רמב״ם - הלכות שלוחין ושותפין · פרק א׳

ספר קניין · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שלוחין ושותפין · פרק א׳

הלכה א׳

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּמְכֹר לִי קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ קְנֵה לִי הֲרֵי זֶה מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ וְעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין. וְאֵין הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים אֶלָּא בַּאֲמִירָה בִּלְבַד בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ. וְאֵין צְרִיכִין עֵדִים אֶלָּא לְגַלּוֹת הַדָּבָר אִם כָּפַר אֶחָד מֵהֶם כִּשְׁאָר כָּל הַטְּעָנוֹת:

הלכה ב׳

שָׁלִיחַ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי מְשַׁלְּחוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם טָעָה בְּכָל שֶׁהוּא בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין חוֹזֵר שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר לְתַקֵּן שְׁלִיחוּתִי שְׁדַרְתִּיךָ וְלֹא לְעַוֵּת. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַהוֹנָיָה בְּמִטַּלְטְלִין שְׁתוּת וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן הוֹנָיָה אֶלָּא בְּמוֹכֵר שֶׁלּוֹ אוֹ קוֹנֶה לְעַצְמוֹ אֲבָל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעָה בְּכֻלָּם בְּכָל שֶׁהוּא חוֹזֵר:

הלכה ג׳

נָתַן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע וְקָנָה לוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת הֲרֵי זֶה עִוֵּת וְהַשָּׁלִיחַ לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה וְחוֹזֵר וּמוֹכְרָהּ לַמְשַׁלֵּחַ בְּאַחֲרָיוּת הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָהּ בִּמְעוֹתָיו וְהָאַחֲרָיוּת עַל הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁעָשָׂהוּ שָׁלִיחַ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שְׁוֵה מֵאָה בְּדִינָר אוֹ לָקַח שְׁוֵה דִּינָר בְּמֵאָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי:

הלכה ד׳

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ מְכֹר לִי מִשָּׂדֶה שֶׁלִּי בֵּית סְאָה וּמָכַר לוֹ בֵּית סָאתַיִם הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ בֵּית סְאָה בִּלְבַד. אָמַר לוֹ מְכֹר לִי בֵּית סָאתַיִם וּמָכַר לוֹ בֵּית סְאָה הֲרֵי זֶה מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו וְלֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ. אָמַר לוֹ מְכֹר לִי שָׂדֶה לְאָדָם אֶחָד וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְכָרָהּ לִשְׁנַיִם מִמְכָּרוֹ בָּטֵל שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דְּבָרָיו. אָמַר לוֹ מְכֹר לִי שָׂדֶה וְלֹא פֵּרֵשׁ אֲפִלּוּ מָכַר לְמֵאָה מִמְכָּרוֹ קַיָּם:

הלכה ה׳

הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקַּח בָּהֶם חִטִּים אוֹ מִין מִמִּינֵי סְחוֹרָה וְלֹא לָקַח אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. נָתַן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן חִטִּים בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִסְחוֹרָה וְהָלַךְ וְלָקַח בָּהֶן שְׂעוֹרִים אִם פָּחֲתוּ דְּמֵי זֶה שֶׁלָּקַח פָּחֲתוּ לַשָּׁלִיחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה. וְאִם הוֹסִיפוּ דְּמֵיהֶן הוֹסִיפוּ לְבַעַל הַמָּעוֹת. הָיָה הַשַּׁעַר קָצוּב וְיָדוּעַ וְהוֹסִיפוּ לַשָּׁלִיחַ בַּמִּנְיָן אוֹ בַּמִּשְׁקָל אוֹ בַּמִּדָּה כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִים הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְחוֹלֵק הַתּוֹסֶפֶת הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה הַכּל לְבַעַל הַמָּעוֹת:

הלכה ו׳

מִי שֶׁהָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָמוֹן בֵּין מִשּׁוּם מִלְוֶה בֵּין מִשּׁוּם פִּקָּדוֹן אוֹ שְׂכִירוּת וְנָתַן הַמָּעוֹת בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לְבַעַל חוֹבִי אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לְהִטָּפֵל לוֹ וְלִתֵּן לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. וְאִם אָמַר לַשָּׁלִיחַ אַל תִּפְרַע חוֹב זֶה אֶלָּא בְּעֵדִים וּפְרָעוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ קַח הַשְּׁטָר וְתֵן לוֹ הַמָּעוֹת בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר חַיָּב לְשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי לְתַקֵּן שְׁלָחוֹ וְלֹא לְעַוֵּת:

הלכה ז׳

הַשּׁוֹלֵחַ מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ וְאָמַר לוֹ הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ וְהָלַךְ וְנָתַן לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים. הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר נָתַתִּי וּבַעַל חוֹב אוֹ הַפּוֹעֵל אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי. וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. הַשָּׁלִיחַ נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁנָּתַן וּבַעַל חוֹב אוֹ הַפּוֹעֵל נִשְׁבָּע [שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה] שֶׁלֹּא לָקַח וִישַׁלֵּם הַלָּה לְבַעַל חוֹב אוֹ לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁלוּחִין שְׁנַיִם אֵין עֵדוּתָן מוֹעִילָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן שֶׁהֲרֵי חַיָּבִין לְהִשָּׁבַע הֶסֵּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ מַכְחִישׁ אֶת בַּעַל חוֹב וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. אֲבָל אִם בָּא הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר נָתַתִּי כְּמָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְכֵן אִם מֵתוּ הַשְּׁלוּחִין אוֹ הָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ הַלּוֶֹה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הַשָּׁלִיחַ שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח אֶלָּא מַחֲרִים הַלּוֶֹה חֵרֶם סְתָם וּמְשַׁלֵּם הַחוֹב שֶׁעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ח׳

רְאוּבֵן שֶׁשָּׁלַח כְּתָב לְשִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ שְׁלָחֵהוּ לִי בְּיַד לֵוִי אִם רָצָה לְשַׁלְּחוֹ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן בֵּין שֶׁהָיָה מִלְוֶה בֵּין שֶׁהָיָה פִּקָּדוֹן. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ. וְאִם טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר לֹא כָּתַבְתִּי וְלֹא שָׁלַחְתִּי לְךָ יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת שֶׁכְּתַב יָדוֹ בָּא אֵלָיו וּלְפִיכָךְ שָׁלַח וְיִפָּטֵר. וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי. אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַכְּתָב כְּתַב יָדוֹ אוֹ שֶׁאֵין הַלּוֶֹה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ אוֹ אֲפִלּוּ הָיוּ כְּתוּבִין בּוֹ סִימָנִין וְאוֹתִיּוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן בְּיִחוּד אִם טָעַן רְאוּבֵן וְאָמַר לֹא שָׁלַחְתִּי כְּתָב וַאֲחֵרִים רִמּוּ בּוֹ שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ וּמְשַׁלֵּם לִרְאוּבֵן אַחַר שֶׁיַּחֲרִים עַל מִי שֶׁשָּׁלַח כְּתָב זֶה מִדַּעְתּוֹ וְלֹא יוֹדֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטּל כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין:

הלכה ט׳

לֵוִי שֶׁבָּא בִּשְׁלִיחוּת רְאוּבֵן וְלָקַח חֲמִשִּׁים מִשִּׁמְעוֹן. וּבָא רְאוּבֵן וְאָמַר לֹא שְׁלַחְתִּיו לִקַּח אֶלָּא עֶשְׂרִים וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא. הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ לְהָבִיא אֶלָּא עֶשְׂרִים וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא לוֹ כְּדִין כָּל מוֹדֶה מִקְצָת. וְלֵוִי נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהַחֲמִשִּׁים שֶׁנָּתַתָּ לִי נָתַתִּי לִרְאוּבֵן וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ אִם הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה · הלכות שלוחין ושותפין פרק א׳

א׳

האומר לשליח צא ומכור לי קרקע וכו'. בריש האיש מקדש (קידושין דף מ״א ע״ב) אמרינן ששלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה וילפינן לה מקדושין וגירושין ואתיא מבינייא: ואין העושה שליח צריך קנין. נתבאר בסוף פ"ה מהלכות מכירה: ולא עדים וכו' ואין צריכים עדים וכו'. בקידושין פרק האומר (דף ס"ה ע"ב) מעובדא דמר זוטרא ורב אחא סבא דאמר להו רב אשי לא איברי סהדי אלא לשקרי שמעינן דבכל מידי דממון היכא דשניהם מודים שכך עבד לא בעינן עדים:

ב׳

שליח שעבר על דברי משלחו וכו'. זה פשוט ומתבאר בסמוך בבא דהאומר לשלוחו מכור לו משדה שלי בית סאה ובכמה מקומות בגמרא אמרו מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי: וכן אם טעה בכל שהוא וכו'. בכתובות פרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צ״ט ע״ב) דאמרו ליה לרב נחמן אע״ג דטעה שליח [ממכרו קיים] א״ל טעה שליח לא קאמינא והא אמר מר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובהאיש מקדש גבי הא דאמר ר״נ האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא היכא דלא שוי שליח אבל שוי שליח א״ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

ג׳

נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וכו'. מעשה בבתרא בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס״ט ע״ב) ופירש שלא באחריות שפירש בשטר שאין לו עליו אחריות דאילו בסתם הא קי״ל אחריות ט״ס הוא וכמ״ש רבינו פי״ט מהלכות מכירה. וא״ת אם זה השליח כשקנה הקרקע פירש שקונהו למשלח למה נחייב השליח לקיים המקח נימא ביטול מקח כמו כשנתאנה שאין מחייבין לשליח ואם לא פירש שקונה אותו למשלח אלא קנה סתם והוה ליה כקונה לעצמו למה נחייב המשלח המוכר שיקבלנה נימא ליה אתה קנית לעצמך ומדברי רבינו פ״ב נראה שמעשה זה בסתם היה וכמ״ש שם דאילו הודיעו דלמשלח קונהו היה המקח בטל וקשה א״כ למה נחייב המשלח לקבלה כמ״ש. והר״ן בפרק האיש מקדש תירץ דאה״נ דאין כופין למשלח ויכול לומר לו תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ויותר הייתי רוצה באחריות מוכר מאחריותך אלא אם הוא חפץ בקרקע יקבל השליח עליו אחריות, ולי נראה דאה״נ דמחייבין למשלח לקבלה כשיקבל עליו השליח אחריות מפני שהרי קנאה במעות המשלח ואין כאן אונאה לגבי המשלח שה״ז יקבל עליו אחריות ונראה שזו כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותן במעותיו ובפ״ז מהלכות מכירה נראה כן. והראב״ד כתב על דברי רבינו באמת כך הוא דרך הגמ' וכו': לפיכך אם וכו'. זה פשוט דכל דבר שבממון תנאו קיים:

ד׳

האומר לשלוחו וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ"ט) איבעיא להו א"ל (פירוש לשלוחו) זבין לי ליתכא ואזיל וזבין ליה כורא מאי ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו הוא [וליתכא מיהא קני] כי תבעי לך דא"ל זיל זבין כורא ואזל וזבין ליתכא מאי כלומר ומשכח לזבוני האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא דאי לאו הכי פשיטא דמעביר על דבריו הוי ושקלי וטרו בגמ' למפשטה וכתב הרי"ף וסוגיין דמעביר על דבריו הוי כלומר ולא קנה ובלאו הכי כיון דבעיא לא איפשיט להדיא אית לן לאוקומי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדילמא מעביר על דבריו הוי והיינו בבעיא בתרייתא אבל בקמייתא נקטינן כא"ד דפשטי' דמוסיף על דבריו הוי וקנה ודע שהנוסחא של ספרי רבינו שבידינו משובשת וכך צריך לגרוס בבבא השנית ולא קנה הלוקח וכך היא בספרים מדוייקים וכתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונת שאין השליח יכול לקנות אפילו באותם דמים שהרשוהו בעלים למכור לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא ביד הבעלים וכ"כ הטור וכ"כ מגיד משנה פי"ז מהלכות אישות: אמר לו מכור לי שדה וכו'. שם פשיטא אמר לחד [קפידא] כלומר ואי זבין לתרי לא הוי זביניה זביני זו גירסת הרי"ף והיא גירסת רבינו ופירש הרמב"ן דאפילו מכר לשניהם בשטר אחד דליכא למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי הוי קפידא משום אפושי בעלי דינין: אמר לו מכור לי שדה וכו' שם סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו לאחד ואפי' לשנים לאחד ואפילו למאה אקלע ר"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל כה"ג מאי א"ל לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה והו"ל רב הונא יחיד ולית הלכתא כוותיה ועוד דהא קיימא לן דהלכתא כר"נ בדיני וא"ת לפי גירסת הרי"ף ורבינו כי אמרו סתמא מאי היינו שא"ל צא מכור שדה שלי ולא הזכיר לו לא אחד ולא שנים וא"כ היאך אמר רב הונא לאחד ולא לשנים וכן בני פלוגתיה אמרו לאחד ואפילו לשנים דמשמע שהזכיר בדבריו למכור לאחד וי"ל דה"פ לאחד ולא לשנים כלומר כשאמר לו למכור דעתו וכוונתו למכור לאחד ולא לשנים ודפליגי עליה סברי שכוונתו שימכור כאשר ימצא בין לאחד בין לשנים בין למאה:

ה׳

הנותן מעות לשלוחו וכו'. ירושלמי פרק איזהו נשך (דף י' ע"ב) הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ולמד משם רבינו דין השליח וקשה למה לא כתב רבינו סוף הירושלמי שאומר ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו וי"ל שדין זה לא שייך בדיני שליח אלא בדיני מקח וממכר וכבר נתבאר בדבריו פ"ו מהלכות מכירה: נתן לו מעות ליקח בהם חטים וכו' כך העלה הרי"ף בקמא פרק הגוזל עצים דאם פחתו פחתו לשליח מפני שהוא משנה ואם הותירו הותירו לבעל המעות: היה השער קצוב וכו'. כתובות פרק אלמנה (דף צ"ח) כאן שנה רבי פירוש במתניתין הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר [*גירסתנו הפוכה ר"י דברייתא קמייתא חולקין ובשניה הכל לבעל המעות:] הכל לבעל המעות והתניא רבי יוסי אומר חולקין אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה כלומר ומתני' בדבר שאין לו קצבה ופירש"י שיש לו קצבה כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה [אם הוסיפו אחת יתירה] חולקין דמתנה הואי י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל המעות ניתנה אבל דבר שאין לו קצבה [כגון] חלוק וטלית וירק הנמכרים באומד פעמים מוותרים למכור בזול פעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא מכר אבל הרי"ף כתב ולמה חולקין השליח ובעה"ב הואיל ובאת לשליח הנאה ע"י בעל הבית חולק עמו נראה שאפילו נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו ולזה נוטים דברי רבינו וכתבו התוספות דמי שמינה את חבירו לקבל מעותיו מן העכו"ם וטעה העכו"ם ונתן לו יותר שהכל לשליח ואע"פ שטעה העכו"ם מעצמו ור"ת חולק בדבר ונ"ל דלדעת הרב אלפסי ורבינו שהטעם משום דכיון שבאת לשליח הנאה ע"י בעל הבית חולקין הוא הדין דה"נ חולקים וכתבו עוד שאם מסר ישראל לחבירו מאתים לשלם לעכו"ם והטעה העכו"ם ולא שלם אלא מאה דאז ודאי המעות כל שעה ברשות המשלח:

ו׳

מי שהיה חייב לחבירו ממון בין משום וכו'. כן העלה הרב אלפסי ז"ל בכתובות פרק הכותב: וכן אם היה החוב בשטר וכו'. שם פרק הכותב (כתובות דף פ״ה) בגמרא עובדא ואמרו לענין שלומי שליח מאי ואסיקנא דבין א״ל שקול שטרא והב זוזי או הב זוזי ושקול שטרא משלם והטעם דכיון שפרעון המעות תלויים בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא לתת לו המעות בלא שיתן לו השטר אבל כשלא הזכיר לו שטר לא בתחלה ולא בסוף נראה שאינו חושש אע״פ שישאר השטר בידו:

ז׳

השולח מעות שבידו ביד שלוחו וכו'. פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ג) אמר רבא אמר ר״נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כלומר אם אמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הם אומרים נתננו והוא אומר לא נטלתי מגו דיכלי למימר ליה אהדרינהו ללוה יכלי למימר ליה פרענוהו למלוה ואסיקנא דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת כלומר דאי הוו אמרי אהדרונהו ללוה אז בעו לאשתבועי שבועת היסת כי אמרי פרענוהו למלוה מיחייבי נמי שבועת היסת דפרעינהו למלוה ולא מיקבלא עדותן דנוגעין בעדותן הן ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה כלומר דה״ל כדין חנוני על פנקסו המפורש במשנת כל הנשבעין שכתב רבינו פרק י״ו מהלכות מלוה ולוה מיהו לאו בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלים שהרי הוא נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחין אינה שבועת המשנה ששבועת המשנה אינה אלא בנשבעין ונוטלין אלא שבועת היסת כשבועת החנוני וזה דעת רבינו שכתב השליח נשבע היסת שנתן ובע״ח והפועל נשבע שלא לקח הרי שבשבועת המלוה לא הזכיר היסת אלא ודאי נשבע שבועת המשנה ולא ידעתי מניין לו להר״ן ז״ל שכתב שדעת רבינו שהמלוה נשבע שבועת היסת ותמה עליו ואולי נוסחא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב״ח או הפועל נשבע שבועת התורה: כתב מהרי"ק בשורש ק"כ על מ"ש רבינו שאין הלה יכול להשבע היסת מפני שאין כאן מי שטען בודאי שלקח אפשר לומר דדוקא בכה"ג שאין הב"ח מודה בשום פרעון אבל היכא שמודה בפרעון אלא שטוען שמצד אחר היה חייב לו חייב לישבע היסת: בד"א בשהיה השליח מכחיש וכו' אבל אם בא השליח וכו'. כלומר משום דאין נשבעין היסת אלא בטענת ברי ואע"פ שכשהשליח מכחיש לבעל חוב נשבע היסת וב"ח אינו טוען ברי שלא פרעו שאני התם שהמלוה טוען ברי שלא קבלם אבל היכא שהמלוה ליתיה קמן דנשייליה אין כאן אלא טענת ספק ואין משביעין עליה: וכן אם מתו השלוחין או הלכו להן וכו' משום דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא מאן דמכחיש ליה ואינו יכול להשביעו אפילו שבועת היסת:

ח׳

ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה וכו'. כך כתב הרב אלפסי ז"ל פ' הגוזל עצים היכא דשדר [ליה לחבריה] כתבא ואמר ליה ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי [בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה] לא מיחייב באחריותו דהכי נהגו האידנא תגרי וכתב הטור ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם ובעל התרומות כתב וז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע דס"ל שצריך לייחד לו שליח בפירוש עכ"ל ונוסחא דידן בהרי"ף ז"ל שדרינהו לי בהדי פלניא וכך הם דברי רבינו. כתב הרא"ש לא ידענא למה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם הוא מודה שהוא כתב ידו ואפילו רבה דאמר דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח בכה"ג מודה עכ"ל ונראה שכך הוא דעת רבינו שסתם דבריו ולא תלה הדבר במנהג וכתב עוד הרי"ף וה"מ מדעתיה דלוה או נפקד אבל בעל כרחיה לא וזהו שכתב רבינו אם רצה לשלחו: ואם טען המלוה ואמר לא וכו'. משום שאומר לו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך שנתתיו לשלוחך לפיכך נשבע היסת ונפטר: אפילו היו כתובים בו סימנים לא וכו'. פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק״ד) א״ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני פירוש סימנין וצורות שביניהם ור' יוחנן אמר משלחין ופסק הרי״ף כשמואל: שמעון חייב באחריותו וכו'. נ"ל הטעם לפי שכיון שאינו יודע שהיה כתב ידו הוה ליה כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שחייב: ויש מי שהורה וכו'. נראה לי הטעם לפי שאפשר שכתב ולאו אדעתיה ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דלידוק כמו שאמרו בהכותב גבי פוגמת כתובתה דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק:

ט׳

לוי שבא בשליחות ראובן וכו'. באמת פשט לשון זה שכתב ראובן נשבע וכו' כדין כל מודה מקצת קשה שמודה מקצת הטענה נשבע ולא משלם וזה נשבע ונוטל והטור כתב מפני קושיא זו שאינו מבין דברי רבינו ונראה לי ליישב דברי רבינו דלצדדין קתני דכי קתני לוי שבא בשליחות ראובן ולקח נ' משמעון היינו ששלח ראובן לומר לשמעון שילוה לו כ' דינרים וישלחם לו ביד לוי ושמעון אומר נ' היו וראובן אומר לא היו אלא כ' הרי ראובן נשבע שבועה דאורייתא שלא היו אלא כ' כדין כל מודה מקצת שהוא נשבע ולא משלם ולוי נשבע היסת ונפטר זהו כששלח ראובן ללוות משמעון אותם המעות אבל אם לא שלח ראובן אלא לגבות חובו משמעון ישלם שמעון מביתו שהרי ראובן אומר ודאי לא פרעתני שמאחר שלא מניתיו שליח להביא אלא כ' מה שנתת לו יותר לא בשליחותי נתת לו [וא"כ לא הוי כהגיע לידי וגם הוא לא הביאם לי] ושמעון אומר שמא עשיתו שליח להביא כל החוב והוה ליה כאומר שמא פרעתיך הילכך ישלם שמעון לראובן כל חובו אחר שישבע ראובן שלא קיבל אלא כ' ולא חשש רבינו לכתוב שישבע ראובן לפי שסמך לו על מ"ש בפרק זה דבשליח אומר נתתי וב"ח אומר לא לקחתי שישבע הב"ח שלא לקח וישלם לו הלה חובו ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב וישלם שמעון מביתו אם חייב לראובן משמע דעד השתא מיירי בשאינו חייב לראובן:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

מלאכת שלמה · הלכות שלוחין ושותפין פרק א׳

א׳

האומר לשלוחו וכו'. יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי. והנה בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש"י והתוס' והרשב"א והר"ן והרא"ש והטור ז"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ"ק הוא בהיפך זה וס"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ"ז הקשו למרן ז"ל דבאה"ע סי' ק"ג פסק כוותיה ואילו בחו"מ סי' קפ"ה פסק כהרשב"א וסיעתיה יעו"ש ועיין מ"ש מוהר"י כולי ז"ל בפ"א מהל' שלוחין בדעת הרמב"ם ז"ל ובמ"ש ישב ג"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו"ש. עוד כתב הרב מחנה אפרים וז"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה"ג כתב מרן ז"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה. עוד כתב הרב שם וז"ל ולענ"ד היה נראה דאין ראיה מפרש"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר"ן ז"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א"כ ה"ה כאן וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל"כ תיקשה להר"ן ז"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ"ש הרב והר"ן כתב כיון להרב נמוק"י ז"ל מ"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר"ן ז"ל ג"כ ס"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ"ק שם דף פ"ח יעו"ש אלא ודאי דצ"ל כמ"ש. ומה שהקשה להרא"ש ז"ל מ"ש בפ' אלו מציאות למ"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ"ט ז"ל חלק א' סי' צ"ג מה שתירץ לזה. עוד כתב וז"ל אמנם נראה לענ"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה"ג ע"כ. ולענ"ד קשה לי מ"ש מהרשד"ם ז"ל בסי' שכ"ה וז"ל דה"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי"ב ז"ל בסי' קכ"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ"מ דעתו ז"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ"ט ז"ל בחלק א' סי' צ"ג וקכ"ז יעו"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ"ד דקנה יעו"ש ומ"מ נראה לענ"ד דבנדון דידן לכו"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ"ל ז"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ק"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות שלוחין ושותפין פרק א׳

ג׳

נתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנה לו שלא באחריות הרי זה עוות והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וחוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו והאחריות על השליח, וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אם התנה עליו שעשהו שליח בין לתקן בין לעוות אפי' מכר לו שוה מאה בדינר או לקח שוה דינר בק' אינו יכול לחזור בו וחייב המשלח ליתן לו כפי התנאי. השגת הראב"ד נתן מעות לשלוחו וכו', א"א באמת כן הוא דרך הגמ' אלא שיקשה לי כיון שאנו אומרים כל שינוי שהשליח משנה לעיוות מקחו וממכרו בטל בכל שהוא למה חייבו ר"נ לאותו שליח לקנותו לעצמו שלא באחריות ולחזור הוא למכרו למשלח באחריות יהיה מקחו בטל, הואיל וטעה בשליחותו, ונ"ל כל מה דאמרינן דעיוות משהו בשליח מבטל המעשה ה"מ בזמן שהמשלח רוצה לבטל המעשה אבל המשלח ההוא רוצה היה המקח ורוצה שיתקן לו השליח את העיוות וחייבו ר"נ וכן הדין לכל שליחות, ובעל החבור הזה חילק בין שליח שהודיע שהוא שליח לשליח שעושה סתם ולדבריו מעשה דר"נ אפשר סתם היה עכ"ל. כתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם דמיירי בשקנה סתם והו"ל כקונה לעצמו, א"כ למה נחייב להמשלח לקבל המכירה, והביא דהר"נ בפ' האיש מקדש כתב דאה"נ דאין כופין למשלח לקבל דיאמר יותר הייתי רוצה באחריות מוכר מאחריותך אלא אם הוא חפץ בקרקע יקבל השליח אחריות ומשמע לכאורה דכונתם אם שלחו לקנות ממוכר ידוע דאם שלחו לקנות בסתם לא שייך טענה זו, אבל בגמ' וכן ברמב"ם לא הוזכר אלא ששלחו לקנות קרקע ולא הוזכר מוכר ידוע, ואולי כונתם דסתם מוכר קרקע יש לו עוד נכסים וזה השליח משכחת לה דאין לו שום נכסים, - וכתב הכ"מ ע"ז וז"ל ולי נראה דאה"נ דמחייבינן למשלח לקבלה שהרי קנאה במעות המשלח ואין כאן אונאה לגבי המשלח שהרי השליח יקבל אחריות, ונראה שזו כוונת רבינו שכתב חוזר ומוכרה למשלח באחריות הואיל וקנה אותה במעותיו, ובפ"ז מה' מכירה נראה כן עכ"ד הכ"מ, וכתב ע"ז הלח"מ דלא ראה שום ראיה מפ"ז מה' מכירה לד' הכ"מ, ודעתו דגם הרמב"ם סובר כדברי הר"נ דדוקא כשרוצה המוכר לקבל המכר. ונראה דדברי הכ"מ נכונים ומקודם אנו צריכים לבאר עיקר חילוקו של הרמב"ם שמפורש כן בדבריו בפ"ב הל' ד' לחלק בין קנה ומכר השליח בסתם ובין הודיע שהוא קונה ומוכר בשליחות, וקשה דמה מהני שלא הודיע כיון שאנו יודעים שהוא שליח והדבר שמכר אינו שלו, וכן כשקנה בכסף של המשלח אין הכסף שלו ומה מהני כששינה מדעת המשלח דאין לומר דהוי כמו שגזל ונעשה ברשותו דזה אינו דשינוי רשות בלא יאוש לא מהני והמשלח הא לא ידע ששינה השליח ולא נתייאש, ונראה דטעמא דמילתא עפ"מ דאמרינן בגיטין דף ס"ד דשליש אומר לגירושין השליש נאמן משום דהימניה, ולכן אמרינן דכיון שמסר המשלח להשליח הכסף או החפץ ועשה אותו לבעלים שיוכל לקנות בהכסף או למכור החפץ על דעתו, ורק שהוא יש לו דין עם השליח אם עבר על דבריו, ואף דאכתי אינו מיושב בהך כללא דשליש דהתם לא מצינו אלא כשאין עדים למפקיד שהשליש משקר, מ"מ יש לומר דהכא שאני דכיון שמסר להשליח דבר שיוכל לגרום היזק להמוכר או להקונה שיסמוך על השליח וימכור או יקנה ממנו ואח"כ יתברר דהקנין אינו קיים ויפסיד לוקח או מוכר אחר לכן אמרינן דכשמסר להשליח מסר לו על דעתו שלא יהיה לו דו"ד על מי שימכור לו או יקנה ממנו. ועכשיו מבוארים דברי הכ"מ דבדברי הרמב"ם כאן שסתם דבריו מוכח דאפי' אין המשלח רוצה הקנין קיים על כרחו דאף דאמרינן דבינו לבין השליח יש לו דו"ד ויכול לטעון לתקוני שדרתיך ולא לעוות אבל אין זה לבטל המכירה דהא השליח לא קנה אותו ואפי' אם היה רוצה לשנות ולקנות לעצמו ג"כ לא אהני מעשיו, כיון דהכסף אינו שלו וזה מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ז מה' מכירה הל' י"ב ולזה רמז הכ"מ שכתב שם הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו מלוה הרי קנה לעצמו, וכתב ע"ז הרמב"ם שאין זה דין אמת אלא המקח של משלח והיינו דאפי' רצה לשנות לא מהני מעשיו, ואף דהתם מיירי שהמשלח רוצה בהמקח מ"מ שמעינן מהתם דלא מהני מה שהשליח רוצה לשנות, וא"כ גם כאן אם היינו אומרים שמצד המשלח לא נתקיים המקח היה צריך המקח להתבטל דהא א"א שנעמיד המקח בעד השליח דכיון שלא קנה הכסף איך יקנה הדבר הנמכר בהכסף, ולכן ע"כ שהמקח קיים גם מצד המשלח דעל דעת זה מסר לו הכסף, אלא שהשליח צריך לתקן מה שקלקל ולקבל אחריות שלא יהיה להמשלח היזק ע"י זה שיקנה שלא באחריות. ולפי"ז מבואר דאם היינו אומרים דכשקנה בסתם לא נתקיים המקח בעד המשלח אלא דכיון דאין להמוכר דו"ד עם המשלח נתקיים המקח בעד השליח, וכמש"כ הכ"מ בתחלת דבריו דהוי כמו שקנה השליח לעצמו, א"כ יכול גם עכשיו המשלח לומר איני רוצה באחריותך, ומכיון שהמוכר לא יקבל אחריות איני רוצה בהמקח כלל, אבל זהו אם עיקר המכירה לא נתקיימה בעד המשלח, אבל כיון שאנו אומרים דבמה שנתן המשלח המעות להשליח נתן לו זכות לעשות כמו שירצה, אלא שהדין בינו לבין השליח משום דאומר לו לתקוני שדרתיך, וא"כ הוא צריך לבוא אליו בדין מזיק כיון שלא יוכל לבטל עיקר נתינת הכסף להמוכר, ולבוא בטענת מזיק צריך שתהא טענה מבוררה ולמה יוכל לטעון שישלם השליח הכסף כיון שהשליח מקבל אחריות שישלם לו בעת שיטרפו ממנו, ולכן שפיר כתב הכ"מ בדעת הרמב"ם דאפי' אין המשלח רוצה אין השליח חייב לשלם לו אלא לקבל אחריות. אכן צריך ליישב דלפי"מ שמפרש הראב"ד וכן הכ"מ בדעת הרמב"ם דהל' זו מיירי בשקנה שליח בסתם ולא הודיע שהוא שליח קשה דהא בהל' ב' כתב שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום, וכן אם טעה בכ"ש בין בקרקע בין במטלטלין חוזר, שהרי הוא אומר לתקן שליחותי שדרתיך ולא לעוות ולא אמרו שההונייה במטלטלין שתות והעבדים והשטרות והקרקעות אין בהם הונייה אלא במוכר שלו או קנה לעצמו, אבל שליח שטעה בכולם בכ"ש חוזר, ומוכח מדבריו דהשליח חוזר בעיקר המקח ועיקר המקח לא נתקיים, וזהו מד' הגמ' בפ"ב דקדושין כמו שהביא הכ"מ ושכתב בפ"ב הל' ד' דזה קאי היכי שהודיע בעת המקח שהוא שליח, וא"כ כשכתב הרמב"ם אח"כ הל' זו היה לו לפרש דזהו אם לא הודיע שהוא שליח. ונראה דלפי"מ שבארנו גם כשלא הודיע שהוא שליח אפשר שיתבטל המקח והוא כשעשה שליח למכור קרקע שלו דאז לא אהני מעשיו של השליח כלום אם עבר על דעת משלחו וזהו שדייק הרמב"ם בפ"ב הל' ד' וכתב השליח שקנה או שמכר והודיע שהוא שליח בדבר זה לפלוני אע"פ שמשך או שהמשיך, ונמצא שעבר על דעת המשלח בטל המקח ומחזיר, ואם לא הודיע שהוא שליח וקנה המקח ויהיה הדין בינו ובין זה ששלחו, וקשה כיון דבפ"א כתב דינא דשליח שעבר על דעת משלחו בין בקרקע בין במטלטלין למה כתב כאן דוקא במטלטלין, וכתב אע"פ שמשך או שהמשיך, ולפי דברינו מבואר דבקרקע אין הדין כן לגבי מכירה ודוקא במטלטלין שמסרם להשליח למכור ומעשיו קיימין לגבי הקונה וכמו שבארנו. ובזה מיושב דאין כאן סתירה מהל' ב' להל' ג' דעיקר דינא שבהל' ב' דשליח שטעה בכ"ש חוזר משכחת לה גם במכר בסתם אם היה שליח למכור קרקע, ואף שכתב הרמב"ם ולא אמרו שההונייה במטלטלין שתות וכו' אלא במוכר שלו או קונה לעצמו, הרי שהזכיר גם קונה מ"מ בעיקר דינא דשליח לא הזכיר מפורש דמיירי גם בקונה, אלא דבאמת גם בקונה כן הוא היכי שפירש שהוא שליח דמקחו בטל גם לגבי המוכר, ומכיון שבעיקר הדין כבר ביאר בפ"ב דהיכי שקנה ומכר בסתם היכי שיש לו כח לזה לא נתבטל הקנין והיכי שפירש שהוא שליח מתבטל הקנין, כתב הל' זו כמו שהוא בגמ' כיון דאינו סותר למה שכתב בהל' ב' וכנ"ל. אלא דצריך עוד לבאר לשון הגמ' והרמב"ם לפי פירושו של הראב"ד בדעתו, דהרא"ש כתב דמשמע מלשון הגמ' דאמר למוכר שהוא קונה לאשה פלונית מדקאמר אזל זבן לה, ועוד מדקאמר זיל זבנה מיניה שלא באחריות ואם איתא שלא פירש שקנאו לאשה מה היה צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאה בסתם לעצמו קנאה, ולכן כתב הרא"ש מן הדין המכר נתבטל אלא דמיירי שאין ביד השליח להחזיר המעות, וכונתו דהמוכר כבר אכל המעות ולכן צריך לקבל עליו אחריות, והר"ן בפ"ב דקדושין כתב דמיירי שהשליח לקח סתם ואין למוכר דו"ד אלא עמו, ואע"פ שאומר עכשיו שלצורך האשה קנאה אין למוכר בכך כלום, והנה לפי"מ שנתבאר מפרש הרמב"ם כפי' הר"ן, אבל מה שדייק הרא"ש קשה טובא איברא דהב"ח כתב דמש"כ הרמב"ם והשליח לוקח אותה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה אין הכונה שיקח אותה מן המוכר, ומיירי בלקח סתם דהשתא לוקחה לעצמו שלא באחריות כמו שעשה וא"צ קניה אחרת עכ"ד אבל לפימש"כ למעלה לבאר כדברי הכ"מ אפי' בלקח בסתם ג"כ לא נקנה המקח בעד השליח, דא"כ היה יכול המשלח לתבוע המעות ולומר איני רוצה באחריות שלך אם שלחו לקנות ממוכר מיוחד, ובאמת לשון הרמב"ם ג"כ אינו מדוייק כדברי הב"ח דלדבריו מה שכתב והשליח לוקח אותה לעצמו אינו שלוקח מן המוכר אלא שתשאר להלוקח כמו שעשה, ואינו מכוון לשון לוקח לעצמו, ובפרט דלשון הגמ' זיל זבנה ודאי לא משמע כן. ונראה לפרש לדעת הרמב"ם דבאמת קנה בפי' מהמוכר בשביל האשה ובכה"ג כוונת הרמב"ם שכתב וקנה לו, אבל זה אינו מכריח לומר דאמר להמוכר שהוא שליח, וכשבא ראובן לשמעון ואומר מכור לי קרקע בשביל לוי וגמרו על המקח ונתן לו המעות אין לשמעון עם לוי כלום, כיון דלא אמר לו בפי' שהוא עושה בשליחות לוי אינו בזה בדין שליח ואפשר קונה במעותיו עבור לוי ובהכי מיירי הגמ' והרמב"ם שלא הוזכר שאמר שהוא שליח, אבל אמר שקונה בעד האשה, ואפי' לפי"מ שבארנו בפ"א מה' מכירה הל' ו' דדעת הרמב"ם דבכסף לא מהני קנין מדין עבד כנעני, מ"מ הא מפורש דבדין ק"ס מהני ובפרט דכבר כתב שטר על שמה, וזהו שאמר ר"נ זיל זבניה דצריך הלוקח לעשות שטר קנין חדש מהמוכר בשביל עצמו ואף דע"פ דין אין כופין להמוכר לכתוב שטר חדש כמבואר בפ"ב הל' ה' מ"מ אמר לו זיל זבניה שיפייס להמוכר שיכתוב לו שטר חדש. אמנם לפי"מ שבארנו יקשה דא"כ איך אמרינן להשליח שיקנה מהמוכר בשביל עצמו ויחזור וימכור להמשלח כיון שבפי' קנה מתחלה בעד המשלח וכבר קנה המשלח א"כ כבר לא יוכל המוכר למכור להשליח, ובפרט לפימש"כ למעלה דאפי' קנה השליח בסתם ע"כ נעשה המכירה בשביל המשלח כיון שהמעות שלו, ונראה דכל זה שכתבנו הוא כשהמוכר אינו רוצה לבטל המקח בעד המשלח, אבל אם שניהם רוצים היינו המשלח והמוכר לבטל המכירה הא אין המשלח קונה בע"כ דבמה שנתן המעות להשליח הא אין להמוכר טענה אלא ע"ז שלא יחזיר המעות, וע"כ זכה המוכר בהמעות בשביל קנינו של המשלח להשדה, אבל מ"מ בע"כ לא יוכל המשלח לזכות בהשדה, ולכן מדעת שניהם אפשר שתתבטל מכירת הקרקע והמוכר יכול למכור להשליח והוא פשוט.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק א׳

ב׳

שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום כו'. בכמה מקומות מבואר דמצי א"ל לתקוני שדרתיך וכו'. וכתב מהרימ"ט ח"מ סימן פ"א בשם הרב מהר"י קולון ז"ל שורש קי"ב שאין אומרים הלך אחר לשון התנאי דוקא עד שלא נלמוד ממנו לחייב המתנה כי אם באותו התנאי שהוזכר דוקא כו' ולכאורה יקשה עליו מכל הני מילי שהבאתי דלא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא קפידא הוי אע"פ שלא יקשה עליו זה יותר וכו' יע"ש והכי אמרינן בפרק הספינה (דף ע"ו) ועיין במ"ש הטור סימן קצ"ז דמשמע מדבריו דלא אמרינן קפידא אלא דוקא היכא דלא הוי למעליותא אבל היכא דשינה למעליותא אמרינן מראה מקום הוא לו. ועיין במ"ש מרן הב"י סימן ס"א בשם ר' ירוחם ז"ל. שליח ששינה חייב באונסין אף שלא היה השינוי סיבת האונס ואף דגבי שומר קי"ל דתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מ"מ שליח שאני כ"כ הרב ל"ר סימן ק"פ ועיין בתשובת המבי"ט סימן קע"ט שנראה שחולק בזה וכ"כ הרב ש"ך סימן קפ"ג ס"ק ט'. וראיתי למרן בתשובה כ"י שהביא סברת המבי"ט והרבה בראיות לסתור דבריו ועיין בתשובת הר"ן סימן פ' ועיין מהרש"ך ח"ג סימן ס"ד וס"ה וס"ו ותראה איך הרש"ך ומהר"א מונסון ס"ל דשליח חייב באונסין אף שלא בא האונס מחמת השינוי ומהר"ש גאביזון ז"ל ס"ל דאינו חייב באונסין יעו"ש שהאריכו בדין זה ועיין בתשובת מהר"י הלוי סימן ע"ו ועיין במ"ש מרן סימן קע"ו סל"ד ובמה שרמזתי שם ודוק. (*א"ה תמצאנו בפ"ד מהלכות אלו דין ד' יע"ש):

ה׳

הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים כו'. בפרק הגוזל עצים ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים ולקח מהם שעורים שעורים ולקח מהם חטים תניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ והא רבי יהודה הא ר"מ דאמר שינוי קונה ומש"ה אם הותירו הותירו לו והא ר"י דאמר שינוי אינו קונה ומש"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואף דשינוי אינו קונה אפ"ה אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותי שדריה מתקיף לה ר"א ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ אלא במידי דחזי ליה לגופיה אבל לסחורה לא אמר דשינוי קונה אלא אר"א הא והא ר"מ ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה דכל מידי דלגופיה קפיד ושינוי קונה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיירי לסחורה ובכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש"ה כי הותירו לאו שינויא הוא. והנה כפי סברת ר"א דר"מ לא מיירי אלא במידי דחזי ליה לגופיה א"כ ר"י דפליג הוא אף במידי דחזי ליה לגופיה. אך יש להסתפק אליבא דר"א לר"י היכא דשינה מה יאמר אם יאמר דאם הותירו הותירו לו או אם יאמר דהותירו לאמצע ואפשר דאף אליבא דר"י דאית ליה דשינוי אינו קונה מ"מ מודה דבמידי דחזי לגופיה איכא קפידא ונתבטל השליחות וכיון דנתבטל השליחות לא שייך לומר אם הותירו הותירו לאמצע דכיון דשינה מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וכסברת בני מערבא. אלא דלפ"ז קשה לר"א דהוה ליה למימר הא והא ר"מ ור' יהודה וברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו מיירי לאכילה ואף לר"י דקאמר שינוי אינו קונה מ"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו וברייתא דקתני הותירו לאמצע מיירי לסחורה וא"כ לא הוי שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש"ה אם הותירו הותירו לאמצע ואפשר לומר דר"א מודה לר"י דלמאן דאית ליה דשינוי אינו קונה אף שנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לאמצע ומש"ה לא מצי לאוקמי כולהו כר' יהודה דכיון דשינוי אינו קונה אמאי קתני אם הותירו הותירו לו ומש"ה אוקי לכולהו כר"מ ולפ"ז ל"פ ר"א עליה דר"י אלא בחדא דאית ליה דבמידי דסחורה לא חשיב שינוי אם שינה לכ"ע וא"כ אף לר"מ דשינוי קונה במידי דסחורה השכר לאמצע דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכ"ש לר' יהודה דאפילו דנימא דחשיב שינוי מ"מ השכר לאמצע דשינוי אינו קונה. הכלל העולה דלפי הפירוש הראשון ר"א פליג עליה דר"י בתרתי חדא דלר"י אליבא דמ"ד שינוי אינו קונה אף דהוי שינוי ונתבטל השליחות השכר לאמצע ולר"א כל ששינה אף למ"ד שינוי אינו קונה אין השכר לאמצע כיון דנתבטל השליחות וזאת שנית דלר"י במידי דסחורה נמי חשיב שינוי אם שינה ופליג ר"מ ורבי יהודה אם שינוי קונה או לא ולר"א במידי דסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה. ולפי הפירוש השני ל"פ ר"א עליה דר"י אלא בחדא דמודה ר"א דאליבא דמ"ד דשינוי אינו קונה אם שינה אף דחשיב שינוי כגון באכילה השכר לאמצע ול"פ אלא אליבא דר"מ דלר"י אף לסחורה ס"ל דלר"מ חשיב שינוי וקונה ולר"א אליבא דר"מ דלסחורה לא חשיב שינוי. ומיהו ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע מיתוקם אליבא דר"מ במילתא דסחורה משום דלא חשיב שינוי ואליבא דר' יהודה אף במילתא דאכילה משום דשינוי אינו קונה. אך ברייתא דקתני אם הותירו הותירו לו לא מיתוקמא כי אם כר"מ דאית ליה שינוי קונה דלר' יהודה כיון דשינוי אינו קונה לעולם אם הותירו הותירו לאמצע: ודע דלר"י בין לאכילה בין לסחורה אם שינה חשיב שינוי ולר"מ שינוי קונה אף לסחורה ולר' יהודה שינוי אינו קונה אף לאכילה וזה פשוט מדקאמר הא ר"מ והא רבי יהודה ולא קאמר או כולהו כר"מ או כולהו כרבי יהודה. ובגמרא מחכו עלה במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות ע"כ כלומר בשלמא לר"א דס"ל דכל לסחורה לאו משנה הוא דבכל דהו ניחא ליה ניחא דמש"ה השכר לאמצע משום דשליחותיה דבעל המעות קא עביד וקני בעל המעות מחצית השכר אבל לר"י דחשיב שינוי נהי דשינוי אינו קונה לר' יהודה מ"מ מהיכן זכה בעל המעות במחצית השכר שהרי נתבטלה השליחות ובעל החטים לא נתכוון להקנות לבעל המעות. והתוספות צדדו בסברת בני מערבא וכתבו אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה איכא למיפרך נמי לר"א אמאי לא אוקי נמי הא והא כר' יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולאו שליחותיה קא עביד הלכך לא קני להו בעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קא קפיד ושליחותיה קא עביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הוא לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהא כי מוקמינן לה כר"מ להך ברייתא ומיירי לסחורה טעמא דאם פחתו פחתו לו הוי משום דא"ל לתקוני שדרתיך. וכתבו ומיהו אין קושיא כל כך לר"א כמו לר"י הלכך לא פריך אלא לר"י כלומר דלעולם אליבא דבני מערבא לוקח דהיינו שליח קנה וכ"ת לפ"ז אמאי לא הקשו בני מערבא לר"א אמאי לא אוקי נמי לכולהו כר' יהודה וכאן לאכילה וכאן לסחורה משום דלר"י היא קושיא חזקה דאליבא דבני מערבא הדין שא"ר יוחנן דלר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה אף דחשיב שינוי השכר לאמצע דין זה אינו אמיתי דלדידהו אף דשינוי אינו קונה מ"מ כיון דנתבטל השליחות אם הותירו הותירו לו משום דשליח קנה אבל דינו של ר"א דאוקי לכלהו כר"מ וכאן לאכילה וכאן לסחורה הדין הוא אמת אליבא דבני מערבא משום דלסחורה לא חשיב שינוי דבכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה ומש"ה השכר לאמצע אלא דקשיא ליה דה"ל לאוקמי נמי לכולהו כר' יהודה וזו אינו קושיא כל כך מאחר שהדין דין אמת: עוד צדדו ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למיפרך לר"א דלא מצי לאוקומי תרווייהו כר' יהודה דכיון דשינוי לא קני לר' יהודה א"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקא מקפיד ולאו שליחותיה קא עביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל מעות א"כ חוזר המקח וא"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח ע"כ. והנה כפי צד זה מאי דמחכו במערבא עליה דר"י הוא בתרתי דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה דכיון דחשיב שינוי נהי דלא קני מ"מ אין כאן שליחות כלל וא"כ מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות וא"כ גם השליח לא קנה שהוא לא נתכוון לקנות לעצמו וא"כ אמאי אם פחתו פחתו לו הא מן הדין הוא שחוזר המקח לבעל החטים וכן אם הותירו הותירו לבעל החטים ובשלמא לר"א ניחא דאוקי ברייתא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כר"מ ובמידי דאכילה ניחא דמש"ה פחתו לשליח והותירו לשליח דנהי דלא נתכוון לקנות לעצמו מ"מ מן הדין הוא דשינוי קונה ואידך דקתני השכר לאמצע הוא בסחורה דלא הוי שינוי ושליחותיה קא עביד וקנה בעל המעות ואפ"ה אם פחתו פחתו לו משום דא"ל לתקוני שדרתיך אבל כולהו כר' יהודה לא הוה מצי לאוקומי דנהי דהך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע הוה מצי לאוקומי כר' יהודה ובמידי דסחורה דליכא קפידא ושליחותיה קא עביד ומש"ה השכר לאמצע ואפ"ה אם פחתו פחתו לו משום דא"ל לתקוני שדרתיך דומיא דמאי דאוקי לה אליבא דר"מ. אך אידך דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו לא מציא אתיא כר' יהודה דכיון דנתבטל השליחות בעל המעות לא קנה וגם השליח לא נתכוון לקנות לעצמו ואיהו אית ליה דשינוי אינו קונה וא"כ מן הדין לרבי יהודה במידי דאכילה הפחת והיתרון הוא לבעל החטים משום דחוזר המקח כמו מקח טעות ומאי דנקטו התוספות בתחלת דבריהם אמאי אם פחתו פחתו לו אה"נ דהקושיא ג"כ היא מסיפא דברייתא דאמאי אם הותירו הותירו לו דכיון דנתבטל המקח כמו מקח טעות הפחת והיתרון הוא לבעל החטים אלא דהתוס' נקטו רישא דברייתא והקושיא היא מרישא ומסיפא דלא מצי לאוקומה כר' יהודה וזהו דבסוף דבריהם כתבו רישא וסיפא שכתבו אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. אך קשה לי לישנא דתוס' שכתבו א"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה כו' ע"כ ולשון זה דאפילו איני מבין אותו (א"ה עיין לקמן פ"ד מהלכות אלו דין ד' ובספר מגיד מראשית האריך בדין זה יעו"ש. וכתב בטח"מ סימן קפ"ה בשם הרשב"א דאין השליח יכול לקנות לעצמו דאין המכר אלא הוצאה מרשות לרשות כו' ובספר בני חיי כתב דרמב"ם והסמ"ג והגאונים פליגי אהרשב"א ומצי המוחזק לומר קים לי. והמעיין במ"ש ה"ה פ"ו מהלכות עירובין דלא יקנה לו בפת של עצמו דאין שליח קונה ומקנה יראה דהרמב"ם מודה בדינו של הרשב"א שהרי דין זה של ה"ה ז"ל מיסודו של הרשב"א הוא כמ"ש הר"ב בני יעקב (דף קכ"א ע"ד) ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ב סימן ק"ו וח"ג ס"ס ס"ה. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות דין י"ד דאלמנה ששמה לעצמה בלא ב"ד לא עשתה כלום לאו למימרא דאם היה שם ב"ד הדיוטות זכתה לעצמה אלא איידי סיפא נקטיה לאשמועינן דהיכא דמכרה לאחרים אפילו בלא שומת ב"ד מכרה קיים אבל לדידה אפילו בב"ד הדיוטות לא עשתה כלום כל שלא היו שם ב"ד מומחים משום דאמרינן לה מאן שם ליך. וקצת סמך לזה ממ"ש ה"ה שם וז"ל ולדעת רבינו אפשר שכל שהיו שם ג' בקיאים בשומא אם שמה לעצמה מדעתם מעשיה קיימים. גם הר"ן כתב וכן נראה דעת הרמב"ם כו' אלמא דמספקא להו בדעת הרמב"ם דאפשר לפרש דבריו כאמור. ומ"מ אפילו תימא דכוונתו ז"ל לומר דכל שהיו ב"ד הדיוטות מעשיה קיימין כמו שנראה מפשט דבריו נראה דאין זה סותר לדינו של הרשב"א דשניא ההיא דאיירי בשליח דבמקום בעלים הוא עומד ואינו יכול לזכות לעצמו וכההיא דעירובין דכתב ה"ה אבל גבי אלמנה ס"ל להרמב"ם דלא דמיא לשליח שהרי הנכסים בחזקתה קיימי ושלה היא מוכרת ולאו שליחותייהו דיתמי קא עבדא וכה"ג כתב מרן הכ"מ פי"ז הלכות אישות דין ט"ז יע"ש אבל אה"נ דלגבי שליח דעלמא ליכא פלוגתא ותדע שכן הוא דהרי מרן בש"ע א"ה סימן צ"ב וק"ג פסק דאלמנה שמכרה בלא ב"ד הדיוטות לא עשתה כלום דמשמע דבב"ד הדיוטות מעשיה קיימים ואילו בח"מ סימן קפ"ה ס"ב פסק כהרשב"א ולפי דברי הרב בני חיי קשיא הלכתא אהלכתא וע"כ אית לן לחלק כדכתיבנא):

ח׳

או אפילו היו כתובים בו סימנים ואותיות שביניהם ביחוד. הרבה פירושים נאמרו בהאי הלכתא דאין משלחין מעות בדיוקני ולפי דברי רבינו כמו שהביא מהריק"א משמע דמפרש פלוגתייהו דאם בא כתב לנפקד עם חתימות וציורים שידוע ביניהם אם נותן הפקדון הזה ואחר כך אם יבא המפקיד ויאמר שהוא לא שלחו אם נאמן או נאמר כיון שהביא הסימנים הידועים ביניהם אין לחוש דאיתרמי אחר שזייף כן ושמואל חשש לזה שמא אחר עשה זה ור"י לא חייש זהו הנראה במחלוקתם במה שהביא מהריק"א לדברי רבינו אלא שאיני יכול לפרש מאי דאיתמר בגמרא אמרו לשמואל מאי תקנתיה כדר' אבא כו' לפי דרך זה שאין לו דמיון כלל לפי מ"ש במחלוקתם וצ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות שלוחין ושותפין פרק א׳

א׳

הקצות סימן קפ"ב בסעיף א' כתב על קושית התוס' רי"ד בקדושין. והנראה לענ"ד בזה כיון דשלוחו של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה דאז ה"ל מעשה שלוחו כמותו, אבל במידי דליכא עשייה לא אמרינן שלוחו ש"א כמותו וכמש"כ הרא"ש כו', ומש"ה בפסח וקדושין וגרושין ה"ל מעשה שליח כמותו וכאילו הוא עצמו שחט הפסח וכן בקדושין כו' אבל בתפלין כי השליח מניח התפלין הנחה זו שהיא עשיה חשיב כאילו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו כו' עכ"ד, ואכתי לא יישב על אכילת פסח ועל אכילת מצה דיעשה ע"י שליח ויהא כאילו אכל המשלח, ואי דנימא דגם זה תלוי בגופו והוי כאילו אכל שלא בפיו ובמעיו, א"כ למה ליה לרבא לומר באומר לחבירו אכול חלב מטעם דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב לימא משום שאין זה בגופו וכמו שמקשה על תוס' רי"ד, ואם נאמר דזה גופא טעמא משום דזה נהנה וזה נפיק לא אמרינן, אכתי קשה למה ליה לרבא להשמיענו אליבא דב"ש לימא טפי במצות אכילה לכו"ע, ולכן יש בזה עוד גדר נוסף דאינו מחויב לאכול רק זית אחד מפסח ומצה, ואימת יוציאו חבירו טרם שאכל הלא מה שאוכל אוכל עבור עצמו, ואם לאחר שאכל תו אינו בר חיובא בהא ולא מצי להיות שליח בזה, וכמו מאן דליתא בתרומה דנפשיה או שאינו בתורת גיטין וקדושין כו', ורק גבי חלב דהשלילה שלא לאכול אין לו גבול ותכלה, ולפ"ז הקושיא מתפלין אין לה מקום, דכל זמן שמניח חבירו תפילין מניח עבור עצמו, דאימת מיפטר חבירו מתפלין שניחס הפעולה עבור המשלח, ואם לא בשעה שאין זמן חיוב כמו בלילה וא"כ גם המשלח מיפטר אז ואין זו פעולת מצוה, אם לא דכוונתו דיניח שני תפלין אחד עבורו ואחד עבור חבירו המשלחו ודוק: אמנם העיקר כתירוץ התוס' רי"ד וכוונתו, דמכוון המצוה יתיחס אל גופו כמו גיטין וקדושין שמגרש פלוני ע"י שליח ובגט נכתב שמו של המשלח וכן בקדושין הכסף של המשלח ולו מתקדשת, וכן עשיית סוכה שיושב המשלח בה וכיו"ב, אבל לא היכא שהמעשה המרכזי התכליתי יהיה אך לשליח כמו אם יאכל חבירו מצה או יניח תפלין, ורק חסר עוד גדר בזה, והוא דבמצות כוונת תורה שיאכלו כל ישראל פסח או מצה ומרור וכיו"ב, א"כ אם יאכל אחד עבור חבירו הלא ימלא אחד כריסו עבור כל העולם ויתבטל מכוון התורה שכל ישראל יאכלו בעצמם, וכן סוכה שהמכוון שכל ישראל ישבו בסוכות ולא אחד עבור כולם, רק באופן שהענין הוא של חבירו שפסחו נשחט לשמו והוא אוכל, וכן קדושין לשמו נתקדשה פלונית וכל ישראל יהיו להן ג"כ נשים, אמנם ברציחה וחלב וערוה צריך לחפש טעמים לשלול השליחות משום דמכוון התורה שכל ישראל לא יאכלו חלב וכל ישראל לא יבעלו ערוה והנפש לא יהרג, א"כ אם עושה זה נגד מכוון התורה ע"י חבירו הרי עבר על ידי סיבה על מכוון התורה דהנפש נרצח והערוה נבעלה והחלב נאכל, לכן סד"א דיש שליח לדבר עבירה וכן לשמאי ברציחה ודוק כי זה האמת בס"ד: נ"ב ולדברינו אתי שפיר מה דפשיטא דחליצה לא מציא איתתא לשוי' שליח לחברתה לחלוץ את המנעל מעל יבמה דלדברי הקצות תינח יבם לא מצי משוי שליח דכתיב מעל רגלו אבל יבמה אמאי לא מצי משוי שליח ויעוי' תוספתא פ"ג דקדושין הריני חולצך ע"מ שירצה אבא כו' ושאי אפשר לעשות אלא בגופה כו' תנאו בטל ולדברינו א"ש דאם כן יבטל מצות חליצה מישראל שהאחת תחלוץ לכל נשי ישראל וכמו שביארנו בס"ד וכן מוכרע מהא שכתב הרשב"א בחולין דבחליצה לפי שאינן בשליחות לכן לא מהני בהו כונת העומד ע"ג כמו בשוטה יעו"ש ובתוספתא תנן ביבמות פרק י"א דשוטה שחלץ או שוטה שחלצה פליגי אם הולד ממזר אלמא כמו דאינו בשליחות לגבי החולץ כן אינו בשליחות לגבי האשה החולצת ומשום הכי לא מהני בה ג"כ אחר עומד ע"ג וברור כדברינו בס"ד ורק בבית אחד שרק אחר חולצת נקטו שליחותא דצרה עבדא וזה שם מושאל כמובן ומשום זה לא נזכר בתלמודין אם איש נעשה שליח ליבמה לחלוץ כמו דבעי באיש אם נעשה שליח לקבלה משום שכן אב מקבל כו' והיבמה צריכה לחלוץ בעצמה ודו"ק.

ה׳

בכס"מ וק' כו'. נ"ב הביאו לקמן פרק ז' הלכה ו' עו"ש.

ו׳

מי שהיה חייב לחבירו ממון וכו' וכן אם היה החוב בשטר כו': יש להבין מדוע חייב השליח לשלם הא המוסר שט"ח של חבירו פרוע ליד אחר אינו חייב אף משום דינא דגרמי דלא ברי היזיקא וכמש"כ ברמ"א סימן נ"ה בשם רשב"א, אבל ז"א דהא איהו יהיב ממון דיליה באופן שיפטר מהם מהתביעה שבשטר, וכי שינה ויהיב באופן דלא קיבל שטרא איבד והזיק ממון שלו ופשוט, ולפ"ז יש להסתפק היכי שהפקיד אצל חבירו בשטר ואזיל ושלח ליה הפקדון ע"י שליח והשליח החזיר ולא שקיל מיניה שטרא, מי הוי כנותן שט"ח פרוע של חבירו ביד המלוה ומיפטר דהחפץ הלא של המפקיד הוי ודיליה יהיב ליה, והפשיעה אינו רק על השטר דנשאר בידו שטר פרוע של המשלח, או החפץ הוי כגורם לממון להנפקד ואילו לא שקיל שטרא הלא מצי גבי מיניה המפקיד ע"י שטרא, וא"כ פשע השליח במה שהחזיר חפצו של הנפקד היינו דהוי גורם לממון שלו ע"י חזרתו בלא שטר, ועיין בזה בש"ך סי' שפ"ו אי מחייבינן בגורם לממון משום גרמי דפליגי בזה קדמאי, והכא מצי להיות דכו"ע מודו דחייב, ובשומר שהפקיד לשומר דעלמא דחייב השומר השני אם פשע הוא מצד הבעלים שפשע בממון הבעלים, אבל כאן מצד השומר יש לעיין אם חייב ע"ז: ואולי יש לכוון בזה דברי רבינו מי שהיה חייב לחבירו ממון בין כו' בין משום פקדון או שכירות וכאן לא כתב פקדון, דבפקדון אף אם אמר לשליח אל תפרע שלא בעדים או שהיה פקדון בשטר אינו חייב לשלם, דהא לא הפסידו ממונו, ומה דנשתבע הבעלים ונוטל מידו הוא כמוסר שטר פרוע להמלוה והמלוה גובהו דהוי רק גרמא בעלמא וזה יתכן, וצ"ע בזה:

ט׳

לוי שבא בשליחות ראובן כו': נ"ב שו"ת הרי"ף סימן ד' וסימן נ"ז יעו"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שלוחין ושותפין פרק א׳

א׳

שליחות ילפינן בכל התורה כולה פרק האיש מקדש מדכתיב ושחטו אותו כל קהל וגו' וכי כל הקהל שוחטין וכו' אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומשום דקדשים רוב מעשיהם ע"י שליח שהכהנים שלוחי' הם וילפינן נמי מדכת' בגירושין ושלח ושלחה וגו' כדאי' התם ואתיא מביניא דמה לגירושין שכן הן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה שביניהם שישנן על ידי עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה וכל שכן שאר מילי שהן חול גמור. ואם עבר על דבר משלחו לא עשה כלום דלאו שלוחו הוי כיון שעבר על דבריו וכן אם עוות בשליחותו הוי כעובר דלתקוני שדריה ולא לעוות דומיא דשחיטת פסח דזכות הוא להם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות שלוחין ושותפין פרק א׳

ג׳

נתן מעות לשלוחו כו'. עיין בהשגת הראב"ד ובמ"ש פי"ג מהלכות מכירה הלכה ט':

ז׳

השולח מעות כו' אפי' היו השלוחים שנים כו'. עיין בהר"ן פ' הא"מ שתמה על רבינו שכ' דשבועת המלוה שבועת היסת היא שהרי שבועת המלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבוע' המשנה בנק"ח כו' יע"ש ומרן בכ"מ כתב שגרסא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב"ח או הפועל נשבע שבועת התורה ע"ש והרב גד"ת ז"ל דקל"ב ע"ב תמה על הר"ן ז"ל וז"ל ואני תמיה מה מקום יש לקיים גירסא זו שהרי רבינו ז"ל גופיה כתב בפ"א מהלכות טוען כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפך השבוע' על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו שבועת היסת ע"כ הרי כללא כייל לן דליכא שום שבועת היסת בנוטלין אלא בענין היפוך עכ"ד יע"ש ואני תמיה עליו כי קו' זו לא על הר"ן תלונתו אלא על מוהר"י ן' מיגאש ז"ל שהרי ה"ה בפ"א מה' הנז' כתב על דברי רבינו וז"ל ומ"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת כו' אלא זה הוא כדברי רבו הר"י ן' מיגאש ז"ל עיי"ש ומדברי מוהר"י ן' מיגאש שהביא בע"הת שם מבואר שדעתו ז"ל דהמלוה נשבע שבועת היסת וכדעת רבינו שכתב הר"ן וכן ראיתי להש"ך ז"ל סי' קנ"א ס"ק מ"ה שנרגש מזה וכת' שלדעת הר"י ן' מיגאש צריך לשלם תחילה להמלוה ואח"כ ישבע היסת דאין לך נשבע היסת ונוטל אלא שבועה המתהפכת כמו שכתב הר"י ן' מיגאש ז"ל ואם כן כיון שלדעת הר"י ן' מיגאש ז"ל צריך לומר דמ"ש בגמרא ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה לאו דוקא אלא צריך לשלם לו תחיל' ואחר כך ישבע היסת אף אנו נאמר דמ"ש רבינו ב"ח או הפועל נשבע וישלם לישנ' דגמ' נקט ולעול' דצריך לשלם לו תחיל' ומ"מ הנך רואה שדברי הש"ך ז"ל דחוקים דכל כי האי הו"ל לפרש להר"י ן' מיגאש ז"ל כיון דלישנא דתלמודא משמע דנשבע תחילה והדר שקיל וכן משמע נמי מלשון הר"י ן' מיגאש ז"ל שהביא הבע"הת שם ולכן נ"ל דל"ק דמ"ש הר"י מיגאש ורבינו ז"ל דאין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו לא כתבו כן אלא דוקא במי שמחויב לישבע מדינא וכההיא דמי שנהפך עליו השבועה אהא הוא דכתבו דלא מצינו משנתחייב שבועת היסת מדין הגמור ונוטל אלא זו בלבד (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי משום דהו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שמבואר בפ"א מה' טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה כו' בלא שבועה אלא משום שבע"ה מפסיד כדי להפיס דעתו אמרו שישבעו כמ"ש ה"ה בפ' ט"ז מה' מו"ל דין ה' והילכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך כנ"ל: מעשה חושב (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי כו' והלכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך. יש לפקפק בזה דהא אדרבה מדאורי' אפילו בשבועה אינו נוטל דכיון דאיכא עדים א"כ הרי לדינא דאורייתא הלוה פטור אלא דלבתר דתקינו רבנן היסת לאו עדות נינהו אמנם צ"ל דכיון דמדרבנן צריכים שבועה א"כ תו פסולים הם לעדות מדאורייתא והלוה הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ועי' מה שכתבתי לעיל בהלכות אישות על הגליון. ואע"ג דמאי דשכיר נשבע לבעה"ב היא שבועה חמורה בנק"ח אע"פ שאינה אלא להפיס דעתי' של בעה"ב מ"מ י"ל דהתם שאני שאין בעה"ב מתפייס אלא בשבועה חמורה משום שהוא טוען ברי שכבר נתן לו שכירותו ואע"ג דאנו תולין דמשום טרדותיו הוא אומר כן ובאמת לא נתן לו מ"מ כיון דהוא טוען ברי אינו מפויס אלא ע"י שבועה חמורה משא"כ בנ"ד דאע"פ שהלוה העני הזה מפסיד מ"מ כיון שאינו טוען ברי הוא מפויס נמי בהיסת אלא דלא ידעתי מה בין מלוה לפועל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין א׳, מתוך הלכות שלוחין ושותפין שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שלוחין ושותפין כל הרמב״ם