רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק ב׳

ספר קניין · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק ב׳

הלכה א׳

אֵין הָעַכּוּ"ם נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְכֵן אֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְעַכּוּ"ם לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כח) "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם" מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּמַה מְשַׁלַּחֲכֶם בֶּן בְּרִית אַף בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הַמְשַׁלֵּחַ בֶּן בְּרִית:

הלכה ב׳

עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה הוֹאִיל וְהֵן בְּנֵי דַּעַת וְיֶשְׁנָן בְּמִקְצָת מִצְוֹת נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין לְמַשָּׂא וּמַתָּן. אֲבָל מִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת וְהֵן חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינָן נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין וְלֹא עוֹשִׂין שָׁלִיחַ. אֶחָד הַקָּטָן וְאֶחָד הַקְּטַנָּה. לְפִיכָךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּנוֹ קָטָן אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וּמָדַד לוֹ בְּאִיסָר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִיסָר וְאִבֵּד אֶת הַשֶּׁמֶן וְאֶת הָאִיסָר הַחֶנְוָנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶלָּא עִם בֶּן דַּעַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר שְׁלַח לִי עִם הַקָּטָן הֲרֵי זֶה פָּטוּר:

הלכה ג׳

הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ בֵּין מִלְוֶה בֵּין פִּקָּדוֹן שְׁלָחֵהוּ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן אִם רָצָה לְשַׁלְּחוֹ בְּיָדוֹ נִפְטָר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ מְשַׁלֵּחַ בְּיַד מִי שֶׁיִּרְצֶה הַמְשַׁלֵּחַ הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּחַ בְּיַד מִי שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לְהוֹלִיךְ דָּבָר זֶה. וְאִם נִגְנַב אוֹ אָבַד בַּדֶּרֶךְ אוֹ שֶׁכָּפַר בּוֹ הַשָּׁלִיחַ הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ פָּטוּר. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבַּמָּמוֹן קַיָּם:

הלכה ד׳

הַשָּׁלִיחַ שֶׁקָּנָה אוֹ שֶׁמָּכַר וְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ בְּדָבָר זֶה לִפְלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ אוֹ שֶׁהִמְשִׁיךְ וְנִמְצָא שֶׁעָבַר עַל דַּעַת הַמְשַׁלֵּחַ בָּטֵל הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר. וְאִם לֹא הוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ נִקְנָה הַמִּקָּח וְיִהְיֶה הַדִּין בֵּינוֹ וּבֵין זֶה שֶׁשְּׁלָחוֹ:

הלכה ה׳

רְאוּבֵן שֶׁקָּנָה שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ לְלֵוִי קָנִיתִי אוֹתָהּ וְכָתַב שְׁטַר מֶכֶר בְּשֵׁם לֵוִי וְחָזַר רְאוּבֵן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן לְעַצְמִי קְנִיתִיהָ חֲזֹר וּכְתֹב שְׁטַר מֶכֶר בִּשְׁמִי. אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר אַחֵר בְּשֵׁם רְאוּבֵן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ בַּתְּחִלָּה וְאָמַר לוֹ לְעַצְמִי אֶקְנֶה וְזֶה שֶׁאֶכְתֹּב שְׁטָר בְּשֵׁם לֵוִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ בִּי שֶׁאֲנִי הוּא הַקּוֹנֶה הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לַחְזֹר וְלִכְתֹּב שְׁטָר אַחֵר בִּשְׁמוֹ:

הלכה ו׳

הַסַּרְסוּר שָׁלִיחַ הוּא אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹטֵל שְׂכַר שְׁלִיחוּתוֹ לְפִיכָךְ אִם שִׁנָּה דַּעַת הַבְּעָלִים מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְסִיד. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן חֵפֶץ לְשִׁמְעוֹן הַסַּרְסוּר וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי זֶה וְאַל תִּמְכֹּר בְּפָחוֹת מִמֵּאָה וְהָלַךְ וּמְכָרוֹ בַּחֲמִשִּׁים מְשַׁלֵּם הַחֲמִשִּׁים מִבֵּיתוֹ. מָכַר בְּמָאתַיִם הַכּל לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. רְאוּבֵן אוֹמֵר בְּמֵאָה אָמַרְתִּי לְךָ וְהַסַּרְסוּר אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים אָמַרְתָּ לִי וְכֵן בַּחֲמִשִּׁים מָכַרְתִּי נִשְׁבָּע הַסַּרְסוּר שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת. וְאִם כְּבָר נָתַן לוֹ הַחֲמִשִּׁים נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְזוֹכֶה הַלּוֹקֵחַ. וְאִם יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה שֶׁל רְאוּבֵן הוּא וְזֶה הַמּוֹכֵר לוֹ סַרְסוּר הוּא יַחְזִיר הַחֵפֶץ לַבְּעָלִים וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר בַּחֲמִשִּׁים אוֹ שֶׁרָצָה בַּחֲמִשִּׁים וְחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁקָּנִיתִי:

הלכה ז׳

כָּל סַרְסוּר שֶׁהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה אוֹ קַרְקַע זֶה שֶׁל רְאוּבֵן וְאַחַר שֶׁקָּנָה הַלּוֹקֵחַ אָמַר רְאוּבֵן אֵינִי רוֹצֶה לִמְכֹּר בְּדָמִים אֵלּוּ מַחְזִיר הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי לֹא פָּסַק לוֹ דָּמִים וְאָמַר לוֹ מָכוּר לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ. [כָּל] סַרְסוּר שֶׁאָבַד הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ נִשְׁבַּר חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר:

הלכה ח׳

הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו וְאָמַר לוֹ אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת דְּמֵיהֶם וְאִם לָאו אֶתֵּן שָׂכָר מוּעָט וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם נֶאֶנְסוּ בַּחֲזָרָה פָּטוּר. נְטָלָן עַל מְנָת לְמָכְרָן לַאֲחֵרִים וְאָמַר לוֹ אִם יִמָּכְרוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי אֶתֵּן לְךָ דָּמִים כָּךְ וְכָךְ וְאִם לֹא יִמָּכְרוּ אַחְזִירֵם לְךָ וְנֶאֶנְסוּ בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה חַיָּב לְשַׁלֵּם:

הלכה ט׳

כָּל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעַן שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס פְּלוֹנִי וְהִפְסִיד כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין עַל טַעֲנָתוֹ וְיִפָּטֵר. וְאִם הָיָה הָאֹנֶס בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא עָלָיו עֵדִים אוֹ דָּבָר שֶׁהוּא גָּלוּי וְיָדוּעַ שֶׁהֲרֵי יִמְצָא עֵדִים הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ וְאִם לֹא הֵבִיא עֵדִים אֵינוֹ נֶאֱמָן וּמְשַׁלֵּם. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ קְנֵה לִי אַרְבַּע מֵאוֹת גַרְבֵּי יַיִן מִמָּעוֹת שֶׁהָיוּ לִי בְּיָדוֹ וְקָנָה לוֹ וְנִמְצְאוּ חֹמֶץ אָמְרוּ חֲכָמִים מִנְיָן גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁהֶחְמִיץ קוֹל יֵשׁ לוֹ הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה יָבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא הָיָה הַיַּיִן חֹמֶץ בְּשָׁעָה שֶׁלָּקַח וְיִפָּטֵר וְאִם לֹא יָבִיא רְאָיָה יְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁהָרְאָיָה מְצוּיָה בָּהֶן אֲבָל דָּבָר הַנֶּעֱלָם שֶׁאֵין רְאָיָתוֹ מְצוּיָה יִשָּׁבַע עָלָיו. וְכֵן הַדִּין בְּכָל טַעֲנָה שֶׁיִּטְעֹן הַשֻּׁתָּף וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּטַעֲנַת הַשּׁוֹמְרִין אִם הָרְאָיָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת אוֹ יָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ אוֹ יְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳

א׳

אין העכו״ם נעשה שליח וכו' וכן אין ישראל וכו'. מסקנא דגמ' במציעא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע״א ע״ב) אהא דאמר רב אשי התם דבכל התורה כולה יש שליחות לעכו״ם דלא ילפינן מתרומה ואיכא דאמרי דאמר נמי דאנן לדידהו הוינן להו שליח וקאמר גמרא עלה הא דרב אשי בדותא היא אלא ילפינן כל התורה כולה מתרומה וכי היכי דאינהו לדידן לא הוו שליח אנן לדידהו נמי לא הוינן:

ב׳

עושה אדם שליח איש או אשה אפי' אשת איש וכו'. דתנן בעירובין פרק חלון (עירובין דף ע״ט) מזכה לבני המבוי העירוב על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אבל אינו מזכה ע״י בנו ובתו הקטנים [ולא על ידי] עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו והמבוי מדין שליחות שהוא כאילו אותו אחר עשאו שליח לזכות בשבילו וקתני דע״י אשתו מזכה אלמא אפילו אשת איש נעשית שליח ועבדו ושפחתו הכנענים לא ממעט להו אלא מפני שידם כידו כלומר והוה ליה כעדיין העירוב ברשותו ולא נכנס עדיין לרשות אותם שרוצה לזכות להם הא לאו הכי יכולים להיות שלוחים וטעמא לפי שישנן במקצת מצות ואינם כעכו״ם דהא קרינן בהו בני ברית ובפרק השואל (דף צ״ח ע״ב) נמי תנן השואל את הפרה ושלחה ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו וכו' ומתה פטור ואמר רב התם אפילו עבד כנעני ואפילו שמואל דאמר דוקא ע״ע לא ממעט כנעני אלא משום דידו כיד רבו הא בשליחות שאינו נוגע לרבו בר שליחות הוא ואמרינן נמי בפרק שני דגיטין (דף כ״ג ע״ב) אמר ר' חייא בר אבא א״ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין הא למשא ומתן דאיתיה נעשה שליח ושם בפ״ב היו רוצים לדרוש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל להוציא עבדים ואסיקנא אמרי דבי ר' ינאי לא מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית כלומר ועבדים בני ברית הם דכתיב מחוטב עציך לעברך בברית. ומ״ש אבל מי שאינן בני דעת וכו'. בסוף המביא תניין גבי הא דתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש״ו אמרינן בשלמא חש״ו לאו בני דעה נינהו ופירש״י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולם ע״כ וכיון שכן לכל מילי פסולים ובריש האיש מקדש (קידושין דף מ״ב ע״ב) מיבעי לכדרבי יצחק דא״ר יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה ובפרק התקבל (גיטין דף ס״ד ע״ב) אמרו דקטנה זכיא בעירוב שהוא מדרבנן אבל לא בשאר דברים דהוו מדאורייתא: לפיכך השולח בנו קטן וכו'. בבבא בתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז ע״ב) משנה השולח בנו אצל חנוני [ופונדיון בידו] ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ופיר״ש השולח בנו אצל חנוני ופונדיון בידו שהם ב' איסרים להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק את האיסר להביא לאביו השמן והאיסר ואמרו בגמרא בשלמא בשמן ואיסר בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה כלומר להודיע לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנוני ע״י שלוחו פיקח ור' יהודה סבר לשדורי ליה שדריה אלא שבר צלוחית אבידה מדעת היא כלומר דאע״ג דפונדיון נמי הוי אבידה מדעת מ״מ כיון שנשאר אצלו לא מיפטר עד שיבא לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון ה״נ דהוה פטור ודבר פשוט דהלכה כחכמים דלאודועי שדריה ומכיון שאמרו דצלוחית אבידה מדעת היא למדנו שאם פירש וא״ל שלח לי עם הקטן שהוא פטור:

ג׳

האומר לחבירו מנה שיש לי בידך וכו'. משנה במציעא פרק השואל (דף צ"ח ע"ב) ז"ל השואל את הפרה ואמר לו השואל שלחה לי ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או שא"ל המשאיל הריני משלחה לך ביד בני וכו' וא"ל השואל שלח ושלחה ומתה חייב כלומר השואל דהו"ל כאילו הגיע לידו ובנו דקתני משמע דקטן הוא דאילו גדול היינו שלוחו ובר מן דין דין הקטן נלמד ממ"ש בסמוך דצלוחית אבידה מדעת היא ועד השתא מיירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו. ומ"ש וכן שנים שהתנו וכו'. כך העלה הרי"ף בקמא פרק הגוזל עצים: וכתב הראב"ד וכן שנים שהתנו וכו' הרי המשלח פטור. א"א ובשבועת היסת עכ"ל ואני אומר דבודאי דבנגנב או נאבד כיון שהשליח מודה לא שייך התם שבועת היסת ולא נתכוון הראב"ד אלא היכא דכפר בו השליח וכיון דבשאר החלוקות לא שייך לא חשש רבינו לכתוב שישבע היסת משום חלוקה אחת. או כוונת הראב"ד ז"ל שאפילו השליח מודה שקבלם אלא שנגנבו או אבדו צריך המשלח לישבע שבועת היסת דעד אחד לא פטריה משבועה דנוגע בדבר הוא או אפ"ה לא קשיא שכבר נתבאר דין השליח בפרק הקודם ולא הוצרך לכפלו כאן:

ד׳

השליח שקנה או שמכר וכו'. למד כן רבינו מההוא עובדא דפרק גט פשוט שכתבתי בתחלת פ"א שאמר שהמקח קיים לגבי שליח שקנה שלא באחריות ובפרק אלמנה ניזונת אמרו שאם טעה שליח נתבטל המקח וסובר רבינו דכי אמרינן נתבטל המקח היינו כשהודיע שהוא שליח וכי אמרינן שהמקח קיים לגבי השליח היינו כשלא הודיע שהוא שליח. ומ"ש ויהיה דין בינו ובין זה ששלחו. כבר נתבאר בפ"א:

ה׳

ראובן שקנה שדה משמעון וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ב) והטעם שכתב שטרו הראשון בשם לוי כדי שלא יצאו עליה עסיקין כשידעו שהיא של לוי שהוא אדם גדול ועל החלוקה הראשונה הקשו בגמ' פשיטא ותירצו מהו דתימא יודע היית שלעצמי אני לוקחה ולא כתבתי שטר בשם לוי אלא להצילה מעסיקין וזוזי בכדי לא שדינא אלא אדעתא דכתבת לי שטר אחרינא קמ״ל גם אסיפא הקשו פשיטא ותירצו לא צריכא כגון שלא התנה עם המוכר אלא אמר לעדים בפני המוכר עוד שטר אחר תכתבו לי על שדה זו מהו דתימא יאמר המוכר אני הייתי סובר שאתה רוצה לכתוב שטר אחר בשם לוי קמ״ל שאמר לו לכך אמרתי לעדים בפניך לומר שממך אני רוצה שתכתוב שטר בשמי ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה שבכלל הלשון הוא או לא היה בנוסחתו כן בגמרא:

ו׳

הסרסור שליח הוא וכו'. נ״ל דממתניתין דכתובות פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צ״ח) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה נתקבלה כתובתה יש ללמוד כן שהרי הוא דומה לסרסור שנוטל שכר שגם היא נהנית במכירה זו שגובה כתובתה ואמרינן בההוא פירקא דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות וכ״כ רשב״ם והרא״ש ז״ל וכתב המרדכי שהסרסור ש״ש אפילו בשעת הליכה: ראובן אומר במאה וכו' נשבע הסרסור שבועת התורה. שכיון שאינו מכחיש את שמעון לומר שלא נמכר אלא שאומר שא"ל במאה ה"ל סרסור מודה במקצת ובזה נתיישבה השגת הראב"ד ז"ל שכתב אין כאן שבועת התורה וכו'. ומ"ש ואם כבר נתן נשבע היסת הטעם משום דהו"ל כופר בכל והוא הדין אפילו לא נתנה לו אלא שא"ל הילך: ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו'. כלומר דעד השתא עסקינן בדין שבין המוכר והסרסור והשתא מיירינן בדין של לוקח עם המוכר והסרסור וטעם הדין דכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומה לדין שכתב למעלה שאם הודיע שהוא שליח אם נמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומ"ש הראב"ד שיאמר לו קנוניא אתם עושים עלי וכי בשביל טענה זו החלושה נפסיד למוכר שאומר שמעולם לא הסכים למכור באותו הסך והחפץ הוא שלו אלא ודאי חייב להחזיר לו החפץ אע"פ שהסרסור מכחישו ואם מפני טענת קנוניא יחרים על מי שנתן רשות כלומר לפי שלמעלה תפס שני חלוקות אם נתן כבר הסרסור הנ' למוכר או שלא נתן כנגד אם לא נתן הדמים אבל טוען שנתן לו רשות אמר על מי שנתן לו רשות וכנגד הב' שנתן לו הדמים אמר או שרצה בנ' כלומר שקבל הנ' ונתרצה וחזר בו אח"כ וא"ת ולמה צריך שידע שחפץ זה של ראובן כשידע שאינו של הסרסור סגי וכמו שכתבתי י"ל שאם לא ידע למי הוא לא יחזיר לו שיאמר לו האיש שאתה אומר שהוא בעל החפץ אינו זה והלה ישמע ולא יגיד שהוא לא נתרצה בחמשים אחר שאינו בעל החפץ א"נ שמציאות הדבר הוא אומר שידע שחפץ זה של פלוני ונתנו לזה הסרסור:

ז׳

כל סרסור שהודיע ללוקח וכו'. כתב הראב"ד כשהפקידו לו לא א"ל כלום וכו'. כוונת הראב"ד במ"ש שהפקידו אצלו היינו לומר שהפקידו אצלו למכרו דאל"כ מי נתן לו רשות לנפקד למכור הפקדון אבל מ"ש ואם א"ל מכור לי חפץ זה בכמה שתמצא וכו' קשה אם היה החפץ שוה ק' והלך ומכרו בנ' וכי יעלה על הדעת שבשביל שאמר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים ודאי לא נתכוון לומר לו בכמה שתמצא אלא מעט פחות מעט יתר אבל דברי רבינו ברורים שהנותן חפץ לסרסור למכור סתם או הוא נותן לו ואחר כך בא הסרסור ואומר לבד זה מצאתי ופסק רבינו שהמוכר יכול לבטל המקח כיון שלא נתן לו רשות למכור בכך וכך ונ"ל לדעת רבינו שאע"פ שהמוכר יכול לבטלו אין הלוקח יכול לבטלו אם המוכר רצה לקיים המקח מאחר שקנה הלוקח באחד מדרכי הקניין אינו יכול לחזור בו: וכן סרסור וכו'. האי וכן ט״ס הוא וצריך למחוק וכן ולכתוב במקומו כל וכן הוא בספרים המדוייקים והדין הוא משנה בבתרא פרק הספינה (בבא בתרא דף פ״ז) נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרש רבינו כתוספות שכתבו שהיה סרסור שניהם ומדד להם כדרך כל סרסורין שמודדין בשכר שנותנין להם ונשברה החבית ע״י מדידה נשברה לסרסור וכגון שלא היה מחמת אונס אלא ע״י שלא נזהר יפה במדידה:

ח׳

הלוקח כלים מבית האומן וכו'. ברייתא במציעא פרק האומנין (בבא מציעא דף פ״א) כתבה הרי״ף בפרק השואל הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ופירוש סבלונות לארוסתו וא״ל אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהם כלומר שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר ופירש״י ונאנסו בהליכה חייב דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם כלקוחין [ודין זה] דומה לדין שכתב רבינו ספ״ד מה' מכירה נוטל כלי מן האומן ע״מ לבקרו דבקץ דמיו עסקינן ואין מדברי רבינו הכרע שהוא כתב הברייתא כלשונה אבל נראים דברי רש״י ולשון הברייתא מסייעתו דבקץ דמים עסקינן שא״ל אתן לך דמיהם משמע שכבר היו קצובין והגהות כתבו שגם ר״י הסכים לדברי רש״י. ודע דפטור דקתני היינו מאונסין אבל לעולם חייב כנושא שכר וכך מסיימת הברייתא בנוסחאותינו כמ״ש בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר כלומר ולא כשואל ופירש״י שנשיאות שכרו הוא שנהנה שנתפאר בהם וכן מוכיח שם בגמרא דאמר אמימר התם אמילתא אחריתי פטור משואל וחייב בש״ש ומייתי הך ברייתא לסיוע והכי דייק לישנא דרבינו שכתב ואם נאנסו בחזרה פטור דמשמע דפיטורא לא הוי אלא מאונסין: נטלן על מנת למכרן וכו'. גם זה שם ובהלכות מעשה ואתא לקמיה דר"נ וחייביה ונתן טעם משום דאילו אשכח לזבוני בחזרתו מי לא זבנה:

ט׳

כל שליח וכו' ואם היה האונס במקום שאפשר להביא עליו עדים וכו'. ס״פ האומנים (בבא מציעא דף פ״ב פ״ג) הביאו מעשים משומרים ושלוחים ופסקו כאיסי דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ופי' ר״ח דחידושיה דאיסי היינו דכי יש רואה ליכא שבועה אלא או יביא ראיה ויפטר או ישלם והכריע הרי״ף כדבריו וכ״כ הרא״ש והר״ן וזה דעת רבינו: מעשה באחד שאמר לשלוחו וכו'. מעשה שם ואמרו כמאן כאיסי ומכאן למדו המפרשים דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא בין בשליחות או שותפות ויש לדקדק במ"ש רבינו ממעות שהיו לי בידו משמע הא לאו הכי אלא שא"ל קנה ואני אשלם לך יכול לומר לו איני רוצה המקח ואין לו עליו אלא תרעומת וצ"ע. ומ"ש וקול יש לו פירוש אימת החמיצו ושל מי היו ואצל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא החמיצו אצלך:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳

ז׳

כל סרסור וכו'. עיין במל"מ ז"ל שהקשה על מ"ש הראב"ד ז"ל וז"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתנהו ומשו"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך וכך ומכרו קיים המקח כיון דכל שאין מכר הוא משום שלא פסק דמים עם הסרסור אלא א"ל מכור לי זה סתם וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה לישב לדעת הראב"ד ז"ל דלא היה כתוב כגירסתנו מכור לך בכך וכך ומדבר המוכר עם הלוקח אלא כגרסת המגדל עוז והטור בסי' קפ"ה ומרן בס"ה שכך כתוב מכור בכך וכך ואז הוי דמדבר המוכר עם הסרסור כמבואר וק"ל.

ח׳

הלוקח כלים מבית האומן וכו'. עיין בהרב מל"מ ז"ל שכתב שדברי רבינו תמוהין שלא פירש לומר דמיירי לדקייצי דמיו והוי זבינא חריפא כמ"ש בפ"ד מהל' מכירה שהצריך דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי לוקח כלים לבקרן ונאנסו מידו וכו' וצ"ע יעו"ש. ואנכי הרואה להרמ"ה בשיטתו לבתרא בפ' הספינה דף פ"ח בעיקר מימרא דשמואל שכתב וז"ל (וק') [ואי קשיא] לך ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע"ג דיד הלוקח על העליונה לא מחייב באונסין והא ברייתא דהלוקח כלים מבית האומן דסייעיה התם לשמואל [מינה] ועובדא דההוא גברא דזבין חמרא לחבריה תרוייהו בזבינא דרמי על אפיה קיימי דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה ניהלי[ה] על הדין תנאה ולא עוד אלא דעובדא דההוא חמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפ"ה (חייבין) חייביה] באונסיו (אלא) [לא] תקשי לך דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו דאי ניחא ליה בגויה דזבין לגמרי תו לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואי לא ניחא ליה מהדר ליה מיד ולאו הנאת לוקח היא דלא יכיל מוכר למיהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דסמכה דעתיה דלוקח דמוכר גופיה לא ניחא ליה דליהדר ואי נמי הדר ביה איכא אחרינא טובא למזבן בהני דמי וכו' ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין לאחרינא אלא לבתר דזכי ביה זכיה גמורה דאי נמי הדר ביה לוקח חייב איהו בדמי למרי קמא ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא אבל בלוקח מבעליו להוליכו לבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא קניה ליה למפרע בהני זוזי דקייץ אי נמי בשויו דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזבין ליה מיניה בדמי יתירי וכל שכן היכא דשקלי אדעתא לאמטויי לדוכתא פלן דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בהדיה ואי לא מהדר ליה למריה אפי' זבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מחייב ליה בדמים אלא דבתר דמטי ליה רווחא מיניה אין לך (הנאה) [הנאת לוקח] גדולה מזאת וה"ה בלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזבין להו ברווחא דמי יעו"ש באורך ומעתה אנן בדידן מצינן למימר דדעת רבינו נמי הכי הוא ומשו"ה לא הצריך לא קציצת דמים ולא זבינא חריפא ועיין למרן החבי"ב ז"ל בסי' קפ"ו הגהת ב"י אות ג' שנטה לדרך כזה ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳

אבן האזל על הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳ ארוך במיוחד (5 קטעים, 25,806 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳

א׳

אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם כו'. הרב משאת בנימין בתשובה סימן צ"ז נסתפק בהא דאמרינן דאין העכו"ם עושה שליח ואינו נעשה שליח אם הוא דוקא עכו"ם לישראל אבל עכו"ם לעכו"ם מצי עביד שליח יע"ש. ועיין בירושלמי פ"ק דתרומות הלכה א' ותמצא שדין זה ליתא אלא שאין העכו"ם בתורת שליחות כלל ועיין ברפ"ו דדמאי. (*א"ה עיין מגן אברהם סימן תמ"ח סק"ג ובספר בית שמואל ס"ס ה' ומהר"ם מינץ בתשובה סימן ה' ועיין בספר חות יאיר סימן מ"ט בדין אמירה לעכו"ם בשבת והש"ך ח"מ סימן רמ"ג ס"ק ה' הביא דברי המ"ב שכתב כן בפשיטות):

ב׳

לפיכך השולח בנו קטן כו'. דברי רבינו סתומים דמשמע דאיסר נתן ביד הקטן וזה א"א דלמה נתן את האיסר כיון שנתן לו השמן בדמי האיסר ועוד מה זה שכתב החנווני חייב לשלם דמשמע בין האיסר בין השמן והא גבי איסר לא שייך תשלומין דשל חנוני הוא ובכאן מוכרח דחסרון לשון יש וצריך לגרוס השולח בנו קטן אצל חנוני ופונדיון בידו ומדד וכו' דפונדיון שני איסרים הם וצ"ע:

ה׳

ראובן שקנה שדה משמעון כו'. מ"ש מרן בכ"מ ורבינו סתם הדברים דמשמע ליה דבכלל הלשון הוא. נראה דכוונת הרב לדייק מדברי רבינו שכתב לעצמי אקנה ולא כתב לעצמי קניתי לומר שבמלה זה כלל התירוץ הנאמר בגמ' דאמר לעדים שטרא אחרינא בעינא והיינו שכתב רבינו דאם אמר אקנה משמע אקנה מאותו שנכתב השטר על שמו שיכתוב לו שטר מכירה ומשמע אקנה פעם אחרת שיכתוב לו שטר אחר המוכר וכיון דא"ל למוכר לדידיה משמע ודוק. כתב הריב"ש בתשובה סימן ר"ן וז"ל ואף אם הודיע בשעת הקנייה שלעצמו הוא קונה אותה אלא שעושה השטר בשם בנו אעפ"כ אין כופין הבן לעשות השטר דמצי אמר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו בעינא כדאיתא בפרק הגוזל כו'. ועיין בספר פ"מ ח"ב סימן פ"א שדקדק מדברים אלו דאף בשטר הודאת אמנה שייך לומר לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכו ולא ראה שהרב ז"ל בסוף דבריו ביאר דבריו שהרי כתב וז"ל אלא שאין כופין את הבן לעשות שטר מכירה כדאיתא בפרק הגוזל משמע דדוקא בשטר מכירה הוא דשייך טעמא דלא יקרייכו כו' ומה שהרב לא ביאר לשיוכלו לכופו לעשות שטר הודאת אמנה הרבה תשובות בדבר חדא דלאו להכי אתא שבנדון זה ליכא לא הודאה לסהדי ולמוכר אלא שלהרחיב הדבור כתב מ"ש ובגמרא לא הזכירו אלא אין מחייבין לריש גלותא למכור ועל דברי הגמרא קבע הרב דבריו ועוד דשטר הודאה לא ניחא ליה לאיניש ליקח דנפיק מיניה חורבא אם המצא תמצא דבשעת הודאתו היה חב לאחרים דאותה הודאה אינה כלום משא"כ במוכר והמשכיל יבין: כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סימן ז' וז"ל וכ"ש עתה שטוען המוציא השטר שהוא הלוה הממון ההוא ועשה השטר בשם המלוה דטענה גרועה היא דאין אדם מלוה מעות לראובן ועושה השטר בשם לאה אשת ראובן וכו' ואפילו אם אמר בשעת הלואה לראובן המעות הללו שלי הן ואני מלוה אותם לך בשם אשתך ואפילו בפני עדים אמר לו אפ"ה אינו מצוי שאדם יעשה כך כו' פירוש לא שהיתה אמירה זו לעדים בפניה דא"כ אם שתקה ודאי דאין לך הודאה גדולה מזו אבל נראה דאמר כן לבעל בפני העדים וממה שהשטר יוצאת מתחת ידו מוכחא מילתא שהמעות שלו ובצירוף האי טעמא הוה ס"ד לומר כן להכי כתב אינו מצוי שאדם יעשה כך ודוק:

ו׳

ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן כו'. נראה דרבינו ס"ל לדמותה לההיא דאמרינן בפרק חזקת ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתה דא"ל דזבנה מינך א"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינת מינאי לאו בעל דברים דידי את ואפילו אית ליה מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה בדאכלה שני חזקה לאו כלום הוא כיון דלא טעין טענת ברי ודוק ועיין בתשובת מהריט"ץ סימן רפ"ו:

ז׳

כל סרסור שהודיע ללוקח כו'. נראה שדעת רבינו דכל שהודיע ללוקח דשל פלוני הוא יש לו יתר שאת משידע הלוקח שהחפץ של פלוני דהכא כל שלא פסק המוכר עצמו לאו כלום הוא דלכך הודיעו לומר שילך ויפסוק ואפילו אמר השליח בכך פסקתי עמו לאו כלום הוא. ונראה דאפילו חרם לא יחרים כיון שהודיעו כל מעשה השליח דשויו לאו כלום הוא. ומה שפירש הר"א ז"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתננו ומש"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר המוכר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך ומכרו קיים המקח כיון שכל שאינו מכר הוא שלא פסק דמים עם הסרסור אלא אמר לו מכור לי זה סתם וצ"ע. ובדברי מהריק"א קשיא לי טובא שתמה על הראב"ד ואמר אם היה החפץ שוה מאה והלך ומכרו בחמשים וכי יעלה על הדעת שבשביל שאחר לו מכור בכמה שתמצא שהמכר יהיה קיים כו' ולדעתי חס ליה למרן הראב"ד ז"ל לומר כן ולאו להכי נתכוון דהרב ז"ל לפרש בא דהא דקאמר רבינו דאם אמר ראובן איני רוצה בדמים אלו מחזיר הלוקח היינו שלא פסק עם הסרסור אלא א"ל סתם לך מכור לי חפץ זה דלא נתכוון המוכר אלא שילך למכור אבל צריך לאימלוכי ביה בכמה יתננו וסיים הראב"ד ז"ל ואמר אם א"ל מכור בכמה שתמצא כלומר שאי אפשר לומר דכשא"ל מכור בכמה שתמצא הוא דאיירי רבינו דא"כ למה יחזור ויאמר איני רוצה כו' ובודאי כשמכר מעט פחות או יותר הוא. אבל מעולם לא יצא מפי מרן הראב"ד מ"ש מהריק"א בשמו ואם דעת הראב"ד היה כן לעיל במ"ש רבינו דשנים שהתנו שכל מי שרוצה לשלוח לחבירו משלח ביד מי שירצה הרי זה משלח ביד מי שירצה שהוא ראוי להוליך דבר זה שם הו"ל להראב"ד להשיג עליו ולומר אפילו ע"י חש"ו מצי למשלח כיון דביד מי שירצה קאמר והא רצה בהם אלא ודאי שלא נתכוון אלא להגון לשליחות זה ה"נ דכוותה ודוק:

ח׳

הלוקח כלים מבית האומן כו'. דברי רבינו ז"ל תמוהים שלא פירש לומר דמיירי דקייצי דמיו והוי זבינא חריפא וכמ"ש בפ"ד מהלכות מכירה שהצריך שיהיו דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי הלוקח כלים לבקרן ונאנסו שחייב ובפ' ד' נדרים מייתו סייעתא לשמואל שהוא בעל המימרא שכתב רבינו שם בפ"ד מהלכות מכירה מהא דהלוקח כלים לשגרם בבית חמיו דמשמע דכמו דהתם בעי קייצי ויקירי בעי נמי הכא. וכבר ראיתי להרא"ש והר"ן והתוספות בפרק השוכר דבעו נמי הכא קייצי ויקירי כמו הלוקח כלים לבקרן. וראיתי למהריב"ל ח"ג סימן פ"א שהקשה זה לרבינו ועיין עוד שם שנשא ונתן בדברי רבינו ומתוך תירוץ הראשון מקושיא השניה שהקשה הרב לרבינו יוצא לנו תירוץ למה שהקשינו וצ"ע. וגם מ"ש רבינו שלא ע"מ למוכרם לאחרים כו' גם בזה תמיהא לי שלא הצריך זבינא חריפא שכן משמע מדברי הש"ס בנדרים וכ"כ הפוסקים ודוק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳

ו׳

ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא כו' יחזיר החפץ לבעלים ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בנ' כו': הנה צריך לעיין אמאי לא הוי השליח כעד אחד וכי תובעו אחר החזרת החפץ הב לי חפצי שלקחתי מאתך, והשליח מעיד שאתה אמרת למכור לי בחמשים וחפץ זה שלי הוא דהא קיים שליחותו והמקח קיים, ובתובעו ע"פ העד דעת רובא דקדמאי דחייב לשבע שבועת התורה, ואין לומר דהוי השליח נוגע, דאם יאמר שצוה לו ליתן במאה הלא יתבע ממנו החמשים זוז, דז"א, דכאן דהדין דהלוקח מחויב להחזיר לבעלים החפץ הלא יאמר לו זיל וטול חפצא מהלוקח, וכן השתא כי אומר השליח שנתן לו בחמשים שצוהו אינו צריך לשבע היסת דיאמר להמשלח השבע שבועת עד אחד כנגדו וטול החפץ ולא מפסידנא לך כלום, בשלמא אם הוי שני עדים דאם הוי הסרסורים שנים ע"כ נוגעים בדבר, דאם יאמרו שצוה ליתן בחמשים הלא אם תאמינם הוי המקח קיים ואינו צריך להחזיר הלוקח החפץ ותו יתבע אותם הלא צויתי אתכם במאה ופשעתם וחייבים אתם לשלם לי, ויהיו צריכים לשבע היסת שכך צוה אותם בחמשים ולכן לא הוי עדים, אבל סרסור חד הלא מצי למיסהד, דיאמר אליו אישתבע נגדי וטול חפצא, ואי דלדברי דצוית ליתנו בחמשים הלא אינני חייב לך כלום, רק שאחרי שאנכי חשיב עד להלוקח אז תתבע ממני בב"ד, הלא אין המקח קיים רק שצריך אתה לשבע א"כ אשתבע וטול חפצא, או אחר שיטול החפץ אז יהיה עד להצריכו שבועה, [דאל"כ אולי דהוי נשבע ונוטל וזה אינו מה"ת], ולומר דהוי נוגע דאם יאמר שבמאה צוהו ליתן לו הלא חייב לשלם לו אם לא יחזיר הלוקח שיאנס או ימות או יהיה אלמא, זה דחוק טובא. ואולי דזה גופיה חשוב נגיעה שיאמר ששינה מדעת הבעלים, והבעלים צוהו ליתן במאה ואיהו יהיב בחמשים הוי נגיעה, ומוכרח לומר דצוהו ליתן בחמשים כמו שמכר לו כדי שלא יעשה עצמו רשע וזה גופא נגיעה גדולה ודוק. ועיין בסימן כ"ח סעיף ט"ו בהעידו שלא בפני בע"ד, וגם שם רבו האומרים דעביד אינש לאחזוקי דבוריה יעו"ש, ובסימן ל"ג סעיף י"ב בהגה"ה ובש"ך בשם העיטור, וכאן דלמעשה שעשה ששינה מדעת המשלח הוי בודאי פסול להעיד דהוי נוגע. אולם בסרסור שנוטל שכר ודאי דהוי נוגע רק דברינו אלה בשליח בלא שכר, ועיין בשו"ת הרי"ף סימן ע"ו בענין זה ומתנגדים לדברי רבינו יעו"ש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שלוחין ושותפין פרק ב׳

א׳

אין הגוי נעשה שליח לישראל ולא ישראל לגוי כדילפינן פרק איזהו נשך מדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם וכו' ומה משלחכם בני ברית וכו' והוא הדין לכל התורה כולה ועבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן דבני ברית מקרו. וחרש שוטה וקטן אינם נעשים שלוחין דבני דעת בעינן דומיא דאתם וקטן אפילו בר דעת לא הוי שליח דאיש כתיב בפרשת גירושין דילפינן מינה שליחו' כדאמר' לעיל פרק ד' מהלכות זכיה.

ד׳

מי שהודיע שהוא שליח במה שקונה ועבר על דבר המשלח בטל מה שקנה ומחזיר למוכר וסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר ולפיכך אם נגנב או נשבר חייב מפני שהוא נושא שכר דהוי כשוכר כדילפינן בדוכתיה ואם טען שארעו אונס נשבע שבועת שומרין. ואם היתה טעות האונס במקום שאיפשר להביא עדים אם לא הביאם אינו נאמן ומשלם כדתניא סוף פרק האומנין אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ב׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם