רמב״ם - הלכות שגגות · פרק ט׳

ספר קרבנות · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שגגות · פרק ט׳

הלכה א׳

עַל חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת מֵבִיא קָרְבַּן אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ בָּא מִשּׁוּם סָפֵק. וְאֵלּוּ הֵן. עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה וְעַל הַגֵּזֶל וְעַל הַמְּעִילָה וְעַל טֻמְאַת נָזִיר וְעַל הַצָּרַעַת כְּשֶׁיִּטְהַר מִמֶּנָּה. עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה כֵּיצַד. הַבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה מֵבִיא אָשָׁם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה גְּדוֹלָה וּמְזִידָה וּבִרְצוֹנָהּ וְתִהְיֶה בְּעוּלָה כְּדַרְכָּהּ וּבִגְמַר בִּיאָה כְּדֵי שֶׁתִּלְקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כ) "בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה" (ויקרא יט כא) "וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ" הִיא לוֹקָה וְהוּא מֵבִיא קָרְבָּן:

הלכה ב׳

וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבִּזְמַן שֶׁהִיא חַיֶּבֶת מַלְקוֹת הוּא חַיָּב בְּקָרְבָּן וּבִזְמַן שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַמַּלְקוֹת הוּא פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן:

הלכה ג׳

בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל שִׁפְחָה חֲרוּפָה. הִיא לוֹקָה וְהוּא מֵבִיא קָרְבָּן. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִהְיֶה בֶּן דַּעַת:

הלכה ד׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת מַה הִיא הַשִּׁפְחָה הַחֲרוּפָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְשֶׁאֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּבְעל כְּדַרְכָּהּ וְיִגְמֹר. לְפִיכָךְ אִם אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם בָּעַלְתָּ שִׁפְחָה חֲרוּפָה וְהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי נֶאֱמָן וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶן. שֶׁהֲרֵי הוּא יוֹדֵעַ אִם גָּמַר בִּיאָתוֹ אוֹ לֹא גָּמַר וְזֶה שֶׁאָמַר לֹא בָּעַלְתִּי כְּלוֹמַר לֹא גָּמַרְתִּי:

הלכה ה׳

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד. כֵּיצַד. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה בְּזָדוֹן אוֹ שֶׁבָּא עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה וְנוֹדַע לוֹ וְחָזַר וּבָא עָלֶיהָ בִּשְׁגָגָה וְנוֹדַע לוֹ. אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּמֵאָה הַעֲלָמוֹת. מַקְרִיב אָשָׁם אֶחָד וּמִתְכַּפֵּר לוֹ עַל הַכּל עַל הַזְּדוֹנוֹת שֶׁבָּהּ וְעַל הַשְּׁגָגוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשִׁפְחָה אַחַת. אֲבָל הַבָּא עַל שְׁפָחוֹת הַרְבֵּה אֲפִלּוּ בְּהֶעְלֵם אַחַת חַיָּב אָשָׁם עַל כָּל שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה:

הלכה ו׳

בָּעַל שִׁפְחָה וְהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ וְחָזַר וּבְעָלָהּ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת שֶׁהַהַפְרָשָׁה מְחַלֶּקֶת וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁהִקְרִיב וְאַחַר כָּךְ בָּעַל. וְכֵן אִם בָּעַל חָמֵשׁ בְּעִילוֹת בְּהֶעְלֵם אַחַת בְּשִׁפְחָה אַחַת וְנוֹדַע לוֹ עַל אַחַת מֵהֶן וְהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע עַל הַשְּׁנִיָּה מַפְרִישׁ אָשָׁם אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁבְּהֶעְלֵם אַחַת הָיוּ כֻּלָּן הוֹאִיל וְלֹא נוֹדַע לוֹ אֶלָּא אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ נִמְצָא כְּבוֹעֵל אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ. שֶׁדִּין הַשּׁוֹגֵג וְהַמֵּזִיד בְּשִׁפְחָה אֶחָד הוּא:

הלכה ז׳

עַל הַגֵּזֶל כֵּיצַד. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה מִמָּמוֹן יִשְׂרָאֵל. בֵּין שֶׁגְּזָלוֹ בֵּין שֶׁגְּנָבוֹ בֵּין שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ אוֹ הִלְוָהוּ אוֹ מִשּׁוּם שֻׁתָּפוּת אוֹ מִשְּׁאָר דְּרָכִים. וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם עַל חֶטְאוֹ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא אֲשַׁם גְּזֵלוֹת. וּמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ בְּאָשָׁם זֶה עַד שֶׁיָּשִׁיב הַמָּמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ לִבְעָלָיו. אֲבָל הַחֹמֶשׁ אֵינוֹ מְעַכֵּב הַכַּפָּרָה. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת אֵימָתַי יִהְיֶה חַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ שֶׁמַּקְרִיב עָלֶיהָ אָשָׁם זֶה וְאֵימָתַי יִהְיֶה פָּטוּר מִמֶּנָּה. וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ יִתְחַיֵּב אֲשָׁמוֹת רַבּוֹת כְּמִנְיַן חִיּוּב הַשְּׁבוּעוֹת. וְעַל אֵי זוֹ דֶּרֶךְ לֹא יִהְיֶה חַיָּב אֶלָּא אָשָׁם אֶחָד:

הלכה ח׳

עַל הַמְּעִילָה כֵּיצַד. כָּל הַנֶּהֱנֶה מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁגָגָה. מַחְזִיר מַה שֶּׁנֶּהֱנָה וְיוֹסִיף חֹמֶשׁ וְיַקְרִיב אָשָׁם וְיִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה שֶׁהַקָּרְבָּן וְהַקֶּרֶן מְעַכְּבִין הַכַּפָּרָה וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב:

הלכה ט׳

הָאוֹכֵל מִדָּבָר שֶׁמּוֹעֲלִין בּוֹ בַּחֲמִשָּׁה תַּמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִזֶּבַח אֶחָד אִם יֵשׁ בְּכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה שְׁוֵה פְּרוּטָה חַיָּב אָשָׁם עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. שֶׁהַתַּמְחוּיִין מְחַלְּקִין בִּמְעִילָה וַהֲרֵי הֵן כְּמִינִין הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מֻחְלָקִין בְּחִיּוּב הַכְּרֵתוֹת. חֻמְרָא יְתֵרָה יֵשׁ בִּמְעִילָה שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בָּהּ הַמְהַנֶּה כְּנֶהֱנֶה וּמִצְטָרֶפֶת לִזְמַן מְרֻבֶּה. וְשָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ חַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ מַה שֶּׁאֵין דְּבָרִים אֵלּוּ בִּשְׁאָר הָאִסּוּרִין:

הלכה י׳

כָּל הַמְחֻיָּב אָשָׁם וַדַּאי צָרִיךְ שֶׁיִּוָּדַע לוֹ חֶטְאוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַקְרִיב אֲשָׁמוֹ אֲבָל אִם הִקְרִיבוֹ קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְנוֹדַע לוֹ אַחַר שֶׁהִקְרִיב אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ. וְכָל חֵטְא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו אָשָׁם וַדַּאי אֶחָד הַמֶּלֶךְ וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ אוֹ שְׁאָר עַם הָאָרֶץ שָׁוִין בּוֹ:

הלכה י״א

כָּל חֵטְא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו אָשָׁם וַדַּאי אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם עֲשָׂאָהוּ אוֹ לֹא עֲשָׂאָהוּ פָּטוּר מִכְּלוּם. לְפִיכָךְ הַבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה:

הלכה י״ב

הָיְתָה לְפָנָיו חֲתִיכָה שֶׁל חֻלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ הִיא פָּטוּר. חָזַר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה מֵבִיא אָשָׁם עַל מְעִילָתוֹ. אָכַל אַחֵר אֶת הַשְּׁנִיָּה שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין:

הלכה י״ג

חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. אָכַל אַחַת מֵהֶן מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי מִשּׁוּם חֵלֶב. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה מֵבִיא חַטָּאת עַל הַחֵלֶב וְאָשָׁם וַדַּאי שֶׁל מְעִילָה עַל הַהֶקְדֵּשׁ. בָּא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה אַף הַשֵּׁנִי מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב הֶקְדֵּשׁ. אָכַל אַחַת מֵהֶן מֵבִיא חַטָּאת. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה אַחַר שֶׁנּוֹדַע לוֹ עַל הָרִאשׁוֹנָה מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדַּאי עַל מְעִילָתוֹ. בָּא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת בִּלְבַד. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵאֵיזֶה טַעַם נוֹסָף אִסּוּר הֶקְדֵּשׁ עַל אִסּוּר חֵלֶב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הָאִסּוּרִין:

הר המוריה · הלכות שגגות פרק ט׳

א׳

קרבן אשם וכו'. זה פשוט ומבואר בכמה מקומות בש"ס ומהם זבחים נ"ד ב' כריתות כ"ה ב' תוספתא פ"א דכריתות. בין בזדון וכו'. כריתות ט' א' י"א א' שבת ע"ב א' ובתוספתא פ"א דכריתות ובתו"כ קדושים פ"ה. גדולה. אבל אם היא קטנה הוא נמי פטור כדאיתא בכריתות שם ובתוספתא שם ובתו"כ שם ועיי"ש בק"א אות ח' ולקמן הלכה ג' יבואר אי"ה עוד מזה. ומזידה. שם בכריתות דאם היתה ישינה הוא נמי פטור ועיין בתוספתא שם. וברצונה. דאם היתה אנוסה גם בשאר עריות היא פטורה וא"כ הוא נמי פטור דכל דלא לקיא איהו פטור מקרבן כמש"כ בסעיף ב' ועיי"ש בתוס' ד"ה באין וכו'. ותהיה בעולה. שם י"א א' מימרא דר' יצחק. כדרכה. שם בש"ס ובתוספתא שם פ"א. ובגמר ביאה. שם בש"ס י"ב ב' תוספתא שם תו"כ שם יבמות נ"ה א' ב' ועיי"ש ברש"י ד"ה כדאמרן וכו' דמשמע לכאורה דבהעראה לוקה ויש ליישב. היא לוקה וכו'. שם יו"ד ב' י"א א' תוספתא שם ותו"כ שם.

ב׳

למדו שבזמן וכו'. שם י"א א'.

ג׳

תשע שנים וכו'. והראב"ד השיגו כיון שהוא פטור היא נמי פטורה ודעת התוס' שם י"א א' ד"ה דהא וכו' כדעת רבינו דאם הוא קטן והיא גדולה חייבת מלקות וכדמייתו בשם התו"כ שם ועיין בלח"מ שהאריך קצת מזה. והנה למש"כ רבינו דהוא ג"כ חייב חטאת לפי דעת התו"כ וז"א בכל העריות א"כ הא דאיתא בתו"כ שם וז"ל כל העריות לא עשה בהם את הקטן כגדול והשפחה עשה קטנה כגדולה עכ"ל והקרבן אהרן נדחק הרבה והגיה שם הרבה ולפ"ז אתי שפיר דה"ק והשפחה עשה קטן כגדול ור"ל אע"פ דהוא קטן מ"מ חייב קרבן כגדול ובתוספתא שם איתא כך וז"ל כל העריות עשה קטן כגדול לחייב על הגדול ובשפחה אם היה קטן הרי אלו פטורים עכ"ל ובודאי הוא ט"ס וצ"ל לחייב הגדול אבל ממה שסיים ובשפחה אם היה קטן וכו' משמע בהראב"ד דלרבינו צ"ל אם היתה קטנה וכו' והבן.

ד׳

ביאות אסורות. פ"ג הי"ג. אמרו לו וכו'. כריתות י"ב ב' ומה שהקשה הלח"מ למה כתב הטעם משום שיכול לומר לא גמרתי ביאתי תיפוק לי דיכול לומר לא הייתי שוגג אלא מזיד וכדלעיל פ"ג ה"א סעיף א' יעו"ש לא ידעתי מהו שח הא בשפחה חרופה אפי' במזיד חייב וכנ"ל בהלכה א' יעו"ש וא"כ אי אומר לא בעלתי מכחיש העדים וצע"ג ועיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א.

ה׳

ביאות הרבה וכו'. כריתות ט' א' ובתוספתא שם פ"א ובתו"כ שם ועיין בתוס' שבת ע"ב א' בד"ה בעל וכו' דכ' דאתיא כמ"ד אשם וודאי לא בעי ידיעה ועיין לח"מ לעיל פ"ו ה"ט יעו"ש. שפחות הרבה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא.

ו׳

והפריש אשמו וכו'. שבת ע"ב א' וכאתקפתא דרב המנונא הוא מסקנא שם. חמש בעילות וכו'. נראה לפרש דדעת רבינו דבנודע לו בין ביאה לביאה כו"ע ס"ל דאין הידיעות מחלקות וכדאיתא בכריתות שם וכדפסק בסעיף ה' ואם אחר שהפריש בעל לכו"ע מחלקת ההפרשה כדמתקיף לה רב המנונא בשבת שם ובנודע לו אחר כל המעשים כולם הפריש על אחד הוי הפרשה זו כידיעה דבחטאת למ"ד בעי ידיעה דא"כ האשם לא הופרש על העבירה שאכתי לא ידע מזה אבל אם ידע מאחד ושוב נודע לו מאחרת ושוב מאחרת ושוב הפריש לכו"ע לא בעי אשם אחר דהידיעה לא גרמה מידי רק דהכל תלוי בהפרשה וכמו דהידיעות מחלקות בחטאת ה"נ למאן דבעי ידיעה באשם א"כ אם הפריש על ידיעה קמייתא ולא נודע לו מהאחרות א"כ הוי כמו ידיעה המחלקות לגבי חטאות וי"ל לפ"ז הכי מפרש הסוגיא דשבת מימרא דרבין הכי הכל מודים כדעולא היינו אם היה ידיעות בין ביאה לביאה לד"ה אין מחלק והכל מודים בשפחה חרופה כדרב המנונא דאם הפריש בין מעשה למעשה לכו"ע מחלק ופליגי בדר' יוחנן וריש לקיש היינו כעין פלוגתא דר"י ור"ל היינו שהיה ידיעה אחר כל המעשים וכמו דהתם נחלקו בידיעות שאחר כל המעשים ה"נ נחלקו בהפרשה שלאחר כל המעשים וכמו דלר"י מחלק הידיעות שלאחר כל המעשים כמו בידיעה שבין המעשים ה"נ הכא הפרשה שלאחר כל המעשים מחלקת כמו הפרשה שבין המעשים אבל למ"ד לא בעי אשם ידיעה א"כ אף דנודע לו על אחד והפריש עליה א"כ כבר כיפרה על כל הביאות ואף שנודעו לו אח"כ מ"מ כבר נתכפרו באשם ראשון ולפ"ז מדויק היטב מה שסיים שדין המזיד והשוגג א' הוא וכוונתו דלמה לא מחלקי הידיעות לחוד בלא הפרשה וכמו גבי חטאת ע"ז סיים דכאן הידיעות לחוד בלא הפרשה לא מעלות ולא מורידות משום טעם הנ"ל דכאן אין הידיעה גורמת כלל רק ההפרשה הוא דגורם למ"ד בעי ידיעה בתחלה (א"נ י"ל דקאי על מש"כ בהלכה ה' דאין הידיעות מחלקות ע"ז כתב הטעם משום דגם בזדון חייב וכמש"כ רש"י בשבת) או י"ל דקאי הטעם למה ההפרשות מחלקות וע"ז כתב הטעם כמו דבמזיד ההפרשות מחלקות בין מעשה למעשה במזיד ה"נ בשוגג למ"ד אשם בעי ידיעה א"כ ההפרשות מחלקות בין ידיעה לידיעה והבן היטב בכל מש"כ כי נכון הוא לדעתי בעזר"ה דוק בה והפוך בה ובהכי אתי שפיר דברי רבינו ומיושב היטב מה שקיהה בזה הלח"מ כאן ובפ"ו ה"ט יעו"ש היטב ובמש"כ אתי שפיר הכל.

ז׳

כל מי וכו'. עיין ב"ק ס"ג ב' ס"ה א' ק"ג א' ושם כל הסוגיא ק"ח ב' ושם כל הסוגיא ושבועות ל"ו ב' ועיין בתוספתא שם פ"ב ג"ד ובב"ק פ"ח ופ"י יעו"ש ועיין בפרק בתרא דשבועות בש"ס ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פכ"ב ופכ"ג יעו"ש היטב. בין בזדון וכו'. שבועות ל"ו ב' ל"ז א' וכריתות ט' א' תוספתא פ"א ותו"כ שם פי"ט פרשה י"א ופרשה י"ג ועיין בשבועות ל"ד א' ב' ועי' לקמן פ"י ה"א. ומפורש בתורה וכו'. עיין ב"ק ק"י א' אע"ג דהתם מיירי בגזל הגר מ"מ ה"ה בגוזל חבירו כמבואר שם קי"א א' ושם בתוספתא פ"י. החומש אינו וכו'. שם קי"א א' יעו"ש. בה' שבועות וכו'. בפ"ז ובפ"ח יעו"ש היטב.

ח׳

הנהנה משו"פ וכו'. כבר נתבאר לעיל פ"א מהל' מעילה ה"ג יעו"ש היטב בכל הלכות מעילה. בהל' מעילה. שם ה"ד.

ט׳

בחמשה תמחויין וכו'. כריתות ט"ו ב' תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"א ומהתוס' יו"ט נעלם פסק רבינו יעו"ש היטב בכריתות שם ועיין לחם משנה מש"כ בזה. שאין מוחלקין וכו'. כדלעיל פ"ו ה"א ועיין מש"כ שם. ושליח שעשה וכו'. שם במשנה ובתו"כ לא נזכר זה ויש לעיין למה הזכירו רבינו.

י׳

אשם ודאי וכו'. עיין שבת ע"ב א' וכריתות כ"ב ב' ומש"כ מרן בשם רש"י עיי"ש בבעל המאור ובחי' הרמב"ן שם. שחייבין עליה וכו'. הוריות ט' א' ותוספתא שם פ"א ועיי"ש ז' א' ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"א פרשה ב' ופ"ב.

י״א

בהל' מעילה. פ"א ה"ה ושם נתבאר מזה.

י״ב

חתיכה של וכו'. כריתות כ"ב ב' ותוספתא שם פ"ג ומה דאיתא שם בתוספתא חתיכה של חלב קדש וחתיכה של חלב אכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהם אכל מביא חטאת ואשם תלוי וכדברי ר"ע מביא שתי אשמות יעו"ש הוא ט"ס וכצ"ל איזה מהן אכל מביא אשם תלוי וכדר"ע וכו' וכן כתב המפרש.

י״ג

של חלב וכו'. שם במשנה דכריתות כ"ג א'. חלב הקדש וכו'. הכל שם במשנה ובתוספתא שם חתיכה קדש וחתיכה חולין וכו' יעו"ש הכוונה דהיו שניהם חלב רק חדא חולין וחדא הקדש. אחר שנודע וכו'. היינו בשתי העלמות וכמבואר בתוספתא שם ועיין מש"כ לעיל פ"ח ה"י יעו"ש היטב. מאכלות אסורות וכו'. פי"ד הל' י"ט וע"ע בפירוש המשניות לרבינו בפרק ג' דכריתות במשנת יש אוכל וכו' יעו"ש היטב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שגגות פרק ט׳

א׳

מצות קסג שיקריב החוטא אשם ודאי על עבירות ידועות והן חמשה על שפחה חרופה ועל הגזל ועל המעילה ועל טומאת נזיר ועל הצרעת כשיטהר ממנה דבכולהו כתיב בקרא אשם והביא את אשמו וגו' ואת אשמו יביא וגו' הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה אלו מביאין על הזדון כשוגג הבא על שפחה ובגמרא מנא לן דתנו רבנן באיל האשם ונסלח על חטאתו אשר חטא לעשות שוגג כמזיד דלהכי הדר כתב תו תרי זמני חטא בר מתרי זמני קמאי דכתב מחטאתו אשר חטא לעשות שוגג כמזיד דמביאין אשם והוא שתהיה גדולה ומזידה ברצונה ובעולה כדי שתלקה דכתיב בקורת תהיה מלמד שהיא לוקה ולא הוא דכתיב תהיה ובקורת לישנא דמלקות הוא כדמפרש רב אשי בביקור תהיה שאומדין אם אינה יכולה לקבל מ' ותנו רבנן בזמן שהיא לוקה שגדולה היא ובת עונשין והיא מזידה וברצונה דאי לאו הכי לא אמר קרא שילקו אותה ואז כשהיא לוקה האיש מביא קרבן אבל כשהיא אינה לוקה שאינה גדולה או אנוסה או שוגגת אין האיש מביא קרבן דהא דמרבינן שוגג כמזיד היינו שוגג דאיש דגביה כתיב קרא דמחטאתו אשר חטא אבל האשה צריך שתהא מזידה כדאמר' ואמר רבא דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא ניתן לה מכדי עד הכא באיש קמשתעי קרא לכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף ליכתוב בקורת תהיה אמאי כתב רחמנא בקורת תהיה ולבסוף כתב והביא את אשמו לה' הכי קאמר אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה' ואם לא תהיה בקורת לא יביא אשמו והיא לא תביא קרבן אף על פי שהיא לוקה ילפינן מדכתיב והביא את אשמו הוא מביא אשם ולא היא ובעולה יליף ר' יצחק בגמרא דאינו חייב אלא על שפחה בעולה דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש ונחרפת לישנא דשנויי הוא שנשתנית מברייתה כדכתיב ותשטח עליו הריפות וכתיב בתוך הריפות בעלי. בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן לכשיגדיל שם במשנה כל העריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור ובגמרא והכא חייב בתמיה וכי קטן חייב בשפחה אמר רב יהודה אמר רב ה"ק כל עריות אחד גדול ואחד קטן גדול חייב קטן פטור והכא גדול נמי פטור מאי טעמא דהא מקשיי' אהדדי כדאמר' לעיל אם אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם ומשמע ליה לרב ז"ל דהאי דמתמה תלמודא וכי קטן נמי חייב דקאי נמי אשפחה דאם היא קטנה לא תתחייב מלקות דאם היא גדולה אף על פי שהוא קטן חייב כיון שהיא חייבת מלקות כדמקשי' בזמן שהיא לוקה הוא מביא אשם ובה תליא מילתא כל זמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב קרבן דהאיש הוא דהוקש לאשה ולא אשה לאיש ואמר רב יהודה ה"ק כל עריות א' גדול וא' קטן [קטן] פטור וגדול חייב והכא כשהיא קטנה גדול הבא עליה נמי פטור כיון שהיא פטורה הוא פטור אף על פי שהוא גדול אבל אם היא גדולה כיון שהיא חייבת הוא נמי חייב אף על פי שהוא קטן כדא' דומיא דמזיד דבעלמא פטור מקרבן והכא חייב משום חיוב דידה כדאמר'. ואין חייבין בשפחה חרופה אלא כדרכה שם כדרכה בשפחה חרופה מיחייב ושלא כדרכה לא מיחייב מאי טעמא ש"ז כתיב ומערה נמי שם במשנה לא מיחייב דשכבת זרע בעינן ומערה אינו ראוי להזריע לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי אינו מביא קרבן פרק אמרו לו אמר ריש לקיש מודה רבי מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי ופטור והאי דקאמר לא בעלתי היינו לא גמרתי.

ה׳

הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה בין במזיד בין בשוגג אפילו בהעלמות הרבה אינו חייב אלא קרבן א' פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה כל העריות חייב על כל ביאה וביאה ובשפחה תנן במתני' דלעיל הבא על שפחה ביאות הרבה ובגמרא מנא לן דתנו רבנן וכפר עליו הכהן באיל האשם מחטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן א' על עבירות הרבה מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתב על חטאתו אשר חטא לאיתויי חטאים הרבה וגבי מזיד רבי קרא דנפטר בקרבן א' על ביאות הרבה וכל שכן על שוגג ביאות הרבה ובשפחות הרבה חייב על כל א' וא' שם בעי מיניה רבי חנינא מרבי יוחנן וכו' אמר ליה חייב על כל א' וא' אפילו בהעלם א' ומ"ש מחמש העלמות בשפחה א' דאינו חייב אלא א' א"ל שפחה חרופה אין גופין מוחלקין חמש שפחות גופין מוחלקין ומנ"ל דגבי שפחה גופין מוחלקין חייב על כל א' וא' א"ל לאו אמרת גבי עריות ואשה לחלק על כל אשה ואשה גבי שפחה נמי כתיב איש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה.

ו׳

בעל שפחה והפריש אשמו וחזר ובעל חייב על כל א' פרק כלל גדול בעל ה' בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא א' אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעל הכי נמי דאינו חייב אלא א' א"ל מעשה דלאחר הפרשה קאמר מעשה דלאח' הפרשה לא קאמינא דהפרשות מחלקות כדילפינן לעיל וידיעות לא מחלקות הכא נמי גבי שפחה חרופה דכיון שמביא על הזדון כשוגג אין הידיעה חשובה לחלק ואפי' בהעלם א'. [בעל] כמה בעילות וידע על בעילה א' והפריש קרבן עליה ואח"כ נודע לו על השניה חייב על כל א' דכיון שהפריש קרבן הוי כהקריב שדין השוגג והמזיד בשפחה א' הוא ואם היה מזיד והפריש קרבן וחזר ובעל במזיד פשיטא דחייב על כל א' וא'.

ז׳

ועל הגזל חייב אשם ודאי כיצד כל מי שיש בידו משוה פרוטה ולמעלה מממון ישראל באי זה צד שיהיה וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה מביא אשם על חטאו פרק ד' מחוסרי כפרה במשנה ד' מביאים על הזדון כשוגג וכו' ושבועת הפקדון ובגמ' מנ"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות ואשם כתיב ביה בסוף ויקרא וכתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל וגו' ושלם אותו וגו' ואת אשמו יביא וגו' דמשמע דבתר השבה מתכפר באשם ותנן פרק הגוזל הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ובגמר' מנה"מ אמר רבא דאמר קרא מלבד איל הכיפורים גבי גזל הגר מכלל דכסף בריש' אלא מעתה וכו' א"ל אנא מאשר יכפר בו נפקא ליה ועדין לא כפר דכתיב בלשון עתיד יכפר ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדין לא כפר. אבל החומש אינו מעכב שם במשנה נתן את הקרן ולא נתן את החומש אינו מעכב מלהקריב את האשם וילפינן בגמר' גבי מעילת הקדש דאין חומש מעכב וילפי' הדיוט מהקדש דכיון דהשוה הכתוב הדיוט להקדש לענין אם הביא אשמו עד שלא הביא גזלו שלא יצא ילפי' מהקדש שיהא שוה לו נמי להא מילתא וכדאמר' בהלכות שבועות.

ח׳

על המעילה כיצד מביאין קרבן אשם כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו כדילפינן בפרק א' מהלכות מעילה וזהו הנקרא אשם מעילות כדכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו והקרבן והקרן מעכבין הכפרה ולא החומש סוף פרק הגוזל תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו דהיינו קרן של הקדש שמעל בו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו מנין שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו משמע אין סליחה אלא בשניהם יכול כשם שאיל ואשם מעכבין כך חומש מעכב תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין בהקדש ולא חומש והאי אשם דהקדש היינו קרן דילמד הקדש מהדיוט מה אשם דכתיב התם גבי גזל הגר קרן הוא דכתיב האשם המושב לה' אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה איל אשם ומושב זה קרן כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים הוי אומר אשם דריש' קרן הוא וכיון דאשם דהדיוט הוא קרן ילמד ממנו הקדש כדא'.

ט׳

האוכל מדבר שמועלים בו בה' תמחויין בהעלם אפילו מזבח א' אם יש בכל אכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אכילה דתמחויין מחלקין במעילה פ' אמרו לו במשנה אמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' והיינו משום דהחמיר במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל שאם נתן אוכל לחבירו חייב כאלו אכלה הוא עצמו דק"ל המוציא הקדש לחולין הוא מעל ולא מי שניתן לו והמהנה כנהנה ומידי דלאו בר אכילה הוא וצירף את המעילה לזמן מרובה שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד ג' שנים בחצי פרוטה אחרת מצטרפות לקרבן כדמפקי' ליה פרק ספק אכל מתמעול מעל ריבה.

י׳

כל המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחלה ואחר כך יקריב אשמו אבל הקריבו קודם שנודע לו אינו עולה לו פשטיה דקרא הכי משמע והיה כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי חטא ואשם והשיב וגו' ואת אשמו יביא וגו'. כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי כל האנשים שוים בו דגבי חטאת הו' דחלק רחמנא דיחיד מביא כשבה ונשיא שעיר ומשיח ובית דין פר אבל לא באשם ודאי כדתנן פ' הורה כהן משיח אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבין דכתיב באשמות ואם נפש ונשיא ומשיח בכלל נפש אחת הן ואף על גב דגבי חטאת נמי כתיב נפש התם הא פירש הכתוב דנשיא ומשיח אינם בשעירה וכשבה כדא'.

י״א

כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי אין מביאין על ספקו אשם תלוי כדילפינן לעיל פרק ח' דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דילפינן מצות מצות הילכך אם אכל חתיכה א' משתי חתיכות שהיתה האחת הקדש פטור אכל השניה מביא אשם ודאי אכל אחר השניה שניהם פטורים כדתנן התם פרק דם שחיטה בפלוגתא דרבי עקיבא וחכמים.

י״ג

חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש שם במשנה אכל א' מהם מביא חטאת רבי עקיבא אומר אף אשם תלוי דאזיל לטעמיה אכל את השניה מביא ב' חטאות משום שני זיתי חלב כשנודע לו ביניהם ומביא אשם ודאי על מעילתו דא' מהם קדש היתה. בא א' ואכל את השניה כל א' מביא חטאת ולרבי עקיבא זה וזה מביאין אשם תלוי גם כן ואיסור הקדש חל על איסור חלב דבקדשים איסור חל על איסור כדאמ' לעיל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שגגות פרק ט׳

א׳

והוא שתהיה גדולה מזידה וברצונה. עיין בפ"ג מהל' איסורי ביאה. ועיין במ"ש רבינו בפירוש המשנה ריש מסכת שבת שדבריו תמוהים ועיין בתוי"ט פ"ב דכריתות משנה ד' ובברכת הזבח (דף קס"ד:) ודוק. (א"ה עיין בס' בני יעקב בהגהותיו פ"א מהלכות תמורה):

ה׳

בד"א בשפחה אחת וכו'. עיין במ"ש הראב"ד ספ"ג מהלכות איסורי ביאה וכבר השיגו ה"ה שם:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שגגות ט׳, מתוך הלכות שגגות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שגגות כל הרמב״ם