פרק א' הלכה ו' דאם יהיב זוזי ולא שקיל שטרא הוי כמזיק המעות וחייב לשלם יעו"ש. והנה המשל"מ דקדק על רבנן בתוס' דמייתו ראיה דאפוטרופוס חייב על הפשיעה מהא דחייב בזבין תורא ולא הוי ליה ככי ושיני יעו"ש ואימור חייב מדין מזיק שהזיק מעות דיתמי יעו"ש ואי משום זה לא יתכן הא דמסיק אמר אנא לבקרא מסרתיה, דכיון דהזיק המעות דיתמי מאי מועיל במה שמסר השור אחר כך לבקרא, וצ"ל דאי ראה הבקרא דלא הוי ליה ככי ושיני למיכל היה חוזר ותובע את המוכר השור והיה מחזיר המקח לבעליו או היה שוחטו, וזה על הפשיעה שלאח"כ שמת, אבל אם חשבינן למזיק מעות יתומים מה הועיל במה שמסרו אח"ז לבקרא איהו כבר נתחייב וכי מסר אותו לבקרא דידיה מסר ואיהו ידון עם הבקרא, וצ"ל דזה אינו רק בגדר פשיעה וכי מת אח"ז נתחייב שע"י פשיעתו בא ההיזק ולכך מועיל טענתו דלבקרא מסרו, וטעמא דלא חשבינן ליה למזיק כמוכר בהקפה, משום דאיהו סמיך שלא הודיעו המוכר ואיך יהא סליק אדעתיה דמכר לו מידי דלא שויא ואין זה רק בגדר פשיעה ופשוט: אמנם לפ"ז יתכן הא דחקרו הפוסקים יעוין ההמ"ג והר"ן בפרק ה' מהלכות אישות הט"ז, בשלח קדושין בכסף ע"י שנים דאם כפרה האשה בקבלת הקדושין השתא דתקון רבנן שבועת היסת והמה נוגעים בעדותן ואפילו כן מקודשת מספק וצריכה גט יעו"ש. נראה טעמא דאם נאמר דאינה צריכה גט כלל והוא שלח לקדש אותה לו ולפי זה היו צריכים לקדש אותה בפני עדים אחרים שיהיו עדים בקדושין והמה נתנו לה כסף הקדושין שלא בעדים תו הדר לא הוי נוגעים בעדותן דאף אם מאמין להם המשלח שנתנו כסף הקדושין ולפי דבריהם ג"כ חייבין לשלם שהרי הזיקו המעות דאיהו נתן להם שיקדשו בכסף זה האשה והם לא קדשו אותה דיהבו לה בלא סהדי ואין הקדושין כלום והוי כמזיק המעות טפי משליח דיהיב זוזי ולא שקיל שטרא או שותף שמכר בהקפה, וכיון דחייבים לשלם למשלח המעות אף לדבריהם דיהבו זוזי לאשה בתורת קדושין תו מהימני במיגו דאילו אמרי למשלח אהדרינהו כיון דבין כך ובין כך חייבים לשלם להמשלח, ולכן תו הוו עדים ומקודשת ומיפטרי מלשלם ותו הוי נוגעים בעדות דאי הוו אמרי אהדרינהו למשלח הוי טעין להו זוזי והיו חייבים לשלם, וכיון שאינן עדים תו חייבים לשלם במה שפשעו דקדשו בלא עדים אחרים והזיקו ממון המשלח ותו הדרא דינא ומתהפכא דתו אין נוגעים בעדות ומהימני מדין עדות דאינן נוגעים בעדות ולא פשעו ומפטרי מלשלם, וא"כ סוף דינא דלפוטרה בלא גט אי את יכול, דכיון דתפסוק הדין דפטורה בלא גט תו איכא עדים על הקדושין, אבל אם אמר להם שלא יקדשו אותה רק בפניהם לבד אז אם כופרת אינה צריכה גט ודוק ואכמ"ל: אך מש"כ רבינו בהלכה א' אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה עיין כס"מ, וברובא דאינשי זבני להא בהקפה אולי תלוי בהך דאין הולכין בממון בתר רוב, ועיין שו"ת הרי"ף סימן קצ"א שכן משמע מדבריו דדוקא אם התנו שלא ימכור אחד מהן אלא לאשראי וזה כחולק על דברי רבינו יעו"ש, אמנם אפשר דרק בזה כתב הרי"ף שם דהוי בגדר פשיעה ובבעלים פטור, אבל באין מנהג להמכר בהקפה הוי מזיק וחייב בבעלים, ויותר מוכח מתשובה שם שקנה סחורה הרבה ואין יכול למכור רק בהקפה, והפשיעה שהיה לו לקנות מעט מעט ודאי דאין זה רק פשיעה ופטור בבעלים, אבל המוכר בהקפה מזיק הוא ודוק היטב: כל פחת שיבוא מחמת שעבר חייב לשלם לבדו כו': המשל"מ ריש פרק א' הביא פלוגתת המבי"ט דסובר דשליח ששינה אינו חייב רק באונסין שלא באו אילו לא שינה, אבל אם נפסד באופן שגם אם לא שינה היה נפסד כמו גניבה ואבידה אינו חייב השליח יעו"ש והביא שם דעת הב"י דפליג ע"ז ועוד אחרונים, ועיין בשו"ת מהרי"ט צהלון סימן קכ"ט שהביא חולקים בזה, ובאמת רבוותא בתוס' שלמדו מזה דמותר להלוות למחצית שכר בתורת עסקא במתנה ע"מ שלא תלוה אלא על משכונות של כסף, ואם תשנה יהא ברשותך לחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך, מוכח מזה דסוברים דאם פחתו חייב אף באופן שלא בא הפחת מחמת השינוי ובכ"ז חייב, וא"כ הוי ריבית דקם ליה ברשותו לגמרי והוי מלוה ואיך נותן לו מחצה שכר אם השביחו, ואם נאמר דאין הפחת ברשותו רק אם פחתו מסיבת השינוי אין זה מלוה כלל ואינו דומה לריבית כמש"כ כ"ז רבינו נסים בתשובה סי' ע"ג, ובאמת לשיטת המפרשים דהא דתניא הותירו לאמצע הוא אף בשליח ובכל זה חולק בריוח משום דשינה ועל ידו ובסיבתו בא הריוח, א"כ הותירו פירוש על ידי השינוי, כן מסתברא דפחתו דקתני ג"כ שהוא ע"י השינוי בזה הפחת חייב, אבל תוס' מפרשים דמיירי בנתן לו למחצית שכר וכן פירש רבינו, א"כ הותירו מיירי בכל גוונא אף שבלא השינוי היה הריוח ג"כ המתעסק נוטל מחצה, לכן פירשו דפחתו מיירי בכל מיני פחת: ולכאורה נראה לחלק בין קנה לאכילה, דאף ע"ג דשינוי אינו קונה בכ"ז הא שינוי הוא ולכך צריך להתחייב בכל אחריות, אבל בקנאו לסחורה דלאו שינוי הוי דגברא לא קפיד, וכמו דאמרינן לבני מערבא דשליחותיה קא עביד, א"כ ע"כ טעמו משום לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, וזה בפחתו מחמת השנוי דא"כ לא ניחא ליה בשליחותיה, אבל בפחת דלאו מחמת שינוי א"כ אמאי יתחייב ואם כי הרשב"א חולק ומפרש דבשינוי אפילו אין כל אחריות שלו, לשיטת הפוסקים דפליגי עליו יתכן דמודו לסחורה, וזה נראה דעת רבינו, דלעיל פרק א' הלכה ה' גבי שליח שהזכיר ששלחו לאכילה דהוי שינוי כתב סתם אם פחתו, דבזה דהוי שינוי אף אם אין הפחת מחמת השנוי ג"כ הוי אחריות על השליח, אבל בשותפין שכתב לסחורה דלא הוי שינוי ואם הרויח אמרינן דלא קפיד וכמו שפי' רש"י דניחא ליה רק באופן שירויח כיון דלסחורה שלחו לקנות א"כ ודאי מסתברא דאינו חייב רק בפחת הבא מחמת השינוי, לכן כתב רבינו כל פחת שיבוא מחמת שעבר, דדוקא אם מחמת שעבר הא פחת הבא בלא שינוי כמו גניבה ואבדה אינו חייב וזה ברור בדעת רבינו: ולפ"ז הא שכתב רבינו בהלכה י' דאם עשה סחורה בנבילות וטריפות כו' אם עבר ועשה השכר לאמצע ונ"ל שאם הפסיד הפסיד לעצמו מפני שעבר, יתכן דכאן לא הוי שינוי דמה איכפת ליה אם חבירו יעבור והוי כמו דשלחו לקנות חטים לסחורה וקנה שעורים דלא הוי שינוי ובכ"ז ההפסד לעצמו של שליח דלעוותי לא שלחו, ולכן צ"ל בלשון רבינו שאם הפסיד מחמת שעבר הפסיד לעצמו, או הכוונה דכאן גרע דהוי כמו זבין לאכילה דהוי שינוי, ולפ"ז אין נוח לו שיעשה איסור במעותיו, דאיסורא לא ניחא ליה למיקני, ובכ"ז בכל האופנים הפחת הוי לעצמו וזה כלשון הכתוב לפנינו וצ"ע עוד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שלוחין ושותפין פרק ה׳

א׳

השותפין לא ישנו ממנהג המדינה דכיון דנשתתפו בסתם על מנהג המדינה נשתתפו וכן לא יוציאו הסחורה לרשות אחר אם לא מדעת שניהם ואם עבר אחד משניהם ופחת הפחת לעצמו והשכר לאמצע דמצד המעות בא השכר. ושותפין יש להם הוניה זה על זה בשומת פירותיהן שהרי הם כקנויין זה מזה ואין להם חזקה זה על זה דמה שהוא ברשות אחד מהם מדבר השותפות דכל אחד הוי מוחזק בכל. והמתעסק קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ה׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם