רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק ג׳

ספר קניין · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק ג׳

הלכה א׳

מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ קַרְקַע תַּחַת יַד אֶחָד אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין פִּקָּדוֹן וְרָצָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לָדוּן עִם זֶה וּלְהוֹצִיא הַקַּרְקַע אוֹ הַפִּקָּדוֹן מִתַּחַת יָדוֹ הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב לוֹ הַרְשָׁאָה וְצָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ שֶׁהִרְשָׁהוּ וְאוֹמֵר לוֹ דּוּן וּזְכֵה וְהוֹצֵא לְעַצְמְךָ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאִם לֹא כָּתַב לוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן עִמּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ אֵין אַתָּה בַּעַל דִּינִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ כֵן אֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ וְכָל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה בּוֹ הֲרֵי הוּא שֶׁל מְשַׁלְּחוֹ. וְכָל הַהוֹצָאוֹת שֶׁיּוֹצִיא הַשָּׁלִיחַ עַל דִּין זֶה שֶׁהֻרְשָׁה הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ חַיָּב בָּהֶן. שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין בָּהַרְשָׁאָה כָּל שֶׁתּוֹצִיא בְּדִין זֶה עָלַי לְשַׁלְּמוֹ:

הלכה ב׳

הִקְנָה לָזֶה שֶׁהִרְשָׁה שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה דִּין עַל הַכּל הוֹאִיל וְדָן עַל חֶלְקוֹ וַהֲרֵי הוּא בַּעַל דִּינוֹ בְּחֶלְקוֹ דָּן עַל הַכּל:

הלכה ג׳

אֶחָד מִן הָאַחִים שֶׁלֹּא חָלְקוּ אוֹ מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ תּוֹבֵעַ עַל הַכּל. הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּזֶה הַמָּמוֹן אֵין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מִשְּׁאָר שֻׁתָּפִין. וְאֵין הַשֻׁתָּף הָאַחֵר יָכוֹל לוֹמַר לְשֻׁתָּפוֹ שֶׁדָּן אִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי שָׁם הָיִיתִי תּוֹבֵעַ טְעָנוֹת אֲחֵרוֹת וּמְחַיֵּב בַּעַל דִּינִי. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ לָמָּה לֹא בָּאתָ לִתְבֹּעַ גַּם אַתָּה. לְפִיכָךְ אִם הָיָה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת יֵשׁ לוֹ לַחְזֹר עַל בַּעַל הַדִּין וְלָדוּן עִמּוֹ וְלוֹמַר לוֹ אֲנִי אֵינִי מוֹדֶה בְּכָל מַה שֶּׁטָּעַן שֻׁתָּף שֶׁלִּי. לְפִיכָךְ יֵשׁ לַנִּתְבָּע לְעַכֵּב וְלוֹמַר לָזֶה אוֹ דּוּן עִמִּי בְּחֶלְקְךָ אוֹ הָבֵא הַרְשָׁאָה שֶׁהֲרֵי מָמוֹן שְׁנֵיכֶם בְּיָדִי וּשְׁנֵיכֶם בַּעֲלֵי דִּינִי וּלְמָחָר יָבוֹא אָחִיךָ אוֹ שֻׁתָּפְךָ וְיִתְבַּע גַּם הוּא:

הלכה ד׳

הַבַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה. וְאִם יֵשׁ פֵּרוֹת בַּקַּרְקַע מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לָדוּן עַל הַפֵּרוֹת שֶׁהֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ דָּן עַל הָעִקָּר וְאֵין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁאִם אֵין לוֹ קַרְקַע אֵין לוֹ פֵּרוֹת:

הלכה ה׳

מִי שֶׁהָיָה לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוֶה בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין מָעוֹת וְעָשָׂה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים לַהֲבִיאָן לוֹ הָרְשׁוּת בְּיַד זֶה שֶׁהֵם אֶצְלוֹ אִם רָצָה לִתֵּן נִפְטָר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן שֶׁהֲרֵי נָתַן לִשְׁלוּחוֹ. וְאִם לֹא רָצָה לִתֵּן אֵינוֹ נוֹתֵן שֶׁאֵין זֶה בַּעַל דִּינוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא בְּהַרְשָׁאָה עַל הַפִּקָּדוֹן. וְכָל הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַנֶּאֱמָר בָּהֶן (יחזקאל יח יח) "וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו":

הלכה ו׳

הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּדִין בְּמִטַּלְטְלִין אוֹ בְּמָעוֹת שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ וְכָפַר בּוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה עָלָיו שֶׁנִּמְצָא זֶה כִּמְשַׁקֵּר שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ הִרְשֵׁיתִיךְ לִטּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי וּכְבָר אָמַר פְּלוֹנִי שֶׁאֵין לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם. וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ חֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת אַחֵר עָלָיו לְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר שֶׁיַּקְנֶה לוֹ וְאֵין אָדָם מַרְשֶׁה עַל תְּבִיעַת דְּבָרִים שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִקְנִין אֶלָּא עַל תְּבִיעַת הַמָּמוֹן:

הלכה ז׳

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מְעוֹת פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר וְרָצָה לְהַרְשׁוֹת שָׁלִיחַ לַהֲבִיאָן אֵין הַקִּנְיָן מִיָּדוֹ מוֹעִיל בָּזֶה שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. נוֹתֵן לוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּ וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּהּ כְּדֵי לְהוֹצִיאָן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ וְהוֹלֵךְ וְדָן עִמּוֹ וּמוֹצִיאָן. הָיְתָה לוֹ מִלְוֶה בְּיַד אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה עָלֶיהָ וַאֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וְאֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם. וְאֵין לוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיַּקְנֶה אָדָם חוֹב בָּהּ אֶלָּא בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אוֹ בְּהַקְנָיַת שְׁטַר הַחוֹב עַצְמוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ. זֶהוּ הַדִּין שֶׁיֵּרָאֶה לִי מִן הַגְּמָרָא. אֲבָל הַגְּאוֹנִים תִּקְּנוּ שֶׁכּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה אַף עַל הַמִּלְוֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטּל כָּל אֶחָד מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְיֵלֵךְ לוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת. וְעוֹד תִּקְּנוּ שֶׁאִם הִרְשָׁהוּ לִטּל מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ אוֹ לִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ הַלְוָאָה וְלֹא הָיְתָה לַמַּקְנֶה קַרְקַע מַקְנֵהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵחֶלְקוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּן. וּדְבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים קַלִּים הֵן עַד מְאֹד וּרְעוּעִים שֶׁזֶּה מִי יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ הוּא רָאוּי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְהַגְּאוֹנִים עַצְמָן שֶׁתִּקְּנוּ תַּקָּנָה זוֹ אָמְרוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִין יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר וְאֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם עַל הַנִּתְבָּע. אִם רָצָה לָדוּן וְלִתֵּן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ נִפְטָר. וְלָמָּה יִפָּטֵר שֶׁאֵין זֶה הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה זוֹ הָרְעוּעָה פָּחוֹת מִשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂהוּ בְּעֵדִים. אֲבָל אִם לֹא יִרְצֶה הַנִּתְבָּע לָדוּן עִמּוֹ אֵין כּוֹפִין לִתֵּן לוֹ וְלֹא לְהַשְׁבִּיעַ עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעַל דִּינוֹ. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁאִם הָיְתָה לוֹ מִלְוֶה אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּעֵדֵי קִנְיָן אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַר בָּהּ בְּבֵית דִּין כּוֹתְבִין עָלָיו הַרְשָׁאָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקַע. אֲבָל אִם מִלְוֶה עַל פֶּה הִיא שֶׁכָּפַר בָּהּ לֹא תִּקְּנוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ עָלֶיהָ הַרְשָׁאָה:

הלכה ח׳

מִי שֶׁהִרְשָׁה לְאֶחָד וְרָצָה לְבַטֵּל הַשְּׁלִיחוּת וּלְהַרְשׁוֹת לְאַחֵר הֲרֵי זֶה מְבַטֵּל. וְאֵין לַמֻּרְשֶׁה לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה לְאַחֵר שֶׁזֶּה אוֹמֵר אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיַּרְשֶׁה הוּא לְאַחֵר וְאַחֵר לְאַחֵר הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ כּוֹתֵב הַרְשָׁאָה לַשֵּׁנִי וְשֵׁנִי לַשְּׁלִישִׁי הַכּל לְפִי תְּנָאוֹ:

הלכה ט׳

הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁמָּחַל לְזֶה הַנִּתְבָּע אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה אוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ פְּשָׁרָה לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עִמּוֹ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת אֲפִלּוּ מָחַל לוֹ עַל הַכּל הֲרֵי זֶה מָחוּל:

הלכה י׳

רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאָה וְתָבַע שִׁמְעוֹן אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ שֶׁמָּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתְךָ הִרְשָׁה אַחֵר וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתְךָ שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ וְזוֹ הַרְשָׁאָתִי תְּהִי אֶצְלְךָ. וְאִם הַמַּפְקִיד הִרְשָׁה אַחֵר הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ וְשִׁמְעוֹן פָּטוּר שֶׁהֲרֵי בְּהַרְשָׁאָתוֹ נָתַן:

הלכה י״א

רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאַת שִׁמְעוֹן וְתָבַע לֵוִי וְאָמַר לֵוִי לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם אֲבָל יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטּל מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיַּד לֵוִי וְיִהְיֶה מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבוֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁבַע וְיִטּל. וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתּוֹלֶה לֵוִי בְּשִׁמְעוֹן יָדוּן רְאוּבֵן וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבוֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁאֵל. וְיֵשׁ לִרְאוּבֵן לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת שֶׁקֶר כְּדֵי לְעַכֵּב הַמָּמוֹן וּלְאַחֲרוֹ. נִתְחַיֵּב לֵוִי שְׁבוּעָה אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר לוֹ אֵינִי נִשְׁבָּע עַד שֶׁאַחֲרִים בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלַי שֶׁקֶר שֶׁאֵין זֶה הַחֵרֶם אֶלָּא תַּקָּנָה קַלָּה שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ בַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנוֹתֵיהֶן וְאֵין מְעַכְּבִין שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל זֶה מִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ הַקַּלָּה:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ג׳

א׳

מי שהיתה לו קרקע וכו' או שהיו לו מטלטלין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') דכתבינן אורכתא אמטלטלין דלא כפריה ללישנא בתרא שפסק כמותו הרי״ף ז״ל וכתב פקדון לאפוקי מלוה וכמ״ש בפירוש בפרק זה: וצריך לקנות מידו וכו'. נ"ל דמדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דכשהקנה לו עסקינן דאי לא מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמרו בגמרא וכתבו רבינו בפרק זה שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קניין בעי: ואם לא כתב לו. כלומר שלא כתב לו דון וזכה והוצא לעצמך וכן אמרו במרובה אמרי נהרדעי [כל] אורכתא דלא כתיב בה דון וזכה ואפיק לנפשך לית בה מששא מאי טעמא משום דא"ל האיך לאו בעל דברים דידי את: ואף על פי שכתב לו כן וכו'. שם אמר אמימר אם תפס לא מפקינן מיניה כלומר אם תפס שליח ממון שהוציא ועכבו לעצמו רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שווייה ואיכא [מאן] דאמר שותפא שווייה למאי נפקא מינה למיתפס פלגא וכתב הרי"ף דרב יהודאי גאון פסק דשליח שוייה ונ"ל הטעם דכרב אשי קיימא לן דבתראה הוא ולא שבקינן לישנא דאמר סתמא דגמרא אליבא דרב אשי משום דאיכא דאמרי ובנוסחאות שלנו כתוב בגמרא והלכתא שליח שווייה ונראה מכאן שאם לא כתב כל מאי דמתענית מן דינא וכו' דלא שווייה שליח ושותפא שווייה: וכל ההוצאות וכו'. מהא דרב אשי שכתבתי בסמוך דאמר דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר וכתב בעל העיטור בשם הגאונים שאף על פי שלא כתב כל מאי דמתענית וכו' אינו יכול לומר נתבע לאו בעל דברים דידי את שאין זה אלא בין המורשה והמרשה כלומר שהוא לתקנת המרשה שלא יוכל המורשה להחזיק בממון כמ"ש בסמוך:

ב׳

הקנה וכו'. שם אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה ופירש"י אי כתב בה למחצה ולשליש דון וזכי לנפשך והמותר שלי עכ"ל כלומר דאע"ג דלשאר הממון לא כתב דון וזכה לנפשך לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את: כתב הראב"ד דוקא שליש או רביע עד המאה ע"כ לשונו:

ג׳

אחד מן האחין וכו'. בכתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ״ד) שאין בעל דין יכול לומר לאחד מהשותפין שבא לדון עמו אם חבירו במקום אחר לאו בעל דברים דידי את אבל אם אינו במקום אחר יכול לומר לו כן ולמד רבינו שכיון שאינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אפילו נתחייב שותף זה יש על חבירו לקבל דינו דהא בהא תליא. ומ"ש לפיכך אם היה במדינה אחרת. שם מבואר זה החילוק. ומ"ש לפיכך יש לנתבע לעכב וכו'. דהא בהא תליא כמ"ש ובח"מ כתב [הטור] שהרא"ש חולק עם רבינו והוא סובר כרבינו ומשמע התם שאם היה חייב שבועה ונשבע לאחד מן השותפין שבועה לאחד שבועה למאה:

ד׳

הבעל בנכסי אשתו וכו'. גיטין סוף פרק השולח (גיטין דף מ״ח ע״ב) מימרא דאביי:

ה׳

מי שהיה לו ביד חבירו פקדון וכו'. בב״ק פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח רבה אמר לא הוי שליח ופסק הרי״ף כרב חסדא משום דקיימי התם ר״י ור״א כוותיה וכתב דה״מ דהוי שליח לענין שאינו חייב באחריותן אבל אם לא רצה ליתנם לו אין כופין אותו עד שיביא הרשאה דדון וזכי לנפשך וכתב רבינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כלומר דאילו במלוה לא מהני הרשאה: וכל הבא בהרשאה וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל״א) מימרא דרב וכתבו התוספות דהני מילי כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות שמתעבר על ריב לא לו והראב״ד ז״ל כתב דוקא כשהוא עם בעל דינו וכו' ולי תרוייהו איתנהו דכללא דמילתא כל שהבעל דין אינו יכול להוציא מיד הלוה או מפני אלמותו או מפני רחוק המקום מצוה עביד להציל עשוק מיד עושקו אבל אם הלוה אינו אלם יותר מבעל דינו ושניהם בעיר אחת ואפילו הלוה בעיר אחרת ואית למלוה דרכא עליה אז לא טוב עשה:

ו׳

התובע חבירו בדין וכו'. בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף ע') לישנא בתרא דנהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן ורבינו חננאל כתב דלא ידע טעמא על מה נהגו לכתוב הרשאה אמטלטלין דכפריה ורבינו תם האריך ליתן טעם למנהג ודבריו תלויין בסוגיית הגמרא ואין כאן מקום להאריך: וכן מי שנתחייב לו חבירו שבועה וכו'. זה פשוט בטעמו:

ז׳

מי שהיה לו מעות פקדון וכו'. במציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ״ה מ״ו) ובקמא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד ע״ב) דאין מטבע נקנה אלא אגב קרקע כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה ומפרש רבינו שאותם דמים בפקדון היו אצלם דאם תמצא לומר שהיו מלוה כיון דאינם בעין א״א להקנותם וכמ״ש בסמוך: היתה לו מלוה ביד אחר וכו'. הכי משמע בבתרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ״ח) דאמרינן התם אמר רבא אמר ר״נ שכ״מ שאמר הלואתי לפלוני כלומר מלוה על פה שחייב לי פלוני הלואתו לפלוני ואע״ג דליתא בבריא ולא משכח התם שיקנה בריא מלוה אלא במעמד שלשתן וכבר נתבאר בפ״ו מהלכות מכירה דין קניית השטר שהוא בכתיבה ומסירה וא״כ מן הדין אין הרשאה במלוה אלא מתקנת הגאונים אבל בתוספות פרק מרובה הוכיחו קצת במנהג שכותבין הרשאה אף בהלואה. ולא ידעתי מה חידש הראב״ד שכתב ואפילו היה החוב בשטר וכו' א״א אם לא מסר לו שטר החוב, שהרי כתב או בהקניית שטר חוב: ומ"ש רבינו ודברים אלו קלים הם עד מאד וכו'. נראה דלא קאי אלא אמאי דתקון שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שיש לו בא"י אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה תקנה טובה היא שהרי מ"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י וכו' אינו ענין לתקנה קמייתא. ומ"ש שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י כלומר שמא הוא מזרע גרים או משוחררים שאין להם חלק בארץ. ומ"ש וכן הורו שאם היתה לו מלוה אצל חבירו בין בשטר וכו' מפני שהוא כפירת שעבוד קרקעות כלומר שמשעה שנטל קניין או כתב שט"ח עליו נשתעבדו קרקעותיו למלוה ועל תביעת קרקע אע"ג דכפריה כותבין הרשאה דכיון דקרקע אינה נגזלת כפריה כלא כפריה היא. ומ"ש שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו וכו' ואין לו קרקע וכו' היינו לומר שאם יש לו מעות פקדון ביד חבירו וצריך להקנותם לו אגב קרקע אם אין לו קרקע מקנהו אגב ד' אמות שבא"י. ומ"ש או לתבוע ממנו הלואה ולא היה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו שבא"י באמת איני יודע מה צורך להקנאת ארבע אמות להרשאת גביית מלוה שהרי אינה נקנית אגב קרקע והרשאה אינה צריכה אלא קניין סודר ושמא מתוך שהקילו מצד שתועיל הרשאה למלוה החמירו מצד להצריכה קניין אגב ד"א קרקע ודוחק:

ח׳

מי שהרשה לאחד וכו'. כך כתב הרי"ף בקמא פרק מרובה דכיון דקיימא לן דשליח הוי אי בעי לבטולי שליחותיה ואורוכי איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי: ואין למורשה לכתוב הרשאה וכו'. פרק הגוזל קמא כתב הרי"ף וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא דיכול למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר: לפיכך אם התנה וכו'. זה פשוט:

ט׳

הבא בהרשאה וכו'. נימוקי יוסף בפרק מרובה כתב שכך הורו הגאונים ונ"ל הטעם שכיון שפסקנו דשליח שווייה דינו כדין השליח ואומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אם לא התנה בפירוש בין לתקן בין לעוות. ומה שכתב לפיכך אם התנה עמו וכו' אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול. פשוט הוא:

י״א

ראובן שבא בהרשאת שמעון וכו'. אין ספק שדעת רבינו דהיכא דכפריה קודם הרשאה לא כתבינן לה אבל אם כשנכתבה ההרשאה לא נודע לנו שהיה כופר אע"פ שכפר אח"כ לא בטלה ההרשאה מפני זה שהרי בעת כתיבתה כדין נכתבה ואף ע"פ שהראב"ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת וטעם הדין נראה מפני שלוי יערים ויאמר יבא שמעון וישבע והדין עמו כדאמרינן בהכותב תשתבע במאתין אפשר דמכספיא ומודיא ולוי אומר כן לפי שמשער בדעתו שלא יצא שמעון ממקומו ויבא כאן להשבע וללכת עם לוי בדינא ודיינא להוציא ממנו הממון לכך נתחכמו עליו חכמים ואמרו נוציא הממון מידו ליד ב"ד ואז יהיה הרשות ביד שמעון לבא ולהשבע וליטול מיד ממונו ואולי מצד זה יתפשר לוי עם השליח ולא יצטרך שמעון לבא כאן:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ג׳

א׳

מי שהיה לו קרקע וכו'. עיין בטור סי' קכ"ג סי"ב שהביא תשובת הרמב"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בסוף התשובה וז"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג"כ דא"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ"ג תשובת הרמב"ן ז"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ"ג הגהת הטור אות כ"ג וכתב וכל שכן הוא כמ"ש הסמ"ע יעו"ש והרב בני חיי כתב עליו וז"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב"ן ז"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה להליץ בעד מהרשד"ם ז"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז"ל א"כ היא גופא תקשי להרמב"ן ז"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב"ן ז"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח"ב סי' נ"ו אלא על כרחך לומר דבכה"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז"ל וק"ל.

ז׳

והדברים אלו וכו'. עיין במהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בדעת רבינו דמ"ש שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר לא קאי אלא אמאי דתקון שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלוה תקנה טובה היא וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ שלא כדברי מהרשד"ם ז"ל ומהר"י אדרבי ז"ל וכתב עוד וז"ל וגם מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא דף מ"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז"ל וש"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ"ל. ולענ"ד לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב"ן ז"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) שכתב וז"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ"ל וכ"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ג) יעו"ש וא"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס"ל כמפורש בדברי הריטב"א ז"ל בפ' שבועת העדות וז"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע"פ דלא כפריה וכו' יעו"ש וכמ"ש הרב בעצמו לקמן וא"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו. עוד כתב וז"ל ושוב כתב הרמב"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז"ל ותדע שהטור בסי' קכ"ג בהעתיקו דברי הרמב"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ"ל והנה מ"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא"י] וכמ"ש בכ"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ"ב שהבין שמ"ש הרב ז"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב"ם ז"ל וליכא למילף מיניה יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז"ל [כמ"ש] יעו"ש. איברא שמ"ש ומרן ז"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא"י ולא עייל נפשיה במ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז"ל דאילו בכ"מ כתב דמ"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא"י דמשמע דס"ל בדעת רבינו כמ"ש מהרימ"ט ז"ל ואילו בסי' קכ"ב ס"ז כתב בהיפך וז"ל ובפ"ג מהל' שלוחין כתב הרמב"ם ז"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו"ש ולפי דברי הרב ז"ל דברי מרן נכונים דס"ל למרן כמ"ש בב"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק.

י״א

ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'. וכן פסק הטור בסי' קכ"ג סי"א וכ"כ עוד ויש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט. וראיתי למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ס"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ"ש ג"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ"ש רבינו שיניח המעות ביד בי"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי"א צריכים בי"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ"ז אני אומר שיש לדון כמ"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב"ם ללכת אחר י"א וכו' דמי יימר דהי"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שלוחין ושותפין פרק ג׳

א׳

מי שהיתה לו קרקע תחת יד אחר או היו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו ה"ז כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכי והוציא לעצמך וכיוצא בענינים אלו, ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר לו אין אתה בעל דיני, ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו, וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהן, שכך כותבין בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו. או היו לו מטלטלין פקדון כתב הלח"מ על מה שכתב הב"י בסי' קכ"ג על דברי הטור שכתב פקדון דאתא למעוטי מטלטלין דגזילה ופסק כלישנא בתרא שדבריו תמוהים דלישנא קמא ובתרא לא פליגי אלא במטלטלין דגזילה, דללישנא בתרא כתבינן היכי דלא כפריה ולל"ק לא כתבינן, אבל במטלטלין דפקדון אפי' לל"ק כתבינן היכי דלא כפריה דהא יכול להקדיש, וכיון דקיי"ל כל"ב כתבינן אפי' אמטלטלין דגזילה היכי דלא כפריה וכמו שהוכיחו זה בתוס' ולא באו הטור והרמב"ם במש"כ פקדון אלא להוציא מלוה דלדעת התוס' כותבין, והרמב"ם והטור סוברים דבמלוה כיון דליתא בעולם אין כותבין עכ"ד הלח"מ, ולדעתי דברי הב"י נכונים דמלשון הרמב"ם והטור שכתבו פקדון ודאי משמע דוקא פקדון ולא גזילה, אלא דאנו צריכים לבאר שיטתם דהא הוכחת התוס' היא חזקה דא"א לפרש דמה דאמר מעיקרא לא כתבינן אפי' אמטלטלי דלא כפריה הוא במטלטלין דפקדון דהא יכול להקדישם ובודאי יכול לכתוב עליהם הרשאה. ונראה לבאר לשיטתם דל"ק ול"ב חולקין בהא דאמרינן דיכול להקדיש פקדון שביד חבירו, וזה דוקא אם לא כפר, אבל אם כפר לכאורה פשוט דאין כותבין משום דכשכפר הא נתבטל שם פקדון ונעשה גזילה, דהא הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן, ומה דאמר בגמ' בטעמא דל"ב דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא נבאר לפנינו ובזה נוכל לחקור אם הא דיכול להקדיש פקדון שביד חבירו הוא כשודאי לנו דאין הנפקד כופר ורוצה להשיב הפקדון, אבל אם ספק אצלנו שמא כופר הנפקד אף דאכתי לא כפר ולא נעשה עוד גזלן מ"מ לא מיקרי שהפקדון ברשותו דאם לבסוף אינו רוצה הנפקד להשיב הפקדון א"כ מעכשיו כבר אינו ודאי שיוכל להוציא הפקדון, וא"כ לא מיקרי מה ביתו ברשותו, או דנימא דכל זמן שלא כפר בב"ד עומד בחזקתו שודאי ישיב הפקדון ואפי' אם כפר לבסוף אבל קודם שכפר כיון שעומד בחזקתו והפקדון אין לו דין גזילה אלא דין פקדון, לכן יכולים הבעלים להקדישו שהפקדון ברשותו, ולכן בזה חולקין ל"ק ול"ב דל"ק סבר דאפי' במטלטלין דלא כפריה עדיין כיון דעיקר הרשאה שיוכל לתבעו בדין דאם רוצה הנפקד הא יכול ליתן גם בלא הרשאה כשעשהו שליח וההרשאה צריכה שלא יאמר לו לאו בע"ד דידי את, וכיון דכל זמן שלא הודה הנפקד בב"ד וגם אינו רוצה להשיב להמורשה אין אנו יודעין אם רצונו בכלל להודות ולהשיב להמפקיד את הפקדון, ולכן לא מהני בזה הרשאה, ול"ב סבר דכל זמן דאכתי לא כפריה יכול ליתן הרשאה. ונראה עוד יותר דאפי' לל"ב חולקין בהך סברא הרי"ף והרמב"ם והראב"ד, דהרי"ף בתשובה הביאו הב"י בסי' קכ"ג במה שכתב הטור דאין כותבין הרשאה על פקדון שביד חבירו שכפר בו כבר, דמוכח דדוקא אם כפר בו כבר כתב הב"י דזהו כדעת הראב"ד שהביא הבעה"ת ודלא כדעת הרי"ף בתשובה שכתב דכל שכפר אפי' אחר כתיבת ההרשאה אין דנין, ולא עוד אלא אפי' הודה במקצת אין משביעין אותו ואפי' מה שהודה אינו נותן מפני שיכול לומר לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולאו בע"ד דידי את, והראב"ד בבעה"ת סובר דאם לא כפר בו עד אחר כתיבת ההרשאה לא נתבטלה ההרשאה, ולפלא שלא הזכיר הב"י דכשיטת הראב"ד מפורש בדברי הרמב"ם בהל' י"א וכמש"כ שם הראב"ד וכן כתב שם הכ"מ שכן היא דעת הרמב"ם, ובטעם מחלוקתם נראה פשוט דתליא במש"כ דהרי"ף סובר דאפי' לל"ב דסובר דאמטלטלין דלא כפריה כתבינן זהו משום דכל זמן שלא כפריה מעמידין אותו בחזקתו שאינו כופר ואפי' צריך להעמידו בדין אפשר אפי' אם אינו כופר אלא שהוא רוצה להחזיק בפקדון בשביל טענות שיש לו על המפקיד, אבל אינו כופר ואינו חושב לגזלם כי אם לזכות בדין, ולכן כל זה אם לא כפר, אבל אם כפר בדין א"כ חזינן דמעיקרא לא היה המפקיד בטוח שיוכל להוציא הפקדון מהנפקד ולא הוי ברשותו, ונמצא דנתבטלה כח ההרשאה, אבל הרמב"ם והראב"ד סוברים דלא איכפת לן מה שכופר עכשיו כיון דכל זמן שלא כפר לא נעשה גזלן על הפקדון אפי' אם בדעתו היה לכפור א"כ הפקדון נשאר עליו שם פקדון ועומד ברשות המפקיד ולכן לא נתבטלה ההרשאה. אלא דנשאר עלינו לבאר דהא בגמ' אמרינן בטעמא דל"ב דאמר לא כתבינן אמטלטלי דכפרי משום דמיחזי כשיקרא, ומטעם זה כתבו בתוס' בשם ר"ת דכתבינן אפי' אמטלטלי דכפריה משום דקיי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן, ולפימש"כ דאמטלטלי דגזילה ודאי לא כתבינן כיון דאינו יכול להקנות, א"כ מטלטלין דפקדון שכפר בהם הוי נמי גזילה דהא הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן, אכן באמת לא קשה דהא אסיקנא בגמ' דמה דכופר בפקדון נעשה עליו גזלן הוא דוקא כשיש עדים דבאותה שעה היה הפקדון בביתו, אבל אי ליכא עדים אמרינן אישתמוטי הוא דקא מישתמיט, וא"כ מיושב דאף שכפר אבל הא לא ידעינן שנמצא בביתו, ואף דאם נגנב או נאבד הא אכתי אינה ברשותו ואינו יכול לכתוב ע"ז הרשאה, דמה דחייב הנפקד לשלם הא לא עדיף ממלוה, מ"מ אף דאמרינן דשמא נאבד מ"מ אפשר דאח"כ מצא, ולכן יכול עכשיו לכתוב הרשאה שאם ימצא לבסוף שהפקדון אצל הנפקד ואינו כופר בו, אלא שטוען טענות אחרות ואינו רוצה להשיב להמורשה יוכל המורשה לדון עמדו, לכן הוצרכו בגמ' לומר טעמא משום דמיחזי כשיקרא. ומה דסובר ר"ת דלדידן כותבין הרשאה אפי' אמטלטלי דכפרי משום דקיי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן לא קשה לדעת הרמב"ם דיש לחלק בין כתיבה לחתימה, וכמו שכתב כן הריטב"א בכתובות הובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק ל"ח דזהו טעמא דאורכתא, ועיין מה שכתב הש"ך שם ובסי' מ"ו ס"ק נ"ט ודבריו תמוהים דודאי פשוט בדברי הרמב"ם לחלק בין כתיבה לחתימה, כמו שכתב "שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה", ומה שהוכיח בסי' ל"ט מהא דמוכיח בגמ' משטר שלוה בו ופרעו דאינו חוזר ולוה דטעמא שכבר נמחל שעבודו, אבל משום מיחזי כשיקרא לא חיישינן והתם אחר החתימה, ומוכח דאין לחלק בין כתיבה לחתימה אינו ראיה דהתם הא ליכא בחתימה שום שקר, אלא דהלוה עושה עכשיו שקר שנותן שטר הקודם על הלואה זו ואי לאו טעמא דמשום שנמחל שעבודו והיינו אומרים דכיון דעכ"פ הלוה נותן עכשיו על עצמו שטר זה מותר למלוה לגבות א"כ אין כאן אלא מעשה שקר של הלוה, אבל אין כאן שקר בחתימה אבל היכי דאיכא שקר בחתימה ודאי חיישינן, וכמש"כ הריטב"א להדיא בטעמא דאורכתא.

ז׳

מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מידו מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין, אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן, היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפי' היה החוב בשטר מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא או במעמד שלשתן והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו, או בהקניית השט"ח עצמו בכתיבה ובמסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו, זהו הדין שיראה לי מן הגמ', אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת. השגת הראב"ד היתה לו מלוה ביד אחר וכו', א"א אם לא מסר לו שט"ח. כתב הכ"מ וז"ל ולא ידעתי מה חידש הראב"ד במה שכתב אם לא מסר השט"ח, שהרי כתב הרמב"ם או בקניית שטר החוב, וכתב בזה הלח"מ דהמחלוקת הוא אי מהני לשון ההרשאה שכתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך במקום כתיבה שצריך לכתוב קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה, ודעת הראב"ד צריך ביאור ונראה עפ"מ שכתב הבעה"ת בשם הראב"ד הביאו הב"י בסי' ס"ו שהמוכר שט"ח לחבירו צריך לכתוב זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, ואם לא כתב כן מצי א"ל לאו בע"ד דידי את, ותמה ע"ז הבעה"ת דמי גרע לשון קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה, וכן הביא דברי הראב"ד המאירי בש"מ ב"ק דף ע', ונראה דבאור ד' הראב"ד עפ"מ שכתב בהשגות בפ"ו מה' מכירה דטעמא דמוכר שט"ח יכול למחול, הוא מפני שהלוה אומר לו אני לא שעבדתי לך את עצמי, ומבואר דהלוקח לא יוכל לגבות מן הלוה אלא אם הוא חייב למלוה, לכן סובר דאף שכתב קני לך איהו וכל שעבודיה זהו רק קנין על השטר, אבל אין כאן לשון זכות שיוכל לתבוע החוב עבור המלוה, ולכן סובר דבמכירת שטרות תרווייהו איתניהו, במה שנוגע בין המוכר להלוקח צריך לשון מכר ומה שנוגע בין הלוקח להלוה צריך לשון הרשאה, אלא דצריך לשון הקנאה על הרשאה ולא לשון שליחות דלא מהני על זכות תביעה. ועכשיו מבואר דברי הראב"ד שלפנינו דסובר דמה דצריך במכירת שט"ח שיכתוב קני לך איהו וכל שעבודיה זהו בדין שבין מוכר ללוקח שלא יוכל המוכר לחזור, ואז אם יגבה המוכר מהלוה צריך הוא לשלם להלוקח מדינא דגרמי כל דמי השטר כמבואר בחו"מ סי' ס"ו ודלא כדעת התוס' בכתובות דפ"ו דא"צ לשלם רק דמים שנתן. אבל בלשון הרשאה שכתוב דון וזכי ואפיק לנפשך לא נכתב אלא זכות תביעה, ולכן אפי' אם לא היה כותב כל דמתעני מן דינא דמבואר בב"ק דף ע' שהיה יכול המורשה לתפוס, אבל עכ"פ גם המרשה היה יכול לגבות ולמוכר לא היה יכול לתבוע אלא דמים שנתן, וכיון דסובר הראב"ד דבלשון קני לך איהו אינו יכול לגבות מן הלוה גם בשטר מכירה ע"כ דלשון דון וזכי לחוד מהני לגבי הלוה, ולגבי הלוה זה לחוד מהני במקום כתיבה, ולכן שפיר כתב כאן דמה דלא מהני שטר הרשאה זהו אם לא מסר לו השט"ח. ובדעת הרמב"ם לכאורה פשוט דאם יכתוב שטר הרשאה ויכתוב בה קני לך איהו וכל שעבודיה מהני, אבל הב"י הביאו הלח"מ כתב על מה שכתב הטור דמהני הרשאה באופן שיכתוב קני לך איהו וכל שעבודיה דהרמב"ם חולק על זה, ותמה הלח"מ דבאופן זה אינו חולק, אבל באמת נראה דדברי הב"י נכונים וחזר בו הב"י ממה שכתב כאן בכ"מ דאם היה דעת הרמב"ם דמהני הרשאה באופן זה היה לו לכתוב רק דצריך לכתוב בההרשאה גם לשון זה, וממה שכתב שאינו יכול לכתוב הרשאה על מלוה ואפי' היה החוב בשטר וכו' ואין לו דרך שיקנה וכו' משמע דזהו רק טעמא דמילתא דלכן אינו יכול לכתוב הרשאה, ובבאורו של דבר נראה דהולך בזה לשיטתו במה דסובר בפ"ו מה' מכירה דקנין מכירת שטרות הוא מד"ס, אבל מה"ת אין הראיות נקנות, ולכן לא מצינו שתיקנו חכמים קנין לשטר אלא אם מוכר או נותן באמת עיקר השטר, אבל הרשאה כיון דאינה הקנאה לעיקר השטר אלא קנין לזכות תביעה, וכמש"כ בהלכה א' וצריך לקנות מידו שהרשהו, וכמו שבארנו למעלה, וכיון דמעיקר הדין לא מהני קנין בשטר לא מצינו דמהני קנין כזה על הרשאה. ובאופן זה ג"כ הוא דין מעמ"ש שהזכיר הרמב"ם דלא מצינו קנין מעמ"ש אלא אם אומר מנה לי בידך תנהו לפלוני היינו נתינה גמורה במתנה או עבור חוב, אבל אם יאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני בזכות הרשאה שיהיה מחוייב ליתנו לי לא תיקנו בזה מעמ"ש, ולכן כתב הרמב"ם שפיר ואין לו דרך שיקנה אדם חוב בה אלא או במעמ"ש וכו' או בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה, לשני הקנינים האלה אין להם כח בהרשאה ולכן אינו יכול לכתוב הרשאה על המלוה, ודברי הב"י מבוררים.

י״א

ובהשגות הראב"ד. עמש"כ בהל' א.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק ג׳

א׳

הרי זה כותב לו הרשאה כו'. כתב הטור סימן קכ"ג סט"ו דר"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד עכו"ם. ומהרשד"ם סימן נ"ט כתב דסברת ר"ת היא דעת יחיד ומרן ז"ל פסק כר"ת וכ"כ הרב תה"ד סימן ע"ר דסברת ר"ת הלזו היא מוסכמת מהכל ואפילו לרש"י דמעות אינם קונות בעכו"ם אפשר דיודה לר"ת בחליפין:

ג׳

אחד מן האחים שלא חלקו כו'. עיין במרדכי פרק מי שהיה נשוי שדבריו תמוהים ועיין בהגהות מרדכי ובסמ"ג עשין פ"ב ועיין מהרשד"ם ח"מ סימן קס"ב ושער אפרים סימן קל"ג:

ד׳

הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה כו'. כתב בתשובת מהרש"ך ח"ב סימן קמ"ד וז"ל ועוד יראה לי לומר דאפילו שלא נשבעה לקיים פסק הברורים הראשונים וגם לא היה בא בעלה בהרשאתה מ"מ יש לקיים מה שנשבע לקיים גזירת הברורים הראשונים כו' יע"ש. ודבריו הללו בלתי מובנים אצלי דנהי דיכול לאשתעויי דינא כיון דנחית אפירי מיהו שיברור ברורים לקיים מה שיגזרו עליהם זה ודאי צריך דעת אשתו ובלאו הכי אין מעשיו כלום ולא מהני האי טעמא אלא דלא נימא אידך לאו בעל דברים דידי את וכבר כתבו רבוותא דצריך שלא יהא נידון בהודאתו דלאו כל כמיניה לחוב לאשתו אלא אם יתחייב הבעל צריך שיהיו ע"פ עדים או בראיית בעל דבר וכן ודאי צריך ב"ד שיהיו רשאין בעלמא לדון אותו בע"כ ובנדון זה כל בתר איפכא קא אזיל ודברי הרב צ"ע, כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ח סי' א' וששאלת ראובן שהכניסה לו אשתו בנדוניא כו' ואם בנכסי מלוה הרי המעות הכתובים בשטר שיוציאם מלוי ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כו' ועיין בכלל מ' סימן א' שכתב הפך מזה יע"ש וצ"ע. (*א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ב מהלכות מלוה ולוה דין ו'):

ז׳

היתה לו מלוה ביד אחר כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"ד מהלכותמלוה ולוה דין ה'). מ"ש בכ"מ באמת איני יודע מה צורך להקנאת ד"א להרשאת גביית מלוה כו' אין זה מן התימה וטעם נכון הוא מה שהצריכו בהקנאת מלוה אגב קרקע שלא יהא כח מלוה דאתי מתקנתא חמור מהרשאת פקדון דמהני מדינא וגבי מעות פקדון צריך שיקנם אגב קרקע דאין מטבע נקנה בקנין ודי שיחשבו הרשאת מלוה כאילו הוא פקדון כדי שיוכל להרשותו ולא שנאמר מעות פקדון צריך אגב ומלוה א"צ וזה ברור. ומהרשד"ם סימן קצ"ט הבין דמ"ש רבינו שאין אומרים יקוב הדין את ההר כו' קאי נמי אמה שנהגו לכתוב הרשאה. ומסתברא לו כדברי מהריק"א ודוק. אלא שהרב תה"ד בכתביו סימן רי"ז משמע שהבין בדברי רבינו במה שכתב ודברים אלו קלים כו' דקאי לעיקר תקנת ההרשאה וכמהרשד"ם יע"ש איברא דמ"ש מהריק"א דלא קאי ודברים אלו כו' אלא אסמיכת ד"א שבא"י כן דעת מהרימ"ט בתשובה חה"מ סימן י"ז והאריך הרבה בדבר. ומ"ש שם (דף י"ז ע"ד) וז"ל הרי שהביא ראיה דמקילינן בהא מדסמכינן לד' אמות שבא"י ולא הביא מדכתבינן הרשאה על מלוה כו'. דברי הרב קשים לשמוע שהרי מה שהביא ראיה הוא לומר דע"כ לא בעינן דבר מסויים גבי הרשאה דהכי שדרו ממתיבתא אד' אמות של א"י סמכינן אע"ג שאינו מסויים והוא ממש ראיה ממ"ש דלא בעינן מסויים ומה לו להביא ראיה ממה שאינו דומה ואין לו עסק זה בזה גם מה שהכריח מדברי הרמב"ן מלבד שאין בו להכריח דבר זה אפשר לומר לרווחא דמילתא דלפום מסקנא דשמעתתא דמוכח דלא סמכינן אקרקע של א"י היאך סמכו להרשאת פקדון שיש בו כדי להקנותו מדינא דגמרא בלא תקנת הגאונים ולמה לא הצריכו שיקנם על קרקע שלו ואם אין לו יקנה או ישכיר. ולזה כתבו דהכי שדרו ממתיבתא להקל בדבר בין במלוה דע"כ לאו מדינא מצי להקנותו וצריך לתקנה בין בפקדון דמצי להקנותו מדינא לא הטריחוהו לכך אלא סמכינן אקרקע של א"י ודוק. ומה שדקדק מהריק"א ממה שסיים רבינו שזה מי יאמר כו' אין בו כ"כ הכרח דאפשר דכוונת רבינו בזה הוא דממה שתיקנו על קרקע א"י מוכח דקל הוא שהקלו בעיקר הרשאה דאי לא הוו מצרכי קרקע שיש לו עכשיו וממה שסיים רבינו אין כופין ליתן עד שיבא בעל דינו ולא אמר עד שיקנהו אגב קרקע שיקנה משמע דאכולה מילתא קאי כסברת מהרשד"ם:

ט׳

הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע וכו'. כתב מרן סימן קכ"ג מ"א וז"ל וכתב הרשב"א ראובן שמחל לעכו"ם כל החוב אע"פ שא"ל שמעון כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע כו' ועיין במרדכי בפרק החובל מ"ש בשם מוהר"ם ודוק. ועיין שער אפרים סימן קל"ג (דף צ"ט) ועיין במ"ש מרן ס"ס קע"ו:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק ג׳

י״א

נתחייב לוי שבועה (אין) [אינו] יכול לעכב כו': נ"ב תשובות רבו אבן מיגש סימן ע"ה יעו"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שלוחין ושותפין פרק ג׳

א׳

אע"ג דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה אפילו הכי נראה דהיינו כשהרשהו על דבר שהוא ברשותו ואין לאחרים רשות בו דומיא דפסח והפרשת תרומה אבל להוציא מיד אחרים אם אין האחרים רוצים לתת לו אינו יכול לכופם מכח השליחות או ההרשאה ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את אם לאו דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך וכו' כדאמרינן פרק מרובה ואם כן כתיבת הרשאה אפילו על פקדון דלא כפריה היא תיקון חכמים כדי שלא יקח אדם ממון חברו וילך למ"ה ולא יהיה מי שיתבענו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ג׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם