רמב״ם - הלכות שגגות · פרק ד׳

ספר קרבנות · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות שגגות · פרק ד׳

הלכה א׳

הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה בְּהֶעְלֵם אַחַת חַיָּב חַטָּאת עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אֲפִלּוּ עָשָׂה הָאַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ בְּהֶעְלֵם אַחַת חַיָּב אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. וְכֵן אִם עָשָׂה מַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁהוּא חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שֵׁמוֹת הַרְבֵּה חַיָּב עַל כָּל שֵׁם וְשֵׁם וְהוּא שֶׁהָיוּ הָאִסּוּרִין כֻּלָּן בָּאִין כְּאַחַת אוֹ אִסּוּר מוֹסִיף אוֹ אִסּוּר כּוֹלֵל. כֵּיצַד. הַשּׁוֹחֵט בֶּהֱמַת קָדָשִׁים חוּץ לָעֲזָרָה בְּשַׁבָּת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. מִשּׁוּם שׁוֹחֵט קָדָשִׁים בַּחוּץ וּמִשּׁוּם מְחַלֵּל שַׁבָּת וּמִשּׁוּם עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשֶׁת הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבֵד אוֹתָהּ. אֲבָל אִם לֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ מִשֶּׁיִּשְׁחֹט בָּהּ מְעַט לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה תֵּאָסֵר וְאֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם שְׁחוּטֵי חוּץ עַד שֶׁיִּשְׁחֹט שְׁנַיִם אוֹ רֹב שְׁנַיִם. וְנִמְצָא כְּשֶׁגָּמַר הַשְּׁחִיטָה שָׁחַט בְּהֵמָה הָאֲסוּרָה לְקָרְבָּן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם שׁוֹחֵט בַּחוּץ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הָיְתָה חַטָּאת הָעוֹף וְהָיָה חֲצִי קָנֶה שֶׁלָּהּ פָּגוּם וְהוֹסִיף בּוֹ כָּל שֶׁהוּא בְּשַׁבָּת לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשֶׁת הָאִסּוּרִין בָּאִים כְּאַחַת. וְכֵן הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת מִפְּנֵי שֶׁשְּׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אָחִיו הַקַּיָּם כְּשֶׁהִיא נִדָּה מֵבִיא שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח וְהֵן שְׁנֵי אִסּוּרִין הַבָּאִין כְּאַחַת וּמִשּׁוּם נִדָּה שֶׁהוּא אִסּוּר מוֹסִיף שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁנִּתְוַסֵּף בָּהּ אִסּוּר זֶה לְבַעְלָהּ נוֹסַף לִיבָמָהּ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַבָּא עַל אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם (ויקרא יח ז) "עֶרְוַת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" וּמִשּׁוּם (ויקרא יח כב) "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב". וְכֵן הַבָּא עַל אֲחִי אָבִיו חַיָּב שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח יד) "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה". הַבָּא עַל הַזָּכוּר וְהֵבִיא זָכוּר עָלָיו בְּהֶעְלֵם אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי גּוּפִין אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב הַשּׁוֹכֵב וְהַנִּשְׁכָּב שֵׁם אֶחָד הוּא. וְכֵן הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה וְהֵבִיא בְּהֵמָה עָלָיו בְּהֶעְלֵם אַחַת אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. עָשׂוּ הַשּׁוֹכֵב וְהַנִּשְׁכָּב בִּבְהֵמָה וְזָכוּר כִּבְעִילָה אַחַת:

הלכה ב׳

יֵשׁ בּוֹעֵל בְּעִילָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה חַטָּאוֹת. כֵּיצַד. יַעֲקֹב שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת מִזִּלְפָּה וּשְׁמָהּ תִּמְנַע. נָשָׂא לָבָן תִּמְנַע וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת וּשְׁמָהּ סֶרַח. וְאֵין לְלָבָן בַּת אֶלָּא רָחֵל לְבַדָּהּ. נִמְצֵאת סֶרַח בַּת בַּת יַעֲקֹב וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ מֵאָבִיהָ הֵן שְׁנֵי אִסּוּרִין הַבָּאִין כְּאַחַת. נִשֵּׂאת סֶרַח לִרְאוּבֵן וְנֶאֶסְרָה עַל שְׁאָר בְּנֵי יַעֲקֹב נוֹסָף בָּהּ אִסּוּר לְיַעֲקֹב וַהֲרֵי הִיא כַּלָּתוֹ. מֵת רְאוּבֵן אוֹ גֵּרֵשׁ וְנִשֵּׂאת סֶרַח זוֹ לַאֲחִי יַעֲקֹב מֵאִמּוֹ מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל שְׁאָר אֲחֵי יַעֲקֹב נוֹסַף לְיַעֲקֹב בָּהּ אִסּוּר אֵשֶׁת אָחִיו. מֵת אוֹ גֵּרֵשׁ וְנִשֵּׂאת סֶרַח זוֹ לְיִשְׁמָעֵאל מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל שְׁאָר אֲחֵי יִשְׁמָעֵאל נוֹסַף לְיַעֲקֹב בָּהּ אִסּוּר אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. מֵת יִשְׁמָעֵאל וְנָפְלָה לְיִבּוּם לִפְנֵי יִצְחָק וְעָבַר יִצְחָק וְיִבְּמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׁנִיָּה לוֹ מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֶסְרָה עַל שְׁאָר אֶחָיו נוֹסַף בָּהּ אִסּוּר לְיַעֲקֹב מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁשְּׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. אִם שָׁגַג יַעֲקֹב וּבָא עַל סֶרַח זוֹ כְּשֶׁהִיא נִדָּה בְּחַיֵּי יִצְחָק בַּעְלָהּ וּבְחַיֵּי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב הֲרֵי זֶה חַיָּב עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה חַטָּאוֹת. מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ. וּמִשּׁוּם אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. וּמִשּׁוּם כַּלָּתוֹ. וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו. וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אָבִיו. וּמִשּׁוּם אֵשֶׁת אִישׁ. וּמִשּׁוּם נִדָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ג׳

כָּל אֵלּוּ שֶׁתֵּאָסֵר זוֹ הָעֶרְוָה עֲלֵיהֶן בְּאִסּוּר מוֹסִיף. צָרִיךְ שֶׁיְּהוּ הָאֲנָשִׁים הָאֲחֵרִים מְצוּיִין בָּעוֹלָם כְּדֵי שֶׁתֵּאָסֵר עֲלֵיהֶן וּמִתּוֹךְ שֶׁתֵּאָסֵר עֲלֵיהֶן יִתְוַסֵּף אִסּוּר אַחֵר לָזֶה. אֲבָל אִם אֵינָן מְצוּיִין אֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל אִלּוּ הָיָה לָזֶה בָּנִים אוֹ אַחִים הָיְתָה נֶאֶסְרָה עֲלֵיהֶן יִתְוַסֵּף בָּהּ אִסּוּר לַזָּקֵן. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם עַתָּה לֹא בֵּן וְלֹא אָח. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

הלכה ד׳

מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלֹשׁ נָשִׁים. וּבָא עַל אִמָּהּ שֶׁל אַחַת מֵהֶן שֶׁהִיא אֵם אִמָּהּ שֶׁל שְׁנִיָּה שֶׁהִיא אֵם אָבִיהָ שֶׁל שְׁלִישִׁית. אַף עַל פִּי שֶׁזְּקֵנָה זוֹ הִיא חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֵן וְאִסּוּר בַּת אַחַת הִיא אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּאִשָּׁה וּבִתָּהּ וּבַת בְּנָהּ וּבַת בִּתָּהּ (ויקרא יח יז) "שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִיא". הַכָּתוּב עָשָׂה שְׁלֹשָׁה גּוּפִין כְּגוּף אֶחָד לְפִיכָךְ יֵחָשְׁבוּ הַשְּׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת כְּשֵׁם אֶחָד:

הלכה ה׳

אֲבָל הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וְהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ יז) "עֶרְוַת אֲחוֹתוֹ גִּלָּה". חַיָּב עַל אֲחוֹתוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ וַאֲחוֹת אָבִיו. וְהֵיאַךְ תִּהְיֶה זֹאת כְּגוֹן שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבָעַל אַחַת מִבְּנוֹתָיו וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן. כְּשֶׁיָּבוֹא הַמַּמְזֵר הַזֶּה עַל הַבַּת הַשֵּׁנִית. שֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ הַמַּמְזֶרֶת. שֶׁהִיא אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו מֵאִמּוֹ. חַיָּב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הר המוריה · הלכות שגגות פרק ד׳

א׳

עבירות הרבה וכו'. שבת ע"א א' ע"ב ב' יבמות נ"ה א' סנהדרין ס"ב א' מכות י"ד א' כריתות ב' ב' י"א ב' ט"ו ב' י"ז ב' ועוד אי"ה יבואר לפנינו ועיין בלח"מ ומל"מ מש"כ בזה. שמנינו. לעיל פ"א ה"ד. בהמת קדשים וכו'. פסחים ע"ג א' חולין מ' א' ועיין מש"כ הלח"מ דחטאת כיון דקניא לכפרה כדידיה דמי יעו"ש ועיי"ש בתוס' חולין מ"א א' ד"ה כיון דקניא וכו' שכתב דהסוגיא דזבחים קי"ד א' דקאמר שם שאין אדם יכול להקצות קדשים אתיא כר"ה דלמ"ד כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא א"כ בקדשים נמי יש מוקצה יעו"ש ולפ"ז לרבינו דפסק לעיל בפ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ה דאין יכול להקצות משהוקדשה א"כ ע"כ לית ליה הא מכיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא וא"כ ליתא להא דהלח"מ וכבר הארכתי שם בזה ובהלכה ו' שם יעו"ש היטב. כמו שביארנו. לעיל בפי"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"ו ואילך. חטאת העוף וכו'. שם בחולין מ' ב'. שחל להיות וכו'. חולין ק"א א' ובתוספתא פ"ב דכריתות (ועיי"ש כי יש שם ט"ס וצ"ל כמו שהוא בש"ס). ששני האיסורין וכו'. כ"ה מסקנת הש"ס התם ע"ב ועיין תוס' ד"ה ר"ע וכו'. אשת אחיו וכו'. יבמות ל"ג ב' כריתות י"ד א'. על אביו וכו'. סנהדרין נ"ד א'. והביא זכור וכו'. סנהדרין נ"ד ב' כריתות ג' א' ועיי"ש דפסק כר"ע. ואת זכר וכו'. עיי"ש ושם ובתו"כ קדושים פ"י יעו"ש. על הבהמה וכו'. שם ולאביי גם ר' ישמעאל מודה בזה.

ב׳

בועל בעילה וכו'. כריתות י"ד ב'. בת מזלפה וכו'. ר"ל שאינה בת לבן דאם היא בת לבן איך היה לבן נושא את בת בתו. רחל לבדה. שהיא אשת יעקב ולרבותא נקט לא מיבעיא אם יש לו בנות אחרות אף שנולדה סרח מתחלה וכשנולדה לא נאסרה רק משום בת בתו מ"מ כשלקח יעקב אח"כ את רחל בת לבן מיגו דאיתסר יעקב בשאר בנות לבן שיש לו מאשה אחרת (לא מתמנע) משום איסור אחות אשה נאסר ג"כ בכולל בסרח משום אחות אשה אלא אפי' אם אין ללבן בנות אחרות א"כ אם היה נולדה סרח מתחלה קודם שנשא יעקב את רחל בת לבן לא היה יעקב נאסר בסרח משום אחות אשה מ"מ יש למצוא איסור אחות אשה בסרח וכגון שנשא יעקב את רחל בת לבן קודם שנולדה סרח ולבסוף כשנולדה סרח הרי יש בה משום בת בתו ומשום אחות אשתו שחלים בבת אחת וכ"כ הלח"מ (ודע כי התוס' שם ד"ה ואחות אשתו וכו' יש שם להגיה שכצ"ל וא"ת אמאי לא תנא אחות אשתו ובבת אחת וכגון שנשא יעקב את אחותה של בת דינה בת יעקב מנכרית ואח"כ ילדה לו דינה בת השתא הוי וכו' וע"ע בתוס' יו"ט שם שהגיה ע"ד זה יעו"ש היטב). סרח לראובן. דהיא מותרת לו דהיא בת אחותו ומיגו דאיתוסף עלה לגבי אחי ראובן משום אשת אחיו איתוסף נמי לגבי יעקב משום כלתו. לישמעאל. שמותרת היא לו. ועבר יצחק וכו'. שהיא עליו איסור שנייה חדא שהיא כלת בנו יעקב ועוד משום בת בת בנו עיין רש"י שם. שנאסרה על וכו'. ר"ל אע"פ שנאסרה מתחלה עליהם כשנשאה ישמעאל מ"מ כשמת ישמעאל פקע איסור מינייהו וראוייה לכל אחד מהם אבל מכיון שייבמה יצחק חזרה ונאסרה עליהם ולכן ניתוסף איסורא לגבי יעקב ובש"ס איתא וז"ל מאי איסור מוסיף איכא הכא דאיכא ברא לסבא מיגו דאיתוסף איסורא לגבי בריה איתוסף איסורא לגבי דידיה עכ"ל ופי' רש"י דאתוסף איסור לגביה בריה משום אשת אב יעו"ש ויש לעיין הא לגבי הך ברא איתסר מקודם כשנשאת לישמעאל משום אשת אחי אביו. ורבינו כתב בפי' המשניות דמיירי שהבן היה קטן בשעה שנשאה ישמעאל ונעשה גדול אח"כ כשנשאת ליצחק וחל עליו אז שני איסורים בבת אחת משום אשת אחי אביו ומשום אשת אב ולכן מיגו דאיתוסף איסורא לגבי האי ברא משום אשת אב ניתוסף ג"כ על יעקב זה האיסור יעו"ש אבל באמת ג"ז תמוה דלמה לן לברא הא נאסרה לגבי האחים וכמש"כ ובאמת רבינו כאן לא הזכיר זה וראיתי בתוס' יו"ט שכתב בשם נוסחת א"י דרבינו לא גריס לה בש"ס יעו"ש היטב שכתב דזו מדרבנן סבוראי היא.

ג׳

מצוין בעולם וכו'. עיין מרן מש"כ דיליף לה מן הא דאמר שם דאיכא ברא לסבא יעו"ש והנה לעיל בס"ק י"ט כתבתי דרבינו בנוסחת א"י ל"ג לה מ"מ בסברא זו לא פליג עלייהו דרבנן סבוראי עיין בתוס' יו"ט שם. ולדידי נראה להביא ראיה פשוטה מהא דרבי יוסי שם דס"ל דאשת איש ונעשית חמותו בא עליה מזיקה ראשונה ואינו חייב רק משום אשת איש ואי איתא הא אם יולד לו אח"כ בן ויהא חייב משום אשת איש ומשום אשת אביו ומיגו דאיתוסף איסורא לגבי האי ברא אתוסף נמי לגבי האי משום חמותו אלא ודאי דבעינן בשעה שנשאה יתוסף עליו איסור לגבי אחרים אבל בזמן שהבן אינו בעולם אה"נ דלא חל עליו (וצ"ל דמיירי דאין לחמיה בנים ואחים ובני אחים דאל"כ אכתי איכא איסור מוסיף והבן היטב).

ד׳

ג' נשים וכו'. כריתות י"ד ב' וכאמרו לו. ובתוספתא שם פ"א. בת אחת וכו'. כגון שנשא השלש נשים יחד דנעשה בפ"א חמותו ואם חמיו ואם חמותו. באשה ובתה וכו'. שם ט"ו א' אבל לכאורה צ"ע ל"ל לרבינו זה הא התם בש"ס משמע דזה אינו צריך אלא אליבא דסומכוס דס"ל גבי אותו ואת בנו חייב שתים אבל לחכמים דפליגי עליו א"צ לדרש זה ורבינו פסק בפי"ב מהל' שחיטה הי"ב כרבנן יעו"ש ויש לעיין בזה וצ"ל דהכא צריך למעוטי דאינו חל איסור בת אחת ועוד י"ל דהו"א דנפקא לן דחייב כמו דאיתא בסעיף שלאחר זה.

ה׳

על אחותו וכו'. כריתות ט"ו א' ועיי"ש ב' ב' מכות י"ד א' ובתו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"א. ערות אחותו וכו'. זה הדרש הוא לר' יצחק במכות שם ובכריתות ב' ב' אבל לרבנן ילפינן לה מדכתיב כרת באחותו יעו"ש ועיי"ש ט"ו א' בתוס' ד"ה ערות וכו' ועיין לח"מ (ועיין הגירסא בכריתות ג' א' ומסורס הלשון שם ועיין היטב במכות שם). כיוצא בזה. עיין לח"מ ויש ליישב בנקל שהנה גם שם יש מחלוקת ור' יוחנן בן נורי ס"ל דחייב על כל אחת ואחת ולכן אף אם הלכה כרבנן מ"מ הבו דלא לוסיף עלה והבן ועוד יש ליישב.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות שגגות פרק ד׳

א׳

העושה עבירות הרבה בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת אפילו עשה המ"ג שמנינו בהעלם אחת חייב מ"ג חטאות דתנן ריש כריתות שלשים ושש כריתות וכו' ובגמרא מנינא למה לי אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמלאכות שבת דעשה כולם בהעלם אחת חייב ל"ט חטאות כדילפינן בדוכתיה מבחריש ובקציר וגו' ולהני כריתות יליף ר' יוחנן מדכתי' כרת באחותו בקדושים איש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו וגו' דכתיב בהו ונכרתו הנפשות העושות וגו' מתקיף לה רב ביבי אימא אחותו דפרט קרא ניחייב חדא עלה וכולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר רבי יונה כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' הוקשו כל העריות כולן לאחותו מה אחותו חייבים עליה בפני עצמה אפי' עשאה בהעלם עם שאר עריות כדילפי' אף כל שאר עריות חייבין עליהם בפני עצמן חטאת אפילו עשאן עם האחרות ולרבי יצחק דאמר דיצתה אחותו לדונה בכרת ולא במלקות נפקא ליה לחלק מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחלק על כל אשה ואשה ולרבנן נמי נפקא מהאי קרא כדאיתא התם. וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה חייב על כל שם ושם והוא שיהו האיסורין כולן באים כאחד או איסור מוסיף או איסור כולל דאלו זה אחר זה שאינו לא מוסיף ולא כולל אין איסור חל על איסור כדילפינן בהלכות איסורי ביאה כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לעבודה זרה חייב ג' חטאות חולין פרק השוחט בריתא השוחט חטאת בשבת לעבודה זרה בחוץ חייב ג' חטאות ואותבינן מינה לרב הונא דאמר כיון ששחט בה סימן אחד אסרה וכיון דנאסרה משום ע"ז בסימן אחד פקע שם קדשים מינה ונעשית של ע"ז ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עלה משום שחוטי חוץ ואוקמינן בחטאת העוף ובחצי קנה פגום הוסיף עליו כל שהו וגמרו דכולהו חיובי בהדי הדדי אתיין ואי לאו דתניא חטאת הוה מוקמינן לה באמר בגמר זביחה הוא עובדה כדאוקי רב פפא אלא דאקשו עליה מאי איריא חטאת לישמועינן זבח משמע דבשאר זבחי אי אמר בגמר זביחה הוא עובדה חייב ג' חטאות דהשתא כולהו בהדי הדדי קאתיין וכן העושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת חייב ב' חטאות מפני ששני האיסורין באין כאחד הבא על אשת אחיו הקיים כשהיא נדה חייב ג' חטאות משום אשת איש ומשום אשת אח דאתו בהדי הדדי ומשום נדה הוא איסור מוסיף שמתוך שניתוסף איסור זה לבעלה נוסף ליבמה. הבא על אביו חייב שתים משום ערות אביך וגו' ומשום ואת זכר לא תשכב וגו' פרק ד' מיתות בריתא הבא על אביו חייב שתים על אחי אביו חייב שתים משום זכר ומשום ערות אחי אביך וגו'. הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד אף על פי שהם שני גופין אינו חייב אלא חטאת אחד פרק ד' מיתות הבא על הזכור והביא זכור עליו א"ר אבהו לדברי רבי ישמעאל חייב שתים חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תשכיב חדא היא וכיון דמחד קרא נפקי אין חילוק חטאות ביניהם. וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד שם אמר רבי אבהו לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחד שכבתך ושכיבתך חדא היא ואמר אביי אפילו לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא א' דכי כתיב לא יהיה קדש בזנות דגברי כתיב ולא בהמה דלא שייך בה לשון קדשות כדאמרינן ביבמות מאתנן זונה ומחיר כלב ולא כתיב אתנן גבי כלב.

ב׳

יש בועל בעילה אחת וחייב עליו ח' חטאות פרק אמרו לו במשנה הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו שנשאה בנו ומגו דאיתוסף איסור אשאר בניו משום אשת אח ניתוסף איסור עליו משום כלתו מת בנו ונשאה אחיו מאמו מגו דאיתוסף בה איסור על אחיו ניתוסף איסור עליו משום אשת אחיו מת אחיו ונשאה אחי אביו מתוך שניתוסף בה איסור לאחיו של זה הנושא ניתוסף עליו גם כן איסור אשת אחי אביו מת זה ונפלה ליבום לפני אחיו שהוא אביו של זה ועבר ויבמה שבת בת בנו היא והיא שניה לו מתוך שנאסר' על שאר אחיו ניתוסף בה איסור משום אשת אביו ואשת איש ששניהם באים כאחד אם שגג זה שבא על בת בתו זו בחיי אביו והיא נדה והיא אחות אשתו שחתנו שהוא אביה היה לו בת מאשה אחרת ונשאה הוא נמצא שזאת היא גם כן אחות אשתו חייב עליה משום בת בתו וכלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת איש ונדה ואחות אשתו כדפרישית. כל אלו שתאסר עליהם באיסור מוסיף היינו כשהאנשים שניתוסף איסור עליהם הם בעולם ומתוך שניתוסף ונאסר עליהם ניתוסף עליו גם כן איסור אבל אינם בעולם לא נימא אלו היו לו בנים או אחים הוה ניתוסף איסור עליהם ומגו דניתוסף עליהם איסור ניתוסף עליו פרק ד' אחין אמר רבי אבהו מודה רבי יוסי באיסור מוסיף תינח היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת דכבר היתה אסורה עליו משום אחות אשתו והשתא שנשאה אחיו מגו דאיתוסף איסור אשאר אחיו משום אשת אח איתוסף נמי עליו אבל נשא אותו שמת ואחר כך נשא אחותה האי דאיסור אשת אח קדים עלה דהאי שאחר כך הוא שנשא הוא אחות אשת אחיו מאי תוספת איכא עלה דקמייתא לגבי אחריני דנימא מגו דאיתוסף איסור אאחריני איתוסף עליה איסור אחות אשתו ובפרק אמרו לו נמי אמרינן מודה רבי יוסי באיסור מוסיף ואמרינן מאי איסור מוסיף איכא בעבר אביו ונשא בת בתו דליתוסף עליה איסור אשת אב כדאמר' לעיל ומשנינן כגון דאית ליה ברא אחרינא לסבא והוי אחיו של זה מגו דאיתוסף אהאי איסור אשת אב איתוסף נמי עלה אף על גב דכבר היתה אסורה עליו שהיתה בת בתו וחייב עליה משום שמונה חטאות כדאמ' משמע דאי ליכא בן לסבא לא הוי איסור מוסיף.

ד׳

מי שהיה נשוי שלשה נשים ובא על אמה של אחת מהם והיא אם אמה של שניה ואם אביה של שלישית אף על פי שהיא חמותו ואם חמותו ואם חמיו אינו חייב אלא חטאת אחד פרק אמרו לו במשנה רבי יוחנן בן נורי אומר הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו אמרו לו שלשתן שם אחד הן ובגמרא אמרינן טעמא דאף על גב דעל ידי בתה ובת בתה אחרת ובת בנה שנשא זה את שלשתן נאסרה הזקנה עליו אינו חייב אלא חטאת אחד כיון דאין גופין מוחלקין כדרבי יוחנן דאמר שארה הנה זמה היא כתיב אאשה ובתה ובת בתה ובת בנה עשאן הכתוב זמה אחד לכולן כשהן בביאה אחת כי הכא דהיינו חמותו ואם חמותו ואם חמיו הילכך אין חילוק חטאות ביניהם. אבל הבא על אחותו שהוא אחות אביו והיא אחות אמו כגון שבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות ובעל אחד מהן והוליד ממנה בן כשיבא ממזר זה על הבת השניה היא אחות אמו ואחותו מאביו הרשע ואחות אביו מאמו חייב ג' חטאות בריש כריתות אמרינן לרבנן כרת דאחותו למאי אתא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ברשיעא בר רשיעא כדאמר' ומשום דגוף אחד היא אתא קרא לחלק דכתיב ערות אחותו גלה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות שגגות פרק ד׳

א׳

אפילו עשה המ"ג אלו כו'. תימה דבפ"ק דכריתות פריך תלמודא תנא מאי קא חשיב אי בגברי דל האשה הנרבעת אי בנשי דל הבא על הזכור ועל הבהמה. וקושיא זו קשיא לרבינו דהיכי משכחת לה שיתחייב מ"ג חטאות דאי בגברי לא משכחת כי אם מ"ב ואי בנשי לא משכחת כי אם מ"א. ועוד אני תמיה דבפ' ד' מיתות (דף ס"ה) איפליגו ר"י ור"ל בעושה אוב וידעוני בהעלם אחת דלר"י אינו חייב כי אם אחת משום דשניהם בלאו אחד נאמרו וס"ל חלוקה דלאו שמיה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמיה חלוקה ופשיטא דהלכה כר"י ורבינו ז"ל מנה לעיל בכלל המ"ג בעל אוב וידעוני בשתים וא"כ היכי כתב דאם עשה המ"ג בהעלם אחת חייב מ"ג חטאות ופסק כר"ל דס"ל דחלוקה דמיתה שמה חלוקה. וטעמא דלא תני במתני' ידעוני משום דעל הרוב לית ביה מעשה אך אם עשה ידעוני במעשה יתחייב ב' לר"ל וזהו שכתב רבינו בפ"ח ידעוני במעשה וזה תימה דשביק ר"י ופסק כר"ל. ועיין במנין המצות סימן ט' גבי ידעוני ובמה שהשיגו הרמב"ן שם וצ"ע. שוב ראיתי בריש כריתות (דף ז') דפריך תלמודא אמאי קתני אף המגדף ומשני רבנן שמעי ליה לר"ע דתני בעל אוב ולא תני ידעוני אמרו ליה מ"ט משום דלית ביה מעשה מגדף נמי לית ביה מעשה ע"כ. מוכח בהדיא דס"ל לסתמא דתלמודא דטעמא דמתני' דלא תני ידעוני הוא משום דלית ביה מעשה וכר"ל דאילו לר' יוחנן קשה דאמאי תני אף המגדף. וכבר תמה רש"י על זה אליבא דר"י. ואפשר שמכאן יצא לו לרבינו לפסוק כר"ל ובזה נסתלקה השגת הרמב"ן במנין המצות. ונותר ופגול שניהם בלאו אחד נאמרו כמבואר לעיל פ' ח"י מהל' פסולי המוקדשין ואליבא דכ"ע חייב שתים. ועיין ברכת הזבח (דף קס"ו.):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות שגגות ד׳, מתוך הלכות שגגות שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות שגגות כל הרמב״ם